שניך כעדר הרחלים שעלו מן הרחצה שכולם מתאימות

1״שינייך כעדר הרחלים שעלו מן הרחצה, שכולם מתאימות״. פירוש ״כעדר הרחלים״ הוא על דרך המבואר במקום אחר, במאמר הפותח ״אלה המשפטים״, בביאור הכתוב: ״וזרעתי את בני ישראל זרע אדם וזרע בהמה״.

כלומר, נשמות אצילות נקראות ״אדם״, ונשמות בריאה, יצירה ועשיה נקראות ״בהמה״. גם המלאכים נקראים ״בהמה״: ״פני אריה״, ״פני שור״ וכו׳. ועל כך נאמר: ״ונתתי עשב בשדך לבהמתך״ — המשכת הדעת;

והמשכה זו היא באמצעות משה, הרועה הנאמן. וזהו עניין אמירת ״קדוש״ שלוש פעמים: ישראל והמלאכים ״מקדשי ליה לעילא ותתא כחדא״, ועל ידי כך נמשכת הדעת וכו׳, כמבואר ב-Pri Etz Chaim, שער עשירי, פרק ד ובסוף פרק ג; ועיין שם גם שער ז, פרק ב.

ועל כך נאמר: ״כעדר הרחלים שעלו מן הרחצה״, בדומה למשל על הרועה הרוחץ את צאנו; עיין שם בעניין ״שש שנים יעבוד״ וכו׳.

2כדי להבין מה פירוש ״שעלו מן הרחצה״ ומה פירוש ״כולם מתאימות״, יש להקדים ולבאר את עניינה של הקדושה המשולשת. הנה עצמותו של המאציל יתברך רמה ונישאה, וכל סדר ההשתלשלות של אצילות, בריאה, יצירה ועשיה נחשב כלא כלום לפניו,

כמו במשל של טיפה אחת שמתבטלת בתוך האוקיינוס, ויותר מכך, שכן אין לו יתברך שום ערך או השוואה אליו.

וזהו ״אני הוי׳ לא שניתי״, ״אתה הוא קודם שנברא העולם, אתה הוא משנברא העולם״. בריאת העולמות אינה פועלת בו יתברך שום שינוי, חס ושלום, מאחר שהם נחשבים כלא כלום ממש.

לכן השפע הנמשך ממנו יתברך כדי להחיות את עשר הספירות ואת כל העולמות מכונה ״שערות״, וכמו שכתוב באדרא רבא (סוף דף קכ״ח ע״ב): ״ת״י נימין דשערי״, כמניין ״קדוש״.

כי פירוש ״קדוש״ הוא לשון הבדלה: הוא יתברך מרומם לבדו, ואינו נתפס ומתלבש בעולמות, אלא הוא סובב כל עלמין בשווה.

״המשווה ומשווה קטן וגדול״. ומה שנמשך ממנו לתוך העולמות אינו אלא כמשל של אור היוצא דרך נקבי השערות וחללן, ואינו נוגע כלל בעצמות.

לכן ״קדושה תלויה בשערה״: דווקא מבחינת סובב כל עלמין, שהיא קדושה ונבדלת, אי אפשר שהשפע יימשך אלא

בבחינת שערות; לא כן למטה, בהשתלשלות של עילה ועלול וכו׳. וזהו מה שכתוב בנזיר: ״קדוש יהיה, גדל פרע שער ראשו״, שהנזיר עולה למקום גבוה ונעשה דומה לעליון.

3לכן הוא ממשיך את השפע משערות אריך אנפין, שהן בחינת ״קדוש״, שממנה ״חכמה מאין תמצא״ — כלומר, מבחינת השערות שהוזכרו לעיל; ועל כך נאמר ״אבא יונק ממזלא״ וכו׳.

ועיין במה שנכתב על כך במאמר המתחיל ״ונקדשתי בתוך בני ישראל״. וזהו שאמרו רבותינו ז״ל על נזירות: ״הריני מסלסל״ — כלומר, הוא מסלסל וממשיך מבחינת שערות אריך אנפין, ועל ידי כך נוצרת חכמה דאצילות וכו׳.

וזהו פירוש ״קדוש״ — ״קודש ו׳״: הווי״ו מורה על המשכת השפע מבחינת קודש העליון באמצעות השערות, שהן כמו בחינת ווי״ן.

והביאור לכך שהשפעת השפע מכונה ״שערות״ (מבואר במאמר המתחיל ״ולא אבה״, וכן על הפסוק ״ועשית בגדי קודש״, בעניין זקן אהרן וכו׳).

הוא שהשערות חלולות ויונקות מן המוח שבראש, ואף על פי כן אין להן שום ערך או יחס למוח וכו׳. וכך גם בחינת האותיות — דברי הרב, שדרכם עוברת השפעת השכל וכו׳; עיין שם.

אכן, לאמיתו של דבר גם משל זה אינו דומה לנמשל; שהרי בנמשל עיקר ושורש התהוות החכמה הוא באמצעות השפעת השפע הנמשך מבחינת השערות שהוזכרו לעיל,

שהן בחינת האותיות; ואילו במשל של דברי הרב לתלמיד, יש בתלמיד כוח שכלי עוד קודם לכן, אלא שהוא מבין את שכל הרב כשהוא עובר דרך האותיות וכו׳.

ולכן השגת התלמיד ניתנת להשוואה מסוימת להשגת הרב, שהרי עצם שכלו לא התהווה מאותיותיו של הרב,

אלא מנפשו השכלית שלו; ואלמלא זאת, לא היה מבין דבר מתוך דברי רבו. ואף על פי כן, ״אין אדם עומד על דעת רבו עד ארבעים שנה״, משום שההשכלה עברה דרך צירופי אותיות הדיבור וכו׳.

אבל למעלה, בנמשל, התהוות עצם החכמה דאצילות מן המאציל יתברך היא רק באמצעות השפעה העוברת דרך אותיות הנקראות ״שערות״ — ולכן אין לחכמה שום ערך ביחס למה שלמעלה מן החכמה וכו׳.

42. והנה, המשכת השפע מהמזלות של אריך אנפין לחכמה ובינה נעשית באמצעות העלאת מיין נוקבין מן הבירורים של בריאה, יצירה ועשיה; שכן באמצעות אתערותא דלתתא מתעוררת אתערותא דלעילא: המשכת מיין דכורין מהמזל השמיני, [הנקרא] ״נוצר חסד״.

וזהו עניינם של המלאכים ושל ישראל באמירת ״קדוש״: להעלות מיין נוקבין כדי להמשיך מיין דכורין וכו׳. והנה, בדרך משל, כשמביאים מתנה לפני המלך, העיקר הוא להביא דבר חדש, כמו ציפור מדברת, כדי שעל ידי כך לעורר ולהמשיך את ״לב המלכים״, אשר ״אין חקר״, שיפנה אל בקשתו של אדם פשוט.

וזהו עניין העלאת מיין נוקבין מבירור רפ״ח הניצוצות: שהיש — תחושת הקיום העצמאי — יתבטל וכו׳. לכן עיקר העלאת מיין נוקבין תלוי באתערותא דלתתא של נשמות ישראל המלובשות בגוף. וזהו [הנאמר] בזוהר, בלק (דק״צ ע״ב): ״כיוון שבאו ישראל וכו׳,

נטלו את העשייה ממלאכי השרת״ וכו׳. ואף שגם אצל המלאכים שייך ביטול היש, שהרי גם למלאך יש גוף,

לכן נאמר גם עליהם: ״עושי דברו״ — ״עושי״ הוא לשון תיקון והכנה, כלומר, באמצעות ביטול היש וכו׳, באמירת ״קדוש״ ו״ברוך״;

אך מכיוון שגופם רוחני, וגם — ״כלום יש ביניהם יצר הרע?״ וכו׳ — לכן ביטול היש של האדם למטה, כשהגוף והנפש הבהמית מסתירים וכו׳,

ממשיך אור גדול יותר. וזהו [פירוש] ״נטלו את העשייה מהם״. אין הכוונה שהם אינם כלל בבחינת עשייה ותיקון של ״עושי דברו״, שהרי גם עכשיו הם אומרים ״קדוש״ ו״ברוך״ וכו׳.

אלא העניין הוא שהעשייה וההמשכה של המלאכים בטלות ביחס לעשייה ולהמשכה של ישראל, בדומה לביטול ולהתכללות של הדיבור במחשבה, או של המידות בשכל; כלומר, הן בטלות כנר בפני אבוקה וכו׳. לכן המלאכים אינם אומרים ״קדוש״ עד שישראל אומרים [זאת], כפי שנאמר שם בזוהר.

אף על פי כן, גם המלאכים אומרים ״קדוש״, שכן זו עבודתם וכו׳. ראו גם מה שנכתב על כך בביאור לפסוק ״כי כאשר השמים החדשים״.

5והנה, העלאת מיין נוקבין של נשמות ישראל נעשית באמצעות אתכפיא ואתהפכא — הפיכת החושך לאור והמרירות למתיקות — על ידי שבירת תאוות הגוף וקיום מצוות מעשיות. וזהו [פירוש] הכתוב בפסוק שאחרי ״שיניך״ וכו׳:

״כפלח הרימון״ וכו׳: ישראל מלאים מצוות כרימון. שכן מיד עם לידתו מקיים יהודי את המצווה הראשונה: ביום השמיני מלים אותו, ומטיפים ממנו את דם ברית המילה — דבר הכרוך בסיגוף הגוף, כדי להכניעו וכו׳.

לאחר מכן, כשהוא גדל מעט, הוא הולך לבית הספר, מלמדים אותו תורה ומחנכים אותו למצוות; וכאשר אינו רוצה ללמוד, מכים אותו ברצועה, כפי שכתוב בהלכות תלמוד תורה.

נמצא שבכל אלה הוא הופך את החושך לאור ומכניע את הסטרא אחרא. וכך בכל המצוות, בכל אחת מהן, יש סיגוף של הגוף, כדי להשפיל את היצר הרע ולאלץ אותו,

בעל כורחו, לקיים מצוות עשה ולא תעשה, וכן מצוות מדברי סופרים, ולקדש את עצמו גם בדברים המותרים לו. באמצעות כך הוא מברר את הבירורים שבעולמות בריאה, יצירה ועשיה, ומתוכם נעשית העלאת מיין נוקבין למעלה, כדי להמשיך באמצעותה מיין דכורין מבחינת המזלות של אריך אנפין.

והנה, כל זה הוא הבחינה והמדרגה של העלאת מיין נוקבין שבחיצוניות: כלומר, על ידי עשיית המצוות וקיומן בפועל ממש, סיגוף הגוף והכנעת היצר הרע במעשה. וכאמור לעיל, בחינה זו שייכת אפילו בתינוק, וזוהי מצוות מילה, כנזכר לעיל.

אך יש מדרגה שנייה: העלאת מיין נוקבין בפנימיות, כלומר, להיות מתפעל ולהתלהב ברשפי אש האהבה אליו יתברך, וכן ביראה ובפחד מה׳. זוהי העלאת מיין נוקבין בפנימיות.

וכך גם העלאת מיין נוקבין של המלאכים האומרים ״קדוש״: הם בוערים באהבה ובשלהבת עזה, ונפשם כלה אליו יתברך.

(וזהו ההבדל בין העלאת מ״ן שבאה באמצעות התפילה לבין העלאת מ״ן שבאה באמצעות המצוות: שתיהן הן בחינת העלאת מ״ן מתוך הבירורים, כפי שכתוב בפרי עץ חיים, שער א׳, פרק א׳; ואלו דבריו:

״הנה אי אפשר שהניצוצות יתבררו מאליהם, אלא רק באמצעות מי שיברר אותם; כלומר, הבירור הזה נעשה באמצעות התפילה וכל המצוות של בני האדם התחתונים״ וכו׳. עד כאן לשונו.

אך עיקרה של התפילה הוא העלאת מ״ן של הפנימיות, שהיא קיום המצווה ״ואהבת״, וכן היראה והביטול; ולכן היא נקראת ״עבודה שבלב״ — למסור את נפשו ואת רצונו אליו ית׳, כפי שכתוב על כך בפרשת אחרי, במאמר המתחיל ״כי ביום הזה יכפר״ וכו׳.

והמצוות הן העלאת מ״ן בחיצוניות, כפי שכתוב בעץ חיים, שער פנימיות וחיצוניות, דרוש ג׳; ואלו דבריו: ״כל בחינת מעשה היא בחיצוניות, ואילו כל בחינת דיבור ותפילה היא בפנימיות״. עד כאן לשונו. וכפי שכתוב על כך בפרשת חיי שרה, במאמר המתחיל ״עיין בעץ חיים״.)

6והנה, לאמיתו של דבר, יש מעלה בהעלאת מ״ן של החיצוניות, שאינה קיימת בהעלאת מ״ן של הפנימיות; ויש מעלה בהעלאת מ״ן של הפנימיות, שאינה קיימת בהעלאת מ״ן של החיצוניות.

המעלה שבהעלאת מ״ן של החיצוניות, שהיא בחינת מעשה, היא שעל ידה נמשכים המ״ד ממקום גבוה, כלומר מבחינת המקיפים, מפני ששורש החיצוניות הוא בבחינת המקיפים;

כלומר, ממשיכים את שפע המ״ד מהמזלות דאריך [אנפין], שהם בחינת מקיפים (וראו פרי עץ חיים, שער י״ב, פרק ה׳); ואילו העלאת מ״ן של הפנימיות ממשיכה מ״ד מבחינת האור הפנימי, שהוא במדרגה נמוכה מבחינת המקיפים.

והמעלה שבהעלאת מ״ן של הפנימיות היא שהמ״ד נמשכים מבחינת הפנימיות, ועל ידי כך מתלבשים בתוך הכלי עצמו ומתגלה בו גילוי ממש.

ואילו בהעלאת מ״ן של החיצוניות, אף שהמ״ד נמשכים ממקום גבוה יותר, מבחינת המקיפים, הם אינם מתגלים בכלי בגילוי ממש, אלא רק בבחינת מקיף,

כמו שנאמר: ״כצינה רצון תעטרנו״: כשם שהצינה מגינה על האדם, כך הרצון העליון, הנמשך על ידי קיום המצוות, עוטף את האדם בבחינת אור מקיף; וכמו שנאמר: ״כי אתה ה׳ מחסי, עליון שמת מעונך״ וגו׳.

(וביאור הדבר: הנה, העלאת מ״ן של הפנימיות היא בתפילה, כשהאדם מעורר בנפשו אהבה ויראה; ועל ידי כך נמשכת אתערותא דלעילא מבחינת האהבה והיראה העליונות, מבחינת אצילות, להתגלות בנפשו, עד שייפלו עליו מלמעלה פחד ה׳ ואהבה רבה, כמו שכתוב בהערה לתיקון חצות.

נמצא שהמ״ד האלה מתגלים בנפשו בגילוי ממש. ואילו האור הנמשך על ידי מעשה המצווה מאיר רק בבחינת מקיף על הנפש, ולא בפנימיות ממש. ועוד אפשר לומר, כפי שכתוב באיגרת הקודש בסופה, וזו לשונה:

״אבל התפילה היא המשכת אור אין סוף, ברוך הוא, לבריאה, יצירה ועשיה וכו׳, כדי לשנות את הנבראים מכפי שהם, כך שהחולה יתרפא, והגשם ירד מן השמים לארץ ויצמיח בה יבול; ואילו בתורה ובמצוות אין שינוי בקלף התפילין״ וכו׳; עיינו שם.

והנה גם בתורה ובמצוות יש פנימיות וחיצוניות; ועיינו במה שנכתב על כך במקום אחר, בביאור לפסוק ״וידבר אלקים את כל הדברים״ ובביאור על הפסוק ״אלה מסעי״.)

73. כעת נעבור לעניין דברי הזוהר, שישראל והמלאכים ״מקדשים אותו למעלה ולמטה, כולם כאחד״. והנה, באופן כללי, העלאת מ״ן של נשמות ישראל,

כאשר הן למטה, מלובשות בגוף, נקראת העלאת מ״ן בבחינת חיצוניות, ביחס להעלאת מ״ן של המלאכים, שאינם בגופים גשמיים. לכן הם מתלהבים בפנימיות ברשפי אש האהבה, וכך גם ביראה, ״רועדים מאימת הכיסא״.

8לכן העלאת מ״ן של המלאכים נקראת העלאת מ״ן של פנימיות. וזהו ההבדל בין הקדושה שישראל מקדשים למטה ובין העלאת מ״ן של קדושת המלאכים. ויש מדרגה שלישית בהעלאת מ״ן, והיא העלאת מ״ן של המקיפים עצמם:

כלומר, הנשמות כפי שהן למעלה, ואינן מלובשות בגוף. זוהי העלאת מ״ן מבחינת המקיפים עצמם, שכן הנשמה,

כפי שהיא למעלה, אין לה גוף ואין לה כלי מגביל כלל; ואילו למלאכים יש גופים, שהם רוחות ואש לוהטת.

וכך נכתב על כך במקום אחר, במאמר המתחיל ״מזמור שיר חנוכת הבית״. לכן העלאת מ״ן של הנשמות שאין להן גופים נקראת העלאת מ״ן של המקיפים, ביחס להעלאת מ״ן של המלאכים.

(אולם כבר הוסבר למעלה שעיקר אתערותא דלתתא והעלאת מ״ן באות מנשמות ישראל המלובשות למטה בגוף. לכן יש לומר שגם בחינת העלאת מ״ן שבבחינת מקיף שייכת ממש למטה, בנשמה המלובשת בגוף.

וכפי שהוסבר במקום אחר, במאמר המתחיל ״ראה ריח בני״, לגבי ״ריח בוגדיו״, שבחינת התשובה היא העלאת מ״ן שבבחינת המקיף וכו׳; וכך גם כל אדם צריך להיות בתשובה כל ימיו.

וזוהי בחינת ״בכל מאדך״, שהיא בחינה של חריגה מגבולות הכלי, כלומר בחינת המקיף; אלא שלמעשה זוהי בחינה של גילוי מן הנשמה שלמעלה מן הגוף, שהיא בבחינת מקיף, וכפי שנכתב במקום אחר, בסוף המאמר המתחיל ״שמאלו תחת לראשי״:

ש״בכל מאדך״ היא בחינת עבודת עצם הנשמה, כלומר בחינת המקיף וכו׳. הכוונה היא שהמקיף מאיר בבחינת הנשמה שבגוף, כדי שתהיה בחינת ״בכל מאדך״. ובדרך זו הוסבר גם במאמר המתחיל ״שאו את ראש״ וכו׳, ״לגולגלותם״, בפרשת במדבר,

וכן בדיבור המתחיל ״כי תצא״, על המשכת גילוי אלקות מבחינת מזל, שהיא הנשמה שלמעלה מן הגוף וכו׳; ובביאור על הפסוק ״שישים המה מלכות״, בעניין ״חסידים הראשונים״ וכו׳, עיין שם; ובדיבור המתחיל ״ויקהל משה״, בעניין הנשמה היתרה שמתגלה בשבת וכו׳.

והנה, ״בכל לבבך ובכל נפשך״ הוא העלאת מ״ן של הפנימיות; אך פירוש ״בכל נפשך״ כולל גם את לבושי הנפש — מחשבה, דיבור ומעשה — והמעשה הוא העלאת מ״ן של החיצוניות וכו׳.

נמצא ש״בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך״ הן שלוש הבחינות של העלאת מ״ן שנזכרו לעיל. וייתכן ששלוש הבחינות האלה דומות לעניין שלוש הבחינות מזון, לבוש ובית, המבואר במקום אחר; שכן מזון הוא אור פנימי;

ולבוש הוא קיום המצוות, והוא העלאת מ״ן של החיצוניות; ובית הוא ״בכל מאדך״ וכו׳, כמו שכתוב בסוף המאמר המתחיל ״השמים כסאי״.)

נמצא שיש שלוש מדרגות בהעלאת מ״ן: בחינת המקיפים, הפנימיות והחיצוניות. ובכללות, אלה הם שלושת העולמות בריאה, יצירה ועשיה.

שכן ״יוצר אור ובורא חושך״: יצירה נקראת אור פנימי, ובריאה נקראת ״חושך״, כלומר בחינת מקיף שאינו מושג ביצירה. כך הוא סדר ההשתלשלות: מן המקיף נמשכת אחר כך הארה שתהיה בבחינת אור פנימי, ואילו עצם האור נשאר בבחינת מקיף.

9ואחר כך, מן האור הפנימי נעשה למטה אור מקיף בעולם נמוך יותר, כך שהאור המקיף התחתון נחשב לבחינת חיצוניות ביחס לאור הפנימי שמעליו וכו׳.

וזו בחינת עשיה. [אף על פי כן, שורשה של עשיה הוא למעלה, כפי שנאמר לעיל, שכן שורש החיצוניות גבוה משורשו של האור הפנימי וכו׳; וכפי שנכתב גם על הפסוק ״יביאו לבוש מלכות״, כיצד התהוות העשיה

[כלומר,] הגשמיות היא דווקא מבחינת סובב כל עלמין; וכפי שנכתב בזוהר, פרשת וירא (קט״ו א׳): ״עשיה איהו לעילא״ וכו׳; וכך גם בפרשת בהר, דק״ח ע״ב.]

וזהו עניין שלושת העדרים ששלח יעקב כמנחה לעשו אחיו: זו העלאת מ״ן לעולם התוהו, שממנו נפלו הכלים ונשברו, ומכך התהווה עשו; וכפי שנכתב במאמר המתחיל

״ויקח מן הבא בידו״. שלושת העולמות בריאה, יצירה ועשיה התהוו משבירת הכלים; לכן העלה מ״ן בשלושה עדרים, שהם שלוש הבחינות שנזכרו לעיל: מקיפים, פנימיים וחיצוניות.

10וכל אחד נקרא עדר בפני עצמו, משום שהוא בחינה ומדרגה שונה ונבדלת מזולתה. כך, למשל, יש הבדל בין הנשמות שבגופים לבין המלאכים; וכך גם יש הבדל בין מדרגת המלאכים, שהם בגופים רוחניים, לבין הנשמות שאין להן גוף כלל.

11וזהו [פירוש] הכתוב ״עדר עדר לבדו״ וכו׳, ״ויצו את הראשון״ וכו׳, ״ויצו גם את השני גם את השלישי״ וכו׳. הרי שחילק אותם לארבע מדרגות ממש.

אף שבפרט, גם בכל אחת משלוש המדרגות הללו יש ריבוא רבבות בחינות ומדרגות שונות זו מזו, בכל זאת כולן מסוג אחד; למשל, העלאת מ״ן של החיצוניות נקראת בדרך כלל העלאת מ״ן של עשיה.

וזה דומה למשל לעדר אחד: אף שבעדר זה יש גם כמה מדרגות — יש שעיקר עבודתם בצדקה ובגמילות חסדים, יש שעיקר עבודתם בעיסוק בתורה, יש שעיקר עבודתם בתפילה, ויש בתענית וכיוצא בזה — בכל זאת כללותם היא קומה אחת.

וכמו, למשל, שבעדר אחד יש כמה הבדלים בין הצאן — מראהו, גובהו ואיכותו של זה כך, ושל זה כך — ובכל זאת הכול עדר אחד. ואילו העלאת מ״ן של פנימיות היא בחינה וסוג אחרים וכו׳;

ולכן היא נקראת עדר בפני עצמו וכו׳. ויעקב העלה מ״ן מכל שלוש הבחינות הללו, כדי להמשיך על ידי כך מ״ד משורשן ומקורן בעולם התוהו.

124. על כך נאמר: ״כמו עדר כבשים נקבות שעלה מן הרחצה״. שכן העלאת מ״ן שהוזכרה לעיל צריכה זיכוך ורחיצה, בדומה לעניין ליבון ההלכה.

כלומר, כל ההלכות, שהן ששת סדרי המשנה, זקוקות לליבון ולרחיצה; וכך גם קיום המצוות וכו׳. והכול נעשה באמצעות משה, הרועה הנאמן.

13וזהו משום שעל משה נאמר: ״כי מן המים משיתיהו״ — כלומר, מן הבחינה של ים החכמה העליונה; וכל התורה אינה אלא כד מן הים, ״ותמלא כדה״ וכו׳.

בחינה זו נקראת גם ״בעבר הנהר״, למעלה מבחינת הנהר. ״נהר״ הוא לשון המשכה: זרימה הנמשכת דרך השתלשלות, מעילה לעילה ובהתאם למדרגתה, כמו שנאמר: ״ונהר יוצא מעדן... ומשם יפרד״ וכו׳. ״עבר הנהר״ הוא למעלה מן ההשתלשלות.

ומשם נמשכת המשכת מיין דוכרין, המרחיצים ומלבינים את המיין נוקבין וכו׳. (ועיינו במה שנכתב על הפסוק ״ואלה שמות״ בעניין ליבון ההלכה; ובמאמר המתחיל ״אסרי לגפן״, בעניין ״כבס ביין לבושו״; ובמאמר המתחיל ״לא תהיה״ וכו׳, בעניין ״את מספר ימיך אמלא״.)

ועיינו עוד בפירוש ״מן המים משיתיהו״, במאמר המתחיל ״אלה מסעי״. שם הוסבר גם פירוש ״וגם דלה דלה לנו״: משה ממשיך בנשמות ישראל את בחינת הביטול של יחודא עילאה, הדומה לביטול הטיפה בים וכו׳. וזהו עניין הרחיצה והכיבוס של הלבושים באמצעות הביטול של יחודא עילאה.

וזהו הטעם לכך שהן נמשלו דווקא ל״עדר הרחלים שעלו מן הרחצה״, שכן הלבושים הנוצרים מן התורה והמצוות נמשלו לצמר רחלים. כמו שנאמר: ״לבושיה כתלג חיור״, וכן: ״הנותן שלג כצמר״, וכן נאמר: ״ושער רישיה כעמר נקא״ וכו׳, וכמו שנכתב במקום אחר.)

(ועיינו במה שנכתב בעניין רחלים במאמר המתחיל ״והניף הכהן אותם על לחם הבכורים״, בפרשת אמור; וכן במאמר המתחיל ״צו את בני ישראל״ וכו׳, בעניין ״את הכבש אחד תעשה״.)

והנה, על ידי שעלו מן הרחצה, שלושת העדרים הנזכרים נעשים כולם לעדר אחד; וזהו ״כעדר הרחלים״:

כעדר אחד. כאשר הם בבריאה, ביצירה ובעשיה, הם בבחינת שלושה עדרים, הנחלקים לשלוש בחינות כפי שנזכר לעיל; אך לאחר שעלו מן הרחצה הם נקראים עדר אחד.

וזהו מפני שהם מקבלים את המ״ד מן המים העליונים שלמעלה מהשתלשלות, שם הוא למעלה מגדר ההתחלקות — ״השווה ומשווה קטן וגדול״. בחינה זו נקראת קודש העליון, והיא למעלה מבחינת ״קדוש״ בוי״ו.

(הוי״ו מורה על המשכה, כלומר על המשכת קדושתו ית׳ להיות ממלא כל עלמין וסובב כל עלמין, שהן המשכה והארה בלבד וכו׳; ואילו קודש בלא וי״ו אינו בגדר עולמות כלל, והוא למעלה מעלה מבחינת ממלא כל עלמין ומבחינת סובב כל עלמין וכו׳; וכפי שנתבאר לעיל על הפסוק ״צאינה וראינה״.)

והיא נקראת ״הרחצה״, מפני ששם נרחץ כל פשע ועוון, שכן שם הפגם אינו תופס מקום. וזהו ״וזרקתי עליכם מים טהורים וטהרתם״ וכו׳.

והנה, ״קדוש״ נאמר שלוש פעמים, כנגד שלוש המשכות לשלושת העולמות בריאה, יצירה ועשיה; ואילו ״קודש״ בלא וי״ו נאמר פעם אחת בלבד, ולא שלוש פעמים, מפני שהוא למעלה מגדר ההתחלקות.

14ולכן גם המלאכים והנשמות, כאשר הם עולים מן הרחצה — כלומר, מתעלים לקבל מבחינת המים העליונים שמעבר לנהר, שהיא בחינת הקודש העליון — נכללים גם הם כולם זה בזה בהתכללות אמיתית ונעשים עדר אחד.

וזהו פירוש ״כולן מתאימות״: כמו תאומים שנולדו ממש באותו רגע. כך גם שלושת העדרים, כאשר הם מתעלים להתרחץ במים

העליונים, שהם מבחינת הקודש העליון: הם מתאימות ממש כתאומים, בהתכללות אמיתית ללא שום חלוקה כלל. לכן הם נקראים אז ״עדר הרחלים״, שכן הם נכללים כאחד בעדר אחד.

15וזהו [פירוש] הנאמר בזוהר, ש״מקדשים אותו כולם כאחד״: כלומר, העלאת מ״ן של ה״קדוש״ שאומרים המלאכים ושל ישראל שלמטה.

אף שלמטה הם מחולקים, במצב של חלוקה — ״עדר עדר לבדו״ — מפני שהעלאת מ״ן של עשיה אינה דומה כלל להעלאת מ״ן של יצירה וכו׳,

מפני שזו מבחינת חיצוניות וזו מבחינת פנימיות; ובכל זאת, חלוקה זו היא רק מצד העלאת מ״ן. לכן אומרים ״קדוש״ שלוש פעמים, כנגד שלושת סוגי העלאת מ״ן שהוזכרו לעיל.

אבל לאחר שעלו מן הרחצה, שהיא בחינת קבלת המ״ד שלהם, הבאים מבחינת הקודש העליון, שלמעלה מבחינת החלוקה, גם הם נעשים אז כעדר אחד, ותאומות.

ולכן ״מקדשים אותו כולם כאחד״. וזהו שכתוב באדרא (דקל״ו ע״ב) על הפסוק ״רוחצות בחלב״: ״בחוור שלמעלה״ וכו׳, שהוא מבחינת עתיק יומין וכו׳; עיין שם.

והעניין הוא כפי שהתבאר לעיל בביאור על הפסוק ״ואלה המשפטים״: שבבחינת היושר שייכת חלוקה לראש ולרגליים, ואילו בעיגולים, שהם סובב כל עלמין, אין מעלה ומטה וכו׳,

ומשם נמשכת ההמשכה באמצעות משה, דעת עליון וכו׳. משום כך יכולה נשמת משה להמשיך דעת גם לבחינת בריאה, יצירה ועשיה, בחינת ״בהמה״, כאשר האדם מתבונן ומעמיק את מחשבתו בגדולת ה׳,

מפני שהוא ממשיך מבחינת סובב כל עלמין, שבה אין שייכות למעלה ומטה, לראש ולרגל, ו״אדם ובהמה תושיע הוי׳״ — כי שניהם שווים.

16והנה, גם העובדה שבריאה, יצירה ועשיה נחלקות לשלוש בחינות של עדרים נובעת מבחינת היושר, שיש בו ראש, גוף ורגל — חכמה, בינה ודעת; חסד, גבורה ותפארת; נצח, הוד ויסוד. חכמה, בינה ודעת מתגלות בבריאה, ושם נמצאת בחינת השרפים; חסד, גבורה ותפארת — ביצירה,

וזוהי בחינת החיות; ונצח, הוד ויסוד — בעשיה, וזוהי בחינת האופנים. אבל על ידי המשכה מבחינת העיגולים, סובב כל עלמין, שאין בו מעלה ומטה, הרי אפילו אדם ובהמה שווים לפניו, וכל שכן עולמות בריאה, יצירה ועשיה עצמם.

ולכן, על ידי שעלו מן הרחצה, שהיא בחינת המשכת משה — ״מן המים משיתיהו״ וכו׳ — נקראים עדר אחד.

17וכך גם התבאר על הפסוק ״את שבתותי תשמרו״, בעניין שנת השמיטה, שעליה נאמר ״לך ולעבדך״ וכו׳, ״ולבהמתך ולחיה״ וכו׳: הכתוב תלה את האדם בחיה — ״כל זמן שחיה אוכלת מן השדה״ וכו׳.

והיינו משום שבשמיטה העולמות עולים לבחינת המקיף והסובב כל עלמין, שבה ״אדם ובהמה תושיע״ וכו׳; וכפי שנתבאר לעיל. בשער היחודים, סמוך לסופו, כתב שהמילים ״שעלו מן הרחצה״ הן ראשי תיבות של משה; ועיין שם.

18ועיינו במה שנכתב במקום אחר, בביאור על הפסוק ״מים רבים״, בעניין רבקה של שלושה בקר וכו׳: בחינת דעת עליון, הממשיכה את המדות מכתר, ושם אין שייכת כלל התחלקות וכו׳.

אפשר לומר עוד, בעניין משמעותו של הדבר שהם מקבלים מבחינת קודש העליון: הדבר הוא על דרך עליית העולמות בשבת, כאשר שלושת העולמות בריאה, יצירה ועשיה עולים לאצילות, כפי שנכתב במשנת חסידים בעניין מנחה של שבת; ומלכות דאצילות, שהיא המקור של בריאה, יצירה ועשיה, נמצאת במקום אבא; וזהו [מה שנאמר] שהם מקבלים מבחינת קודש ממש.

ולכן הם אז עדר אחד, כי באצילות ״הוא וכליו אחד״; ועיינו במה שכתב הרמ״ז על פרשת שלח (בדף 159, סוף עמוד א): ״באצילות הם ביחוד עצום״ וכו׳.

ועיינו במה שנכתב בדומה לכך במאמר המתחיל ״כנשר יעיר״: שבבריאה, יצירה ועשיה יש התחלקות של המדות — ״פני אריה אל הימין ופני שור״ וכו׳ — שלא כמו באצילות.

ולכן במתן תורה ״ראו את הנשמע״, משום שהיה גילוי אלקות ללא שום התחלקות וכו׳, ולא היה כלל פירוד, חלילה, בין ראייה לשמיעה. ופירוש ״שניך״ הוא על פי מה שנכתב בפרדס, שער האותיות, באות שי״ן, שהיא מלשון ״שניך כעדר״ וכו׳.

והנה בתיקוני זוהר, תיקון נ״א, נאמר: ״שי״ן איהו כליל תלת עדרי צאן״ וכו׳, ״תלת אבהן״ וכו׳; ״ובגין דא וכל שיח״ וכו׳; עיינו שם.

19וזהו שאנו אומרים בקדושה: ״כנועם שיח״; וכפי שכתוב ב״משנת חסידים״, המילה ״שיח״ מורכבת מהאותיות חי ושי״ן. כלומר, השי״ן מורכבת משלושה ווי״ם.

וזהו עניינם של שלושת הווי״ם שבשלוש הפעמים שבהן נאמר ״קדוש״, שהרי ״קדוש״ הוא ״קדש״ בתוספת וי״ו; ואלה הן שלוש הבחינות של ״קדוש״, כנגד שלושת עדרי הצאן.

20וזהו השבח שבמילים ״שינייך״: שלוש הבחינות של העלאת מיין נוקבין על ידי נשמות ישראל — בחיצוניות, בפנימיות ובמקיפים — שהן שלושת עדרי הצאן הכלולים באות שין, נמצאות בשלמות גמורה.

גם למילים ״שינייך״ יש משמעות פשוטה, כפי שנכתב במקום אחר על הפסוק ״ושיניים לבנות מחלב״: לדקדק במעשיו של האדם ולברר אותם, בדומה לשיניים הטוחנות וכו׳.

וזוהי העלאת מיין נוקבין שבמעשה, שהיא ההתחלה והיסוד וכו׳. וכך גם למי שהשכל שלו אינו מגיע וכו׳,

עבודה זו תהיה עבודתו, בבחינת העלאת מיין נוקבין שבמעשה; ועל דרך מה שנתבאר בסוף המאמר המתחיל ״אחרי ה׳ אלקיכם תלכו״, בביאור הפסוק ״ובו תדבקון״ — עיינו שם.

21ועל ידי כך הם ״כעדר הרחלים שעלו מן הרחצה״, כלומר, המשכת מיין נוקבין מבחינת הקדש העליון, והם נעשו כעדר אחד. ואפשר לפרש גם את ״שיניך כעדר״: על ידי כך שהם ״עלו מן הרחצה״,

השין היא מבחינה גבוהה יותר, בדומה למה שנכתב בפרשת אמור, במאמר המתחיל ״והניף הכהן אותם על לחם הבכורים״, בעניין השין של כבשים: השין קודמת לבי״ת, והיא עניין המדות שלמעלה מחכמה, והן נמשכות מדעת העליון וכו׳.

וזהו עניין ״עלו מן הרחצה״: על ידי משה, הרועה הנאמן, שהוא דעת העליון וכו׳. ועיינו ברעיא מהימנא, פרשת משפטים (120a): השי״ן של משה, ״קדושה לך ישלשו״ וכו׳.

ועיינו בתיקוני זוהר שם, שיש שי״ן עילאה ושי״ן תתאה; ובכסא מלך שם; ובלקוטי תורה [של האריז״ל], בתחילת פרשת נח; ובזוהר, בתחילת פרשת בראשית, בעניין ״עאלת שי״ן״ וכו׳;

ובזהר הרקיע שם; ובספר אשל אברהם שם כתב שהשי״ן רומזת לכתר, חכמה ובינה, רומזת לחסד, גבורה ותפארת, ורומזת לנצח, הוד ויסוד. והוא הביא ראיה מרעיא מהימנא, פרשת פינחס (257a), האומר: ״שכינתא אתקריאת שבת״

מצד שלוש המדרגות העליונות, שהן שי״ן — שלושת הכתרים, כתר, חכמה ובינה; והיא בת רביעית להן״ — כלומר, בשבת היא עולה לשם. וזהו ״שיניך״ וכו׳, ״עלו מן הרחצה״, כפי שנתבאר לעיל.

225. ועיינו בזוהר, בסוף פרשת האזינו (בתחילת דף רצ״ז): ״כאשר כל הקדושות מתחברות יחד, הן נקראות קודש, וכולן עולות

ומתכנסות אל אותו מקום עליון שנקרא קודש; ולכן נאמר ״קדוש, קדוש, קדוש״, ו״ישראל קודש״ מהן וכו׳; עיינו שם. ועיינו בעניין זה גם בזוהר, פרשת משפטים (דף קכ״א ע״ב).

והפירוש של ״כאשר הן מתחברות״, דווקא, הוא חיבור והכללה זו בזו של שלושת סוגי העלאת מ״ן — של החיצוניות, הפנימיות והמקיפים — וזהו עניין אמירת ״קדוש״ שלוש פעמים, כנזכר לעיל. כאשר

כולן מתחברות יחד, אזי באמצעות חיבור והכללה אלה הן מתעלות לבחינת קודש העליון — בחינה שכל סוג של העלאת מ״ן, בפני עצמו, אינו יכול להגיע אליה,

מפני שהוא למעלה אפילו מבחינת סובב כל עלמין ומבחינת אור מקיף, ושם ישנה הבחינה של ״אם צדקת, מה תיתן לו?״ וכו׳; וכמו שכתוב במאמר המתחיל ״צאינה וראינה״, בפרשת קדושים.

23אף על פי כן, באמצעות התכללותן של שלוש הבחינות של העלאת מ״ן באמירת ״קדוש״ שלוש פעמים, כשהן מתכללות זו בזו, הן מתעלות לבחינת קודש העליון.

והדבר דומה לצירוף אותיות יחד; ידוע שהאותיות הן בחינת כלים להמשכות עליונות, כפי שנכתב בספר של בינונים, חלק ב, פרק יב,

שכן כל אות היא המשכה של חיות וכוח מסוימים וייחודיים. וראו מה שנכתב על כך במאמר הפותח במילים ״אני ישנה״, בעניין ״האותיות שאלוני״ וכו׳; עיינו שם.

24כאשר מצרפים כמה אותיות למילה, נמשכים לא רק סוגים רבים של כוחות וחיות, בהתאם למספר האותיות שבמילה

אלא גם דבר נוסף, העולה על כולם: המשכת כוח עליון וחיות כללית, שלמעלה מכל סוגי הכוחות והחיות הפרטיים של האותיות וכו׳, כפי שכתוב שם בספר של בינונים.

25וכך, לשם משל, למטה, באותיות הדיבור שבאדם — כגון שלוש האותיות א׳, מ׳, ת׳ — כאשר כל אות עומדת בפני עצמה, לא מלובשת בה שום השכלה, מלבד היותה האות א׳ או מ׳ וכו׳.

אבל כאשר הן מצטרפות יחד ונוצרת מהן המילה ״אמת״, מתלבשת בהן השכלה גדולה — עניין האמת.

26וכתוב: ״וה׳ אלקים אמת״. נמצא שעל ידי הצירוף וההתכללות נמשכים בהן כוח וחיות שלמעלה מן המידה של הכוח והחיות שבכל אות בפני עצמה. וכך גם במשל שלמעלה: הרי שלוש האותיות א׳, מ׳, ת׳ הן ראש, אמצע וסוף.

27וזהו עניינם של שלושת העולמות המוזכרים בזוהר, פרשת שלח, שכנגדם נאמרה שלוש פעמים ״קדוש״. ואפשר גם לומר ששלוש האותיות שהוזכרו לעיל הן המקור לשלושת העולמות בריאה, יצירה ועשיה, שהם גם בחינות של ראש, תוך וסוף: אור מקיף, אור פנימי וחיצוניות, כנזכר לעיל.

ואף על פי כן, בחינת קודש ממש היא למעלה מבחינה זו, כנזכר לעיל, והיא אינה נמשכת ואינה מאירה אלא כאשר הם מתלבשים יחד דווקא: ״וקרא זה אל זה ואמר: קדוש, קדוש, קדוש״ — דווקא באמצעות כך מאירה בחינת קודש, שהיא בחינת האמת ממש.

(ועיינו במה שנכתב בעניין ״וקרא זה אל זה״ במאמר המתחיל ״ויקרא אל משה״.) וכידוע, בחינת האמת היא מדרגה גבוהה מאוד, והיא חותמו של הקדוש ברוך הוא, וכמו שנכתב במקום אחר על הפסוק ״ויכתוב משה את מוצאיהם״ וכו׳:

שהיא למעלה מעלה מכל אות בפני עצמה. ועל דרך זו גם בכל אדם, שהרי האדם כלול משלושת העולמות בריאה, יצירה ועשיה שהוזכרו לעיל;

וזהו עניינם של עבודה, תורה וגמילות חסדים. ועיינו במה שנכתב על כך במאמר המתחיל ״כי ביום הזה יכפר״, בפירוש ״לכבודי בראתיו יצרתיו״ וכו׳; עיינו שם בהרחבה.

28ובאמצעות כל העלאת מ״ן בפני עצמה ממשיכים התעוררות מלמעלה מבחינת קדוש; ועל כך נאמר: ״כי עם קדוש אתה״ וכו׳.

אך באמצעות התכללות שלוש הבחינות יחד נאמר: ״שאו ידיכם קודש״ וכו׳, ״קודש ישראל״ וכו׳.

ובדרך זו, שלוש המילים חכמה, בינה ודעת שוות בגימטרייה לכתר; וזהו ״ברכנו אבינו כולנו כאחד״. ועיינו במה שנכתב על מעלת ההתכללות במאמר המתחיל ״הן עם אחד״,

״ואם לעוברי רצונו״ וכו׳. ועיינו במה שנכתב במאמר המתחיל ״ראיתי והנה מנורת זהב״ ובמאמר המתחיל ״אתם נצבים היום כולכם״.