הנך יפה רעיתי יפה עיניך יונים כו׳

1״הנה את יפה, רעייתי, [את] יפה; עינייך כיונים וכו׳״. כעת, משמעות החזרה הכפולה על ״הנה את יפה וכו׳״ היא שהפעם הראשונה מכוונת כנגד ״נעשה״, והשנייה כנגד ״נשמע״.

למילה ״רעייתי״ יש שתי משמעויות, ושתיהן משתלבות זו בזו. הראשונה היא כדברי חז״ל במדרש שיר השירים, על הפסוק ״לסוסתי וכו׳״: ״רעייתי — מפרנסתי; שהם רועים אותי בשני תמידים בכל יום״. וחז״ל אמרו: ״ישראל מפרנסים את אביהם שבשמים״.

וכתוב: ״רועה ישראל, האזינה״ — כלומר, הוא יתברך רועה ומפרנס את נשמות ישראל, כפי שנאמר ביחזקאל לד, יד: ״במרעה טוב ארעה אותם״. וכתוב: ״ותשב באיתן קשתו וכו׳״,

״משם רועה אבן ישראל״. וכתוב ביחזקאל לד, יב: ״כבקרת רועה עדרו וכו׳, כן אבקר את צאני״; דברים אלה נאמרים גם בפיוט בראש השנה. זאת משום שאז ה׳ הוא בבחינת ״הרועה בשושנים״, וכפי שאומרים בברכת המזון: ״רוענו, זוננו, פרנסנו״.

המשמעות השנייה של ״רעייתי״ היא פשוטה כמשמעה: מונח של רעות ואהבה, כפי שנאמר: ״או רעך אשר כנפשך״; וכן נאמר: ״למען אחי ורעי״; ועוד נאמר: ״זה דודי וזה רעי״.

2העניין הוא כך, בדרך משל מלמטה: הקשר והחיבור של הנשמה עם הגוף נעשים באמצעות המזון. כשאדם אוכל את לחמו, המזון מתברר במעיו, בירור אחר בירור, עד שהחלק המשובח ביותר שבו הופך לדם הנפש ועולה אל הלב; ומהלב עולה החלק המשובח אל המוח.

3כך גם יובן הדבר למעלה. אין דבר שיש לו ערך והשוואה כלשהם לאין סוף, ברוך הוא, ואף כל הנאצלים נחשבים כאין וכאפס. כל התהוותם היא רק מבחינת מחשבה אחת בלבד, שעלתה במחשבתו יתברך: ״אנא אמלוך״ וכו׳.

מחשבה זו היא החיות של כל העולמות. ומכיוון שתוכן המחשבה הוא שתהיה בחינת מלכות, לכן נאמר: ״אחת היא יונתי״ וכו׳. וזהו ״סוף מעשה במחשבה תחילה״.

4בדומה לכך, כל משך הזמן של חורבן בית המקדש נחשב ממש כרגע אחד בעיניו יתברך, כפי שנאמר: ״הסתרתי פני ממך רגע״ וכו׳.

לפי זה, מחשבה אחת זו היא צמצום גדול ועצום ביותר עבורו יתברך. בתחילת הבריאה הדבר נעשה בחסד חינם; אך כעת יש צורך להמשיך זאת ולעורר בו יתברך רצון להתלבש במחשבה זו. כוח זה מצוי בנשמות ישראל, משום שהן עלו במחשבה.

זהו פירוש ״ישראל מפרנסין״: הם ממשיכים את גילוי אור אין סוף אל המחשבה העליונה. כשם שבאמצעות המזון המוח מתחזק — וזהו החיבור של הנשמה עם המוח — ומהמוח מתפשטת החיות ללב ולכל האיברים, כך

למעלה, מן המחשבה העליונה נמשך האור ומתפשט אחר כך בכל תשעת המאמרות וכו׳. אך במה הם ממשיכים אותו?

הכוונה היא לפירוש השני של ״רעיתי״ — מלשון אהבה ורֵעות: כאשר מעוררים את בחינת הרצון אליו יתברך, כך שלא יהיה לאדם חפץ ורצון אחרים, כפי שנאמר: ״מי לי בשמים, ועמך לא חפצתי״ וכו׳, מעוררים בכך גם את הרצון העליון שישפיל את עצמו ויתלבש במחשבה זו.

52. והנה נאמר: ״יפה את רעייתי כתרצה״. העניין הוא שיש שתי בחינות ברצון. הראשונה היא הרצון השורה במוחו של האדם בהעלם;

כאשר אדם משכיל מתבונן בגדולתו של אין סוף ברוך הוא, נולד ומתעורר הרצון במוחו; ועיין בספר של בינונים, פרק ט״ז. הרצון עדיין שורה במוחו ואינו מתפשט ממש בלבו. זהו הרצון הנקרא בלשון הקודש ״רצון״.

(כידוע, הגולגולת נקראת רצון, כמו שנאמר: ״והיה על מצחו תמיד לרצון״. ועיין במה שנכתב במאמר המתחיל ״תקעו בחודש״ על הרצון העליון, שלמעלה הרבה מאוד מבחינת חכמה, והוא מתגלה בראש השנה, שהוא בחינת ראש, ו״גלגלתא דחפיא על מוחא״ וכו׳; עיין שם.)

השנייה היא כאשר הרצון נמשך אל הלב עצמו ומתבטא בו בגלוי; אז הוא נקרא ״רעוותא דליבא״ — רצון הלב, והוא התרגום של ״רצון״ שבלשון הקודש,

כשם שתפקידו של התרגום הוא לפרש את לשון הקודש ולגלות את משמעותה, כדברי חז״ל: ״אלמלא תרגומו של פסוק זה, לא ידעתי מה הוא אומר״ וכו׳.

כך גם רעוותא דליבא היא גילוי הרצון שבמוח. כאשר הרצון מתגלה ונמשך ללב, זהו גילוי גדול יותר, שהרי הלב גשמי יותר וקרוב לגוף יותר מהמוח, כפי שנכתב בספר של בינונים, חלק א׳, פרק ט״ז.

וזו בחינת ״רעייתי״, לשון רעות וחיבה, והיא רעוותא דליבא, רצון הלב. זהו פירוש ״יפה את רעייתי״: בחינת רצון הלב.

״כתרצה״ — כמו בחינת הרצון שבמוח. כלומר, כאשר שני הרצונות, שבלב ושבמוח, מתחברים יחד. וזהו ״ואהבת בכל לבבך״; ״ואהבת״ עולה בגימטרייה פעמיים ״אור״, כלומר שני הרצונות הנזכרים לעיל.

6והנה, כאשר נשמות ישראל מתעוררות במוח ובלב להיות ״רעיתי כתרצה״, הן מעוררות בכך גם למעלה את גילוי הרצון העליון במחשבה הראשונה.

והיא נקראת ״רעיתי״ — ״פרנסתי״, כמשל המזון שמביא להתפשטות הנשמה ולהתחברותה במוח, ומשם בלב ובכל האיברים; כך נמשך למעלה גילוי אור אין סוף בחכמה ובבינה, ״שני רעים״ וכו׳.

7כעת, באמצעות זאת, כאשר האור נמשך אל חכמה עילאה, נמשכת גם חכמה עילאה עצמה, וכן הרצון העליון המלובש בה, אל כל נשמות ישראל. הדבר דומה, למשל, למוח שמתחזק באמצעות המזון וחיות הנפש נמשכת אליו:

אז החיות נמשכת ומתפשטת מן המוח לכל איברי הגוף, ואפילו לבחינת הרגליים, כך שיש לאדם כוח להרים את רגליו והחיות מעמידה אותו על רגליו וכו׳.

וגם כל צער או כאב שברגל מורגש מיד במוח וכו׳. כך גם למעלה: כאשר אור אין סוף נמשך להתלבש בחכמה עילאה, הוא נקרא ״אבינו״, שהרי חכמה עילאה נקראת ״אבא״, והצדיקים נקראים בניו, כמו שכתוב: ״בנים אתם לה׳ אלקיכם״.

הכוונה היא ש״ברא כרעא דאבוה״ — הבן הוא רגלו של אביו, בחינת רגל. ראו גם את המבואר על הפסוק ״והארץ הדום רגלי״. וכאשר אור אין סוף ברוך הוא מתלבש במחשבה עילאה,

אז הוא מתפשט ונמשך בבחינת רגל, כפי שאנו רואים שהמחשבה נמשכת אל הרגל ומטה אותה לכל כיוון שתרצה.

כלומר, דווקא כאשר אור אין סוף ברוך הוא מתלבש בחכמה עילאה הוא נקרא ״אבינו״ וכו׳. וזהו שאנו אומרים: ״אבינו מלכנו רוענו״ וכו׳.

כלומר, משום כך הקב״ה נקרא רועה: הוא מפרנס את הנשמות, בכך שחכמתו ורצונו יתברך נמשכים אל הנשמות ומאירים בהן, והנשמות הן בחינת רגל. וכמו שכתוב: ״פותח את ידך״ — יוד שלך, חכמה עילאה; ״ומשביע לכל חי רצון״ וכו׳.

כדי שרצון הקב״ה ורצון הצדיקים יתקרבו זה לזה ויהיו לאחד ממש, כך שלא יהיה להם רצון אחר מלבד מה שהקב״ה רוצה.

וכך גם הקדוש ברוך הוא עושה את רצונם של יראיו. ראו מה שנכתב במאמר המתחיל ״כי עמך מקור חיים״, בעניין ״השקיפה ממעון קדשך מן השמים וברך את...״.

משמעות ״מן השמים״ היא כפי שנכתב בביאור ״מפרנסים לאביהם שבשמים״. (ואפשר לומר עוד, בעניין ״רעיתי כתרצה״, שהם שתי הבחינות של חכמה ובינה הנזכרות על הפסוק ״ראה אנכי...״: ״נקודה בהיכליה...״; ראו שם. וזהו [פירוש] ״ותשב באיתן...״.

״משם״ דווקא ״רועה אבן...״: באמצעות זאת מעוררים למעלה את ההמשכה בחכמה ובינה, ועל ידי כך, לאחר מכן, ״משם רועה אבן...״, כפי שנזכר לעיל.) (וראו בזוהר, פרשת ויחי, דף רל״א ע״ב.)

אפשר לומר עוד, ש״אביהם שבשמים״ הוא אור אבא המלובש בז״א, הנקרא שמים — חסד וגבורה. כלומר, הנהגת העולמות נעשית באמצעות המדות;

אך יש להמשיך לתוכם את גילוי החכמה העליונה, כפי שנכתב במאמר המתחיל ״באתי לגני״. לכן אור ההמשכה הזאת בא באמצעות שתי הבחינות שבאדם: הרצון שבמוח והרעותא דליבא. וזהו עניין ״יפה את רעיתי כתרצה״.

83. ועתה, פירוש ״הנך יפה רעיתי״: כשם שבעולם הגשמי, עיקר היופי והחן הוא בציור ובמראה הכוללים יחד שלושה צבעים, כי אז מתקבלים החן וההדר בשלמות;

ובכללות אלה הם שלושה צבעים: לבן, אדום וירוק. כשהם כלולים יחד, הציור נאה ומהודר; ואילו בצבע לבן לבדו או אדום לבדו אין הדר שלם כל כך.

(כמו שנאמר ״כמראה הקשת אשר וגו׳״; וידוע ששלושת צבעי הקשת הם חיוור, סומק וירוק; ועיינו בזוהר, פרשת נח, דף ע״א ע״ב.)

פירוש הדבר: הצבע הלבן שבכנסת ישראל הוא מידת האהבה והחסד — לאהוב את ה׳ ולהידבק בו; שהרי אהבה היא בחינת כסף,

כמו ״נכסוף נכספת לבית אביך״; והרי זה צבע לבן. במקום אחר מבואר שזוהי האהבה הטבעית הנטועה בכל אחד מישראל, ולכן היא נמשלה לצבע הלבן, שהוא צבע עצמי ואינו מורכב.

כך היא גם האהבה האמורה לעיל, הנובעת מעצם הנשמה, שלמעלה מהשכל המושג וכו׳. אך לאחר האהבה, הכיסופים וההשתוקקות האמורים לעיל, צריך להשפיל את עצמו

בבחינת שמאל דוחה, בבחינת יראה; ועיינו במה שנכתב על הפסוק ״השמים כסאי וגו׳״. וזהו הצבע האדום שבנשמות, הנובע מבחינת גבורה. ואלה הן שתי הבחינות של ״אברהם אוהבי״ ושל ״פחד יצחק״.

9הצבע השלישי הוא בחינת הירוק, שהוא הממוצע בין שני הצבעים המנוגדים שהוזכרו לעיל. זוהי מידתו של יעקב,

שהיא מידת הרחמים: לעורר רחמים על נפשו כשרואה את גדולת ה׳ יתברך, ״אשר לגדולתו אין חקר״, ומתבונן בירידת נפשו ממקום רם, וכו׳; ועל ידי כך מתעוררים רחמיו. רחמים אלה הם הממוצע בין חסד לגבורה,

שהרי התעוררות רחמיו והתחממות לבו מאוד דומות לבחינת גבורה, וכו׳; ואף על פי כן, עיקרה נוטה לחסד ולאהבה. (וראו פרדס, שער הגוונים, סוף פרק ג וסוף פרק ב.)

והנה, מידה אחת לבדה אינה יפה; היופי הוא רק כששלוש המידות נמצאות יחד. על ידי כך הן יכולות להיות ״מהלכים״, לעלות ממעלה למעלה, וכו׳.

וראו מה שכתוב במאמר המתחיל ״שניך כעדר הרחלים וכו׳״, ובביאור על ״וידעת היום״, בעניין ״ונאספו שמה כל העדרים וכו׳״. וכל המידות האלה נמצאות בתפילה,

שהרי ״תפילות אבות תיקנום״, והם אברהם, יצחק ויעקב, שהם המקור לשלוש המידות האלה. לכן כל המידות האלה — חסד, גבורה ותפארת — נמצאות בתפילות שתיקנו האבות, כנזכר לעיל.

וזהו [פירוש] ״ליעקב אשר פדה את אברהם״: מידת האהבה, מידתו של אברהם, בלי מידת הרחמים, שהיא מידתו של יעקב, אינה נחשבת יפה;

אבל כאשר מידה זו נכללת בשלוש המידות, אזי היא יפה, והן יכולות לעלות בלי סוף. וראו מה שכתוב בסוף המאמר המתחיל ״שניך כעדר הרחלים״. וזהו העניין: כאשר כל המידות — חסד, גבורה ותפארת, אהבה, יראה ורחמים — נמצאות יחד, אזי יש יופי, כמו למטה, במראות.

10כעת, זהו ה״יפה״ הראשון: בחינת ״נעשה״, שהרי היופי נוצר על ידי העשייה שלנו — באהבה, ביראה וברחמים, כדי לדבוק בו ולבטל את רצונך מפני רצונו; זהו ביטול במציאות.

אבל ה״יפה״ השני גדול מבחינת ה״יפה״ הראשון, כפי שאמרו חז״ל: ״הבא לטהר מסייעין לו״ הרבה, שכן הוא בא לטהר ולהתקדש. זהו עניין המשכת המדות העליונות, בחינת ״ישראל אשר בך אתפאר״, והיא בחינת ישראל דלעילא,

כפי שנאמר: ״כי שרית עם אלקים״; ״כחתן יכהן פאר״; ״לך ה׳ הגדולה והגבורה והתפארת״. וכנסת ישראל היא המקבלת את הפאר מבחינת ישראל דלעילא. וזהו עניין ה״הנך יפה״ השני. ועיינו עוד במה שנכתב על כך בפסוק ״ועשו להם ציצית״ וכו׳.

(ועיינו במה שנכתב בסוף המאמר המתחיל ״בהעלותך את הנרות״, בעניין ״שיורד על פי מדותיו״, כלומר, מדותיו של הקדוש ברוך הוא. וכן עיינו במה שנכתב בסוף המאמר המתחיל ״אני ישנה״, בעניין ״פתחי לי כחודה של מחט ואני אפתח לך״ וכו׳. וכן עיינו במה שנכתב במאמר המתחיל

״כי תצא״, בעניין פירוש ״יפת תואר״; וכן במה שנכתב בעניין ״ורחל היתה יפת תואר ויפת מראה״, במאמר המתחיל ״אם לא תדעי לך״ וכו׳. ועיינו במה שנכתב במאמר המתחיל ״כה תברכו״, בעניין ״יאר ה׳ פניו אליך״, ובביאור על פי ״אלה מסעי״, בעניין ״תתן אמת ליעקב״ וכו׳.

ועיינו במה שנכתב על הפסוק ״מה יפית ומה נעמת אהבה בתענוגים״. כל זה הוא עניין ה״הנך יפה״ שב״נשמע״, כלומר, בחינת היופי הנמשך מלמעלה. וכן עיינו במה שנכתב בביאור על פי ״יונתי״, בעניין ״ומראך נאוה״.)

והנה, מה שנאמר ״עיניך יונים״ הוא, על דרך משל, כמו זוג יונים, זכר ונקבה, והנקבה מקבלת השפעה מן הזכר. כך גם, על דרך משל, למעלה: הקדוש ברוך הוא נמשל לחתן וכנסת ישראל נמשלה לכלה, והן נקראות בחינת מקבלים מן הקדוש ברוך הוא.

וכשם שיונים מסתכלים זה על זה, כך אפשר להסתכל מכל דבר ולראות ש״אין עוד מלבדו״ ושהוא אחד, כנזכר לעיל, ולהיות בביטול במציאות, עד שיתבטל ״רצונך״ וכו׳.

וזהו [פירוש] ״עינייך יונים״: היונים הם זכר ונקבה, המביטים זה בזה ללא הרף ומתענגים בראייתם זה את זה. כך כנסת ישראל היא בבחינת ״להביט בכבוד המלך״, ומתוך כל דבר היא יכולה לראות ולהתבונן שאין עוד מלבדו.

11והנה נאמר: ״כי עין בעין יראו״. כלומר, ה״עין״ הראשונה היא המבט מלמטה למעלה, וה״עין״ השנייה היא ההשפעה מלמעלה, כדי לראות עין בעין: ״כדרך שבא לראות כך בא להיראות״. וזהו [פירוש] ״עין ה׳ אל יראיו, למיחלים לחסדו וגו׳״,

ועל ידי כך ״להציל ממות נפשם״. שהרי נאמר: ״רגליה יורדות מות״: לעיתים יורד השפע של בחינת ממלא כל עלמין להיכלות הקליפות, וכמו שנאמר: ״ראה נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב ואת המות ואת הרע, ובחרת בחיים וגו׳״, וכמו שנתבאר במקום אחר.

אבל על ידי ״המיחלים לחסדו״, הוא מציל אז ״ממות נפשם״: ״נפשם״ היא בחינת ממלא כל עלמין, כדי ש״רגליה״ לא ״ירדו״.

וכמו שנאמר: ״רחצתי את רגלי״; ועיינו במה שנתבאר על הפסוק ״והארץ הדום רגלי״. ״ולהחיותם ברעב״: שהרי נאמר: ״כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם וגו׳״; ״לחם״ הוא בחינת התורה.

12וזהו פירוש ״הנך יפה״ עד ״נעשה״. אך אין זו לבדה החיות, אלא ״על כל מוצא פי ה׳״ — זו בחינת ההשפעה הנמשכת מלמעלה,

כלומר, ״הנך יפה״ עד ״נשמע״, על דרך ״השמע לאוזניך מה שאתה מוציא מפיך״. אז נקראת התורה ״מוצא פי ה׳״, וכן ״ודברי אשר שמתי בפיך״; ״תען לשוני אמרתך״. וכפי שנכתב במקום אחר, בסוף המאמר המתחיל

״להבין מה שכתוב ביום השמיני עצרת״. וזהו ״להחיותם ברעב״: החיות שלהם היא מבחינת הרעב עצמו, מכך שהם רעבים וצמאים אליו יתברך. וזהו ״רעבים גם צמאים נפשם בהם תתעטף״. פירוש ״נפשם״ מבואר למעלה.

״בהם תתעטף״ הוא על דרך מה שכתוב ״נפשנו חכתה לה׳״. וזהו ״ויענך וירעיבך ויאכילך את המן וגו׳״, ״כי על כל מוצא וגו׳״.

ועיינו במה שכתוב בסוף המאמר המתחיל ״ויאכילך את המן״. ועוד אפשר לומר, בעניין ״להחיותם ברעב״, שזהו עניינו של יום הכיפורים, שנאמר בו ״ועניתם את נפשותיכם״, שכן הוא למעלה מבחינת אכילה וגו׳.

שכן באכילה המאכל מתברר, נהפך לדם ונכלל בבחינת החיצוניות של הלב, כשם שכל הקרבנות הוקרבו רק על המזבח החיצון.

אבל פנימיות הלב היא למעלה מבחינת אכילה, וכפי שכתוב במאמר המתחיל ״ביום השמיני שלח״. ועל כך נאמר ״ולהחיותם ברעב וגו׳״, כנזכר לעיל; והדבר הוא באמצעות ״עין ה׳ אל יראיו וגו׳״.