לסוסתי ברכבי פרעה דמיתיך רעיתי

המאמר פותח בפסוק משיר השירים, שבו הרעיה, כנסת ישראל, נמשלת לסוסה בין מרכבות פרעה. כדי להסביר זאת מובאים שני פסוקים נוספים העוסקים בסוסים: ״לא בגבורת הסוס יחפץ״ (תהלים קמז, י), ודברי חבקוק על ה׳ הרוכב על סוסיו.

הקריאה של המילה ״כי״ במשמעות ״אם״ מרמזת שהרכיבה על סוסים היא רק אחת מדרכי ההנהגה של ה׳: יש לו כמה סוגי ״מרכבות״. יחזקאל ראה מרכבה של חיות הקודש, שפניהן פני אריה, פני שור ופנים נוספות; ואילו זכריה ראה מרכבות רתומות לסוסים בצבעים שונים.

הגמרא אומרת שבלילה ה׳ ״רוכב על כרוב קל שלו״ ומשייט על פני שמונה־עשר אלף עולמות. בכך מתווסף סוג נוסף של מרכבה — כרוב — לחיות הקודש ולסוסים.

מלך בוחר בין מרכבותיו, וכך גם ה׳ כביכול ״נישא״ באופנים שונים בזמנים שונים. כל אופן של מרכבה מוגדר ביחס ל״אדם העליון״, הדמות שראה יחזקאל על הכיסא.

מעל הכיסא ראה יחזקאל ״דמות כמראה אדם״. אדם זה מורכב מהמצוות: רמ״ח מצוות העשה נקראות רמ״ח ״איברין דמלכא״, ושס״ה מצוות לא תעשה מקבילות לשס״ה גידי הגוף.

האיברים הם כלים, והגידים הם אורות, משום שהם מוליכים את הדם, שהתורה מכנה ״הנפש״, וכך מביאים חיות לאיברים. דברי חז״ל קושרים את שס״ה מצוות לא תעשה לשתי האותיות הראשונות של שם ה׳: ״שמי״ בגימטרייה 350, ויחד עם י״ה, שערכן 15, מתקבל 365.

המאמר ממשיך: ״זכרי״ (237) עם ו״ה (11) עולה 248. לכן מצוות לא תעשה נמשכות מהאותיות העליונות של השם, י״ה, ומצוות עשה מהאותיות התחתונות, ו״ה; יחד הן מרכיבות את אדם העליון.

אדם זה, המורכב מאורות וכלים, מבטא את ירידת אור אין סוף, שלב אחר שלב, אל העולמות התחתונים. הירידה מתרחשת לאורך ששת ימי השבוע, שכל אחד מהם מונהג על ידי מדה אחת, החל בחסד ביום הראשון.

במשך ששת ימי החול האור האלוקי יורד מדרגה אחר מדרגה, אך לירידה יש תכלית: בשבת הכול עולה. הדבר מבטא את העיקרון שירידה היא ״לצורך עלייה״ — ביטוי שהגמרא משתמשת בו בהקשר אחר.

במשך השבוע הירידה מבררת את ״הלבושים של נוגה״: דברים מותרים וגשמיים השייכים לקליפת נוגה, הקליפה השקופה שבה מעורבים טוב ורע, כדי שניצוצותיה יוכלו לעלות בשבת. עבודה זו דורשת את בחינת ״אדם״, שדרכו, כפי שאומרת הגמרא, לכבוש — לנהל מלחמה ולכפות את הסטרא אחרא (הצד האחר).

הפסוק אומר שסוס ״מוכן״ למלחמה: כדי להגיע לשדה הקרב דרוש סוס דוהר, שיכול לשאת את רוכבו למקום הרחוק מכדי להגיע אליו ברגל. כך גם האור האלוקי צריך לרדת ירידה גדולה, ״מגג גבוה [אל בור עמוק]״, כלשון המאמר, כדי להגיע אל העולם התחתון. הפסוק עצמו (משלי כא, לא) אומר ״ליום מלחמה״.

אור אין סוף, כשמו כן הוא, אין לו סוף ואין לו גבול. כדי שאור כזה ישרה ויתגלה בעולמות התחתונים, יש להורידו באמצעות ״מרכבות של סוסים דוהרים״, המסוגלות לחצות את המרחק העצום.

ישעיהו התנבא בזמן שבית המקדש הראשון עמד, ויחזקאל סמוך לאותה תקופה. באותה תקופה עמד עם ישראל במעלה גבוהה, ולכן האור האלוקי לא ירד למטה במידה רבה כל כך.

מכיוון שימות החול היו אז קרובים ליום השבת, כלומר ירידת האור לא הייתה קיצונית, הנביאים ראו את המרכבה בדמות חיות בעלות פני אריה, פני שור וכדומה.

החיות נושאות את הכיסא וגם נישאות על ידו, כפי שכותב רבנו בחיי בשם פרקי דרבי אליעזר. הקשר ההדדי הזה מלמד שהן אינן רחוקות מן האור הרוכב עליהן, ויש להן קשר מסוים אליו.

זכריה ראה סוסים במקום חיות: הסוסים רצים אך אינם נישאים, ולסוס אין תפיסה ברוכב עליו. בדומה לכך, ״אותיות״ — מילות הדיבור — נושאות משמעות אך אין להן הבנה משל עצמן.

הסוגריים מסבירים את הקשר בין הסוסים לגלות. בגלות מלכות, הנוכחות האלוקית המחיה את העולם, יורדת לא דרך סדר המדרגות, אלא בבחינת ״אותיות״ היורדות מן העליונים ביותר אל התחתונים ביותר. חזיונותיהם של ישעיהו ויחזקאל היו שונים.

פני החיות מסמלות מדות הנמשכות מחכמה דרך ירידה מסודרת, כך שהחכמה עצמה מתלבשת בהן, כשם שרגש צומח מתוך הבנה. כאן מפנה המאמר למאמר בפרשת בראשית העוסק בהבדל בין האופן שבו האותיות קשורות לשכל לבין האופן שבו המדות מקבלות ממנו.

כשם שהאור יורד באמצעות ה״סוס״, כך גם עליית הנשמה מתרחשת באמצעות הסוס. דברי ישעיהו, ״נפשי אויתיך בלילה״, מתארים עלייה זו.

״לילה״ הוא הזמן שבו בית המקדש אינו עומד. אז הנשמה נכספת לה׳ בלי טעם ודעת, מדרגת הנפש, המקבילה לאותיות: הסוס הנושא כלפי מעלה בלי לתפוס.

בתהילים נאמר שדבר ה׳ ״רץ״, כמו סוס, והסוס רץ למקום שאדם אינו יכול להגיע אליו ברגליו. ישעיהו מכנה את הארץ ״הדום רגלי״ של ה׳. לכן ״רגליו״ מסמלות את דרגת האלוקות שמגיעה אל העולם, והסוס רץ למקומות שאותן ״רגליים״ אינן יכולות להגיע אליהם.

הדבר מתרחש דווקא בזמן שבית המקדש אינו עומד. אז אין ל״רגליים״ כוח להיות חיות נושאות ומנושאות, כפי שהן מתוארות בחזיונות הנביאים מתקופת המקדש.

בגלות הסוס רץ גבוה עוד יותר, למעלה מן האדם שעל הכיסא. את המילה ״אדם״ דורשים כ״אדמה לעליון״: האדם הוא רק דמיון לעליון, ולא העליון עצמו.

לעניין משמעות המילה ״עליון״ מפנה כאן המאמר למאמר על הפסוק ״אתם נצבים״. בשירת הים ה׳ נקרא ״איש מלחמה״: במסגרת המלחמה הוי׳ מקבל את השמות ״איש״ ו״אדם״.

לאמיתו של דבר, כפי שאמר שמואל לשאול, ה׳ ״אינו אדם כדי להתחרט״: מצד עצמו הוא למעלה מבחינת אדם. כאן יש הפניה לדיון מפורט יותר בביאור על ״זכור את יום השבת״ שבתורה אור.

לסוס אין הבנה של הרוכב, ובכל זאת הוא יכול לשאת אותו מעלה מעלה. כך ה״סוס״ יכול להעלות את האדם שלמעלה, אל מעבר לדרגתו שלו.

ההערה שבסוגריים מונה מאמרים נוספים העוסקים בסוס: על הפסוק במגילת אסתר ״וסוס אשר רכב עליו המלך״, שבו נאמר שריצת הסוס מהירה מריצת הכרוב; על ״וקבל היהודים״; וכן שני מאמרים בפרשת בשלח על שירת הים.

אולם כוחו של הסוס אינו שלו. כך נדרש כאן הפסוק ״לא בגבורת הסוס יחפץ״: כוחו של הסוס אינו בא ממנו עצמו.

הפסוק הבא מציין את המקור האמיתי: ״ה׳ חפץ ביראיו, במייחלים לחסדו״. החסד הזה הוא עצמותו של אור אין סוף, הנמשכת מדרגה לדרגה כדי להעלות את הסוס.

בדימוי של הזוהר מדובר ב״טל הנוטף מעתיקא קדישא״, הדרגה הפנימית ביותר שבכתר; בשבת טל זה ממלא את ראש ז״א. זהו אור הנמשך מ״ראש כל הדרגות״, והוא נותן לסוס כוח לעלות.

ההערה בסוגריים מפנה למאמר ״לסוסתי״ שבתורה אור, פרשת בשלח: הסוסים הנקבות מסמלים אתערותא דלתתא, והסוסים הזכרים — אתערותא דלעילא. יש גם אתערותא דלעילא נעלית יותר, ״האותיות הזכריות״, שבאה בלי שום יוזמה מצד האדם ונמשכת מבחינת עתיקא.

מן המקור הנעלה הזה בא הכוח לסוס של האדם — אתערותא דלתתא — לעלות; ההערה בסוגריים מפנה גם למאמר על המן, ״אכלוהו היום״, בנושא הטל. מכאן חוזר המאמר לפסוק: ישראל נמשלו ל״סוסתי ברכבי פרעה״.

כנגד הקדושה יש גם סוסים: רכבי פרעה של הקליפה. החיות האלקית שבהם אינה נתפסת בתוכם ואינה מביאה אותם לידי ביטול; היא רק מקיפה אותם מלמעלה. המאמר מזהה זאת עם הלבונה שבקטורת: כפי שהוסבר קודם בספר זה, על ״שחורה אני ונאוה״, עשרה מאחד עשר סממני הקטורת מסמלים ניצוצות שגלו בקליפות, ואילו הסממן האחד עשר, הלבונה (מלשון ״לבן״), הוא המקור המקיף של החיות שבהן.

מכיוון שבקליפה האלקות רק מקיפה מלמעלה, מכירים בה בה רק מרחוק: הגמרא אומרת שבין האומות הוא נקרא ״אלקי האלקים״. מכאן עובר המאמר לישראל: ״כך דימיתי אותך, רעייתי״. ״רעייתי״ נקראת גם ״פרנסתי״: באמצעות התורה והמצוות ישראל ממשיכים חיות ואור אין סוף לתוך העולמות, וגם הם עצמם מתפרנסים.

המאכל מאפשר לחיות שבמוח לזרום אל שאר הגוף; בדומה לכך, התורה והמצוות ממשיכות את אור ה׳ לתוך העולמות. הדבר נמשל ל״סוסתי״, בחינת מקיף, מפני שהתורה והמצוות נושאות את האדם העליון כלפי מעלה כמו סוס; המאמר מציין את הרמ״ז, רבי משה זכות, בפירושיו לזוהר.

הדברים הבאים אומרים שהיכל קודש הקודשים ״מתנהל״ באמצעות הסוסים. בספר של בינונים, פרק נ״ב, נשאל מהו ה״לבוש״ שיכול להלביש את השכינה בלי להתבטל באורה, והתשובה היא רצונו וחכמתו של ה׳, המלובשים בתורה ובמצוות.

חכמה זו, כפי שנאמר בספר של בינונים, היא ״למעלה מעלה״ מן העולם הגלוי, והשכינה מלובשת בהיכל קודש הקודשים של כל עולם. המאמר על ״את שבתותי תשמורו״ מסביר שהתורה נקראת ״מקדשי״ מפני שהתלמוד נמשך מהיכל קודש הקודשים של בריאה, והדבר מסייע להבין כיצד התורה והמצוות מעלות כמו סוס.

המאמר מפנה למאמר קודם בספר זה, ״לריח שמניך״, העוסק באותיות התורה. לאחר מכן הוא מפרש את הפסוק ״אשר יעשה אותם האדם וחי בהם״: המצוות עושות ומתקנות את האדם העליון ומעלות אותו מעלה מעלה.

תכליתה של העלייה היא להגיע לבחינת ״כי לא אדם״: ה׳ כפי שהוא למעלה מדמות האדם. הסוגריים שבסיום מציינים מקורות נוספים ל״לסוסתי״ במדרש רבה ובזוהר.