להבין ענין הטעם למה שהאתדל״ע הבאה אחר האתעדל״ת…

1להבין ענין הטעם1 למה שהאתדל״ע הבאה אחר האתעדל״ת והוא מ״ש ואשה כי תזריע2 תחלה אזי וילדה זכר שהיא בחי׳ האהבה רבה בנשמו׳ מי לי בשמים3 כו׳ שלא ע״מ לקבל פרס כו׳ משא״כ התעוררות האהבה בנשמות הבאה מבחי׳ אתעדל״ע שמאליו מלמעלה למטה שלא ע״י אתעדל״ת בתחלה והוא הנק׳ איש מזריע תחלה אזי אינו אלא וילדה נקבה שהוא בחי׳ אהבה זוטא ע״ד נשים דעתן קלות4 שהוא האהבה על מנת לקבל פרס לדבקה בו וליהנות מזיו כו׳ בבחי׳ לגרמיה כו׳ וכמבואר כ״ז בפ׳ תזריע בד״ה שוש תשיש.

2וגם להבין הטעם למש״ל בפי׳ צאינה וראינה בנות ציון1 כו׳ בעטרה שלראות בעטרה שעטרה לו אמו שהוא בחי׳ כתר אין צריך ללבושים משא״כ השגות הנשמות בג״ע טעמי התורה שהוא בחי׳ חכמה הוא דוקא ע״י הלבושים דלכאורה כלפי לייא הרי העטרה והכתר הוא בחי׳ גבוה יותר הרבה וא״כ אם בהתגלות הזיו א״א בלי לבוש (ועמ״ש מענין לבושים אלו ע״פ ואברהם זקן2 בא בימים ובד״ה ועשית בגדי קדש)3 שבו ועל ידו יושג הזיו כמו שא״א לראות אור גדול אלא ע״י הפסק זכוכית עד״מ. איך בהתגלות הכתר נאמר צאינה מהלבושים וראינה בעטרה כו׳. ויובן זה ע״ד המבואר בע״ח בענין כללות ירידת החיות והמשכת השפע מאור א״ס ב״ה בכללות כל ההשתלשלות בכלל שיש ב׳ מיני השפעה. הא׳ הוא הבא ונמשך תמיד מלמעלה למטה אף גם שלא על ידי אתעדל״ת והעלאת מ״ן רק נמשך מאליו מלמעלה מצד כי חפץ חסד הוא4.

3וכמ״ש המחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית. ובחי׳ ירידת השפעה זו עם היות שרש ירידתה הוא מצד עוצם רב טוב וחסד עליון שמאור א״ס ב״ה ממש עכ״ז אינו נמשך ויורד אלא מבחינת חיצוניות ולא מבחי׳ פנימית האור ולכן ג״כ אינו מאיר ומתגלה בהם להיות בהם איזה שינוי ותוספת על מדרגתו אלא רק לחדש הישנות שלא תחסר ולא תעדיף כו׳ (ע׳ בהקדמת מהר״נ שפירא1 בפע״ח ולזה הם שואפים כו׳ ובענין זה אין להם חלק בתחתונים כלל כו׳ אמנם יש עוד רב תועלת בעבודתנו כו׳ ויהיה תוספת כו׳ עד שלא יחשוב קצבתם כו׳ בערך התוספת ההיא כו׳ והיינו המיוחס כו׳ ע״ש וזהו הבחינה השנית דכאן). והבחינה השנית הוא בחינת ההשפעה הבאה ונמשך מבחינת פנימית יותר מההשפעה הראשונה ויש בזה מעלות ומדרגות אין קץ ועל ידי זה ההוספת אור יזדככו העולמות זיכוך רב כו׳ לפי ערך האור והגילוי ובחי׳ השפעה פנימית זו הוא הבא ע״י העלאת מ״ן דוקא שהוא בחינת הביטול וההעלאה מלמטה למעלה שאז דוקא יאיר ויומשך המשכה זו כו׳ (ושני בחי׳ אלו הוא מ״ש בסידור האריז״ל בכוונת ק״ש והוא בפע״ח שער הק״ש פ״ו ופי״א כי יש ב׳ מיני יחודים באו״א2 האחדזיווג פנימי דאו״א כו׳ וזה אינו תדיר רק ע״י עליות מ״נ דזו״נ וזה נעשה על ידי תפלתנו ומצותינו כו׳. וזיווג ב׳ הוא זיווג חיצונית דאו״א והוא רק לחיות העולמות קיום הכרחי וזה אינו נפסק3 כי א״א להיות בלי חיות וזה נעשה מעצמו שלא על ידי מ״נ דזו״נ ולא על ידינו וכ״ה בע״ח שער הזיווגים פ״א ובשער הנסירה רפ״ב ועמ״ש מענין זה בד״ה שוש אשיש בה׳4 ועמ״ש בביאור על פסוק זכור את יום השבת לקדשו ועמ״ש במ״א ע״פ המאמר הזהר פ׳ פנחס) (דרמ״ט) ואעלת לגו טורא דחשוכא ומתמן ארחת מזונא כו׳. והנה עפ״ז יובן ענין הנ״ל דאיש מזריע תחלה יולדת נקבה דהיינו כשההתעוררות בנש״י נמשך מבחי׳ האתעדל״ע הבאה מלמעלה מעצמו שעם היות ההתעוררות זו הוא ממקום ומדרגה גבוה שהרי סיבת המשכה זו הוא כי חפץ חסד הוא5 וכמו שהיה בבריאת העולם. אמנם עכ״ז אינו נמשך ומאיר בהם אלא בבחינת חיצוניות (וכנ״ל שנקרא זיווג חיצוניות דאו״א) וע״כ אף כשנמשך מזה הולדה והתפעלות בכנסת ישראל הוא רק בחינת יולדת נקבה שהוא קטנות האהבה. משא״כ בחי׳ האתעדל״ע הבא מלמעלה למטה בנש״י ע״י קדימת בחי׳ העלאת מ״ן בבחי׳ ביטול ואתעדל״ת מלמטה למעלה דוקא והוא ענין אשה מזרעת תחלה אזי האתעדל״ע פועל להיות יולדת זכר שהוא בחינת אה בה רבה כו׳ לפי שאתעדל״ת זו נמשך מבחינת פנימית ונמשך להם ג״כ בבחי׳ פנימי וגילוי לפועל ולהוליד בהן אה״ר ופנימית הלב:6

4ב ועתה יובן ג״כ ענין צאינה וראינה כו׳. דהנה ההפרש שבין תורה למצות למטה הוא כי התורה הוא הביאור והשכל לפרש כל פרטי עניני המצות איך ומה לעשותם. ונמצא שהתורה היא בחי׳ הפנימית והמצות הן בחינת חיצוניות ועכ״ז הרי גוף המצוה דוקא היא היא עצם רצונו ית׳ אע״פ שהוא רק חיצוניות ומעשה לבד והתורה אע״פ שהיא בחי׳ פנימית מ״מ הרי אינה רק הפירוש איך ומה תיעשה המצוה ונמצא המצוה הוא עיקר (ועמ״ש מזה בפ׳ בהעלותך בד״ה ראיתי והנה מנורת זהב1 כו׳ ע״ש. ולכן אפילו בהמצוה עצמה גבי מצות חליצה שיש בה קרייה ומעשה איתא במשנה ככה יעשה כל דבר שהוא מעשה מעכב אבל קרייה לא מעכבא הרי המעשה הוא היסוד בכל דבר) ולכן מצינו שהפליגו חז״ל בענין המעשה יותר כמאמר ללומדיהם לא נאמר אלא לעושיהם2 ולא המדרש הוא העיקר אלא המעשה.3 ואעפ״כ מפני שהתורה היא בחינ׳ פנימית לכן מצד בחי׳ זו מצינו שהפליגו במעלתה יותר ממעלת המצות וכמו דאיתא בירושלמי פ״ק דפאה וחד אמר אפילו כל מצותיה של4 תורה אינן שוות לדבר אחד מן תורה ושניהם אמת. דהנה כמו שהיא בתורה ומצות שלמטה כך הוא ג״כ למעלה במקורן ושרשן דהנה התורה נמשכה מבחינת חכמה עילאה וכמאמר אורייתא מחכמה נפקת משא״כ המצות שרשם מבחינת כתר עליון וכנודע שלכן הם תרי״ג מצות ועם ז׳ מצות דרבנן הם תר״ך אותיות כתר שיש בו תר״ך עמודי אור5 ע׳ בפרדס ש״ח פ״ג וידוע שהכתר הוא למעלה מעלה מהחכמה. אך הנה הגם שהתורה מחכמה נפקת אין זה אלא יציאתה לידי גילוי עד למטה מטה בבחי׳ תורה הנגלית לנו אבל שרש ומקור התורה בבחינת פנימית טעמי התורה הנה שרשה הוא מבחי׳ ח״ס דא״א שהוא בחינת חכמה שבכתר שנק׳ מוחא סתימאה שהוא סתום ונעלם שלמעלה מעלה מבחי׳ חכמה דאצילות ונק׳ שכל הנעלם מכל רעיון.6

5וע״כ פנימית טעמי התורה לא נתגלו עכשיו כ״א לעתיד יתגלו וזהו ישקני מנשיקות פיהו1 שלעתיד יהיה גילוי מו״ס מה שעכשיו הוא סתים כו׳ אך הארה מבחי׳ זו מתגלה לנשמות בגן עדן וזהו ענין לימוד התורה של הנשמות בגן עדן שהוא השגת פנימית טעמי התורה ולכן אמרז״ל אשרי מי שבא לכאן2 ותלמודו בידו כי להיות הנשמה היא בחינת נברא ובע״ג א״א לה ליהנות ולהשיג בבחי׳ השגתה ממש בבחי׳ פנימית טעמי התורה שהוא הארה מבחי׳ ח״ס שהוא מבחינת פנימית הכתר היינו חכמה שבכתר אם לא ע״י שתלמודו בידו שהלימוד שלמד בבחי׳ הנגלות שבתורה מזה נעשה בחי׳ לבוש שבו ועל ידו יוכל להשיג פנימית התורה ולכך נקרא התורה משל הקדמוני כמו שעל ידי המשל דוקא יוכלו לעמוד על הנמשל משא״כ בלא המשל והלבוש הוא בחי׳ סתימאה ולא יוכל להשיג כלל ולכן נק׳ הנשמות בג״ע בנות ציון ע״ש הלבושים שנעשה להם מהתורה ומצות כו׳. אך הנה המצות שרשם הם מבחינת גלגלתא דא״א והוא הנקרא כתר שבכתר שהוא למעלה מבחינת מו״ס שהוא חכמה שבכתר.

6ולכן המצות והמעשה הוא העיקר והיסוד. ולכן צריך להיות גם כן מעשיו מרובים מחכמתו כמו שלמעלה גלגלתא חפיא על מוחא. אבל עכ״ז הרי בחי׳ גלגלתא דא״א הוא בחי׳ חיצוניות הכתר עד״מ מבשרי אחזה הגלגלת היא רק עצם וחיצוניות והמוחין שבתוך הגלגלת הן בחינת פנימית לגבי הגלגלת וכנודע מחכמי הרופאים והניתוח שבג׳ חדרי המוח מלובש בהן בחינת פנימית המוחין שהן חכמה בינה ודעת ועל כן כאשר יהיה איזה קלקול בגשמיות המוח מתמעט בחי׳ פנימית שבמוח ההוא כמו ריבוי השכחה נמשך מקלקול המוח שבו תלוי הזכרון כו׳ משא״כ בעצם הגלגלת אין בו גילוי החיות ע״ד זה כלל וכלל.

7ולכן ניקב קרום של מוח הוא טרפה במשהו ואינו יכול לחיות משא״כ בגלגלת. וכך הוא למעלה שגלגלתא דא״א הוא בחי׳ חיצוניות הכתר אבל המוחין הם בחינת פנימית ומו״ס הוא בחי׳ פנימית הכתר ולכן מצד בחי׳ זו התורה גבוה יותר ממצות כמו שאין ערוך מהות העצם לגבי המוחין וזהו מאמר האומר שכל מצותיה של תורה אינן שוות לדבר אחד מן התורה כנ״ל.

8ואעפ״כ המעשה הוא העיקר. כי הנה הרי בחינת עצם הגלגלת עם היותה בחינה גשמיות וחיצוניות ממש עכ״ז הרי היא מקפת וסובבת על המוחין ומוכרח להיות ששרשו יותר נעלה מבחי׳ המוחין. והענין הוא כמ״ש בע״ח שער כ״ב ספ״ו1 וז״ל כי הנה כמו שכתר אינו מכלל גופו דז״א רק בחינה מקפת עליו זולתו כך הוא באדם התחתון שהכתר שלו הוא אור רוחני מקיף עליו ואינו נגלה וניכר לעין כל אמנם החיצוניות שלו המתפשטים למטה הוא נגלה למטה והוא הגלגלת המקיף את המוחין של האדם עצמו עכ״ל נמצא הגלגלת באדם עם היות מצד עצמה היא חיצוניות והמוחין הם הפנימית לכן בהם עיקר גילוי החיות עכ״ז הוא בחי׳ חיצוניות של המקיף הרוחני של האדם אשר אותו מקיף רוחני הוא גבוה למעלה מעלה מבחי׳ הפנימית של המוחין וכנודע שאין ערוך אור הפנימי לגבי האור מקיף.

9והחיצוניות של המקיף זהו הגלגלת ולכן מצד זה היא ג״כ בחי׳ מקיף וסובב על המוחין. אך מ״מ להיותה בעצמה רק החיצוניות לבד של אותו אור מקיף לכן המוחין אשר בהם מתגלה האור הפנימי דהיינו חב״ד בגילוי גמור הן מצד בחי׳ זו מעולים על הגלגלת ואע״פ ששרשה גבוה יותר הרי אותו השרש הוא אור מקיף שאינה מתגלה וא ינו נראה וניכר כלל לא כן האור המלובש במוחין שהוא נראה ונגלה דהיינו השכל והבינה והדעת כו׳.

10ונמצא מובן מזה שיש מעלה במוחין מה שאינה בגלגלת דהיינו שהם בחי׳ פנימית והגלגלת הוא רק בחי׳ חיצוניות ויש מעלה בגלגלת למעלה מהמוחין להיותו בחי׳ החיצוניות של אור המקיף הרוחני שלמעלה מעלה לאין קץ מפנימית המוחין.

11והנמשל מכל הנ״ל יובן למעלה בענין שרש התורה והמצות שהתורה מחכמה דאצילות נפקת ושרשה מחכמה שבכתר שהוא בחי׳ פנימית והמצות הן מבחינת גלגלתא שהוא חיצוניות הכתר וסובב ומקיף על המוחין אשר מצד היות החכמה בחי׳ פנימית וגלגלתא בחי׳ חיצוניות לכן מצד מעלה זו הפליגו חז״ל בשבח התורה יותר מבמצות. ואעפ״כ המעשה הוא העיקר כי הגלגלתא הוא חיצוניות של בחינת המקיף הרוחני שלמעלה מעלה מבחינת פנימית המוחין (ועיין בהרמ״ז בפ׳ אמור) (דפ״ח סע״ב)1 בפי׳ דנגיד ונפיק כו׳ על הראש כו׳ וז״ל כי גם כתר אריך נחשב מעולם א״ס כדרך כל כתר שמתייחס למה שלמעלה ממנו ועיקרו של אצילות מתחיל ממוחא סתימאה שהוא חכמה דאריך עכ״ל וכמ״ש מזה בביאור ע״פ כי ביום הזה יכפר2 נמצא גולגלתא שהיא החיצוניות של בחינת כתר אריך היינו כתר שבכתר הוא מה״ט גבוה מבחי׳ חכמה שבכתר עם היותו בחי׳ פנימית.

12ועד״ז נתבאר בביאור ע״פ יביאו לבוש מלכות1 ד״ה והנה התורה כו׳ ע״ש. ולכן הגלגלתא הוא ג״כ בחי׳ מקיף על מו״ס. ג ובזה יובן ענין צאינה וראינה. כי הנה עונג הנשמות בגן עדן הוא מהשגת סודות התורה שעסקו בעולם הזה בנגלה ששרש הארה זו מבחינת ח״ס שהוא בחי׳ פנימית ונמשך בהשתלשלות רבות עד שמתגלה ג״כ לנשמה בגן עדן בבחי׳ פנימית ממש שמשיגים ונהנים ע״כ אי אפשר לנשמה בגן עדן להשיג ולהתענג מבחינת פנימית העונג ושכל הנעלם אם לא על ידי לבוש הנמשך מההלכות והמצות שעסקו בעולם הזה וע״כ בעטרה שעטרה לו אמו כו׳ נאמר צאינה וראינה לצאת2 מבחינות הלבושים. (ר״ל אע״ג דגלגלתא גבוה ממו״ס שהרי הוא בחינת כתר דאריך אך להיותה בחינת חיצוניות לכך יוכל לירד ולהתגלות למטה בלי לבוש משא״כ הפנימית וכנודע דחיצוניות העליון יורד למטה. ואע״ג שהוא חיצוניות מבחי׳ העליונה יותר הרי אדרבה כל הגבוה גבוה יותר יוכל לירד ולהתגלות למטה יותר והיינו ע״י חיצוניות שלו. וכענין מ״ש במ״א בפי׳ אל עליון גומל חסדים טובים שנה״י שרשן מהכתר והיינו לפי שבחינת נה״י הם חיצוניות המשפיע היורד ומתגלה להמקבל וכח ירידה זו היינו מהכתר שלמעלה מהחכמה כו׳ ועמ״ש כה״ג בביאור ע״פ3 משה ידבר4 בענין תלת עלמין דנפקין מתיקונא קדמאה כו׳ ע״ש. ולכן להיות וראינה בעטרה א״צ ללבושים כו׳. ועוד והוא העיקר כי הנה פי׳ וראינה הוא ע״ד מ״ש בביאור על פסוק חכלילי עינים בענין הסתכלות ז״א במצחא דא״א כי הראיה היא בחינת חיצוניות משא״כ שארי כחות כמו כח החכמה או כח המדות כו׳ והענין כי להיות מסתכל במצחא דא״א שעל ידי זה מקבל ש״ע נהורין כו׳ א״א כ״א על ידי עינים בחינות ראיה מבחוץ שאינו נכנס בפנים כו׳ ע״ש והגם שהעינים הם גם כן מבחינת חכמה שהראיה היא מבחינת חכמה שלכך נק׳ החכמים עיני העדה. אלא שהעינים הם מבחינת נו״ה שבחכמה שנתלבשה בגשמיות. מה שאין כן כח החכמה עצמה חב״ד שבחכמה כו׳ ולכן להיות הגילוי בז״א מבחינות מצחא שהוא סיומא דכתר אריך א״א להיות הגילוי בפנימית ממש בחב״ד דז״א רק בבחינת עינים הסתכלות כו׳. ועד״ז יובן כאן בפי׳ וראינה בעטרה שאין התגלות זו כמו התגלות שמבחינת חכמה עילאה שנמשך בבחי׳ שכל והשגה לנשמות שבג״ע בחב״ד שלהן וע״כ צריך ללבוש כו׳ אבל גילוי שמבחי׳ זו לא ניתן ליהנות בו בהשגה כי הוא למעלה מכח ההשגה רק הגילוי בבחי׳ וראינה בעטרה בבחינת ראייה בעלמא ע״ד הנ״ל וע״כ א״צ ללבוש כו׳ ועיין מ״ש עוד מענין הסתכלות וראייה בד״ה ואתחנן אל ה׳ בפי׳ ואראה את הארץ כו׳ ועוי״ל בזה ע״ד מ״ש במ״א בענין ג׳ בחינות מזון לבוש בית שהם ממכ״ע וסוכ״ע ומה שלמעלה מסוכ״ע והנה כמו״כ באדם מזון הוא א״פ בחינת תורה לוכ לחמו בלחמי ולבושים נעשה ממעשה המצות ועל ידי לבושים אלו יוכל ליהנות ולקבל הארה מבחינת לבוש העליון של הקב״ה בחינת סוכ״ע. אך בחינת בעטרה שעטרה כו׳ הוא מה שלמעלה מבחי׳ סוכ״ע וא״כ הוא למעלה גם מבחי׳ לבוש מלכות של הקב״ה כ״א בחי׳ כתר מלכות בחי׳ מקיף למקיף. וכיון שהוא למעלה משרש הלבושים א״כ לא שייך להיות וראינה בעטרה על ידי הלבושים. ולכן נאמר צאינה מהלבושים וראינה בעטרה כו׳. ואפ״ל פי׳ צאינה ע״ד מ״ש במ״א בפי׳ ובני ישראל יוצאים ביד רמה שיוצאים מן הכלי וגבול והוא בחינת נשיאת נפש לקיים מ״ש אליך ה׳ נפשי אשא והוא בחינת תשובה עילאה כו׳ שהיא למעלה מהלבושים הנעשים על ידי מעשה המצות כנודע ועמ״ש סד״ה עד דלא ידעי בין כו׳ וסד״ה כי כארץ תוציא צמחה וסד״ה השמים כסאי גבי איזה בית אשר תבנו לי) והנה בחינת העטרה וכתר הנ״ל הוא אשר הנשמות דווקא ממשיכים על ידי בחינת הביטול רצון בקיום המצות מעשיות ועל זה נאמר בעטרה שעטרה לו אמו שהוא מקור הנשמות שנקרא אמו ועמ״ש סד״ה יביאו לבוש מלכות אך הנה לא שהנשמות הם העושים מחדש ממש את העטרה הנ״ל כי הרי מבואר למעלה ששרש העטרה הנ״ל הוא בבחי׳ גלגלתא דא״א ששרשו מבחינת המקיף דסובב כל עלמין ולא שנמשכת מבחינת אימא לבד אלא רק בחינת המשכת העטרה להיות כתר ומקיף על ראשו שהן י״ס דאצילות כו׳ הוא אשר תלוי בהנשמות שהן ממשיכין להיות ניתן הכתר מלכות בראשו. ע״ד דוגמא מנוהג שבעולם הכתר והעטרה שנותנים על ראש המלך בשר ודם בעת שמכתירים אותו שהנה הכתר והעטרה זו הרי מכבר ומקודם היתה עשויה על ידי הבעל מלאכה היודע לעשותה. כ״א ענין שמעטרים אותו הוא נתינתה על ראש המלך וכמ״ש ואשר ניתן כתר מלכות בראשו. וכך הוא עד״מ למעלה פירוש וענין בעטרה שעטרה לו אמו. שהמשיכו העטרה והכתר כביכול מא״א להיות נמשך על י״ס דאצילות כו׳ ע״ס דז״א (ועמ״ש בפרשה במדבר סיני בביאור ע״פ שאו וגו׳ לגולגלתם מענין המשכת הכתר לז״א בשבועות וע׳ במק״מ פ׳ אחרי) (בדף ס״ו ע״ב) גבי בעטרה שעטרה לו אמו מ״ש בשם ספר עמק המלך:

13ד וזהו ענין וממדבר מתנה. ומבואר למעלה הענין כי הגם כי זאת התורה אדם שהתורה היא בחינת אדם דאורייתא מחכמה נפקת מ״מ היינו בבחינת יציאתה מהעלם אל הגילוי אבל שרשה ויסודתה העליון שממנו לוקחה כתיב וממדבר מתנה מדבר הוא בחי׳ עליונה למעלה מבחי׳ אדם כי במדבר כתיב אשר לא עבר בה איש ולא ישב אדם שם כו׳ שהוא למעלה מעלה מבחינת אדם העליון שעל הכסא ומשם נמשך להיות בחי׳ כתר על הראש ומוחין.

14וזהו ענין בעטרה שעטרה לו כו׳. והענין ע״ד מ״ש בספרא דצניעותא רפ״ב1 ביקירותא ההיא כתיב לא עבר בה איש ולא ישב אדם שם לבר הוא ובז״ה בשם האריז״ל כ׳ וז״ל פי׳ אדם הוא בז״א ולא בא״א ואף בז״א אינו נקרא אדם אלא מהחוטם ואילך כמ״ש באד״ר (דקל״ו ע״ב) עכ״ל ובאד״ר שם כ׳2 דבחינת מצחא דא״ק הוא מבחינת כי לא אדם הוא כו׳ ע״ש והענין דהנה השתלשלות ע״ס דאצילות הבאים בבחינת ק׳ קוין חח״ן מימין בג״ה משמאל דת״י באמצע הוא הנקרא פרצוף האדם למעלה ועל זה נאמר3 ועל דמות הכסא דמות כמראה אדם מה שאין כן בבחי׳ כתר שהוא למעלה עדיין מבחי׳ התחלקות והשתלשלות ולאו מכל אינון מדות איהו כלל נאמר בו כי לא אדם הוא להנחם4 ועמ״ש מזה במ״א ע״פ זכור את יום השבת5 ולכן נאמר שבחי׳ מצחא שהוא כלי לגילוי הרצון הוא בחינת שלמעלה מבחינת אדם ויובן ע״ד דוגמא באדם התחתון הנה עיקר פרצוף האדם הוא מן החוטם ואילך למטה שלכך ארז״ל6 שאין מעידין אלא על פרצוף פנים עם החוטם (כמ״ש במשנה סוף מסכת יבמות). והענין הוא כי מן החוטם ולמטה נמשך האור והחיות7 בבחינת התחלקות המדרגות והתכללותן שזהו עיקר בחינת אדם כמו שני נקבי החוטם תרין עיינין תרין אודנין תרין ידין וגופא תרין רגלין כו׳ שהן בחי׳ הכלים לבחי׳ רוחניות החיות פנימי הבא בהתחלקות מעשר כחות חב״ד חג״ת נהי״ם והן הן תרין עיינין הם כלים לבחי׳ גילוי האור מהחכמה שהחכמים נקראים עיני העדה8 ומתחלק לתרין עיינין לקו הימין וקו השמאל וכן עד״ז תרין אודנין מבחינת בינה.9

15ודרועא ימינא הוא בחי׳ חסד. דרועא שמאלא בחינת גבורה. נו״ה תרין שוקין כו׳ שכולם הם בבחינת התחלקות כל אחד בכלי בפ״ע וגם בבחינת התכללות דהיינו התקשרות והתחברות כל האברים זל״ז ע״י גידין ועורקין כו׳ וזהו בחי׳ התיקון וע״כ בבחי׳ זו יש ריבוי שינויים פעמים התכללות בענין שהחסד גובר ופעמים להיפוך וכן בשאר הכוחות ולפי שינויי אופן ההתכללות בפנימית הכוחות כך יהי׳ השינוי ניכר בחיצוניות בפרצוף פנים שלפעמים יאדימו פניו ופעמים ילבין. וע״כ בפנים דוקא ניכר שינוי פרצוף אדם זה מחבירו שאין אחד דומה לחבירו כו׳ ע׳ במשנה ספ״ד דסנהדרין.1 משא״כ בחינת מצחא נקרא כי לא אדם הוא (אף על גב דבברייתא ביבמות שם2 איתא פרצוף פנים ולא פדחת אין מעידין כו׳ הרי שההכרה תלויה גם כן במצח היינו כמ״ש התוס׳ רפ״ח דבכורות3 שיש דבר באדם שמכירים על ידו את הפנים והיינו פדחת שנקרא הכרת פניהם שבו ועל ידו מכירים את הפנים. אבל ודאי שאינו מגוף הפנים ובקה״ע בירושלמי ביבמות שם4 ר״ל דהמשנה והברייתא פליגי והניח בצ״ע. אבל זהו נגד הגמרא שלנו ביבמות שם דהברייתא והמשנה עולה בקנה אחד וכדמייתי גם כן עובדא דאבא בר מניומי כו׳ ונגד הש״ס דבכורות שם ונגד כל הפוסקים ואעפ״כ אין מכ״ז שום סתירה למ״ש בזהר והאריז״ל דכוונת הזהר היינו רק שאינו מכלל פרצוף פנים ולכן נק׳ כי לא אדם הוא אבל מ״מ על ידו מכירים את הפנים) ששם אין התחלקות עדיין לב׳ בחי׳ כמו תרין עיינין כו׳ והיינו לפי שהמצח הוא הכלי לבחי׳ הרצון שלמעלה מהחכמה וכמ״ש והיה על מצחו תמיד לרצון5 (כמ״ש בד״ה ועשית ציץ6 כו׳) והוא בחי׳ הנק׳ רעוא דכל רעוין7 שהוא למעלה עדיין מהתחלקות ע״ד לית שמאלא בהאי עתיקא.8 והגם שעיקר בחי׳ זו הוא במצחא דא״א מ״מ גם במצחא דז״א מאיר בחי׳ זו שהמצח הוא הרצון ע״ד גלגלתא דחפיא על מוחא כו׳ ולכן בבחי׳ זו נאמר כי לא אדם הוא להנחם שאין שייך שם שינוים כמו בבחי׳ אדם ששם יש שינויים9 פעמים החסד גובר ופעמים להפך משא״כ בבחינת מצח הרצון כו׳ וכמ״ש אני הוי׳ לא שניתי.1011

16וע״כ גם באדם למטה המצח הוא תמיד במדרגה א׳ ואין ניכר בו שינויים כמו בפנים. ולכן נק׳ בחי׳ מצחא מדבר בארץ לא עבר בה איש ולא ישב אדם שם שהוא למעלה מבחי׳ אדם ונקרא מדבר כמו המדבר שאין בו זריעה וצמיחה כך בבחי׳ זו אין שייך זריעה וצמיחה שהן שינויים קטנות וגדלות וע״כ המצח הוא פנוי מהשערות ואינן צומחים בו שערות. ולכן התורה שנמשך מבחי׳ רצון העליון רעוא דכל רעוין דא״א. נאמר בה וממדבר מתנה אלא שהתגלותה הוא בבחינה אדם כנ״ל (ועיין באדר״ז דף רפ״ח ע״ב מענין מצחא1 ובע״ח שער א״א פי״ד). וכמ״כ יובן בעבודת ה׳ בכל נש״י שנקראי׳ גם כן בשם אדם וכמ״ש נעשה אדם בצלמנו2 כו׳. אדם אתם.3 ולכן כמו שבבחינת אדם העליון יש גם כן בחינת א׳ שנקרא כי לא אדם הוא וזהו מבחינת מצחא ולמעלה כנ״ל בשם האדרא והאריז״ל. כך הוא ג״כ בהנשמה כי בחינת אדם הן עשר ספי׳ שבנפש האלקית שהיא כלולה מע״ס היינו הביטול וההשגה דחו״ב ואהוי״ר ושאר מדות שבלב.

17והנה יש בהן שינויים רב ים לפעמים הן בקטנות ולפעמים הן בגדלות. וכן בבחינת התשובה ולב נשבר לפעמים הוא מעומקא דליבא ולפעמים שאין הלב נשבר כו׳ ולא סליק ביה נהורא1 דנשמתא בזמן ההוא מצד גשמיות הגוף וחומריותו שנעשה מסך מבדיל כו׳ והוא כמו עד״מ השינויים שנמצא בגשמיות בפרצוף פנים של האדם מאודם ללובן כו׳ (ועמ״ש בפי׳ ורחל היתה יפת תאר בד״ה אם לא תדעי לך היפה בנשים כו׳). אמנם יש בהנשמה עוד בחינה שלמעלה מעשר כחות הנ״ל שראשיתן חו״ב כו׳ והוא בחי׳ הביטול ומס״נ בבחי׳ עצמיות הרצון שלמעלה מהשכל כנודע דאית רצון ואית רצון2 כו׳ וכמ״ש ע״פ ויקהל משה והיינו דרצון זה שרשו מבחינת רצון העליון שלמעלה מהשכל המושג ולכן נקרא ישראל לי ראש. ראש היינו בחי׳ גלגלתא דחפיא על מוחא ועמ״ש בפ׳ שלח בד״ה אני כו׳ אשר הוצאתי אתכם מאמ״צ כו׳ ועמ״ש בד״ה ראה אנכי נותן ובבחי׳ זו אין שייך שינויים כלל וכדכתיב וגם נצח ישראל לא ישקר3 כו׳ כי לא אדם הוא כו׳ נצח ומצח הכל בחי׳ אחת4 ועיין בסש״ב פרק י״ט ובחי׳ זו מעורר למעלה ג״כ בבחי׳ כתר ומקיף דאצילות והנה שם כחשכה כאורה ממש. וע״כ הזדונות נהפכים לזכיות ממש (ועמ״ש בביאור ע״פ וקבל היהודים וקבל לשון יחיד כו׳ ע״ש):

18ה והנה עם כל הנ״ל יובן גם כן מ״ש על פ׳ שוש תשיש1 דעל ידי שמחה של מצוה ממשיכים שאפילו כשכנסת ישראל היא בבחי׳ עקרה רק שהאתעדל״ע נמשך מעצמו עכ״ז תהיה יולדת זכר כו׳ ע״ש.

19ויובן בהקדים לבאר עוד ענין שייכות וקשר ההקדמה הראשונה שנתבאר למעלה מענין ב׳ בחי׳ אתערותא דלעילא להקדמה השניי מענין ההפרש שבין תורה למצות. והענין כמו שבתורה ומצות יש מעלה יתירה בתורה מבמצות ויש מעלה יתירה במצות מבתורה. כמ״כ עד״ז ומעין זה הוא ג״כ בענין ב׳ בחינת אתעדל״ע הנ״ל. היינו שעם היות אשר האתעדל״ע הנמשך ע״י אתעדל״ת הוא בחי׳ הארה פנימית מא״ס ב״ה ולמעלה מעלה מבחי׳ אתעדל״ע המאיר תמיד ממילא ומאצמו לצורך חיות העולמות שהוא רק גילוי הארה חיצוניות. אעפ״כ שרש ומקור אתעדל״ע זו הנמשך מעצמו הוא ממקום גבוה יותר. מאחר שהוא נמשך מעצמו כמו שהיה מתחלת הבריאה שנמשך מבחי׳ כי חפץ חסד הוא1 הרי א״כ שרשה נמשך מבחי׳ העצמות ממש אשר אין אתערותא דלתתא מגעת שם2 כלל רק כי חפץ חסד הוא וע׳ בע״ח שער מ״ן ומ״ד3 דרוש ב׳ בפי׳ כד סליק ברעותיה כו׳.

20וזהו ענין שנאמר אחר המבול עוד כל ימי1 הארץ זרע וקציר כו׳ יום ולילה לא ישבתו. דהיינו שבחי׳ זו דחיות העולמות לא תהי׳ נפסקת לעולם אף אם ח״ו לא אכשור דרי מטעם הנ״ל דשרשה נמשך מבחי׳ שאין אתעדל״ת מגעת שם כלל.

21ועמ״ש בד״ה למנצח על השמינית1 וסד״ה חייב אינש לבסומי בפוריא2 בענין פי׳ התירוץ שנז׳ במדרש3 על הקושיא איך הקב״ה מוריד גשמים ומצמיח דשאים בשבת כו׳ ע״ש דמהתירוץ מובן שמקור ושרש האור וחיות העולמות נמשך ממקום שלמעלה אפילו מבחינת שבת והשבת הוא אתעדל״ע הנמשך על ידי אתעדל״ת דכל ששת ימי המעשה. א״כ מבואר מזה דשרש אור וחיות העולמות הוא מבחי׳ שלמעלה מאתעדל״ע זו שעל ידי אתעדל״ת דהיינו מבחי׳ שאין שייך שם כלל מעלה ומטה כו׳. ועיין מ״ש במ״א בביאור מאמר הזהר פ׳ וירא4 (דקי״ב ע״א) ע״פ וגם אמנה אחותי בת אבי כו׳ איך דרך כלל שרש היחוד תמידי נקרא זיווג דאו״א והיחוד דלהוליד נשמות חדשות נקרא ע״ש זיווג זו״נ כו׳ והוא הנמשך ע״י אתעדל״ת דייקא.

22וכן נתבאר עוד במ״א בביאור ע״פ והיה לכם לציצית1 בפי׳ קדושתי למעלה מקדושתכם היינו שיש אתעדל״ע שע״י אתעדל״ת וזהו פי׳2 קודשתכחם ויש אתעדל״ע קודם אתעדל״ת להעלות ממטה למעלה ואתעדל״ע זו גדלה מעלתה מאד מאותה שע״י אתעדל״ת שאין אתעדל״ת יכולה להגיע אליה וכמאמר הבעש״ט3 נ״ע על הבת קול שמכרזת שהם הרהורי תשובה והם באים מלמעלה שאין אדם עושה מאומה מצד עצמו והיינ ו כי חפץ חסד הוא.

23וזהו ענין קדושתי למעלה מקדושתכם. ועמ״ש ג״כ במ״א בד״ה לסוסתי1 בפי׳ ואתם תחרישון כו׳ לא תתערון מידי כו׳ ע״ש והנה מכ״ז מבואר שאתעדל״ע הנמשך מעצמו לעורר אתעדל״ת גדלה מעלתה מאותה אתעדל״ע שע״י אתעדל״ת.

24ובאמת בכמה מקומות מבואר בהיפך שהאתעדל״ע שנמשך ע״י אתעדל״ת גבוה יותר וזהו ענין אשה מזרעת תחלה יולדת זכר1 כו׳ ועמ״ש במ״א בביאור ע״פ אלה מסעי.2 שהאתעדל״ע שלפני אתעדל״ת הוא רק בחינת הארה חיצוניות וע״ד וימינו תחבקני אבל אתעדל״ע שאחר האתעדל״ת הוא המשכה בחי׳ פנימית להיות מזה הולדה כו׳. אך הענין דשניהם אמת דשרש ומקור3 אתעלד״ע זו שנמשך מעצמו נמשך מבחי׳ כי חפץ חסד הוא דהיינו ממקום שאין אתעדל״ת מגעת שם כלל אך מ״מ ההמשכה הוא רק בחי׳ חיצוניות לבד אלא שהיא חיצוניות מבחינה עליונה ביותר וכמבואר שם בד״ה למנצח על השמינית ג״כ בענין שרש חיות העולמות שהוא מבחינת א״ק כו׳. אבל מ״מ הוא בחינת חיצוניות א״ק וכמשל העור כו׳ וגם שמאיר רק בבחי׳ מקיף שמקיף את כולם בהשוואה א׳ כו׳ ע״ש משא״כ האתעדל״ע שנמשך ע״י אתעדל״ת זהו גילוי בחינת פנימיות ממש ולא חיצוניות לבד ולכן עם היות שהגילוי הוא רק מבחינה שאתעדל״ת מגיע שם מ״מ להיותו גילוי בחי׳ הפנימית יש בזה מעלה יתירה יותר מאתעדל״ע שמעצמו וכמאמר אשה מזרעת תחלה יולדת זכר כו׳ וכנ״ל. נמצא שהחילוק בין ב׳ בחי׳ אתעדל״ע האלו הוא מעין ההפרש שבין מעלת המצות ומעלת התורה. דאע״פ שההמשכות שע״י מצות ותורה הרי שניהם הם ע״י מעשה התחתונים ולא כמו אתעדל״ע הנמשך מעצמו ממש. מ״מ נוכל להשכיל מזה דכמו שיש מעלה יתירה בתורה מבמצות אע״פ שהמצות שרשן גבוהים מהתורה רק לפי שהתורה היא בבחי׳ פנימית היינו מו״ס והמצות הן חיצוני׳ בחי׳ גלגלתא.4

25וע״כ אמרו בירושלמי1 שאין כל מצותיה של תורה שוות נגד הלכה אחת מן התורה. וכך הוא ענין מעלת האתעדל״ע שנמשך ע״י אתעדל״ת שהיא בחינת פנימית לכך היא גבוה יתירה מאתעדל״ע הנמשך מעצמו שהוא בחי׳ חיצוניות וגם מאיר רק בבחינת מקיף וימינו תחבקני2 וכנ״ל. וכמו שיש מעלה יתירה במצות מבתורה לפי שעם היותן מבחינת חיצוניות הרי החיצוניות הוא מבחי׳ עליונה ביותר כו׳ כנ״ל באריכות. כך יש מעלה יתירה באתעדל״ע הנמשך מעצמו לעורר אתעדל״ת עם היותה בחי׳ חיצונית אכן שרשה מבחי׳ היותר עליונה שאין אתעדל״ת מגעת שם כלל.

26והנה יש עוד בחי׳ ג׳ בענין אתעדל״ע והוא ג״כ האתעדל״ע שלמעלה מאתעדל״ת דהיינו שאין אתעדל״ת מגעת שם כלל. כענין קדושתי למעלה מקדושתכם וכנ״ל. אלא שאעפ״כ אינה שורה ומתגלה אלא כשיש שלימות במעשה התחתונים1 שכבר נשפע עליהם אתעדל״ע שלפי ערך אתעדל״ת אזי שורה ומתגלה ג״כ האתעדל״ע שלמעלה מעלה מערך האתעדל״ת כלל.

27וכמ״ש במ״א ע״פ אני ישנה1 כו׳ פתחי לי כו׳ שזהו ענין פתחי לי כחודה של מחט ואני אפתח לך כפתחו של אולם2 כו׳ ע״ש וכמ״כ גבי שבת ארז״ל מתנה טובה יש לי בבית גנזי3 ושבת שמה והיינו שיש עוד בחי׳ בשבת שלמעלה מאתעדל״ת וזהו בחינה שנקרא שבת שבתון והוא מתנה דייקא4 שלמעלה מאתעדל״ת וכמ״ש במ״א אלא שאעפ״כ הרי ארז״ל מי שטרח בע״ש יאכל בשבת5 שאין נמשך מתנה זו אלא לאחר האתעדל״ע הנמשך תחלה בשבת ע״י אתעדל״ת בכל ימי החול שע״ז נאמר לעשות את השבת6 כו׳ ועיין מ״ש כיוצא בזה במ״א סד״ה כי כאשר השמים החדשים7 כו׳ והיינו שבחינת גילוי זה הוא אשר אני עושה למעלה מאתעדל״ת ואעפ״כ אינו נמשך ומתגלה אלא לאחר שלימות גילוי האתעדל״ע שע״פ האתעדל״ת.

28וכמ״כ הוא ענין הנז׳ במילה בשמיני שהוא כדי שיעבור עליו שבת א׳ כמ״ש במ״א. והענין כי בחינת גילוי אתעדל״ע זו הוא גילוי פנימית ממש מבחי׳ שאין אתעדל״ת מגיע שם ולא בבחינת חיצוני׳ לבד כמו האתעדל״ע שלפני אתעדל״ת שעם היותה ג״כ מבחינת כי חפץ חסד הוא אכן מ״מ הגילוי רק בבחינת חיצוניות ובבחינת מקיף לבד ולכן נמשך גם קודם אתעדל״ת ואתעדל״ע שעל ידה. אבל שיומשך גילוי פנימית בחינה זו ממש בגילוי ממש בבחינת פנימית הוא דוקא אחר שתחלה יש אתעדל״ת עד היכן שהיא מגעת ושנמשך האתעדל״ע שעל ידה אז נמשך ג״כ בבחי׳ פנימי ממקום שאין אתעדל״ת מגעת שם כלל. וכך נת׳ עוד במ״א על המאמר פ׳ חיי שרה1 (דקל״ג ע״א) בענין הטעם דתפלת ערבית שתיקן יעקב בחיר שבאבות הוא רשות דתוכן התירוץ לפי שבחינת יעקב מבריח מן הקצה אל הקצה מבחי׳ שאין אתעדל״ת מגעת שם לפיכך היא רשות אלא שאעפ״כ אין נמשך בחינה זו אלא לאחר שיש אתעדל״ת עד היכן שהיא מגעת דהיינו תפלת שחרית ומנחה שתיקנו אברהם ויצחק כו׳ ועמ״ש ע״פ יחיינו מיומים ביום השלישי יקימנו ונחיה לפניו.

29והנה כמו כן יובן ג״ככ בענין אור הנמשך ע״י המצות והתורה אשר התורה היא בחינה פנימית אך היינו פנימית החכמה שבכתר ונקרא מו״ס והמצות הם מבחינת כתר שבכתר אך מבחינת חיצוניות היינו גלגלתא דחפיא על מוחא. אכן יש עוד בחינה ג׳ הגבוה משני הבחינות והוא אותו הפנימית של כתר שבכתר אשר הגלגלתא הוא בחינת החיצונית שלו ואפשר שזהו ענין בעטרה שעטרה לו אמו ביום חתונתו זו מ״ת וכמשי״ת שהרי בע״ח שכ״ב ס פ״ו כ׳ שהוא אור רוחני מקיף עליו כו׳ וה״ז ממש כמו בחי׳ בעטרה שהיא מקפת על הגלגלת כו׳:

30ו ומעתה יובן ענין שמחה של מצוה. כי הנה השמחה הוא גילוי ההעלם וכמשל המלך שדרכו שיושב בחדרי חדרים כי כל כבודו פנימה אך בזמן שמחתו מתראה ומתגלה לעין כל והנה המצות שרשן מאד נעלה מבחי׳ כתר שלמעלה מהחכמה. אך עצמיות הכתר אינו מתגלה כלל רק בחי׳ החיצוניות היינו בחי׳ גלגלתא שהוא בחי׳ רצון העליון. אך ע״י השמחה בקיום המצוה שהשמחה מעורר גילוי הפנימית לכן עי״ז ממשיך גילוי בחי׳ פנימית הכתר.

31וזהו בעטרה שעטרה לו אמו דוקא אם הבנים שמחה וישמחו בך ישראל כו׳ שע״י השמחה של מצוה מעורר התענוג עליון שהוא בחי׳ העטרה והכתר כו׳. ועמ״ש לקמן בד״ה שוש אשיש1 ובד״ה ה׳ לי בעוזרי.2

32והנה מבואר למעלה שבחי׳ זו הוא ענין בחינה הג׳ שבאתעדל״ע הגבוה משני בחי׳ ראשונות. ולכן בגילוי בחי׳ זו נמשך שגם כשאיש מזריע תחלה תהיה יולדת זכר כו׳. כי זה דאיש מזריע תחלה יולדת נקבה זהו כשנמשך הגילוי מבחי׳ חיצוניות שאז ענין אתעדל״ע המעורר אתעדל״ת הוא שיהיה יולדת נקבה אהבה זוטא כו׳ משא״כ על ידי שמחה של מצוה שנמשך הגילוי מאתעדל״ע שלמעלה מאתעדל״ת מבחינת הפנימית ממש הרי היא גבוה גם מאתעדל״ע שע״י אתעדל״ת ולכן יולדת זכר כו׳ וזהו שוש תשיש כו׳ בקבוץ בניה דוקא כו׳. (ועיין מ״שבביאור ע״פ כה תברכו את בנ״י מענין ג׳ ברכות דברכת כהנים יברכך יאר ישא ועמ״ש בענין כשמחך יצירך בג״ע מקדם. ועמ״ש סד״ה בשלח פרעה1 שהשמחה אמיתית ודביקות בה׳ אחד הוא בבחי׳ הכנעה וביטול וע״י קבלת עול מלכות שמים בעסק התורה ומצות כו׳ ע״ש). והנה עפ״ז יובן ג״כ מ״ש בעטרה שעטרה לו אמו ביום חתונתו זו מ״ת כי הנה ענין פסח וספה״ע ושבועות זהו קרוב לענין ג׳ בחי׳ הנז׳ שבאתעדל״ע. כי בפסח הי׳ בחי׳ דילוג וגילוי אתעדל״ע מעצמו. אך שאין הגילוי בבחי׳ פנימית כמו בשבועות אשר במ״ת דבר ה׳ פא״פ.

33ואחר יום א׳ דפסח מתחילים לספור ספה״ע והוא המשכת אתעדל״ע ע״י אתעדל״ת דזיכוך נה״ב שזהו ענין העומר שעורים מאכל בהמה כו׳. וזהו מ״ט יום ואח״כ ביום החמישים הוא גילוי שער הנ׳ שלמעלה מאתעדל״ת וזהו ביום השלישי בהיות הבקר וארז״ל ברבות בראשית פנ״ו1 שזהו ענין ביום השלישי יקימנו וע״כ אין בו ספירה והגילוי נמשך בבחי׳ פנימית ממש. משא״כ בפסח כו׳ שלא היה הגילוי בבחינת פנימית עדיין כמו בשבועות. וז״ש בזהר פ׳ אמור (דצ״ו ע״ב) בענין שבועות שהוא יום אחד.2 קשורא דלעילא רישא וגלגתא ומוחי. וע״ש במק״מ ובהרמ״ז רישא הוא עיקר הכתר והוא המקיף העליון שהגלגלתא הוא סיום חצניותו ומוחא הוא ח כמה כו׳ והיינו שבשבועות מתקשרים כל הג׳ בחינות הנ״ל יחד ומאירים למטה.

34ובמ״א נת׳ ענין ג׳ בחינות אלו שבתומ״צ בע״א קצת היינו שאותו בחי׳ פנימית הכתר שגולגלתא הוא חיצוניותו זהו מו״ס כמ״ש בע״ח שכ״ב ספ״ה1 וזהו ב׳ בחי׳ והבחי׳ הג׳ מלמעלה למטה היא חכמה דאצילות דאורייתא מחכמה נפקת מחכמה דאצילות והמצות הן מבחי׳ גלגלתא שמתפשטת גם למטה ומלבשת גם לבחינת חכמה דאצילות כמ״ש בע״ח שם.

35ולכן יש מעלה בתורה שהיא בחי׳ פנימית כי חכמה מוחא משא״כ המצות מבחינת גלגלתא שהיא חיצונית כמו עצם הגלגלת החופף על המוחין. ויש מעלה במצות שמבחינת גלגלתא שהם חיצוניות של בחינה היותר עליונה הוא בחינת ח״ס דעתיקא כו׳ שהיא בחינת פנימית הכתר ממש. ועד״ז יש לומר ג״כ פי׳ רישא וגלגלתא ומוחי. רישא היינו פנימית הכתר מו״ס וגלגלתא היינו סיום חיצוניותו ומוחי הוא חב״ד דאצילות. ועמ״ש מענין זה בביאור ע״פ אני כו׳ אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים כו׳. וע׳ עוד מענין בעטרה שעטרה לו אמו בזהר פ׳ נח (דף ע״ד א׳) ובפ׳ בשלח (דנ״ח א׳) ופ׳ יתרו (פ״ד א׳) ובמשפטים (דף ק׳ ע״ב) ויקרא (ד״ד ב׳) ופ׳ אחרי (דע״ז ב׳)1 והנה במשנה סוף תענית משמע דביום חתונתו זה מתן תורה היינו יוהכ״פ שבו נתנו לוחות אחרונות כדפרש״י שם ובודאי דביוהכ״פ שייך בחינת גילוי בעטרה שעטרה כו׳ שהוא ענין בחינה הג׳ הנ״ל שמלמטה למעלה וכמ״ש ע״פ ביום השלישי יקימנו.2

36וזהו ג״כ שעטרה לו אמו כי כל העליות ביוהכ״פ ע״י בינה כו׳ וענין שאו ידיכם קדש וברכו כו׳ כמו שהאם מברכת את בנה עד״מ והיינו ענין לא זז מחבבה עד שקראה אמי כנזכר לעיל היינו כנודע שאו״א מלבישים לזרועות דא״א וכמ״ש מענין זה1 גבי תנופת שתי הלחם ע״ג שני הכבשים בפרשה אמור.2

37וא״כ כשממשיכים ברכה והמשכה לז״א מאו״א הנה ברכה והמשכה זו הו ג״כ מזרועות דא״א המלובשים בהם. וזהו ממש כמו הברכה שהיא על ידי הידים כמ״ש וישלח ישראל את ימינו1 וישת על ראש אפרים כו׳ ועד״ז פי׳ בספר עמק המלך שער י״א פ״ג ושער ט״ו פרק קמ״ח ענין שאו ידיכם קדש שהוא סוד אבא שבתוכו יד ימין דא״א וברכו את הוי׳ שהוא ז״א כו׳ ועיין מ״ש מענין המשכה זו שמחסד דא״א בז״א על ידי או״א בד״ה הוי׳ יחתו מריביו.

38וכדי להיות המשכה זו הוא ע״י שאו ידיכם שהוא ענין שמע ישראל ובשכמל״ו. ועיין בע״ח של״א פ״ז1 ע״פ וארבע הידות יהיה לכם והחמישית לפרעה2 כי ב׳ ידות דא״א תרוייהו שקילי כחדא ונק׳ יד אחת מלבד דלית שמאלא בהאי עתיקא3 דהא עתיקא כולא ימינא כו׳ וע״ז נאמר והחמישית לפרעה שהיא אימא עילאה הנקרא פרעה דתמן אתגליין ואתפרעין כל נהורין כנזכר בזהר ויגש (דר״י) ועיין בזהר בשלח (דס״ג ע״ב) נמצא כי יד דא״א מתגלה באימא עילאה. וז״ש בר״ח שער הענוה ספ״א דאימא נקרא אוצר מתנת חנם כו׳. ולכן ע״י שאו ידיכם שהוא בחינת כלות הנפש בק״ש שעי״ז ממשיכים מבחי׳ א״א ואו״א בז״א זהו ענין לא זז מחבבה עד שקראה אמי. ועמ״ש מזה בד״ה רני ושמחי וגו׳:45