נאוו לחייך בתורים צוארך בחרוזים

המאמר פותח בפסוק משיר השירים א, י, המתאר את לחיי האהובה המעוטרות בתורים ואת צווארה בחרוזים. חז״ל דורשים את הלחיים על שני הלוחות ואת ״בתורים״ על שתי התורות, שבכתב ושבעל פה; אדמו״ר הזקן שואל מדוע הפסוק משתמש במילה המציינת תכשיט, במקום לומר בפשטות ״בתורות״.

לפני שהוא מיישם את הדימוי, הוא מסביר מהו התכשיט עצמו. תורים היו תכשיטים שעוצבו בדמות ראשו של תור, ציפור שצורתו משולשת, וענדו אותם בזוגות על הלחיים; בגמרא (שבת פ״ה ע״ב) מדובר ברצועת קרקע נטועה שצורתה ״ראש תור״.

כעת הוא מיישם את הדימוי. כל התורה והמצוות מתחלקות לשלושה סוגים כלליים: לימוד תורה, עבודה — עבודת התפילה — וגמילות חסדים. הם מקבילים לשלושת היסודות אש, מים ורוח; ראשי התיבות העבריים שלהם יוצרים את המילה אמ״ר, כפי שהוסבר במאמר הקודם על ״לסוסתי״.

התפילה היא אש: כמו להבה היא עולה מלמטה למעלה, כשהנשמה מתקרבת אל ה׳. צדקה וחסד הם מים, הזורמים מלמעלה למטה ״להחיות רוח שפלים״ (ישעיהו נ״ז, ט״ו); התורה היא היסוד האמצעי שביניהם.

שלושתם יחד יוצרים את צורת הניקוד סגול, שלוש נקודות המסודרות כמשולש. אדמו״ר הזקן קושר את המילה ״סגול״ למילה ״סגולה״ — תרופה שכוח הריפוי שלה נסתר ואינו טבעי.

סגולה פועלת במקום שבו הרפואה הטבעית אינה רואה סיבה לכך: לפי חוקי הטבע היא אינה אמורה להועיל, ובכל זאת היא מרפאת בדרך רחוקה ונפלאה שהרופאים אינם יכולים להבין. לכן המילה מצביעה על תוצאה הנובעת מעבר לסדר הרגיל של סיבה ותוצאה.

ישראל נקראים ״עם סגולתו״ של ה׳, משום שבחירתו בהם אינה נובעת משרשרת הסיבה והתוצאה שבאמצעותה העולמות משתלשלים ממנו. הבחירה נובעת מעבר לסדר הזה, בדומה לסגולה הפועלת שלא בדרך הטבע.

המדרש מלמד שישראל ״עלו במחשבה״ של ה׳ לפני בריאת העולם. לכן שורשם נמצא למעלה מסדר ההשתלשלות, וכל מה שנמשך מבחינה זו נקרא סגולה.

ההערה שבסוגריים מביאה מקומות בזוהר העוסקים בישראל כ״סגולה״ של ה׳; בכמה מהם מובא או נדרש הפסוק ״כי יעקב בחר לו י־ה ישראל לסגולתו״. היא מפנה גם למאמר בתורה אור המסביר את משמעות הסגול. לאחר מכן מיישם אדמו״ר הזקן את הרעיון: תפילה, חסד ותורה, שלושת היסודות, נמשכים גם הם ממדרגה שלמעלה מסדר ההשתלשלות.

בסגול הנקודה האמצעית נמצאת מתחת לשתי הנקודות העליונות, והדבר מקביל לסדר עבודתו של האדם. הוא מתחיל בתפילה, שהיא האש העולה מלמטה למעלה.

לאחר ״ריצת״ הנשמה כלפי מעלה בתפילה באה ה״שיבה״, המשכה מלמעלה באמצעות צדקה וגמילות חסדים. הביטוי ״אם רץ לבך שוב לאחד״ מתאר את התנועה הזאת; התורה עומדת בין השתיים כמדרגה האמצעית.

תפקידה של התורה הוא להשוות בין המעלה למטה. אדמו״ר הזקן דורש את ״לא תחללו״ מלשון ״חלל״: אין ליצור חלל או הפסק בהשראת שמו הקדוש של ה׳, כדי שהעולם התחתון יהיה גם הוא כסא ומקום משכן לו, כפי שהעולמות העליונים הם.

ההערה מפנה את הקורא למאמרים נוספים העוסקים בנושא: בפרשת ראה (״כי תשמע בקול״), למאמר בתורה אור על פרשת יתרו (״משה ידבר״), ולמאמר על שמיני עצרת המסביר את הפסוק ״ואמת ה׳ לעולם״. שם ״אמת״ פירושה תורה.

לימוד התורה מביא לידי אחדות זו, משום שהלומד מניח בצד את דעותיו וחוזר על דברי החכמים: ״רבי אליעזר אומר״, ״בית שמאי אומרים״. כך הוא נעשה צינור להעברת דבריהם.

גם כשהוא לומד מסכת שאין לה השלכה מעשית, מטרת הלימוד היא שדבר ה׳, שהגמרא מזהה עם הלכה, ידבר מפיו. בכך מתקיים ״ואשים דברי בפיך״ (ישעיהו נא, טז).

על הלומד לעשות את פיו כלי, בביטול לדבר ה׳. הביטול הזה הוא הנקודה האמצעית של הסגול; היא כתובה מתחת לשתי הנקודות האחרות, משום שבסדר עבודתו של האדם היא באה אחרי התפילה והחסד.

כל מה שתואר עד כה הוא סדר העבודה כפי שהאדם פועל אותה מלמטה. כאשר אתערותא דלתתא מעוררת אתערותא דלעילא, אותן שלוש נקודות מקבלות את צורת הסגולתא — סימן טעמי המקרא שבו הנקודה האמצעית עומדת למעלה מן השתיים האחרות.

בעבודת האדם הנקודה האמצעית, הביטול של התורה, באה בסוף: תחילה התפילה עולה מלמטה, ואחר כך החסד ממשיך מלמעלה. משום כך בסגול היא כתובה מתחת לשתי הנקודות האחרות.

רק לאחר שני השלבים יכול האדם להגיע לביטול של ״ולא תחללו״, שבו אין חלל בין מעלה למטה. כאשר התנועה באה מלמעלה, הסדר מתהפך והנקודה האמצעית היא הראשונה והעיקרית, כמו בסגולתא, שבה היא עומדת למעלה.

סעיף ב׳ נפתח בפסוק הבא משיר השירים: ״תורי זהב נעשה לך עם נקודות הכסף״. אדמו״ר הזקן מפרש את ה״נקודות״ כשלוש נקודות הסגול, ואת הכסף כאהבה רגועה וקרירה.

הזהב מבטא אהבה נעלית יותר — ״רשפי אש״, תשוקה בוערת — והיא עולה על האהבה הקרירה כשם שהזהב עולה על הכסף. באהבה בוערת זו הנקודות הנפרדות נעשות לתורים, צורת משולש, בדומה ל״ראש תור״ הנזכר בגמרא.

המשולש שונה משלוש נקודות בכך שקווים מחברים ביניהן. כל עוד הן נותרות נקודות, שלבי העבודה נשארים נפרדים: תחילה אש התפילה העולה, ואחר כך מי החסד היורדים.

באהבה קרירה מידות הנפש נותרות ״ענפים מתפרדים״, וכל אחת פועלת בפני עצמה. כשהאהבה בוערת, הן מתמזגות וכל אחת כלולה באחרות.

זהו ״החוט המשולש״ ש״לא במהרה יינתק״ (קהלת ד׳, י״ב): שלושה חוטים השזורים לאחד. כאן מתחילה הערה ארוכה בסוגריים מרובעים, המונה מקומות בזוהר העוסקים ב״תורי זהב״ וב״מי זהב״; הסוגריים המרובעים הם חלק מנוסח הדפוס.

ההערה שבסוגריים נמשכת ומביאה מקומות נוספים בזוהר, ובהם מקומות הדורשים את הביטוי ״הנחמדים מזהב״ (תהילים י״ט, י״א). בפרשות נח ויחי הזוהר מסביר את המילה ״ויפוזו״, המופיעה בברכת יעקב ליוסף, באמצעות הפסוק הזה ו״פז רב״ שבו.

בהמשך מובאות הפניות נוספות, ובהן דברי הזוהר ש״ודאי זהב סליק יתיר״, המצוטטים בפרדס רימונים. לאחר מכן ההערה עוברת למאמרים העוסקים באהבה הבוערת של הנפש.

לאהבה הבוערת יש מעלה כשל זהב על כסף. המאמרים המנויים עוסקים בזהב: ציץ הזהב של הכהן הגדול, שרביט הזהב שהמלך הושיט לאסתר, ״כי עמך מקור חיים״, ומראה המנורה שכולה זהב בחזון זכריה.

הרשימה נמשכת למאמרים על פרשת בהר, על ציצית ועל ״שמאלו תחת לראשי״, ולפרק נ׳ בתניא, המכונה כאן ספר של בינונים. הפרק הזה עוסק באהבה ״כרשפי אש״, העולה על שאר סוגי האהבה כפי שזהב עולה על כסף.

ההערה שבסוגריים המרובעים, שהחלה בפסקה הקודמת, נמשכת ומפנה למאמרים העוסקים בהתכללות ההדדית של המדות. למשל, במאמר שבתורה אור על פרשת תולדות, השם רבקה נדרש כ״רבקה״ של בקר — צוות בקר הרתום יחד שלושה שלושה — דימוי למדות הקשורות זו בזו.

אדמו״ר הזקן מוסיף שאפשר לומר ששני התורים, שהם שתי התורות, הם ז״א ונוקבא — התצורות הזכרית והנקבית — כשהן בהתכללות זו בזו. הוא מפנה לדיון שלו ב״ואגודתו על ארץ״, שכן גם אגודה מבטאת התכללות.

אגודה קושרת גבעולים נפרדים לדבר אחד, ולכן ״ואגודתו״ היא דימוי נוסף להתכללות. ההערה מפנה לסיום למקומות בזוהר העוסקים ב״תורי זהב״ וב״קול התור״, והסוגר המרובע המסיים חותם את ההערה המודפסת.

המהלך העיקרי מתחדש. כשם שלשלוש הנקודות יש שתי צורות — סגול מלמטה וסגולתא מלמעלה — כך יש שני תורים, אחד העולה מלמטה ואחד היורד מלמעלה. הם שתי התורות, התורה שבכתב והתורה שבעל פה.

כעת הפסוק נקרא מחדש: ״לחייך״ הן הלסת העליונה והתחתונה, המקום שממנו יוצא הבל הדיבור. בעברית, המילה ״לחי״ מציינת גם את הלחי וגם את הלסת.

ההבל עולה, ולכן הוא שייך לגבורות, לכוחות הריסון, ולהסתלקות — תנועה כלפי מעלה והתרחקות. כוח העלייה הזה הוא אש של ״רשפי אש״, הזהב העולה על הכסף.

ההערה שבסוגריים מוסיפה שהמילה ״הבל״ מורכבת מאותן אותיות כמו ״להב״, ושגם ההבל כולל את שלושת היסודות — אש, מים ורוח — כפי שמבאר גם הרמ״ז, רבי משה זכות, בפרשת פנחס. אחר כך המשפט העיקרי חוזר לעניין מעלתה של האהבה הבוערת שנזכרה לעיל.

באמצעות אותה אהבה מתחברות הנקודות הנפרדות בקווים ונעשות לתורים, כשכל נקודה כלולה באחרות. כל זה מתרחש בלחיים, מקור הבל הדיבור.

הלחיים הן המקום המתאים לחיבור הלוהט הזה, משום שההבל היוצא מהן עולה למעלה, כמו אש. הסוגריים מפנים לדיונים נוספים בעניין הבל הדיבור: במאמר על שמיני עצרת, בעץ חיים ובזוהר.

סעיף 3 עובר למחצית השנייה של הפסוק, ״צווארך בחרוזים״. החרוזים הם אבנים טובות ומרגליות נפרדות, שחוט העובר בתוכן מחזיק אותן יחד כדי שלא יתפזרו.

באותו אופן נמשכת ״הקול קול יעקב״. השם יעקב נקרא יו״ד־עקב: היו״ד, הנקודה העליונה, והעקב, הנקודה התחתונה; מידתו היא חוט ״המבריח מן הקצה אל הקצה״, כמו הבריח התיכון שבמשכן שעבר בתוך כל הקרשים.

ההערה מפנה למאמרים על פרשת צו ולזוהר בסוף פרשת תרומה, המזהה את הבריח התיכון ״המבריח מן הקצה אל הקצה״ עם יעקב.

החוט מגיע גם אל ״הקצה האחרון״, הרחוק לחלוטין מן הקצה הראשון. זהו ״עולם הפירוד״, שבו הדברים נראים זרים לה׳ ונפרדים ממנו.

גם לשם נמשכים קול והמשכה מלמעלה, כדי שאפילו הדברים הנפרדים הללו יתחברו ליחודו של ה׳. זהו פירוש לקיחת יעקב ״מאבני המקום״ והנחתן למראשותיו: ״המקום״ הוא ה׳, שהוא ״מקומו של עולם״.

ה׳ נקרא ״המקום״, כפי שנאמר בהגדה של פסח, ובחינה זו היא ממלא כל עלמין, הנמצא בכל מקום. ה״אבנים״ הן האותיות — ספר יצירה מכנה את האותיות אבנים — שנפלו בשבירת הכלים; יעקב אוסף אותן ומעלה אותן לבחינת ״מראשותיו״.

אפשר להשחיל חרוזים רק כשהם נקובים וחלולים. כך גם האדם צריך ליצור בתוכו חלל, כדברי דוד ״ולבי חלל בקרבי״, ולהיות כלי ריקן המסוגל להכיל את אור אין סוף.

אור אין סוף שורה רק על מי שבטל לחלוטין לפני ה׳, עד שהוא בבחינת אין. אדם כזה אינו תופס מקום כ״יש״ נפרד.

ביטול זה מתעורר באמצעות ״קול יעקב״, משום שהקול מעורר את הכוונה. כוונה אינה מחשבה בלבד, אלא הפניית האדם במדויק אל מטרה.

לכן כנסת ישראל, מקור נשמות ישראל, נקראת כוונה: על כל אדם לכוון את לבו כלפי אין סוף מתוך ביטול.

עליו לכוון את לבו אל ״אין ערוך לך״, עד שייקלטו במוחו ובלבו הדברים שאין עוד מלבדו (דברים ד, לה).

המשנה (ברכות ה, א) אומרת שהחסידים הראשונים היו שוהים לפני התפילה ״כדי שיכוונו את לבם״. אדמו״ר הזקן מדמה כוונה זו לכיוון חץ אל מטרה קבועה: הנפש מכוונת את עצמה אל ה׳, ומשתוקקת לצאת מ״נדנה״ — הגוף.

הנפש משתוקקת להישפך אל חיק אביה, תוך ביטול במציאות, ולהיכלל במקורה — אור אין סוף, מקור החיים ומקור כל התענוגים. המטרה היא שאור אין סוף עצמו ישרה ויתגלה בנפש האדם.

אור אין סוף שורה רק במקום שיש בו ביטול. ביטול זה הוא ה״ניקוב״ וה״חלילה״ של האבנים הטובות, המכין אותן להשחלה.

ההערה שבסוגריים מפנה למאמר העוסק בעיקרון שמצוות צריכות כוונה, ולמאמר העוסק באבנים הטובות שבנבואת ישעיהו על ירושלים הבנויה מחדש.

רק אבנים מנוקבות יכולות לקבל את החוט המחבר אותן. כך גם הביטול של האדם — ״ולב חלל בקרבי״ — עושה אותו לכלי ריק, המוכן להתחבר לה׳.

בפסוק שבתורה ״הקל קול יעקב״, המילה הראשונה ״קול״ כתובה בלי וי״ו, והשנייה כתובה עם וי״ו. ה״קול״ הראשון, החסר, הוא התפילה — עליית הנפש מלמטה, השואגת ״כאריה״ מתוך השתוקקותה לה׳.

אולם הנפש אינה יכולה לעלות בכוחות עצמה: עלייתה תלויה בהמשכה הקודמת לה, ב״קול העליון״ הבא מלמעלה. כך נאמר גם בתוספתא שבזוהר על פרשת בשלח.

התוספתא אומרת שלפני שה״אוויר הטהור״ שקע והאיר, ה״אבנים המנוקבות״ היו סתומות. האבנים נפתחות רק לאחר שהאור מלמעלה מגיע.

תחילה צריכה להיות המשכה מ״אוויר טהור״, ורק לאחר מכן האבנים נעשות נקובות. במונחי הקבלה, אלה ״מים זכריים״ הנמשכים מלמעלה ומעוררים את ״המים הנקביים״ מלמטה; המילה ״אבן״ מורכבת מאות א׳ ומהאותיות ב״ן, השם שערכו המספרי 52, הקשור למים הנקביים.

זהו ה״קול״ מלמעלה המעורר את קול התפילה ואת הכוונה מלמטה. ה״קול״ השני, הנכתב במילואו באות ו׳, הוא הבריח התיכון ש״מבריח מן הקצה אל הקצה״.

הבריח הזה הוא החוט העובר בתוך האבנים ומאחד אותן. הוא מגלה שה׳ אינו משתנה, ו״הראשון״ ו״האחרון״ שווים — הן בדרגה הגבוהה ביותר והן בדרגה הנמוכה ביותר.

הסוגריים מזהים את החוט עם התורה, כפי שהוסבר קודם: התורה היא פנימיות רצונו וחכמתו של ה׳, והוא, חכמתו ורצונו, אחד. לכן התורה יכולה לעבור בכל הדרגות ולחבר אותן אליו.

הפסוק ״כה אמר ה׳ מלך ישראל וגואלו ... אני ראשון ואני אחרון״ (Isaiah 44:6) מבטא עניין זה. ״מלך ישראל״ הוא מלכותו של ה׳, היורדת מדרגה לדרגה מאור אין סוף ומתלבשת בתחתונים.

״גואלו״ נקרא כגואל המלך: ה׳ גואל את מלכותו מהתלבשותה בקליפת נוגה, הקליפה השקופה שבה מעורבים טוב ורע. אז הוא ממלא את ״השמים ואת הארץ״ (Jeremiah 23:24) בשווה.

כאשר הגילוי למטה הוא כפי שהוא למעלה, מתקיים ״אני ראשון ואני אחרון״. הסוגריים מפנים למאמר הדן ב״ומשם יפרד״ וב״מפלגא דלעילא״, ומוסיפים שעל ידי ״זורע צדקות״ נמשכת בחינת ״מצמיח ישועות״, כדי שהגילוי למטה יהיה שווה לגילוי שלמעלה.

הסוגריים ממשיכים ומפנים לפרדס רימונים של רבי משה קורדובירו, שבערך ״גאולה״ מסביר את הפסוק ״וגאלתיך אנכי״ (Ruth 3:13), וכן לזוהר בתחילת פרשת ויגש.

הזוהר שם משווה את ההלכה שאין להפסיק בין ברכת הגאולה לתפילת העמידה להלכה שאין להפסיק בין תפילין של יד לתפילין של ראש, מפני שיש לראות את הכול כדבר אחד. חיבור ה״ראשון״ וה״אחרון״ תלוי בישראל, ש״עושים״ את המצוות למצוות, כפי שמשתמע מן המילים ״אשר יעשה אותם האדם״.

דימויו של יעקב, האוסף את ״אבני המקום״, שייך גם לתורה ולמצוות. גם הן חכמת ה׳ המלובשת בדברים גשמיים, וכמו האבנים, הן תלויות בישראל כדי שיגלו את האור הטמון בהן.

ה״אבנים״ הן האותיות, ו״וישכב״, שפירושו ״הוא שכב״, נקרא — כפי שמובא בתיקוני זוהר — ״יש כ״ב״, כלומר יש עשרים ושתיים, אותיות האל״ף־בי״ת. התורה שבאותיות אלו היא ״נובלות חכמה שלמעלה״, והמטרה היא שאור החכמה העילאה יתגלה בהן.

המטרה היא גם שהאור יתגלה בחסד, מתוך רצונו של ה׳ עצמו להיטיב: ״כי חפץ חסד הוא״ (מיכה ז, יח). הסוגריים מפנים למאמר על ״לסוסתי״, המסביר את הפסוק ״עולם חסד יבנה״.

הגילוי הזה תלוי בישראל: הפסוקים ״אשר יעשה אותם האדם״ ו״ועשיתם אותם״ מלמדים שבני האדם ״עושים״ את המצוות למה שהן. הדבר נעשה באמצעות ״רוח מביאה רוח״ — ללמדנו בזוהר שרצונו של האדם מלמטה מעורר רוח מקבילה מלמעלה.

הכוח שניתן לישראל לעשות זאת מקורו למעלה, ב״קול״ עליון מבחינת ״אריה ישאג״. הוא מאפשר את ההתעוררות מלמטה, ״רוח מביאה רוח״, ולאחריה בא הקול השני.

הקול השני ממשיך את האור, בבחינת ״ואמשיך רוח״, כדי שאור אין סוף ישרה בתורה ובמצוות. אז מתגלה שה׳ אינו משתנה — ״אני הוי׳ לא שניתי״ — ולמעלה ולמטה שווים; זהו החוט המחבר בין האבנים.

בשיר השירים נאמר: ״כחוט השני שפתותיך ומדברך נאוה״ (ד, ג). הזוהר מפרש ש״מדברך״ הוא דברי תורה, הנקראים גם ״אמרי שפר״ (בראשית מט, כא).

מתעוררת כאן שאלה: הזוהר והגמרא (חגיגה י״ב ע״ב) אומרים שלימוד התורה ממשיך על האדם ״חוט של חסד״. מדוע, אם כן, חוט השפתיים נקרא שני?

הצבע האדום מרמז על גבורה, חומרה ודין, כפי שהזוהר מסביר על הפסוק ״כל ביתה לבוש שנים״ (משלי ל״א, כ״א) ובמקומות נוספים. הדברים מפנים גם לליקוטי תורה של האריז״ל על ספר יהושע, שבו חוט השני הוא החוט של רחב.

אולם הזוהר על פרשת תרומה, כפי שמבאר מקדש מלך, פירוש על הזוהר, מקשר את ״תולעת שני״ עם חסד. המילה ״תולעת״ מתאימה גם ללימוד התורה, שכן כוחה של תולעת הוא בפיה בלבד.

בדומה לתולעת, כוחו של לומד התורה הוא בפיו. במקום אחר, על הפסוק ״זאת חוקת התורה״, הדבר מוסבר כגבורה שבחסד: ריסון הכלול בתוך חסד.

ייתכן שהטעם הוא שתורה שבעל פה היא מלכות, הבנויה מן הגבורות, ודקדוקי סופרים — פרטי ההלכות — הם בחינת גבורה שבחסד. לכן ״חוט של חסד״ שנמשך על ידי לימוד התורה יכול להיות בצבע שני: חסד שיש בו גם ריסון.

משום כך הוא נקרא ״כחוט השני״. על ידי גבורות אלו, כפי שהוסבר על ״שחורה אני ונאוה״, מתגלה אור אין סוף ממש, הנעלה אף מ״שער רישיה כעמר נקא״ — חסד לבן שבשערות העליונות.

הדברים מפנים לביאור מאמר הזוהר על הפסוק ״כי ישרים דרכי ה׳״, שבהערת קה״ת צוין שהוא נמצא בביאורי הזוהר של אדמו״ר האמצעי.

כעת מתחברים חלקי המהלך. התפילה מביאה את הנפש לביטול, בבחינת ״אריה ישאג״, והתורה והמצוות ממשיכות את אור אין סוף למטה ועושות לו דירה בתחתונים.

באמצעות שני הדברים, גם הדברים הזרים ביותר והמופרדים מה׳ נמשכים למעלה מאליהם והופכים מחושך לאור. גם הם ״אבני המקום״ שנפלו בשבירת הכלים מעולם התוהו, המלכים שמלכו ״לפני מלך מלך״ (בראשית לו, לא).

הסיום קורא את הפסוק לפי סדרו. תחילה ״לחייך... בתורים״ — התורה שבכתב והתורה שבעל פה; באמצעותן מגיעים ל״צוארך״, הקול הנמשך מלמעלה, הנוקב את ״האבנים הטובות״ — האותיות המלובשות בדברים גשמיים.

הנקיבה נעשית באמצעות הלב החלול, ואחר כך ״בחרוזים״ — החוט נמשך לאורך כל סדר העולמות, מן הדרגה הגבוהה ביותר ועד הנמוכה ביותר. כאן מפנים למאמר על ״לבבתני... באחד ענק מצוארניך״.