צאינה וראינה בנות ציון במלך שלמה בעטרה שעטרה…

1צאינה וראינה12 בנות ציון במלך שלמה בעטרה שעטרה לו אמו ביום חתונתו וביום שמחת לבו. ואמרז״ל ביום חתונתו זה3 מתן תורה. להבין מהו לשון צאינה כי מהיכן תצאנה ויציאה זו מה ענינה. הנה ארז״ל לא זז הקב״ה מחבבה4 לכנסת ישראל עד שקראה אמי.

2ולהבין זה צריך להבין מה שנקרא שם ה׳ בלשון חכמים תנאים ואמוראים בשם הקב״ה1 ולמה בחרו חכמים שם זה משאר שמות שיש לו ית׳. אך הענין כי פי׳ וביאור מלת קדוש בוי״ו שהוי״ו מורה על המשכה שהיא המשכת קדושתו ית׳ להיות ממכ״ע ווסוכ״ע שהוא המשכה והארה בעלמא שאין ערוך אליות ית׳ כי הוא אחדות פשוט והנבראים המה בעלי גבול ואפילו נבראים עליונים אלף אלפין ורבי רבבן היש מספר לגדודיו2 שהם בבחינת אין מספר ואין סוף מ״מ הרי הם בבחינת התחלקות אלא שההתחלקות הוא בתוספת ורבוי עד אין קץ ותכלית. משא״כ בא״ס ב״ה בעצמו ובכבודו לא שייך כל זה כי הוא ית׳ אחדות פשוט בתכלית הפשיטות אלא שנמשך המשכה והארה מצומצמת בכדי שיהיו העולמות והנבראים יכולים לקבל כאו״א לפי מדרגתו ומ״מ הארה והמשכה ההיא נק׳ בחינת קדוש ומובדל כי הארה והמשכה זו אינה כדמיון הנשמה המתפשטת בתוך הגוף להחיותו ולקיימו שהיא מתפעלת ממקרי הגוף לפי שהיא מלובשת ממש בתוך הגוף. שהרי כשמתלבשת במחשבה אחת היא נתפסת ומוקפת בה עד שאינה יכולה להתלבש במחשבה אחרת. משא״כ ההארה וההמשכה שממנו יתברך להחיות ולהוות עולמות רבים ונבראים עד אין קץ ותכלית ברבוי התחלקות מדרגות רבות ושונות וכולם אין דעותיהם שוות ואין מחשבותיהם שוין זה לזה ואין מחשבה ודעה אחת תופסת ומקפת את החיות הנמשך בה להטריד ולבלבל שלא יתלבש במחשבה ודעה אחרת לפי שהארה והמשכה זו אינה אלא בבחינת השגחה בעלמא (פי׳ עם היות שהיא השגחה פרטית על כל דרכי איש ועלילות מצעדי גבר אך אין זה כידיעת האדם שכשרוצה לידע איזו דבר הנה ידיעתו מלובשת באותו דבר הידוע. אבל בו ית׳ אינו כן אלא ע״ד הכל גלוי וידוע לפניו וכמ״ש מזה בד״ה רני ושמחי3 בפ׳ מקץ4 וע״פ ארדה נא ואראה בפ׳ וירא)5 ואינה נתפסת ומלובשת ממש בתוך הנבראים רק צופה ומביט עד סוף כל הדורות6 בסקירה אחת וכמ״ש היוצר יחד לבם7 המבין אל כל מעשיהם ולכן נק׳ ההארה וההמשכה ההיא בחי׳ קדוש ומובדל אלא שהוא קדוש בוי״ו שמורה על המשכה שהיא המשכת ההשגחה וסקירה אחת. וזהו ענין המלאכים שאומרים ג״פ קדוש עד שאומרים הוי׳ צבאות אות הוא בצבא דילי׳8 כו׳ וזהו אין קדוש כהוי׳9 ופי׳ בזהר פ׳ תזריע10 (דמ״ג א׳) דכמה קדישין נינהו כו׳ ולאו קדישין כהוי׳ ע״ש. והענין כי שם הוי׳ היינו שמהוה את הכל ואע״פ שמהוה את הכל אעפ״כ הוא קדוש ומובדל מהם בבי׳ סוכ״ע ואינו כדמיון הנשמה כו׳ כנ״ל.

3ולכן בחינת קדוש כזה לא נמצא בכל בחינות קדישין דלעילא מפני שבכל סדרי ההשתלשלות מי שנקרא קדוש שהוא מובדל מאיזו דבר לא ימצא בו ההפכי היינו ההתפשטות והאחזה בדבר שהוא קדוש ומובדל ממנו. משא״כ למעלה באור א״ס ב״ה הסוכ״ע שהוא קדוש ומובדל ואעפ״כ הוא דוקא המהוה כל העולמות שעיקר החיות וההתהוות הוא מבחינת המקיף וכמ״ש בסש״ב ס״פ כ״ג וס״פ מ״ח וכ״ה בע״ח שהמקיף מצחצח הכלי מבחוץ1 כו׳ ועמ״ש בד״ה יביאו לבוש מלכות2.3 ולכן אין קדוש כהוי׳. וזהו דאיהו תפיס בכולהו עלמין ע״י שסוכ״ע ומהוה ומחיה אותם עי״ז מאין ליש ועכ״ז לית מאן דתפיס ביה4 והוא קדוש ומובדל כו׳:

4ב והנה כתיב שאו ידיכם קדש1 וברכו את הוי׳ כי המשכת קדוש להיות הוי׳ צבאות צריכה ברכה והמשכה תמיד בכל דור ודור שלא יסתלק החיות מפני הדור שאינו ראוי לכך. וצריכים להמשיך מחדש המשכת קדושתו2 יתברך וברכה והמשכה זו היא מבחינת קדש העליון3 שהוא למעלה מעלה מבחינת קדוש בוי״ו שהוא ענין ההמשכה להיות ממכ״ע וסוכ״ע. משא״כ קדש בלא וי״ו אינו בגדר עלמין כלל4 והוא למעלה מעלה מבחינת ממכ״ע ומבחינת סוכ״ע ועליו נאמר אם צדקת מה תתן לו5 ורבו פשעיך מה תעשה לו שאין העוונות פוגמים שם כלל ומשם נמשך שפע ברכה והמשכה להיות המשכת אור א״ס ב״ה בנבראים גם שלא לפי מעשיהם וזהו לשון הקב״ה שהקדוש בוי״ו שהוא ענין ההמשכה להוות ולהחיות הנבראים הוא ברוך ונמשך מקדש העליון תמיד בכל דור ודור. אך הגורם להשפיע שפע ברכה והמשכה מקדש העליון להיות קדוש בוי״ו הם ישראל ע״י שאו ידיכם קדש.

5והענין כי ידיכם ב׳ ידים הם ב׳ פסוקים הראשונים שבק״ש שמע ישראל וברוך שכמל״ו1 שהם צריכים כוונת הלב2 לעכב והם יחודא עילאה ויחודא תתאה.3 יחודא עילאה למסור נפשו באחד4 במס״נ ממש שתשתפך נפשו להיות בטילה ונכללת באור א״ס ב״ה ומיוחדת במאצילה ב״ה כמו שהיתה קודם שירדה לעוה״ז כי בהתבוננותה באחד בבחינת יחודא עילאה איך שהוא אחד ממש שהוא לבדו הוא ואין עוד מלבדו5. אי לזאת תכלה ותכסוף הנפש לצאת מנרתקה הוא מאסר הגוף כו׳.

6ויחודא תתאה היא בחינת בע״כ אתה חי1 דהיינו אחר שכבר נמשך שם כבוד מלכותו להיות מלכות כ״ע להוות מאין ליש דוקא ומוכרח להיות יש גשמי יהיה בבחינת ביטול היש שיהא היש בטל ונכלל גם כן באור א״ס ב״ה בקיום עוצם עיניו מראות ברע ובשמירתו ממחשבות והרהורים אשר לא לה׳ המה ולא תתורו אחרי לבבכם כו׳ (ועמ״ש מענין זה בד״ה שיר השירים).2 וב׳ בחינות אלו הם הן ב׳ ידים כי דרועא ימינא וימינו תחבקני3 כאדם החובק את חבירו שלא יזוז ממנו אנה ואנה. וכך הוא ענין יחודא עילאה בחינת יחוד ממש במאציל העליון ב״ה כלה שארי ולבבי כו׳ ובחינת יחודא תתאה היא בחינת דרועא שמאלא4 בחינת גבורות שמאחר שרואה גשמיות העולם ליש דבר נפרד צריך להיות בבחי׳ התגברות מאוד הן בסור מרע עוצם עיניו כו׳ והן בבחינת ועשה טוב יותר מטבעו ורגילותו וכמ״ש בסש״ב פט״ו וב׳ בחינות ידים אלו הן בחינת נשיאות והעלאה לקדש העליון להיות בטל ונכלל באור א״ס ב״ה ממש שאינו בגדר עלמין כלל למעלה מבחי׳ ממלא ומבחינת סובב ועי״ז וברכו את ה׳ להיות נמשך שפע ברכה והמשכה להיות גילוי אור א״ס ב״ה מלמעל ה למטה וכמו שכתוב אם ישים אליו לבו5 אזי רוחו ונשמתו אליו יאסוף רוחו ונשמתו הן הן חיות ואור א״ס ב״ה בחינת קדוש אליו יאסוף להיות גילוי אור א״ס ב״ה גם למטה וזהו לא זז6 מחבבה עד שקראה אמי שכמו שהאם מברכת את בנה עד״מ כך ישראל מברכין לאביהם שבשמים כביכול שהם הם הממשיכים בחינת קדוש להיות הוי׳ צבאות מקדש העליון ע״י נשיאות ידיהם ביחו״ע ויחו״ת וזהו שארז״ל הקב״ה קראה אמי פי׳ בחינת קדוש בוי״ו המורה על ההמשכה קרא לכנסת ישראל אמי שהם הם הממשיכים כנ״ל ועיין בזהר ויקרא (די״ג ע״א):7891011

7ג והנה המשכה זו דרך כלל היא מ״ש והיו הדברים האלה1 אשר אנכי מצוך הדברים האלה היא המשכת התורה שהיא מבחי׳ אנכי ממש מצוך לשון התקשרות והיא המשכת ח״ע כי אורייתא מחכמה נפקת והיא בחי׳ יו״ד של שם הוי׳ שבה מתלבש אור א״ס ב״ה ממש כידוע. אך דרך פרט הנה איתא בכוונת ק״ש שע״י רמ״ח תיבין שבק״ש ממשיכים בחי׳ רמ״ח אברי׳ עילאין לבחי׳ אדם העליון ועל דמות הכסא דמות כמראה אדם כו׳ להמשיך בחי׳ אדם כו׳.

8והגם שא״א לבאר להשכיל היטב דבר זה בפרטיות כי אין לו דמות הגוף1 כו׳ ח״ו. אך מ״מ מאחר שכך דברה תורה בדרך משל ומליצה יש לנו רשות לדבר בם. ולהבין משל ומליצה אפס קצהו.

9וגם רז״ל אמרו מעלה אני עליכם כאילו עשאוני.1 והענין כי הנה כתיב ביעקב ויקרא שמו ישראל2 ופי׳ ישראל לי ראש3 שישראל הם העושים בחינת ראש להקב״ה כביכול דהיינו עד״מ כמו שיש בראש מוחין חב״ד ועצם הגולגלת החופף על המוחין כך ישראל הם הממשיכים בחינת מוחין חכמה מוחא איהו מחשבה מלגאו4 היא המשכת התורה המלובשת בגשמיות שהוא בחינת ח״ע לא ידע אנוש ערכה5 שלפי פשוטו הנה כל המקרא תנ״ך הוא מלא כמעט בסיפורי מעשיות (ועיין בזהר בהעלותך קמ״ט6 ב׳ קנ״ב א׳) וגם תשבע״פ הלכות שרשן ויסודותן מח״ע שהיא חכמה נפלאה שאין שכל אנושי משיג טעמי תורה וההלכות ואפילו ע״פ קבלה7 מפי סופרים ומפי ספרים הנה מעט אשר נמצא כתוב אצלנו ואפי׳ במועט זה אין די באר פרטיות כל הענינים לעומקם ולאשורם והמשכה זו שמחכמה עילאה להתלבש בגשמיות הענינים כמו תרומות ומעשרות וסיפורי מעשיות שבתנ״ך וגם התלבשות אור א״ס בחכמה שחכמה עילאה הגם שהיא לא בחכמה ידיעא אך מאחר שהיא בחינת חכמה והשגה אלא שהיא השגה נפלאה שאינה מושגת לשכל הנבראים רחוקה היא מאד מאור א״ס ב״ה ממש שהוא רם ונשא לאין קץ וכו׳ תלויה בישראל למטה ע״י בחינת שאו ידיכם קודש ביחו״ע ויחו״ת ואח״כ והיו הדברים האלה8 אשר אנכי מצוך כו׳ שעי״ז ממשיכים להיות גילוי אור א״ס ב״ה ממש בחכמה כו׳ ובחינת עצם הגולגלת החופף על הראש הוא בחינת הרצון שלמעלה מהמוחין כי הרצון הוא למעלה מטעם ודעת המושג ומובן (ועמ״ש מזה בד״ה תקעו בחד שופר) וזה ממשיכים ישראל ע״י בחינת ביטול רצון שיש לכל אחד ואחד מישראל בחינה זו בטל רצונך9 כו׳ הגם שאין לו השגה בתורה וגם אין לו התבוננות גדולה בנפשו המשכלת ומתבוננת בגדולת ה׳ אשר לא יכול להרחיב ולהעמיק שכלו ובינתו מ״מ ע״י ביטול רצון פשוט בלי טעם ודעת ממשיך רצון העליון ב״ה כמאמר יהי רצון עושים רצונו של מקו ם להיות המשכת ממכ״ע וסוכ״ע וגם חסד דרועא ימינא ממשיכים ישראל ע״י צדקה וחסד שעושים למטה וגבורה דרועא שמאלא ע״י התגברות האדם נגד רצונו וטבעו הנמשך מנפש הבהמית ותפארת גופא היא מדת הרחמנות המו מעי לו10 והנה רחמנות היא בחי׳ התפעלות שהיא רחוקה מאד מאור א״ס ב״ה שהוא אחדות פשוט ובחי׳ רחמים פשוטים אלא שישראל ממשיכי׳ להיו׳ התלבשות אור א״ס ב״ה במדת הרחמנות ע״י פסוד״ז במה שמשבחים ומהללים אותו ית׳ שעי״ז מעוררים למעלה להמשיך אור א״ס למטה להתלבש במדת רחמנות11 ולהיות בבחי׳ המו מעי לו ובחי׳ נצח והוד12 תרין שוקין13 ממשיכים ע״י בחי׳ ניצוח שבישראל דהיינו שעושה גם נגד רצונו ושכלו רק בדרך אתכפיא בלי טעם ודעת והיא עבודת האדם לכל היום גם אחר התפלה שחולפת ועוברת האהבה ורצון שמחמת ההתבוננות מ״מ נשאר רשימו קצת דהיינו ההסכמה שעלה במוסכם אצלו לילך בדרך טובים ולהתרחק מן הרע ומחמת זה יש לו בחי׳ ניצוח גם בלי טעם ודעת וגם בחי׳ הודיה מודים אנחנו לך להיות בטל לרצון העליון ב״ה ולהתגבר נגד תועבת ה׳ אשר שנא ולכן נקרא בחי׳ נצח והוד תרין שוקין כמו בחי׳ שוקיים עד״מ שאין בהם גילוי טעם ודעת. וזהו וגם נצח ישראל לא ישקר14 שבחי׳ נצח אינה חולפת ועוברת כו׳ (ועמ״ש מזה בד״ה אלה מסעי15 ובאגה״ק ד״ה להבין משל ומליצה) ובחי׳ יסוד סיומא דגופא אות ברית קדש הוא בחי׳ התקשרות ע״י התקשרות ודביקות ישראל באלקים חיים שלא למשוך אחר חומריות גופו16 וחומריות העולם. ובחי׳ מלכות פה17 ע״י עסק התורה בפה ודברי אשר שמתי בפיך וכל הקורא ושונה הקב״ה קורא ושונה כנגדו.18 וזהו ענין המשכת בחי׳ אדם העליון19 שיעור קומה שלמעלה שהן ע״ס העליונות ע״י עשר כחות הנפש שבהן ועל ידן נמשך אור א״ס ב״ה להתלבש בע״ס העליונות כו׳ ולכן קרא הקב״ה לכנס״י אמי:2021

10ד אך בעטרה שעטרה לו אמו עטרה היא בחינת כתר מלכות שהיא למעלה מגוף המלך (כמ״ש בע״ח שכ״ב ספ״ו1 שהכתר אינו מכלל גופו כו׳) עד״מ שמכתירין אותו באבנים טובות שעם היות שהאבנים הן דומם מכל מקום לפי שהן טובות ומאירות נעשין לו כתר על ראשו. וכך עד״מ על ידי אותיות התורה המלובשות בגשמיות תרומות ומעשרות כו׳ נעשה בחי׳ כתר למעלה (ועמ״ש מענין זה בד״ה נר חנוכה2 מצוה להניחה כו׳ משמאל כדי שתהא מזוזה מימין בפ׳ מקץ) והענין כי הנה ארז״ל בשעה שהקדימו ישראל3 נעשה לנשמע באו מלאכי השרת וקשרו להם שני כתרים א׳ כנגד נעשה ואחד כנגד נשמע. וביאור הדבר כי הנה פי׳ וביאור מלת נשמע הוא להיות בטל לדבר תורה המדברת בפיו שהיא רצונו וחכמתו יתברך כאלו שומע שהשכינה מדברת מתוך גרונו כמ״ש תען לשוני אמרתך4 וזהו השמע לאזניך מה שאתה מוציא מפיך5 דהיינו בחי׳ אתה הוא המוציא כו׳ והקדימו לזה בחינת נעשה להיות בטל לבעל הרצון הוא אור א״ס ב״ה לבדו בעצמו שעל ידי ביטול זה נמשך בחי׳ נשמע המשכה מלמעלה למטה כי רוח אייתי רוח6 ואמשיך רוח.

11וזהו שארז״ל כל האומר אין לי אלא תורה1 אפילו תורה אין לו והיינו כי אין התורה שייכה אליו ואינה נמשכת לו מאור א״ס ב״ה אלא על ידי בחינת ביטול רצון לגמרי לה׳ לבדו להיות בטל ונכלל באור א״ס ב״ה ממש וביטול רצון שבבחי׳ נעשה ובבחי׳ נשמע נק׳ כתרים (ועמ״ש בד״ה כי עמך מקור חיים2 בענין וגלה על ראשה כו׳ וע׳ בזהר פ׳ צו דל״ד ע״ב) וכך עד״מ למעלה נקרא בחי׳ כתר בחינת ביטול רצון3 כביכול שמבטל רצונו העליון ב״ה שהוא בלתי סוף ובלתי תכלית להיות לו רצון בתורה ומצות שהוא ית׳ רם ונשא מרצון זה וכמ״ש אם צדקת כו׳ רק רצון זה המלובש בתורה ומצות4 הוא חסד וצדקה אשר עשה אלהים לנו וזהו תען לשוני אמרתך כי כל מצותיך צדק ולכן כל המצות נקראות בשם צדקה וכתיב וצדקה תהיה לנו כי נשמור לעשות את כל המצוה הזאת שכל המצות הן צדקה וחסד אשר המשיך ה׳ בהן את רצונו העליון שהוא בלתי סוף ובלתי תכלית5 והגורם המשכה זו וצדקה וחסד זה הוא עסק התורה בבחינת ביטול רצון וכמ״ש ודברי אשר שמתי בפיך6 הגם כי זאת התורה אדם שהתורה היא בחי׳ אדם דאורייתא מחכמה נפקת. מ״מ היינו בבחי׳ יציאתה מההעלם אל הגילוי. אבל שרשה ויסודתה העליון שממנו לוקחה כתיב וממדבר מתנה7 מדבר היא בחי׳ עליונה למעלה מעלה מבחי׳ אדם כי במדבר כתיב אשר לא עבר בה איש8 ולא ישב אדם שם כי בחי׳ איש הוא מ״ש ה׳ איש מלחמה9 מלחמה להוי׳ בעמלק דהיינו כשכבר נמשך בבחי׳ הוי׳ אחר המשכת ג״פ קדוש בוי״ו.10 אבל במקורו ושרשו באור א״ס ב״ה ממש נקרא בחי׳ מדבר אשר לא עבר בה איש ולא ישב אדם שם שהוא למעלה מעלה מבחינת אדם (וע׳ בספ״ד בזהר תרומה דקע״ז א׳ ובזהר הרקיע שם) ומשם נמשך להיות בחינת כתר על הראש ומוחין שהוא למעלה מעלה מבחי׳ הראש ומוחין:1112

12וזהו צאינה וראינה בנות ציון במלך שלמה כי הנה ענין מלך שלמה. מלך שהשלום שלו1 וכתיב שלמה בה״א. והענין כי להיות המשכה מאור א״ס ב״ה שכשמו כן הוא אין לו סוף כו׳ להחיות עולמות ונבראים שהם בעלי גבול. הנה המשכה זו היא מן ההיפוך אל ההיפוך לגמרי.

13והמחבר ההמשכה והעושה שלום לחבר שני הפכים הוא ענין מלך כי מלכותך מלכות כל עולמים. וכמאמר יחיד חי העולמים מלך. כלומר שהוא לבדו ית׳ יחיד ומיוחד אלא שחי העולמים הוא רק בחי׳ מלך מחשבתו הקדומה אנא אמלוך.1 וזהו מלך שהשלום שלו וכתיב שלמה בה״א שהשלום נמשך עד בחי׳ ה״א תתאה היא המחיה את הנבראים ומהוה אותם מאין ליש ומוציאם מהעלם אל הגילוי ומכח אל הפועל (ועמ״ש מזה ג״כ בפ׳ בראשית בד״ה צאינה וראינה) ומי הוא הגורם שלום זה והתחברות זו היינו עטרה שעטרה לו אמו דבאתעדל״ת תליא מלתא. והנה הנשמות שבג״ע יש מהן שנקראו בנות ירושלים. ויש מהן שנקראו בנות ציון. בנות ירושלים הן הנשמות שעדיין לא נתלבשו בגופות בנ״א שמקבלות יראה שלם דהיינו שלימות היראה שהיא בבחי׳ א״ס מה שאין המלאכים עליונים יכולים לקבל כ״א כפי מה שנמשך להם במדה לכל א׳ וא׳ לפי מדרגתו. משא״כ יתר מכדי מדתן ארז״ל הושיט הקב״ה אצבעו הקטנה2 ביניהם ושרפן שנתבטלו במציאות לפי שהושיט אצבעו הקטנה יתר מכדי מדתם הראויה להם לפי שהם נתלבשו בבחי׳ גופות מיסוד האש ויסוד הרוח וכמ״ש עושה מלאכיו רוחות3 משרתיו אש לוהט. אבל הנשמות שעדיין לא נתלבשו בגופות יכולות לקבל אור א״ס ב״ה כמו שהוא בבחי׳ א״ס וכמ״ש חי ה׳ אשר עמדתי לפניו4 לפי שהן כלולות ומיוחדות במאצילן ב״ה ממש (וכמ״ש מזה לעיל בד״ה שחורה אני כו׳) ובנות ציון נק׳ הנשמות שבגן עדן שבאו מעוה״ז כי ציון מלשון ת״ח שבבבל מצוינים.5 פי׳ מלובשים שנעשה להם בחי׳ לבושים מעסק התורה והמצות אשרי מי שבא לכאן6 ותלמודו בידו כדי שיוכלו ליהנות מזיו השכינה כמו שא״א להסתכל באור גדול בלי כלי ולכן כל הנביאים ואפילו משה רבינו ע״ה ראה באספקלריא אלא שמרע״ה ראה באספקלריא אחת המאירה7 ושאר הנביאים דרך ז׳ אספקלריאות.

14וזהו ימים יוצרו ולא אחד בהם1 ולו קרי כי ימים הם לבושים והם יוצרו בכדי שיהי׳ בחי׳ אחד מאיר בהם.2 אך לבוש זה אינו אלא ליהנות מזיו בבחי׳ ההשגה הנפלאה שהוא בחי׳ חכמה כי חכמת אדם תאיר פניו3 ובאור פניך נתת לנו תורת חיים שהתורה היא בחינת אור פניו ית׳ שנהנין מזיו זה הצדיקים בג״ע והוא זיו התורה והמצות אבל בעטרה שעטרה לו אמו הן הם התורה והמצות עצמן שהן למעלה מעלה מבחינת חכמה שממדבר מתנה בחי׳ מדבר אשר לא ישב אדם שם ולא ניתן ליהנות לבני אדם בהשגתם והשכלתם כלל. הנה ע״ז נאמר צאינה וראינה. כלומר צאינה מן הלבושים כי אין צורך ללבוש שאין הלבוש אלא כדי להיות כח לקבל ההשגה הגדולה והנפלאה. אבל בעטרה אין כח ההשגה מגעת לשם כי היא למעלה מעלה מכח ההשגה והחכמה כנ״ל (ובזהר נז׳ מענין צאינה וראינה4 בפ׳ תרומה קל״ד א׳ וברבות ס״פ פקודי פ׳ אחרי ספ״ך במדבר ספ״ב פי״ב דרמ״ח ג׳ ובשה״ש רבה ע״פ צאינה וראינה):5