לסוסתי ברכבי פרעה דמיתיך רעיתי

1״לסוסתי ברכבי פרעה דמיתיך רעיתי״ — ״לרעייתי״ פירושו ״המכלכלת אותי״, כמאמר חז״ל: ״ישראל מפרנסין וכו׳״. ויש להבין כיצד הם מפרנסים וכו׳.

וכן יש להבין את דימוי הכתוב, המשווה את בחינת ״רעייתי״ ל״סוסתי״ וכו׳. העניין הוא כך: כתוב ״והוא כחתן יוצא מחופתו״ וכו׳.

״והוא״ מוסב על השמש שנזכרה קודם לכן, בפסוק ״לשמש שם אהל בהם״; היא כחתן וכו׳. (ראו בזוהר, בתחילת פרשת בהעלותך, קמ״ח ב׳; תרומה, קל״ז א׳; בראשית, ח׳ ע״א; פרשת תצא, רע״ט ב׳.) והרמז הוא לתורה שבכתב,

כי התורה שבכתב נקראת ״שמש״, והתורה שבעל פה — ״ירח״. כשם שהירח מקבל את אורו מן השמש, ועל ידי כך אורו מאיר, כך התורה שבעל פה מקבלת מן התורה שבכתב.

וכמו שאומרים בגמרא: ״מנלן? דכתיב וכו׳״, או: ״מנא הני מילי וכו׳״. אך התורה שבכתב היא בחינת הכלל, והתורה שבעל פה היא בחינת הפרט; ואין בכלל

אלא מה שיש בפרט: גם בתורה שבכתב מצויות תרי״ג המצוות בכללותן, ופרטיהן מבוארים בתורה שבעל פה; והכול נחשב לבחינה אחת.

2ולהבין כיצד הוא ״כחתן יוצא...״: נאמר ״כי אמרתי עולם חסד ייבנה״. פירוש ״חסד ייבנה״ הוא שהחסד נבנה ומתהווה; ״ייבנה״ הוא לשון הווה, כלומר שהוא נבנה תמיד,

כמאמר ״המחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית״. והטוב וההתהוות של חסד זה הם מבחינת חסד עליון,

״כי חפץ חסד הוא״. (ועיינו בזוהר חלק ג, נשא, דף קל״ג ע״ב; חלק א, ויחי, דף ר״ל סוף ע״ב; בראשית, דף י׳ ע״ב; חלק ב, דפים קס״ו ע״ב, ע״ט ע״א; חלק ג, דפים ע״ז ע״א, קמ״ה ע״ב, רנ״ז ע״א.)

והנה באין סוף ברוך הוא אין כלל מקום למידת החסד, וכמו שכתוב בתיקוני זוהר: ״לאו דאית לך צדק ידיעא וכו׳״ — לא שיש לך מידה ידועה של צדק וכו׳,

״ולאו מכל אלין מדות כלל״ — ואין הוא כלל מכל המידות הללו. אלא באמצעות צמצומים רבים והשתלשלות מעילה לעלול, נמשך אור אין סוף ברוך הוא ומתלבש במידת החסד וכו׳.

אך כדי שתימשך הארה והמשכה זו, הרי ידוע שתחילת בריאת העולמות הייתה משום ״כי חפץ חסד הוא״ — מאליו,

וממילא. ואילו כעת, אתערותא דלעילא תלויה באתערותא דלתתא, כדי שיימשך אור אין סוף ויהיה ״חפץ חסד״, כך ש״חסד ייבנה״. ואתערותא דלתתא זו היא מה שכתוב,

״כי אמרתי וכו׳״ — כך אמר דוד המלך עליו השלום בשם כלל ישראל. פירוש ״כי אמרתי״ הוא: כאשר אני אומר,

אזי ״חסד יבנה״. בחינה זו של ״אמירה״ היא בלב: בחינת מחשבה ורצון הלב, באמצעות התבוננות ב״ה׳ אחד״, ״מקרב איש ולב עמוק״; ואזי ״חסד יבנה״. ואתערותא דלתתא [היא]: ״רוח מביאה רוח וממשיכה רוח״.

3וכמו שכתוב: ״את ה׳ האמרת״ וכו׳. וכמאמר חז״ל: ״עשיתוני חטיבה אחת בעולם״, כלומר, הבחינה של ״ה׳ אחד״ וכו׳.

וזהו [פירוש] ״כי כל בשמים ובארץ״: ״שמים״ הוא ״שם מים״ — בחינת חסד עליון, המתפשט ומתלבש למטה, בארץ. ו״כל״ הוא בחינת חמישים שערי בינה, שערכם המספרי שווה ל״כל״,

שהיא בחינת ההתבוננות הנזכרת לעיל; היא הממשיכה, כדי שתהיה ״בשמים״ בחינת חסד (עיינו במקדש מלך, בפירושו לזוהר חלק א, ויחי)

(דף ר״ל ע״ב). ועיינו בזוהר, פרשת ויגש (דף ר״ז ע״א), על [הפסוק] ״כונן שמים בתבונה״: ״כל יומא ויומא״ וכו׳.

וזהו ״יבנה״ — לשון הווה; ו״יבנה״ מורכב גם מאותיות ״בינה״. ומשם [נמשך החסד] בארץ. וכנסת ישראל נקראת ״כלה״, מפני שהיא מקבלת מבחינת ״כל״.

ופירוש ״כלה״ הוא מלשון ״כלתה נפשי״: על ידי רצון הלב, ״רוח מביאה רוח״ וכו׳. וזהו ״לעולם ה׳ דברך ניצב בשמים״: ״דבר ה׳״ הוא מקור נשמות ישראל, והן הממשיכות את בחינת ״שמים״ — ״שם מים״ וכו׳.

42. אך יש להבין: כיצד יכול נברא להיות בעל ערך ויחס כלשהם כלפי הבורא, יתברך, עד שיוכל להמשיך את אור אין סוף, ברוך הוא, כך שיתלבש בבחינת חסד וכו׳?

הנה נאמר: ״כי על כל כבוד חופה״. ״כבוד״ הוא מה שנאמר: ״ולכבודי בראתיו יצרתיו אף עשיתיו״. אלה בחינות של ״כבוד״, שבהן מתלבש אור אין סוף, לפי סדר ההשתלשלות כולו;

ו״על כל כבוד״ — מעליהם וגבוה מהם — היא בחינת ״חופה״, שהיא בבחינת אור מקיף וסובב, שאינו יכול להתלבש בתוך העולמות;

(ועיינו במה שנכתב בעניין חופה במאמר המתחיל ״תורה ציווה״ ובמאמר המתחיל ״כי על כל כבוד חופה״). והיא הנותנת כוח ועוז לאתערותא דלתתא, כך שהאתערותא דלעילא תהיה תלויה בה.

כיוון שהיא בחינה נעלית ונשגבת מאוד, למעלה מבחינת סובב וכו׳, לכן היא יכולה להקיף ולסובב גם את הנמוך ביותר, למטה מטה;

וכמו שנאמר: ״ומתחת זרועות עולם״, כי מדרגות מעלה ומטה שוות וכו׳; והיא בחינת התענוג העליון,

כלומר, בחינת אור אין סוף, ברוך הוא, ממקור התענוגים וממקור החיים, כמו שנאמר: ״כי עמך מקור חיים״. זהו האור המתלבש בתורה ובמצוות, אף שהן מלובשות בעניינים גשמיים וכו׳.

5זהו [פירוש] ״אשר קדשנו״: שעל אתערותא דלתתא תהיה תלויה אתערותא דלעילא, שהיא למעלה מעלה מבחינת העולם הבא. שהרי העולם הבא נברא באות יו״ד, ואף על פי כן

הוא תענוג הנשמות, תענוג נפלא שאין לו קץ ותכלית; עד שאמרו בגמרא על אלישע אחר: ״מוטב דלדייניה וכו׳״ — שכל ייסורי גיהינום כדאיים בשביל תענוג זה, אפילו בשביל גן עדן התחתון.

6ועל אחת כמה וכמה בשביל גן עדן העליון. ואף על פי כן, אין זו אלא בחינת יו״ד, הארה אחת קטנה וכו׳.

אבל התורה והמצוות נמשכות מהתענוג העליון, שלמעלה לאין ערוך מכל זה, כלומר מבחינת אור אין סוף ברוך הוא ממש, מעצמותו ומכבודו. לכן אמרו: ״יפה שעה אחת וכו׳״.

[כמו] שכתוב במקום אחר. ומשם נמשכים כוח ועוז לנפש האדם, הנמצאת בסדר ההשתלשלות, בעולמות בריאה, יצירה ועשיה, בבחינת ״כבוד״ וכו׳,

כדי שאתערותא דלעילא שלמעלה מסדר ההשתלשלות תהיה תלויה באתערותא דלתתא. (וראו גם את מה שנכתב על כך בהרחבה במאמר המתחיל ״ביום השמיני עצרת״, על ״גדול תלמוד שמביא וכו׳״.)

ועל ידי כך נמשכת הארת אור אין סוף ברוך הוא, ונעשית בחינת ״חסד ייבנה״. וכמשל לכך, בתענוגים גשמיים של בני אדם, התענוג מעדן את הבשר ואת האיברים, מעבה אותם ומגדיל אותם, כך

התענוג העליון המלובש בתורה ובמצוות הוא שמגדל ומעבה את כוח הנפש, כדי להעלות אותה ולקשור אותה למעלה מעלה, עד שתהיה ״אשת חיל עטרת בעלה״, ותוכל להמשיך את אור אין סוף ברוך הוא, שיתלבש בבחינת ״חסד ייבנה״ וכו׳.

7זהו [פירוש] ״דברך ניצב בשמים״: ״ניצב״ הוא לשון שלטון, כמו שכתוב: ״ממונה היה למלך״. שהרי הבחינה של ״דבר ה׳ — זו הלכה״, שאדם לומד, אף שהיא למטה ומלובשת בעניינים גשמיים,

בכל זאת היא עושה פרי למעלה, ונעשית בבחינת ״אשת חיל עטרת בעלה״ — כלומר, בבחינת מלוכה ושלטון על בחינת ״שמים״, חסד וכו׳.

8כלומר, זוהי המשכת אור אין סוף, ברוך הוא, כדי שתהיה בחינת ״שמים״ וכו׳. וזהו משום שהוא ״קידשנו במצוותיו״ — במצוותיו של הקדוש ברוך הוא עצמו.

וכמאמר רבותינו זיכרונם לברכה: ״הקדוש ברוך הוא מניח תפילין״ וכו׳, [וכן] ״הקדוש ברוך הוא יושב ושונה כנגדו״ וכו׳ — וזהו עניין המשכת אור אין סוף, ברוך הוא, בבחינת תפילין וכו׳.

ותלמוד תורה הוא עניין המשכת אור אין סוף, ברוך הוא, בחכמה, שהרי ״מחכמה נפקת״ — התורה יוצאת מן החכמה. ״כנגדו״ פירושו שהמשכה זו אינה יכולה להתלבש בתוך העולמות, אלא היא בבחינת סובב ומקיף מלמעלה.

9וכמו שכתוב: ״ה׳ צלך״ — בחינת צל, ולא אור גלוי. עניינו של צל הוא, למשל, כמו צלו של אדם, שבו נראית כל דמותו,

אלא שמראה הצל הוא בחינת חושך. כך גם, כביכול, ״ה׳ צלך״ — בחינת הצל שלך, שהרי על ידי אתערותא דלתתא באה אתערותא דלעילא. אלא שאתערותא דלעילא זו היא בבחינת צל וחושך, וכמו שכתוב: ״ישת חושך סתרו״;

כלומר, היא אינה מושגת ואינה נראית לעיני השכל של הנבראים, אלא היא, בדרך משל, כמו שעשועי המלך בעצמותו וכו׳, וכמו שכתוב במקום אחר.

10וזהו [פירוש] ״על יד ימינך״: באמצעות בחינת ״ימינך״, כלומר בחינת אהבה וכו׳, ואתערותא דלתתא להידבק בו יתברך; על ידי כך ״מביא רוח וממשיך רוח״, כך שהקדוש ברוך הוא מניח תפילין וכו׳,

ויושב ושונה וכו׳. וכך גם כל רמ״ח המצוות הן ״איברים״: המשכות והארה של אור אין סוף ברוך הוא בחסד וכו׳.

113. והנה, באופן כללי, כל רמ״ח המצוות נחלקות לשלוש בחינות: תורה, עבודה וגמילות חסדים. ועל כך נאמר: ״יום ליום יביע אומר״; ״אומר״ הוא ראשי תיבות של אש, מים ורוח.

האש היא בחינת העבודה, מלמטה למעלה, כמו שלהבת העולה וכו׳, כדי להידבק בו יתברך. כלומר, שהנפש תתפשט מן הלבושים של נוגה שבתענוגות בני אדם, ותתענג על ה׳ לבדו.

12כך גם לגבי הקרבנות: הם היו ״אשה ריח ניחוח״ — הקרבת החלב והדם. החלב הוא בחינת תענוג, שכן התענוג הוא שמפנק את הבשר, כך שהוא משמין ונעשה בו ריבוי חלב; ותענוגה של הבהמה מתקרב לה׳ באמצעות

היכלותו ושרפתו באש שלמעלה, כדי שיעלה וייכלל במקור התענוגים. וכעת התפילה היא במקום הקרבנות: כלומר, באמצעות רשפי אש האהבה שאדם מעורר בתפילה — האהבה העליונה, כמאמר ״אהבת עולם אהבתנו וכו׳״,

״הבוחר בעמו ישראל באהבה״. באמצעות אהבה זו הנפש נפרדת מתענוגי הנפש הבהמית ומתפשטת מהם, כדי להתענג על ה׳ ולדבוק בו בדבקות ובחשיקה וכו׳. והמים הם בחינת גמילות חסדים וצדקה, שנמשלו למים.

13וכמו שנאמר: ״אשריכם זורעי על כל מים וגו׳״, שכן כשם שהמים יורדים ממקום גבוה למקום נמוך, כך היא בחינת הצדקה והחסד — ״להחיות רוח שפלים״, למי ש״אין לו מעצמו כלום״ וכו׳.

רוח היא בחינת הדיבור, שהיא בחינת לימוד התורה, שעיקרו בדיבור, כמו שנאמר: ״ודברת בם״, וכמו שנאמר בזוהר: ״ברוחם של העמלים בתורה״ וכו׳.

(ראו מה שנכתב לעיל במאמר המתחיל ״לריח שמניך״ בעניין הרוח הזאת, על פי הזוהר; וראו מה שנכתב על [הפסוק] ״והיה מספר בני ישראל כחול הים וגו׳״, ובמאמר המתחיל ״וארשתיך לי״ בעניין המאמר, כלומר האמירה, וכו׳.

ובמאמר המתחיל ״ביום השמיני עצרת״ הנזכר לעיל, בעניין ״ואשים דברי בפיך וגו׳״; ועיינו בסמוך במאמר המתחיל ״נאוו לחייך וגו׳״). ושלוש הבחינות האלה, שהן אמר, הן מה שנאמר: ״כי אמרתי עולם חסד יבנה״.

פירוש ״כי אמרתי״ הוא שעל ידי בחינת האמר שלי, גם ״את הוי׳ האמרת״, כלומר, נמשכת משם הוי׳ בחינת אמר. זהו עניין ״הקדוש ברוך הוא מניח תפילין״ וכו׳, דהיינו המשכת אור אין סוף ברוך הוא מלמעלה מסדר ההשתלשלות, כפי שנזכר לעיל.

(ועיינו בפרשת תרומה, דף קלו ע״ב, בפירוש אמר; ובזוהר בפרשה הנזכרת, דף קסו ע״ב, בעניין שתמיד יש שלושה וכו׳; וכן עיינו במה שנכתב במאמר המתחיל ״היום הזה וגו׳״ על ״את ה׳ האמרת״).

וזהו ״כחתן יוצא מחופתו״: חתן קשור ללשון ״נחות דרגא״, לרדת מדרגה, שכן התורה נמשכה וירדה ממעלתה ומכבודה, שבה היא כלולה ממש באור אין סוף ברוך הוא, מקור התענוגים, וירדה להתלבש בעניינים גשמיים. בחינת ״נחות דרגא״ זו ״יוצאת מחופתו״ — מבחינת החופה, בחינת סובב כל עלמין.

״ישיש כגבור לרוץ אורח״: בחינת ״אורח כנשים״, כלומר אל בחינת הכלה, שהיא כנסת ישראל, מקור נשמות ישראל, כדי לתת להן כוח ועוז, כך שההתעוררות מלמעלה תהיה תלויה בהתעוררות מלמטה. ובחינה זו נקראת ״אורח כנשים״,

כפי שנאמר על רחל: ״דרך נשים לי״ — [כך היא נקראת] מפני שהיא מעניקה חיות מן העודף של השפע ומן הפסולת שהיא דוחה החוצה, כדי להחיות גם את הצד שכנגד, שהיניקה והאחיזה שלו באות מן העודף של השפע ומן הפסולת, מבחינת ״דרך נשים״ וכו׳.

14כלומר, כאשר השכינה מתלבשת בבריאה, יצירה ועשיה, היא ״כרחל לפני גוזזיה נאלמה״. לא כך אצל שרה, שעליה נאמר: ״ואברהם ושרה זקנים באים בימים, חדל להיות לשרה אורח כנשים״; שכן מן הבחינה של ״זקנים״ ושל ה״ימים״ העליונים אין לקליפות ולסטרא אחרא יניקה ואחיזה, ולכן ״חדל להיות לשרה״ וכו׳.

(ועוד אפשר לבאר על פי מה שכתוב בזוהר, ויקהל) (דף רט״ו ע״א) על הפסוק ״וארח צדיקים״: ״מה בין אורח לדרך״ וכו׳.

״דרך היא פתח לכול״ וכו׳. עיין שם, שם מבואר במפורש ש״אורח״ פירושו שהצדיקים לבדם עומדים ושולטים באותו מקום, ואין לחיצונים יניקה משם כלל; ואילו ״אורח כנשים״ הוא עניין אחר,

שעניינו ״דרך נשים״ — עודף השפע והפסולת הנדחים החוצה וכו׳. לפי זה, בפסוק ״לרוץ אורח״, שבו נאמר ״אורח״ ללא תוספת,

אפשר לומר שהכוונה היא בדומה לבחינת ״אורח צדיקים״ שבזוהר הנזכר לעיל, כדי שלא תהיה לחיצונים יניקה. ועיין במקדש מלך על תרומה (דף קל״ז ע״א), ובפירוש הרמ״ז על הזוהר בתחילת פרשת בהעלותך, בביאור ״לרוץ אורח״.

וזהו עניין ״מעין חתום״. ביאור העניין הוא ש״והוא כחתן״ מוסב על תורה שבכתב, ואילו ״ישיש כגיבור לרוץ אורח״ פירושו: אל בחינת תורה שבעל פה, שהיא בחינת כלה.

15וכפי שמבואר בפרשת בראשית, בסוף המאמר המתחיל ״להבין עניין הברכות״, בעניין ״זכה — נעשית לו סם חיים״ וכו׳; ואילו אם לא זכה, חס ושלום,

כמו אצל דואג ואחיתופל וכו׳: זהו עניין ההימשכות אחר הפסולת של ״אורח נשים״ וכו׳. אך צריך להיות ״חתום תורה בלימודי״, כדי שיתקיים ״וכל בניך לימודי ה׳״.

וזהו עניין החותם ב״ברוך״; וזהו ״לרוץ אורח״, בחינת ״ואורח צדיקים״ וכו׳, ו״ועמך כולם צדיקים״ וכו׳.

ופירוש ״ישיש״: אפשר לומר שהוא בגימטרייה תר״ך — המשכת תר״ך עמודי אור, שמהם שורש תרי״ג מצוות התורה יחד עם שבע מצוות דרבנן; וכנגדם יש גם תר״ך אותיות בעשרת הדיברות. הם נמשכים כדי ״לרוץ אורח״, שכן התגלותם היא בתורה שבעל פה, וכמו שכתוב באיגרת הקודש, באיגרת המתחילה ״אשת חיל עטרת בעלה״:

164. והנה, מאחר שכל הבחינה וסדר ההשתלשלות שהוזכרו לעיל נעשים באמצעות ישראל, שהרי הם הממשיכים חיות ואור אין סוף, ברוך הוא, לכל העולמות, ״מראש כל הדרגות וכו׳״,

באמצעות התורה והמצוות, כך שאור אין סוף, ברוך הוא, מתלבש להיות ״חפץ חסד״ ו״עולם ייבנה״; כוח זה ניתן דווקא לישראל, עם סגולתו,

ואילו עובדי עבודה זרה אינם יכולים להמשיך דבר, כפי שנכתב במקום אחר. לכן כנסת ישראל נקראת ״רעייתי״, כלומר ״המפרנסת אותי״. הדבר דומה, בדרך משל, למזון המפרנס את האדם,

שהוא הממשיך את החיות מן הנשמה שבמוח אל כל האיברים. שכן חיותו של האדם תלויה במוחו, והוא הממשיך חיות לכל האיברים וכו׳;

אלא שאם אינו אוכל כמה ימים, מוחו נחלש, והנשמה שבמוחו אינה חזקה דיה כדי להיות קשורה בגופו ולהחיות את האיברים. משום כך משתנים החושים, כגון כוח הראייה וכו׳.

17והמאכל הוא שמחזיר את כוחה של הנפש וקושר אותה אל הגוף, כדי להמשיך משם חיות. כך גם, בדרך משל, ישראל הם שממשיכים חיות ואור אין סוף, ברוך הוא, מבחינת [האור] הסובב

כל עלמין, כדי שיהיה ממלא כל עלמין, וכדי ש״עולם חסד ייבנה״ באמצעות התורה והמצוות, מבחינת ״דברך ניצב בשמים״, וכך תהיה בחינה של אתערותא דלעילא שלמעלה מהשתלשלות וכו׳,

כאמור לעיל. (ועיינו גם במה שנכתב עוד בעניין רעייתי, על הפסוק ״אני ישנה ולבי ער״, ובמאמר המתחיל ״הנך יפה רעייתי״, ועל הפסוק ״כי תבואו אל הארץ ושבתה הארץ״.)

ובכך יובן הכתוב: ״לסוסתי ברכבי פרעה דמיתיך רעייתי״: מדרגת רעייתי, ״המפרנסת אותי״, הנזכרת לעיל, דומה ל״סוסתי ברכבי פרעה״.

והעניין הוא, בדרך משל: הסוס שברכבי פרעה הגשמי — מאחר שפרעה היה מלך, בוודאי קישטו אותו בתכשיטים, כפי שנוהגים לעשות לסוסיהם של שרים ומלכים כשהם רוכבים עליהם או כשהם רתומים למרכבה.

18והנה, הסוס עצמו אינו יודע ואינו משיג את הקישוטים, ואף לא את המרכבה ואת רוכבה; הקישוטים והמרכבה נועדו לרוכב עצמו. כשהוא צריך לרכוב, מקשטים את הסוס ומושיבים אותו במרכבה, משום שכך ראוי לו. וזהו התענוג שלו, שהוא מתענג באמצעות הסוס.

19כך גם, בדרך משל, נאמר על הקדוש ברוך הוא: ״כִּי תִרְכַּב עַל סוּסֶיךָ וגו׳״, שכן יש מרכבה שהיא בבחינת סוסים, וכמו שנאמר בנבואת זכריה: ״סוסים שחורים, סוסים לבנים וגו׳״. לא כך אצל ישעיהו ויחזקאל, שראו ״פני אריה, פני שור וגו׳״.

20כלומר, הבחינה של ״פני אריה, פני שור וכו׳״ באה באמצעות הבנה והשגה שכלית כלשהי באור הנמשך אליהם.

לכן זו בחינת שרפים, כרשפי אש של אהבה ויראה וכו׳. אבל בחינת הסוסים היא בחינת אותיות שאין בהן הבנה או שכל;

אלא השכל רוכב עליהן ומנהיג אותן; הן רק מרכבה וביטול לפני הרוכב עצמו, כדי שיוכל ליהנות ולהתענג משעשועי המלך עצמו, שאינם נראים או נתפסים כלל בבחינת מרכבתו.

וזהו [פירוש] ״דמיתיך רעייתי״: ״רעייתי״, כלומר ״מפרנסתי״, היא להיות בבחינת ״כי אמרתי וכו׳״, כדי שיהיה ״את ה׳ האמרת וכו׳״;

גם זו בחינת סוס, שכן נפש האדם עצמה אינה משיגה כלל את אור אין סוף ברוך הוא בעצמו ובכבודו,

[כדי] להתענג על אור אין סוף ברוך הוא בעצמו ובכבודו, שהוא לבדו מקור החיים ומקור התענוגים; והרי העולם הבא, תענוג הנשמות, נברא ביו״ד.

אלא שעיקר אתערותא דלעילא באה משום שהמצוות הן קישוטי הכלה, שמקורם בתענוג העליון; ולכן, באמצעות ביטול הנפש, היא יכולה להמשיך מן התענוג הזה וכו׳.

אך תענוג זה הוא למעלה מסדר ההשתלשלות, ואינו נתפס או מושג בשום שכל והשגה, ו״לית מחשבה תפיסא״ בו כלל. וביטול הנפש לפני תענוג זה הוא

כמו למשל סוס במרכבות פרעה: הביטול שבמרכבה זו הוא כלפי התענוג והשעשועים של הרוכב עצמו, אף שהמרכבה עצמה אינה משיגה דבר ואינה חשה שום תענוג או התפעלות כלל.

(רעיון קרוב לזה מובא במבוא שערים) (שער שלישי, חלק ב, סוף פרק ה), וזו לשונו: ״כי אלו הם תכשיטים לפני אחר, ולפני העלם אחר העלם כו׳״. עיין שם. ועיין בפרשת משפטים (צה ע״א).

ובמדרש רבה, בפרשת דברים, נאמר על הפסוק ״אלה הדברים״: אמר רבי יהודה ברבי סימון בשם רבי לוי: ״מה דבורה זו, כל מה שהיא אוספת...״

״אוספת לבעליה, כך כל מה שישראל אוספים — מצוות ומעשים טובים — הם אוספים לאביהם שבשמים״. עד כאן לשונו. והדבר מובן על פי הנזכר לעיל.