ביאור ע״פ יונתי בחגוי הסלע וגו׳

1ביאור על הפסוק ״יונתי בחגווי הסלע וגו׳״

2כעת, נאמר: ״כי לא מחשבותי מחשבותיכם״. ומבואר במקום אחר, שלפי פשוטו אין הדבר מובן: הרי פשוט שאין להשוות בין מחשבותינו, המלובשות בגוף, לבין מחשבתו של הקדוש ברוך הוא, שאין לו דמות הגוף ואינו גוף, חס ושלום.

ההסבר הוא כך: אצל האדם, הרהור, כלומר מחשבה, ״אינו עושה דבר״. שכן המחשבה נקראת ״נהר״, כידוע מפירוש הפסוק ״ונהר יוצא מעדן״; כלומר, כשם שנהר נובע ממקורו וזורם ללא הפסק, בלי לנוח ובלי לעמוד,

כך המחשבה נובעת תמיד ממקורה, מן השכל, ואינה נחה אפילו לרגע, שכן מחשבתו של אדם משוטטת תמיד באיזה עניין.

3ובכל זאת, אין היא מחוללת שום השפעה מורגשת ואינה מותירה שום רושם, בניגוד לדיבור ולמעשה, שמותירים רושם.

למשל, כאשר אדם מדמיין במחשבתו שהוא מביא לידי קיום ויוצר דבר כלשהו, כך שיהיה קיים, מחשבתו לא תביא [אותו] לידי קיום.

ואפילו אם הוא מדמיין ומצייר בשכלו את צורתו של הדבר שהוא רוצה להביא לידי קיום, בכל זאת הרי הוא כאילו לא היה מעולם, עד שייעשה וייצא מן הכוח אל הפועל דווקא באמצעות כוח המעשה, או באמצעות הדיבור, שבו הוא מצווה על אחרים לעשותו.

נמצא, שלמחשבה אין כוח לפעול וליצור כפי שיש לדיבור ולמעשה; עיקר ההשפעה מתרחשת רק באמצעות המעשה דווקא או באמצעות הדיבור.

(וזהו ״הרהור לא עביד מידי״: המחשבה היא בחינת ״אין״ ביחס לדיבור ולמעשה, שהם ה״יש״ והעיקר, כפי שיתבאר להלן.)

אך למעלה אין הדבר כך, במחשבתו יתברך: דווקא המחשבה היא שפועלת, והיא ה״יש״. שכן כאשר עלה במחשבתו וברצונו לברוא ולהאציל את אצילות,

אז נאצל ונוצר בפועל באמצעות מחשבה זו וכו׳, כפי שנכתב כל זה בפרדס (שער הצחצחות, פרק ג׳).

וראה גם מה שנכתב על כך במאמר המתחיל ״תקעו בחדש״. ואדרבה, שם הדבר הפוך: המציאות שבאה לידי קיום באמצעות מחשבה גבוהה בהרבה באיכותה ובמדרגתה מן המציאות שבאה לידי קיום באמצעות דיבור.

הרי ידוע מן העניין של ״צופה ומביט עד סוף כל הדורות״ במחשבה אחת, ששם הוא למעלה מבחינת גבולות הזמן.

4כפי שכתוב בזוהר, במחשבה אחת נבראו כל העולמות — אצילות, בריאה, יצירה ועשיה — וכן תחיית המתים, האלף השביעי וכל העליות; הכול כלול במחשבה זו, שממנה הם באו לידי קיום.

אך כשהשפע מגיע לבחינת הדיבור, אז האור מצטמצם, מיעוט אחר מיעוט ובהתחלקות, עד ששם נעשית ונוצרת בחינת הזמן, כך שיש שנים, חודשים וימים וכו׳.

כפי שכתוב בספר של בינונים [התניא], חלק ב, פרק ז, שהתהוות הזמן היא רק מבחינת מלכות, שהיא הדיבור העליון; ואילו על בחינת מדות דאצילות, שלמעלה מהדיבור, נאמר: ״כי אלף שנים בעיניך כיום אתמול״,

כלומר, אלף שנים נכללות ביום אחד; ואילו במחשבה העליונה הדבר הוא למעלה גם מהזמן האמור, שהרי הוא צופה ומביט עד סוף כל הדורות במחשבה ובהסתכלות אחת. (ועיין במה שנכתב על כך בפרשת בראשית, במאמר המתחיל ״צאינה וראינה וכו׳״, על הפסוק ״לבבתני וכו׳״; עיין שם.)

נמצא מובן מכך שלמעלה עיקר ההתהוות הוא דווקא מבחינת המחשבה; עד כדי כך, שגם כל דבר מציאותי, כשעלה במחשבה והתהווה שם על ידה,

יש בו חיות ואור רבים הרבה יותר מכפי שיש במהותו ועצמותו כשהוא נמשך אחר כך למטה באמצעות הדיבור וכו׳, כדי להתהוות בבריאה, ביצירה ובעשיה.

שהרי מה שנמשך ומתהווה באמצעות הדיבור ירד ונמשך ממש אל מתחת לזמן, ואילו מה שנמצא בבחינת המחשבה הוא למעלה מכך וכו׳.

5ועיינו גם במה שנכתב בפרשת מקץ, במאמר הפותח במילים ״נר חנוכה... כדי שתהא מזוזה״, שבו נתבאר גם עניין זה: שעיקר ההתהוות הוא באמצעות ״כל מה שה׳ חפץ בו, עשה״; וכן שהיה צורך במאמר ובדיבור כדי שתהיה בחינת ״יש״, וכו׳. עיינו שם.

6וזוהי [המשמעות של] ״כי לא מחשבותי מחשבותיכם״. אצל אדם גשמי רואים שמחשבתו נחשבת ל״אין״, משום שלא נמשכת ממנה התהוות כלשהי, מפני דקותה; ואילו מה שהולך ונעשה גס יותר, עד לבחינת דיבור ומעשה, נחשב יותר ל״יש״, משום שממנו נמשכת התהוות של דבר.

אבל אצל הקדוש ברוך הוא אין הדבר כך: הוא יתברך, שהוא סובב כל עלמין, הוא ה״יש״, ואין עוד מלבדו; וכל מה שהולך ומתפשט יותר בעולמות העליונים והתחתונים נחשב יותר ל״אין״,

משום שהכול בטל לפניו, ו״כולא קמיה כלא חשיב״. לכן כך גם בעניין מחשבתו ודיבורו יתברך, שהם הארות והתפשטויות של אלקותו יתברך:

המחשבה היא בחינת ״יש״, ועל כך נאמר: ״להנחיל אוהבי יש״; וממנה באה עיקר ההתהוות, עד שהדיבור נחשב לבחינת ״אין״ וכאין ואפס לעומת מחשבה זו וכו׳. ועיינו במה שנכתב על כך במקום אחר, על הפסוק ״ויהי קול מעל לרקיע״.

(ועיינו עוד במה שנכתב במקום אחר בעניין הכתוב ״כל אשר חפץ ה׳ עשה״, ולעומת זאת נאמר ״בדבר ה׳ שמים נעשו״; ושם הוסבר גם שעיקר ההתהוות הוא מבחינת חפצו ורצונו העליון, שהיא בחינת המחשבה הנזכרת לעיל. בביאור על הפסוק ״יביאו לבוש מלכות״, בדרוש המתחיל ״להבין ההפרש וכו׳״.)

7ב. והנה ישראל עלו במחשבה הנזכרת לעיל, והיא הנקראת המחשבה הקדומה, וכמאמר חז״ל בבראשית רבה, פרק א: ״מחשבתן של ישראל קדמה לכולן״.

העניין הוא שתכלית הבריאה, התורה והמצוות היא שתהיה לו ית׳ דירה בתחתונים, כלומר, שיתגלה אור אין סוף למטה דווקא.

ולא לשם הגילוי באצילות, שהרי באצילות, גם בלאו הכי, ״הוא וכליו אחד״ — בבחינת ביטול וכו׳.

אבל בריאה, יצירה ועשיה הן בבחינת יש ודבר נפרד, ועל ידי התורה והמצוות ממשיכים גם בהן בחינת דירה והשראת אור אין סוף,

כמו באצילות. זוהי תכלית הבריאה. (וזהו גם עניין ״צחוק עשה לי אלקים״ וכו׳. וראו מה שנכתב במאמר הפותח במילים ״ששים המה מלכות״, בעניין ״אור זרוע״ וכו׳; וכן מה שנכתב בביאור על הפסוק ״כי כאשר השמים החדשים״, ובמאמר הפותח במילים ״לא הביט און ביעקב״.)

וכיצד נעשה הדבר באמצעות התורה והמצוות? העניין הוא ש־248 מצוות עשה הן ״רמ״ח איברין דמלכא״, כלומר, ״איברים״ פירושם...

כמו, למשל, שבאמצעות איבר נמשכים ומתגלים אור וחיות מן הנפש — כוח הראייה בעין וכו׳; כך למעלה, באמצעות עשר הספירות דאצילות, נמשך ומתגלה ממש אור אין סוף.

וזהו עניין ״הוא וחיוהי וגרמוהי חד״, ולכן הן נקראות ״רמ״ח איברין דמלכא״. והן הן גם המצוות,

שהרי תפילין הן המשכת אור אין סוף אל חכמה, בינה ודעת וכו׳; צדקה וגמילות חסדים [הן] בחינת חסד וכו׳.

ומניין רמ״ח האיברים ורמ״ח מצוות עשה הוא משום שז״א כולל תשע ספירות (כפי שנכתב במקום אחר, במאמר המתחיל ״אלפי שנאן״ בפרשת יתרו; וראו בזוהר, נח, דף ס״ה ע״א, ובעץ חיים, שער אריך אנפין, פרק ב׳):

חכמה, בינה ודעת; חסד, גבורה ותפארת; נצח, הוד ויסוד. כל אחת מהן כלולה מתשע, ולכן תשע כפול תשע הן 81. בכל בחינה יש שלושה כלים — ראש, תוך וסוף — ולכן מתקבלים 243. וחמשת החסדים המגדילים [אותו] משלימים את המניין ל־248.

והנה עניין מתן תורה הוא התלבשות המצוות העליונות, רמ״ח איברי המלך — כגון שהקדוש ברוך הוא מניח תפילין וכו׳ — במצוות גשמיות: תפילין בקלף ובדיו, ציצית בצמר, וכן סוכה ולולב וכו׳,

וכן בשאר המצוות. כלומר, בקיום המצווה בפועל בגשמיות ממשיכים את אור אין סוף ברוך הוא, המתגלה ברמ״ח איברי המלך, כדי שיתגלה ממש למטה, בעשיה. כלומר, באמצעות התפילין ממשיכים את בחינת חכמה,

ובאמצעות הצדקה ממשיכים את בחינת חסד וכו׳, עד שידו של נותן הצדקה תהיה כלי לגילוי אלקותו יתברך, כשם שחסד, ״הזרוע הימנית״, באצילות הוא כלי לגילוי אור אין סוף, שהרי ״איהו וגרמוהי חד״.

כך גילוי זה עצמו יהיה בבריאה, ביצירה ובעשיה. וזהו עניין דירה בתחתונים, הנעשית באמצעות קיום התורה והמצוות, שהן רמ״ח איברי המלך, הנקרא ז״א דאצילות. באמצעותן נמשכת גם בעשיה ממש אותה התגלות שיש באצילות.

(וכפי שנכתב על כך במאמר המתחיל ״משה ידבר״ בפרשת יתרו; וראו גם את הכתוב במאמר המתחיל ״והיה לכם לציצית״ בפרשת שלח, בפירוש ״וזכרתם את כל מצוות וכו׳״; עיינו שם.)

אך כיצד ייתכן קשר בין אצילות לעשיה הגשמית, כאשר אין ביניהן כל ערך? וכיצד יימשך גילוי האצילות העליונה באמצעות המצוות המעשיות וכו׳?

אך העניין הוא שישראל עלו במחשבה הקדומה, ולכן, כאשר ישראל מקיימים את המצוות, הם ממשיכים את אצילות הרוחנית וקושרים אותה לעשיה הגשמית.

שכן בחינת המחשבה הקדומה היא מבחינת סובב כל עלמין, שלגביה אצילות ועשיה שוות, משום שהיא כוללת את כולן יחד. זוהי בחינת אדם קדמון, שהוא הכתר הכללי של אצילות, בריאה, יצירה ועשיה.

8לכן אצילות ועשיה שוות ביחס לבחינה זו (וראה מה שנכתב על כך במאמר המתחיל ״למנצח על השמינית״ וכו׳); ולכן אפשר לקשור ולחבר את אצילות עם עשיה, אף שהן רחוקות זו מזו בתכלית.

הדבר יובן גם באמצעות משל מאדם: אנו רואים שבאור ובחיות הנפש המלובשים באיברי הגוף, בכל איבר מלובשת יכולת מסוימת,

כגון ראייה, שמיעה, ריח, טעם ודיבור: כוח הראייה מלובש בעין, וכוח השמיעה באוזן וכו׳; כל אחד מהם הוא בחינה ומדרגה בפני עצמה.

אבל המחשבה — כל האיברים והכוחות שבהם, מן הראש ועד ציפורן הרגל, קשורים ואחוזים בה; שהרי האדם חש במחשבתו את כל המתרחש ברמ״ח איבריו,

וגם כל האיברים בטלים למחשבתו, והיא שולטת בכולם; והיא גם שורה בכולם ומקיפה אותם.

שהרי ברגע שעולה במחשבתו להזיז את רגלו, הרגל זזה מיד, בלי שום שהות בזמן וכו׳. (וראה מה שנכתב על כך במקום אחר, במאמר המתחיל ״להבין מפני מה יום טוב דפסח הוא ביום שנעשה בו נס״, ובביאור על הפסוק ״ויקח קרח״ וכו׳.)

והנמשל מכך למעלה: בהשתלשלות העולמות אבי״ע, כל בחינה היא פרט בפני עצמו; ולכן בין אצילות לבריאה יש פרסא וכו׳,

והדבר דומה לכוח הראייה שבעין, הנבדל מכוח ההליכה שברגל; וכן יש פרסא המפסיקה בין איברי הנשימה לאיברי המזון, והיא חצר הכבד וכו׳.

אבל הבחינה של המחשבה הקדומה כוללת את כולן יחד. לכן רגלי אדם קדמון נמשכות גם לעולם העשיה, והפרסה אינה חוסמת אותן וכו׳.

ולכן לנשמות ישראל, שעלו במחשבה זו, יש כוח לקשר ולחבר את עולם האצילות עם עולם העשיה באמצעות התורה והמצוות, ולהמשיך את הבחינה של רמ״ח איברי המלך לתוך עולם העשיה ממש, כנזכר לעיל.

ועיינו במה שנכתב על הפסוק ״ויהי קול מעל לרקיע״. ולכן נאמר לאורך התורה: ״דבר אל בני ישראל״ וכו׳, ״צו את בני ישראל״ וכו׳.

(ומכאן יובן שורש העניין המבואר במקום אחר, במאמר הפותח ״זכור את יום השבת לקדשו״, בעניין ״זכור״ ו״שמור״ בדיבור אחד נאמרו וכו׳; עיינו שם.

כלומר, באמצעות גילוי בחינת כתר, שהיא בחינת אדם קדמון, הכוללת ממש יחד גם את עולם האצילות וגם את עולם העשיה, כנזכר לעיל. ועיינו במה שנכתב במאמר הפותח ״צאינה וראינה״, שהוזכר לעיל, בפרשת בראשית, בעניין ״אשר לשלמה״ וכו׳; וכן במאמר הפותח ״שיר השירים אשר לשלמה״ ובמאמר הפותח ״שחורה אני״ וכו׳,

בעניין ״כיריעות שלמה״. עוד נתבאר בדרך זו גם בעניין קריעת ים סוף: הפיכת הים, שהוא עלמא דאתכסיא, ליבשה, שהיא עלמא דאתגליא, נעשית באמצעות המשכה מבחינה גבוהה משניהם, שבה הים והיבשה שווים וכו׳; וכך גם כאן.)

9וזהו [פירוש] ״והניח תורה בישראל״: התורה נמשכת מהם. שכן התורה היא חכמה עילאה דאצילות, והחכמה העילאה היא ראשית הגילוי באצילות, ראש קו ימין — חכמה, חסד ונצח וכו׳.

והיא מקורם של רמ״ח איברי ז״א וכו׳; והיא מקבלת ונמשכת מבחינת אדם קדמון וכו׳. וזהו [פירוש] ״בראשית — בשביל ישראל שנקראו ראשית״.

כלומר, בחינת ה״ראשית״ שבישראל היא שורשם במחשבה הקדומה, ובחינה זו נקראת ״ראשית״. על כך אמרו: ״מחשבתן של ישראל קדמה לכל״. כדי שגילוי זה יופיע בנשמה המלובשת בגוף, הדבר נעשה באמצעות התורה.

הנה, בישראל יש שתי בחינות. הראשונה היא מציאותם ושורשם במחשבה הקדומה, והיא נקראת ישראל דלעילא. זו בחינת הנשמה שלמעלה מהתלבשות בגוף, אלא היא בבחינת מקיף וכו׳.

10והשני הוא מה שנקרא ״ישראל זוטא״ ו״כנסת ישראל״, כלומר, מקור הנשמה המתפשטת ומתלבשת בגוף. מקור זה הוא בחינת מלכות דאצילות, והוא נקרא גם ״אימא תתאה״ ו״מטרוניתא״.

והנה, מלכות דאצילות היא ״סוף כל המדרגות״; וכדי שהאור יימשך אליה מבחינת כתר, שהיא בחינת אדם קדמון, המחשבה הקדומה, הדבר נעשה באמצעות חכמה עילאה, שהיא התורה וכו׳.

ועל כך אמרו: ״ישראל מתקשרים באורייתא״ וכו׳. וזהו [פירוש] ״אל תקרי בניך אלא בוניך״: נשמות ישראל, שהן ״בניך״ — [הבנים] של בחינת מלכות דאצילות,

שכן ממנה נלקח חלק הנשמה המתפשט בגוף; הן גם ״בוניך״ — [בוניה] של בחינת מלכות דאצילות ושל ההארה ממנה המתלבשת בגוף.

וזהו מצד שורשן במחשבה הקדומה, שבאמצעותו ״ותורה שם בישראל״; והם העושים את התורה וממשיכים את הגילוי אל בחינת חכמה עילאה, ומחכמה עילאה אל מלכות דאצילות וכו׳.

ולכן בחינת ״בוניך״ היא דווקא באמצעות לימוד התורה, ככתוב: ״בחכמה ייבנה בית״. כלומר, כדי שההמשכה מבחינת המחשבה הקדומה הנזכרת לעיל תגיע למלכות דאצילות, היא נעשית דווקא באמצעות התורה, שהיא בחינת חכמה עילאה וכו׳.

(ועיינו במה שנכתב במאמר המתחיל ״באתי לגני״, ובמאמר המתחיל ״וידבר וכו׳, אנכי וכו׳, אשר הוצאתיך מארץ מצרים״; וכן במה שנכתב במאמר המתחיל ״ויאכילך את המן״, בעניין ברכת הארץ, שבה צריך להזכיר ברית ותורה. וכדברים האלה מבואר גם בזוהר, בפרשת ויחי.)

(עמוד 245, סוף צד א׳): ״שלוש נשמות הן״ וכו׳; עיינו שם. ועיינו גם במה שנכתב עוד בעניין שתי הבחינות הנזכרות לעיל שבנשמה, על הפסוק ״כי תצא״ וכו׳, בעניין ״ויברא אלקים את האדם בצלמו״ וכו׳.

113. וזהו פירוש ״רעייתי יפתי״. ״רעייתי״ היא באמצעות לימוד התורה, שעליה נאמר ״לכו לחמו בלחמי״. כשם שהמזון, דרך משל, קושר ומחבר את חיות הנשמה כדי שתתפשט בגוף, כך באמצעות התורה נמשך אור אין סוף, ברוך הוא, להתלבש בחכמה העליונה וכו׳.

וביאור עניין ״יפתי״: אלו המצוות, שנקראו לבושים, כמו שנאמר ״יביאו לבוש מלכות״ וכו׳. וזהו ״יפתי״ — שהיא יוצרת בחינה של לבושים יפים וכו׳, שלא כמו הבחינה של ״אלביש שמים קדרות״ וכו׳.

והעניין הוא, שמבחינת כתר, שהיא ״ארך אפים״ — מאריך אף וכו׳, משום שלפניו ״כחשכה כאורה״ וכו׳,

אם כן, גם החיצונים יוכלו לקבל יניקה, שהרי ״שממית בידיים תתפש״ וכו׳, וכעניין שאמר אברהם: ״לו ישמעאל יחיה לפניך״ וכו׳.

(ועיין במה שנכתב בסוף המאמר המתחיל ״מצה זו״, ובמאמר המתחיל ״ויאבק״; ועיין בלקוטי תורה [של האריז״ל], בסוף פרשת וישלח, שאדם קדמון הוא הראשון שמקבל שפע מאין סוף. ודע שניצוץ אחד השתלשל ממנו ונחלק לשניים: מוח וקליפה וכו׳, עיין שם.)

ולכן, כדי שהשפע יימשך רק לצד הקדושה ולא לחיצונים, הדבר נעשה באמצעות קיום המצוות, שממנו נמשכת בחינת לבוש מלכות,

שהוא הלבוש היפה: כאשר השפע נמשך באמצעות לבוש זה, הבא ממעשה המצוות, הוא נמשך רק לצד הקדושה וכו׳ — למי שמקבלים עליהם עול מלכות שמים וכו׳.

וכשם שלבוש מגן על האדם ומציל אותו מהחום ומהגשמים, כך הלבוש האמור מגן מפני יניקת החיצונים וכו׳. ולכן אמרו רבותינו ז״ל: ״כל האומר אין לי אלא תורה, אפילו תורה אין לו״.

אלא תורה וגמילות חסדים״; שכן דווקא באמצעות המצוות נמשך הלבוש האמור לעיל, ואילו בתורה לבדה נאמר לפעמים: ״אני מלביש את השמים בשחור״. השמים הם אש ומים, ״רצוא ושוב״; זו בחינת התורה, ״מימינו אש דת וכו׳״,

בית שמאי ובית הלל וכו׳. ולפעמים, חלילה, הם עלולים להתלבש בשחור: הכוחות החיצוניים יונקים מן המדות של אש ומים, חסד וגבורה, בדומה לעניין אברהם, שממנו יצא וכו׳.

אבל באמצעות קיום המצוות נוצרת הבחינה של ״רעייתי היפה״ — לבוש מלכות וכו׳. (ועיינו בזהר, Parshas Balak, דף 204ב), על הפסוק ״בבוקר אערוך לפניך ואצפה וכו׳״:

״בא דוד ותיקן את הנר הזה ככיסוי לאותו בוקר של יוסף, כדי להתכסות בו וכו׳, ככתוב: ״ויצפהו זהב טהור״.

כלומר, דוד התקין את בחינת מלכות דאצילות כלבוש וכיסוי לאותו ״בוקר״ של יוסף וכו׳; עיינו שם, והעניין נתבאר במקום אחר. וזהו גם הכתוב: ״ויגש אליו יהודה ויאמר: בי אדוני״.

פירושו: ״בי״ — באמצעותי — תימשך ההשפעה מבחינת יוסף; שכן גם יהודה הוא בחינת מלכות, והיא אכן הכלי והלבוש.

ועיינו במה שנכתב על כך על הפסוק ״ויגש אליו״. עוד עיינו בזהר, Parshas Acharei (דף 58ב), בעניין ״לכן אין לטעות ולחבר זמן אחר למלך וכו׳״.

״בזאת יבוא וכו׳״ (וכן דף 74ב), בעניין ״ואז השמים התלבשו בשחור״, וב-Mikdash Melech שם. ועיינו ב-Pardes, Sha'ar 25, פרק 6.

וזהו [המשמעות של] ״ואתחנן אל ה׳ בעת ההיא״. ״ואתחנן״ הוא המשכה באמצעות התורה, כפי שנכתב במקום אחר; והמשכה זו צריכה להיות ״בעת ההיא״, שהיא בחינת מלכות וכו׳. וזו בחינת המצוות, שעליהן נאמר ״ועת לכל חפץ וכו׳״,

כפי שנכתב במקום אחר, במאמר הפותח במילים ״בשעה שהקדימו ישראל נעשה לנשמע״; ושם הוסבר גם כיצד המשכה זו, שה׳ יהיה מלך העולם, נמשכת באמצעות המצוות; וכפי שהוסבר גם במאמר הפותח במילים ״תקעו בחדש שופר וכו׳״;

עיין שם. וראה גם מה שנכתב במאמר הפותח במילים ״כי תשמע בקול״, בעניין ״לשמור את כל מצותיו״. וכך יובן עוד עניינו של לבוש: אף שהלבוש מעלים ומסתיר, ובכך נוצרת בחינת עולם — מלשון העלם וכו׳,

הנה שורשו הוא ממקום גבוה מאוד, כפי העניין שהוסבר במקום אחר, בפרשת לך לך, במאמר הפותח במילים ״והבדילה הפרוכת״, בעניין

״ולהבין עניין חשמל זה וכו׳״; וכן במאמר הפותח במילים ״עניין לך לך״, בעניין ״וידבר שלשת אלפים משל וכו׳״. ועוד הוסבר הדבר במקום אחר, בפירוש הפסוק ״השמים כסאי״,

כי בחינת יחידה, שאין לה כלי, היינו כתר, הסובב ומקיף מן הראש ועד הרגליים, ומבדיל בין אצילות לבריאה, ונעשה פרגוד ומסך.

12כלומר, שורשם של הפרגוד והמסך, שהם הלבוש שהוזכר לעיל, הוא בבחינת יחידה וכתר. וזהו ״השמים כסאי״: שכן

״שמים״ פירושו גם מקיפים, ומהם נמשך הכיסא — כס וא׳ — הלבוש והמסך שהוזכרו לעיל. (ועיינו במה שנכתב על הפסוק ״ואברהם זקן בא בימים״.) ועל דרך זו יובן עניינה של ״יפתי״ וכו׳.

וזהו ״יפיפית מבני אדם״ וכו׳: שעל ידי קיום המצוות [האדם] עושה לבושים יפים למלך מלכי המלכים, הקדוש ברוך הוא.

אם כן, כביכול, יופייך הוא ״מבני אדם״. כך פירש הגאון והחסיד רבי לוי יצחק ז״ל מברדיטשוב.

וזהו מה שנאמר ״יפתי״. ועיינו במה שנכתב בסוף המאמר המתחיל ״ועשית בגדי קדש״, שבלבושים אלה, הנוצרים מקיום המצוות, יש שלוש בחינות ומדרגות.

והנה מבואר במקום אחר שיניקת החיצונים היא בשני אופנים. האחד הוא מלמטה, מחמת ריבוי הצמצומים וההסתר וכו׳.

והשני הוא על ידי ״אם תגביה כנשר״ וכו׳: שהם מבקשים לקבל מבחינה זו שעליה נאמר ״קמיה כחשכה כאורה״, כפי שהוזכר לעיל. והנה התיקון לשתי יניקות אלה הוא באמצעות הלבושים של קיום המצוות.

והנה התיקון לבחינה הראשונה פשוט: כאשר [ההמשכה] נמשכת באמצעות לבוש המלכות דאצילות, אין להם יניקה יתירה מלמטה.

אבל התיקון לסוג השני הוא, כפי שכתוב שם, שיש מדרגה עליונה בלבושים של קיום המצוות; ועל כך נאמר: ״ועשית בגדי קודש לאהרן״ — משה הוא שעושה אותם וכו׳.

עניין לבוש זה מבואר בפרי עץ חיים, שער י״ב, פרק ח׳: מן המידה השישית ואילך וכו׳ מתלבש בשמונה לבושים וכו׳,

״ונמצא כי התיקון השישי מתלבש וכו׳״; עיין שם. הרמ״ז [רבי משה זכות] הביא זאת בפרשת אמור (דף פ״ח); ועיין בעניין זה בזוהר הרקיע, בפרשת משפטים (בדף צ״ה). והתיקון השישי הוא ״כי חפץ חסד הוא״.

ולכן, באמצעות לבושים אלה, המלבישים את הבחינה של ״כי חפץ חסד הוא״, גורמים שחסדו הגדול הזה יימשך רק לצד הקדושה ולא להיכלות נוגה.

ונמצא שעל ידי לבושי קיום המצוות נעשה תיקון גם לסוג השני של היניקה. ועיין במה שכתוב במאמר המתחיל ״עבדים היינו לפרעה במצרים ויוציאנו ה׳ אלקינו״.

134. אולם כדי שאור אין סוף יימשך בחכמה העילאה באמצעות התורה, וכדי שהבחינה של הלבוש הנזכר לעיל תימשך באמצעות קיום המצוות, יש להקדים את הבחינה של ״קומי לך״ — אל עצמך,

כלומר, אל בחינת הנשמה כפי שהיא למעלה וכו׳; והדבר נעשה באמצעות קריאת שמע ותפילה. והנה, צורת הכתיב היא ״לכי״, בכ״ף וביו״ד וכו׳.

והעניין הוא שבחינת המחשבה הקדומה היא בחינת ממוצע בין עצמות אור אין סוף ובין הנאצלים; שכן

המחשבה הקדומה היא בחינת אור מקיף וסובב את כל ההשתלשלות וכולל את כולה יחד, שכן באמצעות מחשבה זו הם מתהווים וכו׳.

נמצא שמחשבה זו היא בחינת אור כללי הכולל את כל הפרטים של ההשתלשלות. אך לגבי עצמות אור אין סוף אין כל זה שייך, ואין שייך, חלילה, לומר עליו

שהוא מקור וכללות הכוללת את חיות העולמות, שהרי הוא נעלה ונשגב לחלוטין מגדר העולמות; והיה יכולות להיות רבבות רבבות של השתלשלויות באופנים אחרים וכו׳,

ורבבות רבבות של ספירות שאינן מאותה מהות של הספירות הנאצלות, כפי שנכתב בביאור על הפסוק ״יביאו לבוש מלכות״; ראו שם, במאמר המתחיל ״להבין ההפרש״ וכו׳.

14ועיינו גם במה שנכתב בפרשת בשלח, בסוף המאמר המתחיל ״להבין ענין לחם משנה״. כמו כן, אין שייך לומר על אור אין סוף שהוא אור מקיף ושהוא סובב כל עלמין וכו׳, כידוע.

ולכן, כדי שהפרטים של העולמות יתהוו מעצמות אור אין סוף, הדבר נעשה באמצעות בחינת המחשבה הקדומה, שהיא בחינת התהוותו של אור כללי הכולל יחד את כל ההשתלשלות וכו׳; והוא הכלל של הפרטים וכו׳.

כלומר, המחשבה הקדומה היא בחינת אדם קדמון, והיא בחינת כתר של אצילות, בריאה, יצירה ועשיה, כפי שנכתב בעץ חיים, שער 41, פרק 4, והדברים מבוארים ביתר פירוט בשערי קדושה לר׳ חיים ויטאל, חלק III, שער 1. וזה לשונו: ״אדם קדמון הוא קוצו של יו״ד, והוא הספירה העליונה מכולן ונקרא כתר״. עד כאן לשונו.

ולכן המחשבה הקדומה נקראת בחינת הממוצע, כפי שמבואר בהרחבה בעץ חיים, שער 41, פרק 3, שהכתר הוא הממוצע בין המאציל לנאצלים; עיינו שם.

והנה, בממוצע יש מבחינה התחתונה ביותר שבמאציל ומבחינה העליונה ביותר שבנאצלים, ובאמצעותו מתחבר אור המאציל לנאצלים. וזהו ענין האות כ״ף; כלומר, כ״ף היא בגימטרייה עשרים,

כלומר, יש בו פעמיים עשר ספירות. הקבוצה האחת היא הבחינה התחתונה שבמאציל, שנמשכה להיות בחינת כתר לנאצלים; מכיוון שנמשכה להיות נשמה לשורש האצילות, מעתה שייך לדבר עליה כעל בחינת עשר ספירות. וזה נקרא עשר ספירות הגנוזות.

15והשני הוא עשר הספירות שבשורש הנאצלים, כמו שכתוב בעץ חיים, שאריך אנפין, שהוא שורש הנאצלים, כולל את כולם וכו׳; וכמו כן בבחינת עתיק, שהיא הבחינה התחתונה שבמאציל, יש עשר ספירות וכו׳. שני אלה יחד הם בחינת כתר;

ולכן הוא נקרא כ״ף. ויש גם טעם נוסף לכך שהוא נקרא כ״ף: המילה כף באה מן הביטוי כף היד, הנקראת כך משום שכופפים אותה, והיא נעשית

כמו חלל באמצעה, והיד מקיפה וסובבת את הדבר שבתוכה; כמו שכתוב (שמות ד׳): ״ויהי למטה בכפו״, ו״בעודו בכפו יבלענה״

(ישעיהו, פרק כ״ח). כך גם בחינת המחשבה הקדומה, משום שהיא מקיפה את כל השתלשלות אצילות, בריאה, יצירה ועשיה, והן מוקפות בה,

נקראת כ״ף. וזהו שנאמר: ״ומתחת זרועות עולם״; ולכאורה לא מובן כיצד שייך עניין הזרועות מתחת לעולם. אלא ההסבר הוא שזו בחינת סובב כל עלמין, שהיא, בדרך משל, כזרוע וידה הכפופה המקיפה את הדבר מכל צדדיו וכו׳.

וזהו גם פירוש המילה כתר: מלשון כותרת, ומלשון ״כתרו את בנימין״, שמשמעותה הקפה וסיבוב וכו׳.

זהו עניין הכ״ף. ועיין בבמדבר רבה, נשא, פרק י״ג, על ״כף אחת עשרה זהב״, שהיא כנגד הלוחות שנכתבו בידו של הקדוש ברוך הוא וכו׳.

ועיין במה שנכתב על עניין הלוחות במאמר המתחיל ״אם בחוקותי״. ועניין היו״ד הוא בחינת חכמה דאצילות, תחילת הגילוי מבחינת כתר וכו׳.

וזהו [פירוש] ״קומי לכי״: הוא אומר לכנסת ישראל, מלכות דאצילות, ״קומי לך״ — עלי לשורשך העצמי. והכתיב ״לכי״ פירושו: לבחינת כ״ף ויו״ד הנזכרות לעיל, שהן שורשך, כי ישראל עלו במחשבה וכו׳.

(וזהו [פירוש] ״מראש מקדם נסוכה״: ״מראש״ היא חכמה עילאה, שהרי ״ראשית חכמה״; ו״מקדם״ היא המחשבה הקדומה. ואפשר לומר שהן שני המקיפים, חיה ויחידה וכו׳. ועל פי זה אפשר לפרש את ״זה יתנו״ וכו׳: ״מחצית השקל בשקל הקודש, עשרים גרה השקל״,

כי ״שקל הקודש״ הוא המשכת הקדושה העליונה באופן של משקל, בדרך משל, על ידי הצמצום והמקום הפנוי; ולאחר מכן נמשכים רק קו והארה וכו׳. הדבר נעשה כדי שיהיה מקור להתהוות העולמות — סובב כל עלמין וממלא כל עלמין. וכללות שקל הקודש הזה היא עשרים,

כלומר, בחינת כ״ף, שתי פעמים עשר ספירות, כנזכר לעיל. והנה כתוב: ״אחור וקדם צרתני, ותשת עלי כפכה״. ונאמר בזוהר הרקיע, בפירוש ספר דצניעותא, פרק ה׳: ״כפכה — כ״ף שלך״; כלומר, בחינת כ״ף הנזכרת לעיל, שהיא בחינת המחשבה הקדומה, שמשם שורש הנשמה וכו׳.

ואפשר לומר שזהו גם עניינן של שתי היו״דים שבתיבת ״וייצר״, ב״וייצר ה׳ אלקים את האדם״: הן מרמזות לשתי בחינות עשר הספירות הנזכרות לעיל. וכעין זה נאמר בפרשת נשא (קמ״א ב׳).

אך בנשמה יש בחינת ״אחור וקדם״: הרצון נקרא ״אחור״ ביחס לבחינת התענוג, ״אהבה בתענוגים״, כמו שכתוב בדיבור המתחיל ״ואהיה אצלו אמון״ וכו׳.

ושורש השורש של שתי בחינות אלו הוא משתי בחינות עשר הספירות שבכ״ף הנזכרת לעיל, שהן גם הרצון העליון ומקור התענוגים וכו׳.

והנה, לא כל אדם זוכה לבחינת ״אהבה בתענוגים״, כמו שכתוב בספר של בינונים [התניא], פרק י״ד וכו׳. אבל בחינת האהבה והרצון לה׳ היא חובה על הכול, כמו שכתוב בפרשת

כי תשא, במאמר המתחיל ״זה יתנו וכו׳״, ובאיגרת הקודש על הפסוק ״מה יפית ומה נעמת וכו׳״. וזהו [הפירוש של] ״זה יתנו וכו׳״:

מחצית השקל״; וברעיא מהימנא, בתחילת פרשת [כי] תשא, מבואר שמחצית השקל היא היו״ד. וזהו כפי שנכתב בספר של בינונים, פרק יח, שזו בחינת החכמה שבנפש וכו׳; עיינו שם.

והנה עניין ״קומי לך״ הוא באמצעות התפילה, הנקראת ״סולם״ וכו׳, ״וראשו מגיע השמימה״ — אל בחינת הכ״ף הנזכרת לעיל, סובב כל עלמין.

16הביאור הוא שבתפילה יש [משהו] מהארת בחינת שבת. בשבת יש לאדם נשמה יתרה, ועניינה של הנשמה היתרה הוא

שבשבת יש עלייה של המלכות, עד שבמנחת שבת היא נמצאת ממש במקום אבא, ושם נמשכת אליה הארה מבחינת כתר וכו׳;

שזו בחינת סובב כל עלמין והמחשבה הקדומה. ומשם נמשכת נשמה יתרה לכל נשמות ישראל שבגוף; כלומר, בחינת שורשן במחשבה הקדומה מאירה בהן. ועיינו במה שנכתב בעניין זה במאמר המתחיל ״ויקהל משה את כל עדת בני ישראל וגו׳״;

עיינו שם. וזהו עניין ״קומי לך״ — אל בחינת כ״ף ויו״ד, חכמה עילאה וכתר וכו׳. וזהו שכתוב בפרי עץ חיים, שער השבת, פרק כ״ג, בפירוש

״כי מאתך היא מנוחתם״ — מאת כ׳, שהיא כתר; משם מנוחתם עתה וכו׳. והנה הארה מגילוי זה של שבת נמשכת גם בכל יום בשעת התפילה וכו׳,

כפי שנתבאר לעיל. וזהו שעל התפילה נאמר ״קומי לך״; ועל ידי כך, לאחר מכן, תהיה ״רעיתי יפתי״ — המשכת האור מלמעלה למטה באמצעות תורה ומצוות וכו׳,

כפי שנתבאר לעיל. ועיינו במה שנכתב בסוף המאמר המתחיל ״ויקהל משה״ הנזכר לעיל: זהו הטעם שמשה רבנו אמר לישראל תחילה על שמירת שבת, ואחר כך על עשיית המשכן. הדבר תואם למה שנכתב בעניין ״קומי לך״, ולאחר מכן בחינת ״רעיתי יפתי״ וכו׳.

והנה פסוק זה נאמר על יציאת מצרים, משום שאז התגלה אור אין סוף ברוך הוא בכנסת ישראל, כמו שכתוב: ״וה׳ הולך לפניהם יומם בעמוד ענן ובעמוד אש לילה״; וכמו שכתוב בזוהר, פרשת בלק (דף קצ״א ע״ב): ״וה׳ — הטעם זקוף למעלה וכו׳״.

ובאמצעות זאת יכלו להיות בבחינת ״קומי לך״. ראו גם את מה שנכתב בעניין זה בפרשת בשלח, בסוף המאמר המתחיל ״וה׳ הולך לפניהם״. וזהו [פירוש] ״כי הנה הסתיו עבר, הגשם חלף וגו׳״.

אבל בגלות אין לכנסת ישראל כוח לעלות בבחינת ״קומי לך״ אל שורשה העצמי, מפני שירדה למדרגה של ״סתר המדרגה״ וכו׳, והיא נקראת ״סוכת דוד הנופלת״. (וראו גם את מה שנכתב בעניין זה במאמר המתחיל ״כי ההרים ימושו״.)

לשם כך ניתנת עצה כיצד תוכל לעלות גם בהיותה ב״סתר המדרגה״: על ידי ״הראיני את מראיך״ — שייתן אל לבו שההסתר נועד לכך שתהיה בחינת אור חוזר, הנמשך דווקא מחמת ההסתר וכו׳;

שבחינת אור חוזר היא אהבה בעוצמה גדולה יותר מזו שבבחינת ״קומי לך״, בדומה לבעלי תשובה: ״במקום שבעלי תשובה עומדים, אין צדיקים גמורים עומדים בו״ וכו׳.

וכעין מה שנאמר על הפסוק ״ואני אראה בשונאי״; עיינו שם היטב בעניין תפילתו של דוד: ״כן בקודש וגו׳״. ומזה נמשך

״כי קולך ערב״. ״קולך״ היא התורה, שהיא המשכת אור אין סוף מלמעלה למטה, כפי שהוזכר לעיל בעניין ״רעיתי״.

אלא שמחמת הירידה ל״סתר המדרגה״, המביאה לבחינת אור חוזר הנזכרת לעיל, תימשך ההשפעה באמצעות התורה מבחינה עליונה יותר מן הבחינה שממנה נמשכת ההשפעה על ידי ״קומי לך, רעיתי״ וכו׳.

וראו גם את מה שנכתב לעיל בדרך זו, בסוף המאמר המתחיל ״לסוסתי ברכבי״: מפני שבגלות הירידה נמוכה יותר, אל ימי החול, באמצעות מרכבת הסוסים הנזכרת בזכריה, העלייה בעקבות זאת גבוהה יותר, שכן הסוס רץ מעלה מעלה וכו׳;

ראה שם. וזהו עניינה של ״כי קולך ערב״. ״רעייתי״ פירושו שישראל מפרנסים, שכן התורה נקראת מזון: ״לכו לחמו בלחמי״.

אך פירוש ״קולך ערב״ הוא, על דרך משל, מזון שיש בו עריבות, ועל כך אמרו: ״רווחא לבסומי שכיח״ (מגילה דף ז ע״ב, ועירובין פרק ח דף פב ע״ב).

נמצא שמזון שיש בו עריבות ומתיקות יש בו מעלה נוספת וכו׳; ראה שם. וכך גם התורה, הנקראת לחם:

אך כאשר נמשכת לתוכה התגלות של תענוג עליון ממקור התענוגים, וכמו שכתוב ״אני תורתך שעשעתי״, אז היא נקראת ״קולך

ערב״, שכן מזון זה, על דרך משל, הוא במעלה עליונה יותר וכו׳. וכך גם ״ומראך נאוה״ — אלו המצוות, שעל ידי התשובה המעשים נעשים טובים ומאירים יותר וכו׳.

(וראה מה שכתוב בפרשת יתרו, במאמר המתחיל ״וכל העם רואים״ וכו׳; וראה מה שכתוב בסוף המאמר המתחיל ״ועשית בגדי קדש״, שיש כמה מדרגות בעניין הלבושים הנוצרים ממעשה המצוות, כנזכר לעיל. ולכן, על ידי ״הראיני את מראיך״ נמשך שהלבושים הנעשים ממעשה המצוות, שהיא בחינת ״יפתי״, יהיו מן הבחינות העליונות ביותר וכו׳.)