ששים המה מלכות ושמונים פילגשים כו׳

1ששים המה מלכות123 ושמונים פילגשים כו׳. וארז״ל ס׳ מלכות4 אלו ס׳ מסכתות ושמנים פיגלשים אלו הברייתות. ועלמות קאי על הלכות (היינו מימרות האמוראים. ולשון מדרש5 שיר השירים רבה ועלמות אין מספר אין קץ לתוספת). וצ״ל למה נק׳ המשניות בשם מלכות וברייתות פילגשים כו׳. גם להבין מ״ש בתחלת עשרת הדברות וידבר אלהים את כל הדברים האלה לאמר דמאחר שעשרת הדברות שמעו כל ישראל מפי הקב״ה א״כ איך שייך תיבת לאמר.6 דבשלמא בשאר מצותיה של תורה7 שישראל שמעו מפי משה. ומשה הוא ששמע מפי הקב״ה שייך לשון לאמר היינו שהקב״ה אמר למשה לחזור הוא ולאמרו לישראל אבל בעשרת הדברות שכל ישראל שמעו מפי הקב״ה אין לומר כן (וכה״ג איתא במשנה פ״ה דסוטה דף כ״ז ע״ב על לאמר שבאז ישיר משה ובנ״י את השירה הזאת לאמר שאין תלמוד לומר לאמר8):9

2והנה צריך להקדים פי׳ הפסוק1 קול דודי הנה זה בא2 מדלג על ההרים מקפץ על הגבעות. קול דודי קאי על מתן תורה3 כי במ״ת כתיב וכל העם רואים את הקולות.4 ומה שנאמר הנה זה בא שהוא לשון הוה ולא אמר לשון עבר הוא לפי כי באמת קול זה הנה זה בא גם עכשיו בכל עת ובכל זמן שאדם יושב ועוסק בתורה אזי בא ונמשך אותו הקול עצמו שהיה בעת מ״ת וכמשי״ת לקמן אי״ה.

3ולהבין כל זה וגם ענין מדלג על ההרים. צריך להבין תחלה ענין ההשתלשלות1 דהנה כתיב בכל חכמי הגוים ובכל מלכותם מאין כמוך.2 אמנם דוד המלך ע״ה אמר רבות עשית אתה3 ה׳ אלהי נפלאותיך ומחשבותיך אלינו אין ערוך אליך כו׳. והענין דהנה באמת גם חכמי אומות מודים באלקותו ית׳ וזהו בכל חכמי הגוים כו׳ מאין מכוך. ופי׳ בזהר (משפטים צ״ו א׳) דהכוונה שגם הם יודעים שאין כמוך כו׳. רק שאומרים שהבריאה היא בדרך השתלשלות עילה ועלול. וידוע כי לכל עילה יש ערך ויחוס עם העלול איזה ערך שהוא עכ״פ עד״מ באדם יש שכל ומדות ומחשבה ודבור וכל א׳ נתהווה מחבירו. דהיינו מההתבוננות בשכלו נולדה המדה לעשות חסד וכה״ג. הנה הגם שאין המדה ממהות השכל. מ״מ יש שייכות זה לזה שכפי ערך השכל איך ומה הוא כך היא המדה בהתגלות לעושת חסד.4

4ולכן הקטן מתאוה לדברים קטנים לפי עניות דעתו והגדול ששכלו גדול מואס בהן וכמ״ש לפי שכלו יהולל איש.1 הרי המדה אהוי״ר וכיוצא היא לפי השכל גם השכל מתלבש אח״כ בהמדה איך לעשות החסד כו׳.

5וזהו בחי׳ עילה ועלול שהעלול יש לו ערך ויחוס להעילה. וכמ״כ המדה לגבי המחשבה שמתלבשת בהמחשבה והמחשבה בדבור וכל א׳ נתהווה זה מזה בהשתלשלות ולכן פועל כל אח׳ שינויים בחבירו שיש שינוי בהעילה ע״י שמתלבש בהעלול ואינו כמו שהיה במהותו קודם לזה. כמו כשמתבונן בשכלו באיזו אהבה הרי בהכרח השכל מלובש בזה ואינו יכול להתבונן אז במושכלות לפי של שכלו ממולא מענין המדה. נמצא יש שינוי בהשכל למה שהיה תחלה בפ״ע בציור המושלות ובין למה שנמשך אח״כ בהלול שהוא בענין האהבה כו׳. וכך הוא בכל בחי׳ עילה ועלול.

6והנה מאחר שהעולמות והנבראים נתהוו מחשבתו ית׳ היה יכול לעלות על הדעת ח״ו שגם הם נבראו ע״י השתלשלות עילה ועלול. וכדעת חכמי האומות הקדמונים. ע״ז אמר דוד המלך עליו השלום רבות עשית1 כו׳ אין ערוך אליך. כי כל העולמות אין פועלים שום שינוי בו ית׳.

7וכמאמר אתה הוא עד שלא נברא העולם1 ואתה הוא משנברא. כו׳ ר״ל בשוה בלי שינוי כמ״ש אני הוי׳ לא שניתי.2 והיינו משום שהעולמות אין ערוך3 כלל להבורא ית׳ וא פילו לגבי החיות הנמשך להן ממחשבתו ית׳ והתהוותם ע״י בחיי׳ דילוג וצמצום ולא בבחי׳ עילה ועלול ח״ו וכמשי״ת אי״ה.

8ולכן כלא ממש חשובים קמי׳ ית׳ וכמו קודם שנברא העולם ממש וזהו נפלאותיך ומחשבותיך אלינו. פי׳ שע״י מחשבתו ית׳ נעשה התהוות והשתלשלות העולמות. וז״ש רבות עשית אתה ה׳ אלהי נפלאותיך ומחשבותיך אלינו ר״ל שריבוי העולמות והברואים כולם נתהוו ע״י מחשבתו ית׳. אך אעפ״כ אין ארוך אליך ממש היינו שהתהוות העולמות ממחשבתו ית׳ אינו בבחי׳ עילה ועלול רק שהם אין ערוך ממש לגבי מחשבתו ית׳ המהווה ומחייה אותן מאין ליש. אגידה ואדברה עצמו מספר1 פי׳ כי מאחר שהוא ית׳ אין סוף א״כ אם הי׳ התהוות העולמות ממחשבתו ית׳ ע״י השתלשלות עילה ועלול2 לא היה כלל העולמות בבחי׳ גבול ותכלית כמו שהן עתה אלא הי׳ הכל א״ס ובלי גבול וזהו עצמו מספר דהיינו שהיו בבחי׳ בלי גבול וזהו נפלאותיך ומחשבותיך אלינו אין ערוך אליך אגידה ואדברה. שההמשכה ממחשבתו ית׳ אלינו הוא ע״ד שאין ערוך ממש ולא בבחי׳ עילה ועלול ח״ו (או י״ל הפי׳ כי הנה נפלאותיך ומחשבותיך אלינו אין ערוך היינו בחי׳ סוכ״ע וכדלקמן בפי׳ קדוש ומובדל אך להיות נמשך הארה בתוך העולמות ע״ז אמר אגידה ואדברה עצמו מספר הצמצומים רבוא רבבות מדרגות עד אין מספר כו׳ עד שנמשך הארה להתלבש בהעולמות ועמ״ש בפי׳ פסוק זה בד״ה כי ביום הזה יכפר בפ׳ אחרי ובד״ה ויהי מקץ כו׳):

9ב והנה לכן קראו חז״ל הבורא ית׳ בשם הקב״ה1 היינו שהוא קדוש ומובדל מכל העולמות ואין העולם ומלואו פועלים בו שום שינוי והיינו משום שאין להם כלל ערך ויחוס אליו ית׳.

10וזהו ענין שנק׳ סובב כולא עלמין וידוע דאין הפי׳ סובב ומקיף מלמעלה דהא את השמים ואת הארץ אני מלא1 כתיב. רק הענין שאין ההשפעה ממנו באה בבחי׳ גילוי בהעולמות כמו בחי׳ עילה ועלול הנ״ל כי בהשתלשלות עילה ועלול הנה העלול יודע ומשיג איזה השגה בעילתו ובטל אצלו ע״י השגה זו2 והיינו ששפע העילה בעלול היא בבחי׳ גילוי ממש משא״כ בנבראים לגבי האור והכח השופע בו מא״ס ב״ה להוותו מאין ליש שהכח השופע בו אינו מושג אצלו כלל וכלל.

11ולכן הנברא הוא יש ודבר נפרד בעיני עצמו מחמת הסתר זה רק שבאמת הוא כמו דקמי׳ ית׳ כולא כלא חשיבי וזהו בחי׳ סוכ״ע שההשפעה ממנו ית׳ באה בבחי׳ הסתר כי אלו היה בבחי׳ גילוי לא הי׳ יכול להשתלשל ולהיות כלל עלמין אלא הי׳ הכל בחי׳ א״ס כנ״ל אבל באמת לית אתר פנוי מיני׳ כמו קודם שנברא העולם.

12וזהו שנק׳ הקב״ה דהיינו שהוא ית׳ קדוש ומובדל מהעולמות. והבריאה היא יש מאין ממש שהאור וחיות המתלבש בהעולמות היא כלא חשיבא קמי׳ ית׳ דהיינו שעיקר התהוות העולמות הוא ע״י מדת מלכותו ית׳ כמאמר יחיד חי העולמים מלך היינו שבאמת הוא יחיד ומיוחד כמו קודם בריאת העולם.

13וחי העולמים הוא רק מבחי׳ מלך. כמו עד״מ מלך בשר ודם שבחי׳ היותו מלך על המדינה אינו בחי׳ ממהותו ועצמותו כי מהותו ועצמותו הוא מה שהוא חכם ונבון ורק ענין מלכותו הוא מה ששמו נקרא עליהם שמולך על הארץ.

14וכך יובן למעלה שהתההות ובריאת כל העולמות עליונים ותחתונים הוא רק ע״י מדת מלכות שאין לכל העולמות ערך ושייכות למהותו ועצמותו ית׳ שהוא רם ומתנשא מהם והחיות והתהוות העולמות נמשך להם רק ממה שנק׳ הוא ית׳ מלך עליהם ואין מלך בלא עם1 ולכן נק׳ בחי׳ מלכות בשם כתר מלכות כמו כתר שהיא עטרה על הראש ונעשה מאבנים טובות ואין לה שייכות עם עצם הלובשה מ״מ בהיות הכתר עליו אז נגלה וניכר בחי׳ מלכותו מכ״כ ענין בחי׳ מלכות דאצי׳ הוא שכל העולמות אין שייכים לעצמותו שיהיו פועלים בו איזה שינוי ח״ו רק חיות והתהוות העולמות והנבראים הוא מבחי׳ מדת מלכותו ית׳ שע״י העולמות ניכר מדת מלכותו ונקרא אז מלך עליהם כי אין מלך בלא עם הו מלשון עוממות היינו בחי׳ צמצומים והסתרות שע״י צמצומים אלו אז שייך להיות בחי׳ מלך. אבל באמת הוא סכ״ע ואני הוי׳ לא שניתי כמו קודם שנברא העולם ואת השמים ואת הא רץ אני מלא.

15ולכן בחי׳ מל׳ נק׳ ג״כ שם כי שם מורה על גילוי כי מה שנק׳ מלך הוא רק שנגלה בחי׳ מלך ע״י הסתר והעלם עצמותו. ולכן נק׳ הקב״ה פי׳ שהוא ית׳ קדוש וברוך. היינו כי הוא במהו״ע קדוש ומובדל מהעולמות ואעפ״כ הוא ג״כ ברוך פי׳ לשון ברכה והמשכה ונמשך בתוך העולמות ע״י בחי׳ שמו ומלכותו שמבחי׳ מל׳ נמשך התהוות כל העולמות כנ״ל:

16וזהו שאמרו נתאוה הקב״ה להיות לו דירה בתחתונים1 דהיינו שיהיה התהוות עולמות תחתונים ע״י ריבוי הצמצומים אשר עצמו מספר ואעפ״כ שם ג״כ יהיה דירה והשראת אור א״ס ב״ה ונגלה כבוד2 ה׳ עין בעין יראו3 כו׳ והיינו ע״י המשכה מבחי׳ סוכ״ע אשר קמיה רוחניות וגשמיות ועליונים ותחתונים הכל שוין.

17והוא ע״ד מארז״ל במקום גדולתו שם אתה מוצא ענותנותו.1 פי׳ ענותנותו הוא מה שהוא ית׳ משפיל עצמו להשגיח בשמים וארץ הגשמיות כ״כ בפרטי פרטיות להיות בוחן כליות ולב ומה׳ מצעדי גבר כוננו2 הכל בהשגחה פרטיות שזהו ענוה גדולה שהוא ית׳ א״ס ומשפיל א״ע להשגיח בבריות שפלים כו׳ וזהו ג״כ גדולתו. כי באמת מאחר שהוא ית׳ קדוש ומובדל וסכ״ע אין שייך לומר שזהו גדולתו דוקא מה שברא עולמות עליונים כי אפילו ג״ע העליון הוא רק זיו והארה בעלמא ולפניו כחשיכה כאורה ואפי׳ אור צח אוכם הוא3 קדם עילת העילות. רק אדרבה מה שהוא ית׳ משפיל א״ע לראות בשמים ובארץ זהו גדולתו.

18והענין כי הנה איתא בגמ׳ ע״פ ומספר את רובע1 ישראל זרע היוצא מהן מן התשמיש שלהן ועל דבר זה נסמית עינו של בלעם הרשע באמרו טהור עינים מראות ברע2 כו׳. והיינו כי לפי טעותם שהתהוות העולמות ממנו ית׳ הוא דרך השתלשלות עילה ועלול א״כ נמשך מזה שראוי שיהיה הוא ית׳ בבחי׳ רם על כל גוים3 ה׳ בלי שישפיל עצמו לראות בהשגחה פרטית בעוה״ז. כי מה שהוא בדרך השתלשלות עילה ועלול הנה התלבשות העילה בהעלול פועל בו שינוי לכן אמר אין נכון שיתלבש הוא ית׳ כ״כ בעלולים השפלים שבעוה״ז להיותו טהור עינים מראות ברע והיה ראוי יותר שיהיה רם ומרומם בלי שישפיל א״ע כ״כ למטה. אבל לפי האמת שהוא ית׳ קדוש ומובדל מכל העולמות ואין ההשפעה ממנו בבחי׳ התלבשות ועילה ועלול.

19וכמש״ל באריכות בענין נפלאותיך ומחשבותיך אלינו אין ערוך אליך. אין ערוך ממש ולא מיני׳ ולא מקצתי׳ מהערך שבהשתלשלות עילה ועלול עד שאע״פ שהוא ית׳ מחיה ומהוה העולמות מאין ליש עכ״ז אין פועלים בו שום שינוי ע״י חיות זה שמשפיע הוא ית׳ אליהן וכמאמר יחיד וחי העולמים רק מבחי׳ מלך כו׳.

20ושלכן הוא ית׳ בשוה ממש גם עתה כמו קודם שנברא העולם ממש. א״כ כיון שמה שהוא מחיה העולמות אין פועל בו שום שינוי כלל. ולכן אין שום דבר גדול וקטן נעשה חוץ ממנו בכל העולמות עליונים ותחתונים וכמארז״ל אין אדם נוקף אצבעו מלמטה1 אלא א״כ מכריזין עליו מלמעלה וכתיב שאול ואבדון נגד2 ה׳ כו׳ ידע מה בחשוכא3 כו׳ אם יסתר איש במסתרים4 ואני לא אראנו נאם ה׳ וכל אלו ההשגחות הפרטיים אין פועלים בו שום שינוי ח״ו כמו שהיותו מחיה ומהווה אותן מאין ליש אין פועל בו שינוי ח״ו מטעם הנ״ל דאין ערוך כו׳ ולכן זה שהוא ית׳ משפיל א״ע להשגיח בשמים וארץ גשמיי׳ זהו גדולתו יותר ממה שברא עולמות עליונים כי כל השבחים וגדולותיו ועולמות עליונים כו׳ באמת כלא חשיבי קמי׳ ית׳ רק זהו גדולתו שמשפילי א״ע לראות בשמים ובארץ שהוא מפני כי אני הוי׳ לא שניתי כו׳ ושאין ערוך אליו ב״ה ואת השמים ואת הארץ אני מלא5 והתהוות העולמות הוא רק מבחי׳ שם מלכותו והוא ית׳ סכ״ע.

21ויובן עוד ענין זה עפמ״ש ומתחת זרועות עולם1 פי׳ כי הנה עד״מ אופן בתוך האופן היינו עיגול בתוך עיגול שהעיגול הגדול שמבחוץ כמו שמקיף למעלה בגובה העיגול הפנימי כך הוא מקיף ג״כ בתחתיתו למטה ושם הוא נמוך מעיגול הפנימי ונשפל יותר ממנו כך בו ית׳ כתיב ומתחת זרועות עולם כו׳.

22ואף שאין לו דמות הגוף מ״מ הוא עד״מ דהיינו לפי שהוא ית׳ סוכ״ע ומרומם ונשגב מכל העולמות ואין ערוך כו׳ א״כ מה״ט הוא משפילי לראות גם למטה מטה. וז״ש רם על כל גוים כו׳ מי כה׳ אלקינו המגביהי לשבת1 המשפילי כו׳ שמה שהוא ית׳ משפילי לראות כו׳ זהו מפני שהוא ית׳ מגביהי שמהו״ע ית׳ רם ונשא עד שאין ערוך אליו ממש ולא כעו״ג שאומרים רם כו׳ לפי שהיו סוברים שההשתלשלות עילה ועלול. אלא דאין ערוך ממ. וזהו שהגדולה והענוה הם במקום א׳ כנ״ל:

23ג והנה ע״פ כל הנ״ל יובן ענין יחוד קוב״ה ושכינתיה כי שכינה הוא בחי׳ מלכותו ית׳ השוכן בתחתונים כי מלכותך מלכות כל עולמים והוא בחינת ממכ״ע שהוא רק הארה בעלמא מבחי׳ מהו״ע ית׳ הסוכ״ע כנ״ל.

24ובחי׳ סוכ״ע הוא קדוש ומובדל. ויחוד קוב״ה ושכינתיה היינו כאשר יש התגלות בחינת סוכ״ע מה שהוא קדוש ומובדל ונמשך ונתגלה בעולמות תחתונים וזהו ענין דירה בתחתונים שהיא תכלית בריאת כל העולמות. אך ע״י מה נעשה התגלות זה הנה ע״ז נאמר ששים המה מלכות כו׳ כי משניות נק׳ מלכות כמארז״ל מתניתא מלכתא1 כי הנה אמרז״ל כל הקורא ושונה2 הקב״ה יושב ושונה כנגדו וכמ״ש המגיד להב״י אני המשנה המדברת3 בפיך.

25וזהו מ״ש בכל מקום אשר אזכיר את שמי1 אבא אליך כו׳ דהל״ל תזכיר. אך הוא כמאמר דוד רוח ה׳ דיבר בי ומלתו על לשוני.2 שהדבור שהאדם מדבר בד״ת הוא ממש דיבורו ית׳. היינו שה׳ מדבר בו ממש ע״י פיו של האדם וכמ״ש דוד המלך ע״ה אדני שפתי תפתח3 ופי יגיד תהלתך. כי הכל מאתו יתברך רק פי יגיד יגיד הוא לשון המשכה4 כמו נגד ונפק מן קדמוהי5 שהפה הוא רק הכלי שיומשך על ידו ויתגלה דבורו ית׳ וחכמתו ורצונו ממש כי באמת לית אתר פנוי מיניה ואתה מחיה את כולם6 ולך הוי׳ הגדולה כו׳ ואין עוד מלבדו ממש. רק שהעולמות נראים ליש ודבר נפרד בפ״ע לעינינו לבד מחמת ההסתרות ורבוי הצמצומים. אכן קמיה ית׳ שאין שייך שום צמצום והסתר לפניו הרי באמת אין ואפס זולתו ית׳ אחד האמת.

26והכל רק אלהותו ית׳ המהווה הכל והיש בטל לגמרי באמת. והלכך כשהאדם עוסק בתורה שהיא חכמתו ורצונו בלי הסתר פנים אזי גורם לאהפכא חשוכא לנהורא שמתבטלים הצמצומים וההסתרות ואז הוא גילוי האמת.

27ונמצא שדיבור האדם בתורה הוא ממש דבר ה׳ הדובר בו חכמתו ורצונו וזהו אזכיר את שמי שמה שהאדם קורא ושונה הוא באמת בחינת אזכיר את שמי כמו שהשי״ת דיבר בו. וזהו ענין מהפכין חשוכא לנהורא1 ומרירו למיתקא. פי׳ מרירו למיתקא הוא קאי על שבירת התאוה שיהפוך כל מדותיו ורצונותיו לה׳ וחשוכא לנהורא הוא כשמחשבתו ודיבורו בתורה אז במקום החשך יאיר אור ה׳ להיות גילוי חכמתו ורצונו בדבור שמדבר האדם שהוא בחי׳ רוח ה׳ דיבר בי כי אני המשנה המדברת בפיך כנ״ל ועי״ז מהפך ממש חשוכא כו׳ כי הוא כמלך הגוזר ואומר שיהיה כך וכך שדבר מלך שלטון2 להיות נעשה עי״ז כך וכך. כך כשעוסק בתורה ואומר מותר עד״מ הוא בחי׳ חסד שמתיר את הדבר שהי׳ קשור בידי החיצונים שנפל לשם ע״י שבה״כ וכעת הוא מתיר אותו שיתהפך מחשוכא לנהורא ויוכ לל באל קות ע״י שיאכל את הבשר היתר ויעבוד את ה׳ בכחו זה ועי״ז יתבטל ויתכלל למעלה באלקות.

28וכשפוסק אסור הוא מצד הגבורה שמאל דוחה שלא יוכל המאכל לעלות ולהבטל וליכלל באין ועד״ז אמרו מאן מלכי רבנן1 היינו שעל ידי דיבורם בתורה הרי גורמים וגוזרים עליית הניצוצים שנפלו בשבה״כ שיתהפכו מחשוכא לנהורא או להפך וזהו מבחי׳ חו״ג כי מצד החסד מים יורדים מגבוה לנמוך שמתפשט החסד למטה חסד דרועא ימינא מתיר את הדבר שיוכל ליכלל באחד כי ימין מקרבת ומצד הגבורה שמאל דוחה כו׳ וכ״ז הוא על ידי החכמה שמתלבשת בהמדות ובחכמה אתברירו דאורייתא מחכמה נפקת ומה שראוי ע״פ החכמה שיכול לעלות באחד נמשך עי״ז מדת החסד להתיר וכן להיפך נמשך מדת הגבורה והכל ע״י חכמתו ורצונו ומ״ש ששים המה מלכות הוא נגד ששה מדות וכל אחד כלול מעשר כנודע (וע׳ בזהר פ׳ שמות י״ד ב׳ ובמק״מ2 שם בשם הרח״ו ז״ל בפי׳ ששים המה מלכות) והכח הזה בדבור האדם בתורה הוא לפי שדיבורו הוא ממש דבר ה׳ וכמ״ש ואשים דברי בפיך וכנ״ל. וזהו יחוד קוב״ה ושכינתיה כי שכינתיה הוא בחי׳ ההארה שנמשך ממנו ית׳ להיות שוכן בתחתונים בבחי׳ ממכ״ע וע״י לימוד התורה נמשך להיות יחוד וגילוי אור ה׳ הסוכ״ע שהוא בחי׳ קדוש ומובדל הנה הוא נמשך ומתגלה למטה בשכינתיה היינו בבחי׳ ההארה מה ששכון בתחתונים שם נגלה אור ה׳ הסוכ״ע ממש והיינו מטעם הנ״ל שבשעה שהאדם קורא ושונה הקב״ה קורא ושונה כנגדו. אזכיר את שמי כמו שהקב״ה בעצמו אומר הדין בפיו כי אני המשנה המדברת בפיך א״כ היינו ממש גילוי בחי׳ אור א״ס הסוכ״ע בשכינתיה ונק׳ יחוד קוב״ה ושכינתיה וזהו ענין מהפכין חשוכא לנהורא:3

29ושמנים פילגשים אלו ברייתות.1 הנה הענין הברייתא היא לבאר המשנה בפרטיות יותר כדי שיובן גם לתלמידים שאינן גדולים כל כך כי לחכמים גדולים היה די במשנה לחוד שבאמת נרמז במשנה כל פרטי הדינים שבברייתא כמאמר אילפא מי איכא מידי2 בברייתא דלא פשיטנא ליה ממתניתין כו׳ רק היינו אילפא דוקא שהיה חכם גדול יוכל להבין ברמז ושמו מעיד עליו לשון אאלפך חכמה.3 אבל שאר תלמידים לא יבינו כלל וכ״ש כשנתמעטו הלבבות לכן הוצרכו לבאר המשנה בפרטיות יותר ועד״מ בהשפעה מרב לתלמיד שכדי שיבין התלמיד צריך הרה לשישת עצות בנפשו איך להשפיע לו שיוכל לקבל וציך לומר לו פסקי פסקי ולקצר ולהעלים עומק המושכל עד שיהיה ביכולת המקבל להכיל ההשפעה.

30וזהו לשון ברייתא דהיינו לשון חוץ הוא ההשפעה לזולתו לבר מגופא. וע״כ אין הגילוי אור א״ס כ״כ בדיני הברייתא כמו בהמשנה שהוא גילוי אור א״ס ממש. אבל בהברייתא הוא בהסתר קצת כנ״ל במשל שההשפעה למקבל צ״ל ע״י הסתר והעלם.

31וכן אנו רואים ג״כ בחוש שהטעמים של דיני המשנה נגלים ומבוארים יותר מטעמים של הדינים שבברייתות כגון ע״ד דוגמא דין המשנה סוכה שהיא גבוה למעלה מעשרים אמה פסולה1 יכולים למצוא הטעם של דין זה. משא״כ סוכת גנב״ך ורקב״ש2 א״א למצוא כל כך הטעם של דין זה. ולפיכך נק׳ המשנה מלכתא3 והברייתא פלגש. כי עד״מ המלך עם המלכה הם דרים תדיר יחד משא״כ עם פלגשו4 הולך אליה בצנעה ולא בגילוי גם היחוד אינו בתדירא רק באקראי. כמ״כ במשנה אור א״ס מאיר שם בחינת גילוי ובתדירא כידוע שהתגלות אור א״ס הוא בחכמה (ועמ״ש סד״ה מה טובו וסד״ה ביאור ע״פ וכל בניך למודי) לפיכך נק׳ מתניתין מלכתא. אבל ברייתא היא בחינת השפעה דלבר מגופא שם אין הגילוי כ״כ רק ע״י הסתר ולבוש וצנעא ע״כ נקרא פלגשים שהיחוד בצנעא ובאקראי (ועמ״ש עוד מזה מזה בפ׳ שמות בדבור המתחיל ואלה שמות ובד״ה קול דודי ובפ׳ חיי שרה בד״ה ויצא יצחק לשוח בשדה):

32ד ועלמות אין מספר הם הלכות שבגמרא ומימרות האמוראים ונקרא עלמות לשון העלם. בתולה ואיש לא ידעה שלא היה עדיין עמה יחוד כלל. והענין כי התלמוד עיקרו להבין הטעמים והטעמים הם באמת בבחינת העלם שאין יכולים לעמוד על שרשו של הטעם ועיקרו שלא יכול כלל לבא בהתגלות למטה (רק לעתיד יתגלו טעמי תורה). ואף שבגמרא מפרש הטעם מ״מ בעיון ובעמקות לא בא הטעם בהשגה כגון ע״ד דוגמא קיי״ל כסות לילה פטור מציצית מדכתיב וראיתם אותו פרט לכסות לילה וכסות סומא חייב בציצית שישנו בראיה אצל אחרים. והנה באמת אם באנו לפסוק רק מצד השכל הנה אדרבה לפי שכלו יותר היה ראוי לחייב כסות לילה (שישנו בראיה אצלו ע״י הנר משא״כ סומא אינו רואה כלל. אלא שע״פ חכמת התורה נתחייב כסות מפני שישנו בראיה אצל אחרים אף שהוא אינו רואה כלל. וא״כ זה שנתפוס טעם זה לעיקר היינו מה שישנו בראיה אצל אחרים יותר ממה שכסות לילה נראה ע״י אור הנר לא בא כלל בהתגלות למטה) לכך הנה אף שאנו יכולים ללמוד התלמוד בעמקות כגון להעמיק אח״כ מהו כסות לילה מ״מ עצם שרש הטעם דכסות לילה פטור הוא בבחי׳ העלם מאתנו. כי הטעם שבא בתלמוד הוא רק דרך כלל מדכתיב וראיתם אותו פרט כו׳ אבל לא בא בהתגלות כל פרטי עני ני הטעם בעמקות (מדוע לא נתמעט כסות סומא כנ״ל) כי זה אינו יכול לבא כלל בהתגלות בעולמות וכמ״ש מאד עמקו מחשבותיך. ואף שבהשתלשלות נמשך ונשתלשל איזו השגה עד שיוכל האדם להשיג הטעם של המשנה וא״כ לכאורה איך שייך ע״ז מאד עמקו כו׳ אבל באמת אדרבה מה שנשתלשל יותר למטה הנה שרשו ממקום גבוה יותר. ולכן גם כשנשתלשל למטה מ״מ אינו יכול להתגלות עומק המושג. ולכן נקראו המימרות עלמות לשון עלמה בתולה ואיש לא ידעה שלא קיבלה עדיין טפת דכר שלא בא התגלות הטעם ועומקו למטה רק נשאר בהעלם (וע׳ עוד מענין ועלמות אין מספר בפ׳ פנחס דרט״ז סע״א ובת״ז תיקון כ״א וע׳ עוד בפ׳ ויצא דקנ״ט ע״א ובפ׳ פקודי דרכ״ז סע״ב) והנה בזה יובן ענין מעלת עסק ההלכה בעיון ועומק הדעת ועי״ז מוציא דין חדש או שעומד על טעם של איזה דין שהיה נעלם תחלה. הנה זהו בחי׳ הליבון היינו שמה שהיה תחלה בחי׳ עלמות והעלם גמור כעת נמשך בבחי׳ גילוי ועי״ז נמשך בגילוי אור א״ס בחי׳ לובן העליון שהלובן מורה על גילוי אחדות הפשוטה כמ״ש במ״א.

33ואף שנת׳ שעומק הטעם של ההלכות א״א לעמוד עליו מ״מ זהו שרשו ועיקרו של הטעם כנ״ל בענין כסות לילה כו׳. אבל זה יכולים אנו לפלפל בקושיות ופירוקים בטעמי הגמ׳ עצמן שלא יה יה סתירה ממקום למקום וה״ז ג״כ גילוי ההעלם ונק׳ ליבון הלכתא.

34ונמצא גם ע״י עסק התורה שבבחינת עלמות שהם גמרא ופוסקים ראשונים ואחרונים לעמוד על עומקי הסברות נמשך ג״כ גילוי אור א״ס ב״ה להיות יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה כנ״ל בענין מתניתין מלכתא ואדרבה ליבון הלכתא היא מעלה יתירה שמגלה הנעלם ותעלומות חכמה וכמ״ש במ״א ע״פ מאמר הרע״מ והמשכילים יזהירו כו׳ ועיקר פי׳ ליבון הלכתא נתבאר בפ׳ שמות בד״ה קול דודי ע״ש. (ועמ״ש בד״ה תורה צוה1 ארוסין ונשואין) והנה כשהאדם לומד ע״ד הנ״ל ע״ז נאמר קול דודי הנה זה בא שע״י עסק התורה בא ונמשך קול דודי הוא התגלות אור א״ס גם עתה ממש. וזהו הנה זה בא לשון הוה כי הקב״ה קורא ושונה כנגדו (ועמ״ש סד״ה מצה זו2 גבי בעבור זה ומ״ש בפ׳ יתרו סד״ה משה ידבר3 בענין ידבר ויעננו לשון הוה) והמשכה זו הוא בבחי׳ מדלג על ההרים כי א״א להיות ההמשכה בדרך השתלשלות עילה ועלול כמבואר למעלה באריכות ע״פ נפלאותיך ומחשבותיך אלינו אין ערוך אליך כו׳ דאין ערוך ממש ולא מיניה ולא מקצתיה מהערך שבין עלול לעילתו אפי׳ בריבוי השתלשלות עילה ועלול רבבות אין שיעור מ״מ שייך ערך מהעלול היותר נמוך לעילה הראשונה אבל נפלאותיך ומחשבותיך אלינ ו אין ערוך ממש עצמו מספר כו׳.4

35ולכן להיות ההמשכה מאור א״ס ב״ה להתלבש בתורה ולהיות קורא ושונה כנגדו אזכיר את שמי וכו׳ הוא ע״י דילוג מדלג על ההרים כו׳. דהיינו שבא ההתגלות דרך דילוג וקפיצה שלא על ידי השתלשלות עילה ועלול:

36ה אך עוד אחת היא העולה כל כולנה. והוא כי מתי בא התגלות הנ״ל ע״י עסק התורה שיהיה בחי׳ קול דודי הנה זה בא להיות יחוד קוב״ה ושכינתיה ע״י עסק התורה שהן ס׳ מסכתות הנק׳ ס׳ מלכות כו׳. כ״ז הוא דוקא בהקדים תחלה בחי׳ אחת היא יונתי דהיינו שיהיה אצל האדם בחי׳ ומדרגת הנק׳ אחת. פי׳ אחת הוא לשון נוקבא שהוא בחי׳ מקבל מבחי׳ אחד.

37והוא כשמקבל האדם בפנימיותו בחינת יחודו ית׳ באמרו שמע ישראל וכו׳ הוי׳ אחד כי שמע הוא לשון אסיפה בתוך תוכו1 ולא ידיעה לבד כ״א ע״י העמקת דעתו בהתבוננות ובבחי׳ לאסתכלא ביקרא דמלכא2 (דלשון לאסתכלא היינו כמו מי שמסתכל על דבר הפלא ופלא שלא תשבע עינו מהסתכל בו כך ויותר מזה לאין קץ כשיתבונן המשכיל בעין השכל בגדולתו ית׳ שהוא למעלה עד אין קץ כו׳ ובנפלאותיו הגדולים ואשר ברא עולמות עליונים לאין קץ ותכלית ורגלי החיות כנגד כולן כו׳ היינו שסוף בחי׳ שבעליון כוללת כל מה שלמטה ממנה שהוא כאין לגבי הגבוה מהם. ועד״ז יש עולמות לאין קץ גבוה מעל גבוה שומר כו׳ והכל כאין ואפס אצלו ית׳ ממש. ואין ערוך אליך ממש שהוא ית׳ אדון הנפלאות. אזי לא תשבע עין השכל מלהסתכל ולהתבונן בזה היטב ולהתענג תענוג נפלא לאין שיעור מזה). וזהו בחי׳ יונת י כמו יונים מסתכלים זה בזה וזהו התענוג שלהם ממה שמסתכלים זה בזה. כמ״כ תקנו פסוד״ז הוא ענין התבוננות כל חד לפום שיעורא דיליה. ברוך שאמר והיה העולם אשר באמירה אחת ברא כל העולמות ומחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית.

38ולשון והיה העולם דמשמע ממילא הוא ע״ד מ״ש כי הוא צוה ונבראו דלשון ונבראו משמע ג״כ כן וכן אתה הוא עד שלא נברא העולם ומשנברא וכו׳ והכוונה בזה הוא דלפי שאין ערוך כלל כל העולמות שהם בעלי גבול לא״ס ב״ה אשר אין לו תחלה וכו׳. והתהוותם ממנו ית׳ הוא ע״י צמצומים רבים ועצומים להסתיר ולהעלים האור עד שיוכל להבראות עולמות כו׳ לכך נאמר נבראו כאלו הוא ממילא להורות על ריחוק הערך ושהוא ית׳ סתימו דכל סתימין (כי כשההשפעה בגילוי מן המשפיע למקבל בבחי׳ עילה ועלול שהעלול יש לו השגה בעילתו הרי המקבל יודע מי הוא המשפיע לו. משא״כ ההארה מבחי׳ סוכ״ע א״ס ב״ה בהעולמות שהוא באה בבחינת העלם והסתר ולית מחשבה תפיסא ביה כלל כנ״ל לכך שייך ע״ז לשון נברא כאלו הוא ממילא ר״ל שאין העולמות משיגים הכח השופע בהם ומהווה אותם מאין וזהו ברוך שאמר והיה העולם דאיתא ע״ז בכוונת האריז״ל רדל״א.1 פי׳ לא אתיידע הוא כמ״ש והחכמה מאין תמצא2 נזכר לשון מציאה שאין ה מוצא מציאה יודע ממי בא לו המציאה והוא ענין אחד עם בחי׳ נבראו והמ״י). וז״ש יהללו את שם3 הוי׳ כי הוא צוה כו׳. דהיינו שנבראו כדי שיתגלה שם ה׳ ומלכותו. ופי׳ כי הוא צוה היינו כי דבר מלך שלטון כי הוא אמר ויהי. וכ״ז מפני שכך עלה ברצונו שאין מלך בלא עם הללוהו כל מלאכיו4 היינו שהמלאכים הם תמיד בביטול מחמת התבוננות בהתהוותם תמיד מאין ליש וכמאמר אתה קדוש וכו׳ וקדושים הם המלאכים יהללוך סלה שההילול שלהם הוא סלה בלי הפסק מחמת התבוננות שלהם בבחי׳ שמך קדוש המהווה ומחיה אותם כנ״ל.

39והנה ע״י התבוננות כל אחד ואחד לפי ערכו בכל פסוקי דזמרה וקריאת שמע וברכותיה ע״ד מ״ש בהעמקת הדעת לאסתכלא ביקרא דמלכא יקבל יחודו ית׳ בתוך תוכו לאמתו ויבא מזה לבחי׳ ואהבת כו׳ בכל נפשך אפילו נוטל את נפשך וכמ״ש אליך ה׳ נפשי אשא.1 כי זה יכול כל אדם להיות לו מס״נ כי נשמת ישראל שרשה למעלה מעלה כמאמר נשמה שנתת בי טהורה היא מבחי׳ טהירו עילאה ומשם נמשכה ע״י השתלשלות רבות אתה בראתה וכו׳ עד שנפחת בי והירידה צורך עליה ואתה עתיד ליטלה כו׳ ולהחזירה וא״כ אליך ה׳ נפשי אשא עכשיו.

40ומחמת ששרש הנשמה גבוה מאד נעלה לכך יש בכח כל איש למסור נפשו ע״י התבוננות בהעמקת דעתו שעי״ז יאיר בו אור נשמתו. לכך אחר שאמר שמע ישראל וכו׳ לשון הסכת ושמע היינו שהתבונן והאזין וקיבל היטב במוחו ותבונתו יחודו ית׳ שהוא הוי׳ אחד ושהוא אלקים ממש כי ברא כרעא1 כו׳.

41ועי״ז נתגלה אור נשמתו בגופו שלא יסתיר שום דבר ואזי גם נפש השכלי׳ תסכים ע״ז שלא יהיה מניעה משום דבר. ואח״כ אומרים בכל מאדך בכל ממונך כי יש לך אדם שממונו חביב עליו מגופו.1 מה גם כי כל המס״נ אינו בפועל ממש רק הסכם ורצון על מס״נ אכן כשנותן אח״כ צדקה2 אזי הוא מקיים בפועל ממש מעין בחינת מס״נ שנותן מיגיע כפיו מה שעמל ויגע בהם בגופו ונפשו ונותן מחמת מצות ה׳. ומה לי קטלי׳ כולא3 כו׳.

42והנה אחר שקיבל יחודו ית׳ בתוך תוכו להיות ואהבת בכל נפשך ומאדך וזהו בחינת אחת היא יונתי היינו שמקבל מבחינת אחד. אזי אומרים אח״כ בק״ש והיו הדברים האלה1 אשר אנכי מצוך היום. שהוא להיות המשכת אור א״ס הסכ״ע למטה שיתגלה בעולמות ע״י עסק התורה שעי״ז ממשיכים להיות יחוד קוב״ה ושכינתיה כנ״ל באריכות בענין ששים המה מלכות כו׳ משא״כ בעסק התורה לבד בלי קדימת בחינת מס״נ הנ״ל לא ימשיך כ״כ גלוי אור א״ס ב״ה הסכ״ע כו׳ (ועמ״ש בביאור ע״פ הראיני את מראיך השמיעני את קולך כו׳ ומ״ש בד״ה והנה מנורת זהב2 בענין כדי שיקבל עליו עול מלכות שמים תחלה ואחר כך יקבל עליו עול מצות) ולכן דוקא ע״י בחי׳ אחת היא יונתי שהוא המס״נ והעלאה ממטה למעלה ולהיות יחודו ית׳ בתוכיות הלב אזי יוכל להיות אח״כ ההמשכה למטה ע״י עסק התורה מבחינת סכ״ע להיות קול דודי הנה זה בא מדלג כו׳ כנ״ל. (ועד״ז יובן ענין הזאת כה״ג ביוהכ״פ אחת למעלה בינה ושבע למטה חג״ת נהי״מ וכך היה מונה אחת כתר אחת ואחת חו״ב כו׳ עד אחת ושבע בינה וחג״ת נהי״מ והיינו כי אחת למעלה הוא המס״נ דכנ״י שע״ז נאמר אחת היא לאמה היינו שעי״ז עולין לשרשן ישראל עלו במחשבה ע״ד המבואר בד״ה יונתי בפי׳ קומי לך רעיתי כו׳ וע״י העלאה זו נמשך גילוי אור א״ס מלמעלה למטה בח״ע עד מל׳ דאצילות מקור דבי״ע וזהו שגם בכל השבע שלמטה הוא מונה עמהם אותה אחת שלמעלה כי ההעלאה דאחת היא יונתי הוא הגורם שיומשך האור מבחי׳ סכ״ע בכל השבע שלמטה כו׳). וזהו אשר אנכי מצוך היום ענין היום היינו בכל יום3 יהיו בעיניך כחדשים ואף שהתורה ניתנה מכבר זה יותר משלשה אלפים שנה. אך הואיל וע״י מס״נ ממשיך מבחי׳ אנכי מי שאנכי בחי׳ סוכ״ע שאינו בגדר זמן ומקום וא״כ בכל יום הם כחדשים ממש שהרי נמשך מבחי׳ שלמעלה מהזמן לגמרי.

43ובזה יובן פי׳ וענין תיבת לאמר1 שבתחלת עשרת הדברות דלכאורה אינו מובן פירושו כנזכר לעיל. אך הענין והפי׳ לחזור ולאומרו בכל זמן ולדוררות דהיינו גם עכשיו כשאדם לומד יהיה ממש כמו שהקב״ה בעצמו אומר ומדבר כמו בשעת מ״ת כי כך הוא באמת הלימוד הוא המשכת סוכ״ע אני המשנה המדברת בפיך כנ״ל (ועמ״ש מזה ג״כ בד״ה וידבר משה אל ראשי המטות כו׳ גבי פי׳ לאמר זה הדבר כו׳ ובפ׳ יתרו בד״ה החדש השלישי כו׳) והנה ז״ש לאמר אנכי2 הוי׳ אלקיך פי׳ שע״י עסק התורה בבחי׳ זו יהיה אנכי הוי׳ אלהיך שיומשך מבחי׳ אנכי מי שאנכי3 סוכ״ע להיות אלקיך שלך ממש והוא יחוד קוב״ה ושכינתיה הקב״ה שונה כנגדו4 וה״ע דירה בתחתונים.

44ולכן יהיה בכל יום כחדשים כמוכ אז בשעת מ״ת מאחר שהגילוי יהיה מבחי׳ אנכי סכ״ע וכנ״ל. ואזי יהי׳ בחינת תמתי פי׳ תמתי שישראל גורמים התמימות והשלימות יחוד קוב״ה מה שהוא קדוש ומובדל ואינו יכול לבוא בהתגלות תוך עלמין הנה ע״י כל הנ״ל בעסק התורה יומשך ויתגלה להיות יחוד ותמימות ממש אחרי שמסרו נפשם בבחי׳ ביטול ממש שעי״ז יוכל להיות הגילוי כו׳ והיינו ג״כ מארז״ל תמתי תאומתי1 כו׳ ברה היא ליולדתה2 מלשון ברה כחמה3 היא בחי׳ אתהפכא חשוכא לנהורא כו׳ וזהו נעוץ תחלתן בסופן וסופן בתחלתן. ראוהבנות ו יאשרוה מבואר בזהר ויחי (דרמ״ה סע״ב) והוא כענין המבואר במ״א בפי׳ אשר קדשנו במצותיו. אשר הוא בחינת תענוג עליון כו׳: