ביאור הדברים ע״פ כי על כל כבוד חופה…

המאמר מבאר את הבטחת ישעיהו, שלעתיד תיפרש חופה על כל כבודה של ציון. תחילה הוא מגדיר את ה״כבוד״: הכבוד התחתון הוא מלכות, המידה שבאמצעותה דבר ה׳ בורא את העולמות ומנהיג אותם, והיא נקראת ״כבוד הוי׳״.

שם הוי׳ מציין כאן את ז״א, ולכן ״כבוד הוי׳״ הוא מלכות, המגלה את ז״א. אדמו״ר הזקן דורש מילה במילה את שבח המלאכים ״ברוך כבוד הוי׳ ממקומו״: ״ברוך״ פירושו שפע הנמשך למטה, ו״מקומו״ היא חכמה עילאה, החכמה העליונה שבה מושרשת מלכות, ״דבר הוי׳״.

מאמר הזוהר ״אבא יסד ברתא״ מלמד שמלכות, ה״בת״, מושרשת באבא, כלומר בחכמה. לכן אבא הוא הכבוד העליון: הפסוק קושר בין ״כבוד״ ל״חכמים״, והערך המספרי של כבוד, שלושים ושתיים, תואם לל״ב נתיבות חכמה. הוא נקרא כבוד כ״זיו יקריה״ — הארה, ולא דבר שניתן לתפוס.

חכמה דומה להבזק ברק: הארה פתאומית המופיעה לפני ההבנה ולמעלה ממנה. בינה נקראת ״רחובות הנהר״ מפני שבה התובנה מתרחבת ונתפסת ברוחב ובפרטים.

ז״א, המדות, שרובן חסד, ונוקבא, מלכות, הם הפכים. מלכות בנויה בעיקר מגבורות, כוחות של צמצום, המתבטאים בכיסופים; כמו האש שעולה תמיד, היא אינה שוקטת ומתגעגעת ללא הרף כלפי מעלה, כפי שנאמר: ״למען יזמרך כבוד ולא ידום״, כשהכבוד הוא מלכות.

ז״א הוא בעיקר חסדים. הוא עומד בקצה הרחוק של התחום האלוקי, במקום שבו השפעת המאציל נמדדת ונמסרת למלכות, מקורם של שלושת העולמות התחתונים בריאה, יצירה ועשיה. כאן מצוין שיש עיסוק מפורט יותר בנושא בפרשת תרומה, בעניין שני הכרובים שבקצות הכפורת.

יש למדוד את השפע, משום שהנבראים מוגבלים. אפילו אברהם, מגדולי הנשמות, ומיכאל, מגדולי המלאכים, יכולים להשיג רק עד נקודה מסוימת, ולא מעבר לה.

לכן השפע המחיה מצטמצם באמצעות חסד, גבורה ותפארת: חסד מרחיב אותו, גבורה מגבילה אותו, ותפארת שוקלת ביניהם ומכריעה. השילוב המדוד הזה של נתינה והגבלה הוא תפקידו של ז״א.

מאחר שז״א ונוקבא הם הפכים — חסד וגבורה — הם אינם יכולים להתאחד מעצמם. לשם חיבורם דרושה חופה, הנפרשת מעל שניהם.

החופה היא תפארת דאימא: מידת התפארת שבאימא, שהיא בינה. היא נעשית כתר מעל ז״א ונוקבא. ההפניה שבסוגריים היא למאמר על הכרובים בפרשת תרומה, העוסק בכתר אחד לשניהם, ולאיגרת של המקובל רבי משה זכות.

תפארת דאימא היא שמחברת ביניהם. חז״ל הסבירו את הפסוק ״עושה שלום במרומיו״ בכך שה׳ משכין שלום בין מלאך המים למלאך האש, העומדים זה לצד זה בלי להשמיד זה את זה.

הפכים מתיישבים כאשר מתגלה דבר הגבוה משניהם: לפני הקדוש ברוך הוא בעצמו, המים והאש מצויים בשלום. באותו אופן, גילוי תפארת דאימא מחבר את ז״א ונוקבא.

מאחר שתפארת דאימא היא כתר ומקיף, אור המקיף ועומד מעל שניהם, הם מתאחדים תחתיה. ההפניה שבסוגריים היא לאיגרת של אדמו״ר הזקן באיגרת הקודש על ״והיה מעשה הצדקה שלום״, המבארת את השלום בין המים לאש.

כדי להסביר מהי תפארת דאימא, אדמו״ר הזקן פונה למשל מנפש האדם. הרגשות הגלויים שוכנים בלב: אהבה, יראה והתפארות — הרגש המקביל לתפארת.

אותם רגשות קיימים גם בשכל, ושם הם שורשי הרגשות שבלב. אפשר לראות זאת מניסיון: אדם חושב על דבר כלשהו ורואה כמה הוא טוב ונחמד.

מחשבה כזאת מעוררת תחילה אהבה לדבר בשכל, לפני שהיא מגיעה אל הלב ונעשית רצון וגעגוע בפועל. כך גם בעבודת ה׳.

אהבה שבמחשבה, הנולדת מתוך התבוננות, היא תמידית, ואילו האהבה שבלב מתעוררת ודועכת לפי הזמן. כאן מפנים להסבר שניתן על הע׳ רבתי שב״שמע ישראל״, שלפיו היא מבטאת את המדות שבתוך השכל.

כך גם במציאות האלוקית: במוחין, באבא ואמא, יש מדות משלהם, מחסד ועד יסוד, והן השורשים למדות של ז״א. כל אחת ממדות אמא היא המקור למדה המקבילה בז״א.

התפארת של אמא כוללת את כל מדותיה, משום שהתפארת עצמה משלבת חסד וגבורה. הדבר ידוע מן הביאור על גווני הספירות, שבו הגוון של התפארת הוא תערובת.

מכיוון שהיא כוללת את כל מדות אמא, התפארת של אמא היא השורש לכללות מדות ז״א. לכן היא נעשית כתר ומקיף לז״א ולנוקבא ומחברת ביניהם.

בסוגריים ארוכים מתווספת נקודה נוספת ממקום אחר. מה שמלכות מקבלת מחסד וגבורה מגיע באמצעות שרשרת ההשתלשלות הרגילה של עילה ועלול, ואילו מה שמגיע אליה באמצעות התפארת נמשך ממעל לשרשרת זו.

אפשר להסביר שהטעם הוא שחסד וגבורה מסתעפים מחכמה ומבינה, ואילו התפארת, הקו האמצעי, מגיעה עד הכתר, שמעל למוחין, כפי שאומר הזוהר בסוף פרשת תרומה. בהמשך מובאת הפניה לדיון אחר, על קטע בזוהר בפרשת וישב העוסק בפסוק בישעיהו.

הקטע בזוהר אומר ״הנה ישכיל עבדי... וגבה מאד״ ומייחס את המילה ״מאד״ ליעקב, שמייצג את התפארת; מכאן שהתפארת מגיעה לנקודה הגבוהה ביותר. גם האריז״ל מציב את שער החמישים של בינה, השער העליון שבה, בשליש העליון של התפארת של בינה, כלומר של אמא.

בעניין שער החמישים מובא פירוש הרמ״ז לזוהר בפרשת פינחס. כמו כן מובא מאמר בפרשת יתרו העוסק בדברי יחזקאל ״מראיהם ומעשיהם״.

בחזרה לעניין החופה: יש שתי חופות, אחת לחתן ואחת לכלה. חופת הכלה היא ״בכל מאדך״ — עבודה שמעבר למידה הרגילה של האדם — והיא הכתר של נוקבא.

הדברים ממשיכים את המאמר על המקושש עצים: הביטוי של הגמרא ״בזמן שישראל עושין רצונו של מקום״ מקביל ל״בכל מאדך״. הראיה לכך היא שבפרשה השנייה של שמע, שבה לא נזכר ״בכל מאדך״, נאמר שישראל אוספים בעצמם את תבואתם — דבר שהגמרא מפרשת כמצב נמוך יותר.

״רצונו של מקום״ הוא כתר של נוקבא, החופה של הכלה עצמה. כאשר הכלה עושה את חלקה, אתערותא דלתתא זו מעוררת אתערותא דלעילא — את חופת החתן, שהיא תפארת של אמא. בדפוס מופיע ״עזי״, וככל הנראה הכוונה היא ל״עי״ז״, כלומר ״על ידי כך״.

כך מוסבר מנהג חתונה: תחילה החתן פורס על הכלה סודר הנקרא ביידיש Decktuch (״בד כיסוי״) — חופה המיועדת לה לבדה. לאחר מכן שניהם עומדים תחת יריעה המתוחה על גבי כלונסאות — החופה שעל שניהם.

בספרי ההלכה מבואר שלפי שיטת Tosafos, כיסוי ראשה של הכלה בסודר נקרא בפני עצמו חופה. זהו עניין ההינומא, כלומר צעיף הכלה, והיא חופת הכלה עצמה שתוארה לעיל.

חלק זה מעלה את הרעיון מדרגה אחת. כשם שתפארת של אמא מקיפה ומאחדת את ז״א ונוקבא, כך מקיף כללי יותר מאחד את אבא ואמא, חכמה ובינה, שגם הם הפכים.

אבא הוא מקור כל החסדים, ואמא היא מקור כל הגבורות. הם מתחברים באמצעות כתר הכללי של אצילות, שהוא מלכות דאדם קדמון — הדרגה הנמוכה ביותר של התחום הקדמון, שלמעלה מאצילות, המשמשת ככתר של כל עולם האצילות.

כתר כללי זה הוא החופה שעל ״הכבוד העליון״ — אבא ואמא — כשם שבפסקה הראשונה כונה אבא הכבוד העליון. ההערה שבסוגריים מפנה למאמר על ״אלה פקודי המשכן״, העוסק בשני הייחודים: של ז״א עם נוקבא ושל אבא עם אמא.

ההשוואה היא לתפארת של אמא, החופה על ז״א ונוקבא ומחברת אותם אף שהם הפכים.

זו דוגמה לכך שהשכל יכול להכיל הפכים: לפני המבול, הרוע שבלב האדם היה סיבה להרשיעו. לאחר המבול אמר ה׳ שלא יוסיף עוד לקלל את האדמה או להכות כל חי.

הטעם שנתן ה׳ לאחר המבול היה אותה עובדה עצמה: ״כי יצר לב האדם רע מנעוריו״. אותו נימוק שהביא להרשעה נהפך לסיבה לזכות.

הדבר אפשרי משום שבמקור ובשורש, לפני שהמידה מתגלה בלב כרגש, השכל יכול למצוא טעם לכאן או לכאן. בדומה ללב המלך הנתון ביד ה׳: ״לכל אשר יחפוץ יטנו״ — לזכות או לחובה.

לכן נקראת תפארת של אמא חופה: כשם שהחופה מכסה, כך היא חופָה על כל המידות יחד. כאשר אורה מתגלה, הפכים כגון חסד וגבורה מתבטלים שם ומשתווים.

כך גם יש חופה מעל הכבוד העליון, אבא ואמא: מלכות דא״ק, המקיפה אותם ומאחדת אותם, ולפניה הם בטלים לגמרי, הארה וזיו בלבד. הסוגריים מפנים למאמר על ״בהעלותך את הנרות״, העוסק בנרות המופנים ״אל מול פני המנורה״.

כדי לבאר את החופות הללו, אדמו״ר הזקן מבחין בין שני סוגי רצון. הרצון התחתון נולד מן השכל, כמו כאשר אדם רואה את הטוב שבדבר כלשהו ולכן רוצה בו; זהו הכתר של ז״א ונוקבא, הנמשך מתפארת של אימא.

הרצון העליון מתבטא בסיפור הגמרא על משה: כשראה את מיתתו של רבי עקיבא על קידוש השם ושאל ״זו תורה וזו שכרה?״, השיב ה׳: ״שתוק, כך עלה במחשבה״, ולא נתן לכך טעם.

זהו הרצון העליון: רצון שאין לו טעם גלוי. הרצון התחתון הוא להפך — הוא נוצר בעקבות טעם שהאדם רואה בשכלו.

מי שפועל מתוך הרצון התחתון יכול תמיד להסביר את עצמו. לכן, כשאמר ה׳ ״שתוק״, הדבר מלמד שמקור העניין ברצון העליון, שלמעלה מן השכל.

הרצון העליון נעלה מכדי לרדת, שלב אחר שלב, אל השכל ולהתבאר בו, ולכן אי אפשר היה לתת טעם.

אולם רצון שאין לו שום טעם ייראה כעקשנות גרידא, ודבר זה אינו שייך בה׳. התשובה היא מוחא סתימאה, ה״מוח הנסתר״ שבתוך כתר; עצם הכינוי מלמד שהוא נסתר.

לרצון העליון יש אמנם טעם, אך הוא נעלה כל כך עד שאינו יכול להשתלשל ולהיות מובן לאחר. הוא נשאר כמוס ונסתר, וידוע רק למי שרוצה.

הוא נקרא ״מוחא״ מפני שהוא שכל נעלה, ו״סתימאה״ מפני שהוא נסתר מכול. לכן נאמר ״שתוק״: השתיקה היא בחינה בפני עצמה, ו״כך עלה במחשבה״ מצביע על חכמה וטעם עליון שאיש מלבדו אינו יכול להשיג, אף שלזולת הדבר נראה אחרת.

לזולת נראה שזהו רצון בלבד, בלי טעם, אך הטעם והנימוק ידועים לו עצמו. גם שם שורה התענוג העליון שבאותו דבר — הבחינה הנקראת עתיק.

השם עתיק קשור למילה ״נעתק״: התענוג הזה נעתק מכול, והוא קיים רק בהווייתו של ה׳ עצמו. כפי שהוא נראה לזולת, הוא הרצון העליון — רצון שאין לו טעם גלוי.

לכן יש בכתר שתי בחינות: עתיק, מקורו של מוחא סתימאה ובו טעמו הנסתר; והרצון החיצוני, שנראה כרצון בלי טעם. הרצון החיצוני נקרא ״גלגלתא״ — הגולגולת המכסה על המוח, שכבה חיצונית מעל שכל נסתר.

הטקסט מפנה לדיון בנושא בפרשת שלח, על הפסוק ״אני הוי׳ אלקיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים״.

לסיכום, הרצון התחתון הוא תפארת דאימא, הכתר של ז״א, רצון שנולד מן השכל. הגלגלתא דאריך אנפין, הבחינה החיצונית של הכתר, היא הרצון שלמעלה מן השכל, ובתוכו טמון טעם נסתר — מוחא סתימאה.

הרצון העליון הזה הוא החופה שעל הכבוד העליון, אבא ואמא. הטקסט מפנה למאמר המתחיל ״תורה צוה לנו״, שבו החופה היא הרצון העליון שלמעלה מחכמה. הרמ״ז מתאר את החופה ככיסוי של אבא ואמא בדיקנא דאריך אנפין.

סעיף ג׳ מחיל את שני הרבדים של הרצון על התורה. התורה הנגלית מבטאת את הרצון העליון הנגלה, הרובד החיצוני של כתר; הזוהר אומר שתרי״ג המצוות נמשכות מתרי״ג נתיבות. זהו ״העטרה שעטרה לו אמו״ שבשיר השירים.

הרצון הנגלה נקרא עטרה, ועטרה עשויה מאבנים טובות: הן חסרות חיים מצד עצמן, ובכל זאת יפות, ואור נסתר ומפואר מאיר בהן. כך גם הרצון הנגלה נושא בתוכו אור נסתר.

גם המצוות מקבלות צורה גשמית: ציצית מצמר ותפילין מקלף, כעין האבן הדוממת שבעטרה. אך האבן יקרה, ובמצווה הגשמית טמון יופי אלוקי נסתר.

הרצון הנגלה הוא רק החיצוניות של מוחא סתימאה, הטעם הנסתר המצוי בתוך הרצון. לכן התורה הנגלית אינה נותנת לנו טעם מספק לכל מצווה.

הדוגמה מן הגמרא: דורשים את המילים ״וראיתם אותו״ כדי לפטור כסות לילה מציצית, אך כוללים כסות של אדם עיוור, והטעם שניתן לכך אינו מספק לגמרי. זאת משום שהתורה הנגלית באה מן החיצוניות, מרצון שאין טעמו נגלה.

המדרש אומר שלעתיד תינתן תורה חדשה. רש״י על ״ישקני מנשיקות פיהו״ מסביר שהכוונה להבטחת ה׳ לגלות את סוד טעמי התורה, את פנימיותה.

אז תתגלה מוחא סתימאה, הטעם והתענוג הנסתרים שברצון. את הפסוק בישעיהו ״אז תתענג על הוי׳״ מפרשים כתענוג שלמעלה אפילו משם הוי׳, שכעת הוא נסתר מאתנו.

כשיתגלו הטעם והתענוג של מוחא סתימאה, התענוג יהיה ״על הוי׳״. זהו גם שורשן של שתי המדרגות בחיי הנישואין היהודיים: אירוסין ונישואין מלאים.

מתן תורה היה בבחינת אירוסין בלבד: הכלה מקבלת טבעת, חפץ עגול המקיף אותה מבחוץ. המילים ״קדשנו במצוותיך״ מבטאות זאת: המצוות הן הקידושין, כלומר האירוסין.

לעתיד יהיו נישואין שלמים, כפי שאומר המדרש על הפסוק ״כי בועליך עושיך״. הנישואין מתממשים בביאה, שבה הטיפה באה ממוח האב, מבפנים: דימוי לנתינה של מה שבפנים.

כלומר, לעתיד, כאשר הפנימיות של מוחא סתימאה והתענוג שבה יתגלו לנו, הקשר עם ה׳ יהיה בבחינת נישואין שלמים, ולא אירוסין בלבד.

מדוע על ההתגלות הפנימית להמתין לעתיד? משום שתכלית המצוות היא בירור: מצוות העשה מוציאות את הטוב מנוגה, התחום בעשיה שבו הטוב והרע מעורבים, ומצוות לא תעשה מפרידות את הרע.

בכל דבר, ואפילו בכל נפש יהודית, יש טוב ורע, משום שרפ״ח ניצוצות של קדושה נפלו והתערבו ברע. המצוות הן האמצעי להפריד ביניהם.

לאחר בירורם, הניצוצות גדולים מאוד, משום שמקורם בתוהו, עולם ה״תוהו״ שאורותיו היו גדולים מאלו של תיקון, עולם הסדר. לאחר שהניצוצות הושבו באמצעות הבירור, מדרגתם גבוהה מזו של תיקון.

כך מוסבר מדוע המזון מחיה את האדם. כפי שהוא מצוי כאן למטה, המזון מעורב ברע, אך שורשו בתוהו, מדרגה גבוהה מתיקון.

בתהליך האכילה מתברר הטוב שבמזון והפסולת נפלטת. הטוב שהתברר אינו מוריד את האדם, אלא מוסיף לו כוח וחיות, ואף בנפש.

לאחר הבירור עולים הניצוצות לשורשם בתוהו, שקדם לתיקון ונעלה ממנו. בלשון השמות האלוקיים, תוהו מקביל לשם ס״ג — שם הוי׳ במילוי העולה בגימטרייה 63 — ותיקון לשם מ״ה, העולה בגימטרייה 45.

כל עוד לא התבררו כל הניצוצות שנפלו, התענוג עדיין אינו מתגלה.

כל עוד הטוב והרע מעורבים, התענוג נותר בהעלם. כאשר הניצוצות יתבררו וישובו למדרגתם הקודמת, הבריאה תגיע לתכליתה: ״סוף המעשה במחשבה תחילה״ — המטרה שנועדה לה מראשית המחשבה.

כשלא יישאר רע שיסתיר אותו, התענוג שבאור העליון יתגלה מאליו. גילוי זה נובע דווקא מבירור הדברים הנמוכים של העולם הזה כיום.

זהו פירוש ״אשת חיל עטרת בעלה״: הכלה, מלכות, תהיה לכתר. בה יאיר האור הנסתר של מוחא סתימאה, הנקרא ״טוב טעם ודעת״.

מוחא סתימאה נעלית אפילו מן הכבוד העילאי שנזכר בפסקת הפתיחה, משלושים ושתיים נתיבות חכמה עילאה. שלא כחכמה, היא כלל אינה נפתחת לנתיבות.

כעת האור הזה נסתר ב״אבן הטובה״ — המצווה הגשמית, הדוממת. אז הוא יתגלה, ותוהו יעמוד במדרגה גבוהה יותר מתיקון. תיקון יישאר, אך האור המזוכך של תוהו יהיה גבוה יותר.

סוגריים אלה מסכמים שהתגלות פנימיות הכתר, מו״ס ועתיק, תלויה בהשלמת בירור הניצוצות של תוהו. הדבר מסביר את סדר שתי הברכות האחרונות משבע ברכות הנישואין, שהראשונה שבהן מסתיימת במילים ״משמח חתן וכלה״.

הברכה האחרונה מסתיימת במילים ״משמח חתן עם הכלה״. לפי שעה הכלה מקבלת מן החתן, כפי שמלכות מקבלת מז״א, וזהו ״חתן וכלה״.

לעתיד לבוא הם יהיו שווים בקומתם ויחלקו כתר אחד, כפי שהיו שני המאורות שווים לפני מיעוט הירח. זהו ״חתן עם הכלה״. בדפוס כתוב ע׳, אך נראה שצריך להיות א׳ — ״אחד״, כפי שנאמר בפסקה 4: ״כתר אחד לשניהם״.

״עם הכלה״ פירושו שהחתן מתשמח באמצעות הכלה, שהרי ״אשת חיל עטרת בעלה״. באותה ברכה נאמר גם ״קול חתן וקול כלה״, מפני שלעתיד לבוא יהיה לכלה קול משלה.

״קול״ פירושו המשכה והתגלות, כפי שקול גשמי מוליך את הבל הלב החוצה דרך קנה הנשימה. כשהכלה תהיה עטרת בעלה, יהיה לה כוח זה של גילוי.

את נבואת זכריה על יציאת המים החיים מירושלים מפרשים כך: מלכות תהיה עטרה ומקור השפעה לבעלה, ממדרגה גבוהה יותר מתיקון. עם זאת, תיקון לא יתבטל.

לכן גם לחתן וגם לכלה יהיה קול, כמו ״שני המאורות הגדולים״ בשוויונם המקורי, לאחר השלמת הבירור.

הבירור עצמו מושרש במוחא סתימאה: האמירה ״בחכמה מתבררים״ חוזרת אל המוח הנעלם, שבו מתרחש עיקר הבירור. הדברים מפנים לאיגרת המתחילה ״למה נסמכה״, שנדפסה באיגרת הקודש.

כשהבירור יושלם, יתגלו מוחא סתימאה, התענוג העליון והשלמות המוחלטת, ואיתם גם הטעמים הפנימיים של התורה: ״ישקני מנשיקות פיהו״.

לעת עתה תפילת העמידה נאמרת בלחש, משום שלכלה, מלכות, בחינת הדיבור, אין קול משלה. הדיבור כפוף למחשבה ולרגשות, כפי שמלכות מקבלת כעת מז״א.

לעתיד לבוא, לאחר הבירור, כשיתגלה מוחא סתימאה, יהיה לכלה ״קול גדול״.

״קול גדול שלא פסק״ מתאר את מתן תורה; כאן הכוונה לתפילת שמונה עשרה הנאמרת בקול רם. מלכות תהיה העיקר: בעשר הספירות של אור חוזר, האור העולה מלמטה, מלכות נעשית כתר ויסוד נעשה חכמה. הדברים מפנים למאמר שבסוף פרשת ויגש.