כי על כל כבוד חופה

המאמר פותח בסוף הפסוק בישעיהו ד, ה, שבו הנביא מנבא שה׳ יברא ענן ביום ואש בלילה על הר ציון: ״כי על כל כבוד חופה״. אדמו״ר הזקן מציין שהביטוי ״כל כבוד״ מרמז שיש יותר מסוג אחד של כבוד: יש שני סוגי כבוד.

הכתובים מתארים את כבוד ה׳ בשתי דרכים מנוגדות. ״מלא כל הארץ כבודו״ (ישעיהו ו, ג) מציב אותו בכל מקום, ואילו ״ברוך כבוד הוי׳ ממקומו״ (יחזקאל ג, יב), יחד עם שאלת הקדושה ״איה מקום כבודו?״, מתארים אותו כמוסתר ונשגב מהשגה. הקטע בזוהר המצוין כאן מפרש שהראשון עוסק בכבוד שלמטה והשני בכבוד שלמעלה.

הכבוד הממלא את הארץ הוא הכבוד התחתון. זוהי מלכות, מידת המלכות של ה׳, הפועלת כממלא כל עלמין: היא נכנסת בכל אחד משלושת העולמות התחתונים — בריאה, יצירה ועשיה — ומחיה אותו.

העולמות האלה נבראים יש מאין, הם מוגבלים ואינם בערך אין סוף. לכן הכוח האלקי המקיים אותם צריך להסתיר את עצמו בצמצום גדול, ולהעביר רק מעט.

מה שעובר הוא רק זיק של הארה וזיו, במידה המספקת להוציא מציאות מוגבלת מאין ליש. משום כך הוא נקרא ״כבוד״: אין זה אלא זיו, ולא המקור שממנו הוא מאיר.

בירמיהו כג, כד נאמר שה׳ אומר: ״את השמים ואת הארץ אני מלא״, ו״אני״ פירושו עצמותו ממש. אדמו״ר הזקן משיב שעצמותו אכן נמצאת שם, אך בהעלם; מה שמתגלה בעולמות הוא רק ההארה, והארה גלויה זו נקראת ״כבוד נברא״.

בהערה זו, שבסוגריים מרובעים, אדמו״ר הזקן מציע שהכבוד הנברא הוא המקור לשלושת העולמות התחתונים, כפי שהם מושרשים באצילות. הוא מפנה למה שנתבאר במקום אחר על הכרובים שבשני קצות הכפורת (שמות לז, ח), וכן לשני מאמרים: אחד על ״בראשית ברא אלקים״ (בראשית א, א), ואחד על שביתת ה׳ מכל המלאכה שברא (בראשית ב, ג).

למעלה מהכבוד הנברא יש כבוד שני, עליון, הנקרא ״כבוד נאצל״ — נאצל, בניגוד לנברא. ההפניה שבסוגריים היא לרמ״ז (רבי משה זכות) בפירושו לזוהר, פרשת במדבר, דף קי״ח, על בקשת משה ״הראני את כבודך״ (שמות לג, יח).

הכבוד העליון הזה אינו מוגבל: הוא למעלה מבחינת אור וזיו, ונעלה מכל מה שהשכל יכול לתפוס. לכן שואלים עליו: ״איה מקום כבודו?״ — אי אפשר לאתר אותו או להשיגו.

כדי להסביר את שני הכבודים, אדמו״ר הזקן מציג שתי דעות בשאלה מהו ״יש״ ומהו ״אין״. הראשונה היא הדעה הרגילה, המשתמעת מן הביטוי ״מאין ליש״: העולם הנברא שלמטה הוא ה״משהו״ הממשי, ואילו המקור שלמעלה, שאי אפשר לתפוס, הוא ה״אין״.

הדעה השנייה הופכת את הראשונה: למעלה נמצא הקיום האמיתי, ולמטה — אין. אדמו״ר הזקן אומר ששתי הדעות אמת, כל אחת מנקודת מבט אחרת, ומתחיל בתיאור המבט מלמעלה למטה.

מנקודת המבט שלמעלה, הקיום האמיתי הוא סובב כל עלמין — האור האין־סופי הגדול מכדי להיכנס לתוך העולמות. העולמות, ואפילו כל האורות המחיים אותם, הם רק הארה קלושה לעומתו; ״כולא קמיה כלא חשיב״ — הכול לפניו נחשב כלא כלום, ולכן מה שלמטה נקרא ״אין״.

כשמסתכלים מלמטה למעלה, מצד הנברא, הכבוד התחתון נחשב לישות, משום שהוא בתחום ההשגה. מה שלמעלה ממנו נחשב לאין, משום שהוא למעלה מן ההשגה.

המדרגה העליונה היא למעלה מן ההשגה, כלשון האמרה: ״לית מחשבה תפיסא ביה״. אך מה שנראה מלמטה כ״אין״ הוא לאמיתו של דבר היש האמיתי — הווייתו ועצמותו האינסופיות של ה׳, והיא הנקראת כבוד עילאה.

שני הכיבודים נקראים כאן ״כבוד החתן״ ו״כבוד הכלה״. אדמו״ר הזקן קושר את המילה חתן לביטוי התלמודי ״חות דרגא״, ״רד מדרגה״, שנאמר בהקשר של לקיחת אישה. לכן החתן מסמל אור שיורד מלמעלה למטה, כמו מים הזורמים ממקום גבוה.

המילה כלה נקשרת לביטוי ״כלתה נפשי״ (תהילים פד, ג) — געגועיה העזים של הנפש לעלות אל ה׳, כפי שמתבטא גם בפסוקים מתהילים עג וסג המובאים כאן. תנועה זו כלפי מעלה דומה לאש, שטבעה לעלות ולהתמזג ביסוד האש שלמעלה.

בדומה לכך, מקור נשמות ישראל — מלכות דאצילות — עולה ללא הרף כדי להיכלל במה שלמעלה ממנו. בתהילים ל, יג, הפסוק ״למען יזמרך כבוד״ מתאר את השירה העולה ללא הפסקה כ״כבוד״.

הביטוי שבזוהר, ״קורא תמיד ואינו שוקט״, מתאר את מלכות שאינה חדלה לקרוא כלפי מעלה, כביטוי לצימאון של ״צמאה לך נפשי״; זהו כבוד הכלה. נמצא שהחתן והכלה הפכים: טבעו של החתן לרדת מלמעלה למטה.

טבעה של הכלה הוא ההפך — לעלות מלמטה למעלה, כשם שהמים זורמים כלפי מטה והאש עולה כלפי מעלה. הפכים גמורים אינם יכולים להתחבר בכוחות עצמם, ולכן דרושה חופה, בחינה הנעלית משניהם.

החופה מקיפה את שניהם מצד בחינת סובב כל עלמין, האור האין־סופי המקיף את כל העולמות. מכיוון שהארתו נעלית משניהם, היא מאפשרת להפכים להתאחד, כידוע מהביאור על ״עושה שלום במרומיו״, שה׳ עושה שלום בין אש למים.

בהתבוננות מדויקת יותר, יש שתי חופות: אחת מעל החתן ואחת מעל הכלה. כך נדרש כאן הפסוק ״על כל כבוד״ — מעל כל אחד מן הכיבודים יש חופה.

מעל כל אחד משני הכיבודים, כבוד החתן וכבוד הכלה, יש חופה — אור מקיף המקיף אותו מלמעלה ואינו נכנס לתוכו.

אדמו״ר הזקן פותח בחופת הכלה. כבוד הכלה, השירה העולה של ״למען יזמרך כבוד״, מקבילים בנפש האדם לאהבה ולכמיהה לה׳ שהלב יכול להכיל; זו האהבה של ״בכל נפשך״ (דברים ו, ה).

אהבה כזאת היא ״כלי״: היא נובעת מהתבוננות בגדולת הבורא, ולכן מידתה כמידת ההבנה של האדם. הזוהר דורש את ״נודע בשערים בעלה״ כך: ״כל אחד לפי מה שהוא משער בלבו״, ולכן האהבה הנוצרת מוגבלת בלב.

האהבה של ״בכל מאדך״ שונה: היא בלי גבול וגדולה מכדי שהלב יוכל להכיל אותה, ולכן היא נשארת למעלה כאור מקיף. זו הנקודה הפנימית של הנפש, ״רעותא דלבא״, כפי שנאמר בפסוק שבו הלב אומר: ״בקשו פני״ (תהילים כז, ח).

לכן אהבה זו, שאין לה גבול, היא החופה על האהבה המוגבלת של ״בכל נפשך״ — כבוד הכלה — מפני שהלב אינו יכול להכיל אותה, והיא מקיפה אותה מלמעלה.

ההפניה שבסוגריים היא לדרוש על ״ביום השמיני שלח את העם״ (מלכים א׳ ח, סו), בדברים המבוארים בו על ״בצל שדי״ (תהילים צא, א). היא מפנה גם לזוהר (2:27a), המבאר ש״בכל מאדך״ כולל את כולם למעלה, ״במקום שאין בו מדה״.

המילה ״מאד״ פירושה ״למעלה מן המידה״, בלי גבול. אך הפסוק אומר ״מאדך״ — האהבה היא למעלה מיכולת הלב רק ביחס אליך, מפני שהכלי שלך קטן מכדי להכיל את אורה, ולכן מבחינתך היא נשארת מקיפה.

אצל מי שהכלי שלו רחב יותר, אותה אהבה יכולה להיות מורגשת בפנימיות, ולא להיות מקיפה כלל. השאלה אם האהבה פנימית או מקיפה תלויה ביכולת של מי שמקבל אותה.

על פי העיקרון שאתערותא דלתתא מעוררת אתערותא דלעילא, חופת הכלה — האהבה חסרת הגבולות של ״בכל מאדך״ — מעוררת גם למעלה את חופת החתן.

חופת החתן היא בחינת סובב כל עלמין. כאשר שתי החופות מתחברות, החתן והכלה שמתחתיהן — האור היורד והנשמה העולה — מתחברים ממילא, אף שמטבעם הם הפכים.

הערת סיום מונה מקורות נוספים העוסקים בפסוק זה: הגמרא (Bava Basra, 75a), האומרת שה׳ עושה חופה לכל צדיק לפי כבודו; Midrash Rabbah, העוסק אף הוא במילות הפתיחה של הפסוק, ״וברא״ (ב־Seder Lech Lecha); וכמה קטעים בזוהר.