ולהבין ענין מדלג על ההרים מקפץ על הגבעות…

המאמר מבקש להסביר היטב את הפסוק ״מדלג על ההרים, מקפץ על הגבעות״ (שיר השירים ב, ח). הוא פותח בדין עגלה ערופה: כאשר נמצא חלל והרוצח אינו ידוע, זקני העיר עורפים עגלה ליד נחל איתן (דברים כא, ד).

המשנה והגמרא בפרק התשיעי של מסכת סוטה מסבירות שאיתן פירושו קשה: אדמה שאינה מצמיחה פירות. הגמרא מביאה את טעמו של הדין בדברי ה׳: יבוא דבר שלא עשה פירות — העגלה — וייערף במקום שאינו מצמיח פירות.

העגלה מכפרת על הקרבן, שהרוצח מנע ממנו לעשות ״פירות״. הגמרא שואלת מהם הפירות האלה: לא ילדים, שהרי לפי זה לא היו עורפים עגלה על אדם זקן או סריס, שלא היה יכול להוליד ילדים ממילא — ובכל זאת עורפים; אלא הפירות הם מצוות, שכל אדם יכול לקיים כל עוד הוא חי.

הגמרא קראה זה עתה למצוות ״פירות״. המאמר שואל מה מלמד הדימוי, ומחפש את התשובה באופן שבו נוצרים פירות: באמצעות זריעה.

בזריעה מניחים גרעין באדמה, והוא נרקב בה; לאחר מכן צומח ממנו אילן ומניב פירות מאותו הסוג, כך שגרעין של תפוח מצמיח תפוחים.

אולם הצמיחה עצמה אינה באה מן הגרעין. היא באה מכוח הצומח שבארץ, שהוטבע בה בדבר ה׳ ״תדשא הארץ דשא״ (בראשית א, יא); כוח זה רוחני, והוא מסוגל להצמיח בלי גבול.

גם טעמיהם השונים של הפירות, המתוקים או החמוצים, באים מאותו כוח צומח, ולא מן הגרעין.

הטעמים משתנים לפי האופן שבו כוח הצומח מתמזג: חסדים נכללים בגבורות, או גבורות בחסדים. הנושא נדון, כפי שמציין המאמר, במאמר ״פתח אליהו״. אם הכול נובע מכוח הצומח שבארץ, לשם מה נחוץ הגרעין?

התשובה היא שזריעת הגרעין היא העלאת מ״ן — מַיִן נוקבין, המונח הקבלי להתעוררות מלמטה המעוררת המשכה מלמעלה. כוח הצומח הרוחני אינו יכול להתלבש ולהצטמצם בצורה מסוימת אלא אם כן יש תחילה כלי.

כאשר הגרעין נמצא שם ככלי, כוח הצומח שורה בו ומתגלה, והוא מצמיח דווקא את הסוג של הגרעין עצמו. הניסיון מראה שמה שצומח תלוי במה שנזרע (בדפוס כתוב ״הרע״, ויש לקרוא ״הזרע״).

כך מתבאר מדוע המצוות נקראות פירות. בתהילים צז, יא נאמר: ״אור זרוע לצדיק״. אור אין סוף, הנמשך ונאצל מה׳, נקרא ״זריעה״, בהתאם לדימוי שנתבאר לעיל.

הטקסט מפנה לזוהר על פרשת תרומה (166b), המדבר על האור שה׳ זרע בגנו. לאמיתו של דבר, ביחס לעצמותו ממש, ה׳ הוא ״אינו מכל המידות הללו כלל״, כפי שנאמר בתיקוני הזוהר בתפילת הפתיחה של אליהו.

אפילו חכמה, הגבוהה שבמידות, נחשבת ביחס לעצמותו של ה׳ לעשייה גשמית בלבד. עץ חיים של האריז״ל מסביר זאת על דברי הזוהר: ״כאשר עלה ברצונו לברוא את העולם״.

את המילה ״עלה״ שבזוהר דורשים כאן גם במשמעות של הסתלקות: רצונו של ה׳ לברוא היה צמצום והסתלקות של עצמותו, כדי שעשר ספירות דאצילות יוכלו להיאצל כאורות המלובשים בכלים. עץ חיים מתאר זאת באריכות כקו, כחוט וכחלל.

כל זה כרוך בצמצומים רבים וגדולים, הנדרשים אפילו כדי שתתהווה אצילות. בתחילת הבריאה הדבר בא מה׳ לבדו, ככתוב: ״עולם חסד ייבנה״ (תהלים פט, ג) — בחסד שניתן בחינם, בלי דבר הבא מלמטה.

כעת, לאחר הבריאה, הכול תלוי במעשיהם של התחתונים, בהתאם לסדר ההשתלשלות. ובייחוד, כדי להמשיך אור חדש נדרשים מיין נוקבין ואתערותא דלתתא — ה״זרע״ שבני האדם זורעים.

״אור זרוע לצדיק״ פירושו קיום המצוות בפועל ממש. באמצעותו אור אין סוף שורה ומתגלה בתוך כלי ובתוך השגה, כך שהנשמות בגן עדן יכולות ליהנות מזיו השכינה, כל אחת לפי דרגתה ועבודתה בתורה ובמצוות בעולם הזה.

הטקסט מפנה למקומות שבהם נכתב עוד על משל הגרעין ועל הנמשל: מאמרים בלקוטי תורה על פרשת בהר ועל פרשת ניצבים, מאמר בתורה אור, האיגרת באיגרת הקודש על ״זורע צדקות״, ולגבי ״אור זרוע לצדיק״ — המאמר ״ששים המה מלכות״ בהמשך שיר השירים.

סעיף 2 מביא דוגמה למצווה שפועלת כמו זריעה: ספירת העומר, המתחילה ביום שלאחר פסח. הלילה הראשון של פסח היה בחינת ״דילוג״, בדומה ל״מדלג״ שבפסוק: גילוי מעצמותו ממש של אין סוף, המאציל, שהופיע בבת אחת.

בפסח ה׳ ״פסח על הפתח״ (שמות יב, כג), והפתח הוא מלכות דאצילות, הדרגה הנמוכה ביותר בעולם האלוקי: האור דילג מעליה. מכאן ואילך יש להמשיך את האור באמצעות קיום המצווה — הספירה, שבה אומרים ״היום יום אחד״ וכן הלאה. (בדפוס נפתחת כאן סוגריים מרובעים שאינן נסגרות.)

המילה ״יום״ עולה 57 בגימטרייה עם הכולל — כלומר, בתוספת אחת כנגד המילה עצמה — וזהו גם הסכום של אל (31) והוי׳ (26). לכן כל ״יום״ בספירה רומז לאור הנמשך מאין סוף אל מלכות, הנקראת עומר.

העומר הוא בחינת מלכות, ולמלכות יש כמה מדרגות. באצילות היא נקראת ״אדם״, כפי שמתואר בחזון המרכבה של יחזקאל: לחיות היו פני אדם, ועל דמות הכיסא נראתה דמות אדם.

כשהיא מתלבשת בעולם הבריאה, מלכות נקראת ״בהמה״, כמו בפסוקים ״מצמיח חציר לבהמה״ ו״בהמות בהררי אלף״. זו מלכות שבמלכות, המדרגה הנמוכה ביותר, היורדת ומסתתרת בבי״ע כדי להחיות אותם, כמתואר על אשת חיל: ״ותתן טרף לביתה״.

זו הסיבה שמנחת העומר היא משעורים, מאכל בהמה. כשם שמזונו של אדם מחזק את כוח החיות שלו ומפיץ אותו באיבריו, כך מנחת השעורים מזינה את ה״בהמה״ — מלכות בעולמות התחתונים. הזוהר דורש את המילה ״שעורה״ כ״שיעור ה׳״, כשהאות ה׳ מייצגת את מלכות.

כדי שמלכות תתלבש בנבראים ותעניק להם חיות, בהיותם מוגבלים וסופיים, צריכה להימשך אליה הארה מלמעלה.

ההארה נמשכת באמצעות הקרבן שעל המזבח, שנעשה בדיוק לפי חכמתו ורצונו של ה׳, כפי שהתורה מצווה: ״כבש תמים״ — הכבש שהובא עם העומר.

הכבש שהובא עם העומר קיבל מנחה של שני עשרונים סולת (ויקרא 23:13), ואילו בשאר הקרבנות יש עשרון אחד לכל כבש (במדבר 28:13); נסך היין שלו היה בשיעור הרגיל, רביעית ההין. (בדפוס כתוב כאן וגם בחלק הבא ״היין״, ואילו ״ההין״ מצוטט בהערת קה״ת.)

גם השמן שנבלל במנחה הכפולה היה רק רביעית ההין, כמו בכל כבש: המנחה הייתה כפולה, אך הנסכים לא היו כפולים. בהמשך הקטע נשאל מדוע.

תשובה ראשונה: ״אין לך טיפה יורדת מלמעלה שאין שתי טיפות עולות כנגדה״ — מעין מאמר חז״ל על הגשם ועל המים שמתחת לארץ. עיקר עניינו של העומר הוא העלאת שם ב״ן, כלומר עלייה מלמטה, ומה שעולה מלמטה הוא כפול. תשובה שנייה נלמדת מדיני הצדקה: המידה הבינונית היא עשירית, ככתוב ״העשירי יהיה קודש״.

הדרך המובחרת לקיום המצווה היא לתת חומש, כלומר שני מעשרות: מעשר מלמטה למעלה ומעשר מלמעלה למטה, שכן, ככתוב בספר יצירה, ״נעוץ סופן בתחלתן״. בנדרו של יעקב, ״עשר אעשרנו״, נאמר ״מעשר״ פעמיים. כאן מיישם המאמר את אותו רעיון על שני העשרונים של העומר.

העומר הוא מלכות. בספירה מלמעלה למטה, מלכות היא הספירה העשירית; בספירה מלמטה למעלה, היא כתר, הראשונה. כך מוסבר במאמר על ״הראיני את מראיך״: בפרסא המסיימת את אצילות, האור פוגע וחוזר כלפי מעלה כאור חוזר.

כיוון שהעומר הוא העלאת שם ב״ן כאור חוזר, מנחת הכבש שלו הייתה בת שני עשרונים: אחד כנגד מלכות, העשירית מלמעלה, ואחד כנגד כתר, העשירית מלמטה — שתי הבחינות יחד.

תשובה נוספת: הזוהר על פרשת חיי שרה ולקוטי תורה של האריז״ל שם (כך לפי הערת קה״ת) מכנים את שם ב״ן ״המכפלה״, כלומר הכפול, משום שבעץ חיים שם ב״ן במילוי ה״א הוא הוי׳ כפולה. המאמר מפנה גם לפרדס, האומר שכל הספירות נקראות ״עשרונים״ במלכות, ולרעיא מהימנא על פרשת פנחס; כאן מסתיימת הסוגריים.

המאמר חוזר לנקודה העיקרית: כאשר הכוהן הקריב את הקרבן על המזבח כהלכתו, בכוונה הראויה, אש שלמעלה שרתה על המזבח והופיעה עליו.

אותה אש היא אור אין סוף הנמשך ושורה במלכות באמצעות מצווה זו. כך הוא גם בשאר המצוות, כפי שנאמר בחלק הבא.

ציצית ותפילין דומות ממש לזרע שנזרע באדמה, נבלע בה ונרקב בתוכה. באמצעותן שורה כוח הצמיחה ומתגלה בכלי — מלכות — כשם שהזרע הנרקב מעורר את הכוח הטמון באדמה.

במשך ארבעים ותשעת ימי הספירה נמשכת הארה אל מלכות, עד שבועות, היום החמישים, שהוא כתר. אז מלכות עולה ומשתווה בקומתה למה שמעליה, ונקראת ״אדם״ במקום ״בהמה״.

לכן בשבועות היו מקריבים את שתי הלחם מן החיטים, מאכל אדם, במקום השעורים של העומר, מאכל בהמה. ״חיטה״ היא בגימטרייה כ״ב, כנגד כ״ב אותיות התורה, ושבועות הוא זמן מתן תורה.

מדוע מצווה זו ממשיכה אור מלמעלה? מפני שהמצוות נעשות דווקא באמצעות דברים גשמיים.

הקרבנות באים מן הכבשים והעזים, הציצית מצמר והתפילין מקלף. שורשם של הדברים הגשמיים האלה הוא ברפ״ח הניצוצות שנפלו מעולם התוהו, הרמוזים בפסוק ״ואלה המלכים אשר מלכו בארץ אדום״ (בראשית לו, לא) — המלכים שמתו בשבירת הכלים.

קיום המצווה מעלה ומברר את הטוב שבדברים האלה, ומשיב אותו למקומו. שורשו הוא ב״ן דס״ג, שלמעלה משם מ״ה, אף על פי ששם מ״ה הוא המברר את שם ב״ן. מ״ה וב״ן הם שני אופני מילוי של שם הוי׳, שערכם המספרי 45 ו־52.

כל התורה מתנהלת בסדר הזה: ״וה׳ דיבר אל משה לאמור״. משה הוא חכמה, שם מ״ה, גילוי אור אין סוף בחכמה; ״דבר אל בני ישראל״ הוא בחינת נצח והוד — הערוצים שדרכם השפע יורד שלב אחר שלב, מלמעלה למטה.

סעיף 3 מסביר מדוע נקראות 248 המצוות החיוביות ״248 איברי המלך״. בגוף, החיות מתפשטת לכל איבר לפי טבעו באמצעות הדם.

״הדם הוא הנפש״ (דברים יב, כג): הדם נושא את חומו הטבעי של הגוף, וקיום חיות הנפש תלוי בחום הזה וברתיחת הדם. קור הוא ההפך מכך.

קור פירושו שהחיות מסתלקת מן הגוף. כך גם המצוות נושאות חיות, ושורשן בכתר: ערכה המספרי של המילה ״כתר״ הוא 620 — 613 מצוות התורה ושבע מצוות מדברי סופרים, ״620 עמודי אור״.

כשם שעמוד מעביר דבר מלמעלה למטה, כך מצווה ממשיכה את אור אין סוף למטה, כדי שיתלבש בכלי. המשכה זו נובעת בעיקר מגבורה, כוח הריסון, אך לא מדין במשמעותו הקשה.

אדרבה, הגבורה היא שפועלת בעיקר את התפשטות החיות. שורש המצוות הוא בחמש הגבורות דעתיק, בוצינא דקרדוניתא, ״נר החשכה״ שבזוהר, שלמעלה מן החסדים.

המאמר מפנה לשלושה מאמרים העוסקים ברעיון זה: ביום הכיפורים, בעניין ״שוש אשיש״, ובעניין ניסוך המים בסוכות. החסד כשלעצמו יוצר רק אור מקיף, המקיף את האדם בלי להיכנס לתוכו.

כמו שנאמר בשיר השירים: ״וימינו תחבקני״ — חיבוק נוגע רק מבחוץ, בבחינת ״אחוריים״. אמנם לחסד יש טווח רחב יותר, והוא מתפשט גם למקומות נמוכים מאוד, כפי שישמעאל יצא מאברהם, איש החסד.

ובכל זאת, החסד נשאר בחוץ ומקיף, ואילו השפעת הגבורות נכנסת פנימה, כפי שהחיות נכנסת לאיבר.

לכן המצוות נקראות פירות: הפרי הוא מזון, הנכנס לגוף ומהווה את מקור חיותו העיקרי.

לבושים אינם מקיימים את האדם בחיים, רבים ככל שיהיו; רק אכילה מחזקת את כוחות הגוף.

המאמר מפנה לשני מאמרים נוספים, על שירת הבאר ועל ״כי ההרים ימושו״, המסבירים כיצד המצוות ממשיכות הן אור פנימי והן אור מקיף.

גם המצוות נקראות לבושים. הזוהר מפרש את הפסוק ״ואברהם זקן בא בימים״ (בראשית כד, א) כעוסק בלבושים, ולבושים הם אור מקיף.

בלי לבוש הנשמה אינה יכולה לקבל את אור גן עדן העליון או ליהנות ממנו, והלבושים שלה הם המצוות. לכן ״והגבעות בצדקה״ (תהלים עב, ג) מתייחס לעשיית מצוות.

בדרך כלל כל המצוות נקראות צדקה, כפי שמבואר בלקוטי אמרים (תניא), ומי שמקיים אותן נקרא צדיק, עושה צדקה.

מי שנותן מטבע לעני מחיה אותו; גם המצוות נקראות צדקה משום שהן מעניקות חיות, כפי שמוסבר בחלק הבא.

במאמר ״הוא צדיק והיא צדקה״, היא מלכות, מקור הגבורות, ומצד עצמה היא נקראת צדק, כלומר דין קפדני. באמצעות הצדקה נמשכת בה אות ה׳, והצדק נעשה צדקה.

כעת אפשר לבאר את הפסוק: ״מדלג על ההרים״ — ההרים הם האבות, ודילוג נעשה ברגל אחת. ״מקפץ על הגבעות״ — קפיצה נעשית בשתי הרגליים יחד.

שתי הרגליים יחד הן שמאל וימין, כמאמר חז״ל: ״שמאל דוחה וימין מקרבת״. במצוות, כפי שהתבאר, יש אור פנימי ואור מקיף; האור הפנימי הוא בחינת שמאל, הדוחה ומעכבת את ההשפעה.

האור הפנימי ניתן רק במידה שהמקבל מסוגל לקבל. לעומת זאת, החסדים, שורש האורות המקיפים, יורדים ממקום גבוה למקום נמוך מאוד.

משום כך האימהות, שהן בחינת המצוות, נמשלו ל״גבעות בצדקה״. הן עמדו במעלה גבוהה יותר מן האבות; הטקסט מציג זאת כסיבה לעקרותן, שכן נשמותיהן היו בבחינת דכורא, המדרגה הזכרית.

כעת, בעולם הזה, שם מ״ה מברר את שם ב״ן. לאחר השלמת הבירור תתקיים בחינת ״אשת חיל עטרת בעלה״: ב״ן יעלה לס״ג, שלמעלה ממ״ה. הדבר נעשה באמצעות ״בכל מאדך״ — אהבה בלי גבול.

״בכל נפשך״ עדיין נתון בתוך כלי, כלומר בתוך מידה, ואילו מאד הוא למעלה מכל כלי. מגיעים לכך באמצעות אתכפיא — הכנעת עצמו — הנובעת מן הגבורות, כפי שמצינו אצל בעל התשובה, שבא ״בחילא יתיר״.

כאן מתחילה הערת סוגריים ארוכה. המאמר על ״ואלה המשפטים״ מסביר את הפסוק ״וזרעתי את בית ישראל זרע אדם וזרע בהמה״ (ירמיהו לא, כז): ״אדם״ הוא דעת, נשמות דאצילות.

״בהמה״ בגימטרייה 52, כשם ב״ן: אלו נשמות דבריאה, שבאמצעותן נמשכת הדעת גם לבריאה, ליצירה ולעשיה, כמו בפסוק ״ונתתי עשב בשדך לבהמתך״ (דברים יא, טו). הדבר אפשרי משום שמקורה בדעת העליון.

באותו אופן, בשבועות, זמן מתן תורה, המלכות עולה מבחינת ״בהמה״ לבחינת ״אדם״, מפני שהתורה באה מבחינת הדעת העליון ביותר, כפי שכתב הרמ״ז בפרשת קורח; באמצעותה נמשכת הדעת בכנסת ישראל.

המאמר בפרשת שלח על ״ואם האכל יאכל״ מסביר את המנחה הבאה עם הנסכים: הסולת היא המשכת הדעת, והשמן והיין הם חכמה ובינה.

לפי זה, אפשר לומר שהמנחה הכפולה של כבש העומר, שני עשרונים סולת, מבטאת המשכת דעת ממדרגה עליונה יותר.

בהמשך למאמר על ״ואלה המשפטים״: כדי להביא דעת גם ל״בהמה״, כלומר לעולמות בריאה, יצירה ועשיה, מקורה צריך להיות למעלה מאצילות.

״אל דעות״, דעות בלשון רבים (שמואל א׳ ב, ג), כולל שתי בחינות של דעת. כאן נזכר גם הביאור על ״משה ידבר״ (שמות יט, יט): דווקא מן הבחינה הנעלית הזאת נמשך הכוח לגילוי למטה.

שני העשרונים הם דעת עליון ודעת תחתון. דעת תחתון מקיימת את המדות, אך כדי שתגיע לעולמות בריאה, יצירה ועשיה עליה להימשך מדעת עליון.

אף שהעלייה מ״בהמה״ ל״אדם״ מתרחשת בחג השבועות, קרבן העומר וספירת העומר צריכים להכין לכך מראש, באמצעות המשכת דעת, שכן גם בירור המדות של הנפש הבהמית נעשה באמצעות הדעת.

ביאור נוסף: בפרי עץ חיים (שער ספירת העומר, פרק ג) נאמר שהנמשך מן הדעת כפול, כאור פנימי וכאור מקיף. שוב מפנה הטקסט לפרדס בערך ״עשרון״, והסוגריים נסגרים.