שיר השירים אשר לשלמה

המאמר פותח בפסוק הראשון של שיר השירים ומציב את נושאו: מה פירוש הדבר בתפילה ״לקבל פני שכינה״. הוא מפרש מחדש את דברי חז״ל על אמירת שמע בקול, ״השמע לאוזניך מה שאתה מוציא מפיך״, ורואה במילה ״אתה״ כינוי לכנסת ישראל, הנשמה הכללית של עם ישראל, כפי שמופיע בזוהר.

לפי קריאה זו, דברי חז״ל אומרים שכל תפקידו של אדם בתפילה הוא להקשיב ולהתבונן במה שכנסת ישראל, המדברת בתוכו, מוציאה מפיו. הדובר בתפילה אינו, ביסודו, היחיד אלא הנשמה הכללית של ישראל.

כנסת ישראל היא החיים והנשמה של כל יהודי, ״חבל נחלתו״. נשמות ישראל קשורות זו בזו, ולכן כל אחת משלימה את מה שחסר בחברתה; רק יחד הן יוצרות גוף אחד שלם, ״קומה שלמה״.

מכאן שמי שמנתק את עצמו מבפנים מיהודי אחר — בגישתו, במידותיו, בהבנתו או בעבודתו את ה׳ — כאילו מסיר איבר מאותו גוף אחד. פירוד בין יהודים אינו רק פגם חברתי; הוא פוגע בשלמותה של כנסת ישראל.

אם חסר איבר אחד, שמו של ה׳ השורה על ישראל אינו שלם, ולכן ירא שמים צריך להקפיד מאוד על האחדות. בתפילה הדבר מתבטא בהחלטה מעשית: להכיר בכך שהמתפלל אינו הגוף והנפש הבהמית שלו, המניעה את החיים הגופניים.

המתפללת באמת היא הנפש האלקית, ״חלק אלוה ממעל״, המדברת בתוך האדם את מילות התפילה. תפקידו שלו נדחק הצדה: הוא אינו מחבר התפילה.

תפקידו היחיד של האדם הוא להקשיב, ולאפשר לאוזנו לשמוע את השירה והשבח שהנפש האלקית אומרת. תפילה מתוך מודעות זו היא הנקראת בפי אדמו״ר הזקן ״קבלת פני שכינה״.

כעת מתבאר הביטוי: התפילה המתחננת ומשתטחת של כנסת ישראל היא עצמה ״פני השכינה״, והקשבתו של האדם אליה היא ״הקבלה״. הוא דומה לכלי המכיל את מה שמניחים בתוכו.

הכלי אינו אלא לבוש לתכולתו: המקשיב משמש כלי לתפילה. אבל ״כלי רע״ דוחה את הטוב שמניחים בו: אדם שאינו יכול להטות את אוזניו ואת לבו אל התפילה כאילו פולט אותה.

אי־הקשבה למילות התפילה נקראת אי־זכייה לקבל את פני השכינה. אדמו״ר הזקן מכנה זאת תחבולת היצר הרע, הפועל כדי למנוע מן האדם לשמוע ולהבין, שמא ישוב אל ה׳ ויירפא.

כעת מוסבר השם ״שיר השירים״. ״השירים״ בלשון רבים הם שיריהם הנפרדים של יהודים יחידים, ואילו ״שיר השירים״ הוא שירה אחת של כנסת ישראל, שבה כולם מתאחדים — השירה הנשמת בתוכו של כל אדם.

מתעוררת כאן שאלה דקדוקית: בלשון ״התהללו בשם קדשו״, ״התהללו״ היא צורה סבילה או חוזרת, כמו ״נשבע״ ו״נאכל״, ומשתמע ממנה שהתהילה באה אל האנשים ולא יוצאת מהם. אך הרי הם המהללים את ה׳, ולכן היה ראוי לומר בלשון פעילה ״הללו״.

התשובה תתברר מתוך הפסוק הפותח את תפילת העמידה: ״אד׳ שפתי תפתח ופי יגיד תהילתך״. תחילה מביא אדמו״ר הזקן משל מחווייתו של אדם המתפלל.

בדרך כלל דרושה עבודה רבה של התבוננות כדי לעורר את הלב בתפילה. אך לפעמים הדבר בא בלי מאמץ: ברגע שהאדם חושב על אחדות ה׳ וגדולתו, לבו מתעורר מאליו.

ברגעים כאלה האדם נמשך ב״עבותות אהבה״ בלי לדעת מי מושך אותו, והוא תמה מניין באה לו ההתמסרות שבלב. ההסבר מתחיל בפסוק ״למען יזמרך כבוד ולא ידום״, המתייחס, כפי שיוסבר בפסקה הבאה, לשירה שמקורה למעלה.

הזוהר מפרש את ״אלקים אל דמי לך״ כמתייחס למלכות, הנמוכה בספירות, השרָה תמיד כלפי מעלה: ״האור התחתון״ אינו מפסיק לקרוא ל״אור העליון״. כך גם ״ואני תפילה״: ה״אני״ היא מלכות, שעצמותה תפילה ושבח.

מלכות כוללת בתוכה את כל עשר הספירות: שכל, רגשות ודיבור. מכוח הדיבור שלה נמשכו עשרת המאמרות שבהם נברא העולם. הם מלובשים בכל העולמות, אך נשמות ומלאכים מקבלים אותם בהסתר קטן יותר מזה שיש בברואים נמוכים יותר.

לעיתים אור אין סוף מתגלה בתהילתה של מלכות, לא רק בשכל וברגשות שלה אלא עד לבחינת הדיבור שבה. זהו המצב המתואר ב״למען יזמרך כבוד״ וב״אל דמי לך״: שירה שלמעלה המתבטאת במלואה.

משל מתפילת האדם: כשהוא מתפלל מתוך תשוקה אמיתית, דבריו יוצאים מעומק לבו כלהבות, ודברים היוצאים מן הלב נכנסים ללב השומע, עד שגם הוא מתעורר. לדיבור קר אין השפעה כזו.

כעת מחילים את המשל על המדרגות העליונות: מלכות, ״ואני תפילה״, כוללת שכל ורגשות, הנמשכים עד לכוח הדיבור שבה.

הדיבור הוא בחינת האותיות, כוחו של הבורא בתוך הנבראים. כשהן מלאות אור, הן מאירות בנשמות ובמלאכים בגילוי אלוקות, כמו דברים הנאמרים מן הלב.

הגילוי יכול להגיע גם לנשמות שבעולם הזה, כך שלבו של האדם מתעורר ומתלהב לה׳ בלי מאמץ. זוהי אהבה ויראה הניתנות מלמעלה כמתנה, ברמז לפסוק ״עבודת מתנה אתן״, והיא מסבירה את ההתעוררות ללא מאמץ שתוארה בפסקה 3.

בזמנים אחרים הדיבור העליון אינו מתגלה למטה. הפסוקים ״נאלמתי דומיה״ ו״כרחל לפני גוזזיה נאלמה״ מתארים מצב של שתיקה אלוקית.

סיבה נוספת לכך שהאדם אינו חש התעוררות היא גסותו, שאינה משאירה בו כלי לקבל אותה. כדי לקבל אהבה ויראה מלמעלה, עליו לעורר תחילה אהבה ויראה בתוך נפשו, בעבודה משלו.

הפסוק מפסקה 3 מתבאר כעת. ״אד׳ שפתי תפתח״ משתמש בשם אד׳, המקביל למלכות; לכן המלכות היא הפותחת את שפתי האדם המתפלל.

המילה ״יגיד״ פירושה המשכה, כמו מים הנשפכים מכלי גבוה וזורמים למטה מעצמם לאחר שמטים את הכלי. כך גם תהילת הנשמה לה׳ אינה נובעת מהבנתה שלה.

הנשמה אינה יוצרת את התהילה; זו ״תהלתך״, השייכת למלכות עצמה. פי האדם רק מוציא ומעביר אותה, כמו היד המטה את הכלי.

פיו של האדם הוא כלי שבו שורה הדיבור האלוקי של המלכות. כך מתיישבת השאלה מפסקה 3: הפסוק אומר ״התהללו״ בלשון נפעל, ולא ״הללו״ בלשון פעיל, מפני שהתהילה מתקבלת ולא נוצרת.

כאשר יש גילוי מלמעלה, גם הנשמות והמלאכים, שהתהילה שלהם מבוססת על השגתם בה׳, מצטווים להבין שאין הם יוצרים את התהילה בעצמם. התהילה נמשכת אליהם מלמעלה, ופיהם רק מגיד אותה. לכן נאמר להם ״התהללו״ — שתהיו מהוללים — ולא ״הללו״.

הפסוק נאמר כאשר דוד הביא את הארון לירושלים, משום שהארון גילה אלוקות וביטא את ״נורא תהלות״; אדמו״ר הזקן מציין ש״נורא״ מורכב מאותן אותיות כמו ״ארון״. הגילוי הזה המשיך את התהילה אל העם, ולכן המילה המתאימה הייתה ״התהללו״.

אדמו״ר הזקן מפנה לשני מקומות בזוהר, שאחד מהם עוסק בפרות שמשכו את הארון ו״וישרנה״, ושרו, לעיון נוסף. לאור כל זה מובן השם ״שיר השירים״: השיר שבתוך כל יהודי הוא שירה של כנסת ישראל ושל המלכות, הנמשכת מלמעלה.