שימני כחותם על לבך כו׳

המאמר פותח בפסוק משיר השירים ח, ו, שבו הרעיה, כנסת ישראל, מבקשת מאהובה: ״שימני כחותם על לבך, כחותם על זרועך״. אדמו״ר הזקן מזהה את שני החותמות עם שני סוגי התפילין: תפילין של ראש, שרצועותיהן יורדות ותלויות על הלב, ותפילין של יד, המונחות על הזרוע.

הסוגריים מביאים מקורות קדומים הקוראים את הפסוק כעוסק בתפילין או בחותם: המדרש על פסוק זה, תיקוני זוהר ושני מקומות בזוהר. הם מוסיפים שני מדרשים הקושרים בין ״חותם״ לישראל: חותמו של יהודה שניתן לתמר, והפסוק ״ותהלתי אחטם לך״, שהמדרש מקשר ל״שימני כחותם״.

הבקשה היא שישראל עצמה תהיה תוכנו של החותם, הדבר החרוט בו. הגמרא אומרת שבתפילין של הקב״ה כתובים פסוקים בשבח ישראל, כשם שבתפילין שלנו כתובים פסוקים עליו; לכן ישראל מבקשת להיות הדבר הכתוב בחותמו של הקב״ה.

כדי לבאר מה פירוש ״חותם״ כאן, אדמו״ר הזקן פונה למשל של חותם המטביעים בשעווה. החותם משאיר בשעווה חותם נוסף, את דמותו שלו.

מה ששקוע בחותם יוצא בולט בשעווה, ומה שבולט בחותם יוצא שקוע בשעווה. שני המצבים האלה, ״שקוע״ ו״בולט״, הם המונחים שבהם משתמש המאמר לכל אורכו לתיאור היחס בין עבודת ישראל מלמטה לבין תגובת ה׳ מלמעלה.

המשל מיושם כעת בנפש. ניצוץ אלוקי חי בתוך הנפש ומתבטא בשכל, ברגשות, במחשבה, בדיבור ובמעשה; במצבו הטבעי ניצוץ זה הוא האהבה המסותרת לה׳, הקיימת גם כאשר אינה מורגשת.

עבודת ה׳ מתחילה בהבאת האהבה לידי גילוי, עד שהיא עולה כרשפי האש שבאותו פסוק (שיר השירים ח, ו) ופורצת מנרתיקה. אהבה שעולה כך בולטת כמו הר מעל מישור: זהו החותם ה״בולט״, מלמטה למעלה.

הגמרא אומרת שאברהם קרא למקום המקדש ״הר״; אברהם מסמל אהבה, ולכן ״הר״ הוא אהבה העולה למעלה. אדמו״ר הזקן מפרש את ״ואהבת״ כעניין של רצון: הרצון שהוי׳, אין סוף, יהיה ״אלקיך״ באופן גלוי.

האהבה אינה אמורה להישאר רק כאלוקות המלובשת ונסתרת בתוך הנפש. ההערה שבסוגריים מפנה לשני מאמרים נוספים המסבירים את עניין ה״הרים״ בעבודת ה׳: ״כי ההרים ימושו״ ו״קול דודי… מדלג על ההרים״.

הדרך לעלות היא באמצעות קריאת שמע. ״ישראל״ מסמל את הניצוץ האלוקי המפוזר בין כל כוחות הנפש, ו״שמע״ מתפרש לא רק מלשון שמיעה אלא גם מלשון אסיפה: על הניצוץ להתאסף מתוך פיזורו ולעלות אל שורשו.

מדוע עליו לעלות? משום ״הוי׳ אלקינו״: שני השמות שבפסוק, הוי׳ ואלקים (״אלקינו״), נקראים ״תרין ריעין״, ובאמצעותם העולם מתחדש תמיד מאין ליש, כפי שנאמר בברכה שלפני קריאת שמע: ״המחדש בטובו בכל יום תמיד״. ואף על פי כן ״הוי׳ אחד״ — הוא אינו משתנה בעקבות הבריאה המתמדת.

ה׳ נשאר ללא שינוי מפני שאינו כלול במה שהוא יוצר, כפי שכוחו של יוצר אינו מצוי בתוך יצירתו: ״לא מחשבותי מחשבותיכם״. רק מלכותו, ״כבוד מלכותו״ שבפסוק הנאמר לאחר הפסוק הראשון של קריאת שמע, מגיעה אל העולמות: העולם הגשמי שלנו הוא מלכות דעשיה, ואף גן עדן התחתון והעליון אינם אלא מלכות דיצירה ומלכות דבריאה.

כל אלה הם בחינת מלכות בלבד: גם הצדיקים בגן עדן ״נהנין מזיו השכינה״, והשכינה היא מלכות. שם אינו האדם עצמו, אלא האופן שבו אחרים קוראים לו ומכירים אותו; כך מלכות, שבה נקרא ה׳ ״מלך״ העולמות, היא רק גילוי חיצוני שלו.

מאחר שכל מה שהעולמות יכולים להכיל הוא רק מלכות, האהבה המבוקשת היא לה׳ עצמו, שלמעלה מכל העולמות: ״מי לי בשמים? ... כלה שארי ולבבי״. זוהי אהבה ״בכל מאדך״ — אהבה שאינה מוגבלת על ידי שום כלי, כמיהה לדבוק באין סוף עצמו, מקור כל החיים והתענוג.

כיצד מגיעים לאהבה כזו? באמצעות סדר תפילת הבוקר. פסוקי דזמרה נקראים כך מלשון ״זמר״, שפירושה גם גיזום: שבחי ה׳ הם ״חרב פיפיות״ הכורתת את ה״עריצים״ — כל מה שבאדם שמתנגד לקדושה.

לאחר מכן באות ברכות קריאת שמע, המתארות כיצד המלאכים מקדישים את ה׳. האופנים מקדישים אותו ״ברעש גדול״ מפני שהם חשים את עצמם כיש, כמציאות קיימת, שמספרה ״אלף אלפין ורבו רבבן״; והם מזדעזעים כשהם רואים את היש הזה מתבטל לפניו.

הם תופסים שה׳, גם כשהוא נמשך אל תוך ״צבאות״ הבריאה — ״הוי׳ צבאות״ — נשאר בעצמו ״קדוש״, כלומר מובדל מהם לחלוטין. כשהם רואים שמציאותם שלהם נחשבת לאין לפניו, הם קוראים בקול רעש גדול.

השרפים, אשר ״עומדים ממעל לו״, אינם דומים לאופנים בעניין זה. ועל אחת כמה וכמה הארץ וברואיה, שתחושת המציאות שלהם חזקה הרבה יותר, צריכים לקרוא בקול גדול עוד יותר כאשר הם מגיעים לביטול היש.

הרעש הזה הוא קריאת שמע: התעוררות עזה מתוך ביטול העצמי, כדי להיות ״אחד באחד״, עד שמילותיה האחרונות של קריאת שמע, ״אני הוי׳ אלקיכם״, מתקיימות ממש. לאחר מכן באה תפילת שמונה עשרה, הנאמרת בלחש, כמו אדם המדבר בפרטיות אל אוזנו של המלך; והיא נפתחת במילים ״אדנ-י, שפתי תפתח״.

הפסוק ממשיך: ״ופי יגיד תהלתך״, ומוביל אל הברכות הפותחות במילים ״ברוך אתה״. כל העלייה הזאת, מפסוקי דזמרה ועד תפילת שמונה עשרה, נקראת ״הר״: האהבה המסותרת מובאת מן ההעלם אל הגילוי, מלמטה למעלה.

יש ״הר״ נעלה יותר: הר ההר, ההר שבו נפטר אהרן, המתפרש כ״הר על גבי הר״. זוהי בחינת הר סיני, שעליו אמרו חז״ל שה׳ כפה את ההר על ישראל ״כגיגית״: הר מלמעלה הנשען על ״ההר״ של עליית האדם מלמטה.

כשאדם עובד את ה׳ ״בכל נפשו״, ונצמד ״רוח ברוח״ — מחשבתו קשורה במחשבתו של ה׳ — מתעוררת מלמעלה השפעה מאליה, בלי מאמץ נוסף מצדו. זהו המתנה של דברי ה׳ עצמם: ״והיו הדברים האלה אשר אנכי מצווה אותך״.

ההר העליון הזה הוא התורה, ש״יוצאת מחכמה״. כל הבריאה נעשתה בחכמה, ולכן מה שמייחד את חכמת התורה הוא היותה בביטול, נתונה כולה לה׳, כמו ״שמן משחת קודש״.

מטרתה של כל התורה היא להביא את הכול לביטול לפני האחד. דיניה ממיינים ומבררים: הם מזכים את הזכאי ומחייבים את החייב, ומפרידים את הרע מן הטוב.

הביטוי הארמי ״בחכמה מתבררים״ מסכם את העניין. רמ״ח מצוות העשה קושרות את האדם לה׳ ונקראות ״רמ״ח איברים של המלך״ — כלים שמאפשרים לו לשכון; שס״ה מצוות לא תעשה מפרידות את הרע.

ביטול זה נמשך בעקבות עבודתו של האדם מלמטה, המעלה את הנפש כך שתידמה לה׳ (״כשם שהוא רחום, כך תהיה רחום״). משום כך אומרים בברכה ״אשר קידשנו במצוותיו״: הקדושה באה באמצעות המצוות עצמן. והפסוק ״הרמת את קרני... בליתי בשמן רענן״ מתאר את הנפש שהתרוממה ונמשחה בשמן החכמה הזה.

כל העלייה שתוארה עד כה, של הנשמה ושל העולמות העולים מלמטה, היא בחינת ״חותם בולט״. כנגדה באה מלמעלה תגובה שהיא ״חותם שוקע״, כשם שהשעווה מקבלת את צורתו ההפוכה של החותם הנלחץ בה.

לה׳ כפי שהוא בעצמותו אין מידה קבועה, אפילו לא ״צדק״ או כל תכונה אחרת, כפי שנאמר בתפילת אליהו שבפתיחת תיקוני הזוהר. צורות כאלה מתגלות רק כמענה לאתערותא דלתתא של האדם, כמאמר: כשהאדם עוסק בתורה, הקדוש ברוך הוא שונה כנגדו.

כך אור אין סוף מתלבש בחכמה, בתורה. הזוהר מציין שבפסוק ״ועשיתם אותם״ המילה ״אותם״ נכתבת באופן המאפשר לקרוא אותה ״אתם״: בקיום המצוות האדם כביכול ״עושה״ את ה׳ למטה; וכך גם בברכה שלפני קריאת שמע מבקשים ״לעשות ולקיים את כל דברי״ התורה.

ההערה שבסוגריים מפנה לשני מאמרים: ״ועשית ציץ״, העוסק בלוח הזהב שנחרטו בו ״פתוחי חותם״, ו״השמים כסאי״, העוסק בעשייה ובקיום התורה. לדברי אדמו״ר הזקן, שניהם מבטאים את אותו רעיון כמו כאן: החותם השוקע נמשך מלמעלה באמצעות ה״בליטה״ שמלמטה.

בסיני ״ירד ה׳״, והתלבש אור אין סוף שלו בתורה, שהיא בחינת העלם; זוהי בחינת ה״חותם השוקע״. הדבר מקביל לתפילין של יד, שלפי הזוהר ופוסקי ההלכה יש הנוהגים להניחן בישיבה.

תפילין של יד דמיושב מקבילות לחלק התפילה הנאמר בישיבה — קריאת שמע וברכותיה — ול״רעש הגדול״ של העלייה מלמטה. הפרשה הראשונה בהן, ״קדש לי כל בכור״, היא חכמה, הנקראת ״ראשית״; והמענה מלמעלה באותה פרשה הוא ״למען תהיה תורת ה׳ בפיך״: התורה הנמשכת מן החכמה אל תוך פיו של האדם, בבחינת חותם שוקע.

החלק השני של התפילין, המספר על יציאת מצרים, מסמל את הבאת האהבה מן המוח אל הלב. כל עוד האהבה מובנת במוח בלבד, היא נתונה ב״מצרים״, מלשון מיצר: היא בגלות ואינה גלויה.

כשהאהבה מורגשת בלב, היא ״נולדת״, כפי שמתואר בדימוי של לידת ישראל ביחזקאל. זוהי השמחה של מצווה, ״אם הבנים שמחה״, ההפך מן התוכחה ״תחת אשר לא עבדת... בשמחה״.

גילוי זה מקביל לפרשיות ״שמע״, המבטאת אהבה, ו״והיה אם שמוע״, המבטאת יראה. במעשה, האהבה הגלויה מתבטאת בצדקה: כשם שהפרשה הראשונה ממשיכה תורה, כך הפרשה הזאת ממשיכה צדקה, שהיא רחמנות; ורחמנותו של האדם מעוררת רחמנות למעלה.

רחמנות היא רגש, תנועה של התעוררות, ושום דבר אינו מניע או משנה את אור אין סוף. כפי שנאמר בתפילת אליהו, הוא ״לאו מכל מדות״.

אלא שה׳ מתלבש ברחמנות בתגובה לצדקה של האדם: אתערותא דלתתא מעוררת אתערותא דלעילא. אדמו״ר הזקן מפרש את המילה ״כן״ בפסוק ״כן צדקה לחיים״ (משלי יא, יט) במשמעות של בסיס: הצדקה היא מעמד ל״חיי החיים״, ״מכון לשבתך״.

התלבשות זו של אור אין סוף במדות היא גם החותם השקוע. היא באה מלמעלה למטה, והיא צורה של העלם.

שתי הצורות שתוארו עד כה — בולטת מלמטה ושקועה מלמעלה — שייכות ל״חותם על זרועך״, כלומר לתפילין של יד. הדבר מתאים לפסוק ״שמאלו תחת לראשי״, שכן הזרוע שעליה מניחים את התפילין היא זרוע שמאל.

במילה ״לראשי״ יש אותן אותיות כמו במילה ״ישראל״. לכן ״שמאלו תחת לראשי״ פירושו ש״שמאלו״ של ה׳ תומכת בעלייתם של ישראל, ניצוץ האלקות, ומביאה אותה מלמטה למעלה.

המאמר עובר לחותם שני, נעלה יותר, הפועל בכיוון ההפוך: כאן העבודה מלמטה היא ״שקועה״ — הביטול שבתפילת שמונה עשרה בלחש ובהשתחוויות שבה, ביטול לפני אור אין סוף עצמו. ההערה שבסוגריים מפנה לשני מאמרים המסבירים את התפילה וההשתחוויה באופן זה.

משאלת חז״ל ״הלוואי שיתפלל אדם כל היום״ נדרשת כאן כך שהביטול שבתפילה ישאיר רשימו שיימשך לאורך כל היום. האדם חי אז מתוך ״ונפשי כעפר לכל״, ולא כ״יש״ בעל חשיבות עצמית שאינו יכול לבטל את עצמו, אלא ברוח ״בטל רצונך מפני רצונו״.

ביטול זה מקביל למצוות לא תעשה, העומדות למעלה ממצוות עשה. לפי ההסבר הידוע, שס״ה מצוות לא תעשה הן ״שמי״ — בגימטרייה 350 — בצירוף י״ה, שערכן 15, האותיות הראשונות של שם הוי׳. לעומתן, תפילין של יד ומצוות העשה, הקושרות את האדם לה׳ ומרוממות אותו כ״הר״, שייכות לאותיותיו האחרונות, ו״ה.

מצוות לא תעשה מבטאות ביטול של ריסון בלבד, בבחינת ״לא״. התמסרות זו מלמטה, שהיא ״שקועה״, ממשיכה מלמעלה את החותם הבולט — גילוי גלוי.

כל עוד בית המקדש אינו עומד על תילו, אור ה׳ מגיע בהעלם בלבד: ״אותותינו לא ראינו״. לעתיד לבוא יהיה הגילוי גלוי: ״ולא ייכנף עוד מוריך״. כאן מפנה אדמו״ר הזקן למאמר ״אני ישנה ולבי ער״.

יש שתי דרכים שבהן התורה יכולה להופיע. בראשונה, דבר ה׳ ״נתון בפיך״ באמצעות החכמה, שהיא לבוש לאור אין סוף: ״עוטה אור כשלמה״. זוהי חותמת שוקעת — ה׳ מתלבש ומוסתר.

בשנייה, הלבוש אינו מסתיר את מה שהוא מלביש. אז, כפי שמתואר בנבואת הגאולה, ״עין בעין יראו״.

אז ״חשף ה׳ את זרוע קדשו״ לעיני הכול, וצדקתו מתגלה לעיני הגויים. משום גילוי זה לימוד התורה נקרא ״קריאה״, מילה שמשמעותה גם לקרוא בקול: לקרוא אל הגלוי את האלוקות שבתורה.

לכן יש מצווה להמשיך ללמוד גם הלכות שכבר יודעים. מטרת הלימוד אינה רק לדעת, אלא להמשיך את אור אין סוף, כדי שיתגלה למטה ולבוש התורה לא יסתיר אותו כלל.

אדמו״ר הזקן מפנה לסוף המאמר ״כי תשמע בקול״. גילוי זה הוא ״וימינו תחבקני״, כמו אדם המחבק חבר ואינו מניח לו ללכת.

הוא מפנה גם למאמר ״ביום השמיני עצרת״ בעניין חיבוק יד ימין. חיבוק זה הוא ״כחותם על לבך״: רצועות התפילין של ראש התלויות מעל הלב.

התפילין מורכבות מאותיות הכתובות על קלף, ועל פי ההלכה כל אות צריכה להיות מוקפת קלף מכל ארבע רוחותיה. האותיות מבטאות את עליית הנפש באמצעות השגתה.

הקלף גבוה מן האותיות, שכן הוא הנושא והסובל אותן. הרצועות עשויות מאותו חומר כמו הקלף.

כל מה שבתפילין, מלבד האותיות, הן הקלף והן הרצועות, עשוי מעור של בהמה כשרה. לכן הרצועות, כהמשך לקלף שמעל האותיות, משתלשלות עד הלב ומביאות בו גילוי של אהבה: חיבוק של ״יד ימינו״.

המילים הבאות בפסוק, ״כי עזה כמות אהבה״, מוסברות באמצעות הקשר שבין הנשמה לגוף. הנשמה אינה זקוקה לגוף, והגוף מחשיך את אורה, ובכל זאת קשה לה מאוד להיפרד ממנו.

הנשמה דבקה בגוף מפני שהגוף הוא הכלי שלה. כך גם כנסת ישראל מבקשת להישאר ״חתומה״ על לבו של הקב״ה גם בתוך חושך והעלם, כפי שאומר הזוהר על חותם: אף שהוא הולך ״לכאן ולכאן״, דמותו נשארת במקום שבו הוטבע.

״הדמות שנשארת״ היא הביטול שבתפילת שמונה עשרה. האהבה המורגשת בשעת התפילה חולפת, אך הרושם שלה אמור להישאר כחותם, כדי שימינו של הקב״ה תחבק גם ״מאחור״, לאחר שהאדם פנה לעיסוקים אחרים.

״מאחור״ פירושו כשהאדם פונה ״לכאן ולכאן״, לעיסוקי היום. כנסת ישראל נקראת ״כלי״, כמו בפסוק ״נושאי כלי הוי׳״, מפני שבשעת התפילה היא נמצאת בביטול.

זו הסיבה שהזוהר אומר שהדמות ״נשארת״: הביטול שבתפילה אמור להותיר את רישומו במשך כל היום, וזהו פירוש ״הלוואי שיתפלל אדם כל היום״. אדמו״ר הזקן מציין את קטעי הזוהר המסבירים כך את הפסוק, ועובר לפסוק ״אשה כי תזריע״.

הגמרא מלמדת שכאשר זרעה של האישה יוצא תחילה, נולד בן זכר. אדמו״ר הזקן מיישם זאת על עבודת ה׳ מלמטה, שהיא ״שקועה״ — עלייה מתוך ביטול, ולא מתוך תחושת חשיבות עצמית.

בקבלה הנוקבא היא המקבלת, והיסוד שלה מתואר כ״שקוע״; כאן הוא מסמל יראה וביטול עצמי, בדומה למרים ש״ותתצב מרחוק״. עבודה שקועה כזו ״יולדת זכר״: היא ממשיכה מלמעלה את בחינת החותם הבולט, גילוי גלוי.

הברכה הנאמרת בברית מילה מדברת על כך שה׳ ״חותם״ את צאצאיו של יהודי ״באות ברית קודש״. אדמו״ר הזקן מפנה אחר כך למאמרו בפרשת ויקהל על הפסוק ״קחו מאתכם תרומה״, העוסק בהכנעת היצר הרע (אתכפיא) ובהפיכתו (אתהפכא).

שם מוסבר שהכנעת האדם את עצמו, ברוח ״נפשי כעפר״, מעוררת מלמעלה את סובב כל עלמין, למעלה ממה שמעוררת אתהפכא. זהו אותו עיקרון המתבאר כאן: עבודה מתוך שפלות והכנעה ממשיכה גילוי נעלה יותר.

הוא מפנה גם למאמרו בפרשת בחוקותי על הפסוק ״ואפו עשר נשים״. שם מוסבר שעשר הכוחות שבנפש צריכים להיות בבחינת ״נקבה״, כלומר לקבל.

להיות ״נקבה״ במובן זה פירושו לדעת שכל הטוב שבאדם מתקבל מלמעלה, וניתן לו בידי בעל האמת, ככתוב ״וה׳ יגיה חשכי״. גם זהו פירוש ״אשה כי תזריע״.

בהגהה מובא פירוש נוסף: ה״תפילין״ של הקב״ה הן אור אין סוף המאיר בחכמה ובבינה. לכן, לפי ההגהה, הפרשה הראשונה שבתפילין שלו כוללת את הפסוקים ״כי מי גוי גדול״ ו״ומי גוי גדול״.

הפרשה הזאת מכוונת לחכמה עילאה, מקור התורה; כאשר אור אין סוף מתלבש בה, ישראל נראים ״גוי גדול״. ההגהה מפנה למאמר ״כי עמך מקור חיים״, העוסק בפסוק ״השקיפה ממעון קדשך מן השמים וברך את עמך את ישראל״.

החכמה נקראת ״חותם״ משום ש״חותמו של הקב״ה אמת״, והאמת היא מדרגת החכמה. ההגהה מפנה למאמר ״אלה מסעי״ ולהגהה בתניא, פרק ל״ה, המסבירה שאור אין סוף מתייחד אפילו עם אצילות רק באמצעות החכמה, משום שהוא האחד האמיתי ואין עוד מלבדו.

כך מתבאר ״שימני כחותם״: בתפילין של הקב״ה, שהן חותמו, כתובים שבחם של ישראל — ״כי מי גוי גדול״.

אם איננו רואים זאת כעת — ״אתותינו לא ראינו״ — הרי זה משום שמה שנמשך כיום בא מן החותם השוקע, הנסתר בפנים. אדמו״ר הזקן מפנה לסוף המאמר ״ואלה שמות בני ישראל״.

לעתיד לבוא, כאשר ״עין בעין יראו״, יהיה זה החותם הבולט. חכמה עילאה, שהיא כעת ״סתימא דכל סתימין״, תהיה גלויה לעין כול.

זהו ״כחותם על לבך״ ו״ימינו תחבקני״: החסד הפנימי, שהאדרא רבא מכנה ״חסד דקשוט״. הוא נובע ממקור האמת — ה׳, שהוא האחד האמיתי ואין זולתו.

כך אפשר להבין גם את דברי הגמרא: ישראל ביקשו פעמיים שלא כהוגן, וה׳ השיב כהוגן. תחילה ביקשו שה׳ יבוא ״כגשם״, והוא השיב: ״אהיה כטל״.

בפעם השנייה ביקשו: ״שימני כחותם״, והוא השיב: ״הן על כפים חקותיך״; המדרש על שיר השירים מרחיב בעניין. הגשם הוא התעוררות מלמעלה שבאה בעקבות התעוררות מלמטה, כפי שהאד עולה תחילה מן הארץ.

הטל, לעומת זאת, נמשך מאליו, ללא אתערותא דלתתא, מבחינה שעבודת האדם אינה מגיעה אליה. הדבר מוסבר במאמר ״האזינו השמים״.

הבקשה ״שימני כחותם״ מובנת באותו אופן. החותם הוא דבר עשוי וגשמי, שעליו חרוט שם, ובכל זאת טביעתו היא המאשרת ומתקפת כל מסמך.

אצל ה׳, החותם הוא חכמה עילאה, הנקראת ״חותמו אמת״; ואף חכמה נחשבת ל״עשייה״ ביחס אליו, כמו שנאמר: ״כולם בחכמה עשית״. גם לחותם זה שתי צורות, בולטת ושקועה: חכמה עילאה וחכמה תתאה.

ישראל ביקשו להיות חותם משום שכאשר אין סוף מתלבש בחכמה, בתורה, ישראל נראים חשובים ונעלים ביותר: התורה כולה פונה אליהם, ואומרת ״דבר אל בני ישראל״. אולם למעלה מחכמה נאמר: ״אם צדקת, מה תיתן לו?״ — שום מעשה של אדם אינו יכול להוסיף שם דבר.

לכן ביקשו ישראל להיות דווקא חותם. תשובתו של ה׳, ״על כפים חקותיך״, הייתה הראויה, משום שחותם, שהוא בחינת חכמה, עדיין אינו העצמות.

חותם הוא עדיין דבר עשוי וגשמי, נפרד מעצמות ה׳, ואור אין סוף נעלה מחכמה לאין קץ, כפי שמבואר בתניא, חלק ב, פרק ט. אדמו״ר הזקן מוסיף שגם החותם הבולט, גילוי הנפלאות, מוגבל באופן זה.

גם נפלאות גלויות כמו יציאת מצרים, שלא כמו ההסתר שאנו מצויים בו כיום, הן דבר שה׳ ״עושה״: הכתוב מכנה אותו ״עושה פלא״, והוא נקרא ״אדון הנפלאות״, ולכן גם נס הוא מעין עשייה גשמית ביחס אליו. המאמר ״אשירה לה׳״ עוסק בכך.

אולם ישראל עצמם ״עלו במחשבה״: שורשם במחשבה הקדומה של ה׳, למעלה מחכמה. אדמו״ר הזקן מפנה לשני מאמרים נוספים: האחד על ״למנצח על השמינית״, והאחר על ציצית, שבו נדרש השם ישראל כ״לי ראש״ — ראש בשבילי.

המענה של ה׳, ״על כפות [ידיי] חקקתי אותך״, מדבר על אותיות החקוקות בעצמותו ממש. לעומת זאת, חותם נושא אותיות החקוקות בחפץ נפרד; לכן ישראל אינם חותם הנפרד ממנו, אלא חקוקים בו.

המילים ״חוקותיי״ ו״חוקת״ קשורות לשורש חק״ק, כמו המילה ״חקקתי אותך״; אדמו״ר הזקן מפנה למאמריו על הפסוקים האלה. חקיקה זו היא ״חקק חקיקות בזוהר העליון״ שבזוהר, בחינה שלמעלה מחכמה ושם שורש נשמות ישראל.