שחורה אני ונאוה בנות ירושלים כאהלי קדר כיריעות שלמה

המאמר פותח בפסוק משיר השירים א, ה, שבו הנערה מדברת אל ״בנות ירושלים״. אדמו״ר הזקן מזהה תחילה את הבנות: אלו הנשמות שעדיין לא ירדו לעולם הזה כדי להתלבש בגוף.

לפני ירידתה, הנשמה עדיין כלולה בה׳, המאציל שלה, במצב הנקרא אין: אין לה מציאות משל עצמה מלבדו. אדמו״ר הזקן קורא את ברכת הבוקר ״נשמה שנתת בי טהורה היא, אתה בראתה״ כתהליך: ״טהורה״ מתאר את הנשמה כשהיא עדיין בבחינת אין, ו״אתה בראתה״ מתאר את הווייתה המאוחרת כ״יש״ נפרד.

ביטול כאן פירושו שהנשמה אינה חווה את עצמה כלל כישות נפרדת; היא כלולה לגמרי באור אין סוף. זהו מצבה של כל נשמה ״שם״, למעלה, לפני לידתה.

הנביא אליהו נשבע ״חי ה׳ אשר עמדתי לפניו״ ומתאר את עצמו כמי שעומד לפני ה׳. אדמו״ר הזקן מחיל את הביטוי על כל נשמה לפני ירידתה: כל אחת עמדה לפני ה׳ בביטול גמור.

במצב זה הנשמות נקראות ״בנות ירושלים״. הסוגריים הם הערה למדנית: בפרדס רימונים, בחלק המגדיר מונחים קבליים, מובאים שני פירושים של הזוהר לביטוי, והראשון הוא הפירוש שניתן כאן.

השם ירושלים נדרש כ״יראה שלם״, כלומר יראה שלמה. היראה מה׳ נובעת ממלכותו, ועל מלכות זו נאמר בתהילים ״מלכות כל עולמים״ — היא חסרת גבול הן למעלה והן למטה, כלומר אין־סופית.

מכיוון שהמלכות היא אין־סופית, אין לנברא הנמצא בסדר המדרגות המשתלשלות יכולת לקבל את מלוא היראה שהיא תובעת. הפסוק מתהילים מראה כיצד היראה מגיעה לנבראים: באמצעות ״גבורותיו״ ו״כבוד הדר מלכותו״.

״כבוד הדר מלכותו״ הוא קבלת מלכות ה׳ על ידי המלאכים. מחנה מיכאל עובד באהבה ומחנה גבריאל (הטקסט נקטע כאן ב״וכו׳״) בדרכו שלו; מספרם עצום — ״אלף אלפים״ ועוד, עד שאין להם מספר.

כל עבודת המלאכים הזאת היא כבוד מלכות ה׳, אך היא מתגלה לנבראים רק באמצעות ״גבורותיו״, שאדמו״ר הזקן מפרש כצמצומים הרבים המצמצמים את האור בכל שלב בירידתו. לכן הנבראים מקבלים יראה רק בצורה מוגבלת ומצומצמת.

הנשמות קודם ירידתן הן בבחינת אין, ואין להן מציאות משל עצמן, ולכן הן מקבלות את מלכות ה׳ במלוא שיעורה האין־סופי. משום כך הן ״בנות ירושלים״, בעלות יראה שלמה, וגם ה״בתולות״ ו״רעותיה״ שבפסוק, ההולכות אחרי הכלה.

סוגריים למדניים נוספים מפנים לקטעים בזוהר על הפסוק של ה״בתולות״ ולפירוש מקדש מלך עליהם. מצוין שם שקטעים אלה הולכים לפי הפירוש השני בפרדס, אך לפי הפירוש הראשון אפשר לפרש גם אותם כפי שהם מתפרשים כאן.

״עלמות אהבוך״ נותן לנשמות שטרם נולדו שם נוסף: עלמות. הנשמות שירדו נקראות יחד כנסת ישראל, כלומר קהילת ישראל במובן של מקור כל נשמות ישראל, והיא נקראת ״כלה״.

ה׳ הוא ״החתן״, מילה שאדמו״ר הזקן קושר לביטוי הארמי ״חות דרגא״, לרדת מדרגה, כפי שאדם יורד מדרגה כדי לשאת אישה. ירידת החתן אל הכלה היא המשכת אור אין סוף אל הנשמות.

המשנה מפרשת את ״יום חתונתו״ שבשיר השירים כיום מתן תורה בסיני — חתונתם של ה׳ וישראל. המשל הוא חיבור הנישואין, שבו, לפי תפיסת הפיזיולוגיה הקדומה שהטקסט מניח, טיפה הנמשכת מן המוח של המשפיע מגיעה אל המקבל.

ה״טיפה״ שבמשל היא התורה, חכמתו ורצונו של ה׳ כפי שהם באין סוף עצמו. הביטוי הקבלי ״חכים ולא בחכמה ידיעא״ מדגיש שחכמת ה׳ אינה דומה לשום חכמה שאנו יכולים להשיג.

החכמה האין־סופית מתקבלת ונקלטת בנשמות ישראל, כשם שזרע נקלט ונאחז. התורה נחשבת כבעלת שישים ריבוא אותיות, כנגד שישים ריבוא נשמות השורש של ישראל, כך שלכל נשמה אות משלה המשמשת לה צינור.

הגמרא מלמדת שתינוק שטרם נולד לומד את התורה כולה ברחם. אדמו״ר הזקן מסביר לשם מה הדבר נעשה: כדי שאור אותיות התורה, שהן הארה מאין סוף, ייקלט בנשמה מתחילת דרכה.

מכיוון שהנשמות מקבלות את ה״טיפה״ של החכמה האלוקית, הן נקראות ״כלה״. הטקסט מפנה את הקורא לאדרא זוטא, החלק המסיים של הזוהר, בנושא זה.

החלק השני מתחיל. ה״כלה״, מקור הנשמות שירדו והתלבשו בגופים, מדברת עתה אל ״בנות ירושלים״ — הנשמות שנותרו למעלה, עדיין ״טהורות״ וכלולות בה׳.

טענתה פרדוקסלית: ירידתה לגוף הגשמי השחירה אותה, ובכל זאת היא יפה יותר מהנשמות שלא ירדו. בהמשך המאמר יוסבר כיצד השחרות עצמה היא מקור יופייה.

שיר השירים מתאר את מחלפות אהובו כ״תלתלים שחורות כעורב״. הגמרא דורשת ״תלתלים״ כ״תלי תלים״: מכל תג של אותיות התורה אפשר ללמוד תלי תלים של הלכות. לכן ה״קוצות השחורות״ הן מכלול ההלכה הרחב לפרטיו.

השערות צומחות מן הראש ונחלקות לנימים רבים מספור; כך גם הלכות התורה מסתעפות מחכמת ה׳ העליונה לפרטים אינסופיים. ענפי ההלכה הללו הם שהפסוק מכנה ״שחורים״.

דניאל רואה את עתיק יומין ושער ראשו ״כעמר נקא״ — כצמר נקי, כלומר לבן; ואילו בשיר השירים נאמר על הקוצות שהן שחורות. אדמו״ר הזקן יסביר מדוע השערות מתוארות לפעמים כלבנות ולפעמים כשחורות.

בקבלה, ״שערות״ הן צינורות של המשכה אלוקית הנמשכים הרחק ממקורם, כשם שהשיער צומח הרחק מן הראש. צינורות אלה באים מחסד, טובו של ה׳ המגיע גם למדרגות הנמוכות ביותר, ומ״רב חסד״, אחת משלוש עשרה מידות הרחמים.

צינורות ארוכים ומסתעפים אלה הם תלי תלים של הלכות והפרטים מדרבנן שבכל מצווה. הגמרא מסבירה את ״סלסלה״ שבמשלי באמצעות שפחה מבית רבי שאמרה על אדם שהוא ״מהפך בשערו״. לשבח את התורה פירושו להפוך בה שוב ושוב, כשם שמטפלים בשיער, עד לפרטים הקטנים ביותר.

יש ״שערות״ לבנות: ההלכות הרבות של מצוות עשה, כגון קרבנות, תרומות, מעשרות, ציצית, תפילין ושבת. הן מלמדות כיצד לקיים את המצווה, למשל כיצד להקריב קרבן כדי שיהיה ״לרצון לפני ה׳״ ו״ריח ניחוח״.

כל מצוות עשה הן צינורות של חכמת ה׳ העליונה דרך חסד, וקיומן כראוי מעלה את החפצים הגשמיים המשמשים בהן — צמר הציצית, קלף התפילין וכדומה — וקושר אותם לקדושת ה׳. אלו הן ה״שערות הלבנות״ שבחזון דניאל, מן הלובן העליון שהוא חסדו של ה׳.

ה״שערות השחורות״ הן הלכות האיסורים. תפקידן הפוך מתפקידן של מצוות עשה: להפריד את הרע מן הטוב ולהרחיקו מן הקדושה, שכן דבר אסור אינו יכול להתעלות ולהיכלל באור ה׳.

העורב נחשב אכזרי, לפי שסברו שהוא מזניח את גוזליו; לכן ״שחורות כעורב״ רומז לכך שיש בשערות השחורות האלה צד של אכזריות. אדמו״ר הזקן מסביר את האכזריות מתוך ההתבוננות במה שאסור.

שום דבר אינו יכול להתקיים בלי ניצוץ אלוקי המחיה אותו, ולכן גם בדבר אסור יש ניצוץ כזה. אך האיסור פירושו שאי אפשר להעלות את הניצוץ לקדושה באמצעות שימוש בדבר; הדבר נדחה ומורחק.

דחיית דבר שיש בו ניצוץ אלוקי היא מעין אכזריות כלפי אותו ניצוץ. גם האדם צריך לנהוג כך כלפי עצמו: אתכפיא, הכנעת הרצונות שלו, והוספת גדרים מדרבנן, כפי שאומרת הגמרא: ״קדש עצמך במותר לך״.

משום כך הלכות האיסור נקראות ״שחורות כעורב״. הסוגריים מונים קטעים בזוהר הדנים בשערות השחורות והלבנות.

כעת אפשר לפרש את ״שחורה אני״ כך: הכלה, הנשמה שירדה, מקבלת את חכמת ה׳ העליונה בצורתה ה״שחורה״ — פרטי ההלכה והסייגים מדרבנן. הנשמות שלמעלה אינן זקוקות להלכות כאלה; הן שייכות לנשמה שחיה בעולם הזה.

יש משמעות נוספת ל״שחורה אני״: המצוות המעשיות נעשות באמצעות דברים גשמיים, וכולן כלולות בצדקה. בחסידות מכונה הצדקה לעיתים קרובות כלל המצוות.

הצדקה היא ״שחורה״ משום שהיא קשורה לכסף גשמי, והאדם מתחייב בה רק מפני שהוא עמל לפרנסתו. כשהוא עוסק במסחר, הוא שקוע בענייני העולם הזה.

ובכל זאת הצדקה עושה את הנשמה ״נאווה״, משום ש״צדקה תרומם״. הכסף שאדם הרוויח בעמל כרוך בחיי נפשו ממש, ולכן בנתינתו הוא מעלה את הנפש הבהמית ואת כל החיות שהשקיע בהשגתו.

יוסף הורה למצרים לתת חמישית מתבואתם לפרעה. אדמו״ר הזקן דורש את פרעה לפי שורש המילה, כמו בפסוק ״כי פרעה אהרן״, שמשמעותו גילוי וחשיפה: נתינת חמישית מההכנסה לצדקה מביאה גילוי של אור אין סוף על הנפש.

זו משמעות הברכה שאומרים לפני כל מצווה. את המילה ״ברוך״ דורשים מלשון המשכה: המצווה ממשיכה את אור אין סוף מהעולם העליון ביותר אל העולם הזה, כדי שיהיה אפשר לפנות אליו כ״אתה״.

״אתה״ הוא לשון פנייה למי שנוכח מול האדם, ולכן הברכה מבקשת שה׳ יתגלה. ״הוי׳ אלקינו״ פירושו שה׳ הנשגב נעשה ממש שלנו, והאלקות שלו נקלטת בנפש עצמה.

בגמרא נאמר: ״אשרי מי שבא לכאן [לעולם הבא] ותלמודו בידו״. ״בידו״ פירושו שהתורה שלמד נקלטה בו ונמצאת אצלו באמת, שכן מה שלומדים הוא חכמה עילאה.

אחיזת האדם בלימודו נמשלה לקליטת זרע בעת העיבור. נשמה שאור התורה אינו נקלט בה דומה לאישה שאינה מתעברת.

הסוגריים מפנים למאמרים על שמיני עצרת, שבהם מתבאר בהרחבה עניין ה״קליטה״.

הפסוק ״ונתתם חמישית לפרעה״ פירושו אפוא גילוי בתוך הנפש עצמה. הטקסט מציין שגם עץ חיים ולקוטי תורה של האריז״ל על פרשת ויגש מפרשים את הפסוק הזה. המילים הבאות, ״וארבע הידות יהיה לכם״, שפירושן המילולי ״ארבע ידות״, מתארות את התוצאה של הנתינה.

ארבע ה״ידות״ הן ארבעה ביטויים לכוח אלוקי בתורה: היד הגדולה, היד החזקה, היד הרמה והזרוע הנטויה. היד הגדולה היא זו שישראל ״ראו״ בקריעת ים סוף.

״היד הגדולה אשר עשה ה׳ במצרים״ מראה שחסדו של ה׳ הגיע אפילו למצרים, המקום הנמוך ביותר. אדמו״ר הזקן מפרש את מצרים כמצב רוחני, מן הדרגות הנמוכות ביותר בנפש.

היד הגדולה היא חסד עליון שמגיע נמוך כל כך, עד שהרהורי תשובה עולים גם בנפש שפלה השקועה בגשמיות. הרהור כזה אינו הישג של האדם עצמו; הוא ״נופל״ בו מלמעלה.

לאחר היד הגדולה עולה הצורך בעזרה. הקדושה והצד שכנגדה שקולים זה כנגד זה, ככתוב ״זה לעומת זה עשה אלקים״; כשצד אחד מתחזק, הצד האחר נחלש, כמו שני העמים שבבטנה של רבקה. הגמרא אומרת שיצרו הרע של האדם היה גובר עליו ״אלמלא הקב״ה עוזרו״.

העזרה האלוקית המאפשרת לאדם לנצח במאבקו הפנימי היא ״היד החזקה״. ״היד הרמה״ מרוממת את הנפש עוד יותר וקושרת אותה לאהבת ה׳ ״בכל לבבך״.

הזרוע, החלק העליון של הגפה, היא ה״יד״ הרביעית: היא ״נטויה״ ומגיעה למטה מאוד כדי לחבק, כמו שנאמר ״וימינו תחבקני״. החיבוק הזה מונע מהנפש להיות נפרדת מה׳.

כל ארבע הידיים נמשכות באמצעות הצדקה, כפי שממשיך הפסוק: ״לזרע השדה״. בגלות הכול הוא בבחינת זריעה בלבד, ככתוב ״אור זרוע לצדיק״; מה שנזרע כעת יצמח ויתגלה בעתיד.

כאן מתחיל החלק השלישי. אדמו״ר הזקן חוזר אל הצד ה״שחור״ של התורה — תקנות חז״ל והגדרים שסביב האיסורים — ומראה כעת מדוע הוא נעלה למעשה.

המדרש על שיר השירים דורש את ״כי טובים דודיך מיין״ כאמירה של ה׳ שדברי סופרים, תקנות חז״ל, ערבים עליו יותר מ״יין״ התורה עצמה. כדי להסביר זאת הוא מביא את ספר יצירה: העולם נברא באמצעות ספר, סופר וסיפור.

הוא מקביל את המושגים לשתי התורות: ה״ספר״ הוא התורה שבכתב, וה״סופר״, שעומד מעל הספר משום שהוא כותב אותו, הוא התורה שבעל פה. לכן דברי החכמים נקראים ״דברי סופרים״.

הסוגריים מפנים למאמרים נוספים המפתחים את אותו רעיון. מקורה של התורה שבכתב הוא בחכמה עילאה, והיא נקראת ״אור״, כמו בפסוק ״נר מצווה ותורה אור״.

משל מאור הנר: האור המאיר בפועל בא מחלק הלהבה הסמוך לפתילה. הגוון הלבן המקיף אותה אינו מאיר בעצמו.

אף על פי כן, הגוון הלבן המקיף את הלהבה הוא מקור האור שממנו נמשך האור המאיר. דברי סופרים דומים לו.

דברי חז״ל הם המקור הנסתר שממנו יוצא אור התורה שבכתב. גם הם בחינת מקיף, דרגה גבוהה מכדי להאיר בגלוי, המתוארת בפסוק ״ישת חושך סתרו״: ה״חושך״ שבה גבוה מן האור הגלוי, ולכן הם ״שחורים״.

לכן רוב הגדרים שקבעו חז״ל מקיפים את האיסורים ולא את מצוות העשה. כפי שהוא עתיד להראות, שורשם של האיסורים גבוה יותר.

את הפסוק ״זה שמי לעולם וזה זכרי לדור דור״ דורשים בזוהר על דרך הגימטרייה: ״שמי״ בצירוף אותיות י״ה עולה שס״ה, כמניין מצוות לא תעשה; ״זכרי״ בצירוף ו״ה עולה רמ״ח, כמניין מצוות עשה. י״ה, החלק הראשון של שם הוי׳, הוא החלק העליון והנסתר; ו״ה הוא החלק התחתון, ״העולם הגלוי״.

תיקוני זוהר מכנה את רמ״ח מצוות העשה ״רמ״ח איברים דמלכא״. כשם שחיות הנפש מלובשת בגלוי באיברי הגוף, כך שהם עושים את רצונה, מצוות העשה הן כלים שאורו של ה׳ שורה בהם בגלוי.

האיסורים שייכים ל״עולם הנסתר״: האור הנמשך דרכם אינו נכנס לנפש באופן גלוי ומורגש.

האור נוכח בנפש רק בהעלם, כפי שנאמר בברכת הבוקר על הנשמה: ״ואתה משמרה בקרבי״. פשוט אין בנפש כלי שיכול להכיל בגלוי דרגה זו.

האור מתקבל רק באמצעות שלילה, על ידי הימנעות מעשייה. הביטוי של ירמיהו ״ארץ לא זרועה״ נדרש כארץ ״זרועה בלא״: מצוות לא תעשה, שעניינן ״לא תעשה״, נוטעות את האור הזה בנפש ומחברות אותה לה׳ בשורשה, בבחינת סובב, האור המקיף את כל העולמות.

״חושך״ כאן פירושו אור גבוה מכדי להתגלות. שום מעשה חיובי אינו יכול להגיע אליו; רק ההימנעות, ה״לא״ של מצוות לא תעשה, מחברת את הנפש אליו.

דברי ישעיהו ״יערֶה עלינו רוח ממרום״ מתארים את התוצאה: באמצעות מצוות לא תעשה האור המקיף שורה בנפש. אז גם הנפש הבהמית מתרוממת, וכעת הוא מסביר כיצד.

במראה המרכבה של יחזקאל יש לחיות פני אריה, שור, נשר ואדם. שורש הנפש הבהמית הוא ב״אריה״ וב״שור״, מבין האופנים, סוג של מלאכים הנמוך מן השרפים.

ובכל זאת, יחזקאל אומר שהאופנים ״ינשאו״, ובתפילת שחרית מתואר שהם עולים ״ברעש גדול״. השרפים, לעומתם, אומרים ״קדוש״, כלומר מובדל ונשגב.

הגמרא דורשת את השם צבאות: ״אות היא בצבא דיליה״; ״אות״ פירושה גם אות. כל צבאות המלאכים שאין להם מספר שואבים את חיותם מאות אחת של דיבור ה׳. לכך מתכוון ישעיהו באומרו ״מלא כל הארץ כבודו״.

״כבודו״ הוא התורה, שעליה נאמר ״אין כבוד אלא תורה״, והיא מתוארת כל״ב נתיבות חכמה. התורה מלובשת בעולם התחתון וממלאת אותו, אבל רק בבחינת ״כבוד״, הארה חיצונית.

האופנים מקבלים מן השרפים, ובכל זאת הם רועדים ״ברעש גדול״, משום שהם חשים את קדושתו העצומה של אור אין סוף, שכפי שמעיד שמו אין לו סוף.

בחורב נאמר לאליהו שה׳ לא היה ברעש, ואחרי הרעש באה אש. אדמו״ר הזקן מפרש את ה״אש״ כצמאון בוער של הנפש להתכלל בה׳, מעבר למה שהיא יכולה להכיל; צמאון זה אינו ל״כבודו״, שהוא הארה חיצונית.

זהו צמאון לעצמותו של ה׳, ל״אני״ שבפסוק ״הלא את השמים ואת הארץ אני מלא״. אותו ״אני״ הוא אין סוף עצמו, האור המקיף את כל העולמות, הנמצא בכל מקום בלי להיות מוגבל במקום כלשהו.

לכן האופנים ״ינשאו״ מעל השרפים: תשוקתם מגיעה למעלה יותר. דברי דוד המלך ״צמאה לך נפשי... כן בקודש חזיתיך״ מתארים אותו עניין, והזוהר אומר ש״קודש״ היא מילה בפני עצמה, שפירושה ה׳ הקדוש והמובדל, המתגלה באמצעות צמאון זה.

הגילוי הזה הוא טעימה מן העתיד, כאשר ״ונגלו כספר השמים״ ויהיו ״השמים החדשים והארץ החדשה״. אז העולם הגשמי לא יסתיר עוד את ה׳ ולא ייראה כקיים בפני עצמו.

אור אין סוף כבר נמצא בכל דבר. את המילה ״עשן״ שבפסוק ״והר סיני עשן כולו״ דורשים כראשי התיבות עולם, שנה, נפש: מקום, זמן וחיים. על המקום אומר ה׳ ״הנה מקום אתי״: המקום עצמו נמשך מן האין־סוף.

כך גם ביחס לזמן. הביטוי שבתפילה ״ה׳ מלך, ה׳ מלך, ה׳ ימלוך״ כולל את ההווה, העבר והעתיד, וכל הזמן מושרש באין סוף.

גם בנפש יש הארה מאור אין סוף, כפי שנאמר בתפילה: ״כל החיים יודו לך״. הרמות העולות בלי סוף של גן עדן, גן עדן שמעל לכל גן עדן, מראות שגם ממד הנפש מגיע אל האין סוף.

לעתיד תזדכך הגסות שבעולם, ואז, כדברי ישעיהו, ״עין בעין יראו״ את ה׳. כך יכול אדמו״ר הזקן לבאר את מלוא משמעות הפסוק ״שחורה אני ונאוה״.

״שחרותה״ של הכלה היא דבקותה בה׳ באמצעות שמירת האיסורים, הצד של התורה שהוא ״שחורות כעורב״. דווקא דבר זה יביא לעתיד את הגילוי הגלוי של האור הסובב, האור המקיף את כל העולמות.

האור הזה הוא למעלה מגבולות העולמות ולמעלה ממה שנפש כלשהי יכולה להכיל, ולכן כעת אפשר לקבלו רק בדרך של שלילה — ״ארץ לא זרועה״. מכיוון שהנפש שירדה לעולם מגיעה אליו, היא יפה יותר מן הנשמות שלמעלה, שלא ירדו לעולם ולא שמרו איסור.

הסוגריים המסיימים מפנים למאמר אחר, ״קול דודי״, שבו מתפרש ״שחורה אני ונאוה״ כתורה שבעל פה, בהתאם למה שנאמר כאן על דברי סופרים. כמו כן מובאים מקומות בזוהר העוסקים בפסוק; היצירה שקיצורה ״סה״מ״ אינה מזוהה בהערות קה״ת, המציינות רק שאותו נוסח מובא גם ב״ביאורי הזהר״ של הצמח צדק.