מי יתנך כאח לי יונק שדי אמי כו׳

המאמר פותח בפסוק משיר השירים ח, א, שבו הכלה משתוקקת שאהובה יהיה לה ״כאח״. אדמו״ר הזקן קורא את הפסוק כבקשתו של עם ישראל, כנסת ישראל, אל ה׳ בזמן הגלות, כשבית המקדש אינו עומד על מכונו.

אדמו״ר הזקן לומד מן המילים ״למען אחיי ורעיי״ בתהילים קכב שישראל נקראים אחים ורֵעים של ה׳. הפסוק הבא מוסיף ״למען בית ה׳ אלקינו״, וכך שני הפסוקים יחד קושרים את הקרבה הזאת לבית ה׳.

מאחר שישראל נקראים אחים של ה׳ בהקשר של בית המקדש, התואר הזה שייך לזמן שבו המקדש עומד על מכונו. כעת, בגלות, כנסת ישראל מבקשת שהקרבה הזאת תשוב: ״מי ייתן אותך כאח לי״.

יש שני סוגים של עובדי ה׳: צדיקים, שהלכו בדרך הישר, ובעלי תשובה, שחוזרים אל ה׳ לאחר שהתרחקו ממנו. מאמר אחד של חז״ל נראה כמעמיד את בעל התשובה במדרגה גבוהה יותר: במקום שבעלי תשובה עומדים, אפילו צדיקים גמורים אינם יכולים לעמוד.

במקומות אחרים חז״ל משבחים מאוד את הצדיקים: ה׳ ״נמלך״ בנשמות הצדיקים לפני בריאת העולם, ובעלי תשובה אינם נזכרים, אף שלפי המאמר הראשון היה נראה שמעלתם גבוהה יותר. גם ישעיהו משבח את העם כולו כשהוא מכנה אותו ״כולם צדיקים״.

אדמו״ר הזקן פותח במדרגת הצדיק. ה׳ אומר על צאצאי אברהם שהם ״ישמרו דרך הוי׳ לעשות צדקה״, והדבר מתאר את עבודת הצדיק. כדי לבאר את ״הדרך״ ואת ה״צדקה״, הוא מזכיר תחילה את תכלית הבריאה: שה׳ יהיה לו מקום דירה בתחתונים.

לפני הבריאה היו קיימים רק ״הוא ושמו״: ה׳ היה אחד, ולא היה דבר מלבדו. משמעות הדירה למטה היא שאותה אחדות תימשך ותתגלה בעולם התחתון, כשם שהיא למעלה.

דרך מחברת עיר אחת לאחרת. כך ״דרך הוי׳״ היא הנתיב שבו אור שם הוי׳ יורד ומתגלה גם בעשיה, העולם התחתון ביותר, המכונה ״עולם החושך״.

צדקה ניתנת ממי שיש לו למי שחסר, והכתוב אומר שהיא מחיה ״רוח שפלים״. בדומה לכך, הורדת שם הוי׳ אל העולם החשוך היא מעין ״צדקה״ אלוקית, הנותנת חיות ואור למקום הנמוך.

מאחר שכל מצווה ממשיכה אלוקות מלמעלה, אפשר לכנות את כל המצוות ״צדקה״. בספר נחמיה מכנים העם את התחייבותם לתרום כסף לעבודת המקדש ״מצוות״. תרי״ג המצוות שבתורה ושבע המצוות מדברי חכמים מתוארות כתר״כ עמודי אור, שכל אחד מהם הוא צינור להמשכת אור מלמעלה.

בהערה שבסוגריים מביא אדמו״ר הזקן שני פירושים ל״דרך הוי׳״. לפי פירוש אחד, מדובר בהמשכה משם הוי׳ אל שלושת העולמות התחתונים — בריאה, יצירה ועשיה. לפי הפירוש האחר, שנתבאר במקום אחר, מדובר בהמשכה אל שם הוי׳ עצמו, כך ששם הוי׳ יבוא לידי גילוי.

שתי הקריאות כלולות בביטוי, והן תואמות את ״שתי בחינות של לבבות״ המבוארות במאמר ״לִבַּבְתִּנִי״. ייתכן שזו הסיבה לכך ש״דרך״ (ד־ר־ך, 4+200+20 = 224) שווה בגימטרייה לפעמיים ״הוי׳ אלקים״ (26 + 86 = 112): צמד אחד לכל המשכה.

העם בהר הכרמל קרא ״הוי׳ הוא האלקים״ פעמיים, ויעקב התפלל ש״הוי׳ יהיה לי לאלקים״: בשני המקומות מצרפים את הוי׳ לאלקים, השם המתלבש בטבע. המאמר על שמיני עצרת מפרש גם הוא את ״צור לבבי וחלקי... אלקים״ באותו אופן, והקורא מופנה גם לביאור על קטע מהזוהר בפרשת וישלח.

הערת קה״ת מציינת ״(175b)״ לצד מראה המקום בזוהר שהובא קודם לכן, הקטע בפרשת וישלח שבאותו דף. הטקסט ממשיך בפסוק ״כי ישרים דרכי הוי׳״, עדיין בעניין ״דרכי״ ה׳, ופותח את הביאור בפסוק ״מה רבו מעשיך הוי׳, כולם בחכמה עשית״.

״מה רבו מעשיך״ מתייחס לעולמות הרבים לאין שיעור שבסדר ההשתלשלות, שחלקם בהשגתנו וחלקם מעבר להשגתנו. האידרא שבזוהר מתארת את ריבוי העולמות הזה; הערת קה״ת מפנה לאידרא רבא ולאידרא זוטא בזוהר חלק ג׳.

ובכל זאת, כולם נחשבים רק ל״עשייה״, סוג הפעולה הנמוך ביותר. הדבר נכון גם לגבי העולמות הנסתרים, שהמדרש מתאר במילה ״אמון״: ״מופלא״, ״מכוסה״ ו״מוצנע״. גם הם נקראים ״עשייה״, כפי שנאמר בחלק הבא.

הכתוב מכנה אפילו את נפלאות ה׳ ״עשייה״: ה׳ ״עושה פלא״ ו״עושה נפלאות״. השאלה היא מדוע מדמים עולמות רוחניים ל״עשייה״, שהיא אצל האדם פעולה גופנית.

התשובה מתחילה במשל: אצל האדם, העשייה הגופנית רחוקה מאוד מן השכל. היד הפועלת אינה מכילה את השכל עצמו, אלא רק הארה חלשה ממנו.

הארה זו מגיעה ליד רק לאחר שהיא עוברת כמה שכבות של ״התלבשות״ (בנוסחים המקבילים מובאת הדוגמה של כתב יד). כך גם כל העולמות אינם כוללים אלא ״כוח הפועל בנפעל״ — כוח בלבד, ולא את עצמותו של ה׳.

לכן נאמר דווקא ״עשית״. הכוח המתלבש בתוך העולמות ומחיה אותם נקרא ממלא כל עלמין; בחלק הבא עובר המאמר לעסוק בעצמותו של ה׳ הפועל.

עצמותו היא בחינת סובב כל עלמין, שאינו נכנס בעולמות באופן גלוי. כשם שבמעגל אין מעלה ומטה, כך לפניו העולמות העליונים והתחתונים שווים, ככתוב בתהלים: ״כחשיכה כאורה״.

שני הפסוקים מבטאים זאת. השאלה ״איה מקום כבודו״ מלמדת שאפילו העליונים אינם יכולים להשיגו, ואילו ״מלא כל הארץ כבודו״ מלמד שהוא נמצא גם למטה. שני הדברים נכונים, משום שלפניו אין הבדל בין מעלה למטה.

אם ה׳ נמצא במידה שווה בכל מקום, מה מוסיפה ״דירה בתחתונים״? הכוונה היא שגם למטה יהיה אחד כמו למעלה: שה׳ ימלוך למטה, כפי שנאמר ״מלכותך מלכות כל עולמים״ — מלכות שהנתינים מקבלים ברצון.

מלכות מבוססת על קבלה מרצון; ממשלה היא שלטון שנכפה על הנתינים, בין שהם רוצים בכך ובין שלא. דירה למטה פירושה שגם העולם התחתון יקבל את מלכות ה׳ ברצון, ולא רק יהיה נתון למרותו.

בהערה נוספת שבסוגריים מוסיף אדמו״ר הזקן שהכוח לעשות דירה למטה נמשך מסובב כל עלמין. רק אור שלפניו מעלה ומטה שווים יכול להתגלות למטה כפי שהוא למעלה.

קבלה מרצון פירושה ביטול, היפוכו של האדם הגאוותן שעליו אומר ה׳: ״אין אני והוא יכולים לדור״. אין סוף שורה בחכמה, מפני שחכמה היא כוח מה — מצב של ביטול.

המשכת האור באמצעות המצוות נקראת ״דרך הוי׳״, משום שכל מצווה מתלבשת בשלושה לבושים: מחשבה, דיבור ומעשה. באמצעותם מגיע האור עד למדרגה הנמוכה ביותר, כפי שמוסבר בפסקה הבאה.

באמצעות המצוות של הצדיק נמשכת האלוקות מדרגה לדרגה: מחשבתו של הקב״ה מתלבשת במחשבתו של האדם, דיבורו בדיבורו ומעשהו במעשהו, ״בכל נפשך״ — כלומר, בכל כוחות הנפש. לכאורה הדבר אינו מתיישב עם הפסוק בישעיהו: ״מחשבותי לא מחשבותיכם״.

אדמו״ר הזקן משיב מתוך סופו של אותו פסוק: ״ולא דרכיכם דרכי״. הוא מפרש את שני חלקי הפסוק כתנאי ותוצאה: מחשבותיו של הקב״ה נשגבות ממחשבותינו רק כאשר דרכינו אינן דרכיו.

כאשר דרכי האדם הן דרכי ה׳, גם מחשבותיו של הקב״ה יכולות להתלבש במחשבותיו. ללכת ״בדרך הוי׳״ פירושו ללמוד תורה לשמה, והדבר מצריך הקדמת התפילה.

המחשבה והדיבור קשורים זה בזה, שכן אי אפשר לדבר בלי לחשוב. לכן, כאשר דבריו של הקב״ה מושמים בפיו של האדם באמצעות לימוד התורה — דיבורו מתלבש בדיבורו — ממילא גם מחשבתו מתלבשת במחשבתו.

הערת הסוגריים קושרת את המחשבה, הדיבור והמעשה לשלושת העולמות התחתונים — בריאה, יצירה ועשיה — המכונים ״עולמות הפירוד״, שבהם הנבראים חשים שהם נפרדים מהקב״ה. המשכת אור אין סוף לתוכם היא המבוקשת במילים ״מי יתנך כאח לי״: ששם הוי׳ יתגלה למטה. המדרש קורא את ״תמתי״, ״השלמה שלי״, כ״תאומתי״.

כאשר הקב״ה מתגלה למטה, הוא ״כאח״ — קרוב ומוכר; לא כך כאשר הוא בהעלם. גוף המאמר עובר כעת למילים הבאות, ״יונק משדי אמי״, ומבאר אותן באמצעות משל.

תינוק יונק גדל במשך עשרים וארבעת חודשי היניקה יותר מכפי שיגדל בכל שנתיים מאוחרות יותר; גדילה זו אינה עומדת ביחס לגדילתו בשאר שנות חייו.

כך גם התגלות הוי׳ למטה היא בחינת ״גדילה״ עצומה: מה שאין מחשבה יכולה להשיגו, הנעלם שבכל הנעלמים, מתגלה למטה — עד לבחינת ״מחשבותי מחשבותיכם״.

ההפניה היא לזוהר על ״ושדַי כמגדלות״. לאחר מכן דורש אדמו״ר הזקן את המילה ״מי״ שבפסוק ״מי יתנך״ כשם של בחינה באלוקות: בחינת ״מי״ היא שמביאה את כל הדברים האלה.

ההפניות תומכות בפירוש הזה למילה ״מי״. בפרשת ויחי הזוהר מבאר את ״מי יקימנו״ באמצעות ההשוואה ל״מי ירפא לך״, ומכנה את ״מי״ העולם העליון, שבכוחו לחזק את הכול. המאמר על בקשת משה ״ועתה יגדל נא״ מבאר באותו אופן את ״אד׳, מי יעמוד?״; ועל דרך זו, מציע אדמו״ר הזקן, אפשר לפרש גם את ״מי יתן והיה לבבם זה להם ליראה״.

״אמי״ רומז ל״אם הבנים שמחה״, לבחינת השמחה. השמחה אינה מוסיפה חיות חדשה, אלא משחררת ומפיצה את החיות שהייתה מכווצת קודם לכן.

המילים הבאות, ״אשקך מיין הרקח״, מתאימות לעניין זה: יין, כמו שמחה, מגלה את מה שהיה נסתר, כדברי חז״ל: ״נכנס יין יצא סוד״. כאן הסוד שמתגלה הוא גילוי האלוקות.

במשלי נאמר: ״ואהיה שעשועים יום יום משחקת לפניו... ושעשועי את בני אדם״. אלו שני שעשועים, אחד למעלה ואחד למטה; ובאמצעות השמחה הזאת מתגלה האלוקות למטה, בקרב בני האדם.

בהמשך הפסוק נאמר: ״אנהגך אביאך אל בית אמי תלמדני״. תחילה נמשך האור לאימא, שהיא בינה, ומשם הוא נמשך למטה כדי ליצור דירה בתחתונים; ״אמי״ היא תורה שבכתב.

״תלמדני״ היא בחינת תורה שבעל פה, המלמדת ומפרטת את מה שכלול בתורה שבכתב. ההפניות שבסוגריים מציינות דיונים נוספים, ובהם דברי הזוהר על תורה שבכתב ותורה שבעל פה בפרשות ויקהל ובראשית.

כל הדברים האלה מתארים את הצדיק, הנקרא ״אח״ של ה׳. כל עבודתו היא מלמעלה למטה: להמשיך אלוקות לתוך העולם.

באמצעות עבודתם ממשיכים הצדיקים את דירתו של ה׳ בתחתונים. הסוגריים המרובעים מביאים מקורות נוספים בעניין ״כאח לי״, ובראשם מדרש רבה על שיר השירים.

הרשימה ממשיכה ומפנה למדרש רבה על שמות, לזוהר בפרשות וישב ושמות, ולזוהר בפרשת פקודי, העוסק בפסוק ״אנהגך אביאך אל בית אמי״. בזוהר בפרשת וישב הפסוק מתפרש כבקשת כנסת ישראל שה׳ יהיה לה כפי שיוסף היה לאחיו.

כאן מתחיל החלק השני של המאמר. סוג העבודה השני הוא עבודת בעל התשובה, ועליו נאמרים המילים הבאות בפסוק: ״אמצאך בחוץ אשקך גם לא יבוזו לי״.

תשובה כאן אינה מתייחסת רק למי שחטא. היא כוללת גם כל מי שנפרד מה׳ וחסרה לו התלהבות.

בעלי עסקים, שקובעים לתורה רק זמנים מסוימים, הם הדוגמה לכך: כשהאדם פונה מענייני העולם ולומד, הפנייה הזאת עצמה היא תשובה, כלומר חזרה.

משום שהוא בא מתוך העיסוק בענייני העולם, החזרה שלו מעוררת אותו בעוצמה רבה יותר מאשר אילו לא התרחק מלכתחילה. המרחק הוא שמעניק להתפעלות את עוצמתה.

אדמו״ר הזקן מבחין בין האדם לבין המלאכים, שעליהם נאמר בברכת יוצר: ״כולם עומדים ברום עולם״. ההפניה שבסוגריים היא למאמר על ״מים רבים״, העוסק גם ב״מי נח״.

״עומדים״ פירושו נשארים במדרגה אחת, מפני שהמלאכים נתונים תמיד בביטול. מאחר שאינם נעשים לדבר אחר, אין בהם התפעלות, שהרי התפעלות היא שינוי במצבו של האדם.

אדם העוסק בעסקים שונה בכך שהוא משתנה: ממי שהיה עסוק בענייני העולם הוא נעשה אדם הלומד תורה. השינוי במצבו הוא שמאפשר את התעוררותו.

ההתעוררות של בעל התשובה מורגשת רק בנפש החיונית, הנפש שמחיה את הגוף, ובכל זאת היא מגיעה למדרגה גבוהה מאוד. הסיבה היא שהיא כופה את הסטרא אחרא, הצד האחר המתנגד לקדושה.

הזוהר אומר שכאשר הסטרא אחרא נכפית, ״כבודו של הקדוש ברוך הוא עולה למעלה מעלה״. אדמו״ר הזקן קורא את אותן מילים גם כמתארות את הכבוד שהסתלק הרחק למעלה: כשאדם כופה את הסטרא אחרא, הוא מעורר את האלקות מאותה מדרגה שאליה הסתלקה, כמתואר בדברי הזוהר ״סליק לעילא לעילא״.

קטע הזוהר נמצא בחלק ג׳, כ׳ ע״ב, ושם נאמר שהמלך הקדוש ״עלה למעלה מעלה״ ולא נמצא למטה. אדמו״ר הזקן מסביר שהכוונה היא שההארה הסתלקה מלמטה אל מהותו ועצמותו של ה׳ ממש, ואומר שמאותה מדרגה עצמה תימשך ההארה למטה.

מיכה מבטיח נפלאות ״כימי צאתך מארץ מצרים״, ובמתן תורה ה׳ דיבר ״פנים בפנים״, כלומר אלקות התגלתה למטה. לפני התגלות זו היה צורך תחילה בהסתר פנים — בגלות מצרים שנמשכה 210 שנה.

ההסתר בא תחילה כדי שאחריו תוכל לבוא ההתגלות פנים בפנים. ההפניה שבסוגריים היא לסוף המאמר על הפסוק ״וידבר אלקים... אני הוי׳״, שבו מוסבר עניין זה בהרחבה.

גם חורבן בית ראשון ובית שני פועל לפי אותו דפוס: ה׳ הסתלק למעלה מעלה אל תוך ההסתר. מטרת הסתר הפנים היא לעורר התעוררות גדולה, כמשל אב המסתתר מבנו.

כשהאב מסתתר, הבן צועק ומבקש להגיע אליו. הכמיהה הזאת היא מה שהאב רוצה, וזוהי הסיבה שהוא מסתתר.

כך גם הסתר הפנים מעצים מאוד את לימוד התורה ואת התפילה של האדם. העוצמה הזאת כופה את הסטרא אחרא וממשיכה התגלות למטה מן המדרגה שאליה הסתלקה.

הדבר מסביר את ״אמצאך בחוץ אשקך״: ה״חוץ״ הוא בעל התשובה, שבא ממקום הרחוק מקדושה. הסוגריים מפנים לזוהר על ״מולדת חוץ״ ועל ״חכמות בחוץ תרונה״, וכן למאמר על ״בהעלותך את הנרות״, שבו נאמר לאהרן: ״שלך גדול משלהם״.

כך באה בחינת ״אשקך״: נשיקות הן, בלשון הזוהר, ״אתדבקות רוחא ברוחא״. בברכה ״ברוך אתה ה׳״, ״ברוך״ מתפרש כהמשכה שמביאה את ה׳ לגילוי גלוי, בבחינת ״אתה״, הפנייה הישירה אליו.

הפסוק מבקש את שני הדברים בבת אחת: ״מי יתנך כאח לי״ — הצדיק, יחד עם ״אמצאך בחוץ״ — בעל התשובה. החיבור הזה הוא כוונת דברי הזוהר, שמשיח עתיד להביא גם את הצדיקים לתשובה.

חז״ל מייעצים לאדם להיות ״כל ימיו בתשובה״, והדבר נכון גם לגבי הצדיק. הסוגריים מפנים למאמר על היום השני של יום טוב, בעניין שמיני עצרת.

תשובת הצדיק היא על כך שלא היה בביטול מספיק, למשל בתפילתו. הסוגריים מפנים לדיונים בעניין ״והתשובה השלישית״ ובעניין נדרו של יעקב: ״אם אלקים יהיה עמדי... והיה הוי׳ לי לאלקים״.

כאשר הוא מגיע עכשיו לביטול אמיתי, זוהי התשובה שלו. אז ״כל דינין מתעברין מיניה״, אין לחיצונים אחיזה, ומתקיים המשך הפסוק: ״גם לא יבוזו לי״.

חז״ל אומרים שכאשר ישראל עושים תשובה הם נגאלים. הטעם הוא שההסתר של הגלות נובע מכך שהקב״ה הסתלק למעלה.

התשובה מעוררת התגלות למטה, ובעקבותיה באה הגאולה ממילא. במילים ״תשובה ותפילה וצדקה״, התשובה היא עבודתו של בעל התשובה והצדקה היא עבודתו של הצדיק, כפי שהוסבר בפסקה 2; יחד הם משיגים את מה שאף אחד מהם אינו משיג לבדו.