יונתי בחגוי הסלע בסתר המדרגה

המאמר פותח בשיר השירים ב, יד, שבו ה׳ מכנה את כנסת ישראל יונתו, המסתתרת בנקיקי הסלע, ומבקש לראותה. אדמו״ר הזקן קורא את הפסוק כתיאור של הגלות, שבה בית המקדש אינו עומד על תלו וישראל ״מסתתרת״. המילה ״מדרגה״ פירושה מדרגה חצובה בסלע, וגם רמה רוחנית; המאמר ישתמש בשני המובנים.

המדרש על שיר השירים מביא פירוש זה בשם רבי יוסי הגלילי, הקושר את הפסוק לישראל המסתתרת תחת שלטון הממלכות. מדרשים אחרים על ״יונתי״ עוסקים באימהות, שתפילתם הייתה יקרה בעיני ה׳, ובישראל שהייתה לכודה על הים. את הפסוק הקודם, ״הסתיו עבר״, דורש המדרש על יציאת מצרים: שנות השעבוד במצרים הסתיימו.

פסוק יג ממשיך את תיאור יציאת מצרים: התאנים הראשונות הבשילו, וה׳ קורא לישראל לקום ולצאת לדרך. הכינויים ״רעייתי״ ו״יפתי״ הם שני הביטויים שהמאמר עומד להסביר; את הפסוקים הללו בהקשר של יציאת מצרים מביאים המדרש ורש״י.

שני הכינויים שבפסוק, ״רעייתי״ ו״יפתי״, מכוונים לתורה ולמצוות. לימוד התורה הוא לחם ומזון רוחני לנפש.

כשם שהתורה מזינה את הנפש, כך ישראל ״מפרנסים״ את ה׳, כביכול, באמצעות התורה, על ידי שהם ממשיכים את אורו לתוך העולמות; משום כך ישראל נקראים ״רעייתי״ — כינוי שליקוטי תורה קושר במקום אחר למושג הפרנסה. המצוות נעשות לבושי הנפש בגן עדן ויוצרות לבוש מלכות לה׳, ומשום כך ישראל נקראים ״יפתי״, כלומר ״היפה שלי״.

כדי להסביר כיצד התורה והמצוות פועלות זאת, המאמר פותח בהסבר מבנה הנשמה: לא כולה נכנסת לגוף.

המדרש אומר שמלאך גדול כשליש העולם, והנשמה נעלית ממלאך. דבר גדול כל כך אינו יכול להיכנס בגוף פיזי קטן.

רק הארה קטנה מן הנשמה מתלבשת בגוף; הנשמה כולה נשארת למעלה ו״מקיפה״ את האדם מבחוץ. חז״ל מכנים את החלק העליון הזה ״מזל״, כפי שאמרו בגמרא שכאשר אדם נבהל ממשהו שאינו רואה, ״מזלו רואה״.

כאן ״מזל״ אינו יכול להיות כוכב, שכן הגמרא קובעת שישראל אינם נתונים להשפעת הכוכבים. הכוונה היא לנשמה שלמעלה מן הגוף, והמילה קשורה ל״נוזל״, כמו בפסוקים ״יזל מים מדליו״ ו״נוזלים מן לבנון״.

הנשמה העליונה נקראת ״מזל״ משום שהיא מטפטפת טיפה של השפעה אל חלק הנשמה שבגוף, וקושרת ומחברת אותו לגוף. הערת קה״ת מדגישה שנאמר ״לקשור״ ולא ״להחיות״, משום שהחיות של הגוף באה מן הנפש.

ברכת הבוקר אומרת: ״אלוקי, הנשמה שנתת בי טהורה היא; אתה בראתה, אתה יצרתה״. לכאורה סדר הדברים אינו מתאים: הבריאה קודמת, ולכן היה צריך לומר ״אתה בראתה״ לפני שמכנים את הנשמה טהורה.

לפני שהנשמה נבראה היא עדיין לא התקיימה, ולכן אי אפשר היה לכנותה טהורה. התשובה היא ש״טהורה היא״ מתייחס לחלק העליון והמקיף של הנשמה, שמעולם לא נברא.

״אתה בראתה, אתה יצרתה״ מתאר את ירידת הנשמה שלב אחר שלב, שנועדה לאפשר לה להיכנס לגוף. בריאה פירושה ״יש מאין״, והדגש הוא על ״יש״: מציאות נפרדת.

הפיכתה ל״יש״ פירושה שהיא מתחלקת לכוחות נפרדים: שכל, רגשות ושאר כוחות הנפש. הדבר מתרחש רק כשהנשמה יורדת מדרגה אחר מדרגה לקראת הגוף; כאן מפנים לדיון המפורט יותר במאמר ״אז ישיר משה״, בפרשת בשלח.

למעלה הנשמה היא בבחינת ״אין״ — היא אינה מציאות נפרדת כלל. מצב זה דומה למצב שלפני הבריאה, שעליו אמרו חכמים: ״הוא ושמו בלבד״, כשלא הייתה אלא אחדותו של ה׳.

כך הנשמה העליונה מאוחדת עם ה׳, מאצילה, ועל מדרגה זו אומרת הברכה: ״טהורה היא״. כאן מפנים למאמר בפרשת משפטים, המפרש את הפסוק ״וכעצם השמים לטוהר״ (שמות כד, י) כמתייחס לטהירו עילאה — הטוהר העליון; לפי אותו פירוש, גם כאן אפשר להבין את המילה ״טהורה״ באותו אופן.

המדרש, שרש״י מביא, דורש ״בראשית״ כ״בשביל ראשית״, וישראל נקראו ״ראשית״: העולם נברא למען ישראל. הדברים מתייחסים לדרגה העליונה של הנשמה. התורה לא אמרה בפשטות ״ישראל״, משום שבישראל יש שתי בחינות; הראשונה היא חלק הנשמה שבגוף.

מאמר הזוהר קושר שלושה דברים לפי הסדר: ישראל לתורה, והתורה לה׳. בסדר הזה ישראל עומדים מתחת לתורה, והדבר מתאר את הנשמה כפי שהיא בגוף. בהערת קה״ת מצוין שבזוהר (3:73a) נאמר ״שלוש מדרגות״, ולא ״קשרים״, אף שהרבי הזקן מצטט זאת תמיד בלשון ״קשרים״.

הבחינה השנייה היא הנשמה שלמעלה, החלק המקיף. עליה אומרים חז״ל שישראל הם ״ראשית״, שהם ״עלו במחשבה״ עוד קודם לבריאה, וירמיהו מכנה את ישראל ״ראשית תבואתה״. בדרגה זו ישראל הם ראשית התורה עצמה ומקורה.

ההוכחה היא שמצוות התורה מופנות לישראל: ״דבר אל בני ישראל״, ״צו את בני ישראל״. התורה כולה מניחה את קיומם של ישראל ובנויה עליהם.

אם כן, הבחינה העליונה של ישראל, שעלתה במחשבה, היא מקור התורה ויסודה. המדרש אומר שמחשבתן של ישראל קדמה לכל דבר, וכאן מוסיף שגם לתורה היא קדמה.

את הפסוק ״ויקם עדות ביעקב ותורה שם בישראל״ מפרשים כך: התורה נקבעה ביעקב ובישראל ועל ידם, משום שהיא נמשכת מהם. נוסף על כך מובא פירוש הזוהר על ״הכול תלוי במזל, אפילו ספר תורה שבהיכל״.

ההיכל שבו נמצא ספר התורה הוא התורה שבעל פה, הכלי לתורה שבכתב; ושניהם נמשכים ממזלא, השפע העליון. מכיוון שגם שורש נשמות ישראל הוא במזלא, ״נוזלים מן לבנון״, הרי ששורש הנשמות הוא מקור התורה. כאן מפנים עוד לפרדס ולזוהר.

החלק השני שואל כיצד נמשכת התורה ממדרגת ישראל שלמעלה אל הנשמה שבתוך הגוף. התשובה היא שהדבר נעשה באמצעות אתערותא דלתתא — יוזמה של האדם עצמו, ובייחוד בתפילה.

המילה תפילה מתפרשת במשמעות של חיבור: בתפילה הנפש מתקשרת ודבקה בשורשה, במזל העליון שתואר לעיל. הדבר נעשה באמצעות רצון הלב, כפי שנאמר: ״בכל לבבך ובכל נפשך״.

התפילה נמשלה לסולם של יעקב, הניצב בארץ וראשו בשמים: עלייה שלב אחר שלב. היא מתחילה בפסוקי דזמרה, מזמורי השבח המעוררים את הלב, וממשיכה בברכת ״יוצר אור״, המתארת את המלאכים הנקראים אופנים המשבחים את ה׳ ״ברעש גדול״.

העלייה מגיעה לקריאת שמע. ״שמע ישראל״ פונה אל ישראל העליון, בחינת המקיף של הנשמה; ״הוי׳ אלקינו״ מבטא ביטול מוחלט של המציאות, כך שאין היא קיימת כדבר נפרד מה׳; ו״הוי׳ אחד״ הוא יחודא עילאה, שבו הכול בטל לפניו.

זו הסיבה שהנשמה נמשכת אל האחדות הזאת: כל המדרגות הנבדלות שבסדר ההשתלשלות אינן אלא זיו מה׳, ולא ה׳ עצמו. אפילו בגן עדן העליון, שבו ״הצדיקים נהנים מזיו השכינה״, מדובר בזיו בלבד.

משום כך נקרא השכר של גן עדן קבלת פרס: פרס קשור למילה פרוסה, חלק שנחתך מן השלם. לעומת זאת, בבחינת אין אין שייכת התחלקות כלל.

רק בה׳ עצמו יש יחוד אמיתי. כאשר אדם מתבונן בכך, נפשו נכספת ומתגעגעת לה׳ לבדו, ולא לשום שכר, והוא בא לקיים ״ואהבת את ה׳ אלקיך״.

״ואהבת״ מתפרש מלשון ״אבה״, שפירושה לרצות; כאשר הרצון מתגלה בלב הוא נקרא אהבה, בתוספת ה׳. הרצון הוא שהוי׳, מקור הנשמה שלמעלה, יהיה ״אלקיך״.

הנשמה העליונה היא ״טהורה״ ובבחינת אין, והיא מאוחדת עם ה׳; הכוונה היא שאחדות זו תתגלה בנשמה שבתוך הגוף, כך שהוי׳ יהיה באמת ״אלקיך״. הדבר מגיע עד למסירת הנפש במילה ״אחד״ שבקריאת שמע.

״אליך ה׳ אני נושא את נפשי״ מתאר את עליית התפילה. אחריה בא ״ודיברת בהם״ — לימוד התורה. ״ודיברת״ קשור ל״יַדְבֵּר״, שפירושו ינהיג, ולכן משמעותו כאן הנהגה והמשכה כלפי מטה.

לימוד התורה לאחר תפילה כזאת ממשיך את התורה למטה. זהו פירושה האמיתי של תורה לשמה: ללמוד ״לשם התורה״, כדי שהתורה תהיה תורה במלוא מובן המילה — מקום שבו אור אין סוף שורה ומתגלה.

הדבר אפשרי מפני שהתורה יוצאת מחכמה, וה׳, אף שהוא נעלה מעל הכול, עשה בחכמה את כל הנבראים, עד לעולם הגשמי, ואילו הכול נחשב לפניו כלא. לכן, באמצעות חכמה, יכולה התורה להמשיך את אורו למטה.

אור אין סוף מתלבש בחכמה, וכך גם בתורה, דווקא באמצעות אתערותא דלתתא שבתפילה. הכלל שמובא בזוהר הוא ״רוח מביאה רוח״: רוחו של האדם, המתעוררת בתפילה, ממשיכה רוח מלמעלה.

את הביטוי ״לעשות את כל דברי התורה הזאת״ מפרשים כ״ליצור״ את התורה: ישראל עושים אותה לתורה, כלי לאור ה׳. האדם ממשיך את הגילוי הזה אל נפשו, אל ההארה המצויה בגופו.

חז״ל קוראים את ״בניך״ כ״בוניך״. לומדי התורה ״בונים״ את הארת הנפש שבגוף, והופכים אותה למקום שבו שורה ומתגלה יחוד אור אין סוף.

״קומי לך״ נקרא ״עלי אל עצמך״: אל הרמה העליונה של הנשמה, אל שורשה שלמעלה. הנפש שלמטה צריכה להידבק בשורש הזה.

אז ישראל יכולים להיות ״רעייתי״ — זו שמקיימת ומזינה — ולהמשיך את התורה כמזון. המזון מחבר את חיות הנשמה לגוף, כשם שהלחם מקיים את האדם.

הכתוב מכנה את התורה לחם: ״לכו לחמו בלחמי״. באמצעות התורה נמשכת חיות מאור אין סוף, ואור אין סוף מתלבש בחכמה עילאה.

אך הדבר מתרחש רק כאשר האדם שם את לבו לה׳, ועולה בבחינת ״קומי לך״. כאן מפנה המאמר לדיון שלו על ״אלה מסעי בני ישראל״, ובו על המסעות ״למוצאיהם״.

בפסוק המילה נקראת ״לך״, אך נכתבת ״לכי״, בתוספת יו״ד. האותיות כ״ף ויו״ד שבכתיב רומזות לשורש הנפש: ״קומי״ לבחינת כ״ף ויו״ד, ובאמצעות העלייה הזאת תהיי ״רעייתי״.

כ״ף ויו״ד מציינות את שתי הבחינות המקיפות שבנשמה, יחידה וחיה. הן מקיפות את שלוש הבחינות הפנימיות — נפש, רוח ונשמה — המלובשות בתוך האדם.

החלק השלישי מסביר את הביטוי ״יפתי״, המתייחס למצוות שנקראות לבושים. הוא פותח בביאור המילה ״מצווה״: ציוויו של מלך, היוצא מלפניו, וכל עמו חייבים לציית לו.

כעת המאמר מסביר מדוע המצוות הן ״לבושים״. מלכות עצמה היא לבוש: הכתוב מדבר על ״לבוש מלכות״, ואומר שכאשר ה׳ מולך הוא ״לבוש גאות״.

המלוכה פועלת כמו לבוש, המכסה את הגוף כדי שלא ייראה. כך גם מלכותו של ה׳ מכסה ומסתירה אותו.

כאשר אלקות תתגלה במלואה לעתיד לבוא, השמים והארץ הגשמיים ״יימחו כעשן״ ו״יתבלו כבגד״. קיומם במתכונתם הנוכחית תלוי בהסתרת ה׳.

במקומם יהיו ״השמים החדשים והארץ החדשה אשר אני עושה״, וההדגשה על ״אני״ מלמדת שה׳ עצמו יתגלה בהם. כאן מפנה המאמר לביאור המילה ״אני״ במאמר אחר.

העולם הגשמי הנוכחי מתקיים באמצעות הסתר: המילה ״עולם״ קשורה למילה ״העלם״. הסתר זה נובע ממלכותו של ה׳, שכן מלך זקוק לעם — לנתינים הנפרדים ממנו.

כדי שיוכל להיות ״עם״, ה׳ הסתיר את אלקותו ואפשר לשמים, לארץ ולכל יושביהם להיראות כמציאות עצמאית.

הסתר זה מאפשר להכריז על שמו ועל מלכותו. מה שממשיך את ״לבוש המלכות״ הזה הן המצוות: כאשר מקיימים למטה את ציווייו של המלך, לבוש מלכותו נמשך מלמעלה.

לכן ישראל נקראת ״יפתי״: באמצעות המצוות היא עושה לבושים יפים, כמו שנאמר: ״הוד והדר לבשת״. כאן מתחילה רשימת מאמרים העוסקים בכך, ובהם מאמר לראש השנה, המסביר שההמשכה כדי שה׳ יהיה ״מלך העולם״ נעשית באמצעות המצוות. בנוסח המודפס כאן כתוב ״לך העולם״, כנראה טעות במקום ״מלך העולם״, הביטוי המופיע במאמר ההוא ובברכה הנידונה בהמשך.

הרשימה נמשכת: המאמר על הקדמת ״נעשה״ ל״נשמע״ בפי ישראל, הקשור למלאכים ״עושי דברו״, וכן מאמרים על ״לבוש מלכות״ ועל בגדי הכהונה בפרשת תצוה.

לבושי הנפש שנוצרים מן המצוות נדונים גם במאמרים על פרשת משפטים ועל פרשת חיי שרה, וכן במקומות רבים נוספים.

כדי להמשיך לבוש זה, המצוות זקוקות לעלייה המוקדמת של ״קומי לך״: עלייה לשורש הנשמה, לכ״ף וליו״ד, ככתוב ״אליך ה׳ נפשי אשא״.

ההסבר מתחיל מדברי ישעיהו: ״אלביש שמים קדרות״. שמים נדרשים כאש ומים, כלומר המדות, ובהן חסד, שתיקוני הזוהר מכנה אותו ״דרועא ימינא״.

בקדושה הדבר מתלבש במעשה המצוות. אך ״זה לעומת זה״ יש קדרות וחושך מקבילים, ככתוב ״ואני בתוך [הגלות]״, שבהם אור אלוקי מתלבש כדי לתת חיות לקליפות ולסטרא אחרא.

ההבדל בין שני הצדדים מתבטא בעול: בקדושה כולם מקבלים עליהם עול מלכות שמים, ואילו הסטרא אחרא היא פריקת עול, והיא שהחריבה את בית המקדש. לאחר מכן מובאים מקומות בזוהר.

הקטעים האלה בזוהר דורשים את ״אלביש שמים קדרות״ בקשר לחורבן בית המקדש ולגלות; בהערת קה״ת נאמר שהם מועתקים באור התורה על הפסוק הזה.

הטקסט מפנה גם למאמר על ״כי ההרים ימושו״, העוסק במאמר שאם ישראל עושים תשובה הם נגאלים, וכן בפסוק ״אגודתו על ארץ״.

הנקודה במאמר הזה היא שכדי להמשיך את הלבוש באמצעות המצוות, צריכה להיות תחילה הבחינה של ״קומי לך״ — העלייה שמביאה לקבלת עול.

״רוח מביאה רוח״ רק כשהאדם שם את לבו לה׳, כלומר, כשהוא מקבל עליו עול מלכות שמים.

בקבלת העול, המצוות שלו ממשיכות את הלבוש; כשפורקים עול, אפילו קיום כל המצוות אינו ממשיך דבר. הטקסט מפנה לשני מאמרים שבהם הדבר מוסבר.

זוהי משמעות הברכה ״אשר קדשנו במצוותיו וציוונו״. ״קדשנו״ — בקדושה העליונה; ו״ציוונו״ פירושו שחיבר אותנו: באמצעות מצווה כגון נטילת ידיים או הנחת תפילין אנו מתאחדים עמה בביטול ובקבלת עול.

מילות הברכה מבטאות את שתי הבחינות. ״ברוך״ פירושו המשכה; ״הוי׳ אלקינו״ היא התורה, שנמשלה לאיברים הפנימיים של הגוף.

״מלך העולם״ היא עשיית המצוות, שהן הלבושים והאיברים החיצוניים, שבאמצעותם נעשה ה׳ מלך העולם. כל זה מושג באמצעות ״אשר קדשנו וציוונו״.

החלק הרביעי חוזר אל הפסוקים. כל מה שנאמר עד כה — ״קומי לך״, ״רעייתי״ ו״יפתי״ — שייך ליציאת מצרים, כאשר ישראל הלכו אחרי ה׳ למדבר מתוך אהבה גלויה.

בזמן הגלות, כשבית המקדש אינו עומד על מכונו, חל הפסוק ״יונתי בחגווי הסלע״. מדובר ביונה המסתתרת בסדק שבסלע.

כשהיונה נתונה בין הסלעים, היא אינה יכולה לפרוש את כנפיה ולעוף, משום שהן נאחזות ונלכדות שם. כך גם הגלות.

כנפי הנשמה הן אהבה ויראה, שכן בלי אהבה ויראה, כפי שנאמר בתקוני זוהר, עבודת ה׳ ״אינה פורחת למעלה״. בזמן הגלות הן לכודות בגוף הגשמי ונמשכות אחר הדאגה לפרנסה, שהיא עצמה חלק משעבוד הגלות.

״בסתר המדרגה״ פירושו שהאהבה והיראה נסתרות: בלב מורגשת רק האהבה הטבעית שיש לכל יהודי, כשהיא מוסתרת ו״לבושה בשק״. הדברים מפנים למאמר אחר, ״מים רבים״, העוסק בנושא זה.

התיקון לגלות הוא ״הראיני את מראיך״. המאמר מפרש את ״מראיך״ לאור המילה ״מראה״: בפסוקים ״מראות אלקים״ ו״במראה אליו אתוודע״ הוא רואה את כנסת ישראל כמראה. מראה מראה את פניו של מי שמביט בה, בזכות ציפוי הכסף שבגבה.

הכסף מונע מן הראייה לעבור דרך המראה, כפי שהיא עוברת דרך זכוכית שקופה, ומשיב אותה אל המתבונן. תפקידה של המראה הוא להחזיר את מה שמגיע אליה.

מראה פועלת רק כשהציפוי שמאחוריה דק ועדין, כמו כסף; כיסוי עבה וחשוך חוסם לגמרי את הראייה, ושום דבר אינו משתקף בה. במובן זה נקראת כנסת ישראל מראה.

הנשמה יורדת לגוף כדי לעלות: לשוב כלפי מעלה ולהיכלל באור ה׳, כשהעלייה מתרחשת מתוך הירידה עצמה. הדבר דומה לאור השמש שפוגע בקרקע בעוצמה ונרתע כלפי מעלה.

משום כך האוויר הסמוך לקרקע חם ביותר. הנשמה ״משתקפת״ בדרך זו רק כאשר מעורבותה בגוף מוגבלת לצרכים המותרים של העולם הזה, השייכים לנוגה — התחום הביניים שניתן להעלותו לקדושה.

אבל אם הנשמה נטמאה וירדה לשלוש הקליפות הטמאות לגמרי, תחום הדברים האסורים, היא קשורה בהן ואינה יכולה לעלות, כמו מראה שכיסויה עבה, והיא זקוקה לתשובה. ראשית התשובה היא לעורר רחמים רבים על ניצוץ האלוקות שנפל למקום נמוך כל כך.

כעת הפסוק מתפרש כך: היונה ״בחגווי הסלע״ היא הנשמה האחוזה בחריצים ואינה יכולה לעורר את האהבה והיראה שבה לעלות.

העצה שבמילים ״הראיני את מראיך״ היא שהאדם יזכור שאינו אלא מראה: הוא ירד לעולם הזה רק כדי לעלות ולחזור.

כאשר האדם נזכר בכך, הוא חש רחמים רבים על ניצוץ האלוקות שבנפשו, שנפל, כלשון הגמרא, ״מאיגרא רמה [לבירא עמיקתא]״.

הוא זועק אל ה׳ מתוך מצוקתו, ובתגובה נמשכת למטה הבחינה של ״קולך ערב ומראך נאוה״. ״קול״ הוא התורה שהוא לומד: היא נעשית מתוקה ונעימה יותר.

הטעם הוא שבעלי תשובה, השבים, עומדים במקום שבו צדיקים גמורים אינם יכולים לעמוד, משום שכדברי הזוהר, הם נמשכים אל ה׳ בכוח גדול יותר.

״מראך נאוה״ הן המצוות, ״יפתי״: גם הן נעשות יפות יותר. באמצעות התשובה המעשים נעשים ״טובים״ במובן זה שהם מאירים, כפי שהאור שנברא נקרא ״טוב״.

הפסוק הוא ״וירא אלקים את האור כי טוב״. לאחר מכן מפנה המאמר לדיוני הזוהר על ״יונתי בחגוי הסלע״ בפרשת לך לך ובפרשת אחרי.

כעת המאמר משווה בין שני סוגי העלייה. ״הראיני את מראיך״ היא אור חוזר, כמו השתקפות במראה; ״קומי לך״ היא גם עליית הנפש לשורשה. אם כך, מה ההבדל ביניהם?

התשובה המוצעת היא ש״קומי לך״ היא עלייה מסודרת, מדרגה אחר מדרגה; זו דרכם של הצדיקים, ההולכים ״לפני ה׳״ ועולים שלב אחר שלב.

אבל כאשר ישראל נמצאים ״בסתר המדרגה״, בלי מדרגה גלויה שממנה אפשר לעלות, העלייה היא באמצעות זעקה מתוך מצוקה: ״ויצעקו אל ה׳ בצר להם״.

זעקה זו היא תשובה, שממשיכה ״בחילא יתיר״ — בכוח גדול יותר. התשובה כאן אינה רק על חטאים, אלא גם חזרה מן הריחוק מה׳. הכוונה למאמר ״שובה ישראל״.

שתי השורות המצוטטות פותחות את סעיפים ג׳ וד׳ באותו מאמר: שם ״יעקב״ מייצג את העלייה לפי סדר המדרגות, דרכם של הצדיקים העולים ממדרגה למדרגה; ואילו התשובה אינה הולכת לפי סדר ההשתלשלות, אלא מדלגת מעליו.

דוגמה נוספת מובאת במאמר ״אלה מסעי״: זרימת המים נחסמת בלוח, המים צוברים כוח, פורצים ועוברים מעל המכשול.

לאחר שהמים פורצים את החסימה, הם זורמים בעוצמה רבה יותר מכפי שזרמו קודם, ״ביתר שאת וביתר עוז״. כך גם הנשמה שנחסמה בגלות עולה בכוח גדול יותר כשהיא שבה; כאן מצוין גם מאמר העוסק בפסוק ״ובקשתם משם״.

לבסוף מובאים מקומות נוספים המבארים מדוע כנסת ישראל נקראת מראה: על הפסוק ״אעשה לו עזר כנגדו״ בפרשת בראשית, ובמאמר על חנוכה בפרשת מקץ, בעניין מראות הנשים שהתקבצו באוהל מועד.