צאינה וראינה בנות ציון במלך שלמה בעטרה שעטרה…

1צאינה וראינה12 בנות ציון במלך שלמה בעטרה שעטרה לו אמו ביום חתונתו. וארז״ל ביום חתונתו זה3 מתן תורה. ולהבין זה יש להקדים תחלה ענין התורה. דהנה ידוע דהתורה נמשלה לכמה דברים ללחם ויין ושמן כמ״ש לכו לכמו בלחמי ושתו ביין מסכתי (ועיין ברכות דנ״ז סע״א4 ובמסכת ע״ז דל״ה ע״א) וכן נקרא שמן וכמ״ש ברבות בשיר השירים ע״פ לריח שמניך כו׳. ולהבין ג׳ בחי׳ אלו דודאי שינוי השמות לחם ויין ושמן הם בחי׳ ומעלות שונות שיש בתורה.5 הענין הוא ע״פ מ״ש ויין ישמח לבב אנוש6 להצהיל פנים משמן ולחם לבב אנוש יסעד. ויש להבין ההפרש בין בחינת שמחה הנמשך מבחי׳ יינה של תורה7 לבחי׳ צהלה הנמשך מבחי׳ שמן (ולכאורה שניהם ענין שמחה כמ״ש והעיר שושן צהלה ושמחה)8 גם צ״ל לשון להצהיל דהל״ל ושמן יצהיל פנים אבל לשון להצהיל משמע שיין משמח כו׳ בשביל להצהיל פנים משמן ולכאורה יין ישמח בפ״ע אף אם לא יהיה שמן. והנה תחלה צ״ל ענין ולחם לבב אנוש יסעד. פי׳ כי אנוש יש בו ב׳ פירושים הא׳ לשון איש והב׳ לשון חלישות כמ״ש (ירמיה י״ז) עקוב הלב מכל9 ואנוש הוא דפי׳ לשון חלישות וחולי. והיינו לפי שעקוב הלב מכל שהוא לשון עיוות ועיקום דהיינו שנמשך אחר תאוות ותענוגים גשמיים ששרשם ומקורם מבחי׳ המזלות אין לך עשב שאין לו מזל10 כו׳ והמזלות מקבלים משמרי האופנים שנפל שמה בבחי׳ שבה״כ מבחי׳ פסולת כו׳ וכנודע ע״פ וכל קרבי11 כו׳ שהחיות הנמשך ומתלבש בתענוגי עוה״ז הוא רק כמו בחי׳ פסולת הנדחה ע״י בירור בקרביים ומעיים ולכן כמו שאין ערוך הפסולת לגבי מה שנתברר מהמאכל שנעשה ממנו חיות לאדם ונכלל בבחי׳ אדם משא״כ הפסולת שנדחה אינו ראוי אפילו למאכל בהמה רק כו׳. כמו כן לפי ערך זה אין ערוך תענוגי עוה״ז בכלל לגבי תענוג רוחני אפילו בג״ע התחתון עד שכדאי כל יסורי גיהנם כו׳ ולכן כל הישר הולך ראוי לו למאוס בתענוגי עוה״ז בבחי׳ אתהפכא או אתכפיא עכ״פ ולהיות טעמו וראו כי טוב12 ה׳ וכמ״ש ראה נתתי לפניך את החיים13 וכו׳ ואת המות כו׳ ובחרת בחיים14 ונודע שבחינת הגשמיות נקרא מות והרוחניות נקרא חיים ועל זה נאמר לאהבה את15 ה׳ אלקיך כי הוא חייך.1617

2והנה אהבה זו היא הנמשכת מבחי׳ ממכ״ע שזהו בחי׳ למען חייך ולכן האהבה מוגבלת בכלי. ויש בחי׳ אהבה הבאה מחמת התבוננות באור א״ס ב״ה עצמו הסוכ״ע דלית מחשבה תפיסא ביה כלל וחיות כל העולמות הוא רק מבחי׳ הארה בעלמא שאמר והי׳ העולם אמירה לבד כו׳ ואי לזאת יהי׳ נכספה וגם כלתה נפשו להיות בבחי׳ ביטול ממש אליו ית׳ לבדו שאין בכח הל ב להכיל האהבה. אבל אם ח״ו נמשך אחר תאוות הגשמיות ע״ז נאמר עקוב הלב מכל1 שאין לך עיקום ועיוות גדול מזה ולא די שאין לו בחי׳ כלות הנפש הנ״ל וכמו שאמר אני ה׳ לא שניתי2 ואיך אתם בני יעקב לא כליתם בכלות הנפש לבחי׳ זו דלא שניתי כו׳. אלא אף גם האהבה ראשונה דבחי׳ ובחרת בחיים3 ולמען חייך השליך ממנו וכמ״ש אותי עזבו מקור מים חיים4 לחצוב להם בורות נשברים הם כל תענוגיחם ואהבת גשמיים הנמשכים משבה״כ ונקרא בורות נשברים כו׳ ומחמת ההתקשרות בתענוגים גשמיים ממילא נחלש כח הנפש ואין לו אהבה האלקית. וכמ״ש כשל בעוני5 כח6 שע״י העונות נכשלש ונתחלש כח הנפש וכמ״ש כי אם עוונותיכם7 היו מבדילים ביניכם לבין אלקיכם ולא עוונות ממש אלא גשמי׳ הגוף וחומריותו (כי עון לשון עיקום והיינו כענין עקוב הלב כנ״ל. והעיקר הוא מה ששמים אור לחשך וחשך לאור מר למתוק ומתוק למר8. ולכן נקרא זה אנוש לשון כאב וחולי שכמו שהחולה טועם מתוק למר כו׳ ומתאוה דוקא למאכלים הרעים. כך עד״ז חולי הנפש ונקרא חולת אהבה שתאוות העולם עריבים עליו ואינו טועם טעם באלקות כמ״ש טעמו וראו כי טוב9 ה׳) הוא שנעשה מסך מבדיל שמגביל ומלביש את הנפש עד שמורידה לימשך אחריה ואין לה יכולת לעלות ולצאת ממנה:10

3ב והנה בבחי׳ זו נקרא האדם אנוש כי יש כמה שמות אנוש איש אדם1 ואדם גבוה מכולן. כמ״ש בפ׳ תזריע (דמ״ח) כי אדם הוא בחינת שלימות כמ״ש זכר ונקבה בראם2 ויקרא את שמם אדם כו׳. וידוע איך בחיבור דו״נ משפיע ומקבל יש שלימות וגילוי הארה עליונה. גם אדם לשון אדמה לעליון3 ואיש הוא למטה מבחינת אדם ודרך כלל איש היינו בחי׳ המדות אהוי״ר כמ״ש לפי שכלו יהולל איש.4

4ואדם היינו כשיש לו מוחין דגדלות1 כו׳. ומ״מ גבי איש נמי כתיב אשרי איש ירא את2 ה׳ כו׳ גבור בארץ כו׳. אבל אנוש הוא למטה מכולם דהיינו אדרבה כשהוא בבחינת חלישות כח הנפש כנ״ל מלשון עקוב הלב מכל3 ואנוש כו׳ וכ״ה בזהר תרומה (קס״ח א׳) ע״פ מה אנוש כי תזכרנו כו׳ והנה כמ״כ למעלה דהנה הקב״ה כתיב ועל דמות הכסא דמות כמראה אדם כו׳ וכתיב ה׳ איש מלחמה.4 אבל אנוש הוא בחינת מט״ט כמ״ש בפרשה פנחס (דרי״ז)5 ע״פ אנוש כחציר ימיו6 כו׳ שהוא בחי׳ המלאך הנ״ל שנאמר בו נער הייתי גם זקנתי7 כו׳. ונמשל לחציר. כי הנה החציר הוא העשב שקוצרים אותו כמה פעמים וחוזר ונגדל במעט זמן וחוזרים וקוצרים אותו ונקרא אספסתא (בגמרא דחזקת הבתים)8 והנה כמו כן בחינת מלאך הנ״ל שהוא המלביש לבחינת אור ההמשכה הנמשך בששת ימי החול יום ראשון בחי׳ חסד כו׳. שבחי׳ החסד מתלבש במלאך הנ״ל ונקרא לכך מנעל דשכינתא כו׳.9

5ונקרא נער כלומר כמו שהנער שכלו ומדותיו קטנים ביותר לגבי אדם הגדול כן ויותר מכן אין ערוך בחי׳ מדות דיצי׳ שהוא בחי׳ מט״ט שהחסד מתלבש בהשפעה גשמיות לגבי מדות דאצילות ששם גילוי אור א״ס ובכל שבת שהוא בחי׳ עליות העולמות מתעלה ג״כ בחי׳ מלאך הנ״ל לאצילות כנודע בענין מה יפו פעמיך בנעלים1 כו׳.

6וזהו גם זקנתי דסליק לסיבו1 שהוא עלי׳ גדולה מבחי׳ נער ואנפי זוטרא לבחי׳ אנפי רברבי וזקנה כו׳. אך בחול חוזר ונמשך להיות בבחינת נער שהוא אנפי זוטרי כו׳ ולכך נאמר כחציר ימיו כמו שחציר גדל תמיד מחדש כך זה האנוש מתחדש תמיד להיות בחי׳ נער.

7ותדע שהרי אנו מונין היום יום ראשון בשבת1 יום שני כו׳ עד יום השבת הוא יום שביעי. וקשה הרי2 כבר עברו רבבות ימים משימ״ב עד עתה וא״כ איך אומרים היום יום ראשון כו׳ אלא מפני שבשבת העלי׳ של בחי׳ נער שר העולם באצילות ושם למעלה מבחי׳ זמן ע״כ כל יום א׳ הוא ממש יום ראשון כמו יום א׳ של ששת ימי בראשית שנתחדש הזמן מלמעלה מהזמן כך מתחדש כל יום ראשון שאחר השבת. שהשבת הוא העלי׳ באצי׳ שלמעלה3 מהזמן וביום א׳ נמשך בבחי׳ מט״ט ו״ק דיצי׳ בחי׳ זמן וא״כ הרי אנוש כחציר ימיו שגידולו רק4 ו׳ ימים ובשבת עולה ונכלל בלמעלה מהזמן וחוזר ונמשך אחר כך ו׳ ימים אחרים וה״ז כחציר כו׳ (ומה שנמשל עלייתו באצילות בשם קצירה היינו שבעלייתו שם הוא בבחי׳ ביטול כנר בפני האבוקה5 כו׳ וע״ש בפרשה פנחס) (דרי״ז ע״ב) בפי׳ ואיננו כו׳. והנה הרי מובן מזה איך שאין ערוך לשון אנוש שהוא בחי׳ מלאך בעל גבול כו׳ לגבי בחינת איש ואדם שנאמר ה׳ איש כו׳ שהוא בחינת א״ס קדמון ונצחי וכן מובן גם כן לפ״ז לפי ערך באדם שלמטה כשנקרא אנוש מורה על חלישות כחו וירידה ממדרגת בחינת איש ואדם כו׳ והיינו כנ״ל באריכות בענין עקוב הלב מכל ואנוש הוא6 שענין החלישות הוא כשאין לו כח להתגבר על יצרו כי איזהו גבור הכובש את יצרו7 להיות כמ״ש ואהבת בכל לבבך בשני יצריך [וכן למעלה הנה ביצירה דהוא בחי׳ אנוש שם עיקר בחי׳ עה״ד טו״ר כמ״ש הרמ״ז ר״פ וישלח ובמק״מ פ׳ מקץ קצ״ד א׳]:8

8ג והנה יש מקוה לישראל על זאת היינו ע״י התורה שנקרא לחם ועל זה נאמר ולחם לבב אנוש יסעד.1 שיסעד לבב אנוש וחלוש הזה ויחזקנו להיות בו כח ועוז לכבוש גם לנפשו הבהמית. והיינו לפי שהתורה נקרא עוז וכמ״ש ה׳ עוז לעמו יתן2 שנותנת כח ועוז בנה״א להתגבר על חומריות הגוף ונפש הבהמית וגסותו לצאת ממסגר אסיר (וכמ״ש מזה בד״ה בחדש השלישי3 לצאת4 בנ״י מארץ מצרים. בפרשת יתרו ע״ש באריכות) ולכך נקרא התורה לחם עד״מ הלחם גשמי שסועד הלב ומחזקו. והיינו שמקשר ומחבר חיי הנפש באברי הגוף שאם ירעב ולא יאכל כל היום יתחלש ויסתלק קצת כחות חיי נפשו ועל ידי הלחם יסעד הלב ותשוב נפשו אליו (והעיקר נקרא ע״ש הלב שבו דם הנפש שהנפש מתלבשת בדם שבלב כו׳ ומבואר במ״א דדוקא לחם סועד הלב הגם שהבשר מרבה דם יותר מהלחם עכ״ז לחם דוקא סועד הלב ומחזקו ומגביהו להתקשר עם המוח) וכך בחי׳ לחמה של תורה והוא עשוי מחטה בחי׳ כ״ב אותיות התורה כמנין חט״ה5 ולכן בשבועות מביאין שתי הלחם מחטים והוא גם כן התחלת קציר חטים כמ״ש במ״א6 הנה הוא מחזקו ונותן כח ועוז לנפש האלקית להתגבר על חומריות הגוף ונפש הבהמית. והנה התורה נקרא ג״כ לחמי שהוא בחי׳ לחם אצלו ג״כ כביכול (ואף שנאמר ולחם לבב אנוש י סעד דהוא בבחי׳ מלאך מט״ט הנ״ל מ״צ הרי בחינת אדם ג״כ צריך ללחם כו׳ היינו בחינת ממכ״ע שמקבל אור וחיות מבחינת סוכ״ע ע״י התורה ומצות ועמ״ש מזה בד״ה ראשי המטות7 רק שאפילו לבב אנוש וחלוש גם כן יסעד הלחם) וענין שייכות בחי׳ זו למעלה הענין דכמו צורך האדם ללחם הוא שלפי שהנפש הוא רוחני והגוף הוא גשמי ואינו ממהות וערך נפש רוחני ע״כ בכדי שיהי׳ התחברות והתקשרות הנפש בגוף צ״ל ע״י ממוצע המחברם והוא הלחם שנעשה ממנו דם ומקשר הנפש להתלבש בדם כו׳.

9וכך הוא למעלה בכדי שיהי׳ נמשך אור א״ס ב״ה להתלבש בנאצלים ונבראים שהרי מצד עצמו לאו מכל אלין מדות איהו כלל ואנת חכים ולא בחכמה ידיעא. וכמו שאין ערוך גוף גשמי לגבי הנפש הרוחניות כן ויותר מכן אין ערוך בחי׳ חכמה כו׳ ומדות כו׳ לגבי אין סוף ב״ה.

10ולכן כדי שיהי׳ התקשרות והתחברות א״ס ב״ה במדות הוא ע״י לחם המקשר ומחבר להיות הוא ית׳ מתלבש בהן כנשמתא לגופא כו׳. וזהו כי אמרתי עולם חסד יבנה שצריך להיות החסד יבנה כדי להיות בחי׳ קיום העולם. כי להיות התהוות העולמות הוא ע״י מדות עליונות שעקרן החסד.

11וגם ע״י בחי׳ חב״ד המתלבשות בהן וכמארז״ל בעשרה דברים נברא העולם1 בחכמה בתבונה ובדעת וארז״ל בראשית נמי מאמר הוא2 ד בראשית היינו בחי׳ חכמה שאפי׳ חכמה נקרא ג״כ מאמר לבד לגבי א״ס ב״ה וכנ״ל בענין גופא לגבי נשמתא כו׳.

12ולכך כדי שיהיה נבנה בחי׳ החסד והחכמה הוא ע״י כי אמרתי דהיינו ע״י הדיבור בד״ת שנקרא לחם עד שהוא בחי׳ לחמי ממש להמשיך אור א״ס ב״ה במדות עליונות דאצילות שצ״ל ג״כ ע״י בחי׳ לחם זה דוקא [ועמ״ש מזה סד״ה לסוסתי ובד״ה באתי לגני] ולחם אפילו לבב אנוש יסעד להמשיך חיות והמשכת אור א״ס ב״ה גם למטה בבחי׳ אנוש שהוא בחי׳ נער ושר העולם להיות ההמשכה והחיות נמשך גם כן בעולמות תחתונים עד שעי״ז נמשך רחמים וטוב בעולם והשפעת חסד ומזון גשמי׳ גם כן לעולם (ועיין ס״פ ויקרא) (דכ״ה ע״ב) על פסוק הרעיפו שמים ממעל כו׳ עד ומזונייהו דבני נשא אשתכח בעלמא. והרעיפו הוא כמ״ש יערוף כמטר לקחי1 דקאי על התורה וכמ״ש במ״א2 וכמו שהוא למעלה כך הוא גם כן למטה בנפש דלחם אפילו לבב אנוש וחלש יסעד עד שהחלש יאמר גבור אני להיות גבור הכובש את יצרו והכל ע״ח לחמה של תורה. ואפי׳ מי שהוא בחינת אדם גם כן צריך ללחם זה כנ״ל בנמשל וכן הוא למטה שכדי להיות המשכת אור אין סוף בנפש א״א רק על ידי התורה:

13וזהו וידבר אלקים את כל הדברים האלה לאמר.1 פירוש כל הדברים האלה היינו כללות כל התורה כולה שכלולה2 בעשרת הדברות וכמ״ש הרמב״ן שבעשרת הדברות יש תר״ך אותיות.3 לאמר פי׳ כדי שיהיה על ידי זה קיום וחיות לעשרה מאמרות כנ״ל בענין לחמי וכו׳. וז״ש רז״ך (סנהדרין צ״ט ב׳) על פסוק או יחזיק במעוזי4 יעשה שלום לי שלום יעשה לי שהעוסק בתורה לשמה משים שלום בפמליא5 של מעלה ובפמליא של מטה פי׳ בפמליא של מעלה היינו בחינת התקשרות והתחברות אור א״ס בחכמה ובתבונה כו׳ שבהן נבראו ונאצלו כו׳ שנקרא פמליא של מעלה. ופי׳ בפמליא של מטה היינו בנה״א בגוף שכובש גם לנפשו הבהמית מפני העוז והכח שניתוסף לניצוץ האלקי ע״י לחמה של תורה.

14והנה עיקר הטעם לזה שהתורה ביכולתה לחבר אור א״ס בנאצלים ונבראים. היינו לפי שהתורה שרשה בבחינת רצון העליון שהוא בבחינת כתר תר״ך עמודי אור דהיינו בחינת כשעלה ברצונו הפשוט להאציל ולברוא כו׳ שזהו מקור כל העולמות והוא למעלה גם מבחינת החכמה ועי״ז הרצון העליון נמשך אור א״ס בחכמה וכן בתבונה ובדעת כו׳ (כי הכתר הוא בחי׳ ממוצע המחבר אור א״ס ב״ה עם הנאצלים כנודע) ועל זה נאמר פותח את ידיך1 ומשביע לכל חי רצון א״ת ידיך אלא יודיך2 ועל ידי זה משביע לכל חי מבחי׳ רצון העליון. והוא כמ״ש אשר יעשה אותם האדם וחי3 בהם שנמשך בחי׳ אור וחיות גם באדם העליון כו׳. וזהו כאלו עשאוני.4 וזהו ענין שתי הלחם שהקריבו בעצרת שעל ידי בחי׳ שתי הלחם שהקריבו למטה נמשך לכללות נשמות ישראל בחינה סעודת הלב (ועמ״ש בפ׳ שלח בד״ה ענין הנסכים) והיינו לחבר אור האלקי בכללות נשמות ישראל ולכבוש את היצה״ר על ידי הכח והעוז הזה כנ״ל והוא ענין השלום בפמליא של מטה וכמ״כ באתערותא דלעילא כמים הפנים לפנים5 כן לב האדם כו׳ נעשה למעלה בחי׳ לחמי לעשות שלום בפמליא של מעלה התלבשות אור א״ס בחכמה ובתבונה כו׳ (ואפ״ל שזהו ענין שלמי צבור שני כבשים שהקריבו בשבועות ושתי הלחם6 ע״ג שני הכבשים. כי שלמים הוא בחי׳7 שלשום וכמ״ש בזהר ויקרא) (די״א סע״ב ודי״ב) והיינו שמבחי׳ שתי הלחם שהן תורה שבכתב ותורה שבעל פה נמשך להיות שלום בפמליא של מעלה ובפמליא של מטה ולכן שלמי צבור הנזכר הן קדשי קדשים עיין בזהר ר״פ צו ובפי׳ הרמ״ש שם בענין קדשי קדשים ויובן שכל בחי׳ ההם ישנן בבחי׳ השלום שנמשך ע״י התורה ועמ״ש בביאור ע״פ החלצו מאתכם8 כו׳.

15וזהו ענין במלך שלמה במלך שהשלום שלו1 כו׳. ד ועתה צריך להבין ענין ויין ישמח לבב אנוש. ויובן זה ע״פ ביאור לשון הלכו לחמו בלחמי כו׳ מהו ענין הליכה זאת. אך פי׳ לכו היינו שצריך לילך מביתו כו׳ ואף מגופו ועצמותו הם הנאת עניני עוה״ז וכל כיוצא בו ולשום כל שכלו רק בתורה שלא ישאר מן שכלו כלל ואפי׳ מעט ובעניני עוה״ז ישים רק מעט משכלו ועי״ז יתעלה במחשבתו ישראל עלה במחשבה כ״א לפי מדרגתו.

16ולכן אנו רואים שלעתים ע״ה מצליח בדרכו יותר. מפני שהוא אינו משים שכלו בעניניו לפי שאין לו שכל אבל מי שיש לו שכל ומשים כל שכלו בעניני עוה״ז יותר מדאי ע״כ אינו מצליח רק ישים כל שכלו בדעת התורה לפי מדרגתו הן בנגלה הן בפנימיות ובעניני מו״מ לא יעמיק יותר מדאי כו׳ וזהו לכו לחמו. אבל לפי שאפשר להיות העסק בתורה שלא לשמה להתגדל כו׳ לכן אמר עוד לכו כו׳ בלחמי לשון יחיד לצאת מטורי דפרודי1 לבחינת רשות היחיד שהוא ית׳ יחידו של עולם ועיקר הליכה זו הוא על ידי התבוננות בתפלה באור א״ס ב״ה הסובב כל עלמין וממלא כל עלמין ואיך שנשגב שמו לבדו רק הודו על ארץ כו׳ ויתפעל על ידי זה באהבה לצאת ממאסר הגוף הגשמי לדבקה בו והוא הנקרא הילוך (עמ״ש במ״א ע״פ אם בחקתי תלכו2 וע״פ כה אמר כו׳ ונתתי לך מהלכים3 כו׳ וע״פ למען אנסנו הילך בתורתי) וכשיהיה עסק התורה אחר כך בבחינה זו להיות הילך בתורתי אז יתעלה מעלה מעלה (דהגם שנת׳ למעלה דהתורה לבב אנוש וחלש יסעד והרי בחינת לבב אנוש היינו אף שאין לו אהבה כלל עדיין להיות לכו ממאסר הגוף מ״מ ודאי זה אמת אבל הרי גם בחינת אדם צריך ג״כ ללחם והוא בחינת לכו לחמו בלחמי ממש והתורה שבבחי׳ זו תגביה הנפש ביתר שאת כו׳ ועמש״ל בד״ה יונתי בענין כי קולך ערב כו׳). וזהו ענין משארז״ל עשה רצונו כרצונך4 כדי שיעשה רצונך כרצונו פי׳ רצונו הוא בחי׳ רצון העליון שהוא למעלה מעלה אפילו מבחינת חכמה עילאה כנ״ל וכידוע שבחינת וענין הרצון למעלה אינו כמו באדם שרוצה דבר מצד שחסר לו הדבר ולכך נולד רצונו ע״פ השכל. שהטעם והשכל יחייב איך שצריך לאותו דבר ולכך יומשך הרצון אליו. משא״כ למעלה שהוא ית׳ שלימותא דכולא5 ואין לך דבר שחוץ ממנו וכלום חסר כו׳.

17ולכן בחי׳ הרצון שלו ית׳ הוא למעלה מהשכל ואינו מושג כלל. והנה כדי שיהיה רצון האדם נמשך אליו ית׳ לדבקה בו הוא מתחלה ע״י התבוננות טעם ושכל מה שמתבונן בגדולת א״ס ב״ה. וכמ״ש בזהר וירא1 (דק״ג ב׳) ע״פ נודע בשערים. לפום מה דמשער בלביה כו׳ וע״ז אמרו עשה רצונו כרצונך. פי׳ כרצונך שהוא למטה מהשכל ונמשך מהשכל. כך עשה רצונו להתבונן בגדולת ה׳. ומההתבוננות יומשך הרצון לה׳.2

18וגם פי׳ עשה רצונו וכו׳. פי׳ שע״י עסק התורה תמשיך רצונו העליון ב״ה שיתלבש בחכמה ובתבונה כו׳. וא״כ הרי תעשה רצונו להיות כרצונך כמו שרצונך הוא בבי׳ חכמה כך תעשה רצון העליון שעם היות שמצד עצמו גבהו דרכיו למעלה מבחי׳ ח״ע כנ״ל עכ״ז עי״ז יתלבש בבחינת חכמה בכדי שאח״כ יעשה רצונך כרצונו. פי׳ שכמו שרצונו הוא הגבה למעלה מבחי׳ הטעם והחכמה ונקרא רצון העליון.1 כך יפעל ויעשה הוא ית׳ להיות רצונך ג״כ בבחי׳ זו והוא מה שיאיר בך מבחי׳ אה״ר הבאה מלמעלה שהיא בחינת אהבת בכל מאדך בלי גבול שלמעלה מבחי׳ האהבה הנמשך ע״פ השכל לפום מאי דמשער הנ״ל (עמ״ש סד״ה אני ישנה2 ולבי ער בענין ואני אפתח לך כפתחו של אולם. ועמ״ש בד״ה זה יתנו3 כל העובר על הפקודים והנה בחי׳ זו דשיעשה רצונך כרצונו זהו ענין עטרה שערה לו כו׳ וכדלקמן) ואח״כ אמר עוד בטל רצונך כו׳ כי הנה בחי׳ זו שיעשה רצונך כרצונו בבחי׳ אה״ר כ״ז שייך בשעת התפלה דוקא שאז נותן לבבו בעיון תפלה ובפסוד״ז בהתבוננות כדי להגיע לאהבה ואח״כ יאיר בו גם אה״ר הנ״ל. אך אחר התפלה וכמו בעסקו בכל היום במו״מ ודאי גילוי אהבה זו חולפת ועוברת וע״כ אמר בטל רצונך. היינו לבטל רצונות הזרות בתאוות גופניים ועניני עוה״ז החומריי׳ לאכפייא לסט״א מה שהוא נגד רצון ה׳ שלזה עכ״פ יוכל כל אדם להגיע גם בעת עסקו במו״מ הגם שכבר חלף ועבר גילוי האה״ר עכ״ז יכול לבטל כל רצון זר עכ״פ.

19וזהו שאמר אח״כ גם בטל רצונך כו׳ והיינו אף שלא בשעת התפלה. דאלו בעת התפלה שנפשו צמאה לה׳ אין שייך לשון ביטול רצון זר. כי אז אין לו רק לב אחד כו׳. רק אפילו אח״כ שחלפה נעימות האה״ר ושייך רצון זר עכ״ז בטל רצונך עכ״פ. כדי שיבטל רצון אחרים הם הקליפות וסט״א.

20וענין ביטול רצונם היינו ע״ד מארז״ל מלאך רע עונה אמן1 בעל כרחו. והוא ענין בכל לבבך בשני יצריך כו׳. וזהו ענין ויין ישמח לבב אנוש. כי הנה ארז״ל נכנס יין יצא סוד2 וענין הסוד הוא דבר המוסתר ומוצנע.

21וכך הנה העולם נראה ליש ודבר ובאמת היא בטל במציאות לגבי אור ה׳ המהווה אותו רק שביטול זה מוסתר וזה הוא בחינת הסוד. ועל ידי יין שהוא בחינת ההתבוננות יצא הסוד בגילוי להיות נמשך מזה בחינת אהבה לאור וחיות זה המוסתר וכמ״ש לאהבה כו׳ כי הוא חייך.1 וזה הוא בחינת ומדרגת עשה רצונו כרצונך הנ״ל שהוא המשכת הרצון באדם על ידי ההתבוננות שהוא בחינת יין (ועמ״ש מזה בד״ה לריח שמניך) והנה יין הוא הגורם שמחה. והיינו כידוע שקיום התורה ומצות צ״לבשמחה דוקא כמ״ש בשמחה ובטוב לבב.2 וכן בתורה חדאי נפשאי לך קראי3 כו׳ וכן ונשמח בדברי תורתך כו׳ והדרך להגיע לשמחה זו הוא על ידי ההתבוננות שעם היות שהתומ״צ הן בחינת רצון העליון שלמעלה מבחינת חכמה ומבחינת התבוננות עכ״ז על ידי ההתבוננות ידיע לשמוח מזה.

22והוא מ״ש אשר קדשנו במצותיו. אשר מלשון הילול1 ושבח כמו באשרי כי אשרוני.2 כי זהו דבר יפה עד מאד להלל מה שקדשנו במצותיו שהן הן בחינת רצון העליון שלמעלה אפילו מהשגת חכמה עילאה.

23וכן בעוסקו בתורה כשיתבונן שעל ידי עסק זה מתגלה בנפשו בחינת רצון העליון הנ״ל והרי רצונו כרצונך מזה ישמח ויגל עד מאד. ובחינת התבוננות זאת היינו בחינת יינה של תורה שמשמח לבב אנוש. וזהו ענין וישמחו בך ישראל מקדשי שמך. פירוש מקדשי שמך היינו כי שמך הוא בחי׳ מלכות שהוא בחינת ממכ״ע מלכותך מלכות כל עולמים1 שהחיות המתלבש בעולמות הוא רק בחינת זיו והארה בעלמא כמו אותיות השם בלבד ונש״י הם ממשיכים גילוי בחינת קדש העליון סוכ״ע בבחינת מל׳ (והיינו ע״י תורה ומצות. וזהו ענין ישמח לבב אנוש שהמל׳ כשמתלבשת בבי״ע בנער מט״ט נעלא דשכינתא נקרא ג״כ אנוש על שמו כי רגליה יורדות2 כו׳ ועל ידי יינה של תורה נמשך להיות ישמח לבב אנוש). וזהו וישמחו בך שממשיכים מבחי׳ מהו״ע לבחינת שמך ועמ״ש מזה ע״פ אוסרי לגפן עירה והכח הזה בנשמות ישראל להמשיך מבחי׳ קדש העליון הוא כי עלו במחשבה והיינו בחי׳ מחשבה סתימאה שבה התלבשות התענוג שהתענוג השראתו בחכמה ונשמות ישראל נמשכים מפנימית ח״ע שהרי נקראו בנים למקום ועד״מ הבן הרי הטפה נמשכת מהמוחים ששם השראת כח השכל.

24ולכן יש תענוג בהמשכת הטפה והתענוג דוקא בגמר ביאה1 שהתענוג הוא מההשפעה כענין יותר משהעגל כו׳ הפרה רוצה להניק.2 וכן בנשמות ישראל עד״מ שנקרא ג״כ אור זרוע לצדיק3 מלובש בהן בחנית התענוג עליון ולפיכך ביכלתו להמשיך בחינת המשחה ותענוג עליון וזהו וישמחו בך כו׳ בבחי׳ פנימיות תענוג עליון ועי״ז ביכולתם להיות מקדשי שמך ג״כ להמשיך בחינת קדש זה בבחינת מלכות. ה להצהיל פנים משמן. פי׳ יין ישמח. אבל צהלת פנים הוא מן השמן זהו פשוטו.

25והנה ההפרש בין שמחה לצהלת פנים דלכאורה ע״י היין ג״כ כשישמח יאדימו הפנים. אך הנה ענין מה שהיין משמח היינו שפעולת היין להביא מן ההעלם אל הגילוי ולכך הוא ממשיך גילוי פנימית הדם מה שהיה בבחינת העלם ע״י היין בא אל הגילוי ולכן יאדים הפנים ולפי שחיות הנפש מלובש בדם וע״כ בפנימיות הדם מלובש חיות פנימי מהנפש יותר מהחיות המלובש בחיצוניות הדם ולכן על ידי היין מתגלה פנימית החיות מההעלם אל הגילוי מחמת גילוי פנימית הדם.

26וזהו ענין השמחה. נמצא ענין שמחה הבאה מהיין הוא מחמת גילוי פנימית הדמים. אמנם ענין צהלת פנים אינו נמשך כלל מסיבת הדמים רק הוא ענין הארת פנים שבא באדם מצד אור החכמה שמאיר בו כמ״ש חכמת אדם תאיר פניו1 וכמו שהשיב ר׳ יהודה למטרוניתא שראתה פניו צהובים ואמרה לו מורה ורוי ואמר לה שאינו שותה יין כלל אלא חכמת אדם תאיר פניו2 (נדרים מ״ט ב׳) וכמו שאמרו בר׳3 אבוה דנהירין אנפוי מפני שמצא תוספתא חדתא כו׳. והרי זהו בחינת הארת הפנים שאינו בא מחמת קיבוץ הדמים אלא בא ונמשך אור מלמעלה שמאיר ומצהיב הפנים והיינו אור המשכיל שכל חדש והוא הנקרא שמן שהוא למעלה מבחינת יין כמארז״ל שמן שצף4 על גבי יין נחלקו אם הוא חיבור כו׳. וזהו להצהיל פנים משמן דוקא (והיינו כי שמן הוא למעלה מבחינת מים עם היות כי מים הוא גם כן בחינת חכמה אך שמן הוא מקור החכמה כו׳ ועיין מה שכתוב בד״ה בהעלותך את הנרות5 בפירוש שמן משחת קדש ובד״ה מנורת זהב6 ועל פסוק כי אתה נרי).7 והנה שרש ענין ההפרש בין הארת פנים שבא משמחת היין ובין הארת פנים שבא רק מצד הארת החכמה היינו במה שמן הדם עולה החיות הפנימי בפנים מלמטה למעלה בבחינת קיבוץ והעלאה. וזהו בא בבחינת רשפי אש חמימות בוער כשלהבת ועולה ומתגלה בפנים. אבל בחי׳ הארת פנים שמאיר מן החכמה מאיר ובא מלמעלה למטה ואין בזה שום רשפי אש כי החכמה נקרא כח מ״ה שהוא בחינת ביטול וכו׳:

27ויובן כ״ז הענין בעבודה שבלב זו תפלה שמחמת ההתבוננות באה השמחה ברשפי אש שלהבת התלהבות והתלהטות הלב והוא ענין קיבוץ פנימיות החיות שבדם כנ״ל כמו יין ישמח כנ״ל. וזהו עבודת חיות הקדש שבמרכבה עליונה דכתיב בהו בוערות כמראה הלפידים1 כו׳.

28ובכל הפרשה נאמר בהן וכנפיהן שר״ל בחינת אהוי״ר בהתפעלות התלהבות והתלהטות לעוף כלפי מעלה להבטל וליכלל באור השכינה המאיר עליהם כו׳ וכן במתן תורה כתיב וכל העם רואים את הקולות1 ואת הלפידים כי הנה הקולות והלפידים לא באו כדי להפחיד את ישראל אלא היו ענין ובחינת אתערותא דלעילא ברשפי אש לעורר את האהבה בישראל באתעדל״ת שיתלהבו נפשותם ברפיש אש התשוקה לה׳ אחד ולזה היו הקולות והלפידים להלהיב כנ״י.

29וכן הי׳ שעל כל דיבור פרחה נשמתן1 שהקולות והלפידים הלהיבו בנפשותם התלהבות אורה ושמחה בבחי׳ כלות הנפש ממש עד שפרחה נשמתם על כל דבור כו׳ וכ״ז הוא בחינת שמחה בהתבוננות כמו יין ישמח כנ״ל. אבל הנה בבחי׳ החכמה להיות כי אור החכמה מאיר מלמעלה למטה ובאה בבחי׳ ביטול המציאות הפך ההתלהבות וזהו שנאמר בחיות הקדש ועל ראשי החיה רקיע2 כעין הקרח הנורא. פי׳ קרח כמו עד״מ הקרח הגשמי שנגלדו בו המים כך בחי׳ החכמה ממשכת בראשי החיות בחי׳ ביטול במציאות עד דאגלידו מיא3 ונעשו כעין הקרח והוא בחי׳ הנקודה של החר״ק שתחת האותיות כי חרק אותיות קר״ח4 להיות בחי׳ הביטול תחת האותיות.

30ואזי נאמר בחיות בעמדם תרפינה כנפיהם1 פי׳ שכנפיהם בהתלהבות אהוי״ר תרפינה למטה כי מתבטלים ממציאות שלהם ועומדים בבחי׳ ביטול לגמרי. וזהו להצהיל פנים משמן דלכאורה אינו מובן הלשון להצהיל כו׳ והל״ל ושמן יצהיל פנים כמו שאמר ולחם כו׳ יסעד ויין ישמח כו׳ וכמ״ש לעיל. אך הענין הוא לפי שכל עיקר בחי׳ ויין ישמח הוא כדי שיהיה אח״כ להצהיל פנים משמן כי כל עיקר השמחה ברשפי אש התשוקה בתחלה בבחינת רצוא שהוא נקרא יין הוא רק כדי שיהיה אחר כך בחינת השוב והוא בחינת ההמשכה וגילוי אור הבא על ידי החכמה שהוא בחינת חכמת אדם תאיר פניו כו׳ נמצא שמהכוון העקרי הוא בחינת השוב שהוא בחינת להצהיל פנים משמן כי בזה יש קיום יותר. אך בהיות שא״א שיבא לבחינת שוב אלא א״כ קדם לו בחינת הרצוא ברשפי אש דוקא והיינו כדי לצאת ממאסר הגוף שזהו על ידי ההתבוננות ורשפי אש כו׳ (עמ״ש בד״ה ונקדשתי בתוך בנ״י ובד״ה והיה לכם לציצית) ע״כ אמר תחלה ויין ישמח ואחר כך להצהיל שהוא עיקר המכוון כו׳ (וע׳ מענין ויין ישמח כו׳ בזהר ויחי דר״מ ע״א שמיני ל״ט ע״א2 קרח קע״ז ב׳. פנחס דרט״ז סע״ב דרי״ז סע״א. ויקרא י״ב ע״ב. משפטים קכ״ד ב׳. פקודי דרמ״ו סע״א).3 (ועמ״ש בד״ה אסרי לגפן עירה4 אסר יו״ד שבחינת יו״ד הוא ח״ע הוא אוסר ומקשר לבחינת גפן כו׳ ע״ש) ובכ״ז יובן מה שאנו אומרים כי באור פניך נתת לנו תורת חיים כו׳ כי התורה מחכמה נפקת והוא בחינת הארת פנים (ועוי״ל ע״ד שנתבאר לעיל בפי׳ עשה רצונו כרצונך שהוא הרצון הנולד ונמשך מהשכל וההתבוננות שזהו בחינת יין והיינו כדי שעי״ז אח״כ יעשה רצונך כרצונו רצון העליון שלמעלה מהשכל וזהו בחינת העטרה דלקמן וזהו ג״כ בחי׳ שמן שהוא מקור החכמה שלמעלה מהבינה והדעת ושכל המושג ומובן נמצא מה שיין משמח שהוא בחי׳ עשה רצונו כרצונך תכליתו הוא להצהיל פנים משמן דהיינו ענין שיעשה רצונך כרצונו כו׳ וכדלקמן בפי׳ מצהלות חתנים מחופתם):

31ו ומעתה נבוא לענין הפסוק צאינה וראינה כו׳ בעטרה שעטרה לו אמו כי הנה עטרה הוא בחי׳ רצון העליון1 כמ״ש כצנה רצון תעטרנו2 שהוא בחי׳ מקיף עליון והוא בחי׳ כתר תורה והוא למעלה מבחינת לחם ויין שהוא מה שנמשך בבחינת א״פ משא״כ עטרה הוא מבחינת גילוי אור א״ס עצמו הסוכ״ע (וע״ד מ״ש בזהר ר״פ בהעלותך) (דקמ״ח ע״ב) בפי׳ והוא כחתן יוצא מחופתו מאן איהו חופתו דא איהו עטרה שעטרה לו אמו כו׳ ומבואר לעיל בד״ה לסוסתי שבחי׳ חופה הוא סוכ״ע ועמ״ש מזה ג״כ בד״ה תורה צוה3 וע׳ בזהר בראשית ד״ח ע״א4 ולכן ארז״ל אלעתיד לבוא צדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהם5 שלעתיד יומשך ויתגלה אור א״ס הסובב כל עלמין בבחי׳ גילוי והנה מבחינת בעטרה שעטרה לו אמו ביום חתונתו נמשך בחי׳ להצהיל פנים משמן וכמאמר קול מצהלות חתנים מחופתם.

32והענין כי הנה ארז״ל נובלות חכמה שלמעלה תורה. פירש שהתורה כמו שירדה למטה נמשכה מבחינת אחוריים דח״ע כמ״ש באגה״ק ד״ה עוטה אור1 וזהו בחינת התורה שנק׳ לחם ועמ״ש בענין דומה דודי לצבי מה צבי מחזיר ראשו לאחוריו כו׳ אמנם בחינת להצהיל פנים היינו ענין יאר ה׳ פניו שיומשך בהתורה גילוי עצמיות ח״ע ממש שלמעלה מבחי׳ נובלות חכמה כו׳ וכענין חכמת אדם תאיר פניו2 שהוא ע״י רוב הגילוי אור חדש ממקור החכמה הנובע כ׳ו וזהו ענין עוסק בתורה לשמה לשם התורה עצמה שיהיה אור א״ס ב״ה שורה ומתגלה בה וזהו להצהיל פנים משמן דייקא כי שמשן הוא מקור הח״ע ועצמיותה ושרשה וכמשנ״ת לעיל ומשם דייקא נמשך בחי׳ להצהיל פנים יאר ה׳ פניו כו׳ אך עכ״ז בחי׳ להצהיל ומצהלות חתנים נמשך מחופתם דוקא שהוא מבחי׳ סוכ״ע שמשם נמשך הגילוי להיות בחי׳ להצהיל פנים משמן דהיינו שע״י בחי׳ עטרה וחופה הנ״ל נמשך להיות גילוי בחי׳ עצמיות ח״ע הנקרא שמן מה שלמעלה מבחי׳ נובלות כו׳ (ועמ״ש מזה בד״ה תורה צוה הנ״ל ועיין בזהר ויקרא) (דף ז׳ ע״ב)3 ע״פ כשמן הטוב כו׳ ובזהר הרקיע שם ור״פ אמור (דפ״ח) גם י״ל במש״כ4 ועיקר העטרה היינו גילוי אור אבא בחינת שמן שהוא ע״ד מ״ש בע״ח שכ״ב פ״ג5 ומתפארת דאבא נעשה לו נשמה כו׳ וכתר אמיתי נעשה כו׳ ע״ש וע׳ בזהר אמור (דק״ב סע״ב)6 ובפי׳ הרמ״ז שם גבי וכדין ירית מלכא לאו״א כו׳ ע״ש אך עיקר המכוון כאן הוא כנ״ל והכל עולה בקנה א׳. אך מכל מקום נקרא בעטרה שעטרה לו אמו כי אף שהעטרה עצמה היא למעלה מעלה מבחי׳ אימא (וכמ״ש הרמ״ז וכמ״ש ג״כ במק״מ פ׳ אחרי בדף ס״ו ע״ב)7 שהיא בחי׳ יין ישמח כמ״ש אם בנים שמחה עכ״ז שעטרה לו אמו. כי להיות גילוי והמשכת עטרה זו צ״ל כסדר המדרגות וכמאמר עשה רצונו כרצונך כדי שיעשה רצונך כרצונו ונת׳ למעלה בפי׳ שיעשה רצונך כרצונו שהוא ענין גילוי בחינת רצון העליון שלמעלה מהחכמה דהיינו המשכת הכתר שהרצון העליון שהוא רצונו יומשך ויתגלה ברצון התחתון שנקרא רצונך וכדי שיהיה בחינה זו צ״ל תחלה עשה רצונו כרצונך. והוא על ידי התבוננות בחינת יין ישמח שעי״ז מולידים הרצון התחתון. והוא גורם לגילוי רצון העליון. וזהו בעטרה שעטרה לו אמו כו׳. (וז״ש בזהר אמור) (דצ״ד ע״א)8 והאי יין מעטרא למלכא בעטרוי הה״ד שעטרה לו אמו. ועיין מה שכתוב בד״ה ויקהל משה9 מענין רצון התחתון שהוא כלי לגילוי רצון העליון כו׳ ועל ידי עטרה זו נמשך בחינת להצהיל פנים משמן כו׳ וענין במלך שלמה מלך שהשלום שלו נתבאר למעלה שעי״ז נמשך שלום בפמליא של מעלה ובפמליא של מטה. ומקור בחינת שלום זה נמשך מבחי׳ העטרה וכתר תורה.1011

33והנה כדי להיות גילוי בחינת עטר זו צ״ל צאינה וראינה צאינה בבי״ע וכמו עד״מ שאבן טוב1 המבהיק ביותר א״א לראות ולהביט בו נגד השמש ממש רק דייקא במקום שאין שם אור כ״כ וגם כמו שא״א להסתכל באור האבוקה מקרוב ממש אלא מרחוק כו׳ (גם יש לומר דוגמא לזה ממ״ש בע״ח של״א2 פ״א בשם הזהר בפי׳ ותתצב אחותו מרחוק. מרחוק ה׳ נראה לי כי כל אורות אבא הם מרחוק ולא מקרוב כו׳ ובפע״ח שער העמידה ס״פ י״ג) ועוי״ל כפשוטו בפי׳ צאינה שזהו ענין לכו לחמו כו׳ כי עם היות דהעטרה היא שעטרה לו אמו שהיא בחי׳ אם הבנים שמחה3 וישמחו בך כו׳ אך שמחה זו היא בחי׳ יינה של תורה כנל וכמו שא״א לשתות יין אליבא ריקנא כך מתחלה צ״ל ולחם לבב אנוש יסעד4 והיינו לכו לחמו בלחמי5 וזהו צאינה כו׳ ואח״כ ויין ישמח כו׳ להצהיל פנים וזהו וראינה בעטרה שעטרה לו אמו ביום חתונתו כו׳ (ועיין מענין צאינה וראינה בעטרה כו׳ בזח״א ויחי רמ״ו א׳ רמ״ח סע״ב ח״ב וארא כ״ב א׳ תרומה קל״ד א׳ ח״ג אמור צ״ח א׳ נשא קמ״ח ב׳ בלק ר״ט6 א׳):