לבאר הדברים ע״פ ששים המה מלכות כו׳ ודרשו…

המאמר פותח בשיר השירים ו, ח ובדרשת חז״ל הרואה בפסוק תיאור של התורה. שישים ה״מלכות״ הן שישים מסכתות התלמוד, שמונים ה״פילגשים״ הן שמונים ברייתות — תורות של התנאים שמחוץ למשנה — וה״עלמות אין מספר״ הן ההלכות הפרטיות שאין להן מניין.

הקושי הוא שהפסוק הבא, ״אחת היא יונתי״, עוסק בכנסת ישראל ומעמיד אותה מעל כל אותן ״מלכות״, כלומר מעל התורה. גם התלמוד אומר כך כשהוא דורש ״מורשה״ במשמעות ״מאורשה״: התורה מאורסת לישראל, ולכן ישראל הם החתן והתורה הכלה.

מקורות אחרים מצביעים בכיוון ההפוך. הזוהר מדבר על שלושה הקשורים זה בזה — הקדוש ברוך הוא, התורה וישראל — ובשרשרת הזאת ישראל קשורים לתורה, ומשתמע מכך שהתורה גבוהה יותר.

יתרה מזו, המשנה בסוף מסכת תענית דורשת את ״ביום חתונתו״ (שיר השירים ג, יא) על מתן תורה. כפי שאדמו״ר הזקן מפרש זאת כאן, התורה היא החתן וישראל הם הכלה.

זו תמונה הפוכה מן התמונה הראשונה, ואדמו״ר הזקן מפנה למאמרו ״תורה ציווה לנו משה״ להרחבה. כעת הוא מבקש להראות כיצד שתי הדעות נכונות, שהרי ״אלו ואלו דברי אלקים חיים״ — לשון התלמוד על שתי דעות מנוגדות ששתיהן נכונות.

התשובה נפתחת בדברי משנת חסידים, ספר קבלי. כנסת ישראל קשורה למלכות, האחרונה בספירות, אך לא למלכות העומדת כפרצוף נפרד — מבנה שלם בפני עצמו.

כנסת ישראל היא דווקא מלכות כפי שהיא קיימת בתוך הפנימיות של ז״א, פרצוף המדות. שם מלכות אינה פחותה מז״א: הם שווים, ״היא גדולה כמותו״.

מלכות פנימית זו נקראת ״כלת משה״. לפי הערת מהדורת קה״ת, הקיצור שתורגם כאן כ״זוהר״ מציין את זוהר הרקיע, פירוש על הזוהר, על מילות הפתיחה של הזוהר ״כשושנה בין החוחים״ (שיר השירים ב, ב), שבהן השושנה היא כנסת ישראל. ספר הדרת מלך הוא פירוש נוסף על הזוהר.

ההסבר מתחיל מכלל יסודי: בכל מדרגה שבהשתלשלות, וכן בכל אחת מעשר הספירות, יש פנימיות וחיצוניות. בחכמה, הפנימיות דומה לעומק ולתוכן העיקרי של הרעיון.

העומק של הרעיון נמצא למעלה מהתלבשות באותיות המחשבה והדיבור. ההפניות הן למאמרים אחרים בלקוטי תורה המרחיבים בעניין זה.

החיצוניות של חכמה היא אורו של הרעיון כפי שהוא מתלבש במחשבה ובדיבור — החלק שאפשר לחשוב עליו במילים ולבטא בדיבור.

כך גם במדות. הפנימיות של חסד או של גבורה היא הרגש העמוק והנסתר, שאי אפשר להכיל במילים; החיצוניות היא החלק מן הרגש שמתלבש בדיבור כשמספרים עליו למישהו אחר.

הזוהר, על ישעיהו מ״ג, י׳, ״ואחרי לא יהיה״, אומר ש״אחרי״ הוא כינוי לדוד. דוד מסמל את מלכות, ״עולם הדיבור״, המקבלת מהאחוריים — הצד החיצוני — של ז״א; ונה״י, המדות התחתונות של ז״א, משמשים כמוחין של נוקבא.

לכן מלכות נקראת ״אחרי״: היא מקבלת ממה שנמצא מאחור, מן החיצוניות. אותו דפוס מתקיים בכל ההשתלשלות: מה שהוא חיצוניות בעילה נעשה הפנימיות של העלול שמתחתיה.

הסיבה היא שהעלול נמוך מן העילה במידה כזאת, שאינו יכול לקבל כלל את פנימיותה. כעת מיישמים את הכלל על חכמה, הראשונה שבמדרגות הנאצלות, שבה מתחילה ההשתלשלות דאצילות.

הבינה נמשכת מחכמה, והמדות נמשכות מבינה. אך מה שחכמה מעבירה הלאה בשרשרת ההשתלשלות הוא רק החיצוניות שלה.

הממד הפנימי של חכמה נשאר למעלה מהשתלשלות ואינו מתלבש אפילו בבינה. הדבר דומה לרעיון שנכנס להבנתו של אדם: רק חלקו החיצוני נקלט, ולא עומקו.

הזוהר מתאר את כל המדרגות כשכבות: ״זה בתוך זה״, וכל אחת מהן היא הקליפה החיצונית של זו שבתוכה. קליפה כאן פירושה מעטפת חיצונית המקיפה גרעין, כפי שהזוהר עצמו אומר שם, ולא הכוחות המתנגדים לקדושה.

הזוהר ממשיך: הנקודה הראשונה התפשטה ונעשה לה ״היכל״ כדי להלביש אותה, אך ההיכל הזה אינו דק וזך כמו הנקודה הראשונה. מה שיוצא ממקור הוא רק הלבוש שלו, ולא האור הפנימי שלו במלואו.

דברי הזוהר מובנים על פי הכלל שהוסבר לעיל. אדמו״ר הזקן מפנה אחר כך למאמר ״עוטה אור כשלמה״, שלפי הערת קה״ת הוא איגרת הקודש י״ט שבתניא, וכן לסוף המאמר ״ואלה שמות בני ישראל״.

כעת מיושם הכלל של פנימיות וחיצוניות על הנשמות והמלאכים. נשמות ישראל מושרשות בפנימיות החכמה, ואילו המלאכים — בחיצוניותה, מפני שהם באים מ״זיווג הנשיקות״ של ז״א ונוקבא, זיווג רוחני לחלוטין שהשפע ממנו יורד שלב אחר שלב בסדר הרגיל של ההשתלשלות.

מאחר שרק חיצוניות החכמה יורדת דרך ההשתלשלות, זהו כל מה שהמלאכים מקבלים. לעומת זאת, נשמות ישראל באות ממה שהקבלה מכנה ״זיווג גופני״ — זיווג שבמדרגה נמוכה יותר, והוא גשמי בערך.

כאן חל מאמר ספר יצירה, ״סופן נעוץ בתחילתן״: הנקודה הנמוכה ביותר קשורה לנקודה הגבוהה ביותר, ולכן דווקא בזיווג הנמוך הזה נמשך אור הפנימיות. הטקסט מפנה לפירוש הראב״ד על מאמר זה (Sefer Yetzirah 1:7).

משל מנפש האדם: השכל מגיע לדיבור רק באמצעות ירידה הדרגתית, דרך המחשבה. מה שמגיע לדיבור הוא רק חיצוניות השכל, שכן הפנימיות אינה יכולה להיכנס כלל לתוך השתלשלות הדרגתית.

ובכל זאת, הטיפה הנמשכת ממוח האב נושאת את הכוח הפנימי של שכלו, עד שהוא מוליד ילד הדומה לו. הדבר נראה מפתיע.

הדבר מפתיע מפני שהדיבור רוחני הרבה יותר מן הטיפה. אך זו עצמה הסיבה: בהיותו רוחני, הדיבור קרוב אל השכל ומקבל ממנו שלב אחר שלב, והשתלשלות הדרגתית כזו יכולה לשאת רק את החיצוניות.

דבר גשמי, שאינו חוליה בתוך ההשתלשלות ההדרגתית, יכול לשמש משכן לפנימיות. כך גם למעלה: המלאכים, שנולדים מזיווג רוחני המתנהל בדרך ההשתלשלות, מקבלים רק מן החיצוניות.

נשמות ישראל, שנולדות מ״זיווג גופני״, באות מ״טיפת אבא״, כלומר מחכמה, ולכן הן באות מפנימיות החכמה. ההפניה היא לביאור על הפסוק ״יונתי״, הפותח במאמר חז״ל על ״נובלות חכמה״.

הדבר מסביר מדוע לנשמות, ולא למלאכים, יש כוח הולדה, ככתוב: ״אברהם הוליד״ (בראשית כה, יט). אמנם מלאכי היצירה מסתעפים ממלאכי הבריאה, אך זו רק המשכה והתנוצצות — קרן אור העוברת מעולם לעולם.

בדומה לכך, לכל בחינה בבריאה יש הסתעפות ביצירה, ולכל בחינה ביצירה — הסתעפות בעשיה. אין זו הולדה: מלאכי הבריאה או היצירה אינם מולידים בעצמם ישויות כמותם.

בסוגריים מוגדרים המונחים: התנוצצות היא הארה בלבד, ואילו הולדה ממשיכה את המהות ומביאה להתהוות של דבר הדומה באמת למקורו. בעץ חיים, בשער כסא הכבוד, מדובר במובן זה על ״אורות המתנוצצים״.

מה שמתנוצץ הוא אור המתפשט מאותן בחינות, ולא הבחינות עצמן. בפרק הראשון שם נאמר בדומה לכך שאין מדובר בתפארת, נצח, הוד ויסוד עצמם, אלא רק בהארתם.

הטעם העמוק יותר הוא שכל הולדה ממשית נובעת מאור אין סוף, שרק הוא מביא דבר לידי מציאות יש מאין; ואור אין סוף מתלבש דווקא בחכמה, כפי שנאמר בפסוק: ״הוי׳ בחכמה יסד ארץ״ (משלי ג, יט).

אור אין סוף מתלבש בפנימיות החכמה. לכן יש לנשמות, ששורשן שם, כוח הולדה, המשקף את כוחו האין־סופי של אין סוף: מאדם אחד באים דורות רבים.

אותו רעיון ניכר בפסוק ״אור זרוע לצדיק״ (תהלים צז, יא) ובנוסח התפילה ״זורע צדקות״: גרעין אחד שנזרע מצמיח גרעינים רבים. הדבר מתאפשר מפני שהוא נזרע בארץ, שגם בה יש כוח הולדה.

כוחה של הארץ ניכר בפסוקים ״הכול היה מן העפר״ (קהלת ג, כ) ו״וארץ ממנה יצא לחם״ (איוב כח, ה). גם בעלי חיים יכולים להתרבות, מפני שהם ניזונים מצמחים הצומחים מן הארץ.

בארץ, שהיא הנמוכה מכול, קיים כוח זה משום ש״ראשיתם נעוצה בסופם״, כפי שנאמר גם על הנשמות. כאן מפנים למאמר בפרשת שמות על הפסוק ״הבאים ישרש יעקב״ (ישעיהו כז, ו), שבו מבואר הפסוק ״אישה יראת ה׳ היא תתהלל״ (משלי לא, ל).

המלאכים, ששורשם בחיצוניות בלבד, אינם יכולים להוליד. משום כך אמרו חז״ל שמלאך אחד אינו מבצע שתי שליחויות: המלאך הוא ״עומד״, כלומר נשאר בדיוק כפי שהוא.

המלאך נשאר בדרגה קבועה אחת ואין לו דרגה אחרת, מפני שהוא נמשך מבחינת האותיות, כלומר מן הדיבור האלוקי. אות אינה מולידה אות אחרת.

גם אות אינה גדלה, מתווספת או נגרעת; היא נשארת כפי שנמשכה ממקורה, וכך גם המלאכים. כאן מפנים למאמר ״אם בחוקותי תלכו״ (ויקרא כו, ג), להרחבה בעניין.

כעת מתבאר הפסוק הפותח. ״שישים המה מלכות״ הן התורה שבעל פה, שמקורה במלכות, הספירה הנקראת ״פה״, ובפרט במלכות כפרצוף נפרד בפני עצמו, ולא במלכות שבתוך ז״א.

מלכות זו היא הדיבור העליון, ושורשה בחיצוניות אבא, כלומר חכמה, כשם שהדיבור נושא רק את החיצוניות של שכל האדם. משום כך מכנים חכמים את התורה ״נובלות חכמה שלמעלה״: היא מה שנושר מן החכמה, ולא פנימיותה.

״ועלוֹמות אין מספר״ הן פרטי ההלכה, שבהם בית שמאי ובית הלל נחלקים, כל אחד לפי שורש נשמתו ומדרגתה. מי ששורשו בחסד מכשיר ומתיר דברים, כדי שיוכלו לעלות.

מי ששורשו בגבורה אוסר, כלומר, הדבר אינו ראוי לעלות. האדם מדבר בהתאם למידה שבלבו, וכך נבדלים פסקי ההלכה.

ההלכות הרבות מספור מסתעפות מחכמת נוקבא, התורה שבעל פה בכללותה, והזוהר מכנה אותן ״נימין״. אולם מעל כולן עומדת ״אחת היא, יונתי תמתי״, הנקראת ״תאומתי״: כנסת ישראל, המלכות שבתוך ז״א, השווה לו כתאומה.

הסוגריים מציינים מקומות בזוהר הדורשים את הפסוק ״אחת היא, יונתי״.

כנסת ישראל היא גם ״יונתי״ במובן של ״עינייך יונים״. כאשר ז״א מסתכל במצח, הוא מקבל ש״ע נהורין — הארה גבוהה כל כך, שיכולה להגיע לז״א רק באמצעות הסתכלות, שהיא מגע בבחינת החיצוניות.

הטעם הוא שאריך אנפין, שהמצח שלו נזכר כאן, שייך ל״עולמות אין סוף״ שלמעלה מאצילות; הזוהר מכנה כך את כל מה שעד חכמה. את נוסח התפילה ״מצמיח ישועות״ מבינים לאור זאת: ״ישועות״ קשור ל״וישע״ — הפניית המבט אל הבל — והאותיות שי״ן ועי״ן הן בגימטרייה ש״ע, כנגד ש״ע נהורין.

לאחר הפניות נוספות, הטקסט מסביר מדוע כנסת ישראל נקראת ״אחת״: היא מקבלת מן ה״אחד״ — כתר, הכתר שמעל כל הספירות.

״תאומתי״ פירושו שהיא וז״א ״שווים בקומתם״ וחולקים ״כתר אחד״. ספרי הקבלה מסבירים באותו קו את האמירה התלמודית ״אין אשה אלא ליופי״.

היופי מצוי בנשים יותר מבגברים משום שאור הכתר מאיר במלכות, האחרונה שבספירות, ביתר שאת, שכן ״סופן נעוץ בתחילתן״. נוסף על כך נאמר שהיא זקוקה לשמירה.

מדרגה זו של כנסת ישראל גבוהה מ״שישים מלכות״ — התורה, שהיא רק ״נובלות״ של חכמה. הגמרא מספרת על החסידים הראשונים, שהיו שוהים בתפילה תשע שעות ביום, ושואלת כיצד נשמר לימוד התורה שלהם.

הגמרא משיבה שמכיוון שהיו חסידים, תורתם נשמרה. אדמו״ר הזקן מסביר שהייתה בהם ״רעותא דליבא״ — אהבה בלי גבול, בבחינת ״בכל מאודך״.

אהבה זו גבוהה מ״בכל נפשך״, שהיא אהבה לפי יכולתו של הכלי. היא מגיעה לכתר, שלמעלה מהתורה, ולכן תורתם נשמרה מאליה.

מי שלא הגיע לרעותא דליבא זו, למדרגת הכתר ולפנימיות החכמה, נמצא למטה מהתורה. עליו נאמר ״ישראל מתקשראן באורייתא״, והתורה היא החתן; כך שני הצדדים שבשאלה שבפתיחה נכונים, כל אחד ביחס למדרגה אחרת.