ביאור על זה

1ביאור על זה1

2הנה כתיב והחיות רצוא ושוב1 שיש ב׳ מיני עבודה מלמטה למעלה בעבודת האדם בחי׳ רצוא ובחי׳ שוב. בחי׳ רצוא נק׳ חותם הבולט ובחי׳ שוב נק׳ חותם השוקע. ופי׳ בחי׳ רצוא היא אהבה ורשפי אש בתשוקה והוא הגתלות האהבה המסותרת ממטה למעלה מישראל לא״ס ב״ה וזהו ענין כאברהם שקראו הר2 כמו הר הבולט מן מישור הארץ כמ״כ התשוקה הנ״ל שרוצה לצאת מנרתקו זהו בחי׳ בליטה ונקרא חותם הבולט.

3והנה עד״מ כשמדפיסים בחותם הבולט על השעוה נעשה בהשעוה חותם שוקע. כך על ידי בחי׳ אתעדל״ת שבבחי׳ רצוא שהוא בבחי׳ חותם בולט והוא בחי׳ יש מי שאוהב כו׳ עי״ז נמשך אתעדל״ע מלמעלה בחי׳ חותם שוקע והיינו שנמשך מה התגלות והמשכת אורות בכלים. וכמו שיתבאר. וזהו ענין הר ההר הר ע״ג הר1 (ועיין בפ׳ משפטים) (ק״ט ב׳) ובז״ה שם כי חג״ת דז״א הם נקרא הרים אמנם נה״י דאימא נקרא הרים ע״ג הרים כו׳ וכ״כ בלק״ת בישעיה ע״פ כי ההרים ימושו ולכן א״ש שהר ההר נק׳ חותם שוקע שמלמעלה שנה״י דאימא הם לבוש וכיסוי להמוחין והם מתלבשים בז״א ועיין בזהר בשלח (ד״נ סע״א)2 בענין עד לא אשתקע אוירא דכיא. ואפשר שייך ג״כ לבחי׳ חותם שוקע ועמ״ש עוד בענין הר ההר בד״ה נשא את ראש בני גרשון345 משא״כ ע״י העבודה הב׳ שמלמטה למעלה בחי׳ שוב היינו ביטול הרצון בתכלית ונפשי כעפר ירא׳ בושת זהו בחי׳ חותם השוקע שמלמטה ועי״ז נמשך אתעדל״ע מלמעלה בחי׳ חותם בולט דהיינו התגלות אור א״ס שלא בהתלבשות כלל כמו שיהיה לעתיד דכתיב ולא יכנף כו׳ עין בעין כו׳ התגלות אלקות וזהו ג״כ בחי׳ מצות ל״ת וכנודע של״ת גדלה מעלתן מבחי׳ עשה6 כי ל״ת הם מבחי׳ י״ה ומ״ע ו״ה. דהנה נודע ד׳ אותיות הוי׳ יוד בחי׳ חכמה בחי׳ צמצום וביטול כמו נקודה והוא בחי׳ יראה עילאה יראה פנימית יראה בושת.7 ה׳ בינה המשכת אהבה עילאה וזהו דחילו ורחימו וענין ו״ה ו׳ אהבה זוטא ה׳ יראה תתאה וזהו רחימו ודחילו8 נמצא ל״ת שהם מבחי׳ י״ה י׳ ביטול במציאות כו׳ (ועוד יובן מענין זה ענין חותם שוקע שמלמטה שממשיך מבחי׳ גבוה יותר שהרי ע״י אהבה זוטא דבחי׳ ו׳ חג״ת דאצילות בחי׳ הרים חותם בולט ממשיכים מלמעלה מבחי׳ בינה ה׳ ראשונה אהבה רבה חותם שוקע אבל יראה תתאה חותם שוקע שרשה ביראה עילאה אבא עילאה שנק׳ חותם בולט לגבי בינה וזהו בחכמה יסד ארץ אבא יסד ברתא9 וכונן שמים בתבונה10 כו׳ וכמ״ש לקמן בענין אשה מזרעת תחלה) והנה להמשיך מבחי׳ א״ס שלמעלה מע״ס אי אפשר רק ע״י ביטול היש שהוא בחי׳ שקיעה מלמטה שעי״ז נעשה התגלות ובליטה מ למעלה עין בעין כו׳ וזהו ענין הל״ת כי זהו הכלל דסט״א הכל בחי׳ יש ודבר ולכן ע״י מצות ל״ת לא תלבש שעטנז11 מבטל היש וכו׳ אתכפיא סט״א וכן באדם ביטול עצמותו הן ולאו שוין בחי׳ שקיעה ממילא נעשה מלמעלה בחי׳ בליטה התגלות אור א״ס ולא יכנף12 עוד כו׳. אכן ע״י בחי׳ אהבה וקיום מ״ע לא יוכלו להמשיך מלמעלה מהשתלשלות כי אהבה הוא ג״כ בבחי׳ יש וכלי לכן ממשיכים מלמעלה ג״כ התגלות אורות בכלים אשר הכלים מלבישים להאורות וזהו בחי׳ חותם שוקע שמלמעלה כנ״ל. וזהו זוכר חסדי אבות אבות היינו או״א ומביא גואל לבני בניהם היינו נה״י כי בניהם היינו חג״ת ובני בניהם היינו נה״י (עיין בזהר ר״פ שמיני דל״ו סע״א ובמק״מ שם) למען שמו היינו מל׳ נמצא זהו ענין התלבשות אור א״ס בע״ס דאצי׳ מאו״א עד מלכות. וזהו באהבה ב׳ אהבה דהיינו שע״י האהבה מלמטה למעלה נמשך מלמעלה ג״כ אהבה להיות האהבה דוחקת שיומשך אור א״ס להתלבש בע״ס.13

4וזהו כמים הפנים כ׳ו וזהו ואהבת ב״פ אור1 שע״י גילוי אור האהבה המסותרת מלמטה למעלה נמשך מלמעלה אור אהבה עליונה וכן ע״י קיום מ״ע כמו שע״י צדקה מעורר מלמעלה ג״כ רחמנות וצדקה כל המרחם על הבריות2 מרחמין עליו מן השמים שמצד עצמות המאציל אין שייך שום מדה כי לאו דאית לך צדק ידיעא כו׳ רק ע״י אתעדל״ת נמשך מלמעלה מדות הנ״ל אורות בכלים:

5ב אמנם ע״י קיום מצות ל״ת ובטול היש בחי׳ שקיעה שמלשמטה נמשך מזה מלמעלה ג״כ שלא בדרך השתלשלות בבחי׳ גילוי ובליטה וכמו שמבואר בע״ח שיש ב׳ בחי׳ העלאות1 היינו עליית העולמות בשבת הוא שפנימית עולם התחתון עולה ומלביש עולם העליון וחיצוניות עולם העליון נמשך לפנימי׳ עולם התחתון והיינו מחמת כי ההעלאה מעולם התחתון הוא ע״י אהבה בחי׳ בליטה ולא בבחי׳ ביטול ממש לכן נמשך מלמעלה בחי׳ שקיעה להתלבש בתוך פנימית עולם התחתון בבחי׳ צמצום. אבל יש עוד2 העלאת בחי׳ מ״ן בבחי׳ עיבור בבטן אימא תלת כלילן גו תלת3 היינו שנתבטל ממהותו לגמרי בחי׳ שקיעה ונכלל בעליון ממש ונמשך מזה מ״ד המשכת מוחין חדשים4 וזהו ענין יצ״מ כי גלות מצרים היה בבחי׳ עיבור ונעשה הגאולה ויצ״מ מוחין חדשים (וע׳ בפע״ח) (שער כ״א פ״א) שהם מוחין עליונים מאד מאד כו׳ וגם באו שלא בהדרגה משא״כ בשום פעם אחרת רק במדרגה כו׳ ע״ש ועמ״ש לעיל בד״ה קול דודי5 בפי׳ שנגלה עליהם מלך מלכי המלכים הקב״ה ועוד שיצ״מ וקי״ס גילוי הנסים בשינוי הטבע לגמרי בשמים ובארץ בחי׳ חותם בולט שהוא ההפך מבחי׳ אותותינו לא ראינו כו׳ וזהו אשה מזרעת תחלה יולדת זכר6 היינו כשההעלאה ממטה למעל׳ הוא בבחי׳ שקיעה כנודע יסוד דנוק׳ שוקע אזי יולדת זכר שנמשך מלמעל׳ בחי׳ בליטה ולהיפך איש מזריע תחלה ממטה למעלה בחי׳ בליטה ע״י אהבה יולדת נקבה מלמעלה בחי׳ שקיעה המשכת אורות בכלים (בענין חותם שוקע וחותם בולט שמלמעלה י״ל כי הנה ע״י תרי״ג מצות דאורייתא וז׳ מצות דרבנן ממשיכים מבחי׳ כתר אך מ״ע שהן מבחי׳ ו״ה היינו ז״ת דא״א ולפי שהן מתלבשים באצי׳ כי או״א מלבישים חו״ג דא״א כו׳. ולכן נקרא חותם שוקע. אמנם הל״ת שהן מבחי׳ י״ה היינו ג״ר דא״א שאינם מתלבשים כלל לכן נקרא חותם בולט כו׳ ולפמשנ״ת בביאור ע״פ שחורה אני7 ונאוה8 בענין מצות ל״ת ומ״ע שהמ״ע ממשיכין האור מז״ת דע״י והל״ת ממשיכין מג״ר דע״י. והנה איתא בע״ח שער א״א) (פרק9 א׳ ב׳) שז״ת דעתיק מתלבשין תוך א״א והוא מושג ונודע אצלנו ע״ח וא״א אך ג״ר דעתיק א״א שיתלבשו תוך א״א. וזהו ענין רישא דלא אתיידע כי אפילו א״א עצמו לא ידע ליה יעו״ש.10

6ונודע דבחי׳ עתיק הוא מבחי׳ מל׳ דא״ס ובחי׳ א״א הוא שרש הנאצלים וא״כ ז״ת דעתיק זהו ההארה מא״ס הנמשך ומתלבש עכשיו בשרש הנאצלים. אכן ג״ר דעתיק שאי אפשר שיתלבשו תוך א״א היינו האור מא״ס מה שאינו נמשך ומתלבש עכשיו כלל אפילו בשרש האצילות.

7ולעתיד יהיה גילוי בחינה זו זהו הנק׳ חותם בולט. ועוי״ל ועיק ר עפמ״ש בפע״ח בכוונת ק״ש שהמדרגה היותר עצומה שאפשר להמשיך מוחין עכשיו הוא מחיצוניות עתיק כו׳. משא״כ פנימית עתיק הוא סתום וגנוז ולכן פנימית יסוד עתיק זהו בחי׳ חותם בולט וזהו שיתגלה רק לעתיד וע״ז נאמר וברית שלומי לא תמוט1 כו׳ ועיין בהרמ״ז בזהר ח״א (בד׳ ד׳ סע״ב) בד״ה ועלאת בח״י עלמין כו׳2 ובפ׳ בא (בדף מ׳ ע״ב). עוי״ל בזה עפמ״ש במ״א בענין וקבל היהודים כו׳ מה ראו כו׳ שם נזכר ג״כ מענין אשה מזרעת תחלה והוא בד״ה חיי אינש. ועיין מ״ש הרח״ו בספר מבוא שערים שער שלישי ח״ב פ״ב וזהו ענין השני חותמות כחותם על זרועך3 כחותם על לבך תפילין של יד ותפילין של ראש:4

8ג ויובן בהקדים מארז״ל כל אות שאין גויל מוקף1 לה מארבע רוחותיה פסולה כי ענין האותיות הוא2 לשון אתא שבא דבר חדש והתהוות חדשה דהיינו שיתהווה מבחי׳ חסד דאצילות יהי רקיע או שיתהווה מחכמה מדות נק׳ אותיות כמ״כ שיתהוה מלמעלה מן הדעת בחי׳ חכמה נק׳ ג״כ אותיות אך שם הוא רק בבחי׳ שערות שאין ערוך לעצמותו כלל כמו שאם חותך השער אין נוגע למהותו כלל ולא איכפת ליה כלל רק אעפ״כ השערות הוא המשכה כל שהוא ממהותו.

9וזהו אבא יונק ממזל ח׳1 בחי׳ שערות כו׳. ומקור שרשן הוא בחי׳ גלגלתא לבנונית חסד דעתיק ומשם נמשך הארת שערות שיתהוה מזה בחי׳ חכמה דאצילות ראשית ומקור השתלשלות כמו כן באדם הגלגלת בעצם היא לבנה ומקפת על המוחין ומשם צומח שערות (ועיין מזה בע״ח שער א״א פ״ה ויש בחי׳ שערות מעולין כו׳ ויש בחינה אחרת כו׳2 וזה נתבאר במבוא שערים ש״ג ח״ב ספ״ט)3 וזהו ענין סופר וספר4 פי׳ סופר היא חכמ׳ ראשי׳ ומקור ההשתלשלות שמאתו בא האותיות והתהוות חדשות בספר שהוא בינה ונקרא פתוחי חותם כשנבקע יסוד אימא נפתח ונתגלה בחי׳ אותיות המדות (כאן מדבר בענין ההמשכה5 מחו״ב לז״א ע״י אותיות שלכן הלבנונית הסובל האותיות זהו בחי׳ חכמה כו׳ ולעיל דיבר בהמשכה מכתר לחו״ב ע״י אותיות שהלבנונית הוא גלגלתא דא״א כו׳ ועיין ברע״מ פ׳ שופטים) (דער״ה א׳) גבי גרמין בנויין על מוחא כו׳ אינון חיוורין כו׳ וכתיבא אוכמא לא אשתמודע אלא מגו חוורא כגוונא דאורייתא כו׳ ובפי׳ הרמ״ז6 שם דחוורו ואוכמא הם חו״ב כו׳ וכמו עצמיות השכל הוא נושא וסובל את האותיות שנתהוו בו כשנמשך השכל בהשגה והבנה כו׳ וכמ״ש במ״א7 וזהו שבינה נקרא ספר בחי׳ אותיות וחכמה סופר ראשית ומקור כו׳ בחי׳ חוורו.

10וכן נתבאר בביאור ע״פ ועשית ציץ1 בפ׳ תצוה גבי ופתחת עליו פתוחי חותם. ובע״ח שער כ״ה דרוש2 ה׳ בענין ת״ת דאימא שנעשה כתר לז״א3 כתב כי כל בחי׳ אימא לובן ורחמים בערך ז״א ורישא חוורא דגלגלתא היא לבנונית ת״ת דתבונה כו׳ ועד״ז תבין בא״א כו׳ ע״ש א״כ לפ״ז י״ל דספר דהיינו בינה כולל הגויל הלבן שהוא בחי׳ חוורא דגלגלתא שמת״ת דאימא וגם כולל האותיות שנמשכים מיסוד דאימא כו׳ וסופר שהוא ח״ע היא למעלה מב׳ בחי׳ דספר דחוורא ואוכמא.

11וע״ד שנתבאר במ״א בענין ערבים עלי דברי סופרים יותר מיינה של תורה לפי ששרשם מח״ע שנק׳ סופר שלמעלה מבחי׳ תשב״כ שנק׳ ספר והרי תשב״כ שנקרא ספר יש בה חוורא ואוכמו כנ״ל שכל אות שאינו מוקף גויל כו׳ וצ״ל דסופר הוא למעלה מזה והיינו כמ״ש בע״ח דרישא חיורא דגלגלתא הוא לבנונית ת״ת דתבונה וא״כ ח״ע שהוא בחי׳ סופר הוא למעלה מבחי׳ זו ואפשר לבאר זה עפמ״ש ע״פ שחורה אני ונאוה שבחי׳ ספר היא בחי׳ מקור האור המקיף שלמעלה מבחי׳ נהורא חיוורא ונהורא אוכמא כו׳ ע״ש וזהו ענין האותיות שבתפילין והגויל כי ד׳ פרשיות הם המשכת ד׳ מוחין קדש לי כל בכור חכמה להיות נמשך ומתגלה למטה בחי׳ חכמה כדכתיב למען תהיה תורת ה׳ בפיך אני המשנה המדברת בפיך עוסק בתורה לשמה להמשיך לה אורות בכלים. והיה כי יביאך מוח בינה כו׳ והגויל הלבן המקיף את האותיות הוא בחי׳ גלגלתא לבנונית אשר הוא מקיף ומקור למוחין כו׳:

12ד ועתה יובן ענין כחותם על לבך דקאי על תש״ר ונקרא על לבך כי רצועות תש״ר תליין על ליבא1 כי הנה הרצועות נעשים ג״כ מעור שהוא ג״כ כמו קלף וגם כשרים כשנעשים הרצועות מקלף2 כי הרצועות הם המדות עליונות (עיין בזהר פ׳ פנחס דרל״ו ע״ב)3 שהם נמשכין ג״כ מבחי׳ לבנונית דגלגלתא שזהו ענין הגויל כנ״ל ואף שאנו רואין שהמדות נמשכים מן השכל והתינוק ששכלו קטן אהבתו ג״כ בדברים קטנים אעפ״כ יש במדות מקור ג״כ מלמעלה מהשכל וכמו שאיתא באדרא זוטא (דף רצ״ב ע״א)4 ז״א בעתיקא קדישא תלייא ואחיד ששרש המדות דאצי׳ מבחינת עתיקא וגלגלתא רק ההמשכה הוא דרך השכל וכמכו שאנו רואים בחוש שהתפעלות המדות נעשה התחלתן מן השכל. אבל אח״כ כשנתפעל גדלה ההתפעלות למעלה מן השכל כמו שאם אדם רואה אוהבו שלא ראה אותו מזמן כביר נעשה השמחה והתפעלות גדולה למעלה מן השכל והטעם שהוא מפני שמקור המדות הם מלמעלה מהשכל כו׳ כי או״א אתכלילו במזלא וביה תליין וביה אחידן שנמשכין מבחי׳ שערות וז״א שהוא המדות בעתיקא אחיד ותלייא (ועמ״ש מזה ג״כ בד״ה ענין האבות הן הן המרכבה5 בפ׳ יתרו) שהוא הגויל הלבן לכן הרצועות נמשכו ונעשו ג״כ מגויל שבעצמות הגויל הוא בחי׳ לובן היינו חסד דעתיק ומשם נמשכו על הלבשהוא בחי׳ מדות רק שהארה והמשכה זו מחסד דעתיק למדות אי אפשר להתלבש בפנימית המדה כמו התלבשות השכל רק בבחי׳ מקיף על המדה וזהו וימינו תחבקני6 פי׳ ימינו חסד דעתיק תחבקני בבחי׳ מקיף כמו אדם המחבק חבירו הוא בבחי׳ מקיף לכן הרצועות נמשכין ותליין על הלב בבחי׳ מקיף ושרשן מהגויל שהוא לבנונית דלעילא היינו הקלף הלבן המקיף להאותיות כנ״ל רק מחמת שנשתלשלו למטה במדות אין בהם בהירות והארה כמו שהן במקורן לובן הגויל כי אין ערוך בחי׳ הרצועות שהם המשכות בחי׳ חסד דעתיק למטה כו׳ למקור בחי׳ הגילוי שהוא לבנונית חסד דעתיק.

13ולכן אמרו רצועות שחורות הלמ״מ1 ואף על הבתים מבואר בפוסקים שצריכין להיות שחורים ולא כמו הפרשיות עצמן שהקלף הוא לבן כו׳. וזהו שימני כחותם על לבך אלו תש״ר שרצועות תליין על ליבא (ועמ״ש בביאור ע״פ שחורה אני2 ונאוה בענין מצות ל״ת שנמשכים ג״כ מבחי׳ קווצותיו תלתלים שחורות כעורב כו׳ ואעפ״כ זהו לפי שאדרבה שרשן למעלה ממ״ע הנמשכות מבחי׳ שער רישיה כעמר נקא3 ועד״ז י״ל כאן שהרי הרצועות שהן שחורות שרשן מבחי׳ לבנונית דגלגלתא חסד דעתיק שלמעלה מבחי׳ שער רישיה כעמר נקא. שהשערות אינן ערוך לעצמיות הגלגלתא כנ״ל רק שיש להם אחיזה שם והרצועות שהן עצמן קלף לבן ה״ז מעצמיות הגלגלתא וחסד דעתיק רק שכדי להיות בחי׳ זו נמשך למטה צ״ל ע״י שיהיו שחורות כו׳. והיינו ע״ש שנתבאר דתש״ר הוא בחי׳ חותם בולט הנמשך ע״י שקיעה שמלמטה תפלת שמונה עשרה כו׳ וזהו ג״כ בחי׳ האור הנמשך ע״י קיום מל״ת וכנ״ל שהל״ת הן בחי׳ שקיעה וביטול עצמותו שעי״ז נמשך מלמעלה בחי׳ חותם בולט. ולכן כמו של״ת הן מבחי׳ שחורות כעורב דוקא כמבואר שם באריכות. כך נק׳ חותם זה דתש״ר כחותם על לבך שהוא בחי׳ הרצועות דתליין על לבא שהן שחורות כו׳ והיינו לפי ששרשם ממקום גבוה מאד הלבנונית דגלגלתא לכך לא יוכלו להתגלות למטה כ״א בבחי׳ שחרות כו׳. וכן הבתים הם שחורים דייקא. וממש״כ יובן ג״כ לשם בענין המבואר שם דשרש האור הנמשך ע״י שערות שחורות דז״א ע״י קיום מל״ת הוא גדול במעלה מבחי׳ שער רישיה כעמר נקא דא״א והיינו ששרשו ממקור הלבנונית ע״ש די״ל ענין מקור הלבנונית היינו לבנונית גלגלתא דא״א שבו חסד דעתיק שזהו ודאי למעלה מבחי׳ שער רישיה כעמר נקא עצמן. והגם דשם נתבאר בע״א מ״מ גם פי׳ זה יש לו פנים ועיין מ״ש בביאור ע״פ שוש אשיש וע״פ כי כארץ תוציא צמחה בנין י״ג מדה״ר שהם ממלאים כל הפגמים כו׳ וע״פ תורה צוה דממש״ש אפשר שיש ראיה לפי׳ זה):

14ה וענין כחותם על זרועך הוא תש״י וזהו ענין ק״ש ושמו״ע שאמרו בזהר פ׳ במדבר (דק״כ ע״ב) שצלותא דמיושב לקבל תפלה של יד והיינו עד שמונה עשרה. לבתר צלותא דמעומד דהיא לקבל תפלה דרישא ודא כגוונא דדא כו׳ פי׳ כי ק״ש וברכותיה הוא תפלה מיושב שהוא בחי׳ נוק׳ באשה קראה מושב כו׳ וישב ה׳ מלך לעולם בחי׳ מלכות דאצילות שמתלבשת בבי״ע (ועמ״ש מזה סד״ה מי כהוי׳ אלקינו המגביהי לשבת ועיין מ״ש בד״ה ואהיה אצלו אמון בפי׳ ממושבותיכם תביאו כו׳) והיינו האהבה שממטה למעלה בבחי׳ ובכל מאדך הוא בבחי׳ בליטה והר שיש מי שאוהב כו׳ נמשך מזה מלמעלה בחי׳ הר ההר היינו המשכת ההר עליון לפי ערך העלאת ההר מלמטה והיינו התלבשות אור א״ס ב״ה בע״ס בחי׳ כלים דאצילות ואור א״ס מלובש ומכוסה בתוך כלים דאצי׳ וזהו ענין המשכת ובנין רמ״ח איברים דמלכא ז״א דאצילות ע״י רמ״ח תיבין שבק״ש שיש ג״כ תשעה בראש (כנזכר במשנה ספ״ק דאהלות) והיינו כל בחינת זעיר (ועמ״ש מענין זה דרמ״ח תיבין שבק״ש הם בנין והמשכת רמ״ח איברים דמלכא בד״ה צאינה וראינה) ולכן נק׳ המשכה הנ״ל תפלה של יד שכתוב בה והיה לך לאות ולא לאחרים לאות מפני שהאורות מכוסים ומלובשים בתוך הכלים בבחי׳ שקיעה. משא״כ שמו״ע בחי׳ ביטול היש שהוא ענין כריעות והשתחוואות ולכן הוא בלחש מחמת שע״י הביטול נתקרב כו׳ והוא כמשל המדבר עם הקרוב אליו בלחש ונמשך מזה בחי׳ בליטה גילוי אור א״ס שלמעלה מי״ס דאצי׳ והוא תפילין שבראש בבחי׳ גילוי וזהו שמאלו תחת לראשי בחי׳ ק״ש ותש״י ואח״כ וימינו תחבקני תש״ר כנ״ל. (והנה בכ״ז מתורץ מה שהקשה הרמ״ז ס״פ במדבר וז״ל שלפי הנזכר תפילין אלו הכל הוא באצי׳ והנה הרב ז״ל מסר לנו בפי׳ שתפלה של יד הוא בבריאה ותש״ר הוא באצילות וכן מוכח מכאן כו׳ עכ״ל. ועמ״ש במ״א בד״ה עיין בע״ח שמ״ט דתש״י בבריאה היינו שהתקון נעשה לדחות החיצונים מג״ת דבריאה ע״ח המשכת האור מאצי׳ כו׳ ע״ש אכן לפמש״כ לק״מ דמ״ש דתש״י הוא בבריאה היינו ממש מ״ש בזהר שם צלותא דמיושב לקבל תפלה של יד. וצלותא דמיושב הוא בבריאה והרי לא אמר רק דהוא לקבל תש״י. ור״ל שצלותא דמיושב הוא העלאת מ״ן המעורר וממשיך המשכה דתש״י וכנ״ל. דצלותא דמיושב הוא בחי׳ רצוא שהוא חותם בולט שמלמטה. וזהו ודאי בחי׳ בריאה ששם שייך בחי׳ הרצוא והתשוקה ליכלל באצי׳. אבל ההמשכה שעי״ז מלמעלה שהיא בחי׳ חותם שוקע שמלמעלה דהיינו תש״י הוא ודאי באצילות המשכת אור א״ס בכלים דאצי׳ כו׳ וכנ״ל. ומ״ש דתש״ר הוא באצילות היינו מ״ש בזהר שם לבתר צלותא דמעומד דהיא לקבל תפלה דרישא. ור״ל שגם מה שהוא בחי׳ לקבל תפלה דרישא דהיינו ההעלאת מ״ן הגורם המשכת חותם בולט דתש״ר שזהו פי׳ לקבל תפלה דרישא הנה בחי׳ זו הוא באצילות. וזהו ענין שמו״ע שהוא בחי׳ אצילות שהוא בחי׳ ביטול כי אצילות הוא חכמה בכלל שהיא בחי׳ ביטול יראה בושת כו׳ חותם שוקע שמלמטה בחי׳ שוב ואולם ההמשכה שעי״ז הוא תש״ר דמארי עלמא חותם בולט שמלמעלה גילוי אור א״ס שלמעלה מע״ס דאצי׳ כנ״ל ועיין מ״ש בפ׳ ויחי בד״ה יהודה אתה יודוך דק״ש ואמת ויציב הם בחי׳ המשכות מאור א״ס ב״ה לבחי׳ ממלא כל עלמין. אבל בחי׳ שמו״ע שהוא בחי׳ יהודה הודאה וביטול והתכללות באור א״ס ב״ה הסוכ״ע כו׳ ועמ״ש בד״ה השמים כסאי כו׳ אך אי זה בית כו׳ המשכת מקיפין מבחי׳ סובב כ״ע הנמשך ע״י תפלת שמו״ע וממש״ש יובן ג״כ ענין חותם שוקע הנזכר כאן שהוא ע״ד בחי׳ השמים כסאי כו׳ וחותם בולט הוא בחינת המשכת המקיפים מבחי׳ סוכ״ע כו׳ שזהו ענין אי זה בית כו׳ ואל זה אביט כו׳):