ששים המה מלכות ושמונים פילגשים ועלמות אין מספר…

המאמר פותח בפסוקים משיר השירים ו, ח–ט, שבהם האהוב משבח את כלתו האחת על פני שישים מלכות, שמונים פילגשים ועלמות אין מספר. חז״ל פירשו את הפסוק כעוסק בתורה, ואדמו״ר הזקן מפנה לפירושם במדרש רבה על שיר השירים ובפרשת קורח, שם הוא מובא בהקשר לפסוק ״ובני קורח לא מתו״.

לפי פירוש חז״ל, שישים המלכות הן שישים מסכתות התלמוד, שמונים הפילגשים הן הברייתות — תורת התנאים שאינה כלולה במשנה — והעלמות שאין להן מספר הן ההלכות הרבות שבגמרא. שלושת אלה מתארים את התורה, מחלוקותיה הגדולות ועד פרטיה האינסופיים.

״אחת היא״ היא כנסת ישראל, המקור הכולל של כל נשמות ישראל; השם קשור למילה ״כניסה״, משום שכל הנשמות מכונסות בה. היא נקראת ״אחת״ מפני שהיא מקבלת מדרגה עליונה הנקראת ״ישראל שלמעלה״, שאף היא נקראת ״אחד״. חז״ל דורשים ״תמתי״, כלומר ״שלמתי״, כ״תאומתי״, ואדמו״ר הזקן מסביר מדוע: נשמות ישראל גורמות לייחוד ז״א ונוקבא — המדות האלוקיות ומלכות — המתחברים כתאומים.

אם התורה היא המלכות, הפילגשים והעלמות, והנשמות הן הכלה האחת העולה על כולן, הרי שהנשמות גבוהות מן התורה. אדמו״ר הזקן מביא חיזוק נוסף לכך מדברי הגמרא בפסחים מט, ב.

הפסוק מכנה את התורה ״מורשה״ לישראל, וחז״ל קוראים את המילה כאילו נאמר ״מאורסה״: התורה מאורסת לישראל. בתמונה זו ישראל הם החתן והתורה היא הכלה.

גם הדימוי של ישראל לחתן והתורה לכלה מרמז שהנשמות נעלות מן התורה. אולם מאמר חז״ל ״שלושה קשרים מתקשרים זה בזה״, שבו ישראל קשורים בה׳ באמצעות התקשרותם לתורה, מרמז על ההפך: שהתורה נעלית מישראל. בהמשך המאמר מתיישבת הסתירה.

כדי ליישב את השאלה, אדמו״ר הזקן פונה לפסוק ״אור זרוע לצדיק״. נשמות ישראל הן ה״צדיק״, והן עצמן אור שה׳ זרע למטה בכך שהלבישו אותן בגוף בשר ודם.

כמו בכל זריעה, התכלית היא תוספת מרובה: באמצעות התורה והמצוות המעשיות שהנשמות מקיימות בעולם הזה, נמשכת למטה התגלות אור אין סוף. כיצד הדבר נעשה יתבאר בהמשך המאמר.

ההשוואה מדויקת: חקלאי זורע גרעין אחד, הוא נרקב באדמה, וממנו צומחים גרעינים רבים; בדומה לכך, המצוות המעשיות שהנשמות מקיימות בעולם הזה הגשמי הן מעין זריעה.

מאותו גרעין יחיד באים צמיחה וריבוי, ומה שצומח הוא התגלות של אור אין סוף למטה. במהדורת קה״ת מובאת בהקשר זה השוואה לאמירת הגמרא שאדם זורע סאה כדי להכניס כורים רבים (פסחים פז, ב).

הסוגריים מפנים את הקורא למאמרים נוספים העוסקים בנושא הזריעה. הראשון, ״ויהי בשלח פרעה״ (תורה אור, בשלח), מתאר את ישראל בגלות מצרים כזרעו של ה׳, שנזרע כדי שהתגלות אלקותו תצמח.

כדי להסביר מדוע יש צורך בנשמות, אדמו״ר הזקן מתאר תחילה את העולמות. ״מלכותך מלכות כל עולמים״ מדבר על מדרגותיהן הרבות מספור של בריאה, יצירה ועשיה, שאין להן סוף, כפי ששואל הפסוק באיוב: ״היש מספר לגדודיו?״

למרות ריבוי העולמות, חיותם ועצם קיומם באים רק ממלכותו של ה׳, מידת המלכות שלו. מלכות היא האחרונה במידות האלוקיות, והיא פונה כלפי חוץ, אל הבריאה.

ביחס לעצמות ה׳, מלכות אינה אלא אור וזיו. לכן נאמר בפסוק ״הודו על ארץ ושמים״: השמים והארץ נובעים מן ההוד והזיו שלו בלבד.

אותו זיו, מלכותו, מחיה את העולמות ובורא אותם מאין ליש כנבראים נפרדים ובעלי גבול. משום כך אין להם כל ערך ביחס לאור אין סוף המתגלה בעולמות העליונים.

בעולמות העליונים האור הוא אין־סופי ממש, והכול שם מאוחד עם ה׳ ובטל לפניו לחלוטין. הדבר נכון ביתר שאת לגבי המדות הנזכרות ב״לך ה׳ הגדולה״ — המדות האלוקיות של אצילות.

באצילות יש מדות מובחנות, כגון גדולה, שהיא חסד, וגבורה. ובכל זאת הן מאוחדות לחלוטין עם ה׳ ובטלות לפניו: הן ״לך ה׳״.

בתיקוני זוהר נאמר על אצילות שה׳ מאוחד עם ״חיוהי״ ועם ״גרמוהי״, כלומר עם האורות והכלים שלה, ולכן גם הם אין־סופיים ממש. דברי אליהו שם, שה׳ הוא ״לא מכל אינון מדות״, מראים שאפילו המדות שבאמצעותן הוא פועל אינן מגדירות אותו או מגבילות אותו.

בשלושת העולמות התחתונים — בריאה, יצירה ועשיה — המצב שונה: החיות האלוקית הבוראת אותם מצומצמת ומוסתרת מאוד, מפני שהם אמורים להיות נבראים נפרדים ובעלי גבול. ההסתר הולך ומעמיק בכל שלב של ההשתלשלות והצמצומים, עד עולם העשיה.

בעשיה החיות האלוקית מוסתרת כל כך, עד שהנבראים נראים כאילו הם קיימים לעצמם, כ״יש״ נפרד מה׳. מראית עין זו מאפשרת למינים לטעון ששתי רשויות שולטות בעולם, כפי שמסופר בגמרא בסנהדרין.

בגמרא מספרים שמג אחד אמר לאמימר שחציו העליון שייך להורמיז וחציו התחתון לאהורמיז — שני כוחות מתחרים באמונה הפרסית. טענה כזאת יכולה להתעורר רק מפני שהעולם התחתון הוא ״עולם של פירוד״, כפי שנאמר על הנהר היוצא מעדן: ״ומשם יפרד״.

אצילות היא עולם של איחוד מוחלט, שבו אור אין סוף מאיר בגלוי; ואף על פי כן, ״ומשם יפרד״. האור נמשך ממלכותו של ה׳ דרך צמצומים והסתרים רבים המעלימים אותו, עד שבאים לידי מציאות נבראים מאין ליש, בעלי גבול, ועולמות נפרדים.

מכיוון שהעולמות התחתונים מקבלים את חיותם רק ממלכות, אין להם שום ערך ביחס לאור ה׳ המתגלה בעולמות העליונים, שהוא אין־סופי. אדמו״ר הזקן ממחיש זאת באמצעות מספרים: למספר אחד עדיין יש ערך ביחס לריבוא רבבות אלפים, משום ששניהם מספרים.

אולם לכל דבר סופי אין שום ערך ביחס לאין־סוף; בהשוואה אליו, אחד וריבוא רבבות שווים ממש. הערת קה״ת אומרת שהלימוד הזה מובא בכמה מקומות בשם המגיד.

אדמו״ר הזקן מפנה לפרק מ״ח בתניא, העוסק בהיעדר הערך הזה. מכאן שהעולמות התחתונים חיים רק מ״אורו וזיוו״ של ה׳, ממלכותו, ולא מאור אין סוף עצמו.

תכלית בריאת העולמות היא שתהיה לה׳ ״דירה בתחתונים״: שאור אין סוף יתגלה למטה ממש כפי שהוא למעלה. לשם כך ״נזרע״ בעולמות התחתונים אור מלמעלה.

האור הזה הוא נשמות ישראל, היורדות ומתלבשות בגופים של בשר ודם. באמצעות התורה והמצוות המעשיות שהן מקיימות בעולם הזה, הן ממשיכות את גילוי אור אין סוף גם לעולמות התחתונים.

המטרה היא שהעולמות העליונים והתחתונים יהיו לאחד, כדי שהעולמות התחתונים לא יהיו עוד ״עולמות של פירוד״, שבהם פני ה׳ נסתרות. הנביא מתאר את הזמן הזה במילים ״מורך לא ייכנף עוד״, כלומר ה׳ לא יסתיר את עצמו עוד.

המשפט מתפילת שחרית, ״זורע צדקות, מצמיח ישועות״, מבטא את אותו רעיון. נותנים צדקה לעני, שאין לו משלו כלום, וכך מביאים אור למקום של חושך, בדומה ל״ככוס חרבות״ שבמזמור שהוא ״תפילה לעני״.

הנתינה לעני למטה מעוררת נתינה מקבילה מלמעלה: אור אין סוף נמשך לעולמות התחתונים, שהם חשוכים ומפורדים. זהו ״מצמיח ישועות״ — צמיחה בריבוי גדול, שבה האורות העליונים, הנקראים נהורין עילאין ומניינם כאן 375, נמשכים למטה.

חז״ל מלמדים שבצדקה ״כל פרוטה ופרוטה מצטרפת לחשבון גדול״, ואדמו״ר הזקן מפרש ש״חשבון גדול״ הוא גילוי אין סוף: המטבעות הקטנים שניתנים למטה מצטרפים אליו. הוא מפנה לאיגרת ״וילבש צדקה כשריון״ (תניא, איגרת הקודש ג׳), וכן לביאורו על הפסוק ״יתקע בשופר גדול״.

דרך נוספת לקרוא את המילה ״ישועות״ קושרת אותה ל״שעה״, במשמעות של פנייה אל מישהו, כמו בפסוק שבו ה׳ פנה אל מנחתו של הבל, אך לא אל מנחתו של קין. במובן זה, ישועה פירושה שה׳ פונה אל האדם ואל מה שהוא מקריב.

אותה פנייה היא ירידת גילוי אור אין סוף למטה, הנגרמת על ידי המצוות המעשיות של ישראל. משום כך, אומר אדמו״ר הזקן, הירושלמי מכנה את כל המצוות פשוט ״צדקה״: כל מצווה, כמו צדקה, ממשיכה מן העליון אל מה שלמטה.

זהו הטעם לכך שהמצווה הראשונה בתורה היא ״פרו ורבו״: תוכנה עצמו הוא ריבוי. גם כל המצוות המעשיות של ישראל מביאות לריבוי ולהוספה בגילוי האלוקי.

הפסוק ״בן פורת יוסף״ קושר את הפריון ליוסף, שמייצג את הצדיק העליון, את בחינת יסוד בקבלה. על הצדיק נאמר ״אור זרוע״, והזריעה נועדה להביא לריבוי.

המדרש בתחילת פרשת שמות קושר את שמו של יוסף לפסוק ״והיה ביום ההוא יוסיף ה׳ שנית ידו״. עצם השם יוסף מבטא הוספה וריבוי.

הברכה שאומרים לפני כל מצווה — ״ברוך אתה הוי׳... אשר קידשנו במצוותיו...״ — מבטאת את אותו רעיון. כעת אדמו״ר הזקן מסביר את לשונה.

המילה ״אשר״ קשורה לאושר ולתענוג, כפי שאמרה לאה כשקראה לבנה אשר: ״באשרי, כי אשרוני בנות״. בברכה היא רומזת לתענוג העליון, לתענוגו של הקב״ה.

התענוג הזה הוא אין־סופי, עד כדי כך שרבי מאיר אמר על אחר, החכם שנטש את דרך התורה, שמוטב שיידון ולאחר מכן יבוא לעולם הבא. באמצעות קיום המצוות נמשך התענוג העליון הזה למטה.

דימוי הזריעה נמשך. לפני הזריעה על האיכר לחרוש היטב את השדה כדי לרכך את האדמה.

החרישה מרככת את האדמה, ובלעדיה הזרע אובד. כך גם זריעת הנשמות — ה״עשה טוב״ של קיום המצוות המעשיות — זקוקה להכנה מוקדמת.

ההכנה הזאת היא ״סור מרע״, החרישה של הנפש הבהמית: הפיכת המדות הרעות וביטול כל רצון שאינו מופנה לה׳. המטרה היא שלא לרצות דבר מלבד ה׳, ולהיות בעל ״לב נשבר ונדכה״.

לאחר החרישה הזאת, זריעת המצוות המעשיות — ״עשה טוב״ — יכולה להמשיך למטה את גילוי אור אין סוף. זו צמיחה שיש בה תוספת וריבוי גדולים, והיא היבול של זריעת הנשמות.

ההערה מפנה למאמרים על ״האזינו השמים״ ועל ״ושאבתם מים״, העוסקים בחרישה הזאת. החרישה מסבירה מדוע ה׳ לא שעה אל קין ואל מנחתו: קין היה איש רוגז, ולא חרש את מדותיו באמצעות ״סור מרע״.

כיוון שקין לא חרש, זריעתו — מנחתו — לא יכלה להמשיך למטה את אור ה׳. הבל היה בבחינת ״סור מרע״ בתכלית, ולכן נאמר עליו: ״וישע ה׳ אל הבל ואל מנחתו״; זריעתו נשאה פרי.

הפסוק ״בחריש ובקציר תשבות״ נדרש כאן על העתיד לבוא, שבו לא יהיה עוד צורך בחרישה הזאת. אז יקיים ה׳ את הבטחתו: ״ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ״.

דברי חז״ל שלעתיד לבוא יאמרו ״קדוש״ לפני הצדיקים מתפרשים על פי אותו רעיון. הצדיקים ממשיכים למטה את אור אין סוף, שהוא ״קדוש״ — כלומר מובדל ונעלה מן העולמות — ולכן אומרים עליהם את התואר ״קדוש״.

כעת אפשר להשיב על השאלה שפתחה את הדיון: בעניין זה נשמות ישראל נעלות מן התורה. התורה אכן באה מחכמה עילאה, אך כשהיא יורדת היא נעשית הלכה, שעליה נאמר בגמרא ״דבר הוי׳ — זו הלכה״.

בדברי אליהו שבתיקוני הזוהר, מלכות היא ה״פה״, ועל שמה נקראת התורה שבעל פה. פרטי ההלכות הרבים מספור דומים לנימים ולשערות, ל״דלת ראשך״, והן ה״עלמות אין מספר״: כל אחת קובעת שבמקרה מסוים הדין יהיה כך.

במדרגה זו אין בהלכה תוספת או ריבוי; היא בדיוק כפי שנקבע בדיבור העליון. גם המלאכים נמשכים מדבר ה׳, ככתוב: ״וברוח פיו כל צבאם״.

גם אצל המלאכים אין צמיחה או תוספת: ממלאך אחד לא יכול להיווצר מלאך שני, והמלאכים אינם מולידים. מה שנמשך מן הדיבור האלוקי נשאר בדיוק כפי שנאמר.

לעומת זאת, נשמות ישראל ממשיכות תמיד למטה את אור אין סוף באמצעות המצוות המעשיות שהן מקיימות, והן עושות זאת בדרך של ריבוי ותוספת. הפסוק ״אשר יעשה אותם האדם״ מדגיש שהאדם הוא שעושה אותן.

״וחי בהם״ נדרש כאמירה שנשמות ישראל ממשיכות חיות מאור אין סוף. הזוהר מציין שבמילים ״ועשיתם אותם״ כתיב ״אתם״: העושים עצמם הם שמביאים לידי ביטוי את מה שהמצוות פועלות.

הסוגריים מפנים למאמר על ״תורה צוה״, שבו מוסבר מדרש חז״ל ״אל תקרי בניך אלא בוניך״. נשמות ישראל ממשיכות את הייחוד של תורה שבכתב, החתן, עם תורה שבעל פה, הכלה, ולכן הן נקראות ״בוניך״ — בונייך.

כל זה תלוי תחילה בביטול של ישראל ובנכונותם למסירות נפש, כפי שמתבטא באהבת ה׳ שנצטווינו עליה בקריאת שמע, ״בכל נפשך״. בעקבות זאת נקראים ישראל ״אחת היא רעייתי״.

ישראל נקראים ״אחת״ משום שהם מקבלים מן האחד, יחידו של עולם. המדרש על נשא קושר בין ״כף אחת עשרה זהב״ שהביאו הנשיאים לבין ״אחת היא יונתי״.

הטעם לכך שהקרבן נקרא ״כף אחת״ יובן מן המאמר על ״יונתי בחגווי הסלע״, שבו מוסבר עניין ״ולכי לך״. לאחר שישראל נעשים ״אחת״ על ידי הביטול הזה, הם יכולים להמשיך למטה את אור אין סוף.

אז העולמות העליונים והתחתונים מתאחדים באמת, והעולמות התחתונים אינם נראים עוד כקיימים בנפרד מה׳, כ״יש ודבר נפרד בפני עצמו״. מראית עין כוזבת זו היא שמביאה לאמונה בשתי רשויות.

זו טענתו של המין שיש כביכול חצי עליון וחצי תחתון. למעלה הכול מצוי בייחוד גמור, אך ככל שההשתלשלות יורדת, היא מגיעה לעולם של פירוד: ״ומשם ייפרד״.

כאשר ישראל ממשיכים למטה את גילוי אור אין סוף כפי שהוא בעולמות העליונים, העליונים והתחתונים מתאחדים לגמרי. כך מתבטל הפירוד מלמטה.

זו משמעות ״תמתי״, מלשון תמימות ושלמות; ביידיש אומרים ״מאכט מיך גאנץ״ — עושה אותי שלם. באמצעות כנסת ישראל נעשה ייחודו של ה׳ שלם למטה בדיוק כפי שהוא למעלה.

זהו גם עניינה של ״תאומתי״: ייחוד ז״א ונוקבא, כלומר ייחוד המדות האלוקיות שבאצילות עם מלכות דאצילות, המתלבשת בבריאה, ביצירה ובעשיה. באמצעות בני ישראל השתיים מתייחדות לגמרי, כמו תאומות.

לפני האיחוד הזה צריכה להיות בחינת ״יונתי״, כמו בפסוק ״עינייך יונים״. זוג יונים מוצא את עיקר תענוגו במבט זה בזה.

כך גם למעלה: יחוד ״תמתי תאומתי״, יחוד החתן והכלה, מתאפשר רק לאחר בחינת ״יונתי״. זהו התענוג שצריך להיות בנשמות ישראל, בהתבוננות ״בכבוד המלך״, כלשון הזוהר.

ההבטה הזאת היא התבוננות בגדלות אור אין סוף. היא נקראת ״שמחת כלה״ — תענוגה של הכלה כשהיא מביטה בחתן, כבוד המלך. כתגובה לכך, מלמעלה למטה, נאמר: ״עין הוי׳ אל יראיו״.

״יראיו״ הם מי שנמצאים במצב של ביטול. כאשר ישראל למטה בטלים תמיד לפני ה׳, מתעורר מכך למעלה תענוג גדול, בדומה לתענוג המתבטא במילים ״וירא אלקים את כל אשר עשה״.

״והנה טוב מאד״: ה׳ מתענג על בריאתו כפי שאדם מתענג על כלי יפה. תענוג זה שלמעלה הוא ״שמחת חתן״, והחתן הוא אצילות.

את המילה ״חתן״ דורשים מלשון ״נחות דרגא״, לרדת מדרגה: אצילות יורדת ומשפיעה למקורם של בריאה, יצירה ועשיה, הנקרא כלה. גם הדבר תלוי תחילה בבחינת ״יונתי״ — תענוגן של הנשמות בה׳.

השמחה של החתן והכלה, התענוג של שניהם, מאפשרת את בחינת ״תמתי״ — את הייחוד של חתן וכלה. במונחים של קבלה, זהו הייחוד של ז״א ונוקבא.

לעתיד לבוא יהיה הייחוד שלם, כפי שאומר הנביא יואל: ״ומעין מבית הוי׳ יצא והשקה את נחל השטים״. אז לא יהיו כלל עולמות של פירוד.

כעת העולם מתנהל כפי שמתואר בכתוב ״ונהר יוצא מעדן ומשם יפרד״, אך לעתיד לבוא תהיה בחינת ״תמתי״, שהיא ״תאומתי״. בחלק הבא יוסבר מדוע העתיד מתואר כמעיין וההווה כנהר.

החלק השלישי חוזר לפסוק ביואל שבו הסתיים החלק הקודם: הנבואה שלעתיד לבוא יֵצֵא מעיין מבית ה׳ וישקה את נחל השיטים. כעת יוסבר לעומק מדוע התגלות העתיד מתוארת כמעיין.

השאלה היא מדוע הנביא מדבר על מעיין ולא על נהר, הדימוי שהתורה משתמשת בו בתיאור גן עדן: ״ונהר יוצא מעדן״. ברור שהבחירה במילה הזאת מכוונת.

התשובה בקצרה: על הנהר אומרת התורה ״ומשם ייפרד״ — תחילתה של התחלקות; ואילו על המעיין אומר יואל רק שהוא ״ישקה״, אפילו את נחל השיטים. המעיין מבטא התגלות שמאחדת ולא מפרידה.

בתלמוד מובאת דעת שמואל שנהר ״מתברך מכיפיו״: הוא גדל מימיו שלו. משום כך, בדיני טבילה, אין חוששים שמי גשמים הנוטפים לתוכו יהיו מרובים ממים הזורמים בו מעצמם.

אדמו״ר הזקן מסביר את מאמר חז״ל: כל מה שיש בנהר מעבר למה שיצא תחילה ממעיינו בא ממקורו שלו. הנהר מתרבה מעצמו, ולא מכוח דבר שמוסיפים לו מבחוץ.

הסוגריים מביאים תמיכה מדברי המפרשים. הערוך, מילון התלמוד מימי הביניים, מצטט את רבינו גרשום: הנהר גדל ״מגדותיו״, מעצמו ולא ממי הגשמים; ורש״י מפרש כך גם בנדרים.

המאמר מופיע בסוף נדרים מ ע״א, ובשבת סה ע״ב מפרש רש״י את ״מכיפיה״ כ״משפתו, ממקורו ומסלעו״. המילה הארמית ״כיף״ פירושה שפה; התרגום מתרגם את ״והירדן מלא על כל גדותיו״ באותה מילה, ״כפוהי״.

שתי דוגמאות נוספות מן התרגום: ״שפת היאור״, המקום שבו הונחה תיבתו של משה, מתורגמת ״כיף נהרא״; ו״על שפתו״ ביחזקאל מז מתורגמת ״על כיפיה״. נמצא ש״מכיפיה״ פירושו שהנהר גדל מתוכו, ולא ממי הגשמים.

זהו העיקרון שהמאמר נזקק לו. במעיין עצמו המים מתפשטים רק מעט, אך לאחר שהם יוצאים מההעלם של המעיין ונחשפים כנהר, הם מתרבים מאוד מאליהם.

כעת מודגמת דימוי הנהר באמצעות נפש האדם. הרגשות נולדים מן השכל: כאשר אדם מתבונן בדבר לעומק ומבין שהוא טוב, מתעוררות בלבו מאליהן אהבה וכמיהה אליו. שכלו של ילד קטן מצומצם מכדי לתפוס דברים רבים.

לכן גם רגשותיו של ילד הם כלפי דברים קטנים. הפסוק ״לפי שכלו יהולל איש״ מתפרש כאן כך שהמדות, הנקראות ״איש״, נולדות בהתאם למידת השכל.

אך הניסיון מלמד דבר נוסף: אף שהמדות נמשכות כולן מן השכל, לאחר שהן מתגלות בלב הן נעשות חזקות וגדולות הרבה יותר מכפי שהיו כשהיו עדיין רק בשכל.

הכעס הוא דוגמה ברורה: כשהוא מתעורר בלב, הוא מתעצם הרבה מעבר למה שהיה במחשבה שעוררה אותו. הסיבה היא זו שניתנה לגבי הנהר: בשכל הרגש נסתר לגמרי ומתפשט מעט, אך כשהוא יוצא אל הלב הוא מתפשט ומתחזק מאליו.

הסוגריים מציינים הקבלה בספר עץ חיים של האריז״ל. שם מוסבר שהאורות של המוחין מגדילים את ז״א רק כאשר הם יוצאים מיסוד דאימא, שבו היו מכוסים, ומתגלים.

כך גם בנהר: כל מימיו באים מן המעיין, אך לאחר שהוא יוצא מהעלמו של המעיין ומתגלה, הוא מתפשט ומתרבה מאליו.

זהו פירוש ״נהר מתברך מכיפיו״: גידולו נובע ממנו עצמו. באמצעות הדימוי הזה עובר אדמו״ר הזקן לנהר של עדן, המתאר את סדר הספירות למעלה.

עדן הוא חכמה עילאה דאצילות, הנקודה הראשונה של המחשבה האלוקית. בלשונו של אליהו בתיקוני זוהר, ה׳ הוא ״חכים ולא בחכמה ידיעא״; חכמה זו נסתרת ובטלה לגמרי, ולכן איוב אומר שהחכמה נמצאת ״מאין״.

מכיוון שחכמה היא בחינת ״אין״ ממש, נקודה שעדיין לא הושגה, היא נמשלה למעיין שמימיו עדיין נסתרים. הנהר היוצא מעדן הוא בינה דאצילות, הנמשכת מחכמה ״להשקות״ — כלומר, להוליד את המדות.

בינה נקראת ״אם הבנים״, מפני שהמדות העליונות דאצילות, ״בניה״, נולדות ממנה. הזוהר קורא לבינה ״רחובות הנהר״, שמהם נפתחים חמישים שערי אור לכל ששת הכיוונים.

״רחובות״ פירושם שבבינה השכל מתפשט הרבה מעבר למצבו בחכמה, שהיא בחינת ״אין״. בינה מקבלת את כל מה שיש בה מחכמה, אך היא מוציאה את הרעיון מן ההעלם אל הבנה המשיגה אותו.

המעבר מחכמה לבינה הוא מעבר מ״אין״ ל״יש״, ולכן בינה מתפתחת ומתפשטת מאליה. הדבר דומה לנהר גשמי היוצא ממעיינו, ולמדות המתפתחות בלב לאחר שהרעיון יוצא מן השכל שבמוח.

כעת מובן מדוע נאמרת הפרדה על הנהר ולא על המעיין. השפע עובר מבינה דאצילות למלכות דאצילות, האחרונה בספירות, המתפשטת למטה ומתלבשת בעולמות התחתונים בריאה, יצירה ועשיה.

שם, למטה מאצילות, נוצרת הפרדה גמורה: נבראים מוגבלים ו״עולמות של פירוד״, הנראים כקיימים בנפרד מה׳. הדבר יכול להתרחש רק לאחר שהנהר התפשט — כלומר, לאחר שבינה והמדות דאצילות נמשכו למלכות דאצילות, כדי שתוכל להתלבש בעולמות התחתונים.

״ומשם ייפרד״ פירושו שרק מאותה נקודה ולמטה מתהווים עולמות של פירוד. הנהר עצמו — בינה והמדות של אצילות — עדיין מאוחד לגמרי עם ה׳ ובטל לפניו, כפי שאומר הפסוק ״לך ה׳ הגדולה״ על המדות האלוקיות.

על הספירות של אצילות נאמר בתיקוני זוהר שה׳ ״וחיוהי וגרמוהי חד״. אמנם הנהר כבר יצא מעדן, שהיא חכמה, והתפשט; אך הוא מקבל תמיד מעדן, ולכן הוא נותר מאוחד ובטל.

אף על פי כן, הנהר הוא מקור שממנו עשוי להתהוות פירוד, כאשר זרימתו נמשכת לבריאה, יצירה ועשיה. הוא יכול להיות מקור כזה מפני שכבר יצא מהעלם המעיין — חכמה עילאה — ובא לידי גילוי והשגה בבינה ובמדות.

מה שכבר התגלה והושג יכול לרדת שלב אחר שלב באמצעות ההשתלשלות והצמצומים שבה. בסוף התהליך מתהווים נבראים נפרדים ממש, הנראים כ״יש״ הקיים בפני עצמו.

המעיין עצמו, חכמה עילאה, אינו יכול להיות כלל מקור להתהוות של ״יש״ נפרד. במעיין אין התפשטות שממנה יכולה להתפתח מציאות נפרדת.

הטעם לכך הוא שחכמה ״נמצאת מאין״: היא נשארת מאוחדת עם ה״אין״ שממנו באה, ובטלה לגמרי. לכן, כאשר עצם החכמה עילאה יתגלה למטה לעתיד לבוא, העולם יהיה שונה.

אז העולם התחתון כבר לא יהיה עולם של פירוד כלל. גם למטה יהיה אור ה׳ מאוחד ממש, כמו למעלה.

זהו פירוש נבואת יואל: ״ומעין מבית ה׳ יצא״. עצם המעיין, חכמה עילאה, יימשך ויתגלה למטה כפי שהוא — בבחינת מעיין.

בשונה מהמצב עכשיו, שבו השפע יורד כנהר, המפריד בין הדברים. לעתיד המעיין ישקה גם את ״נחל השיטים״, ו״שיטים״ נקרא כקשור ל״שטות״.

אפשר לקרוא זאת גם כקשור לביטוי ״שטו העם״ — הם התהלכו כדי לאסוף את המן, והדבר מבטא התרחקות. שני הביטויים מתארים עולמות של פירוד, ונחל השיטים הוא המקור שמזין את כל הרצונות והתענוגים של העולם הזה שאינם לה׳.

הדבר תואם את המבואר במאמר על ״שמע ישראל״ בעניין ״המים התחתונים״. הם מזינים את כל התענוגים של העולם הזה, שהם פסולת.

הדבר נעשה באמצעות הרקיע המבדיל בין המים העליונים למים התחתונים, כמו ביום השני לבריאה; מתוך ההבדלה הזאת הסתעף למטה, במים התחתונים, נחל השיטים. בהמשך מובא מקור בסוף פרשת ואתחנן (דף ע״ד ע״ב), ובהערת קה״ת מצוטט ממנו בזוהר: מכיוון שנחל זה מרבה אהבה בעולם, כשיֵצא המעיין הקדוש ויגיע אליו, הוא יתוקן ויושר, ולא יוסיף להיות בזוהמתו כפי שהיה קודם.

באותו מקור מבואר שכאשר יתגלה עצם המעיין, אור ה׳ יתגלה גם בנחל השיטים. הפסוק המובא כאן, כפי שמציינת הערת קה״ת, נאמר במלואו: ״והלכו גויים לאורך״.

גם ישעיהו מנבא: ״באו במערות צורים ובמחלות עפר מפני פחד ה׳ ומהדר גאונו״. לעתיד יורגש הדרו של ה׳ אפילו במקומות הנמוכים ביותר, ולא יהיה פירוד כלל.

לעומת זאת, עכשיו העולם עלול להיראות כאילו יש בו שתי רשויות, חס ושלום. בגמרא אמר מגוס לאמימר שחציו העליון של האדם שייך לכוח אחד וחציו התחתון לכוח אחר, ואמימר השיב: אם כך, איך מניח האחד למים לעבור דרך תחומו של האחר?

התשובה מבהירה שהעליון והתחתון הם אחד. באמת הכול בא מה׳ לבדו; אלא שריבוי שלבי ההשתלשלות והצמצום מסתיר את האור שמחיה את הנבראים ומהווה אותם, ולכן הם נראים כמציאויות עצמאיות.

מראית הפירוד נוצרת מפני שכל ההשתלשלות נובעת מן הנהר, בינה, שעליה נאמר ״ומשם ייפרד״. אולם לעתיד לבוא תתגלה למטה עצם המעיין.

אז יתאחד העולם התחתון עם ה׳ בדיוק כמו העולם העליון, וזוהי בחינת ״תמתי, תאומתי״ מראשית המאמר: הייחוד השלם שנוצר באמצעות הנשמות. עוד בעניין זה ראו בביאור על הפסוק של הושע: ״והיה מספר בני ישראל כחול הים״.

בסוגריים ארוכים מובאת ראיה מדברי האריז״ל. ב-Etz Chaim נאמר שה״מסך״ שבין אצילות לבריאה הוא בינה דאצילות: מתחת לאצילות היא מכסה את החכמה לגמרי ומשמשת מסך המבדיל בין אין סוף והחכמה מצד אחד, לבין בריאה מצד אחר; ואילו בתוך אצילות, בינה היא רק מעבר ונחשבת כמקבלת מן החכמה.

בלשון המאמר, בינה היא הנהר — ״יש״ שמתפשט; ואילו חכמה היא המעיין, שאינו מתפשט אלא נשאר בביטול. חכמה היא היו״ד, האות הראשונה והקטנה ביותר בשם הוי׳.

חכמה נשארת בביטול מפני שהיא סמוכה ממש למקורה, וגם השם אצילות נגזר מן המילה ״אצל״ — סמוך למאציל. ב-Etz Chaim מכונה הלבשת אור אין סוף בבינה ובמדות דאצילות ״הוא וכליו אחד״. בהפניה המודפסת מופיע ״Sha’ar Mem-Ayin״, שאינו מספר שער; בהערת קה״ת ההפניה מפוענחת כ-Sha’ar 41 (מ״א), chapter 7.

לעומת זאת, הייחוד שלו עם החכמה העילאה נקרא ״הוא וחיוהי חד״ — קשר קרוב יותר מזה של הכלים. בהגהה שבתניא, פרק 35, מובא בשם רבו של אדמו״ר הזקן ההסבר לדברי Etz Chaim, שלפיהם אור אין סוף מתייחד גם באצילות רק לאחר שהוא מתלבש תחילה בחכמה: רק אין סוף לבדו קיים באמת, וזוהי בחינת החכמה.

למרות זאת, בינה דאצילות וכל אצילות נקראות אצילות, כלומר ״אצל״ ה׳, מפני שהן מיוחדות עם החכמה. לא כך בריאה, שמקבלת מן הבינה בלבד; לכן מתחת לאצילות ״ייפרד״.

כעת מתבאר הפסוק ״אור זרוע לצדיק״, שבו נפתח הביאור. גילוי ה׳ יכול להופיע בבריאה, ביצירה ובעשיה כפי שהוא באצילות רק באמצעות נשמות ישראל — האור ש״נזרע״ למטה ומתלבש בגוף.

הנשמות יכולות לעשות זאת מפני שכפי שאומר המדרש, ישראל ״עלו במחשבה״ עוד לפני שנברא העולם, ושורשן הוא עצם חכמה עילאה, ה״אין״ שממנו נמצאת החכמה. כאן נאמר שהעניין יתבאר בהמשך, וכן שהוא התבאר בביאור על הפסוק ״יונתי״.

הביאור פותח בדברי חז״ל שהתורה היא ״נובלות״, כלומר פירות שנשרו, של החכמה העילאה. מכיוון ששורש הנשמות הוא בחכמה עצמה, ירידתן לעולם העשיה מאפשרת להן להמשיך את גילוי חכמה עילאה למטה, בעולמות בריאה, יצירה ועשיה.

אז יהיו העולמות התחתונים כמו אצילות, וה׳ לא יהיה עוד ״מכוסה בכנף״, כלומר, מאחורי המסך והפרסא המפרידים בין אצילות לבריאה. במקום זאת, ״ומעין מבית ה׳ יצא״.

המעיין הוא גילוי חכמה עילאה עצמה. כדי להבין מהי חכמה זו, הטקסט מפנה שוב לעץ חיים, שער מ״ז, פרק ג׳, ולזוהר הרקיע, פירוש על הזוהר, על פרשת פקודי, בדף רל״ד.

שם מבואר שהאין סוף שבתוך חכמה זו מלובש בחכמה עילאה דאדם קדמון, הדרגה הקדומה שמעל אצילות, ושחכמה זו מתלבשת באצילות. באותו אופן ממש תתגלה חכמה בעולמות בריאה, יצירה ועשיה.

הגמרא דורשת את הפסוק ״כי בי״ה ה׳ צור עולמים״ כמכוון לשני עולמות: העולם הבא נברא ביו״ד, והעולם הזה בה״א. הה״א היא ״רחובות הנהר״, הנהר היוצא, והוא בינה.

מכיוון שהה״א היא הנהר, ״ומשם יפרד״ — וזהו טבעו של העולם הזה. היו״ד היא המעיין, ולכן אין בה התפשטות כפי שיש בה״א.

לכן העולם הבא נברא ביו״ד, שכן אז ״ומעין מבית ה׳ יצא״. הטקסט מפנה גם לדברי המקובל רבי משה זכות על פרשת שלח (קנ״ט א׳), בעניין הפסוק הזה.

המאמר מסיים ברשימת המקומות שבהם מדרש רבה דורש את הפסוק ״שישים המה... אחת היא״. הוא נדרש בבמדבר רבה על פרשת במדבר, בתחילת פרשה 4, ובפרשת נשא (פרשה 9), על הפסוק ״ולקח הכהן מים קדושים״ — מי הסוטה.

המקומות הנוספים הם במדבר רבה, פרשה 14, על קרבן היום האחד־עשר, שם נדרשת ״אחת היא״ על ישראל, שה׳ בחר בהם; קרח, פרשה 18; בראשית רבה, בתחילת פרשות 90 ו־94, שבהן נדרש ״אחת היא יונתי״ על אברהם; ושיר השירים רבה על הפסוק עצמו.