מה יפו פעמיך בנעלים כו׳

המאמר פותח בפסוק משיר השירים ז, ב: ״מה יפו פעמייך בנעלים בת נדיב״. אדמו״ר הזקן מתחיל בפירוש חז״ל לפסוק, המופיע בשני מקומות: בסוף הפרק הרביעי של Sukkah ובפרק הראשון של Chagigah.

חז״ל קוראים את הפסוק כשבח על ״פעמיהם״ של ישראל בעלייתם לירושלים בשלושת הרגלים. כך נקשר הפסוק למצוות התורה שכל זכר ייראה לפני ה׳ שלוש פעמים בשנה.

משחרב בית המקדש, התפילה באה במקום הקרבנות, ולכן ״להיראות לפני ה׳״ מתקיים כיום בתפילה. ההבדל הוא שבזמן המקדש שרתה השכינה במקום גשמי, במשכן, כפי שנאמר בפסוק: ״ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם״.

מכיוון שהשראת השכינה הייתה קשורה למקום גשמי, היא התחלקה גם לזמנים נפרדים: שלושת הרגלים. כל חג מתאים לאחד משלושת האבות, לפי הסדר: פסח לאברהם, שבועות ליצחק וסוכות ליעקב.

התפילה היא המקבילה הרוחנית לעלייה לרגל, ולכן היא אינה מתחלקת לזמנים נפרדים: בכל תפילה כלולים יחד שלושת האבות. דברי הגמרא שהאבות תיקנו את התפילות מובאים כתמיכה לכך.

חלקים מסוימים בתפילות מבטאים אהבה, מידתו של אברהם; חלקם מבטאים יראה, מידתו של יצחק; וחלקם מבטאים רחמים, מידתו של יעקב. הפסוק ״אתה הוי׳ לא תכלא רחמיך ממני״ מובא כדוגמה לסוג השלישי.

ההערה שבסוגריים מפנה את הקורא למאמר בפרשת פינחס העוסק בנושא זה. לאחר מכן מצטט אדמו״ר הזקן את הביטוי ״ליעקב אשר פדה את אברהם״ (בפסוק עצמו כתוב ״לבית יעקב״), שאותו הוא מפרש כך: הרחמים, מידתו של יעקב, פודים את האהבה, מידתו של אברהם; החלקים הבאים מסבירים כיצד.

בשתי הברכות שלפני קריאת שמע אנו מבקשים מה׳ רחמים, והבקשה היא על ניצוץ האלקות שבתוכנו, שאין בו אהבה ויראה. הסיבה לחסרון זה היא שלא התבוננו בגדולת ה׳.

אהבה ויראה ״נולדות״ מבינה, כוח ההבנה וההתבוננות. לכן אנו מבקשים בברכה שלפני קריאת שמע: ״רחם עלינו ותן בלבנו בינה״: אנו מבקשים רחמים, מידתו של יעקב, כדי לעורר אהבה, מידתו של אברהם, וכך ״יעקב פדה את אברהם״.

ההתבוננות המדוברת כאן היא בבריאה יש מאין: העולם כולו נברא באמצעות דיבור אלוקי אחד, כביכול, כפי שנאמר: ״בדבר הוי׳ שמים נעשו״. הפסקה הבאה מבארת את משמעות הדבר.

במשנה באבות נאמר שהעולם יכול היה להיברא במאמר אחד של ה׳. הפסוק ״מבשרי אחזה אלוקה״ מלמד אותנו שאפשר ללמוד על ה׳ מן האדם: מילה אחת שאדם אומר היא כאין וכאפס ביחס לנפש שמדברת אותה.

כך גם למעלה: כל העולמות, העליונים והתחתונים, נובעים כביכול מדיבור אחד של ה׳, והם כאין וכאפס לעומת עצמותו. התבוננות זו מולידה אהבה ויראה.

התבוננות ממושכת מולידה תחילה אהבה, מידתו של אברהם, ואחר כך יראה, מידתו של יצחק, כפי שרומז הפסוק ״אברהם הוליד את יצחק״. המילים ״ולא נבוש... לעולם ועד״ לקוחות מהברכה שלפני קריאת שמע, מיד לאחר הבקשה שלבנו יהיה מאוחד באהבת ה׳ וביראתו.

אדמו״ר הזקן מפרש את המילים ״לעולם ועד״ כמתייחסות לעתיד, שבו האלקות תתגלה בגלוי, כפי שאומר ישעיהו: ״ונגלה כבוד הוי׳ וראו כל בשר יחדיו״.

כאשר האלקות תתגלה, תהיה בושה מתמשכת על מעשים שנעשו בעולם הזה כאילו הוא ישות נפרדת ועצמאית. האמת היא שה׳ אינו משתנה בעקבות הבריאה, וגם עכשיו אין דבר שמסתיר אותו באמת; רק נדמה שהעולם עומד בפני עצמו.

מילים מתפילת שחרית אומרות שה׳ הוא אותו ה׳ לפני הבריאה ואחריה, ולכן העולם לעולם אינו מסתיר אותו באמת; משום כך, כשההתגלות תבוא, תהיה בושה על כך שנהגנו כאילו העולם מסתיר אותו. הסוגריים מפנים את הקורא למאמר ״והנה מנורת זהב״, להרחבה בנושא.

סעיף ב׳ פותח בדברי חז״ל שהמלאך סנדלפון ״קושר כתרים לקונו״, ומוסיף: ״מתפילותיהם של ישראל״. לאחר מכן מצביע אדמו״ר הזקן על כך שבשם המלאך כלולה המילה ״סנדל״, שבה משתמשת הגמרא לציון נעל.

התרגומים הארמיים מתרגמים את המילה המקראית לנעל, ״נעל״, כ״סנדל״; נמצא שהסנדל שבגמרא והנעל שבמקרא הם אותו דבר. הנעל מכסה את רוב הרגל, וזהו תפקידו של סנדלפון; התפילות שמהן הוא יוצר כתרים הן, בפרט, תפילת שמונה עשרה.

כל בקשה בתפילת שמונה עשרה — על דעת, על גאולה, על רפואה — מבקשת מה׳ לשנות את מה שרצונו גזר עד כה. שינוי כזה צריך לבוא מבחינת רצון שלמעלה מהתורה.

התורה ״יוצאת מחכמה״, מחכמתו של ה׳, והעולמות מתנהלים לפי כלליה, ובהם העיקרון התלמודי שייסורים באים רק בגלל עוון. לכן העולם, כפי שהוא, מתנהל לפי משפט התורה.

גם הגלות הארוכה מתאימה למשפט התורה. לכן, כשאנו מתפללים לשינוי, אנו מבקשים שהוא יבוא מלמעלה מהרצון המתבטא בתורה, שבעצמה יוצאת מחכמה. (בדפוס מופיעות כנראה טעויות: ״מקשים״ במקום ״מבקשים״, ו״הרצחן״ במקום ״הרצון״.)

הבקשה היא שהשינוי יימשך מבחינת ״בעל הרצון״ — ה׳ עצמו, שלמעלה מכל ביטוי מסוים של רצונו. ההערה בסוגריים מפנה למאמר ״תקעו בחדש״, שמסביר שלרצון העליון יש שתי בחינות.

לפני תפילת שמונה עשרה אומרים את קריאת שמע, וההלכה דורשת לסמוך את ״גאולה״ — הברכה שלאחר שמע — לתפילה. אדמו״ר הזקן מפרש כאן את ה״גאולה״ כמסירות הנפש שבקריאת שמע, שצריכה לבוא תחילה.

ב״שמע ישראל״ פירוש המילה ״שמע״ הוא להבין ולהתבונן בכך שה׳ אחד, באחדות פשוטה ומוחלטת. האהבה אליו ״בכל נפשך״ היא מסירות הנפש שבאה בעקבות התבוננות זו.

ההתבוננות היא זו שתוארה בחלק 1: כל העולמות נבראו מדיבור אחד, והם כאין וכאפס לפני עצמות ה׳. עיסוק מעמיק וממושך בכך (הנוסח המודפס ״באכיכות״ הוא ככל הנראה טעות, והכוונה ל״באריכות״) מוביל למה שמתואר בחלק הבא.

התבוננות עמוקה וממושכת מביאה את הנפש לכמיהה לה׳, עד שהיא ״כלתה״ — מבקשת להיכלל בעצמותו. הפסוק ״מי לי בשמים, ועמך לא חפצתי בארץ״ מבטא את הכמיהה הזאת.

אדמו״ר הזקן מפרש את המילים ״ועמך״ כמתייחסות לכל מה שנלווה לה׳, אפילו לאורות הרוחניים הנעלים ביותר: הנפש אינה חפצה בהם, אלא בעצמות ה׳ בלבד. הסוגריים מפנים לסוף המאמר ״כי קרוב אליך הדבר״ בפרשת ניצבים.

הכמיהה הזאת מקבלת כלי באמצעות ״והיו הדברים האלה אשר אנכי מצוך״, כלומר, על ידי התקשרות מחשבתו ודיבורו של האדם בתורה, כך שדבר ה׳ עצמו ידבר דרכו. ״ואשים דברי בפיך״ ו״אלו ואלו דברי אלקים חיים״ מלמדים שנוסח התורה שאדם אומר הוא דבר ה׳.

הסוגריים מפנים למאמר ״כי ביום הזה יכפר״. הפסקה השנייה של קריאת שמע מבטיחה ״ואספת דגנך״, ואדמו״ר הזקן מזהה זאת עם מעשה הצדקה הניתן מתוך מה שאדם מרוויח.

מסירות הנפש שבקריאת שמע מגיעה למעלה ממדרגת התורה, כפי שמוסבר בכמה מקומות בתורת החסידות. הגמרא רומזת לכך באומרה ״יש קונה עולמו בשעה אחת״, על אדם שזכה לחיי העולם הבא ברגע אחד, כשמסר את נפשו.

אדמו״ר הזקן מקשר את המילה ״שעה״ למילה ״וישע״, שנאמרה על כך שה׳ פנה בחיוב אל מנחתו של הבל. באמצעות מסירות הנפש נוכל לבקש אחר כך בתפילת שמונה עשרה שינוי רצון, למעלה ממדרגת התורה; הסוגריים מפנים למאמר על הפסוק ״אחת היא יונתי תמתי״.

מתעוררת כאן שאלה: מחשבותינו ומילותינו בתפילה הן גשמיות, ולכן כיצד הן יכולות להגיע אל הרצון האלוקי שבמדרגת כתר, שלמעלה מחכמה? התשובה היא המלאך סנדלפון, המקבל את התפילות, מפשיט מהן את צורתן הגשמית ומעלה אותן כ״כתרים״ רוחניים.

הטקסט מפנה לשני מאמרים העוסקים בנושא זה: אחד בתורה אור על נר חנוכה והמזוזה, ואחד בלקוטי תורה על פינחס, וכן לשלושה מקומות בזוהר. שם נאמר שסנדלפון לוקח את תפילות ישראל ועושה מהן כתר לאדונו.

כדי להבין מדוע המלאך נקרא ״סנדל״ ו״נעל״, יש להבין תחילה כיצד העולמות משתלשלים וכיצד הם מתהווים יש מאין. סדר ההשתלשלות נקבע על פי מידותיו של ה׳.

ימי הבריאה הולכים לפי המידות: ביום הראשון ״יהי אור״ — אורו של החסד העליון; ביום השני ״יהי רקיע״, וכן הלאה, מידה אחר מידה.

אולם החסד לבדו אינו יכול ליצור ברואים מוגבלים שחשים נפרדים; כל מה שנמשך ממנו נשאר בטל לחלוטין במקורו, כמו אור השמש כשהוא עדיין בתוך השמש. כדי שייווצר עולם שחש כמציאות בפני עצמה דרוש דבר נוסף.

מציאות נפרדת מתהווה ממלכות, שהרי מלך זקוק לעם הנבדל ממנו — ״אין מלך בלא עם״, אמירה שלפי הערת קה״ת מקורה ברבנו בחיי. מלכות היא שם אלקים, הדומה לנרתיק העוטף את השמש ומכסה ומסתיר את שם הוי׳, כדי שהנבראים יוכלו להתקיים.

בפסוק ״כי שמש ומגן הוי׳ אלקים״, הוי׳ הוא השמש ואלקים הוא המגן המסתיר אותה. הבריאה מתהווה באמצעות ציווי ה׳ — ״הוא צוה ונבראו״ — ולדבר המלך יש תוקף של שלטון. הסוגריים מפנים לשני מאמרים נוספים העוסקים בכך.

אף ממלכות היה העולם מתפשט ללא גבול. הגבולות המדודים, כגון ״מהלך ת״ק שנה״, נוצרים באמצעות המלאך סנדלפון, שהוא ה״נעל״ המכסה את ה״רגל״ — מלכות.

הארץ, שהיא ״הדום רגלי״ של ה׳, מייצגת את הדרגה התחתונה ביותר — מלכות. סנדלפון מכסה את מלכות כפי שנעל מכסה את הרגל, וכך מוגבלת ונמדדת ההתהוות ממנה.

הדבר נעשה באמצעות המלאכים: יש להם מציאות מוגדרת, ובכל זאת הם בטלים לחלוטין לה׳ ואינם חשים נפרדים ממנו לעולם, כפי שנאמר: ״וצבא השמים לך משתחווים״. כך הם יכולים להמשיך את האור האלוקי לתוך צורות מוגבלות, בלי לנתק אותו ממקורו.

הסוגריים מציינים מקורות לכך שסנדלפון הוא בחינת נעל: רעיא מהימנא שבזוהר, האומר שסנדלפון הוא ״סנדל״ ביחס להקדוש ברוך הוא ו״נעל״ ביחס לשכינה; הזוהר על חוקת עם פירוש הרמ״ז; הפרדס; ועמק המלך.

משום שהוא בחינת ה״נעל״ שבתחתית ממש, יש לסנדלפון כוח רב להעלות כתרים עד למעלה ממש. הנקודה התחתונה קשורה לנקודה העליונה: ״נעוץ תחילתן בסופן״, ומה שנעשה אחרון במעשה היה ראשון במחשבה — במחשבה הקדומה של ה׳: ״אנא אמלוך״.

המחשבה הקדומה הזאת היא בחינת מלכות דאין סוף, רצונו להיות מלך; ולמלך דרוש ״עם״ שיש לו מציאות ובכל זאת הוא בטל אליו. לכן תכלית הבריאה היא יש שבטל, וזוהי הסיבה שה״נעל״ שבתחתית מגיעה עד למעלה; הסוגריים מפנים לדרוש ״שובה ישראל״.

סעיף ג מחיל את רעיון ה״נעל״ על נפש האדם. הנשמות נקראות ״רגל״: השם יעקב נדרש כיו״ד־עקב, וישראל, שהם ״בנים״ של ה׳, הם בלשון הארמית ״רגלו של אביו״. נפש הבהמית היא הנעל שמלבישה את הרגל הזאת.

נפש הבהמית באה מ״שמרי״ האופנים, המלאכים שבחלקה התחתון של המרכבה העליונה. במראה המרכבה, פני האריה מסמלים אהבה ופני השור יראה, והחיות הללו נושאות את הכיסא; בתלמוד נאמר שנהר של אש יוצא ״מזיעתן של חיות״.

החיות אינן יכולות להכיל את עוצמת האהבה והיראה שנמשכת בהן, ולכן הן ״זעות״; מכאן באה ה״זיעה״ — פסולת היוצאת מהן, כפי שזיעה יוצאת דרך נקבי הגוף. החלק הבא מבחין בין הפסולת הזאת לבין העור עצמו.

למטה, מ״העור״ עצמו — השכבה החיצונית של האהבה והיראה של החיות — שמכונה כאן ״אותיות״, נמשכת נפש הבהמית. בדרך למטה, באמצעות ההשתלשלות ובאמצעות נוגה, התחום שבו טוב ורע מעורבים, היא נעשית נפש הבהמית בעלת תכונותיה הטבעיות.

השכבה החיצונית הזאת נעשית נפש הבהמית והתכונות הטבעיות של האדם, והן שונות מאדם לאדם: יש מי שנמשך מטבעו לכבוד, ואחר לממון. מקורן הוא ב״עור״ החיצוני של האהבה והיראה של המלאכים, שהשתלשל לתאוות טבעיות.

המשל הוא בהמה: הבשר, הגידים והעצמות הם פנימיותה, והעור מכסה אותה מבחוץ. כך גם נפש הבהמית היא מעין ״עור״, השכבה החיצונית של האדם.

מכינים נעליים מעור, ולכן גם נפש הבהמית, הנמשכת מהשכבה החיצונית של האופנים, יכולה להיעשות ״נעל״. ההערה שבסוגריים מפנה למאמר על ״את קרבני לחמי״ בפרשת פינחס, העוסק בעור.

נפש הבהמית נעשית נעל באמצעות אתכפיא, הכנעתה, ואתהפכא, הפיכתה, הנעשות במסירות נפש שבקריאת שמע. המשנה דורשת את ״בכל לבבך״ כ״בשני יצריך״ — היצר הטוב והיצר הרע — כך שגם נפש הבהמית נרתמת לאהבת ה׳.

ההליכה נעשית בעיקר ברגליים, והן נושאות את הראש אל המקום שאליו הוא רוצה להגיע: החלק הנמוך ביותר מביא את החלק הגבוה ביותר אל יעדו. הסוגריים מונים ארבעה מאמרים המפתחים את הרעיון הזה על הרגל והראש.

כך גם ביחס לנפש הבהמית: לאחר שהיא נכפית ומתהפכת בקריאת שמע, היא נעשית ה״נעל״ הנושאת את האדם כולו. זהו העיקרון ״סוף מעשה במחשבה תחילה״.

תכלית הבריאה היא שתהיה לה׳ דירה בתחתון ביותר. לכן העלאת החלק הנמוך ביותר באדם, הנפש הבהמית, מממשת את כוונתו הראשונית של ה׳. הדבר מאפשר לנו לבקש בתפילת שמונה עשרה שינוי רצון מכתר, שלמעלה מהתורה.

סדר תפילת הבוקר עולה דרך העולמות. ברכות השחר ופרשת הקטורת שייכות לעולם העשיה, העולם הנמוך ביותר; לאחר מכן באים ״ברוך שאמר״ ופסוקי דזמרה, השייכים, כפי שמוסבר בחלקים הבאים, לעולם היצירה.

״הללויה״ נדרש כ״הללו״, מלשון ״בהילו״ — ״כאשר האיר נרו״, ו״י״ה״, ששתי אותיותיה מייצגות את חכמה ובינה. פסוקי דזמרה מאירים את אור השכל. כך מוסר הטמטום שבמוח ובלב, המונע מן האדם לחוש את מה שהוא מבין.

השכל מואר באמצעות התבוננות בכך שכל העולמות אינם אלא ״זכר״ לטובו הרב של ה׳, ו״גבורותיו״ הן הצמצומים המאפשרים את קיומם. שני הביטויים לקוחים ממזמור ״תהילה לדוד״, הנאמר במרכז פסוקי דזמרה.

בהשוואה לעצמותו, העולמות נחשבים לאין, והוא ״יחיד חי העולמים מלך״ — מילים מברכות פסוקי דזמרה. כל התפילה עד ברכת יוצר אור היא תפילת היצירה. (בדפוס כתוב ״מצלך״, וככל הנראה הכוונה ל״מלך״; ״יוצא אור״ הוא ״יוצר אור״.)

ברכת יוצר אור, שלפני קריאת שמע, שייכת לעולם הבריאה: היא מתארת את האופנים והחיות העולים ״ברעש״, ומכריזה שה׳ לבדו מרום וקדוש. לאחריה באה קריאת שמע עצמה, ״בכל לבבך״.

תפילת שמונה עשרה, הנאמרת בלחש, שייכת לאצילות, העולם העליון ביותר. בשבת עולות כל תפילות ימות החול, מפני שאז העולמות עולים; הפסוק ״עולת שבת בשבתו״ מובא כמקור לכך.

בשבת ״שבת״ ה׳, והעולמות עולים. מאחר שגם ה״נעל״ — נפש הבהמית — מתעלה בשבת, מותר לנעול נעליים בשבת ובימים טובים, בניגוד ליום הכיפורים.

מאותה סיבה מצווה לאכול ולהתענג בשבת, שכן גם נפש הבהמית שותפה לעלייה. ההערה שבסוגריים מפנה למאמר ״צאינה וראינה״, שבו נדרש הפסוק ״נער הייתי גם זקנתי״ על עליית מט״ט בשבת.

ביום הכיפורים, שבו אסורים באכילה ובשתייה, אסורה גם נעילת נעליים. אדמו״ר הזקן מוסיף שרק נעלי עור אסורות, ואילו נעלי צמר מותרות, מפני שהעור הוא לבוש גס שעומד מחוץ לגוף יותר מבגדים רגילים, הנעשים חלק מן הגוף.

בכל עולם, המדרגה התחתונה ביותר, שאינה מעצמות המדרגה שמעליה, נקראת ״עור״. למעלה זו בחינתו של מט״ט, המכונה ״עבד״, והוא הלבוש התחתון של השכינה.

המסורת שחנוך היה תופר מנעלים מתייחסת ל״מנעלים״ רוחניים אלה. זהו פירוש ״בת נדיב״ שבפסוק: אברהם, הנקרא ״נדיב״, הוא הבחינה המשפיעה חסד וטוב לכל העולמות.

עורות מעובדים מרמזים על עבודה: האדם נברא כדי לעבוד על ״העור״ — נפש הבהמית — ולזככה, ולהפוך את חשכתה לאור. זהו פירוש ״ויעש... כתנות עור״; כאן מופנה הקורא גם למאמר העוסק ב״שש שנים יעבוד״.

ביום הכיפורים ה״בת״, כנסת ישראל, עולה למעלה כה גבוהה עד שנעלי עור אינן יכולות לשמש לה לבוש. לכן השטן אינו יכול לקטרג ביום הכיפורים: אחיזתו היא רק בבחינת ה״עור״.

הצמר, בניגוד לעור, מתבטל ומתעלה יחד איתה; זו בחינת ״משה עבדי״. ההערה שבסוגריים מסתיימת בהפניות למאמר על ״אעשה לו עזר״, לשל״ה על מסכת יומא ולמאמר ״שובה ישראל״.

כאשר הנפש הבהמית מתעלה בשבת בעקבות הכפייה וההפיכה שנעשות בתפילות ימות החול, נאמר בפסוק: ״מה יפו פעמייך בנעלים״ — גם הנעליים עצמן יפות. אדרבה, עיקר היופי הוא בהן, משום ש״סוף מעשה במחשבה תחילה״.

העלאת המדרגה הנמוכה ביותר היא תכלית הבריאה. אך הכוח למסור את הנפש באמירת ״אחד״ שבקריאת שמע אינו בא מהאדם לבדו, אלא מהארה של חסד עליון הנמשך מלמעלה.

זהו ״בת נדיב״: אברהם נקרא ״נדיב״ בזכות רוחב לבו, שכן נתן מלחמו גם לערבים; ולמעלה, מידתו היא החסד העליון המאיר למטה בכל בוקר. הפסוק ״וישכם אברהם בבוקר״ מתפרש כהמשכת חסד זו בכל בוקר, כדי שנוכל להתפלל.

כל ההתחלות קשות, ובייחוד תפילת הבוקר, שבאה מיד לאחר השינה, שעליה אומרים חז״ל שהיא ״אחד משישים במיתה״. הכוח להתחיל בא מן החסד המאיר מלמעלה.

ההערה מפנה למקומות המפתחים את הקשר בין נדיבות לבין האבות: המאמרים על ״כרוה נדיבי העם״ ועל ״כל נדיב לב יביאה״, וכן לזוהר על ויקהל, המכנה את האבות ״נדיבים״.

המדרש מפרש את הפסוק ״מה יפו פעמיך בנעלים״ בכמה מקומות. באחד מהם, משום שאברהם סירב לקחת אפילו ״שרוך נעל״ ממלך סדום, ה׳ משבח את בניו בפסוק זה. ההערה מסתיימת בהפניה למאמר ״ויקח קרח״.

סעיף 4 מסביר את חלקו השני של הפסוק. התורה נקראת ״גוף״, והירכיים, שהן ״מחוץ לגוף״, מייצגות את מעשה הצדקה.

הצדקה כרוכה במאמץ גופני: אדם הולך על רגליו כדי לעשות עסקים, ואחר כך נותן לעניים ממה שהרוויח בעמלו. לכן היא שייכת לרגליים; הדברים שבסוגריים מפנים למאמר על הפסוק ״במחוקק במשענותם״.

הרגל מורכבת משלושה פרקים, והעליון שבהם, הירך, הוא החלק הנסתר. כך גם צורתה המעולה ביותר של הצדקה היא נתינה בסתר.

הגמרא במועד קטן מחילה את ״קימורי ירכייך״ על הצדקה, ורש״י בסוכה מפרש את ״חמוקי״ כחלקים הנסתרים. נמצא שהפסוק עוסק בצדקה הניתנת בסתר.

חלאים הם תכשיטים שאישה עונדת על ראשה, כמו בביטוי ״וחלי כתם״. בלשון המשנה נקראים תכשיטי ראש כאלה טוטפת וסרביטין.

כך הצדקה שנעשית למטה נעשית תכשיט ועטרה ל״ראש״ שלמעלה. זהו הפסוק ״וילבש צדקה כשריון וכובע ישועה בראשו״: הצדקה נעשית כובע על הראש.

ההפניה שבסוגריים שולחת את הקורא לאיגרת הקודש, למאמר תורה אור לחנוכה ולזוהר על פקודי. הזוהר מדבר שם על אור נסתר המאיר מלמעלה, בסוד ״קימורי ירכייך״.

מקדש מלך, פירוש על הזוהר, מסביר שם שמדובר בהמשכת ״ש״ע נהורין״, מקורם ושורשם — מונח קבלי המציין אורות ממדרגה גבוהה ביותר.

האור נמשך בתגובה למה שנלקח למטה — המ״ן, ״המים הנקביים״, שמעלים באמצעות קיום המצוות. למעלה נאמר בשיר השירים על הדוד: ״ראשו זהב משובח, קווצותיו מתולתלות״.

התכשיטים של הראש למעלה הם התורה שבכתב והתורה שבעל פה — ״תכשיטי האיש״, הניתנים מלמעלה. הצדקה הנעשית למטה יוצרת ״תכשיטי אישה״, וזהו ״מעשה ידי אומן״.

אומן מזקק מתכת יקרה מתוך עפר ואדמה ועושה ממנה תכשיט. כך גם אדם מזכך את הכנסותיו, שהושגו בעמל ובמסחר, והופך אותן לתכשיט באמצעות הצדקה.

כשאדם נותן לעני ממה שהרוויח, ״להחיות רוח שפלים״, הכסף הגשמי מתברר ומזדכך ונעשה ל״תכשיט של אישה״. תכשיט נועד ליופי בלבד.

באמצעות היופי הזה נמשכת אהבה מלמעלה, ונוצר הייחוד של הקדוש ברוך הוא ושכינתו. הגמרא מוסיפה שמי שטוען שאין לו אלא תורה, אפילו תורה אין לו.

בלי מעשים אין לאדם קשר אמיתי לתורה, ולכן אינו יכול להמשיך את התורה, שהיא חכמה עילאה, ולעשותה ״דברי אלקים חיים״.

״דברי אלקים חיים״ פירושם שבחינת אלקים, שם הצמצום, מתמלאת בחיים רוחניים הנמשכים מאין סוף, חיי החיים. לכך הכוונה בהמשכת התורה.

הדבר נעשה באמצעות צדקה: אתערותא דלתתא, המחיה את רוחם של השפלים, מעוררת אתערותא דלעילא, הממשיכה את התורה למטה. לכן מעשה הצדקה הוא שמאפשר לתורה להיכנס באדם.

הפסוק ״תען לשוני אמרתך, כי כל מצוותיך צדק״ מסכם את העניין. ״תען״ מתפרש כמו במשנה: ״עונה אחריהם מה״ — חוזר מילה במילה על הדברים שהקורא אומר.

״עונה״ זו היא המשכת התורה מלמעלה למטה, הנקראת ״תר״ך עמודי אור״ — עמודים המחברים בין מעלה למטה. המשכה זו נעשית באמצעות מה שמוזכר בחלק הבא.

הדבר נעשה באמצעות ״כל מצוותיך צדק״: המצוות המעשיות כולן נקראות צדקה, כפי שמראה הפסוק ״וצדקה תהיה לנו כי נשמור לעשות״.

הפסוק מכנה את שמירת כל המצוות צדקה. ההערה שבסוגריים מפנה למאמר ״צאינה וראינה״, המבאר את ״תען לשוני״ יחד עם ״העטרה שעטרה לו אמו״.

חז״ל פירשו גם את ״חמוקי ירכיך״ כמתייחס לתורה: כשם שהירך נסתרת, כך דברי תורה ראוי ללמוד בסתר. הדברים מופיעים בסוכה מט ע״ב, בסוף הפרק הרביעי במסכת סוכה — הקטע שהובא בתחילת המאמר; ״סוטה״ בדפוס נראה כטעות.

גם התורה יורדת לעניינים גשמיים, כגון דיני זרעים ותבואה. ההערה שבסוגריים שואלת כיצד התורה יכולה להיקרא ״ירכיים״ לאחר שכונתה לעיל ״גוף״, ומשיבה על כך על פי הזוהר בפרשת פקודי.

הזוהר שם מכנה את הברייתות ״ירכיים״: המשנה מקבילה ל״גוף״ — חסד, גבורה ותפארת — ואילו ברייתא, שהיא לימוד מחוץ למשנה, היא ״מחוץ לגוף״ — נצח, הוד ויסוד.

אולם הברייתות הן החלק העליון של שלוש הספירות הללו, ה״ירכיים״ הנסתרות. הטקסט מפנה למקדש מלך שם ולשלושה מאמרים המרחיבים את העניין.

רש״י מסביר ש״מעשה ידי אמן״ היא התורה, מלאכת האומנות של הקדוש ברוך הוא. בזוהר על פרשת תרומה, שהמאמר מצטט, נאמר שה׳ הסתכל בתורה, ה״אומן״ שלו, וברא את העולם.

יש שני סוגים של ״נעליים״, שתי דרכים שבהן נפש הבהמית מתעלית. הראשונה היא באמצעות קיום כל המצוות, יחד עם הצדקה, השקולה כנגד כולן; מקורה במחנה גבריאל שבמרכבה, בבחינת יראה ופחד. (ה[על המודפסת היא ככל הנראה נעל, כלומר ״נעל״.)

ה״נעל״ השנייה היא שמחה של מצווה, שגם היא שייכת לנפש הבהמית. השמחה מורגשת בלב, ובו שוכנת נפש הבהמית, כפי שמשתמע מן הפסוק ״בשמחה ובטוב לבב״.

הדם הוא מקום משכנה של נפש הבהמית, וכפי שסברו ספרי הטבע בזמנם, העצבות נובעת מעכירות הדם שבלב, ואילו השמחה באה כשהדם צלול. שמחת המצווה באה באמצעות הברכה ״אשר קדשנו במצוותיו״, שכן את המילה ״אשר״ דורשים כביטוי לתענוג העליון.

את כל המצוות צריך לעשות בשמחה, כפי שהתורה מוכיחה את מי שלא עבדו ״בשמחה ובטוב לבב״. על צדקה נאמר במיוחד: ״ואל ירע לבבך בתתך לו״.

שמחה זו היא הנעל השנייה, הנמשכת ממחנה מיכאל, בחינת אהבה, ואילו הנעל הראשונה נמשכה ממחנה גבריאל, בחינת יראה. הסוגריים מביאים סיוע מזוהר הרקיע, פירוש על הזוהר.

זוהר הרקיע כותב שהמנעלים הם המלאכים מטטרון וסנדלפון, המתלבשים בקליפת נוגה — התחום שבו הטוב והרע מעורבים — כדי להנהיג את העולם בימות החול. בשבת הם מתעלים, וגם קליפת נוגה עצמה מתבררת ומתעלה יחד איתם.

מאחר שהפסוק נאמר על עולי הרגל בשלושת הרגלים, שבהם מתגלה יופיין של ה״נעליים״, המשנה מונה בין הדברים שעל הבעל לספק לאשתו ״מנעלים ממועד למועד״. ההלכה משקפת את המשמעות הפנימית של הפסוק.