ביאור על זה

הכותרת מציינת שזהו ביאור — הסבר המרחיב את המאמר שנדפס מיד לפניו, הפותח בפסוק ״שימני כחותם על לבך, כחותם על זרועך״ (שיר השירים ח, ו). הביאור מפתח את עניינו של המאמר בשני החותמות — החותם הבולט והחותם השקוע — ומיישם אותם בעבודת ה׳, במצוות ובתפילין של יד ושל ראש.

יחזקאל ראה את החיות הקדושות של מרכבת ה׳ נעות קדימה וחוזרות. אדמו״ר הזקן מפרש זאת כשתי תנועות בעבודת ה׳ של האדם: רצוא — כמיהה עזה להתעלות מעבר לעצמו, ושוב — חזרה מתוך ביטול. הוא מתאר אותן באמצעות דימוי של חותם: רצוא הוא חותם בולט, ושוב הוא חותם שקוע.

רצוא היא אהבה הבוערת כ״להבות אש״ — ביטוי משיר השירים ח, ו, הפסוק שהמאמר מפרש. בכל יהודי טמונה אהבה מסותרת לה׳; בבחינת רצוא היא מתגלה ככמיהה העולה מלמטה אל אין סוף.

בגמרא נאמר שאברהם קרא למקום המקדש ״הר״. הר מתנשא מעל פני השטח, וכך גם הכמיהה הזאת, המבקשת לפרוץ מתוך נרתיקה — העצמיות הגופנית הכובלת אותה. לכן היא נקראת בליטה, חותם בולט.

כשמצמידים חותם בולט לשעווה, הוא מותיר בה שקע: מה שבולט בחותם שוקע בשעווה. כך גם אתערותא דלתתא של רצוא בולטת כמו חותם בולט, משום שהאוהב עדיין מרגיש את עצמו כמי שקיים: ״יש מי שאוהב״.

המענה מלמעלה מקבל צורה הפוכה — חותם שקוע. פירוש הדבר שאור ה׳ יורד כשהוא מלובש ומוכל בכלים, והאור נסתר בתוך הכלי שלו; המאמר יפתח עניין זה בהמשך.

הר ההר הוא ההר שבו מת אהרן, והמדרש מפרש את שמו ״הר על גבי הר״. בקבלה, חסד, גבורה ותפארת של ז״א, שהן עיקר המדות, נקראות ״הרים״, כפי שמצוין כאן על פי הזוהר בפרשת משפטים (קט ע״ב) והפירוש זוהר הרקיע שם.

נצח, הוד ויסוד של אימא, החלק התחתון של בינה, נכנסים בז״א ונחים על גבי ה״הרים״ שלו, ולכן הם נקראים ״הרים על גבי הרים״. כך כתב האריז״ל בלקוטי תורה שלו על ישעיהו, על הפסוק ״כי ההרים ימושו״ (ישעיהו נד, י).

מכאן מובן מדוע הר ההר הוא החותם השקוע שמלמעלה: נצח, הוד ויסוד של אימא משמשים לבוש המכסה את המוחין כשהם נכנסים בז״א, כך שהאור מגיע כשהוא נסתר בתוך כיסוי. בזוהר בשלח מדובר על הזמן ״עד לא אשתקע אוירא דכיא״ — לפני ששקע האוויר הטהור; הביטוי משתמש באותו שורש של ״שקוע״.

אדמו״ר הזקן מציע שגם קטע זה מהזוהר עשוי להיות קשור לחותם השקוע, ומפנה למאמרו על מניין בני גרשון להרחבה בעניין הר ההר. כעת הוא עובר לתנועה השנייה בעבודת האדם מלמטה.

שוב הוא ביטול מוחלט של עצמו: הרצון מונח בצד לגמרי, כבתפילה ״ונפשי כעפר לכל תהיה״, והאדם חש יראת בושת לנוכח גדולתו של ה׳. מכיוון שהוא משפיל את עצמו, הוא בחינת חותם שקוע מלמטה, והמענה מלמעלה מקבל את הצורה ההפוכה — חותם בולט.

החותם הבולט שמלמעלה הוא אור אין סוף המתגלה כפי שהוא, בלי להתלבש בשום כלי. כך יהיה לעתיד לבוא, כאשר, כדברי ישעיהו, המורה לא יהיה עוד נסתר, והאלקות תיראה ״עין בעין״.

הגילוי הגלוי הזה הוא גם מה שמצוות לא תעשה ממשיכות. ידוע שמצוות לא תעשה נעלות ממצוות עשה, משום ששורשן בשתי האותיות הראשונות של שם הוי׳, י׳ וה׳, ואילו מצוות עשה מושרשות בשתי האותיות האחרונות, ו׳ וה׳.

ארבע אותיות שם הוי׳ מקבילות למדרגות שונות. הי׳, שהיא נקודה בלבד, היא חכמה: צמצום וביטול, תחושה של היות האדם כאין ואפס. במישור הרגשי היא מתבטאת ביראה עילאה, יראה פנימית, יראת בושת.

הה׳ הראשונה היא בינה, שבה מתפתחת אהבה עילאה, ולכן במדרגה זו יראה קודמת לאהבה (״דחילו ורחימו״). באותיות התחתונות הסדר הפוך: הו׳ היא אהבה זוטא, והה׳ האחרונה היא יראה תתאה, ולכן האהבה קודמת ליראה (״רחימו ודחילו״). מצוות לא תעשה שייכות לי״ה, ובעיקר לי׳ — ביטול מוחלט של המציאות העצמית.

במאמר מוסגר מראה אדמו״ר הזקן שהחותם השקוע שמלמטה מגיע למדרגה גבוהה יותר מן החותם הבולט שמלמטה. אהבה זוטא שייכת לו׳, לחסד, לגבורה ולתפארת דאצילות, המכונים ״הרים״; היא חותם בולט, ומה שהיא ממשיכה מבינה, הה׳ הראשונה — אהבה רבה — מופיע כחותם שקוע.

לעומת זאת, יראה תתאה היא חותם שקוע, ושורשה ביראה עילאה של אבא, חכמה, הנחשבת חותם בולט ביחס לבינה. בספר משלי נאמר שהארץ נוסדה בחכמה, והזוהר מפרש זאת כ״אבא יסד ברתא״ — הה׳ האחרונה, שהיא יראה תתאה; והשמים כוננו בבינה. הנקודה חוזרת בהמשך, בעניין דברי חז״ל על מי מבני הזוג ״מזריע תחילה״.

את אין סוף כפי שהוא למעלה מעשר הספירות אפשר להמשיך רק באמצעות ביטול היש — ביטול תחושת האדם שהוא מציאות נפרדת. השקיעה הפנימית שמלמטה מביאה לידי בליטה מלמעלה, כלומר גילוי גלוי ״עין בעין״.

זהו עניינן של מצוות לא תעשה. הסטרא אחרא, הצד המתנגד לקדושה, מורכבת כולה מיש ומתחושת ישות עצמית. כאשר אדם נמנע לשם ה׳ מללבוש שעטנז, כלומר צמר ופשתן יחד, הוא מבטל את היש ומכניע את הסטרא אחרא.

כך גם בתוך האדם. כשהוא מבטל את עצמותו, עד שה״כן״ וה״לא״ שווים בעיניו ואין לו רצון משלו, השקיעה שמלמטה מביאה ממילא לידי בליטה מלמעלה: גילוי אור אין סוף שלעתיד לבוא.

האהבה ומצוות העשה אינן יכולות להגיע עד שם. האהבה, נעלה ככל שתהיה, עדיין כרוכה בכך שמישהו חש דבר־מה; לכן היא בבחינת יש וכלי, ואינה יכולה להמשיך את מה שלמעלה מהשתלשלות.

לכן מה שהאהבה ומצוות העשה ממשיכות הוא אור המלובש בכלים, המתגלֶה רק במידה שהכלים מאפשרים. זהו חותם שוקע מלמעלה.

הברכה הראשונה בתפילת העמידה, ״זוכר חסדי אבות ומביא גואל לבני בניהם״, נקראת כמפה של הספירות: ״אבות״ הם אבא ואמא, ״בניהם״ הם חסד, גבורה ותפארת, ו״בני בניהם״ הם נצח, הוד ויסוד. כאן מפנים את הקורא לזוהר בתחילת פרשת שמיני (36a) ולפירוש מקדש מלך שם.

״למען שמו״ היא מלכות, הספירה האחרונה. לכן הברכה מתארת את אור אין סוף כשהוא מלובש בכל עשר הספירות של אצילות, מאבא ואמא ועד מלכות: אור בתוך כלים, בחינת חותם שוקע מלמעלה.

הברכה מסתיימת במילים ״באהבה״, והאות הראשונה שלה, בי״ת (שתיים), רומזת לשתי אהבות: האהבה העולה מלמטה מושכת כנגדה אהבה מלמעלה. אותה אהבה שלמעלה ״דוחקת״ באור אין סוף לרדת ולהתלבש בעשר הספירות.

״כמו המים, הפנים משיבים פנים״ (משלי כז, יט): הפנים שאדם מראה משתקפים אליו בחזרה. כך אהבה מלמטה מעוררת אהבה מלמעלה, והמילה ״ואהבת״ עולה בגימטרייה 414 — פעמיים ״אור״ (207): אור אחד מלמטה ואור אחד מלמעלה.

כך גם במצוות עשה: נתינת צדקה מעוררת מלמעלה רחמנות וצדקה, כפי שאומרת הגמרא: ״כל המרחם על הבריות מרחמים עליו מן השמים״. אך בעצמותו של ה׳ לא שייכת כלל שום מידה, כגון חסד או רחמים.

ב״פתח אליהו״ שב״תיקוני זוהר״ נאמר על ה׳: ״לא שיש לך צדק ידוע״. המידות באות לידי ביטוי רק כמענה לאתערותא דלתתא, ואז הן מופיעות כאורות בכלים — כמו חותם שקוע מלמעלה.

סעיף ב׳ מפתח את הצד השני של המהלך. קיום האיסורים וביטול היש, השקיעה שמלמטה, ממשיכים מלמעלה דבר שלמעלה מהשתלשלות, בגלוי ובבליטה: החותם הבולט.

עץ חיים מתאר שתי בחינות של העלאה. בראשונה, עליית העולמות בשבת, פנימיות העולם התחתון עולה ומתעטפת בעולם העליון, ואילו העולם העליון ממשיך אל העולם התחתון רק את חיצוניותו, אל פנימיותו.

העלאה זו נעשית באמצעות אהבה, שיש בה עדיין בליטה: העולם התחתון עולה בלי להתבטל באמת. לכן מה שנמשך מלמעלה שוקע לתוכו, ומתלבש בו בצמצום, כחותם שקוע.

ההעלאה השנייה היא העלאת מ״ן, ״מיין נוקבין״ — המים הנקביים, כמיהה שעולה מלמטה — בבחינת עיבור: המדרגה התחתונה נתונה בתוך אימא כעובר, ומקופלת ״תלת כלילן גו תלת״. כאן היא מוותרת לגמרי על מהותה ונבלעת במדרגה העליונה; בתגובה נמשכים מ״ד, ״מיין דכורין״ — המים הזכריים, בחינת נתינה — וממשיכים מוחין חדשים, שכל חדש.

יציאת מצרים התרחשה לפי דפוס זה. במצרים היו ישראל כעובר ברחם, והגאולה הביאה מוחין חדשים ונעלים במיוחד, כפי שמבואר בפרי עץ חיים, בשער העוסק בפסח.

מוחין אלה באו גם בבת אחת, ולא שלב אחר שלב, כפי שקורה בכל פעם אחרת. אדמו״ר הזקן מפנה בחזרה לדרוש ״קול דודי״, שבו מוסברת יציאת מצרים כגילויו של מלך מלכי המלכים לישראל.

ניסי יציאת מצרים וקריעת ים סוף הפכו את הטבע בשמים ובארץ; זהו גילוי בולט, בחינת חותם בולט. הוא ההפך מן הגלות, שעליה מקונן בעל המזמור: ״אותותינו לא ראינו״.

הגמרא מלמדת שכאשר האישה מזריעה תחילה, היא יולדת זכר. אדמו״ר הזקן מפרש שהאישה מייצגת את המדרגה התחתונה, שהעלאתה נעשית בדרך של שקיעה, שכן בקבלה מתואר יסוד דנוקבא, המבנה הנקבי, כשקוע.

כאשר העלייה היא באמצעות שקיעה, מה ש״נולד״ מלמעלה הוא ״זכר״ — גילוי בולט. כאשר העלייה היא באמצעות בליטה, דרך אהבה, כמו במצב שבו ״האיש מזריע תחילה״, התוצאה למעלה היא ״נקבה״ — שקיעה, אור הנמשך לתוך כלים.

הסוגריים מסבירים את שני החותמות שמלמעלה במונחים של כתר. כל המצוות — תרי״ג מצוות התורה ושבע המצוות מדרבנן — ממשיכות מכתר; אך מצוות עשה באות מבחינת ו״ה, שבע הספירות התחתונות של אריך אנפין, שמתלבשות בתוך אצילות, שכן אבא ואמא מלבישים את חסד וגבורה של אריך אנפין. אור שנמשך כשהוא מלובש הוא חותם שוקע.

מצוות לא תעשה באות מבחינת י״ה — שלוש הספירות הראשונות של אריך אנפין, שאינן מתלבשות בדבר — ולכן הן חותם בולט. הביאור על ״שחורה אני ונאוה״ מציב זאת בדרגה אחת גבוהה יותר: מצוות עשה ממשיכות משבע הספירות התחתונות של עתיק יומין, ומצוות לא תעשה משלוש הספירות הראשונות שלו.

עץ חיים מלמד ששבע הספירות התחתונות של עתיק מתלבשות בתוך אריך אנפין. לכן אפשר לתפוס אותן ולהכיר אותן באמצעות אריך אנפין.

שלוש הספירות הראשונות של עתיק אינן יכולות להתלבש באריך אנפין. זהו פירוש הביטוי ״רישא דלא אתיידע״ — הראש שאינו נודע: אפילו אריך אנפין אינו יודע אותו.

עתיק הוא הדרגה הנמוכה ביותר של אין סוף עצמו — המלכות שלו, ואילו אריך אנפין הוא השורש של כל הנאצלים. לכן שבע הספירות התחתונות דעתיק, המלובשות באריך אנפין, הן ההארה מאין סוף שכבר נכנסת כעת לשורש הבריאה.

שלוש הספירות הראשונות דעתיק הן אור מאין סוף, שכעת אינו נכנס ואינו מתלבש בשום דבר, אפילו לא בשורש האצילות. זהו האור השמור להתגלות בעתיד.

האור שאינו מלובש, שלוש הספירות הראשונות של עתיק, הוא שיתגלה לעתיד לבוא, והוא החותם הבולט. הסבר שני, שאותו מכנה אדמו״ר הזקן העיקרי, מבוסס על פרי עץ חיים וכוונות קריאת שמע: המקור העליון ביותר שממנו אפשר להמשיך מוחין בזמן הזה הוא רק חיצוניות עתיק.

פנימיות עתיק נשארת סתומה ונעלמת, ולכן פנימיות יסוד עתיק היא החותם הבולט, שיתגלה רק לעתיד לבוא. הבטחת ישעיהו ״וברית שלומי לא תמוט״ מתייחסת אליה, שכן בקבלה הברית קשורה ליסוד.

הרמ״ז, רבי משה זכות, מפרש את דברי הזוהר על חידוש תורה העולה ונכנס ״בח״י עלמין״; כפי שמציינת הערת קה״ת בשם אור התורה, הכוונה לפנימיות יסוד עתיק. הוא מפרש גם קטע בזוהר על פרשת בא.

הסבר נוסף מופיע במאמר לפורים, העוסק בפסוקים ״וקבל היהודים״ ו״מה ראו״, ושדן גם בעניין ״אשה מזרעת תחילה״. הערת קה״ת מזהה אותו כמאמר ״חייב איניש״ בתורה אור, צט, ג; כאן נדפסות מילות הפתיחה שלו כ״חיי אינש״.

הטקסט מפנה גם לספר מבוא שערים של רבי חיים ויטאל. לאחר מכן הוא מציג את הנושא של המשך המאמר: שני החותמות שבפסוק, ״על זרועך״ ו״על לבך״, הם תפילין של יד ותפילין של ראש.

סעיף ג פותח בהלכה הנוגעת לספר תורה ולתפילין: כל אות צריכה להיות מוקפת בקלף ריק מכל צדדיה. המילה ״אותיות״ קשורה ל״אתא״, ״בא״, משום שאות היא דבר חדש שבא לידי מציאות.

לכן כל פעולה של הבאה לידי מציאות יכולה להיקרא ״אותיות״: התהוות הרקיע מחסד דאצילות, התהוות המדות מחכמה, ואפילו התהוות החכמה עצמה ממה שלמעלה מדעת, התחום שמעל השכל.

בשלב העליון ביותר, ה״אותיות״ הן כמו שערות. לשערה אין שום ערך ביחס לעצמות האדם, וגזירתה אינה משפיעה עליו כלל; ובכל זאת היא המשכה מועטה מעצמותו. כך החכמה נמשכת ממה שלמעלה ממנה רק כהמשכה דקה.

על פי הקבלה, אבא (חכמה) יונק מהמזל השמיני מבין שלושה עשר המזלות, קווצות ה״זקן״ של אריך אנפין, שהן מעין שערות. שורשן העליון הוא לובן הגולגולת, החסד דעתיק; ומשם מאירה הארה של השערות ומתהווה חכמה דאצילות, תחילתה של כל השתלשלות.

גם גולגולת האדם היא עצם לבנה המקיפה את המוח, והשערות צומחות ממנה. בעץ חיים מצוין שמבחינה אחת השערות נעלות מן הלובן, ומבחינה אחרת הלובן נעלה מן השערות; לעניין ההבדל מפנה הטקסט למבוא שערים.

ספר יצירה מונה את האמצעים לבריאה, והחסידות מפרשת אותם כסופר וספר. הסופר הוא חכמה, המקור שממנו באות האותיות — התהוויות חדשות — אל הספר, בינה. בינה נקראת ״פתוחי חותם״, משום שכאשר יסוד אימא נפתח, נפתחות ומתגלה אותיות המדות.

הערה שבסוגריים מבחינה בין שני הקשרים שבהם מופיע הדימוי. כאן האותיות נמשכות מחכמה ובינה לז״א, ולכן הלובן ש״נושא״ אותן הוא חכמה; קודם לכן האותיות נמשכו מכתר לחכמה ובינה, והלובן היה הגולגולת של אריך אנפין.

ברעיא מהימנא, בפרשת שופטים, נאמר שהעצמות, הבנויות על המוח, לבנות, ושאפשר לקרוא כתב שחור רק על רקע לבן, ״כגוונא דאורייתא״ — בדומה לתורה.

הרמ״ז מסביר שהלבן והשחור שם הם חכמה ובינה. עצמות השכל דומה לקלף לבן: היא נושאת ומכילה את ״אותיות״ המחשבה שנוצרות בתוכה כאשר השכל מתפתח להשגה ולהבנה.

לכן בינה נקראת ספר, ספר של אותיות, ואילו חכמה היא הסופר: המקור, הלובן.

אותו רעיון מופיע בביאור על ״ועשית ציץ״ בתורה אור, פרשת תצוה: ציץ הזהב של הכהן הגדול, שעליו נחרט ״כפתוחי חותם״. עץ חיים, בשער כ״ה, דרוש ה׳, דן באופן שבו תפארת דאימא נעשית כתר לז״א.

שם כותב האריז״ל שכל מה שבאימא הוא לבן ורחמים ביחס לז״א. ״רישא חוורא דגלגלתא״ היא הלובן של תפארת דתבונה, הבחינה התחתונה של בינה.

הוא מוסיף שאותו הדבר נכון גם באריך אנפין. מכאן שהספר, בינה, כולל את הקלף הלבן — הלובן של הגולגולת שנוצר מתפארת דאימא.

הספר כולל גם את האותיות השחורות, שנמשכות מיסוד דאימא. הסופר, חכמה עילאה, החכמה העליונה, עומד למעלה משתי הבחינות שבספר: הלבן והשחור.

במקום אחר מוסבר מדוע ״ערבים עלי דברי סופרים יותר מיינה של תורה״: דברי הסופרים מושרשים בחכמה העילאה, הנקראת סופר, והיא למעלה מן התורה שבכתב, הנקראת ספר.

אולם התורה שבכתב, הספר, כוללת גם לבן וגם שחור — קלף ואותיות — שהרי כל אות צריכה להיות מוקפת קלף.

לכן הסופר עומד למעלה משניהם. הדבר מתאים למה שכתוב בעץ חיים: הלובן שבגולגולת הוא רק הלובן של תפארת התבונה, מדרגה בתוך בינה.

החכמה העילאה, הסופר, נמצאת אפוא למעלה מאותו לובן. לכך מצטרף הסבר מן המאמר על ״שחורה אני ונאוה״, שבו מתוארת בחינת ספר כמקור האור המקיף, שלמעלה גם מ״נהורא חיוורא״ וגם מ״נהורא אוכמא״.

הדברים אמורים גם בתפילין. ארבע הפרשיות שלהן ממשיכות את ארבעת המוחין: הראשונה, ״קדש לי כל בכור״, היא חכמה, כדי שחכמה תימשך ותתגלה למטה.

בפרשה נאמר ״למען תהיה תורת הוי׳ בפיך״, והכתוב מוסיף את המילים ״אני המשנה המדברת בפיך״. הלומד תורה לשמה ממשיך לה אורות בכלים.

הפרשה השנייה, ״והיה כי יביאך״, היא מוח הבינה. הקלף הלבן המקיף את האותיות הוא הגולגולת הלבנה, המקיפה את המוחין ומהווה את מקורם.

סעיף 4 מסביר את הביטוי ״כחותם על לבך״: הכוונה לתפילין של ראש, שנקראות כך מפני שרצועותיהן יורדות ותלויות על הלב.

הרצועות עשויות מעור, כמו הקלף, והן כשרות גם כשהן עשויות מקלף עצמו. הן מייצגות את המדות העליונות.

הזוהר בפרשת פינחס מתאר את רצועות התפילין כ״שתי זרועות״ ו״שתי ירכיים״, כלומר מדות עליונות. מדות אלה נמשכות מן הלובן של הגולגולת, שהוא הקלף.

הניסיון מלמד שהרגשות נמשכים אחר השכל: ילד קטן, שהבנתו מצומצמת, אוהב דברים קטנים. ובכל זאת, למדות יש גם מקור שלמעלה מן השכל.

האדרא זוטא אומרת שז״א, המדות, ״תלוי ואחוז״ בעתיקא, העתיק הקדוש. שורשן הוא בעתיק ובגולגולת; רק דרך ההמשכה שלהן עוברת בשכל, ולכן הרגשות מתחילים מן ההבנה.

אולם לאחר שהרגש מתעורר, הוא עשוי להתעצם מעבר למה שהשכל יכול להסביר, כמו השמחה הגדולה והמציפה כשרואים ידיד אחרי שנים רבות. העודף הזה מלמד שמקור המדות גבוה מן השכל.

האדרא זוטא ממשיכה ואומרת שאבא ואמא ״כלולים במזלא, תלויים בו ואחוזים בו״, משום שהם באים מן השערות; ואילו ז״א אחוז בעתיקא עצמו, הקלף הלבן. אדמו״ר הזקן מפנה למאמרו בתורה אור, יתרו, על ״האבות הן הן המרכבה״.

זו הסיבה שהרצועות עשויות מקלף: הלובן שבעצמות הקלף הוא חסד דעתיק, וממנו הן נמשכות מעל הלב, מקום המדות. אך הארה זו מחסד דעתיק אינה יכולה להיכנס אל הרגש מבפנים, כפי שהשכל נכנס אליו.

היא יכולה רק להקיף את המידה מבחוץ. זו משמעות ״וימינו תחבקני״: יד ימין היא חסד דעתיק, וחיבוק מקיף את מי שמחבקים.

לכן הרצועות תלויות על הלב ומקיפות אותו, ושורשן בלובן העליון — הקלף הלבן שסביב האותיות. אך לאחר שהשתלשלו אל המידות, חסרה להן הבהירות שיש להן בשורשן.

הרצועות, שהן המשכות של חסד דעתיק למטה, אינן בערך למקורן — הלובן של חסד דעתיק כשהוא בגילוי. לכן אין הן יכולות להאיר בלובן שלו.

משום ששורשן גבוה כל כך, הרצועות צריכות להיות שחורות, כהלכה למשה מסיני, וגם הפוסקים דורשים שהבתים יהיו שחורים. לעומת זאת, הפרשיות שבתוכם נכתבות על קלף לבן.

לכן הפסוק מכנה את תפילין של ראש ״חותם על לבך״: הרצועות שלהן תלויות על הלב. בסוגריים מובאים דברי הביאור על ״שחורה אני ונאוה״, שלפיהם מצוות לא תעשה נמשכות מ״קווצותיו תלתלים, שחורות כעורב״ — משערותיו השחורות של זעיר אנפין.

שם, מצוות לא תעשה הן בבחינת שחור, אך שורשן גבוה ממצוות עשה, הנמשכות מ״שער ראשו כעמר נקא״ — השער הלבן של אריך אנפין. בדומה לכך גם כאן: הרצועות השחורות מושרשות בלובן הגולגולת, בחסד דעתיק, שהוא למעלה אפילו מהשער הלבן הזה.

השערות אינן בערך לעצמות הגולגולת ורק נאחזות בה, ואילו הרצועות, שמצען קלף לבן, נובעות מעצמות הגולגולת עצמה. אולם כדי שהבחינה הזאת תגיע למטה, עליה להופיע דווקא כשחור.

הטעם הוא העיקרון שנתבאר קודם: תפילין של ראש הן החותם הבולט מלמעלה, שנמשך על ידי השיקוע שמלמטה — הביטול שבתפילת שמונה עשרה.

זהו גם האור הנמשך על ידי קיום מצוות לא תעשה, שהן בבחינת שיקוע וביטול העצמי. כפי שמוסבר בהרחבה בביאור על ״שחורה אני״, מצוות לא תעשה שייכות דווקא לבחינת ״שחורות כעורב״.

לכן החותם של תפילין של ראש נקרא על שם הרצועות השחורות התלויות על הלב. שורשן, לובן הגולגולת, נעלה כל כך, עד שלמטה הוא יכול להתגלות רק כשחור.

גם הבתים שחורים מאותו טעם. הדברים מאירים גם את הביאור על ״שחורה אני״: האור הנמשך באמצעות השערות השחורות של זעיר אנפין, על ידי קיום מצוות לא תעשה, נעלה משערותיו הלבנות של אריך אנפין.

שם נקרא שורשו ״מקור הלובן״. אדמו״ר הזקן מציע שהכוונה ללובן הגולגולת של אריך אנפין, שבה נמצא החסד של עתיק, שהוא ודאי למעלה משערות הראש הלבנות עצמן.

הוא מודה שבביאור הוסבר הדבר באופן אחר, אך סבור שגם לקריאה הזאת יש בסיס. הוא מפנה לביאורים על ״שוש אשיש״ ועל ״כי הארץ מוציאה את צמחה״, בעניין שלוש עשרה מידות הרחמים הממלאות כל פגם, וכן על ״תורה ציווה [לנו משה]״, שעשוי לתמוך בפירוש הזה.

סעיף 5 מבאר את ״כחותם על זרועך״: תפילין של יד. הזוהר בפרשת במדבר מקשר בין שני סוגי התפילין לשני חלקי תפילת שחרית: התפילה בישיבה, עד שמונה עשרה, היא כנגד תפילין של יד.

תפילת העמידה, שמונה עשרה, היא כנגד תפילין של ראש, ״וזה כמו זה״. קריאת שמע וברכותיה, הנאמרות בישיבה, הן בחינת נוקבא, הנקבה, שכן האישה נקראת ״מושב״.

הפסוק ״והוי׳ יושב מלך לעולם״ מקשר בין ישיבה למלכות דאצילות, המתלבשת בשלושת העולמות התחתונים: בריאה, יצירה ועשיה. מובאים כאן שני מאמרים נוספים העוסקים בנושא הישיבה.

אהבת קריאת שמע, ״ובכל מאודך״, עולה מלמטה ובולטת כהר, שכן בה יש ״מי שאוהב״. זהו חותם בולט מלמטה.

בתגובה לכך נמשך מלמעלה הר ההר, ההר העליון, במידה המקבילה להר שעלה מלמטה.

זהו אור אין סוף המתלבש בעשר הספירות, בכלים דאצילות, ומכוסה בתוכם: החותם השקוע מלמעלה.

בקריאת שמע יש רמ״ח תיבות, כנגד רמ״ח איברי הגוף, ואמירתה בונה וממשיכה את רמ״ח ״איברי המלך״, ז״א דאצילות. המשנה באוהלות, המונה את רמ״ח האיברים, מציינת ״תשעה בראש״.

נמצא שקריאת שמע בונה את ז״א כולו, כולל ראשו. הדברים מפנים למאמר ״צאינה וראינה״, שבו מוסבר עניין זה.

לכן המשכה זו היא תפילין של יד, שעליהן אומרת התורה ״אות לך״, והגמרא מוסיפה: ״לך לאות ולא לאחרים לאות״. האור מכוסה בתוך הכלים ואינו מתגלה כלפי חוץ — כמו חותם שקוע.

שמונה עשרה היא ביטול היש, המתבטא בכריעות ובהשתחוויות. היא נאמרת בלחש, משום שעל ידי הביטול מתקרבים לה׳.

לוחשים רק למי שנמצא קרוב. מן הקרבה הזאת נמשכת בחינת בליטה מלמעלה — גילוי של אור אין סוף שלמעלה מעשר הספירות דאצילות.

הגילוי הזה הוא תפילין של ראש, המונחות בגלוי. הפסוק ״שמאלו תחת לראשי וימינו תחבקני״ מתאר את הסדר: תחילה קריאת שמע ותפילין של יד, ולאחר מכן תפילין של ראש.

הרמ״ז שאל: לפי דברי הזוהר, שתי התפילין הן באצילות, ואילו האריז״ל לימד שתפילין של יד הן בבריאה ותפילין של ראש באצילות. ההסבר של אדמו״ר הזקן מיישב את הקושיה.

במקום אחר הוסבר שתפילין של יד הן ״בבריאה״ משום שהתיקון שלהן דוחה את החיצונים משלוש הספירות התחתונות של בריאה, על ידי המשכת אור מאצילות. לפי ההסבר כאן אין קושי: דברי האריז״ל פירושם מה שאומר הזוהר, שתפילת מיושב היא כנגד תפילין של יד.

תפילת מיושב היא בבריאה, והזוהר אומר רק שהיא ״כנגד״ תפילין של יד. היא העלאת מ״ן — בחינת הרצוא של חותם בולט מלמטה — המעוררת את ההמשכה של תפילין של יד.

הרצוא, הכמיהה להיכלל באצילות, שייך לבריאה. אך ההמשכה שבאה בעקבותיו — החותם השקוע מלמעלה, תפילין של יד — היא באצילות: אור אין סוף בכלים דאצילות.

בדומה לכך, דברי האריז״ל שתפילין של ראש הן באצילות תואמים לדברי הזוהר שתפילת העמידה היא כנגד תפילין של ראש.

כלומר, גם העלייה ש״כנגד״ תפילין של ראש — העלאת מ״ן הגורמת להמשכת החותם הבולט — כבר נמצאת באצילות.

מכאן שתפילת שמונה עשרה שייכת לאצילות, שבכללותה היא חכמה וביטול, יראת בושת: החותם השקוע שמלמטה, בחינת שוב.

ההמשכה היא ״תפילין של ראש של מרי עלמא״, תפילין של הקב״ה עצמו: החותם הבולט שמלמעלה, גילוי אור אין סוף שלמעלה מעשר הספירות. מובאים כאן דברי תורה אור, פרשת ויחי: קריאת שמע ואמת ויציב ממשיכות מאור אין סוף אל ממלא כל עלמין.

לעומת זאת, תפילת שמונה עשרה היא בחינת יהודה, שפירוש שמו הודאה: ביטול והתכללות באור אין סוף הסובב כל עלמין. מובא כאן גם המאמר על ״השמים כסאי... ואי זה בית״, העוסק בהמשכת מקיפים מבחינת סובב כל עלמין באמצעות תפילת שמונה עשרה.

מן המאמר ההוא מתבארים שני החותמות: החותם השקוע דומה ל״השמים כסאי״ — ה׳ שוכן בתוך הבריאה; ואילו החותם הבולט הוא האור המקיף, שלמעלה מכל ״בית״ שיוכל להכיל אותו, והוא שורה על הענווים: ״ואל זה אביט״.