אני ישנה ולבי ער קול דודי דופק פתחי לי כו׳

1״אני ישנה ולבי ער; קול דודי דופק: ‘פתחי לי…’״ וכו׳. ובמדרש רבה על שיר השירים: ״אני ישנה״ — מן הקץ. ובזוהר, פרשת אמור (צה ע״א):

״אני ישנה״ — בגלות. והעניין הוא שהנה הגלות דומה לשינה: כשם שהשינה באה מכך שמראה העיניים נסגר,

כך נאמר בגלות: ״אותותינו לא ראינו״. פירוש ״אותותינו״ הוא כמו ״אותיותינו״, כלומר אותיות התורה והתפילה. והנה כתוב (ישעיה מה, יא): ״האותיות שאלוני על בני ועל פועל ידי תצוני״.

והעניין הוא שהמילה ״אותיות״ קשורה לביטוי ״אתא בקר״ — בא הבוקר; שכן האותיות הן המביאות וממשיכות את אור אין סוף, ברוך הוא, מן ההעלם אל הגילוי,

כדי שתהיה התגלות ממשית של אור אין סוף, ברוך הוא, בנפש האדם למטה. לכן נקראות האותיות בשם ״סוסים״, כמו שכתוב בעניין מתן תורה: ״כי תרכב על סוסיך״ וכו׳ — אלה הן אותיות התורה. והן נמשלו

לסוס ביחס לרוכבו: כשם שהסוס רץ ומוביל את הרוכב למקום שהרוכב אינו יכול להגיע אליו בכוחות עצמו, כך האותיות הן כסוס ביחס לרוכבו — אור אין סוף, ברוך הוא, סובב כל עלמין,

שהוא למעלה מעלה מגבולות ההשתלשלות ומהתלבשות המדרגות, ו״לית מחשבה תפיסא ביה״; שכן הוא אינו מתלבש כלל בירידה ובהשתלשלות של סדר המדרגות, אלא רק כשהוא נתפס ומתלבש באותיות התורה.

(ועיין במה שכתוב במאמר המתחיל ״ויאמר משה אכלוהו היום״, ובמאמר המתחיל ״נר חנוכה״ וכו׳, ״מזוזה מימין״, ובמאמר המתחיל ״לריח שמניך״; ועיין בעמק המלך, שער א, פרק ד.) וזהו [פירוש] ״האותיות שאלוני על בני״ וכו׳:

האותיות עצמן הן ההמשכות אל ״בניי״; שהרי באותיות התורה והתפילה נמשכת התגלות זו אל נפש האדם למטה, כדי שתוכל להבין ולהתבונן בגדולתו של אין סוף, ברוך הוא, שכשמו כן הוא: אין לו סוף ואין ערוך אליו וכו׳.

2ו״הכול לפניו נחשב לאין ממש״. לכן הנפש תכלה אליו מתוך ביטול ממש, כדי שאור אין סוף ברוך הוא יתגלה למטה כפי שהוא מתגלה למעלה.

אבל בגלות ״אותותינו לא ראינו״: גילוי אור אין סוף ברוך הוא, סובב כל עלמין, אינו נראה ואינו מתגלה בעולם בגילוי ממש,

כפי שיהיה לעתיד לבוא, ״כי עין בעין יראו״ וכו׳, ו״ונגלה כבוד הוי׳ וראו כל בשר״ וכו׳.

אך בכל זאת, ״ולבי ער״. הזוהר מפרש: ״ולבי״ — זה הקדוש ברוך הוא. וכן כתוב במדרש רבה על שיר השירים, על הפסוק ״ולבי ער״: ״היכן מצינו שנקרא הקדוש ברוך הוא לבן של ישראל? מן הפסוק הזה, שכתוב: ׳צור לבבי וחלקי אלקים לעולם׳״.

3וזהו [פירוש] ״לִבַּבְתִּנִי, אחותי כלה״. ראו גם מה שנכתב על כך במאמר המתחיל ״ביום השמע״צ״. כלומר, הלב הוא מקור החיות של כל האיברים, שכן בו משכן הדם, שהוא הנפש המחיה את הגוף כולו. כך הקדוש ברוך הוא הוא חיינו ממש, ו״אתה מחיה את כולם״.

אך יש להבין מדוע הוא נקרא, דרך משל, דווקא בשם ״לב״ ולא בשם ״מוח״; שהרי גם המוח משפיע חיות על הגוף כולו, שכן ״שלושה שולטים הם: המוח, הלב והכבד״.

אך אין מסלול זרימת החיות מן הלב אל האיברים דומה למסלול זרימת החיות מן המוח אל האיברים. והנה, על הלב נאמר: ״כל הנחלים הולכים אל הים״ וגו׳,

4״ואל המקום שהם הולכים, לשם הם שבים ללכת״: הדם נמשך מכל האיברים אל הלב, ושב מן הלב ונמשך אל כל האיברים.

ועוד, החיות הנמשכת מן הלב לאיברים עוברת באמצעות הדם, שהוא הנפש; והדם נוצר מן המאכל, שמתעכל ונעשה ממש דם הנפש.

5תחילת עיכול המזון היא בכבד: שם הוא נעשה לדם ומתברר, והחלק המובחר [ממנו] נשלח ללב. אז הדם נסגר בתוך הלב, ולאחר מכן הלב נפתח בכוח ההמשכה הנמשך מן המוח, הפותח את הלב כדי להמשיך את הדם לכל האיברים.

לכן הלב פועם ללא הפסקה, בגלל הסגירה והפתיחה שהוזכרו, המתרחשות תמיד: דם חדש מתברר ונשלח ללא הרף מן הכבד אל הלב, נסגר בתוכו, ולאחר מכן נמשך כוח מן המוח ופותח אותו.

לכן יש בו תמיד רצוא ושוב, בבחינת סגירה ופתיחה. וזהו הדופק, שבו הלב פועם תמיד בשל כך.

נמצא שהחיות הנמשכת מן הלב לאיברים באה מדם הנפש שבתוכו, כלומר מן החיות שהוא מקבל מן הכבד: הדם הזה נסגר בתוכו, ולאחר מכן הוא נפתח וכו׳.

לעומת זאת, המשכת החיות מן המוח לאיברים היא המשכה והשפעה בלבד. ובכך יובן מדוע הקב״ה נקרא, בדרך משל, דווקא בשם ״לב״: שכן כל השפעות החיות שהוא משפיע לברואיו תלויות דווקא באתערותא דלתתא, כידוע.

6ואתערותא דלתתא זו היא מה שנאמר: ״ואהבת את הוי׳ אלקיך בכל לבבך ובכל נפשך״. ״ואהבת״ היא מלשון אבה, כלומר לרצות,

כלומר, רצון הלב, בתשוקה ובחפץ, שכל רצונו וחפצו יהיו להוי׳, שהוא ממש אור אין סוף ברוך הוא, כדי שיהיה בבחינת ״אלקיך״,

כלומר, שיהיה בגילוי בנפש, כאילו הוא עומד לנגדו. ורצון וחפץ אלה יהיו ״בכל לבבך ובכל נפשך״, כך שלא יהיה רצון וחפץ אחר מלבדו, וכמו שנאמר: ״מי לי בשמים, ועמך לא חפצתי״ וכו׳.

7וכל צורכי העולם הזה שאדם צריך להשתמש בהם לצורך חיי גופו יהיו שלא מרצונו, וכמי שמשליך אותם מאחורי כתפיו; שהרי ״בעל כורחך אתה חי״, ולא מתוך רצון אמיתי.

וזהו [פירוש] ״לא חפצתי״ וכו׳. יש הבדל בין חפץ לרצון: ״רצון״ נאמר על מי שרוצה בדבר, אף שאין זה רצונו וחפצו האמיתיים;

ואפילו מי שכופים אותו עד שיאמר ״רוצה אני״, הדבר נחשב לרצון מצדו, שכן הוא רוצה בכך בכל זאת. אבל ״חפץ״ מציין רצון וחפץ אמיתיים,

כלומר, שיש לו חפץ ותשוקה לדבר משום שהוא מוצא בו קורת רוח ותענוג. ועל כך נאמר: ״ועמך לא חפצתי״ — בלשון ״חפץ״ ולא בלשון ״רצון״; שכל חפצו וכל ישעו יהיו

רק לדבוק בו יתברך, שהוא מקור החיים ומקור התענוגים. וראו מה שכתוב בפירוש הפסוק ״וכל גבולך לאבני חפץ״, במאמר המתחיל ״ושמתי כדכד״. ועל כך אומרים בברכת ״אמת ויציב״: ״ואהוב וחביב ונחמד ונעים״ וכו׳,

״הדבר הזה״. והכוונה היא ל״דבר הזה״ שבקריאת שמע: ״ואהבת את הוי׳ אלקיך בכל לבבך ובכל נפשך, והיו הדברים האלה״ וכו׳.

8והנה, באמצעות אתערותא דלתתא זו [באה] אתערותא דלעילא: גילוי פנימיות רצונו יתברך וחפצו האמיתי, שתימשך התורה והמצוות. וכמו שכתוב: ״הוא הקים עדות ביעקב, ותורה שם בישראל״; והעונג העליון נמשך לתוכן,

כמו בנוסח הברכה: ״אשר קידשנו במצוותיו״. המילה ״אשר״ קשורה לביטוי ״באשרי, כי אשרוני בנות״, שהוא לשון שבח והלל, בדומה למילים ״וטוב ויפה״ הנאמרות בברכת ״אמת ויציב״: ״ואהוב וחביב ונחמד ונעים״ וכו׳.

כי העונג העליון נמשך מאור אין סוף ברוך הוא, סובב כל עלמין, שהוא מקור חיי החיים ומקור התענוגים, כדי להתלבש בתורה

ובמצוות שלפנינו, הגלויות לנו והמלובשות בעניינים גשמיים. והכוח לכך שהמשכה זו, שהיא למעלה מעלה מהשתלשלות, תרד ותתלבש למטה מטה — תלוי באתערותא דלתתא זו.

(ועיין גם במה שנכתב על כך בביאור על ״יונתי״, בפירוש ״כי קולך ערב ומראך נאוה״; ובמאמר המתחיל ״ואהיה אצלו אמון״, בפירוש ״ואהיה שעשועים יום יום״. ועיין במה שנכתב במאמר המתחיל ״אוסרי לגפן״, ובפסוק ״וזכרתם את כל מצוות״; וכן במאמר המתחיל ״הבאים ישרש״, בפירוש ״כי תהיו אתם ארץ חפץ״ וכו׳)

ולכן אמרו חז״ל, שמתחילה יקבל עליו עול מלכות שמים ואחר כך עול מצוות. שהרי אי אפשר לקבל עול מצוות, ושיימשך בהן העונג העליון ברוך הוא, אלא על ידי קבלת עול מלכות שמים תחילה; וזהו ״ואהבת״ שבפרשה הראשונה.

9ועיין במה שנכתב על כך במאמר המתחיל ״ראיתי והנה מנורת זהב כולה״. על בחינה זו של אתערותא דלתתא ואתערותא דלעילא נאמר: ״ולבי ער״:

כי אף על פי שאני ישנה — בגלות, כאשר ״אותותינו לא ראינו״, כנזכר לעיל, אף על פי כן גם בגלותנו ה׳ לא עזב אותנו בלא בחינת רעותא דליבא, בחינת הרצון והכיסופים שיש

בכל נפש מישראל, לעורר את האהבה עד שתחפוץ להתפשט מן הלבושים שבנוגה. ובאתערותא דלתתא זו נמשכה אתערותא דלעילא — המשכת התענוג העליון לתורה ומצוות, אלא שהם בבחינת העלם ולא בגילוי.

10וזהו [פירוש] ״אתותינו לא ראינו״: ״לא ראינו״ דווקא, שכן הדבר אינו נראה ומתגלה לעיני בשר, ממש ״עין בעין״.

אבל בכל זאת ״אותותינו״ קיימים, והם ״אותיותינו״ — כלומר, אותיות התורה והתפילה, הנמשכות למטה מאור אין סוף ברוך הוא.

ועל כך נאמר: ״לעושה נפלאות גדולות לבדו״: הוא ממשיך נפלאות גדולות תמיד, אלא שהן בבחינת ״לבדו״, כלומר בבחינת העלם.

שהרי [חז״ל] תיקנו תפילה במקום קרבנות; אלא שבאמצעות הקרבנות, ״אשה ריח ניחוח להוי׳״, הייתה בכך התגלות ממשית של השכינה בבית המקדש, והיה

אש יורדת מלמעלה, ״אריה דאכיל קורבנין״; ואילו באמצעות התפילה המשכה זו נעשית בבחינת העלם. ועיינו במה שנכתב על כך בסוף המאמר המתחיל ״צו את בני ישראל ואמרת אליהם: את קרבני״ וכו׳.

אבל בכל זאת, גם באמצעות התפילה עולה הנפש ״לאשתאבא בגופא דמלכא״, ומשם היא ממשיכה חיים וחסד — את השפע של אור אין סוף ברוך הוא, הנעלם ומתלבש באותיות התורה והתפילה. ולא זו בלבד,

אלא ״קול דודי דופק״ — הוא [הדופק] שביד, כלומר הארה והמשכה בבחינת חיצוניות, שהיא החיצוניות של ההארה מן הלב. כשם שהיא נמשכת בדפיקת הלב בבחינת פנימיות, כך ניכרת המשכה זו בבחינת חיצוניות — דופק ביד.

והנה, בבחינת פנימיות, בדפיקת הלב, נמשכות המשכות התורה והמצוות — ״ויקם עדות ביעקב״ וכו׳; ובבחינת חיצוניות נמשכים חסדי ה׳.

עמנו תמיד, ״ככל אשר גמל עלינו״: ״לעושה נפלאות גדולות״ וכו׳, ״נותן לחם לכל בשר״ וכו׳, ״המפרנס את העולם כולו בטובו, בחן ובחסד״ וכו׳.

וזהו עניין ״דופק״, אותיות ״פקד״, שממנו נמשך ״וה׳ פקד את שרה״, [ו]״פקד פקדתי אתכם ואת העשוי לכם במצרים״. ועיינו במה שנכתב על הפסוק ״אלה פקודי״ וכו׳, ״אשר פקד על פי משה״.

11ב. והנה על התעוררות בחינה זו של רצון הלב (רעוא דלבא) נאמר בפסוק: ״פתחי לי אחותי רעייתי״. ״אחותי״ היא האהבה הטבעית המסותרת בלב כל כנסת ישראל ובנפש האלקית שלהם; טבע זה נובע ממקור חוצבה ומשורשה, שהרי היא ממש ״חלק אלוקה ממעל״,

כי ״חלק ה׳ עמו״. לכן האהבה הטבעית הזאת נקראת ״אחותי״, שכן היא דומה לאהבת אח ואחות, שאהבתם טבועה בהם מכוח לידתם.

ונאמר ״פתחי לי״, כי יש לפתוח אהבה זו ולהוציאה ממאסר הגוף והנפש הבהמית, באמצעות בחינת רצון הלב, כדי ״לעורר את האהבה״ וכו׳, כפי שנתבאר לעיל.

(עניין ״אחותי״ נתבאר גם במאמר המתחיל ״כי תבואו אל הארץ״, בפרשת בהר, ועניין ״רעייתי״ נתבאר שם בדרך אחרת.) ״רעייתי״ פירושו ״המפרנסת אותי״, על דרך מאמר רבותינו ז״ל: ״ישראל מפרנסין״ וכו׳.

ועיין במה שכתוב ״רועה ישראל האזינה״ וכו׳: שהקדוש ברוך הוא, כביכול, רועה וניזון מישראל, שכן ישראל מכינים לו מרעה ומזון.

וכמו שכתוב ״אכלתי יערי עם דבשי״, שהכוונה לקריאת שמע וברכותיה (כמו שכתוב בפרשת פנחס, דף רכו ע״ב): ״יערי״ — אלו המלאכים, שהרי השרפים הניצבים נקראים ״עצי שיטים עומדים״, וכולם עומדים ביראה וכו׳.

וזהו שאומרים בברכת יוצר, שהמלאכים מקדישים וכו׳, ו״האופנים ברעש גדול״ וכו׳: שכיסופיהם ורצונם

להיכלל באור אין סוף, ברוך הוא, ולהתבטל אליו יתברך. ביטול והיכללות אלה נקראים ״אכילה״, בדומה למאכל, למשל, שנספג באיברים, איבר אחר איבר, ונעשה אחד עם דם הנפש.

12ו״דבשי״ — אלו הנשמות, שהן פירות היער, ובהן מתיקות ותענוג: ״מן העז יצא מתוק״; ״ארץ זבת חלב ודבש״ וכו׳.

וזהו שאומרים בקריאת שמע: ״שמע ישראל״, המתייחס לניצוץ האלקי. רמ״ח תיבות קריאת שמע מכוונות כנגד רמ״ח איברי האדם, כדי שרמ״ח איברי האדם יתבטלו וייכללו באדם העליון, ״ועל דמות הכסא דמות כמראה אדם״ וכו׳.

13ובזוהר הקדוש נקראת בחינה זו ״להיספג בגופו של המלך״, כלומר להיות בביטול ממש ובהתכללות באור ה׳ אין סוף ברוך הוא, כמו המאכל שממנו נעשה הדם, והוא מתאחד עם דם הנפש ממש.

וכך יהיו כל כוחותיו לה׳ לבדו, ככתוב: ״מי לי בשמים, ועמך לא חפצתי״ וכו׳. וכל כוחות הנפש הבהמית, כגון כוח התאווה וכו׳, יהיו בבחינת אתכפיא ואתהפכא וכו׳.

14ואז תשוב הנפש אל ה׳ ותהפוך לאלקות ממש, עד שלא יהיו לה חיות ותענוג אחרים מלבד מה שמכוון לה׳ לבדו.

והדבר נובע מהתבוננותה של הנפש המשכלת, המתבוננת בגדולתו של אין סוף ברוך הוא, שאין ערוך אליו ית׳, ו״הכול לפניו נחשב כלא״, כטיפת מים בתוך האוקיינוס. לכן תתבטל הנפש במציאות לפניו ית׳,

והוא ישליך ממנו את כל החיות ואת כל התענוגים שאינם לה׳, כדי לדבוק בו לבדו ית׳, באור אין סוף ממש, מקור החיים ומקור התענוגים, ללא תערובת זרה או מניעים של טובת עצמו וכו׳, אלא מתוך ביטול והיכללות באלקות ממש.

15כעת, כשם שהמזון המתעכל ונעשה לדם מתאחד עם דם הנפש, ומחבר וקושר את השראת הנפש בגוף כדי להעניק לו חיים, כך באמצעות אתערותא דלתתא בבחינת ביטול

והתכללות, עד שהדבר נהפך לאלקות ממש, נמשכת כביכול חיות ואור אין סוף כדי להתחבר ולהיקשר עם בחינת ״גוף״, שהן מדותיו ית׳, כמו שכתוב בזוהר: ״וכמה גופין תקינת לון״ וכו׳:

״חסד — דרועא ימינא, גבורה״ וכו׳. שכן מדות החסד והגבורות שלו ית׳ הן בבחינת גוף ביחס לנשמה, שהיא אור אין סוף עצמו, בכבודו ובעצמו, אשר ״לאו מכל אלין מדות כלל״ וכו׳.

16ואפילו על חכמה עילאה נאמר: ״את כולם עשית בחכמה״, שכן היא נחשבת כעשייה גשמית. וכמו שנאמר: ״כי אמרתי: עולם — חסד ייבנה״; שכן החסד צריך להיבנות ולהתהוות, כדי שאור אין סוף, ברוך הוא, יתלבש במידת החסד.

וכך גם בשאר המדות ובחכמה. [ועיינו במה שנכתב לעיל על כך במאמר המתחיל ״לסוסתי״.] בניין זה בא מאתערותא דלתתא זו, שהיא בבחינת ביטול והתכללות ממש. שכן, כשם שהנפש אינה יכולה להתקשר עם הגוף באמצעות המזון אלא לאחר שהמזון מתעכל ונעשה לדם, המתאחד ממש עם דם הנפש,

כך אי אפשר שתימשך חיות מאור אין סוף, ברוך הוא, ושאור אין סוף, ברוך הוא, יתלבש בחכמה ובחסד מכוחה של אתערותא דלתתא, אלא אם היא בבחינת ביטול והתכללות ממש, עד שהנפש תשוב להיות בבחינת אלקות ממש, כנזכר לעיל.

17אך כדי להבין את הטעם לכל זה — מניין לנפש המלובשת בגוף הכוח לעורר אתערותא דלתתא כזאת, להתאחד עם אלקות ולהמשיך חיות ואור אין סוף לתוך מדותיו הקדושות? הדבר יובן מתוך הסבר הטעם לכך שהמאכל הגשמי

הבא מן הדומם, הצומח והחי, הנמוכים ממדרגת האדם, שהוא מדבר, ואף על פי כן האדם חי ממנו. הטעם לכך הוא ש״על כל מוצא פי הוי׳״ שבמאכל ״יחיה האדם״, ו״מוצא פי הוי׳״ עצמו הוא המחיה אותו.

אך הרי גם באדם יש ״מוצא פי הוי׳״; מדוע הוא זקוק בנוסף לכך ל״מוצא פי הוי׳״ שבמאכל?

אלא שהעניין הוא, כפי שנאמר: ״מאחור ומלפנים יצרת אותי״ — ״מאחור״, במעשה בראשית וכו׳. לכן ״מוצא פי הוי׳״ שבמאכל הוא מבחינות עליונות ונעלות יותר, ומשום כך יש בו כוח להמשיך את החיות לנפש האדם, וכן את התקשרותה והתלבשותה בגוף.

18והנה, כשם שבמשל המאכל הגשמי מחיה את האדם ומחבר את נפשו לגופו, משום שיש בו ״המוצא פי הוי׳״, כך

הוא גם בנמשל: אתערותא דלתתא זו, מתוך ביטול והתכללות, הנקראת למעלה בשם ״אכילה״, ממשיכה חיות ואור אין סוף ברוך הוא להתלבש בבחינת ״גוף״ — ״חסד דרועא ימינא, גבורה...״

הדבר הוא משום ״המוצא פי הוי׳״ — הכוח והחיות האלוקיים שיש לישראל בשורשם, שמקורם במדרגות עליונות שבאור אין סוף ברוך הוא; שהרי ״ישראל עלה במחשבה״.

19והפירוש של ״עלה במחשבה״ הוא שיש שלושה סוגי מחשבות, כפי שנאמר: ״כי לא מחשבותי מחשבותיכם״ — בלשון רבים. יש מחשבה שבתוך מחשבה, כלומר, כשאדם חושב מחשבה של שכל והבנה, בעניין שדורש עיון של הלב.

ויש דיבור שבתוך מחשבה, כשאדם חושב מילים בלבד, שאין בהן אלא צירופי אותיות, ולא מלובשים בהן שכל והבנה כלל.

ויש מעשה שבתוך מחשבה, והוא כוח הדמיון, שאינו אלא דימוי של כל מה שאדם רואה במעשה גשמי ובפעולה ממשית.

ו״עלה במחשבה״ פירושו מחשבה שבתוך מחשבה, שהיא המחשבה העליונה. (ועיין במה שכתוב על הפסוק ״ויכתוב משה את מוצאיהם״, ובמאמר המתחיל ״יונתי בחגוי הסלע״, ובמאמר המתחיל ״אם בחוקותי תלכו״; ועיין במה שכתוב בעניין שתי הבחינות שבמחשבה, במאמר המתחיל ״שובה ישראל עד״.)

ושורש התהוות העולמות והתלבשות אור אין סוף ברוך הוא בבחינות חכמה וחסד הוא מבחינת דיבור ואמירה שבתוך מחשבה, כפי שנאמר:

״כי אמרתי עולם...״, וכן ״ויאמר אלקים יהי אור...״. הן הן צירופי האותיות הנמשכים מאור אין סוף ברוך הוא כדי להאציל את הכלים של עשר הספירות, כפי שמבואר במקום אחר.

ולכן יש כוח בשורש נשמות ישראל, שהוא מבחינת מחשבה שבתוך מחשבה, להמשיך חיות ואור אין סוף ברוך הוא, על ידי שהנשמה בטלה ונכללת ממש באלקות באתערותא דלתתא זו. והדבר דומה ממש למאכל המתעכל והופך לדם הנפש וממשיך חיות וכו׳.

וזהו פירוש ״כי אמרתי עולם חסד יבנה״: החסד נבנה באמצעות ״כי אמרתי״ — אמירה שבלבי, ש״ישראל עלה במחשבה״.

(ראו גם מה שנכתב על כך לעיל, במאמר המתחיל ״לסוסתי״; ועיינו בפירוש הרמ״ז לפרשת תולדות, בדף קל״ה, בעניין ״בעשרה מאמרות נברא העולם — והלא במאמר אחד יכול להיבראות?״ וכו׳; עיינו שם.) ופירוש

״כי אמרתי עולם״ פירושו שהאמירה נמשכת עד לבחינת ״עולם״, בעשרה המאמרות שבהם נברא העולם: ״יהי אור״, ״יהי רקיע״ וכו׳.

ומכך נמשכת חיות העולמות, בפנימיות ובחיצוניות: בפנימיות — ״ויקם עדות ביעקב״ וכו׳; ובחיצוניות — ״קול דודי דופק״, שאותיותיו הן פק״ד: ״פקד פקדתי״ וכו׳.

וזהו [פירוש] ״האותיות שאלוני על בני ועל פועל ידי תצוני״: ״על בני״ — בבחינת פנימיות, ו״על פועל ידי״ — בבחינת חיצוניות.

20ג. והנה, באמצעות אתערותא דלתתא זו, הנעשית על ידי הבחינה של ״פתחי לי אחותי רעיתי״, יעלה האדם ויבוא ויגיע למדרגה עליונה עוד יותר — בחינת ״יונתי״. והיא בחינת ״עיניך יונים״: כמו זוג יונים המביטים תמיד זה בזה ונהנים מן הראייה ההדדית.

21וחיבתם אינה פוסקת מלהביט זה בזה. כך יהיה האדם בבחינה זו, שהיא בחינת ״להסתכל ביקרא דמלכא״ — להביט תמיד. ועל כך נאמר: ״עיני האדם לא תשבענה״.

פירוש ״עיני האדם״ הוא ״האדם הגדול בענקים״ — זה אברהם אבינו, שעליו נאמר ״הלוך ונסוע״ תמיד, בלי הפסק: תמיד הלוך ונסוע ממדרגה למדרגה, עד הנגבה. הוא שנקרא ״אברהם אוהבי״, וחיבתו למקום ברוך הוא לא פסקה לעולם.

לכן אמרו רבותינו ז״ל: ״בכל יום יהיו בעיניך דברי תורה כחדשים״, שהעין לא שבעה מהם. (ועיינו במה שנכתב בפרשת בחוקותי בפירוש ״ואכלתם ולא תשבעו״.) והיינו משום שהתבונן בגדולתו של אין סוף ברוך הוא, שאין לו סוף כו׳.

ואין לו ית׳ ערוך כלל, שהרי ״כולא קמיה כלא״ כו׳, וכטיפה בתוך מי האוקיינוס כו׳. והוא המחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית, מאין ליש ממש. וחידוש זה אינו אלא הארה בלבד: ״הודו וזיוו״ של שמו ״על הארץ״ כו׳.

שהרי הזיו מתחדש מאין ממש, מאין תמיד, והוא מתחדש ללא הרף. ולכן נאמר: ״וקדושים בכל יום יהללוך סלה״ — ״קדושים״ הם הנשמות שלמעלה; ״בכל יום״, תמיד, ״יהללוך סלה״,

בלי הפסק, ממדרגה למדרגה, עד רום המעלות: למעלה עד אין קץ וסוף, ולמטה עד אין תכלית.

22ולכן העין לא תשבע מלראות, מלהביט תמיד בכבוד המלך, ולשמוח ולהתענג בראייה זו,

ולהתענג על הוי׳ — שהוא אור אין סוף ברוך הוא, המתגלה בנפשו המשכלת, והיא קרבת ה׳ ממש; ו״הצדיק יחיה באמונתו״ וכו׳, כמו שכתוב בספר של בינונים (תניא), פרק ל״ג.

23ובאמצעות אתערותא דלתתא זו, האתערותא דלעילא היא ממש בהתאם לה: ״עין הוי׳ אל יראיו, למיחלים לחסדו״, בזכות ״עיני תמיד אל הוי׳״ וכו׳.

ומכאן נמשכת עלייה נוספת, מדרגה אחר מדרגה, עד שמגיעים לבחינת ״תמתי״. על כך אמרו חז״ל במדרש רבה על שיר השירים: ״תמתי — תאומתי״, שכן כנסת ישראל היא תאומתו של

הקדוש ברוך הוא: הקב״ה נקרא ״חתן״, וכנסת ישראל נקראת ״כלה״, המתאחדת עם החתן ונעשית תאומתו. ואף על פי כן, ״אין מקרא יוצא מידי פשוטו״: היא נקראת ״תמתי״ גם מלשון שלמות,

שהרי היא משלימה אותו ית׳, כביכול, כך שהוא נקרא ״תם ושלם״; ובלי כנסת ישראל אין לו, כביכול, שלמות אמיתית, שכן ״דכר בלא נוקבא נקרא פלג גופא״ — זכר ללא נקבה נקרא חצי גוף (ראו זוהר, ויקרא, דף ז ע״ב).

ועל כך אמרו חז״ל על הפסוק ״ועשיתם אותם״: ״אתם כתיב — מעלה אני עליכם כאילו עשאוני״ וכו׳. והביאור בזה: לכאורה לא מובן כיצד אפשר לדבר על ״עשייה״ כלפי מעלה.

אלא העניין הוא ששלמותו של הבורא — העובדה שהוא נקרא ״רחום וחנון, ארך אפים״ וכו׳ — מתגלה רק בהתהוות העולמות והנבראים. בתוך כך אור אין סוף, שהוא ״לאו מכל מדות״ וכו׳, נמשך ומתלבש בבחינת מדת חסד, בבחינת ״רחום וחנון״ וכו׳.

24והמשכה זו תלויה בהתעוררות מלמטה, כנזכר לעיל. חסד, ״הזרוע הימנית״, נמשך באמצעות הצדקה והחסד שישראל עושים למטה.

וגבורה, ״הזרוע השמאלית״, נמשכת באמצעות הבחינה של ״שמאל דוחה״, שהיא הבחינה של הכנעת הסטרא אחרא: [אז] נעשה ״שמאלו תחת לראשי״, המביא להרמת

הראש, בבחינת הסתלקות, שבה ״כבודו של הקדוש ברוך הוא עולה״. ועל ידי הפיכת הסטרא אחרא באמצעות ״ועשה טוב״, מביאים לבחינת ״וימינו תחבקני״, שהיא בחינת ימינו וחסדו של הקדוש ברוך הוא.

כמו שכתוב: ״אהבתי אתכם, אמר הוי׳״. זו האהבה המקיפה את הנפש. כשם שאדם מחבק את חברו מאחור ומקיף אותו, ואינו מניח לו להיפרד ממנו, כך היא האהבה הבאה מלמעלה,

שהיא למעלה מיכולת הקיבול של נפש האדם. היא אינה מתלבשת ומתכסה בתוך הנפש, אלא מקיפה וסובבת אותה, עד שהיא צרורה ומוקפת ״בצרור החיים עם הוי׳״ ממש, ולא תיפרד ממנו לעולם.

25וזהו [המשמעות של] ״כאילו עשאוני״: הכוונה לעשיית החסד והגבורה, שהן בחינת כלים ומשכן להשראת אור אין סוף ברוך הוא.

שכן אור ללא כלי אינו אור שמתגלה ומושג כלל, והעולמות אינם יכולים לקבל אותו; התהוות העולמות נועדה להראות את גילוי שלמותו יתברך, ״רחום וחנון״ וכו׳.

לכן עשיית הכלים נחשבת כאילו עשאוני ממש, כדי שתימשך ותתגלה שלמותו יתברך, דבר שנעשה באמצעות ההתלבשות

של אור אין סוף ברוך הוא בבחינת כלים, בחכמה ובחסד, באמצעות אתערותא דלתתא של ישראל. (ועיינו עוד בעניין ״יונתי תמתי״ בהמשך, במאמר המתחיל ״ששים המה מלכות״ וכו׳.)

26אבל הנה, הגורם לכל הבחינות הללו הוא מה שנאמר: ״שראשי נמלא טל״. והעניין הוא שנאמר: ״אהיה כטל לישראל״ — לא כגשמים, שלפעמים נעצרים בגלל מעשיהם של התחתונים;

אבל הטל אינו נעצר לעולם, אפילו בשנים כמו שנות אליהו, שאמר: ״אם יהיה טל ומטר״ וכו׳; ואף על פי כן, הוא הצליח לעצור את הגשם בלבד, ולא את הטל.

27והטעם הוא שיש אתערותא דלעילא התלויה באתערותא דלתתא, ויש אתערותא דלעילא שאינה תלויה כלל באתערותא דלתתא; שכן אתערותא דלעילא זו היא מדרגה עליונה ונעלית מאוד באור אין סוף, ברוך הוא, סובב כל עלמין וכו׳.

אתערותא דלתתא אינה מגיעה לשם, ואינה נחשבת שם כלל; שם החושך הוא כאור, ומשם יורד הטל. לכן אין מעשי התחתונים מעכבים את השפעתה, וחטא ועוון אינם מעכבים אותה כלל, כי ה׳ פועל למענו, ולפניו החושך הוא כאור.

(ועיינו במה שנתבאר על כך בסוף המאמר המתחיל ״האזינו השמים״.) וזהו ״שראשי נמלא טל״ — ״ראשי״ דווקא. והנה, כפי שנתבאר למעלה בעניין ״ולבי ער״, אין

דמיון בין השפעת החיות וזרימתה מן הלב לאיברים לבין השפעתה מן המוח לאיברים: ההמשכה מן הלב כוללת תחילה עלייה, ואחר כך המשכה; ואילו ההשפעה מן המוח היא המשכה בלבד.

ולכן עניין הטל, שהוא אתערותא דלעילא שלמעלה מאתערותא דלתתא, נקרא ״שראשי נמלא טל״, והוא בחינת מוחא. ועיינו בזוהר חלק ג׳, פרשת שלח (דף קס״א ע״ב).

וזהו שאמרו חז״ל: ״פתחו לי כחודה של מחט ואני אפתח לכם כפתחו של אולם״. בכך רמזו למה שנאמר בפרק ב׳ של מסכת מידות: ״כל השערים שבמקדש היו להם דלתות, חוץ משל אולם״.

והעניין הוא שהשערים הם שערי ההשפעה, שדרכם נמשכות חיות ומזון לעולם; והדלתות נועדו לסגור את השער וכו׳. (עיינו במה שנתבאר על כך במאמר המתחיל ״והבדילה הפרוכת״.) לפעמים השערים נסגרים בהתאם למעשי התחתונים,

אבל לפתח האולם לא היו דלתות, והוא היה פתוח תמיד, משום שהוא רומז להשפעה היוצאת ללא הפסק וללא עיכוב מצד מעשי התחתונים, שכן אתערותא דלתתא אינה מגיעה עד לשם.

אבל הדבר אמור דווקא בהשפעה המגיעה לעולם הגשמי, הנמשכת מבחינת חיצוניותם של העולמות העליונים. ואילו בבחינת פנימיותם של העולמות העליונים, צריכה תחילה לבוא כל האתערותא דלתתא, כולה,

עד היכן שכוחה מגעת; ורק לאחר מכן מתגלה ויורדת בחינה פנימית עליונה ונעלית מאוד, שאליה אין האתערותא דלתתא מגיעה. וזהו שאמרו חז״ל: ״פתחו לי כחודה של מחט, ואני אפתח לכם כפתחו של אולם״.

28ולהסביר את העניין הזה בעבודת ה׳: ידוע שתחילת ההשתלשלות היא מחכמה ולמטה. מחכמה ולמטה, הנפש האלקית מתלבשת בגוף ובנפש הבהמית,

ועל האדם לחזק את הנפש האלקית ולהוציא אותה ממאסר הגוף והנפש הבהמית. אבל הרצון שבנפש הוא בבחינת רצון עליון, שהוא למעלה מההשתלשלות.

29וכך רצון זה אינו מתלבש כלל בנפש הבהמית. אך הוא אינו שורה ומתגלה בנפש האדם באופן גלוי עד שיעשה כל מה שבכוחו.

והנה, בכוח נפשו אין הוא יכול להתחזק אלא מחכמה ולמטה: כלומר, להשקיע את עיקר חכמתו בחכמת התורה, וכן שמדותיו, שהן אהבה ויראה וכו׳, יהיו לה׳ לבדו.

אבל הרצון, שהוא בבחינת מקיף ואינו מתלבש כלל בנפש, אינו נתון לשינוי בכוח נפשו; אולם כאשר מגיעים לשלמות בכל מה שבכוח הנפש מחכמה ולמטה, אזי ממילא יאיר ויתגלה אור הרצון העליון ברוך הוא ברצון הנפש, בבחינת גילוי.

(כפי שנתבאר לעיל במאמר המתחיל ״צאינה וראינה״, בפירוש ״עשה רצונו כרצונך כדי שיעשה רצונך כרצונו״. וראו גם מה שנכתב במאמר המתחיל ״כי תצא״, בפירוש דברי הזוהר ״מי שהורג את הנחש נותנים לו את בת המלך״ וכו׳.)

ובזה יובן ״פתחו לי כחודה של מחט״: היינו, מבחינת ההשתלשלות מחכמה ולמטה, שהיא בבחינת ״חודה של מחט״ ביחס לאור אין סוף ברוך הוא, סובב כל עלמין, שאין

לו ערוך, יתברך; כי נשגב שמו לבדו, ורק הודו וזיו שמו על הארץ והשמים וכו׳.

״ואני אפתח לכם כפתחו של אולם״ — היינו אתערותא דלעילא העליונה, שלמעלה מההשתלשלות. ורצון זה הוא הגורם לכך שיימשך ממנו רצון הלב, ״לעורר את האהבה״,

בבחינת ״אחותי, רעייתי, יונתי, תמתי״, מחמת ש״ראשי נמלא טל״: כי הטל, שהוא מבחינת הרצון העליון ברוך הוא, נמשך ומתלבש בבחינת ״ראשי״, שהיא בחינת חכמה וכו׳.

והדברים מובנים למבין. (ועיינו ב[מדרש] רבה על [הפסוק] ״אני ישנה״ וכו׳: Shemos, פרק 2; 120b; תחילת Parshas Terumah; סוף Parshas Pekudei; ועל Song of Songs, על ״אני ישנה״; ועל Koheles, על ״דיברתי אני עם לבי״; על Esther, על ״בימי אחשוורוש״. Zohar: תחילת Parshas Haazinu, וברמ״ז שם;

Vayera 112a; Beshalach 46a; Tzav 33b; Emor 25a; Shelach 174b; Pinchas 233a; כפי שנרשם בספר Beis Aharon על ״אני ישנה״.)