להבין ענין הטעם למה שהאתדל״ע הבאה אחר האתעדל״ת…

1כדי להבין את הטעם לכך שההתעוררות מלמעלה שבאה לאחר ההתעוררות מלמטה — וזהו מה שכתוב: ״ואשה כי תזריע תחלה״, ואז ״וילדה זכר״ — היא בחינת האהבה רבה שבנשמות, ״מי לי בשמים״ וכו׳,

שלא על מנת לקבל פרס וכו׳; ואילו התעוררות האהבה שבנשמות הבאה מבחינת התעוררות מלמעלה שבאה מעצמה, מלמעלה למטה, בלי התעוררות מלמטה תחילה — וזהו הנקרא ״איש מזריע תחילה״ — אזי אין היא אלא

״וילדה נקבה״, שהיא בחינת אהבה זוטא, על דרך ״נשים דעתן קלות״: אהבה על מנת לקבל פרס, כדי לדבוק בו וליהנות מזיו וכו׳, בבחינת אהבה לגרמיה וכו׳. וכל זה מבואר בפרשת תזריע, בדיבור המתחיל ״שוש תשיש״.

2וכן יש להבין את הטעם למה שנתבאר לעיל בפירוש ״צאינה וראינה בנות ציון״ וכו׳, ״בעטרה״: כדי לראות ״בעטרה שעטרה לו אמו״, שהיא בחינת כתר, אין צורך בלבושים; ואילו השגות הנשמות בגן עדן בטעמי התורה,

שהיא בחינת חכמה, נעשות דווקא באמצעות הלבושים. לכאורה הדבר הפוך: הרי העטרה והכתר הם בחינה נעלית הרבה יותר; ואם כן, אם אי אפשר להשיג את גילוי הזיו בלי לבוש,

(ועיינו במה שנכתב בעניין לבושים אלה על הפסוק ״ואברהם זקן בא בימים״, ובמאמר המתחיל ״ועשית בגדי קודש״), שבתוכם ועל ידם מושג הזיו,

כמו שעל דרך משל אי אפשר להביט באור גדול אלא באמצעות זכוכית החוצצת ביניהם — כיצד נאמר על גילוי הכתר: ״צאינה״ מן הלבושים ״וראינה בעטרה״ וכו׳?

והעניין יובן על פי המבואר בעץ חיים בעניין ירידת החיות בכלל והמשכת השפע מאור אין סוף ברוך הוא לכללות ההשתלשלות כולה: יש שני סוגי השפעה.

הראשונה היא ההשפעה שבאה ונמשכת תמיד מלמעלה למטה, גם בלי אתערותא דלתתא והעלאת מ״ן; אלא היא נמשכת מאליה מלמעלה, משום ש״חפץ חסד הוא״.

3כפי שנאמר: ״המחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית״. והשפעה זו יורדת, אף ששורש ירידתה הוא בעוצמת רוב הטוב והחסד העליון של אור אין סוף עצמו, ברוך הוא, בכל זאת אינה נמשכת ויורדת

אלא מבחינת חיצוניות האור, ולא מבחינת פנימיותו. לכן גם אינו מאיר ומתגלה בהם באופן שיחול בהם שינוי כלשהו או תוספת על מדרגתם,

אלא רק כדי לחדש את הקיים, שלא יחסר ולא יתווסף וכו׳. (ראו בהקדמת רבי נתן שפירא לפרי עץ חיים: ״ולזה הם שואפים וכו׳, ובעניין זה אין להם חלק בתחתונים כלל וכו׳״;

״אמנם יש עוד רב תועלת בעבודתנו וכו׳, ויהיה תוספת וכו׳, עד שלא ייחשב שיעורם וכו׳ לעומת התוספת ההיא וכו׳, והיינו המיוחס וכו׳״, ראו שם. וזו הבחינה השנייה הנזכרת כאן.)

הבחינה השנייה היא ההשפעה שבאה ונמשכת מבחינה פנימית יותר מן ההשפעה הראשונה. יש בה דרגות ובחינות אין־סופיות, ובאמצעות תוספת אור זו יתעדנו העולמות עידון רב וכו׳,

לפי מידת האור והגילוי. השפעה פנימית זו באה דווקא באמצעות העלאת מ״ן, שהיא בחינת ביטול ועלייה מלמטה למעלה; ורק אז תאיר ותימשך המשכה זו וכו׳.

(שתי בחינות אלו הן מה שכתוב בסידור האריז״ל בכוונת קריאת שמע, וכן בפרי עץ חיים, שער קריאת שמע, פרקים ו׳ וי״א: שיש שני מיני ייחודים באבא ואמא, הראשון הוא זיווג פנימי דאבא ואמא וכו׳, והוא אינו תדיר אלא נעשה רק על ידי עליית מ״ן דז״א ונוקבא,

וזה נעשה על ידי תפילתנו ומצוותינו וכו׳. הזיווג השני הוא זיווג חיצוני דאבא ואמא, והוא נועד רק לחיות העולמות ולקיומם ההכרחי. זיווג זה אינו נפסק, שהרי אי אפשר להתקיים בלי חיות; והוא נעשה מאליו, לא על ידי מ״ן דז״א ונוקבא.

ולא על ידינו. כך הוא גם בעץ חיים, שער הזיווגים, פרק א, ובשער הנסירה, תחילת פרק ב. וראו מה שנכתב בעניין זה במאמר המתחיל ״שוש אשיש בה׳״, ומה שנכתב בביאור על הפסוק ״זכור את יום השבת לקדשו״, וכן מה שנכתב במקום אחר על מאמר הזוהר בפרשת פנחס.

(דף רמ״ט): ״ונכנסה לתוך הר של חושך, ומשם הביאה מזון״ וכו׳. לפי זה יובן העניין שהוזכר לעיל: כאשר ״האיש מזריע תחילה, יולדת נקבה״,

כלומר, כאשר ההתעוררות בנשמות ישראל נמשכת מן ההתעוררות מלמעלה שבאה מעצמה, אף שהתעוררות זו באה ממקום ומדרגה גבוהים, שכן סיבת ההמשכה היא ״כי חפץ חסד הוא״, כפי שהיה בבריאת העולם,

אף על פי כן, היא נמשכת ומאירה בהן רק בבחינת חיצוניות (וכנזכר לעיל, שהיא נקראת זיווג חיצוניות דאבא ואמא). לכן, גם כאשר נמשכות ממנה הולדה והתעוררות של רגש בכנסת ישראל, אין זו אלא הבחינה של ״יולדת נקבה״, שהיא אהבה בקטנותה.

אבל לא כך הוא בבחינת ההתעוררות מלמעלה, הבאה מלמעלה למטה אל נשמות ישראל דווקא לאחר הקדמת העלאת מ״ן בביטול ואתערותא דלתתא מלמטה למעלה; וזהו עניין ״אשה מזרעת תחילה״:

אזי ההתעוררות מלמעלה גורמת ל״יולדת זכר״, שהיא בחינת אהבה רבה וכו׳, מפני שאתערותא דלתתא זו נמשכת מן הפנימיות, והיא נמשכת אליהם גם בבחינת פנימיות ובגילוי, כדי לפעול ולהוליד בהם אהבה רבה ופנימיות הלב.

42. כעת יובן גם עניין ״צאינה וראינה״ וכו׳. ההבדל בין תורה למצוות כפי שהן למטה הוא שהתורה היא הביאור וההבנה המפרטים את כל פרטי המצוות: כיצד ומה יש לעשות.

נמצא שהתורה היא בחינת הפנימיות, והמצוות הן בחינת החיצוניות. ואף על פי כן, דווקא גוף המצווה עצמו הוא רצונו ממש ית׳, אף על פי

שהוא חיצוניות בלבד, מעשה לבדו; ואילו התורה, אף שהיא בחינת הפנימיות, אינה אלא הביאור כיצד ומה יש לעשות במצווה.

נמצא שהמצווה היא העיקר. (ועיינו במה שנכתב על כך בפרשת בהעלותך, במאמר המתחיל ״ראיתי והנה מנורת זהב״ וכו׳; עיינו שם.)

ולכן, אפילו בתוך המצווה עצמה, במצוות חליצה שיש בה קריאה ומעשה, נאמר במשנה: ״ככה יעשה״ — כל דבר שהוא מעשה מעכב, אבל הקריאה אינה מעכבת. הרי שהמעשה הוא היסוד בכל דבר.)

ולכן מצאנו שחז״ל הפליגו בשבח המעשה, באומרם: ״לא נאמר ללומדיהם אלא לעושיהם״, וכן: ״לא המדרש הוא העיקר אלא המעשה״.

ואף על פי כן, מפני שהתורה היא בחינת הפנימיות, מצאנו שמצד בחינה זו הפליגו במעלתה יותר ממעלת המצוות,

כמו שנאמר בירושלמי, בפרק הראשון של פאה: ״ואחד אמר: אפילו כל מצוותיה של תורה אינן שוות לדבר אחד מן התורה״. ושניהם אמת.

שהרי כפי שהתורה והמצוות הן למטה, כך הן גם למעלה, במקורן ובשורשן. התורה נמשכת מבחינת חכמה עילאה,

וכמאמר ״אורייתא מחכמה נפקת״ — התורה יוצאת מחכמה; ואילו שורש המצוות הוא בבחינת כתר עליון. כידוע, משום כך יש תרי״ג מצוות, ויחד עם

שבע מצוות דרבנן הן שש מאות ועשרים, כמניין תר״ך, אותיות ״כתר״, שיש בו תר״ך עמודי אור; ראו פרדס, שער ח, פרק ג. וידוע שכתר נעלה ביותר מן החכמה.

אולם אף שהתורה יוצאת מחכמה, אין זה אלא יציאתה לגילוי, עד למטה מטה, בבחינת התורה הנגלית לנו. אבל שורש התורה ומקורה, בפנימיות טעמי התורה,

שורשה הוא בבחינת חכמה סתימאה דא״א, שהיא בחינת חכמה שבכתר ונקראת מוחא סתימאה — מוח נסתר, שהוא סתום ונעלם, ונעלה ביותר מבחינת חכמה דאצילות. היא נקראת ״שכל הנעלם מכל רעיון״.

5לכן הפנימיות של טעמי התורה לא התגלתה עכשיו, ורק לעתיד הם יתגלו. זהו [פירוש] ״ישקני מנשיקות פיהו״: לעתיד תהיה התגלות של מוחא סתימאה, שנסתרת עכשיו וכו׳.

עם זאת, הארה מבחינה זו מתגלה לנשמות בגן עדן. זהו עניין לימוד התורה של הנשמות בגן עדן — השגת הפנימיות של טעמי התורה.

לכן אמרו חז״ל: ״אשרי מי שבא לכאן ותלמודו בידו״. מאחר שהנשמה היא נברא מוגבל, היא אינה יכולה ליהנות ולהשיג בכוחות עצמה, בהשגה ממשית משלה, את הפנימיות של טעמי התורה,

שהיא הארה מן החכמה הנסתרת, מן הפנימיות של כתר, כלומר חכמה שבכתר; אלא אם כן ״תלמודו בידו״: מן הלימוד שלמד בחלקיה הגלויים של התורה נעשה לו לבוש, ובו

ועל ידו היא יכולה להשיג את פנימיות התורה. לכן התורה נקראת ״משלו של הקדמון״: כשם שרק באמצעות משל אפשר להבין את הנמשל, ואילו בלי המשל והלבוש הדבר נשאר נסתר

ואי אפשר להשיגו כלל. לכן הנשמות בגן עדן נקראות ״בנות ציון״, על שם הלבושים שנעשו להן מן התורה והמצוות וכו׳.

אולם שורש המצוות הוא בבחינת גלגלתא דאריך אנפין, הנקראת כתר שבכתר, והיא למעלה מבחינת מוחא סתימאה, שהיא חכמה שבכתר.

6לכן המצוות והמעשה הם העיקר והיסוד. משום כך גם מעשיו של אדם צריכים להיות מרובים מחכמתו, כשם שלמעלה ״הגולגולת מכסה על המוח״.

אף על פי כן, בחינת הגולגולת של אריך אנפין היא החיצוניות של כתר. בדרך משל, על פי הפסוק ״מבשרי אחזה״: הגולגולת היא

רק עצם וחיצוניות, ואילו המוחין שבתוך הגולגולת הם הפנימיות ביחס לגולגולת. כידוע מדברי הרופאים ומנתיחת הגוף, בשלושת חדרי המוח מלובשת הבחינה הפנימית של המוחין, שהם חכמה, בינה ודעת.

לכן, כשנגרם נזק כלשהו למוח הגשמי, הבחינה הפנימית שבאותו מוח נחלשת. למשל, שכחה מרובה נובעת מפגיעה בחלק המוח שבו תלוי כוח הזיכרון וכו׳. לעומת זאת, בעצם הגולגולת אין כלל גילוי של חיות באופן כזה.

7לכן, אם קרום המוח נוקב, הבהמה נעשית טרפה אפילו בנקב כלשהו ואינה יכולה לחיות, שלא כמו במקרה של הגולגולת. וכך גם למעלה: גלגלתא דאריך אנפין היא החיצוניות של כתר,

אבל המוחין הם הפנימיות, ומוחא סתימאה הוא הפנימיות של כתר. לכן, מבחינה זו התורה נעלית מן המצוות,

כשם שאין ערוך בין מהות העצם לבין המוחין. וזהו מאמרו של מי שאומר שכל מצוות התורה אינן שקולות לדבר אחד מן התורה, כפי שהוזכר לעיל.

8ובכל זאת, המעשה הוא העיקר. שכן עצם הגולגולת, אף שהיא גשמית וחיצונית ממש, מקיפה וסובבת את המוחין, ומכאן ששורשה חייב להיות נעלה יותר מבחינת המוחין.

והעניין הוא כפי שכתוב בעץ חיים, שער כ״ב, סוף פרק ו׳, ואלו דבריו: ״כשם שכתר אינו חלק מגופו של ז״א,

אלא הוא רק בחינה המקיפה אותו מבחוץ; כך הוא גם באדם התחתון: הכתר שלו הוא אור רוחני המקיף אותו, ואינו גלוי וניכר לעין כול;

אבל החלקים החיצוניים שלו, המתפשטים למטה, מתגלים למטה, והם הגולגולת המקיפה את המוחין של האדם עצמו״. עד כאן לשונו. נמצא שבאדם, אף שהגולגולת מצד עצמה היא החיצוניות והמוחין הם הפנימיות,

ולכן עיקר גילוי החיות הוא במוחין, ובכל זאת [הגולגולת] היא החיצוניות של האור המקיף הרוחני של האדם, ואותו אור מקיף רוחני נעלה הרבה־הרבה מבחינת הפנימיות של המוחין; וכידוע, אין ערך לאור הפנימי ביחס לאור המקיף.

9והחיצוניות של המקיף היא הגולגולת; לכן גם מבחינה זו היא בחינת מקיף וסובב את המוחין.

אך למרות זאת, מכיוון שהיא עצמה רק החיצוניות של אותו אור מקיף, הרי שהמוחין, שבהם מתגלה האור הפנימי,

כלומר, חכמה, בינה ודעת, המתגלות במלואן, נעלות מבחינה זו על הגולגולת. ואף ששורשה גבוה יותר, הרי אותו שורש הוא אור מקיף שאינו מתגלה ו

אינו נראה או ניכר כלל; לא כן האור המלובש במוחין, שנראה ומתגלה — כלומר, השכל, הבינה והדעת וכו׳.

10מכאן מובן שלמוחין יש מעלה שאין בגולגולת: הם הבחינה הפנימית, ואילו הגולגולת היא

רק הבחינה החיצונית; ולגולגולת יש מעלה על המוחין, שכן היא הבחינה החיצונית של האור המקיף הרוחני, הנעלה לאין קץ מן הבחינה הפנימית של המוחין.

11מן המשל כולו שלעיל יובן עניינם של שורשי התורה והמצוות למעלה: התורה יוצאת מחכמה של עולם האצילות, ושורשה בחכמה שבכתר, שהיא בחינת הפנימיות; ואילו המצוות הן מבחינת גלגלתא,

שהיא החיצוניות של כתר, והיא סובבת ומקיפה את המוחין. מאחר שחכמה היא בחינת הפנימיות וגלגלתא היא בחינת החיצוניות, משום מעלה זו הפליגו חז״ל בשבח התורה יותר מבשבח המצוות.

ואף על פי כן, המעשה הוא העיקר, שכן גלגלתא היא החיצוניות של בחינת המקיף הרוחני, הנעלית לאין ערוך מבחינת הפנימיות של המוחין. (ועיינו בהרמ״ז על פרשת אמור) (דף פח, סוף ע״ב), בביאור ״דנגיד ונפיק״ וכו׳, ״על הראש״ וכו׳;

וזה לשונו: ״שהרי גם כתר של אריך נחשב לעולם אין סוף, כדרכו של כל כתר המתייחס למה שלמעלה ממנו; ועיקרה של אצילות מתחיל ממוחא סתימאה, שהיא החכמה של אריך״. עד כאן לשונו. וכפי שנכתב על כך בביאור על [הפסוק] ״כי ביום הזה יכפר״.

נמצא שגלגלתא, שהיא החיצוניות של כתר אריך, כלומר כתר שבכתר, גבוהה משום כך מבחינת חכמה שבכתר, אף שהיא בחינת הפנימיות.

12וכך נתבאר גם בביאור על הפסוק ״יביאו לבוש מלכות״, במאמר המתחיל ״והנה התורה״ וכו׳; עיינו שם. לכן גם גלגלתא היא בחינה מקיפה על מוחא סתימאה. 3. ובכך יובן עניינה של ״צאינה וראינה״.

כי הנה תענוג הנשמות בגן עדן נובע מהשגת סודות התורה, שבהם עסקו בעולם הזה בלימוד התורה הנגלית; ושורש הארה זו הוא מבחינת חכמה סתימאה,

שהיא בחינת פנימיות, והיא נמשכת דרך שלבים רבים של השתלשלות, עד שהיא מתגלה גם לנשמה בגן עדן באופן פנימי ממש, כך שהנשמות משיגות אותה ונהנות ממנה. לכן אין הנשמה בגן עדן יכולה להשיג ולהתענג

מהפנימיות של התענוג ושל השכל הנעלם אלא באמצעות לבוש הנמשך מן ההלכות והמצוות שבהן עסקו בעולם הזה. לכן על ״בעטרה שעטרה לו אמו״ וכו׳ נאמר ״צאינה וראינה״ — לצאת מבחינות הלבושים.

(כלומר, אף שגלגלתא גבוהה ממוחא סתימאה, שהרי היא בחינת כתר דאריך, מכל מקום, מכיוון שהיא בחינת חיצוניות, היא יכולה לרדת ולהתגלות למטה בלי לבוש, בשונה מהפנימיות; וכידוע, החיצוניות של העליון יורדת למטה.)

ואף שהיא החיצוניות של בחינה עליונה יותר, הרי אדרבה: ככל שהדרגה גבוהה יותר, כך היא יכולה לרדת ולהתגלות למטה יותר, וזאת באמצעות החיצוניות שלה. וכעין מה שנכתב במקום אחר בפירוש ״אל עליון גומל חסדים טובים״, ששורשן של נצח, הוד ויסוד הוא בכתר,

וזאת משום שבחינת נצח, הוד ויסוד היא החיצוניות של המשפיע, היורדת ומתגלה למקבל; וכוח ירידה זה נובע מן הכתר, שלמעלה מחכמה וכו׳. ועיינו גם במה שנכתב על דרך זו בביאור על הפסוק ״משה ידבר״, בעניין שלושת העולמות היוצאים מתיקונא קדמאה וכו׳; עיינו שם.

לכן, כדי לראות בעטרה אין צורך בלבושים וכו׳. ועוד, וזהו העיקר: פירוש ״וראינה״ הוא על דרך מה שנכתב בביאור על הפסוק ״חכלילי עיניים״, בעניין הסתכלות ז״א במצחא דא״א, שכן הראייה היא בחינה חיצונית, בשונה משאר הכוחות,

כמו כוח החכמה או כוח המדות וכו׳. העניין הוא שכדי ש[ז״א] יביט במצחא דאריך אנפין, שבאמצעותו הוא מקבל ש״ע נהורין וכו׳, הדבר אפשרי רק באמצעות העיניים — בחינת ראייה מבחוץ, שאינה נכנסת פנימה וכו׳;

עיינו שם. ואף שהעיניים גם הן מבחינת החכמה, שכן הראייה היא מבחינת החכמה, ולכן החכמים נקראים ״עיני העדה״, בכל זאת העיניים הן מבחינת נצח והוד שבחכמה, שהתלבשה בגשמיות.

לא כן כוח החכמה עצמה — חב״ד שבחכמה וכו׳. לכן, מכיוון שהגילוי בז״א הוא מבחינת המצח, שהוא סיומו של כתר דאריך, הגילוי אינו יכול להיות פנימי ממש, בחב״ד דז״א, אלא רק בבחינת עיניים, הסתכלות וכו׳.

ועל דרך זו יובן כאן פירוש ״וראינה בעטרה״: גילוי זה אינו דומה לגילוי שמבחינת חכמה עילאה, הנמשכת כשכל והשגה לנשמות שבגן עדן, אל החב״ד שלהן, ולכן היא זקוקה ללבוש וכו׳;

אבל הגילוי שמבחינה זו לא ניתן כדי ליהנות ממנו באמצעות השגה, שכן הוא למעלה מכוח ההשגה; אלא הגילוי הוא בבחינת ״וראינה בעטרה״, כראייה בלבד, על דרך הנ״ל, ולכן אינו זקוק ללבוש וכו׳.

ועיינו עוד במה שנכתב בעניין הסתכלות וראייה בד״ה ״ואתחנן אל ה׳״, בפירוש ״ואראה את הארץ״ וכו׳. ועוד אפשר לבאר זאת על פי מה שנכתב במקום אחר בעניין שלוש הבחינות של מזון, לבוש ובית, שהן ממלא כל עלמין, סובב כל עלמין ומה שלמעלה מסובב כל עלמין.

וכך גם באדם: המזון הוא אור פנימי, בחינת התורה, [כמו שנאמר] ״לכו לחמו בלחמי״; והלבושים נעשים ממעשה המצוות, ובאמצעות לבושים אלה הוא יכול ליהנות ולקבל הארה מבחינת הלבוש העליון של הקדוש ברוך הוא, בחינת סובב כל עלמין.

אבל בחינת ״בעטרה שעטרה לו אמו״ וכו׳ היא מה שלמעלה מבחינת סובב כל עלמין; ואם כן, היא למעלה גם מבחינת לבוש המלכות של הקדוש ברוך הוא, אלא היא בחינת כתר מלכות, בחינת מקיף למקיף.

ומכיוון שהוא למעלה משורש הלבושים, אין שייך ״לראות את העטרה״ באמצעות הלבושים. לכן נאמר: ״צאו״ מן הלבושים ״וראו את העטרה״ וכו׳.

אפשר לפרש את משמעות ״צאו״ על דרך מה שנאמר במקום אחר בפירוש הפסוק ״ובני ישראל יוצאים ביד רמה״: הם יוצאים מן הכלי והגבול. זו בחינת נשיאת הנפש, כדי לקיים את הכתוב ״אליך ה׳ נפשי אשא״, והיא בחינת תשובה עילאה וכו׳,

שהיא למעלה מן הלבושים הנעשים על ידי קיום המצוות, כידוע. ועיינו במה שנכתב בסוף המאמר הפותח במילים ״עד דלא ידע בין״ וכו׳, בסוף המאמר הפותח במילים ״כי כארץ תוציא צמחה״, ובסוף המאמר הפותח במילים ״השמים כסאי״, בעניין ״איזה בית אשר תבנו לי״)

והנה בחינת העטרה והכתר האמורים לעיל היא בחינה שהנשמות דווקא ממשיכות באמצעות ביטול הרצון בקיום המצוות המעשיות.

ועל כך נאמר ״בעטרה שעטרה לו אמו״: ״אמו״ היא מקור הנשמות, הנקרא ״אמו״. ועיינו במה שנכתב בסוף המאמר הפותח במילים ״יביאו לבוש מלכות״. אך

אין פירוש הדבר שהנשמות הן שיוצרות מחדש ממש את העטרה האמורה לעיל, שהרי התבאר למעלה ששורש העטרה הוא בבחינת גלגלתא דא״א, ששורשה בבחינת המקיף של סובב כל עלמין, ולא שהיא נמשכת מבחינת אימא בלבד;

אלא רק המשכת העטרה, כדי שתהיה כתר ומקיף על ראשו — שהן עשר ספירות דאצילות וכו׳ — תלויה בנשמות. הן ממשיכות אותה, כך שכתר המלכות יונח על ראשו.

על דרך משל מן הנוהג בעולם: הכתר והעטרה שמניחים על ראשו של מלך בשר ודם בשעה שמכתירים אותו. הרי כתר ועטרה אלה כבר נעשו זמן רב קודם לכן בידי בעל המלאכה המיומן ביצירתם.

אלא, עניין הכתרתו הוא הנחת הכתר על ראש המלך, כמו שנאמר: ״ועל ראשו הונח כתר מלכות״.

כך הוא גם למעלה, בדרך משל. משמעות העניין של ״בעטרה שעטרה לו אמו״ היא שהמשיכו את העטרה והכתר, כביכול, מאריך אנפין, כדי שיימשכו על עשר הספירות של אצילות וכו׳,

על עשר הספירות של ז״א. (וראו מה שנכתב בפרשת במדבר סיני, בביאור על הפסוק ״שאו וגו׳ לגולגלותם״, בעניין המשכת הכתר לז״א בשבועות; וראו גם במקדש מלך, פרשת אחרי) (בדף ס״ו ע״ב), על ״בעטרה שעטרה לו אמו״, את מה שכתב בשם הספר עמק המלך:

134. וזהו עניין ״וממדבר מתנה״. העניין התבאר למעלה: אף ש״זאת התורה אדם״ — התורה היא בחינת אדם, שהרי ״אורייתא מחכמה נפקת״, כלומר, התורה יוצאת מחכמה — הרי זה כפי שהיא יוצאת מן ההעלם אל הגילוי;

אבל על שורשה ויסודה העליון, שממנו נלקחה, נאמר ״וממדבר מתנה״. המדבר הוא בחינה עליונה, למעלה מבחינת ״אדם״,

כי על המדבר נאמר ״אשר לא עבר בה איש ולא ישב אדם שם״ וכו׳; הוא למעלה מעלה מבחינת ״אדם העליון שעל הכיסא״, ומשם נמשכים הכתר שעל הראש והמוחין.

14וזהו עניין ״בעטרה שעטרה לו״ וכו׳. והעניין הוא על דרך מה שכתוב בספרא דצניעותא, בתחילת פרק ב: ״באותה יקרות כתוב: לא עבר בה איש

ולא ישב אדם שם״ — מחוץ לו. ובזוהר הרקיע כתב בשם האריז״ל, ואלה דבריו: ״הפירוש הוא ש׳אדם׳ הוא בז״א ולא בא״א; וגם בז״א הוא אינו נקרא ׳אדם׳

אלא מן האף ואילך, כפי שכתוב באדרא רבא (דף קלו, ע״ב)״. עד כאן לשונו. ובאדרא רבא שם כתוב שבחינת המצחא דא״ק היא מבחינת ״כי לא אדם הוא״ וכו׳; עיין שם.

והעניין הוא שהשתלשלות עשר הספירות דאצילות, הבאות בצורת שלושה קווים — חח״ן מימין, בג״ה משמאל, דת״י באמצע — היא הנקראת למעלה פרצוף ״אדם״. ועל כך נאמר:

״ועל דמות הכסא דמות כמראה אדם״. לא כך הוא בבחינת כתר, שהיא עדיין למעלה מהתחלקות והשתלשלות, ו״לאו מכל אינון מדות איהו כלל״; עליה נאמר:

״כי לא אדם הוא להנחם״. ועיין במה שנתבאר על כך במקום אחר, על הפסוק ״זכור את יום השבת״. לכן נאמר שבחינת המצחא, שהיא כלי לגילוי הרצון, היא בחינה שלמעלה מבחינת ״אדם״.

והדבר יובן על דרך משל באדם התחתון: עיקר פרצוף האדם הוא מן האף ולמטה. לכן אמרו חז״ל שאין מעידים אלא על פרצוף פנים עם החוטם (כפי שכתוב במשנה בסוף מסכת יבמות).

והעניין הוא שמן האף ולמטה נמשכים האור והחיות באופן של התחלקות המדרגות והתכללותן זו בזו, וזהו עיקר בחינת ״אדם״,

כגון שני הנחיריים, שתי העיניים, שתי האוזניים, שתי הידיים והגוף, שתי הרגליים וכו׳ — שהם בחינת כלים לחיות הרוחנית הפנימית, הבאה בחלוקה לפי עשר הכוחות: חכמה, בינה ודעת,

חסד, גבורה ותפארת, נצח, הוד, יסוד ומלכות. ואלה הם בדיוק: שתי העיניים הן כלים לגילוי האור מן החכמה, שהרי החכמים נקראים ״עיני העדה״; והאור מתחלק לשתי העיניים, לקו הימין ולקו השמאל. וכך גם שתי האוזניים הן מבחינת הבינה.

15הזרוע הימנית היא בחינת חסד, והזרוע השמאלית — בחינת גבורה; נצח והוד הם שתי הירכיים וכו׳. כל אלה נתונים במצב של התחלקות: לכל אחד מהם כלי משלו, ועם זאת הם גם כלולים זה בזה,

כלומר, כל האיברים קשורים ומחוברים זה לזה באמצעות גידים ועורקים וכו׳. זוהי בחינת התיקון. לכן בבחינה זו יש שינויים רבים: לעיתים החסד גובר במסגרת ההתכללות, ולעיתים להפך;

וכך גם בשאר הכוחות. בהתאם לשינויים באופן ההתכללות בפנימיות הכוחות, ניכר השינוי גם בחיצוניות, בפרצוף הפנים: לפעמים פניו מאדימות ולפעמים הן מחווירות.

לכן דווקא בפנים ניכר ההבדל בין תווי פניו של אדם אחד לאלה של חברו, שהרי אין אדם הדומה לחברו וכו׳; ראו במשנה, סוף פרק ד בסנהדרין.

לעומת זאת, בחינת המצח נקראת ״כי לא אדם הוא״. (אף שבברייתא ביבמות שם נאמר: ״פרצוף פנים ולא פדחת — אין מעידין״ וכו׳,

ומכאן שההכרה תלויה גם במצח; כלומר, כפי שכתבו התוספות בתחילת פרק ח בבכורות, יש באדם דבר שבאמצעותו מכירים את הפנים, והוא המצח, הנקרא ״הכרת פניהם״, שבו ועל ידו מכירים את הפנים.

אבל ודאי שאין הוא חלק מהפנים עצמן. ובקרבן העדה על הירושלמי ביבמות שם נראה שהוא מתכוון לומר שהמשנה והברייתא חולקות, והוא השאיר את הדבר בצריך עיון. אולם פירוש זה מנוגד לגמרא שלנו ביבמות שם, שבה הברייתא והמשנה עולות בקנה אחד, כפי שמובא שם גם המעשה באבא בר מניומי וכו׳,

וגם מנוגד לש״ס בבכורות שם ולכל הפוסקים. ואף על פי כן, אין בכל זה סתירה לדברי הזוהר והאריז״ל: כוונת הזוהר היא רק שהמצח אינו מכלל פרצוף הפנים, ולכן הוא נקרא ״כי לא אדם הוא״; ובכל זאת מכירים את הפנים באמצעותו.)

שם עדיין אין חלוקה לשתי בחינות, כמו שתי העיניים וכו׳. הסיבה לכך היא שהמצח הוא הכלי לבחינת הרצון, שלמעלה מחכמה, כמו שכתוב: ״והיה על מצחו תמיד לרצון״ (כמו שכתוב במאמר המתחיל ״ועשית ציץ״ וכו׳).

זוהי הבחינה הנקראת ״רצון כל הרצונות״, שעדיין היא למעלה מחלוקה, בדומה ל״לית שמאלא בהאי עתיקא״ — אין שמאל בעתיק זה.

אף שעיקרה של בחינה זו הוא במצחא דא״א, בכל זאת היא מאירה גם במצחא דז״א, שהרי המצח הוא הרצון, בדומה ל״גלגלתא דחפיא על מוחא״ וכו׳.

לכן נאמר על בחינה זו: ״כי לא אדם הוא להנחם״ — אין שייכים בה שינויים, כפי שהם שייכים בבחינת ״אדם״, שבה יש שינויים: לעיתים החסד גובר ולעיתים להפך. לא כך הוא בבחינת מצח הרצון וכו׳, וכמו שכתוב: ״אני הוי׳ לא שניתי״.

16לכן גם אצל האדם שלמטה המצח נמצא תמיד באותה מדרגה, ואין ניכרים בו שינויים כפי שהם ניכרים בפנים.

לכן בחינת המצח נקראת ״מדבר... ארץ אשר לא עבר בה איש ולא ישב אדם שם״, משום שהיא למעלה מבחינת אדם; והיא נקראת ״מדבר״.

כמו שבמדבר אין זריעה וצמיחה, כך בבחינה זו אין שייכות לזריעה ולצמיחה — שהן שינויים של קטנות וגדלות. לכן המצח פנוי משערות, ושערות אינן צומחות בו.

לכן על התורה, הנמשכת מבחינת הרצון העליון, רעוא דכל רעוין של אריך אנפין, נאמר ״וממדבר מתנה״; אלא שהיא מתגלה בבחינת אדם, כנזכר לעיל. (ועיינו באדרא זוטא, דף רפ״ח ע״ב, בענין המצח, ובעץ חיים, שער אריך אנפין, פרק י״ד.)

וכך יובן גם בעבודת ה׳ של כל נשמות ישראל, הנקראות אף הן בשם ״אדם״, כמו שכתוב ״נעשה אדם בצלמנו״ וכו׳, [ו]״אתם אדם״.

לכן, כשם שבבחינת האדם העליון יש גם בחינה הנקראת ״כי לא אדם הוא״, והיא מבחינת המצח ולמעלה, כנזכר לעיל בשם האדרא והאריז״ל,

כך גם בנשמה. בחינת אדם היא עשר הספירות שבנפש האלקית, הכלולה מעשר ספירות: הביטול וההשגה של חכמה ובינה, אהבה ויראה ושאר המדות שבלב.

17והנה, יש בהם שינויים רבים: לפעמים הם בקטנות ולפעמים בגדלות. כך גם בתשובה ובלב נשבר: לפעמים הלב נשבר מעומק הלב, ולפעמים אינו נשבר וכו׳,

ו״אור הנשמה אינו עולה בו״ באותו זמן, בגלל הגשמיות והחומריות של הגוף, שנעשה מסך מבדיל וכו׳. וזה

כמו, למשל, השינויים הגשמיים בפניו של אדם, מאדמומיות לחיוורון וכו׳. (ועיינו במה שכתוב על פירוש ״ורחל היתה יפת תואר״, במאמר המתחיל ״אם לא תדעי לך היפה בנשים״ וכו׳.)

אולם יש בנשמה בחינה נוספת, שלמעלה מעשר הכוחות שנזכרו לעיל, שראשיתם בחכמה ובבינה וכו׳: בחינת הביטול ומסירות הנפש שבעצם הרצון, שלמעלה מן השכל. כידוע, יש רצון ויש רצון וכו׳,

כמו שכתוב על הפסוק ״ויקהל משה״. כלומר, שורש הרצון הזה הוא בבחינת הרצון העליון, שלמעלה מן השכל המושג; ולכן ישראל נקראים ״לי ראש״.

״ראש״ היינו בחינת גלגלתא החופפת על המוח. ועיינו במה שכתוב בפרשת שלח, במאמר המתחיל ״אני... אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים״ וכו׳,

ועיינו במה שכתוב במאמר המתחיל ״ראה אנכי נותן״. בבחינה זו אין שייכים שינויים כלל, ככתוב: ״וגם נצח ישראל לא ישקר״ וכו׳, ״כי לא אדם הוא״ וכו׳.

נצח ומצח הם בחינה אחת. ועיינו בספר של בינונים, פרק י״ט. בחינה זו מעוררת גם למעלה את בחינת כתר ואת האור המקיף של אצילות, ושם ״כחשכה כאורה״ ממש.

ולכן הזדונות נהפכים ממש לזכויות. (ועיינו במה שנכתב בביאור על [הפסוק] ״וקיבל היהודים״, שבו ״וקיבל״ מופיע בלשון יחיד וכו׳; עיינו שם.)

185. כעת, לאור כל האמור, יובן גם מה שנכתב על הפסוק ״שוש תשיש״: באמצעות שמחת מצווה ממשיכים אור, כך שגם כאשר כנסת ישראל היא בבחינת ״עקרה״, ורק ההתעוררות מלמעלה נמשכת מאליה, בכל זאת היא תלד זכר וכו׳; עיינו שם.

19הדברים יובנו לאחר שנבאר עוד את הקשר בין ההנחה הראשונה, שנתבארה לעיל בעניין שתי בחינות של אתערותא דלעילא, לבין ההנחה השנייה, העוסקת בהבדל שבין תורה למצוות.

והעניין הוא: כשם שבתורה ובמצוות יש יתרון לתורה על המצוות, ויתרון למצוות על התורה, כך גם, בדרך זו ובדומה לכך, הוא בעניין שתי הבחינות של אתערותא דלעילא שהוזכרו לעיל.

כלומר, אף שאתערותא דלעילא הנמשכת על ידי אתערותא דלתתא היא הארה פנימית מאין סוף ברוך הוא, והיא נעלית לאין ערוך מאתערותא דלעילא המאירה תמיד מאליה ומעצמה לצורך חיות העולמות, שאינה אלא גילוי של הארה חיצונית,

אף על פי כן, השורש והמקור של אתערותא דלעילא זו, הנמשכת מאליה, הוא ממקום נעלה יותר. שכן היא נמשכת מעצמה,

כפי שהיה מתחילת הבריאה, כאשר נמשכה מבחינת ״כי חפץ חסד הוא״; אם כן, שורשה נמשך מבחינת העצמות ממש, שאליה אתערותא דלתתא אינה מגיעה כלל, אלא רק

״כי חפץ חסד הוא״. ועיין בעץ חיים, שער מ״ן ומ״ד, דרוש ב, בפירוש ״כד סליק ברעותיה״ וכו׳.

20וזהו פירוש הדברים שנאמרו לאחר המבול: ״כל עוד הארץ קיימת, זמן הזריעה והקציר וכו׳, יום ולילה לא יפסיקו״.

כלומר, בחינה זו של חיות העולמות לא תיפסק לעולם, גם אם, חלילה, הדורות לא יהיו ראויים, מהטעם שהוזכר לעיל: שורשה נמשך מבחינה שאתערותא דלתתא אינה מגיעה אליה כלל.

21וראה מה שנכתב במאמר המתחיל ״למנצח על השמינית״, ובסוף המאמר המתחיל ״חייב איניש לבסומי בפוריא״, בעניין פירוש התירוץ המובא במדרש לשאלה כיצד הקדוש ברוך הוא מוריד גשמים ומצמיח עשבים בשבת וכו׳;

ראה שם. מן התירוץ מובן שמקורם ושורשם של האור והחיות של העולמות נמשכים ממקום שלמעלה אפילו מבחינת שבת; והשבת היא אתערותא דלעילא הנמשכת באמצעות אתערותא דלתתא של כל ששת ימי המעשה.

אם כן, מובן מכך ששורש האור והחיות של העולמות הוא מבחינה שלמעלה מאתערותא דלעילא זו, הבאה באמצעות אתערותא דלתתא; כלומר, מבחינה שבה אין שייכות כלל למעלה ולמטה וכו׳.

וראה מה שנכתב במקום אחר בביאור מאמר הזוהר בפרשת וירא (דף קי״ב ע״א), על הפסוק ״וגם אמנה אחותי בת אבי״ וכו׳:

כיצד, בדרך כלל, שורש הזיווג התמידי נקרא זיווג אבא ואמא (חכמה ובינה), ואילו הזיווג שמוליד נשמות חדשות נקרא זיווג ז״א ונוקבא (המדות ומלכות) וכו׳; והוא נמשך דווקא באמצעות אתערותא דלתתא.

22כך גם מוסבר במקום אחר, בביאור על הפסוק ״והיה לכם לציצית״, בפירוש דברי חז״ל ״קדושתי למעלה מקדושתכם״: יש אתערותא דלעילא שבאה בעקבות אתערותא דלתתא,

וזהו פירוש ״קדושתכם״. ויש אתערותא דלעילא שקודמת לאתערותא דלתתא, כדי להעלות מלמטה למעלה; ומעלתה של אתערותא דלעילא זו גדולה הרבה יותר מזו שבאה בעקבות אתערותא דלתתא, שכן אתערותא דלתתא אינה יכולה להגיע אליה.

וכמאמר הבעל שם טוב, נשמתו עדן, על הבת קול המכרזת: אלו הרהורי תשובה, והם באים מלמעלה, שכן האדם אינו עושה דבר כלל מצד עצמו; והיינו ״כי חפץ חסד הוא״.

23וזהו פירוש ״קדושתי למעלה מקדושתכם״. ראו גם מה שנכתב במקום אחר, במאמר המתחיל ״לסוסתי״, על פירוש ״ואתם תחרישון״ וכו׳, ״לא תעוררו דבר״ וכו׳;

ראו שם. והנה, מכל האמור מתבאר שאתערותא דלעילא שנמשכת מאליה כדי לעורר אתערותא דלתתא, מעלתה גדולה מזו של אתערותא דלעילא שבאה בעקבות אתערותא דלתתא.

24ובאמת, בכמה מקומות מוסבר ההפך: שאתערותא דלעילא הנמשכת על ידי אתערותא דלתתא היא נעלית יותר. זהו עניין ״אשה מזרעת תחילה — יולדת זכר״ וכו׳. ועיינו במה שנכתב במקום אחר בביאור על הפסוק ״אלה מסעי״:

שאתערותא דלעילא שלפני אתערותא דלתתא היא רק בחינת הארה חיצונית, על דרך ״וימינו תחבקני״; ואילו אתערותא דלעילא שלאחר אתערותא דלתתא היא המשכה של בחינת פנימיות, שממנה יכולה להיות הולדה וכו׳.

אך העניין הוא ששניהם אמת: השורש והמקור של אתערותא דלעילא זו, הנמשכת מעצמה, הוא מבחינת ״כי חפץ חסד הוא״, כלומר ממקום שאתערותא דלתתא אינה מגיעה אליו כלל;

אך בכל זאת, ההמשכה היא רק בחינת חיצוניות, אלא שזו חיצוניות של בחינה נעלית ביותר. וכפי שמוסבר שם גם במאמר הפותח במילים ״למנצח על השמינית״, בעניין שורש חיות העולמות, שהוא מבחינת אדם קדמון וכו׳.

אבל בכל זאת, זו בחינת החיצוניות של אדם קדמון, על דרך משל העור וכו׳; וגם היא מאירה רק בבחינת מקיף, המקיפה את כולם בשווה וכו׳, עיינו שם. לעומת זאת, אתערותא דלעילא הנמשכת על ידי אתערותא דלתתא היא גילוי של בחינת פנימיות ממש, ולא רק של חיצוניות.

ולכן, אף שהגילוי הוא רק מבחינה שאתערותא דלתתא מגיעה אליה, בכל זאת, מכיוון שהוא גילוי של בחינת הפנימיות, יש בו מעלה יתרה על פני אתערותא דלעילא הבאה מעצמה, וכמאמר ״אשה מזרעת תחילה — יולדת זכר״ וכו׳, כנזכר לעיל.

נמצא שההבדל בין שתי הבחינות של אתערותא דלעילא אלו דומה להבדל שבין מעלת המצוות למעלת התורה.

שהרי אף שההמשכות שעל ידי המצוות והתורה באות שתיהן על ידי מעשה התחתונים, ולא כמו אתערותא דלעילא הנמשכת מעצמה ממש,

ובכל זאת אפשר להבין מכאן: כשם שיש יתרון לתורה על המצוות, אף ששורשן של המצוות גבוה משורש התורה, אלא שהתורה היא בבחינת פנימיות, כלומר מוחא סתימאה, ואילו המצוות הן בבחינת חיצוניות, גלגלתא,

25ולכן אמרו בתלמוד הירושלמי שכל מצוות התורה אינן שקולות כנגד הלכה אחת מן התורה. כך גם במעלתה של אתערותא דלעילא הנמשכת באמצעות אתערותא דלתתא:

מכיוון שהיא בחינת פנימיות, היא נעלית יותר מאתערותא דלעילא הנמשכת מאליה, שהיא בחינת חיצוניות, וגם מאירה רק בבחינת מקיף, [כמו שנאמר] ״ויד ימינו חובקת אותי״, כנזכר לעיל.

וכשם שיש יתרון למצוות על התורה, משום שאף שהן מבחינת חיצוניות, החיצוניות הזאת היא מבחינה נעלית ביותר וכו׳, כנזכר לעיל בהרחבה,

כך יש יתרון לאתערותא דלעילא הנמשכת מאליה ומעוררת אתערותא דלתתא: אף שהיא בחינת חיצוניות, שורשה מבחינה נעלית ביותר, שאליה אתערותא דלתתא אינה מגיעה כלל.

26והנה יש בחינה שלישית בעניינה של אתערותא דלעילא. גם היא אתערותא דלעילא שלמעלה מאתערותא דלתתא, כלומר, שאתערותא דלתתא אינה מגיעה לשם כלל, כעניין ״קדושתי למעלה מקדושתכם״, וכפי שהוזכר לעיל.

אף על פי כן, היא שורה ומתגלה רק כאשר מעשי התחתונים שלמים, וכבר הושפעה עליהם אתערותא דלעילא שהיא לפי ערכה של אתערותא דלתתא; אז שורה ומתגלה גם אתערותא דלעילא שלמעלה לחלוטין מערכה של אתערותא דלתתא.

27כפי שנכתב במקום אחר על הפסוק ״אני ישנה וכו׳, פתחי לי וכו׳״: זהו עניינם של הדברים ״פתחי לי פתח כחודו של מחט, ואני אפתח לך כפתחו של אולם״ וכו׳;

ראו שם. כך גם בנוגע לשבת: חז״ל אמרו ״מתנה טובה יש לי בבית גנזי, ושבת שמה״. כלומר, יש בשבת בחינה נוספת, שלמעלה מאתערותא דלתתא,

וזוהי הבחינה הנקראת ״שבת שבתון״, והיא מתנה דווקא, שלמעלה מאתערותא דלתתא, כפי שנכתב במקום אחר. ואף על פי כן, הרי חז״ל אמרו ״מי שטרח בערב שבת יאכל בשבת״, שכן מתנה זו נמשכת

רק לאחר האתערותא דלעילא הנמשכת תחילה בשבת באמצעות האתערותא דלתתא של כל ימי החול; ועל כך נאמר ״לעשות את השבת״ וכו׳. ועיינו במה שנכתב בדומה לכך במקום אחר, בסוף המאמר המתחיל

״כי כאשר השמים החדשים״ וכו׳. כלומר, בחינת גילוי זו היא ״אשר אני עושה״, למעלה מאתערותא דלתתא; ואף על פי כן, היא נמשכת ומתגלה רק לאחר שהושלמה התגלות האתערותא דלעילא שעל פי האתערותא דלתתא.

28כך גם בעניין שנזכר בקשר לברית מילה ביום השמיני: כדי שתעבור עליו שבת אחת, כפי שנכתב במקום אחר. והעניין הוא

שרמת הגילוי של אתערותא דלעילא זו היא גילוי פנימיות ממש, מבחינה שהאתערותא דלתתא אינה מגיעה אליה, ולא גילוי של חיצוניות בלבד, כמו האתערותא דלעילא שקודמת לאתערותא דלתתא, שאף שהיא גם מבחינת

״כי חפץ חסד הוא״, בכל זאת הגילוי הוא רק בבחינת חיצוניות ובבחינת מקיף בלבד; לכן הוא נמשך גם לפני האתערותא דלתתא והאתערותא דלעילא שנמשכת על ידה.

אבל גילוי הפנימיות של בחינה זו עצמה, שיימשך בגילוי ממש ובאופן פנימי, אפשרי דווקא לאחר שתחילה תהיה אתערותא דלתתא, עד המקום

שאליו היא מגיעה, והאתערותא דלעילא שנמשכת על ידה כבר נמשכה; אז נמשך גם באופן פנימי, ממקום שהאתערותא דלתתא אינה מגיעה אליו כלל.

וכך מוסבר עוד במקום אחר על המאמר בפרשת חיי שרה (דף קל״ג ע״א), בעניין הטעם לכך שתפילת ערבית, שתיקן יעקב, בחיר האבות, היא רשות. תוכן

התשובה היא שמדרגת יעקב ״מבריח מן הקצה אל הקצה״, ממדרגה שאתערותא דלתתא אינה מגיעה אליה; לכן תפילתו היא רשות. ואף על פי כן, מדרגה זו נמשכת

רק לאחר שהייתה אתערותא דלתתא עד גבול השגתה, כלומר תפילות שחרית ומנחה שתיקנו אברהם ויצחק וכו׳. וראו גם מה שנכתב על [הפסוק] ״יחיינו מיומיים, ביום השלישי יקימנו ונחיה לפניו״.

29כעת יובן באותו אופן גם בנוגע לאור הנמשך באמצעות המצוות והתורה: התורה היא הבחינה הפנימית, פנימיות,

אך הכוונה היא לפנימיות החכמה שבכתר, הנקראת מוחא סתימאה; והמצוות הן מבחינת כתר שבכתר, אך מן הבחינה החיצונית שלו, כלומר גלגלתא החופה על המוח.

אכן, יש בחינה שלישית, גבוהה משתי הבחינות, והיא הפנימיות של כתר שבכתר עצמו, שגלגלתא היא הבחינה החיצונית שלו. וייתכן שזהו עניין ״בעטרה שעטרה לו אמו ביום חתונתו״, שהוא מתן תורה, כפי שיתבאר;

שהרי בעץ חיים, שער 22, סוף פרק 6, כתב שזהו אור רוחני המקיף אותו וכו׳; והרי זה ממש כמו בחינת ״עטרה״, המקיפה את הגולגולת וכו׳.

306. כעת יובן עניינה של שמחת מצווה. השמחה היא גילוי של הנסתר, בדומה למלך שדרכו לשבת בחדרים הפנימיים ביותר, שכן ״כל כבודו פנימה״,

אך בזמן שמחתו הוא מופיע ומתגלה לעיני כול. והנה, שורשן של המצוות נעלה מאוד, בבחינת כתר, שלמעלה מחכמה.

אך עצמותו של כתר אינה מתגלה כלל; מתגלה רק הבחינה החיצונית שלו, כלומר בחינת גולגלתא, שהיא בחינת הרצון העליון.

אך באמצעות השמחה בקיום המצווה, מאחר שהשמחה מעוררת את גילוי הפנימיות, ממשיכים על ידה גילוי של פנימיות הכתר.

31וזהו [פירוש] ״בעטרה שעטרה לו אמו״ — דווקא אמו, ״אם הבנים שמחה״, ו״וישמחו בך ישראל״ וכו׳; שכן באמצעות שמחה של מצווה מעוררים את התענוג העליון, שהוא בחינת העטרה והכתר וכו׳. ראו גם את הכתוב להלן, במאמר המתחיל ״שוש אשיש״ ובמאמר המתחיל ״ה׳ לי בעוזרי״.

32והנה, כפי שהתבאר לעיל, בחינה זו היא הבחינה השלישית של אתערותא דלעילא, הגבוהה משתי הבחינות הראשונות. לכן, כאשר בחינה זו מתגלה, נמשך שגם כאשר האיש זורע תחילה, היא יולדת זכר וכו׳.

שהרי ״האיש זורע תחילה והיא יולדת נקבה״ — זהו כאשר הגילוי נמשך מבחינת החיצוניות; אזי פעולת האתערותא דלעילא, המעוררת את האתערותא דלתתא, היא שתיוולד בחינת נקבה, אהבה קטנה וכו׳.

אבל על ידי שמחה של מצווה, כשהגילוי נמשך מאתערותא דלעילא שלמעלה מאתערותא דלתתא, מבחינת הפנימיות ממש, הרי היא גבוהה אפילו מאתערותא דלעילא שבאה על ידי אתערותא דלתתא; לכן היא יולדת זכר וכו׳. וזהו ״שוש תשיש״ וכו׳, ״בקיבוץ בניה״ דווקא וכו׳.

(ועיינו במה שנכתב בביאור על הפסוק ״כה תברכו את בני ישראל״, בעניין שלוש הברכות של ברכת כוהנים: ״יברכך״, ״יאר״, ״ישא״; וכן במה שנכתב בעניין ״כשמחך יצירך בגן עדן מקדם״.)

וכן עיינו במה שנכתב בסוף המאמר המתחיל ״בשלח פרעה״, שהשמחה האמיתית והדבקות בה׳ אחד הן על ידי הכנעה וביטול, ועל ידי קבלת עול מלכות שמים בלימוד התורה ובקיום המצוות וכו׳; עיינו שם.)

והנה, על פי זה יובן גם הכתוב ״בעטרה שעטרה לו אמו ביום חתונתו״, שהוא מתן תורה. שכן עניינם של פסח, ספירת העומר ושבועות קרוב לשלוש הבחינות האמורות של אתערותא דלעילא.

שכן בפסח הייתה בחינת דילוג וגילוי של אתערותא דלעילא שבאה מעצמה, אלא שהגילוי לא היה בבחינת פנימיות, כפי שהיה בשבועות, כאשר במתן תורה ״דיבר ה׳ פנים אל פנים״.

33לאחר היום הראשון של פסח מתחילים לספור את ספירת העומר. בכך נמשכת אתערותא דלעילא באמצעות אתערותא דלתתא — זיכוך הנפש הבהמית; וזהו עניין העומר של שעורים, מאכל בהמה וכו׳.

אלה הם ארבעים ותשעה ימים, ולאחריהם, ביום החמישים, מתגלה שער החמישים, שלמעלה מאתערותא דלתתא. וזהו ״ביום השלישי בהיות הבוקר״; וחכמינו ז״ל אמרו בבראשית רבה, פרק נ״ו, שזהו עניין ״ביום השלישי יקימנו״. לכן אין סופרים את היום הזה, והגילוי נמשך בבחינת פנימיות ממש.

מה שאין כן בפסח, שבו הגילוי עדיין לא היה בבחינת פנימיות כפי שהיה בשבועות. וזהו הכתוב בזוהר, פרשת אמור (דף צ״ו ע״ב), על שבועות, שהוא יום אחד: ״קשר שלמעלה: הראש, הגולגולת והמוחין״.

ועיין שם במקדש מלך וברמ״ז: ״ראש״ הוא עיקר הכתר, והוא המקיף העליון, שהגולגולת היא סיום החיצוניות שלו; ו״מוח״ הוא חכמה וכו׳. כלומר, בשבועות נקשרות יחד כל שלוש הבחינות שהוזכרו לעיל, והן מאירות למטה.

34במקום אחר מוסבר עניינן של שלוש הבחינות הללו שבתורה ובמצוות באופן מעט שונה: הפנימיות של כתר, שגלגלתא היא החיצוניות שלו, היא מוחא סתימאה, כפי שכתוב בעץ חיים, שער 22, סוף פרק 5.

אלו שתי בחינות. הבחינה השלישית, מלמעלה למטה, היא חכמה דאצילות, שכן ״התורה יוצאת מחכמה״ — מחכמה דאצילות; והמצוות הן מבחינת גלגלתא, המתפשטת גם למטה ומלבישה גם את בחינת חכמה דאצילות, כפי שכתוב שם בעץ חיים.

35לכן יש מעלה בתורה, שהיא בחינת פנימיות, שכן חכמה היא המוח; ואילו המצוות הן מבחינת גולגלתא, שהיא חיצוניות, כמו עצם הגולגולת המכסה על המוחין.

ויש מעלה במצוות: בהיותן מבחינת גולגולתא, הן החיצוניות של הבחינה הנעלית ביותר, היינו חכמה סתימאה דעתיקא וכו׳, שהיא הפנימיות ממש של כתר.

ועל דרך זו אפשר לפרש גם את משמעות ״רישא וגלגלתא ומוחי״: ״רישא״ היא הפנימיות של כתר, מו״ס; ״גלגלתא״ היא הקצה של החיצוניות שלו; ו״מוחי״ הם חב״ד דאצילות.

ועיין במה שנכתב בעניין זה בביאור על [הפסוק] ״אני וכו׳ אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים״ וכו׳. ועיין עוד בעניין ״בעטרה שעטרה לו אמו״ בזוהר, פרשת נח (דף ע״ד ע״א).

ובפרשת בשלח (דף נ״ח ע״א), ובפרשת יתרו (דף פ״ד ע״א), ובפרשת משפטים (דף ק׳ ע״ב), ובפרשת ויקרא (דף ד׳ ע״ב), ובפרשת אחרי (דף ע״ז ע״ב).

והנה, מן המשנה בסוף תענית משמע ש״ביום חתונתו״ — זה מתן תורה — היינו יום הכיפורים, שבו ניתנו הלוחות האחרונות.

כפי שפירש רש״י שם. ובוודאי שביום הכיפורים שייכת בחינת הגילוי של ״העטרה שעטרה [אמו] [לו]״ וכו׳, שהיא הבחינה השלישית שנזכרה לעיל, מלמטה למעלה; וכמו שכתוב בביאור על [הפסוק] ״ביום השלישי יקימנו״.

36וזהו גם [פירוש] ״שעטרה לו אמו״, שכן כל העליות ביום הכיפורים הן באמצעות בינה וכו׳; וזהו עניין ״שאו ידיכם קודש וברכו״ וכו׳, כמו שאם מברכת את בנה, על דרך משל.

וזהו עניין ״לא זז מחבבה עד שקראה אמי״, כפי שהוזכר לעיל; כלומר, כידוע, אבא ואמא מלבישים את זרועות אריך אנפין, וכפי שנכתב על כך בעניין תנופת שתי הלחם על גבי שני הכבשים בפרשת אמור.

37אם כן, כאשר ממשיכים ברכה והשפעה לז״א מאבא ואמא, ברכה והשפעה זו באה גם מזרועות אריך אנפין המלובשות בהם.

וזה דומה ממש לברכה הניתנת באמצעות הידיים, כפי שנאמר: ״וישלח ישראל את ימינו וישת על ראש אפרים״ וגו׳.

באופן דומה מפרש הספר עמק המלך, שער י״א, פרק ג׳, ושער ט״ו, פרק קמ״ח, את ״שאו ידיכם קודש״ כסוד אבא, שבתוכו יד ימין של אריך אנפין, ואת ״וברכו את הוי׳״ — שהוא ז״א, וגו׳.

ועיינו במה שנכתב על השפעה זו, מחסד של אריך אנפין לז״א באמצעות אבא ואמא, במאמר המתחיל ״ה׳ יחתו מריביו״.

38וכדי שתהיה המשכה זו, הדבר נעשה באמצעות ״שאו ידיכם״, שהוא עניינו של ״שמע ישראל״ ושל ״ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד״. ועיינו בעץ חיים, שער ל״א, פרק ז׳, על הפסוק ״וארבע הידות יהיה לכם והחמישית לפרעה״:

שתי הידיים של אריך אנפין שוות זו לזו ונחשבות כאחת, ונקראות יד אחת בלבד, שהרי ״לית שמאלא בהאי עתיקא, דהא עתיקא כולא ימינא״ וכו׳;

ועל כך נאמר ״והחמישית לפרעה״: זו אימא עילאה, הנקראת פרעה, ״ששם מתגלים ונפרעים כל האורות״, כפי שמוזכר בזוהר, ויגש (דף 210); ועיינו בזוהר, בשלח (דף ס״ג ע״ב).

נמצא שידו של אריך אנפין מתגלה באימא עילאה. ועל כך נאמר בראשית חכמה, שער הענווה, סוף פרק א׳, שאימא נקראת ״אוצר מתנת חינם״ וכו׳.

ולכן, באמצעות ״שאו ידיכם״, שהיא בחינת כלות הנפש בקבלת שמע, ועל ידה ממשיכים מבחינת אריך אנפין ואבא ואמא אל ז״א, מתבטא עניין ״לא זז מחבבה עד שקראה אמי״. ועיינו במה שנכתב על כך במאמר המתחיל ״רני ושמחי״ וכו׳.