עוד ביאור הדברים ע״פ יונתי בחגוי הסלע וגו׳

1ביאור נוסף לדברים, על [הפסוק] ״יונתי בחגווי הסלע וגו׳״

2והנה, חז״ל אמרו: ״נובלות חכמה שלמעלה תורה״. התורה הנגלית היא בחינת הארת החכמה המתלבשת במדות.

ולכן היא גם ששת סדרי משנה, כנגד שש המדות העליונות: סדר זרעים נמשך מבחינת חסד וכו׳. והעניין הוא שכשר ופסול, טמא וטהור, חייב וזכאי נמשכים מן המדות העליונות;

כלומר, כשר, מותר וטהור הם בחינת חסד, ו״ימין מקרבת״, כדי שאותו דבר יוכל להתעלות ולהיכלל באור אין סוף; ואילו פסול, אסור וטמא הם בחינת גבורה, ״שמאל דוחה״, כדי שלא יוכל להתעלות וכו׳.

וכל זה הוא על פי חכמתו יתברך, שעליה נאמר: ״חכים ולא בחכמה ידיעא״, והיא נמשכת ומתלבשת במדותיו יתברך. לכן התורה נקראת ״נובלות חכמה שלמעלה״ (בראשית רבה, פרשה י״ז).

כי חכמה זו, המתלבשת במדות, אינה אלא בחינת נובלות ביחס לעצמות החכמה העילאה, חכמתו יתברך, הרמה והנשגבת למעלה מן המדות וכו׳.

(ועיינו במה שנכתב בדיבור המתחיל ״השמים כסאי״ וכו׳, שהכוונה לתורה, הנקראת ״כסאי״ לבחינת רצונו, חכמתו ובינתו וכו׳; וזהו הטעם לכך. ועיינו שם בעניין זה.)

ולכן נאמר בישראל: ״קודש ישראל לה׳ ראשית תבואתה״ — שישראל הם הראשית והמקור של התורה, שהרי ישראל עלו במחשבה.

פירוש: ״מחשבה״ היא בחינת חכמה, ו״עלו במחשבה״ פירושו שעלו בבחינה העליונה ביותר שבמחשבה. וזהו בדומה לעניין ״במחשבה תחילה״, כלומר, תחילת המחשבה.

והעניין הוא כך: בהשתלשלות של עילה ועלול, פנימיות העילה דבוקה בעילה שמעליה, ורק חיצוניותה נמשכת בהשפעה אל העלול.

וכך הדבר נמשך ומשתלשל מעילה לעילה, ורק באופן זה: חיצוניות המדרגה העליונה נעשית פנימיות למדרגה התחתונה (ועיינו במה שנכתב על כך בהרחבה מסוימת בפרשת שלח, בדיבור המתחיל ״עניין נסכים״).

אם כן, לפי הכלל הזה, החכמה העליונה, המקבלת מבחינת כתר, כמו שנאמר ״והחכמה מאין תמצא״ — המדרגה העליונה שבחכמה, פנימיותה, דבוקה בכתר העליון.

(ועיינו בפרדס, שער שלישי, פרק ג: ״כל ספירה וספירה תיבחן בשלוש בחינות״ וכו׳; ובשער הנתיבות, תחילת פרק ג: ״הנתיב האחד״ וכו׳, ״ייחוד החכמה בכתר״ וכו׳; ועוד שם, ש״כל מופלא נדמה למאציל״ וכו׳; ועיינו בפרשת פינחס) (דף רנו, סוף ע״ב);

ומה שנמשך ומתפשט מבחינת חכמה למטה, אל המדות, הוא רק מבחינת חיצוניות החכמה; וזהו עניין ״נובלות חכמה״, כנזכר לעיל. אבל נשמות ישראל, שעלו במחשבה, עלו במדרגה העליונה שבמחשבה, כי

לכן נאמר ״בנים אתם לה׳״, וכן ״בני בכורי ישראל״: כשם, למשל, שהבן הנמשך ממוחו של האב מלובש בטיפה שמקורה בעצם ובמהות החכמה שבמוח האב וכו׳.

3כך גם נשמות ישראל: שורשן ומקורן הם בעצם ובפנימיות של חכמה עילאה ממש, למעלה מבחינת נובלות וחיצוניות וכו׳; כפי שנכתב במאמר המתחיל ״שישים המה מלכות״ וכו׳, בפירוש עניינה של כנסת ישראל, הנמצאת בפנימיות ז״א וכו׳; עיינו שם.

ועיינו גם במה שנכתב במאמר המתחיל ״אני ישנה״, בפירוש ״עלו במחשבה״, כלומר, בחינת מחשבה שבמחשבה וכו׳; עיינו שם. ואם כן, גם כאן הדבר הוא באותו אופן:

כלומר, נשמות ישראל מושרשות בבחינה העליונה שבחכמה עילאה, ולכן הן ״ראשית תבואתה״, והן המקור והיסוד לתורה, שהיא בחינת ״נובלות חכמה״.

4ולכן התורה נקראת ״תורת משה״ וכו׳, משום שנשמת משה מושרשת בעצמות חכמה עילאה, שהיא מקור התורה; וכפי שנכתב על כך במאמר המתחיל ״להבין ענין לחם משנה״, בפרשת בשלח.

לכן נאמר על משה שהוא ״כבד פה״ ביחס לתורה שבעל פה וכו׳, ו״כבד לשון״ ביחס לתורה שבכתב: הוא לא היה יכול להשפיל את עצמו כדי שהתורה, שהיא בחינת ״נובלות חכמה״, תימשך ממנו וכו׳. וראו גם מה שנכתב במאמר המתחיל ״משה ידבר״.

וראו גם מה שנכתב בסוף המאמר המתחיל ״ועשית בגדי קודש״: זהו עניין הכינוי של התורה כלה ומאורסת, ושל ישראל כבחינת חתן המשפיע וכו׳.

5והנה, אף שזו בחינתו של משה, יש גם נשמות נעלות מאוד שיש בהן מבחינת משה.

וזהו פירוש דבריו של רב ספרא לרבא: ״משה, שפיר קאמרת״ וכו׳. אלה הנשמות המכונות אחים ורעים למקום, ככתוב: ״למען אחיי ורעיי״ וכו׳.

ובזוהר מבואר שהן למעלה אפילו מבחינת בנים (ראו זוהר, חלק ב, דף קכא, סוף ע״ב; ודף צד, סוף ע״ב; חלק ג, דף ז, ע״ב); כלומר, הן נמשכות מייחוד אבא ואמא שבאצילות,

ולכן הן נקראות אחים לז״א שבאצילות, והן למעלה מבחינת תורה, כפי שנתבאר גם בביאור על הפסוק ״שישים המה מלכות״ הנזכר לעיל, בעניין החסידים הראשונים שבגמרא.

אולם הנשמות הנמשכות מזיווג ז״א ונוקבא שבאצילות — פירוש הדבר הוא שהנשמה נמשכת מאין ליש, כלומר, מאצילות היא נעשית בחינת בריאה ממש.

אבל נשמה דאצילות היא בחינת אלקות ממש, בחינת אצילות כפי שהיא באצילות עצמה, למעלה מעלה מבחינת בריאה יש מאין;

אלא שהן רק מבחינת הכלים דאצילות, כי פירוש הכלים דאצילות הוא בחינת הגבול שיש גם באצילות, ועל כך אמרו ששיעור קומה הוא רל״ו אלפים רבבות פרסאות.

והנשמות הנמשכות מן הכלים דומות לטיפה אחת לעומת הכלים עצמם; ואף על פי כן, הן בחינת אלקות. וכמו שכתוב במקום אחר בביאור עניין זה, על פי מאמר הזוהר בפרשת פינחס (דף רמט, ע״א), על הפסוק ״ובחדש הראשון״ וכו׳:

״מהי אַיֶּלֶת השחר?״ וכו׳, עיין שם. וזהו עניין הנשמות הנמשכות מייחוד אבא ואמא, הנקראים אחים ורעים לז״א ולנוקבא דאצילות, משום שגם הם נאצלו מאבא ואמא,

כמו שנאצלו הכלים של ז״א ונוקבא דאצילות, אלא שהן הארה קטנה מאוד ביחס לכלים של ז״א ונוקבא, שהם עשר הספירות.

לעומת זאת, הנשמות הנולדות מן הייחוד והזיווג של ז״א ונוקבא דאצילות נולדות לעולם הבריאה, כפי שכתוב בעץ חיים, שער סדר אבי״ע, פרקים ד׳–ה׳. כלומר, הנשמה נמשכת להיות נברא יש מאין. ועל כך אמרו: ״ישראל מתקשראן באורייתא״.

ואף לפי מה שכתוב במקום אחר, שגם מן הזיווג של ז״א ונוקבא דאצילות נולדות ונמשכות לפעמים נשמות נעלות מאוד, הנקראות נשמות דאצילות ממש, כפי שמשתמע מהזוהר, ויקרא (דף כ״ד, סוף ע״ב), ומהזוהר, משפטים (דף צ״ד ע״ב), ובמקומות נוספים,

מכל מקום, כיוון ששורשן בזיווג של ז״א ונוקבא דאצילות, ולכן הן נקראות בנים למקום, הרי שאינן אלא טיפה אחת הנמשכת מן המוחין של ז״א ונוקבא. ואילו התורה היא עצם חב״ד של ז״א ונוקבא דאצילות ממש.

ואין צריך לומר כך לגבי נשמות הבריאה, היצירה והעשיה וכו׳. לכן על כך אמרו: ״ישראל מתקשראן באורייתא״. ואף על פי כן, אפילו נשמות הבריאה, היצירה והעשיה ממש, לכולן שורש באצילות העליונה ממש.

6וגם הם עלו במחשבה; ועיינו במה שנכתב על הפסוק ״ואלה המשפטים״, בעניין ״כי תקנה עבד עברי״ וכו׳. ואם כן, צריך להבין מה פירוש הדבר

שהצדיקים הראשונים דווקא, ורק הם, היו בעלי נשמות מאצילות, ואילו שאר הנשמות הן מבריאה, יצירה ועשיה וכו׳?

אלא העניין הוא שבנשמות הצדיקים הראשונים, הנשמה שהייתה מלובשת ממש בגופם הייתה מבחינת אצילות ממש,

כמו נשמת רבי שמעון בר יוחאי, שהייתה לו נשמה מאצילות המלובשת ממש בגופו, כאן למטה; וכעין מה שנכתב באיגרת הקודש, במאמר המתחיל ״איהו וחיוהי״, שאף

לאחר שהנפש, הרוח והנשמה מאצילות ירדו לעולם הזה אצל הצדיקים הראשונים, ייתכן שמהותן לא השתנתה עד שנעשו לדבר נפרד מאלקות וכו׳; עיינו שם. אך לא כך הדבר בשאר נשמות ישראל בכללותן, בצדיקים ובבינונים וכו׳,

הנקראות נשמות מבריאה, יצירה ועשיה. כלומר, אף ששורש כל הנשמות הוא מאצילות, בכל זאת בחינה זו, שורש הנשמה שמאצילות, אינה מלובשת בגוף ואינה מאירה בו כלל;

אלא האור נשאר בבחינת אצילות, בהעלם ורק כאור מקיף על הנשמה המלובשת בגוף. הנשמה הנמשכת למטה ומתלבשת בגוף היא רק נפש, רוח או נשמה מבריאה, יצירה ועשיה, ולא מבחינת אצילות כלל.

ולכן היא נקראת רק נפש, רוח ונשמה מבריאה, יצירה ועשיה. ואף על פי כן, שורש השורש, בחינת ״מזלייהו״ והמקיף, קיים בכל נשמות ישראל מבחינת מה שעלה במחשבה; ולכן,

מצד זה נאמר על כל נשמות ישראל: ״ישראל קודש לה׳, ראשית תבואתו״ — הן הן המקור והיסוד של התורה. ואילו מצד הנשמה המלובשת בגוף, הן בבחינת ״מתקשרות בתורה״ וכו׳.

72. כעת יובן עניינה של האמירה ״קומי לך, רעייתי״. ״רעייתי״ פירושו ישראל, המפרנסים את אביהם שבשמים. שהרי אין כל ערך בין אצילות לאין סוף ברוך הוא, במידה גדולה לאין קץ מכפי שאין ערך בין בריאה, יצירה ועשיה לאצילות, וכו׳.

ומשום כך יש צורך להמשיך את אור אין סוף ברוך הוא אל אצילות, כמבואר במאמר הפותח במילים ״לסוסתי״, בעניין ״כי אמרתי עולם חסד יבנה״. ועל כך אמרו: ״ישראל מפרנסים את אביהם שבשמים״ — הם ממשיכים את האור כדי ש״עולם חסד יבנה״.

8וזהו פירוש ״אביהם שבשמים״: ״שמים״ נקראים כך על שם ״אש ומים״, והם המדות העליונות; ״אביהם שבשמים״ הוא אור אבא, הנמשך בז״א, ומשם נמשכת גם בחינת התורה. וישראל, מפני שעלו במחשבה,

שהיא עצמות אור אבא, יכולים משום כך להמשיך את אור אין סוף, הנמשך ומתלבש בחכמה עילאה, כך שיימשך בז״א וכו׳; וזוהי המשכת תוספת אורות בכלים.

9וזהו [פירוש] ״ועשיתם אותם״. וחכמינו ז״ל אמרו: ״כאילו עשאוני״. וראו מה שנכתב במאמר המתחיל ״צאינה וראינה״, בפירוש ״שאו ידיכם בקודש וברכו את ה׳״.

וזהו [פירוש] ״יאר פניו אתנו״: כדי שתהיה המשכה של חכמה עילאה בז״א, שזהו עניין ״חכמת אדם תאיר פניו״, הדבר נעשה ״אתנו״, באמצעות ישראל, מהטעם שהוזכר לעיל, שהם עלו במחשבה וכו׳.

וגם הפירוש של ״אתנו״ מתייחס לנשמה כפי שהיא בתוך הגוף ממש. והיינו, משום שישראל מתקשרים בתורה, ועל ידי שאור אין סוף נמשך ומתלבש בתורה וכו׳,

על ידי כך האור יימשך דווקא ״אתנו״, אל צד הקדושה דווקא; וכמו שנכתב במקום אחר, במאמר המתחיל ״כי עמך מקור חיים באורך נראה אור״. עיינו שם בפירוש ״השקיפה ממעון קדשך מן השמים וברך את עמך את ישראל״.

אך תחילה צריכה להיות ״קומי לך״, באמצעות התפילה שנקראת ״סולם״ וכו׳; כלומר, כדי שתהיה דבקות של הנפש בשורשה,

שעלה במחשבה, באמצעות מסירות נפש ב״אחד״ שבקריאת שמע. ועל ידי כך נמשך האור מאין סוף ברוך הוא, שאין ערוך לך וכו׳, בחכמה עילאה; ועל ידי כך, לאחר מכן, מפרנסים את אביהם שבשמים. והדבר יתבאר בהמשך.

10״רעייתי״ היא המשכת אור אין סוף באצילות, והיא נעשית באמצעות התורה; ו״יפתי״ היא בחינת המצוות, שבאמצעותן נמשך האור גם בבריאה, ביצירה ובעשיה. והעניין הוא שכדי שהאור יימשך בבריאה, ביצירה ובעשיה, עליו להתלבש תחילה דווקא במלכות דאצילות.

(וראו מה שכתוב בביאור על הפסוק ״שחורה אני ונאוה״, שמלכות דאצילות היא הממוצע המחבר את אור האצילות עם בריאה, יצירה ועשיה, כשם שכתר הוא הממוצע בין המאציל לנאצלים וכו׳; ועיינו שם. וראו מה שכתוב בפרשת ואתחנן, במאמר המתחיל ״למען תירא״);

וזה נעשה גם בכך שמלכות דאצילות מתלבשת תחילה במסך ובפרסה שבין אצילות לבריאה, בוקעת את המסך ויורדת לבריאה:

ורק אז יכול האור להימשך בבריאה, ביצירה ובעשיה וכו׳. לעומת זאת, אלמלא בחינת המסך הנזכרת, הבריאה לא הייתה יכולה לקבל כלל.

11וזו הסיבה שמלכות נקראת לבוש, כמו שכתוב: ״ה׳ מלך גאות לבש״, וכן כתוב: ״יביאו לבוש מלכות״, ו״ותלבש אסתר מלכות״.

וזהו פירוש ״יפתי״: המשכת בחינת לבוש מלכות זה נעשית באמצעות המצוות, ולכן הן נקראות ״מצוות המלך״,

כפי שאנו אומרים בברכה על המצוות: ״ברוך אתה ה׳ אלקינו מלך העולם״ וכו׳. זוהי בחינת לבושים יפים, וממנה נמשך שישראל הם אלה שעליהם נאמר: ״ישראל, בך אתפאר״ וכו׳.

וזה דומה למה שנתבאר בפירוש ״יאר פניו אתנו סלה״, שעל ידי התורה נמשך אורו עמנו; וכך גם על ידי המצוות, שהן בחינת ״יפתי״, מתגלה בחינת ״בך אתפאר״ וכו׳ — ״בך״ דווקא.

אך כדי להמשיך בחינה זו של לבוש, יש להקדים תחילה את בחינת ״קומי לך״ וכו׳. שכן לעומת הלבוש האמור לעיל

שהיא הפרסא ולבוש המלכות, יש גם בחינת ״אלביש שמים קדרות״ וכו׳; והדבר דומה למה שכתוב: ״מלך אלקים על גוים״ וכו׳,

עובדי גילולים (וראו גם מה שנכתב בד״ה ״בחודש השלישי״ בעניין הטעם לכך שאנשי יריחו היו כורכים את שמע ולא היו מפסיקים בין ״אחד״ ל״ואהבת״ באמירת ״ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד״ וכו׳).

והדבר יובן על פי הנאמר בעולם התוהו: ״ואלה המלכים אשר מלכו בארץ אדום לפני מלך מלך לבני ישראל״ וכו׳.

כלומר, עניינו של עולם התיקון הוא שהאור מתלבש בכלים ובלבושים; שהרי התרגום של ״לא ילבש גבר״ הוא ״לא יתקן גבר״ וכו׳.

וזהו העניין שבעולם התוהו עשר הספירות היו בבחינת נקודות, ואילו בתיקון הן נעשו בבחינת פרצופים; שכן עיקר עניינו של פרצוף הוא תיקוני הלבושים והכלים.

(ועיינו בעץ חיים, שער התיקון, פרק ג, ובספר קול ברמה, בביאור האדרא רבא, דף י ע״ב ודף יא ע״א.) באמצעות הלבושים והכלים האלה של הקדושה מתאפשרת הפעולה שבזכותה הם יכולים לשאת את האור,

וגם שבאמצעותם האור יימשך רק למקום הראוי לו; שכן זהו תפקידם המגן של הלבושים: לצמצם את האור, כדי שיימשך רק במידה הנדרשת וכו׳.

(ועיינו במה שנכתב על כך במאמר ד״ה ״ויהי בשלח פרעה״, במאמר ד״ה ״ויאבק איש עמו״, בפרשת לך לך במאמר ד״ה ״פירוש מגן אברהם״, ובמאמר ד״ה ״והבדילה הפרכת לכם״.) לכן לבושי התיקון האלה הם בחינת הלבושים היפים של ״הוד והדר לבשת״.

אבל בעולם התוהו, מכיוון שהאורות לא היו במצב של התלבשות בפרצוף, נבע מכך שלא היה לאורות התוהו לבוש מלכות המיוחד לקדושה האלקית;

אלא היו גם לבושים זרים שהלבישו אותם, כלומר, השפע נמשך גם לחיצונים מן המדות העליונות של התוהו וכו׳. ואלה הם שבעת המלכים של עולם התוהו, שעליהם נאמר: ״ואלה המלכים אשר מלכו בארץ אדום״ וכו׳.

(כלומר, לבוש המלכות של הקדושה הוא קבלת עול מלכות שמים, בבחינת ביטול למדת מלכותו יתברך — ״ה׳ מלך גאות לבש״ — שהרי הוא המציאות האמיתית, והכול נחשב לפניו כלא. ועיינו במה שנכתב על עניין מלכות בביאור על הפסוק ״והיה לכם לציצית״, בעניין התכלת וכו׳.)

אבל לבוש המלכות של הסטרא אחרא הוא שהם נוטלים את תחושת הקיום לעצמם, ואין בהם ביטול כלפיו ית׳. זהו כמו דברי פרעה: ״לי יאורי ואני עשיתני״, ביחזקאל, פרק כ״ט; אלא שהם קוראים לו ״אלקי האלקים״ וכו׳.

אולם לאחר שנעשה עולם התיקון, שהוא בחינת פרצוף, ובו נתקן האור ונמשך לתוך הלבושים והכלים של עולם התיקון, נגרם שהאור אינו מתפשט לסטרא אחרא ולעובדי הכוכבים, כפי שנאמר: ״אין מלך באדום״ וכו׳.

אך אף על פי כן, יש דוגמה לדבר הנ״ל גם לאחר עולם התיקון — כלומר, בגלות מצרים, בבל ואדום. הדבר נובע מכך שבגלות הקב״ה מסתלק למעלה למעלה,

וזה נקרא בחינת שינה וכו׳. ובגלל עלייה זו, האורות אינם מתלבשים בלבושים ובכלים של בחינת התיקון. וכפי שנכתב בפרי עץ חיים, שבמצרים היה ז״א בעיבור בבטן אימא וכו׳,

שכן האורות והמוחין של ז״א הסתלקו מכליהם ועלו לבחינת אימא עילאה, ואף למעלה מכך, למקום שעליו נאמר: ״אם צדקת מה תתן לו״ וכו׳.

ומשום כך נגרם שמלכות דאצילות מתלבשת בקליפות, בלבושים זרים של קדרות, שכן הדבר האחד תלוי באחר וכו׳:

מכיוון שז״א הוא בבחינת שינה ומסתלק מן הכלים והלבושים למעלה למעלה, נמשך מכך ״אלביש שמים קדרות״. הדבר דומה לעולם התוהו, שבו בעקבות הסתלקות האורות העליונים למעלה נפלו הכלים למטה וכו׳.

(וראה מה שנכתב בעניין זה במאמר המתחיל ״וארא אל אברהם״ וכו׳, ובמאמר המתחיל ״שיר המעלות״ וכו׳, ״היינו כחולמים״, ובמאמר המתחיל ״אני ישנה״ וכו׳.)

לכן, כדי לתקן ולהמשיך את בחינת לבוש המלכות, יש להמשיך תחילה את המוחין לז״א, כך שיימשכו מבחינת ״סליק לעילא לעילא״ ויתלבשו בכלים ובלבושים של התיקון שבפרצוף ז״א דאצילות;

ואז, ממילא, באמצעות כך, יימשך לאחר מכן, באמצעות קיום המצוות, השפע אל לבוש המלכות דאצילות, ולא תהיה בחינת ״אלביש שמים קדרות״ וכו׳. (ועיינו במה שכתוב בד״ה ״כי ההרים ימושו״ בעניין ״אם ישראל עושין תשובה נגאלין״ וכו׳.)

והנה ידוע מעץ חיים, שכדי שתהיה המשכת המוחין לז״א, הדבר נעשה באמצעות יחוד אבא ואמא, המולידים את המוחין לז״א ולנוקבא.

ואבא ואמא צריכים לקבל את הכוח ממעלה יותר, מאור הכתר, והוא המחבר וממשיך את אור המאציל בנאצלים וכו׳. (ועיינו במה שכתוב בפרי עץ חיים, שער קריאת שמע, פרק י״א.)

ולכן יחוד אבא ואמא נעשה דווקא באמצעות מסירות נפש, ואילו יחוד ז״א ונוקבא נעשה באמצעות תורה ומצוות.

כי יחוד אבא ואמא הוא המשכת אור חדש ממקור הכול, מן המאציל ברוך הוא, שאין ערוך אליו כלל וכו׳.

והמשכה זו אינה אפשרית אלא באמצעות מסירות נפש, כי מסירות נפש עולה ממש מעלה מעלה, היינו לבחינת עצמות המאציל. ועיינו במה שכתוב על כך בביאור על הפסוק ״ונקדשתי בתוך בני ישראל״.

ולכן אמר המגיד לבית יוסף שיזכה אותו למסירות נפש על קידוש ה׳, ומשתמע מכך שזכות זו תהיה גדולה מכל הזכות שבאריכות ימיו בתורה ובמצוות וכו׳.

וזהו מהטעם שהוזכר לעיל. וזהו גם עניין מסירות נפש ב״אחד״ שבקריאת שמע: קריאת שמע נקראת יחוד אבא ואמא, כלומר, המשכת אור חדש מאין סוף, ברוך הוא;

ודבר זה נעשה דווקא באמצעות מסירות נפש וכו׳, בדומה לעניין הידוע במעלתה של תשובה, שעליה נאמר שהיא ״בחילא יתיר״ — ״יש קונה עולמו בשעה אחת״ וכו׳. וזהו עניינו של הפסוק הראשון של קריאת שמע, שהוא יחוד אבא ואמא;

ואחר כך נאמר: ״והיו הדברים האלה אשר אנכי מצוך״ וכו׳, שכן המשכת האור לאחר מכן מאבא ואמא אל ז״א ונוקבא נעשית באמצעות התורה והמצוות וכו׳.

וזה נקרא לעסוק בתורה לשמה, כלומר, לשם התורה עצמה: שהאור של התורה יימשך בז״א מן הפנימיות של חכמה עילאה, שלמעלה מבחינת נובלות וכו׳;

ודבר זה נעשה באמצעות מסירות הנפש שבתחילה, שעל ידה נמשך יחוד אבא ואמא וכו׳ — המשכת אור חדש; וממנו נמשך גם בז״א וכו׳.

ומכך נמשך גם שעל ידי המצוות תהיה בחינת ״יפתי״, ״הוד והדר לבשת״, ולא תהיה בחינת ״אלביש שמים קדרות״,

כמו בעולם התוהו (ועיין מה שנכתב במקום אחר בפירוש מאמר הזוהר, פרשת בלק, דף קצ״א ע״א, על הפסוק ״שחורה״ וכו׳: ״וכדין״ וכו׳, ״נפיק דודה״ וכו׳, ״אתבניאת ואתעבידת בתיקונהא״ וכו׳).

וזהו מה שתחילה צריך להיות ״קומי לך״, אל בחינת שורש הנשמה; ודבר זה נעשה באמצעות מסירות נפש ב״אחד״, שממנה נמשך יחוד אבא ואמא.

(ולכן הדבר נקרא ״קומי לך״: אל בחינת כ׳; ראו פרי עץ חיים, שער נפילת אפים, סוף פרק ה׳). ועל ידי כך, לאחר מכן, תהיה ״רעייתי״ — להמשיך את המוחין בז״א — ו״יפתי״ — במלכות; וזהו עניין יחוד ז״א ונוקבא וכו׳.

והנה כל זה נאמר על זמן יציאת מצרים, שעליו נאמר: ״כי הנה הסתיו עבר״ וכו׳. כלומר, אז התגלתה בחינת עולם התיקון, והחורף עבר והגשם חלף,

כלומר, ההסתר של ״אני מלביש שמים קדרות״ וכו׳, הנמשך מעולם התוהו ומגלות מצרים וכו׳. ולעניין הכפילות בלשון, ״סתיו״ ו״גשם״, ראו במדרש רבה על שיר השירים, וכן בזוהר הרקיע, בתחילת פרשת ויחי.

12ואז נאמר: ״קומי לך, רעייתי״ וכו׳. אבל בזמן הגלות נאמר: ״יונתי בחגווי הסלע, בסתר המדרגה״ וכו׳, משום שהיא אינה יכולה להיות במצב של ״קומי לך״ וכו׳.

והעצה לכך היא בחינת ״הראיני את מראיך״: עליו לזכור ולהשיב אל לבו שההסתר הוא רק בבחינת מראה, ושהוא ירד ״מאיגרא רמה״ וכו׳; ואז יצעק אל ה׳ בעת צרתו וכו׳.

133. וביאור העניין: יש עשר ספירות מלמעלה למטה של אור ישר, ועשר ספירות של אור חוזר מלמטה למעלה (כפי שנכתב בעץ חיים, שער מ״ן ומ״ד, פרק י״ד, ובפרדס, שער ״ממטה למעלה״).

כלומר, באמצעות הפרסא המפסיקה בסיום עולם האצילות, האורות בוקעים ועולים בבחינת אור חוזר, ונעשות למטה כתר, חכמה ובינה; וכפי שנכתב על כך באיגרת הקודש, בקטע הפותח במילים ״איהו וחיוהי״.

וביאור הדבר באדם שלמטה הוא על דרך מה שנאמר: ״ואהבת את ה׳... בכל מאודך״; ו״מאוד״ הוא בלי גבול, וזו בחינת אין סוף.

14וזהו, בדרך משל, למעלה: המשכת אור הכתר המאיר באצילות. לשם כך נועדה ירידת הנשמה, שהיא לצורך עלייה וכו׳. שכן הנאצלים הם בבחינת השתלשלות,

שכן כלל השכל האנושי נמשך מחכמה דעשיה, באמצעות נפש דעשיה; חכמה דיצירה היא המקור לחכמה דעשיה, אף שהיא רוחנית ממנה; חכמה דבריאה היא המקור לחכמה דיצירה, וחכמה דאצילות היא המקור לחכמה דבריאה.

ואם כן, השכל האנושי נמשך מחכמה דאצילות באמצעות השתלשלות (וראו מה שנכתב בעניין השתלשלות זו במאמר המתחיל ״פתח אליהו״, בפרשת וירא).

ומשום כך נאמר: ״כולם בחכמה עשית״, שכן ביחס למאציל, הוא מרומם לבדו ואינו בערך לחכמה ובינה וכו׳;

ואצילות היא רק מדות — ״הידבק במדותיו: מה הוא רחום״ — ואילו המאציל הוא בבחינת ״אליו ולא למדותיו״ וכו׳.

ועיקר התהוות אצילות, בריאה, יצירה ועשיה מן המאציל היא רק מבחינת שמות, שהרי שם אינו בערך לעצם המהות; וכמו שכתוב בעץ חיים, שהיו״ד היא מקור לאצילות והה״א בבריאה וכו׳; וכמו שכתוב: ״הודו על ארץ ושמים״ וכו׳.

15והנה המתווך שמוריד את השפע מן המאציל אל הנאצלים הוא אור הכתר. וזהו שכתוב בתיקוני הזוהר: ״כתר עליון״ וכו׳;

״הוא שם מ״ה, שהוא דרך האצילות והוא השקיית האילן״ וכו׳; כלומר, החיות של עולם האצילות נמשכת באמצעות הכתר: ״כי עמך מקור חיים״ וכו׳.

(וראה מה שנכתב במאמר הפותח ״פתח אליהו״, הנזכר לעיל, שעל הכתר אמרו: ״אתה הוא אחד ולא בחשבון״ וכו׳, שאין לו ערוך וכו׳; ו״החכמה מאין תמצא״, ולא בסדר ההשתלשלות הנזכר לעיל של אצילות, בריאה, יצירה ועשיה.) וזהו עניין ירידה צורך עלייה וכו׳.

וזהו ההבדל בין מלאכים לנשמות: מכיוון שהמלאכים נמצאים למעלה ושום דבר אינו מסתיר מהם, ובהיותם בבחינת ההשתלשלות אין הם יכולים להמשיך אור חדש, מאחר שאינו ממהותם; משום כך הם נקראים ״עומדים״ וכו׳.

(וראה מה שנכתב על כך במאמר הפותח ״ועתה יגדל נא״, בפרשת שלח.) אבל למטה, בישראל, שירדו לתוך גוף המסתיר על קדושת הנפש, וכן יש דברים נוספים

המונעים, הרי שמחמת הסתר זה, שאינו מניח לאור להתפשט למטה, נעשה אור חוזר מלמטה למעלה בנקודת הלב. ועל ידי כך מתקיים ״ממעמקים קראתיך הוי׳״, כך ש״קראתיך הוי׳״ יהיה בעשר הספירות דאצילות.

כלומר, על ידי עומק הלב, תשובה עילאה וכו׳, הממשיכה אותו ״בחילא יתיר״; ועל ידי כך ״אור חדש על ציון תאיר״ וכו׳.

וזהו על ידי בחינת ״בכל מאדך״. (ופירוש ״אור חדש״, כלומר, הוא כפי שכתוב בפרי עץ חיים, שער קריאת שמע, פרק י״א, וזו לשונו:

״אולם סוד העניין הוא שזיווג העולמות נמשך מהמוחין של אבא ואמא עצמם, בלי שיקבלו מלמעלה; שכן מאחר שכולם נמשכו מהם, ודאי יש בהם כוח כנגד כל מה שלמטה מהם״.

״אבל זיווג שנועד להוליד נשמות חדשות — לשם כך הם צריכים לקבל אור חדש מלמעלה. שמור כלל זה בידך״. סוף הציטוט.

אך דבריו, ״בלי שיקבלו מלמעלה״, טעונים ביאור: הרי בוודאי ״חכמה באה מן האין״ תמיד; אילו נפסקה ההשפעה מהמאציל, ברוך הוא, היו הספירות כאילו אינן קיימות. וכך כתב מהרנ״ש בהקדמה לפרי עץ חיים: ״ולשם כך הן שואבות השפעה באמצעות אותה עבודה, לצורך קיומן״ וכו׳;

ראו שם. ויש לומר שהכוונה היא שהשפעה זו עצמה אינה נמשכת בפועל מלמעלה מחכמה, כמו בזיווג של פנימיות, שבו השפעה זו עצמה היא אור חדש ממש מלמעלה מחכמה, ואורות ונשמות חדשים ממש;

ואילו בזיווג של חיצוניות, שכל עניינו רק לחזק את מה שכבר קיים ואין בו שום חידוש וכו׳. ייתכן שההבדל הזה דומה למה שכתוב בעץ חיים, שער תיקון נוקבא, פרק ב, אות ה: ״צריך שתבין״ וכו׳, ״כי כאשר״ וכו׳, ״וכאשר יתעכב״ וכו׳; ראו שם.

ועוד, גם ההמשכה שבאמצעותה ״חכמה באה מן האין״ תמיד אינה עומדת כלל בערך להשפעת האור החדש הנזכרת לעיל. וכמו שכתוב בהקדמת מהרנ״ש הנזכרת לעיל, שאין לחשוב שהקצבה הקבועה שהבורא יתברך מקצה להן יכולה להשתוות לתוספת ההיא וכו׳; ראו שם בהרחבה.

וכפי שהתבאר במקום אחר, השפעה זו היא גילוי ממש מבחינה שלמעלה מסדר ההשתלשלות — ממדרגה שלמעלה מההשפעה שבאמצעותה ״חכמה באה מן האין״ תמיד וכו׳.

ואפשר להביא עוד דוגמה שתבהיר את ההבדל בין שתי ההשפעות האלה, על פי דברי חז״ל בסוף פרק ד במגילה, שלפיהם את הקללות שבמשנה תורה ״משה אמרן מפי עצמו״ — ובעלי התוספות כתבו: ״וברוח הקודש״ —

בניגוד לכך, את הקללות שבספר ויקרא, בתורת כהנים, אמר משה מפי הגבורה, והוא נעשה שליח לומר: ״כך אמר לי הקדוש ברוך הוא״ וכו׳, כפי שרש״י מפרש שם. כלומר, ״מפי עצמו״ פירושו כפי שמוסבר בפרשת ואתחנן.

(דף רס״א ע״א); עיינו שם בפירוש מקדש מלך, שמדובר בז״א דאצילות. כלומר, מאחר ששורש נבואתו והשגתו של משה היה משם, הדבר נקרא ״מפי עצמו״.

אבל הדברים שנאמרו לו מפי הגבורה נמשכו ממדרגה גבוהה הרבה יותר מז״א דאצילות; אלא שהם נמשכו באמצעות משה, והוא אינו אלא שליח וכו׳.

וזה על דרך מה שכתוב בזוהר (פרשת ויחי, דף רמ״ו ע״ב): ״ואותו קול נשלח ממקום עמוק שלמעלה״; ובפרשת בלק (קפ״ז ע״א): ״כאשר הוא שליח מלמעלה״ וכו׳. עיינו שם.

וכעין זה הוא ההבדל שבעניין המלאך: כאשר אינו שליח, הוא אומר ״קדוש קדוש קדוש הוי׳ צבאות״, כלומר, שם הוי׳ קדוש ומובדל מהם; ואילו כשהוא שליח מלמעלה, אנו מוצאים שהמלאך עצמו נקרא בשם הוי׳, לפי פירוש הרמב״ן בפרשת וירא.

נמצא שכאשר הוא שליח מלמעלה, מאירה בו הארה עליונה נוספת ונפלאה, גדולה מההארה המאירה בו מצד עצמו, אף שגם מצד עצמו יש לו תמיד השגה נעלית וכו׳.

ועל דרך זה יובן ההבדל בין בחינת משה שאמר את הדברים מפי עצמו, ברוח הקודש, לבין היותו שליח של הקדוש ברוך הוא: אין ערוך בין שתי הבחינות.

ועיינו עוד בעניין פירוש ״משה מפי עצמו אמרן״ בפרשת ויקרא (דף ז׳ ע״א), ובמה שכתוב במאמר המתחיל ״וידבר״, על עשרת הדיברות, בביאור פירוש ״משנה תורה״.

ובאופן דומה יובן כאן ההבדל בין ההמשכה הנמשכת מהמוחין של אבא ואמא עצמם לבין אור חדש וכו׳: אף על פי שגם מה שנמשך מהם מושרש במה שנמשך אליהם מלמעלה, בכל זאת הוא נקרא ״מעצמם״, בדומה לעניין ״משה מפי עצמו״ וכו׳.

לעומת זאת, בחינת אור חדש נמשכת ממקום גבוה בהרבה משורש חכמה ובינה עצמן. כלומר, כפי שנכתב בלקוטי תורה של האריז״ל, פרשת וירא, היא נמשכת מהמאציל העליון ממש, שרק לו יש כוח לחדש תמיד וכו׳,

אלא שהוא נמשך לאבא ואמא וכו׳ (ועיינו בפרשת אחרי, דף ס״א ע״ג, ובפרשת בשלח, דף ס״ג ע״ב). והמשכה זו נמשכת באמצעות אתערותא דלתתא.

בבחינת ״בכל מאדך״: מאחר שזו בחינת ״מאד״, שהיא בלי גבול, היא ממשיכה גילוי של אור חדש, בחינת אין סוף ממש.

והנה, ה״מאד״ הזה הוא היצר הרע: שהרי ה״בכל מאדך״, שהוא בלי גבול, נמשך מצד ההסתר, ועל ידי כך נמשך האור החוזר, בחינת ״מאד״ וכו׳.

16ומכאן מובן גם למעלה: באמצעות סיום הפרסא, שאינה מניחה [לאור] להתפשט למטה, נוצר אור חוזר בבחינת פנימיות נקודת הלב; כלומר, מלכות נעשית כתר וכו׳.

וזה דומה למים הזורמים בחוזקה אל מול לוח החוסם אותם: כך הם צוברים כוח וזורמים בעוצמה גדולה יותר מכפי שזרמו מעצמם לפני שהלוח חסם אותם. וראו מה שנכתב על הפסוק ״אז ישיר ישראל״ וכו׳, ״עלי באר״ וכו׳.

וזו בחינת מראה: באמצעות ההסתר שמאחורי המראה נוצר אור חוזר מלמטה למעלה, המאפשר לראות את מה שנמצא מאחוריו וכו׳. וכך גם מלכות נקראת מראה מצד זה וכו׳.

17ד. ״השמיעני את קולך״: קול התורה, שבאמצעותו נמשך אור אין סוף להתלבש בתורה, שהיא חכמה דאצילות, כמו שכתוב: ״ותורה שם בישראל״ וכו׳.

וזהו שנאמר: ״כי קולך ערב״ — ״ערב״ פירושו נעים ומתוק, בחינת תענוג. כלומר, הם ממשיכים את התענוג העליון לתוך התורה. ואז ״תתענג״ וכו׳ — היינו המשכת כתר בחכמה, שהרי כתר הוא מקור התענוגים.

וזהו שנאמר: ״אני תורתך שעשעתי״ — זהו התענוג והשעשועים העליונים. וכן נאמר: ״ואהיה שעשועים יום יום״; פירוש ״יום יום״ הוא אבא ואמא. (ועיינו במה שנכתב במאמר המתחיל ״ואהיה אצלו אמון״.)

וזהו ההבדל בין הלימוד שלפני התפילה לבין הלימוד שלאחר התפילה: עיקר המשכת כתר בחכמה באמצעות התורה הוא כאשר מקדימים תחילה את בחינת ״ובכל מאדך״, שהיא המשכת כתר האמורה.

אבל באמצעות התורה שלפני התפילה נמשכת רק המשכה מחכמה, שבה שורש התורה עצמה, שהרי ״אורייתא מחכמה נפקת״; והיא נקראת ״רעיתי״, שמפרנסים וכו׳.

וזהו שאמרו רבותינו ז״ל: ״אבא בנימין אומר: על תפילתי שתהא סמוכה למיטתי״, שכן התורה צריכה להיות לאחר התפילה, כדי שתהיה המשכת כתר בחכמה, כנזכר לעיל.

(ועיינו במה שנכתב במאמר המתחיל ״באתי לגני״, בפירוש ״אריתי מורי עם בשמי״; וכן במה שנכתב בפרשת ראה, במאמר המתחיל ״כי תשמע בקול״: ״קול״ היינו המשכה וכו׳, ואילו ״בקול״ היינו פנימיות הקול וכו׳, עיינו שם. וכן עיינו במה שנכתב בפרשת הברכה, בביאור על הפסוק ״תורה צוה לנו משה״.)

״ומראיך נאוה״ — אלו המצוות. שהרי אמרו: ״פושעי ישראל מלאים מצוות״ וכו׳; ואם כן, מה ההבדל בין הצדיקים המקיימים מצוות לבין הרשעים?

אבל הדבר הוא כפי שנכתב לעיל, במשל על שניים שצלו את פסחיהם וכו׳: אחד מהם ממשיך המשכה עליונה יותר מחברו, אף שהמצווה אחת היא — סוכה, אתרוג וכו׳.

(ועיינו במה שנכתב על הפסוק ״כיבס ביין לבושו״, ובסוף המאמר הפותח במילים ״ועשית בגדי קודש״, בעניין שלוש הבחינות והדרגות שיש בעשיית הלבושים וכו׳; ועיינו בפרדס, שער ח, פרק א.)

וזוהי בחינת ״נאוה״ ו״יפתי״, שהן תפארת: שהרי תפארת דאימא נעשית כתר לז״א, והשליש התחתון של תפארת ז״א נעשה כתר לנוקבא וכו׳.

(הדבר דורש עיון לאור הנאמר בעץ חיים, שער כ, פרק ב: ״שני שלישים תחתונים״ וכו׳; ״אמנם מן המוח״ וכו׳, ״רק חצי שליש״.)

כי תפארת וכתר הם עניין אחד, כלומר כוח החיבור, שהרי שניהם מן הקו האמצעי וכו׳. וכשם שכתר הוא ממוצע בין המאציל לנאצלים, ומחבר את הארת המאציל, אין סוף ברוך הוא, אל הנאצלים, כך תפארת היא ממוצע המחבר,

כגון מאימא לז״א ומז״א לנוקבא; כי נצח, הוד ויסוד הם עצם ההשפעה, ואילו הממוצע שמוריד את השפע באמצעותו הוא תפארת וכו׳.

18וזהו שעל ידי ״הראיני את מראיך״, כלומר, המשכת כתר בבחינת ״ובכל מאדך״, נעשה לאחר מכן ״מראך נאוה״ בבחינת תפארת, שנעשית כתר.

וזהו עניינם של ״תשובה ומעשים טובים״: באמצעות תשובה, שהיא בחינת ״ובכל מאדך״, המעשים נעשים טובים ומאירים: ״וירא אלקים את האור כי טוב״.

(ועיינו עוד במה שנכתב בעניין תפארת בפרשת נח, במאמר המתחיל ״הן עם אחד ושפה אחת״, ובמאמר המתחיל ״אם בהרת קדמה״; וכן במה שנכתב במקום אחר על המאמר שבפרשת חיי שרה) (דף קל״ג ע״א), בעניין תפילת ערבית רשות.

ועיינו במה שנכתב על הפסוק ״כנשר יעיר״. ובעניין ״ומראיך נאוה״, אפשר לומר שפירושו הוא שעל ידי כך נמשך כתר נוקבא מבחינה עליונה יותר.

וזה על דרך מה שכתב הרמ״ז בפרשת וירא (בדף צ״ז ע״ב), על המילים המתחילות ״דא קול דנפיק״: שכתר שלה מתוקן ומאיר מן השליש העליון של תפארת, בסוד ״ושמתי כדכד שמשותיך״ וכו׳.

וזהו עניין ״בזמן שישראל עושים רצונו של מקום״: דווקא באמצעות הבחינה של ״ובכל מאדך״ הם עושים וממשיכים את כתר נוקבא, הנקרא ״רצונו של מקום״, מן הבחינה העליונה.

19ועיינו במה שנכתב בעניין זה בפרשת שלח, במאמר המתחיל ״וימצאו איש מקושש עצים״ וכו׳; עיינו שם. כלומר, מכיוון שהבחינה של ״בכל מאודך״ היא בחינת כתר שבעשר הספירות של אור חוזר,

לכן זו העלאת מ״ן, כדי לעורר ולהמשיך גם מבחינת כתר עליון של אור ישר אור חדש מן המאציל, אין סוף ברוך הוא, עד שהוא נמשך גם בכתר של נוקבא, כדי שיהיה ״ומראך נאה״: שכתר זה יימשך מבחינה עליונה יותר, וכו׳, מזו שממנה הוא נמשך תמיד.

20וראה עץ חיים, שער מיעוט הירח, פרקים א׳–ב׳, שיש בכך כמה מדרגות, זו למעלה מזו, עד שהיא מקבלת גם את הכתר שלה מתפארת של אמא וכו׳.

ועל פי זה אפשר להבין את היתרון של העלייה שנעשית על ידי הבחינה של ״הראיני את מראיך״ על פני הבחינה של ״קומי לך״. כי

הרי מבואר לעיל בפרשת בשלח, בסוף המאמר המתחיל ״וה׳ הולך לפניהם יומם״, שעליית מלכות דאצילות, שהיא כנסת ישראל, באמצעות אתערותא דלתתא, מגיעה רק עד לבחינת חכמה וכו׳,

משום שמקורם משם וכו׳, עיין שם. וזהו כפי שכתוב בפירוש ״ישראל עלה במחשבה״, שהיא הבחינה העליונה שבחכמה.

נמצא שעלייה זו של הבחינה ״קומי לך״ היא בבחינת חכמה וכו׳, והיא נעשית גם באמצעות בחינת החכמה שבנפש. עיין בספר של בינונים, פרקים י״ח–י״ט, בעניין בחינת החכמה שבנפש.

אבל האתערותא דלתתא של הבחינה ״קומי לך״, שהיא מדרגת הצדיקים, אינה מגיעה למעלה מחכמה דאצילות, כלומר לבחינת כתר, משום שכתר למעלה משורשם. וכך מבואר על כך בסוף המאמר המתחיל ״אני ישנה״: כתר אינו נמנה במניין עשר הספירות וכו׳.

אבל באמצעות ״הראיני את מראיך״, שהיא בחינת תשובה בחילא יתיר, שבה ההסתר מביא ליצירת אור חוזר, מאחר שעל ידי כך מלכות נעשית בחינת כתר שבעשר הספירות של אור חוזר, הרי שעל ידי כך מעוררים וממשיכים מלמעלה גם מבחינת כתר של אור ישר ממש, שלמעלה מחכמה וכו׳.

21וזהו מה שנזכר שם, שביום הכיפורים מלכות עולה לבחינת כתר, והרי זו בחינה שלמעלה מחכמה; אלא שהעלייה היא באמצעות תשובה.

וזהו [פירוש] ״במקום שבעלי תשובה עומדים״ וכו׳. ואף על פי שהתבאר לעיל שבייחוד אבא ואמא הנמשך בקריאת שמע, ההמשכה היא מכתר, והיא נמשכת באמצעות עבודת הצדיקים, שהיא בחינת ״קומי לך״, אל שורשך, ״שמע ישראל״ וכו׳ — ייחוד זה נמשך,

אלא שזהו מפני שיש בכתר בחינה המתלבשת באבא ואמא, ועל ידי התלבשות זו באבא ואמא הם יכולים להמשיך וכו׳. ועיינו בעץ חיים, שער הנסירה, סוף פרק ג׳.

אבל כדי שההמשכה תהיה מבחינת כתר, ממה שלמעלה הרבה מההתלבשות בחכמה ובבינה — המשכה זו נמשכת דווקא באמצעות תשובה וכו׳.

22ובדרך זו הוסבר במקום אחר, במאמר המתחיל ״תקעו בחודש״, שלרצון העליון יש שתי בחינות וכו׳; עיינו שם. ובדרך זו אפשר להסביר את משמעות המילים ״נפלה ולא תוסיף קום״.

״קום״ היא בחינת ״קומי לך״, לפי סדר המדרגות וכו׳; אבל עכשיו, לאחר שירדה ״בסתר המדרגה״, העלייה אינה לפי סדר המדרגות, אלא באמצעות תשובה.

23כמאמר חז״ל: ״אם ישראל עושים תשובה, הם נגאלים״ וכו׳; ותשובה אינה לפי סדר השתלשלות המדרגות וכו׳. וזהו עניין ״הראיני את מראיך״: מלכות נעשית כתר באמצעות אור חוזר.

נמצא שהמדרגה העליונה ביותר, כתר, מתגלה למטה, בבחינת מלכות; ואין זה לפי סדר המדרגות וכו׳.

כמו במשל של אור חוזר, הנוצר כשהשמש מכה בארץ: דווקא האוויר הסמוך לקרקע חם, ואילו האוויר שבאמצע אינו כך וכו׳.

ועל ידי כך נמשכת גם אתערותא דלעילא, כדי שאור אין סוף ברוך הוא יתגלה דווקא למטה; וכמו שכתוב בזוהר, ויקרא (דף ו׳ ע״ב): ״ולא תוסיף קום״;

״אלא המלך יבוא אליה״. וזהו ״ביום השלישי יקימנו״: כלומר, שגם למטה תהיה בחינת קימה מעולה וכו׳.

ועיין במה שכתוב במאמר המתחיל ״כי תצא״ וכו׳, ובמאמר המתחיל ״ויושט המלך לאסתר״ וכו׳. וזהו ״כי הנני בא ושכנתי בתוכך״ וכו׳.

24ואפשר לומר גם ששתי הבחינות האלה הן עניינם של ״שמע ישראל״ ו״ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד״: ״שמע ישראל״ הוא עניינו של ״קומי לך״, אל שורשך, לבחינת ישראל שלמעלה וכו׳;

ואנשי כנסת הגדולה תיקנו לומר ״ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד״, והוא כאשר כנסת ישראל ירדה אל ״חגווי הסלע״ וכו׳, כדי שתהיה בחינת ״הראיני את מראיך״ — אור חוזר, שממנו נמשכת בחינת ״בכל מאדך״.

ועיינו במה שנכתב בעניין ״ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד״ בפרשת ואתחנן, במאמר המתחיל ״שמע ישראל״ וכו׳. ועוד אפשר לומר על פי מה שכתב הרמ״ז בפרשת כי תשא (בדף קפ״ח ע״ב),

בעניין ״במערבא מתרצי לה הכי: ׳לא תוסיף עוד לנפול, קום בתולת ישראל׳״ וכו׳. וקשה, שהרי היה צריך לומר ״קומי בתולת ישראל״ וכו׳; עד ״אבל לעתיד — שיר זכר״ וכו׳; עיינו שם.

ועל פי זה אפשר לומר גם כאן: על ידי האור החוזר של ״הראיני את מראיך״ נמשכת בחינת ״קום״, שהיא שיר זכר, שלמעלה מבחינת ״קומי לך״ של יציאת מצרים, שהיא כעין שירה נקבה וכו׳. וזהו ״ביום השלישי יקימנו ונחיה לפניו״.

״לפניו״ דווקא — כלומר, בחינת פנימיות עתיק יומין, שתתגלה לעתיד לבוא. אך עכשיו אין כוח להמשיך משם וכו׳.

25ולכן אמרו חז״ל במדרש, בבראשית רבה, פרק י״ז: ״נובלות העולם הבא — שבת״. שכן גם בשבת, שבה העולמות עולים,

עד שז״א דאצילות מתעלה בזקן של אריך אנפין, והמלכות באור אבא וכו׳, וכן נמשכת טלא דנטיף מעתיקא קדישא וכו׳ — ואף על פי כן, ההמשכה היא רק מהחיצוניות של עתיק.

26לכן היא נקראת ״נובלות״ ביחס לעולם הבא, שבו תהיה התגלות של פנימיות עתיק יומין וכו׳. וראו מה שכתוב בביאור על הפסוק ״שימני כחותם״.

וזהו ״יונתי בחגווי הסלע״: מלכות נקראת יונה, והיא יורדת ״בחגווי הסלע״, בעולמות בריאה, יצירה ועשיה. אף שמלכות היא ״סוף כל הדרגות״, בכל זאת, מאחר ש

היא בבחינת אצילות, שבה ״הוא וכליו אחד״, שכן אור אין סוף שורה בהם, הרי שירידתה לעולמות בריאה, יצירה ועשיה היא צמצום גדול, והיא נעשית בבחינת נקודה וכו׳;

שאי אפשר לקבל את זיו השכינה אפילו בגן עדן העליון, אלא אם כן הצטמצם תחילה בבחינת גבול של נקודה וכו׳.

ועל פי העבודה למטה: בשעת התפילה יש התפשטות של אהבה ויראה, ולאחר מכן, במשך כל היום, הן מצויות בצמצום, ולמחרת באה שוב התפשטות וכו׳.

והנה ״חגווי הסלע״ הם הירידה לנוגה, ו״סתר המדרגה״ הוא ירידה נמוכה עוד יותר, שהרי יש ירידות שונות, כגון ביום או בלילה, ״ותתן טרף לביתה״ וכו׳, והדברים מובנים למי שמבין.