מי כה׳ אלקינו המגביהי לשבת המשפילי לראות בשמים ובארץ

1מי כה׳ אלקינו1 המגביהי2 לשבת המשפילי לראות בשמים ובארץ. הנה כתיב כי נר מצוה ותורה אור.3 הרי שהמשיל הכתוב את המצוה לנר וכתיב נר הוי״ה נשמת אדם4 שהנשמה נמשלה לנר. וצריך להבין מהו ענין הנר של מצוה ומהו הנר של הנשמה.

2והנה ענין הנר הוא שקרוי ע״ש הפתילה כי היא עיקר הנר. אך אין נר בלא שמן. שהשמן הוא הגורם להיות הדלקת הנר בנחת שיהא שוהה ומתעכב זמן מה. ואילולי השמן הי׳ דולק מהר ובמרוצה. והיינו ע״י שהשמן נמשך אחר הפתילה. והוא נשרף ונכלה באור הנאחז בפתילה עד שהוא כלה לגמרי ולא נשאר ממנו כלום מפני שהוא עולה כולו באש. ומ״מ הפתילה היא עיקר הנר. לפי שהאור הדולק הוא ע״י שנאחז בפתילה. ואלו היה האור נטבע בשמן היה כבה רק שהפתילה היא המחברת את האור אל השמן כשהשמן נמשך אחר הפתילה:

3ולהבין משל זה בנמשל בנר מצוה ונר הוי״ה נשמת אדם. צריך להקדי׳ ענין ואהבת וגו׳ בכל לבבך בב׳ יצריך1 ביצ״ט וביצה״ר שלכאורה אינו מובן איך ישוב היצה״ר לאהבה את הוי״ה ע״י האדם והלא לא ישמע אליו. אך הענין2 הוא כי הנה ביאור ענין יצ״ט ויצה״ר3 הוא כי נודע שיש בכל אדם ב׳ נפשות נפש אלהית ונה״ב וכל נפש מתחלקת לשנים. שהם שכל ומדות.

4והנה עיקר הנפש הוא השכל. כי נה״א עיקרה היא נפש המשכלת1 ומתבוננת תמיד ומשגת באוא״ס ב״ה. ואין לה השכלה אחרת. והמדות אהוי״ר הנולדות מן השכל והשגה זו הן הנקראות בשם יצ״ט.2

5וכן עיקר נה״ב היא המשכלת ומשגת גשמיות עוה״ז1 וחומריותן שהוא זלעו״ז לעומת נה״א. שהשכל המלובש בענינים גשמיי׳ הוא הפך ממש מן השכל שבנה״א. שהיא בחי׳ חכמה עליונה בחי׳ חכים ולא בחכמה ידיעא. למעלה מן השכל המושכל ומושג בגשמיות.

6והשכל המושכל ומושג בגשמיות ע״פ שכל אנושי הוא שקר1 והפך ממש מחכמת אלהות שהיא חכמת אמת2 והמדות הנולדות משכל הגשמי הן הנק׳ בשם יצה״ר3 וצריך האדם לאכפייא לון שלא יתנהג ע״פ מדות שנולדו מן השכל הגשמי. רק ואהבת את4 הוי״ה אלקיך בכל לבבך. היינו בהגביר כח נה״א המשכלת.

7ומתבונן באוא״ס בפסוק ראשון דק״ש שמע ישראל. שמע לשון הבנה1 כי הוי״ה הוא אלהינו פי׳ אלהינו הוא ענין ההתהוות בחי׳ ממכ״ע וסוכ״ע הוא נמשך מבחי׳ הוי״ה היה הוה ויהיה שהוא אוא״ס ב״ה שהוא בחי׳ אין והתהוות היש הוא מאין ממש.2

8והתהוות זו נמשך תמיד יש מאין1 כמאמר ובטובו מחדש בכל יום תמיד כו׳. והוא הוי״ה אחד אתה הוא קודם שנבה״ע2 ואתה הוא כו׳. שאין התהוות העולמות פועלים בו שום שינוי ח״ו. לפי שאינו דומה מעשה הקב״ה למעשה בו״ד. שמעשה אנוש הנה כח הפועל ממש הוא בנפעל. כמו עד״מ כשעושה דבר פונה א״ע ומעמיק שכלו בדבר שהוא עושה.

9וע״כ הדבר שעושה פועל בו שינוי בכח שכלו. אבל התהוות העולמות מאוא״ס ב״ה אין פועלים בו שום שינוי ח״ו. וה׳ אחד כמו קודם שנבה״ע. לפי שבשכמל״ו שכל התהוות העולמות וקיומם וחיותן אינן אלא מבחי׳ מלכותו ית׳ שבמה שהוא מלך עליהם מחיה ומהוה אותם דהיינו בחי׳ שמו ית׳ בלבד.

10ושם שייך כח הפועל1 בדבר ה׳ שמים נעשו2 כי דבר מלך שלטון3 כתיב מלכותך מלכות כ״ע. יחיד חי העולמים מלך כנודע. וכאשר יעמיק האדם שכלו ומחשבתו בזה בעומק בינתו ובעומקא דלבא. אזי תבטל הנפש החיונית מהשכלתה בגשמיות4 בתגבורת הנפש האלהית המשכלת ומתבוננת בגדולת א״ס ב״ה להוליד מרוח בינתה והתבוננותה אהבה עזה כרשפי אש לדבקה בו ית׳ בדביקה וחשיקה וחפיצה בהתלהבות עצומה עד כלות הנפש כמ״ש נכספה וגם כלתה נפשי5 וגו׳.6

11ועמך לא חפצתי בארץ1 כלה שארי ולבבי וגו׳. ואזי תהיה החכמה שבנפש החיונית כשמן הנמשך אחר הפתילה שהיא נר ה׳ נשמת אדם שהנשמה היא הפתילה המחברת אור האהבה עזה ורשפי אש להאיר בנה״ב עד שתכלה ותכסוף ג״כ לדבקה בו בדביקה חשיקה כו׳. ולהיות ואהבת וגו׳ בכל לבבך וגדול יהי׳ כח כלות הנפש הבהמית ביתר שאת בבחי׳ שמן הנכלה ועולה עד שנעשה ממנו כולו אש של אור הנר ע״י בחי׳ צעק לבם והוא התהפכות בחי׳ האש שבה. ורשפי אש אהבה עזה כו׳. וזהו נר של הנשמה שהיא מהתבוננות נפש האלהית עצמה:2

12וענין נר של המצוה היא שהמצוה יש לה סגולה פרטית1 להעלות את נה״ב2 ולקשרה באוא״ס ב״ה3 כמא׳ אק״ב בקדש העליון שהוא למעלה מן ההשתלשלות. כי המצות הם לבושין4 ונק׳ לבוש מלכות שהם בחי׳ מקיפים שמקיפים ומלבישים את5 הנפש מראשה ועד רגלה להיות צרורה בצרור החיים את ה׳ ממש שעי״ז מעלה את הנפש כמו האדם כשהוא לבוש יכולין להמשיך אותו ע״י לבושו.

13וכן כצרור אבן במרגמה.1 שע״י שצרור בחרט זורקין אותו למעלה יותר. הכלל שכל בחי׳ מקיף הוא העלאה למעלה. ולכן לובשין טלית ותפלין קודם התפלה להמשיך בחי׳ מקיף2 למעלה להעלות את נה״ב בתפלה כנודע שאין התחתון עולה למעלה עד שיורדת תחלה הארה מלמעלה. והתפלה היא עליית נה״ב. ולכן התפלה היא נוסחא אחת בכל יום כל ימי חייו של אדם הקצובים לו ימי שנותינו בהם שבעים שנה הם כפי נצוצות נפש הבהמיית שצריכין להעלות (משא״כ נפש האלהית היא נצחית) וכל יום נעשה בחי׳ חדשה. וצריך להעלות גם אותו נצוץ שמתחדש והכל היא העלאה אחת (משא״כ לימוד התורה צריך דוקא ללמוד בכל יום דבר חדש)3 ולכן כל המצות נקראות בשם צדקה4 כי צדקה תרומם גוי5 שע״י הצדקה וחסד שעושין למטה להחיות רוח שפלים ועני חשוב כמת.6 כן ויותר מכן לאין קץ נמשך רוח חיים מלמעלה מחיי החיים ב״ה להחיות מתים ממש בבחי׳ ימין מקרבת וימינו תחבקני ממש באור המקיף שמלמעלה לרומם ולהעלות את הנפש למעלה מעלה באוא״ס ב״ה ממש וזהו ענין נר מצוה:

14אך התורה אור1 הוא המשכת אוא״ס ב״ה מלמעלמ״ט.2 והיא אור וגילוי3 אוא״ס ב״ה ממש שלמעלה מעלה מהשתלשלות שירידת והדרגת סדר השתלשלות היא בחי׳ העלם והתלבשות אוא״ס ב״ה להיות התהוות מהות אחר מהות באופנים ומינים שונים.

15וכמ״ש ישת חשך סתרו1 שהוא חשך והעלם ולא אור וגילוי. ועל התורה נאמר מגלה עמקות מני חשך.2 וממעמקים קראתיך3 הוי״ה. וזהו תכלית בריאת האדם להמשיך על נפשו אוא״ס ב״ה שלמעלה מן ההשתלשלות. להיות אור א״ס ב״ה שורה למטה כמו למעלה כמ״ש אני ראשון ואני אחרון4 ומבלעדי אין אלהים. כלומר כשם שאני ראשון קודם שנבה״ע.

16ואחרון לאחר שנברא העולם. כן מבלעדי דהיינו באמצעות בשעת בריאת העולם יהי׳ אור א״ס ב״ה נמשך למטה שיהי׳ בטול העולם במציאות כמו קודם שנברא ואחר שנברא והיינו ע״י התורה כי אורייתא מחכמה נפקת.1

17וכמ״ש לכבודי בראתיו.1 כבו״ד בגימטריא ל״ב2 הם ל״ב נתיבות חכמה. בראתיו בחי׳ תלמוד. יצרתיו בחי׳ משנה. ועשיתיו בחי׳ מקרא. שכולם הם בבחי׳ חכמה ואור א״ס ב״ה שורה ומתגלה בחכמה3 שאין שם שום הסתר פנים.

18ושם הוא בחי׳ אני ה׳ לא שניתי1 כמו קודם שנברא העולם. ולכן רב יהודא דכולי תנויי׳ בנזיקין2 הוה לזכות את הזכאי. ולחייב את החייב. להפריד ביניהם. בכדי להפריד החיצונים מהקדושה ויתפרדו כל פועלי און3 כו׳. ולכן היה פטור מן התפלה4 לפי שהיתה תורתו אומנתו5 כר׳ שמעון בן יוחאי וחביריו. והיינו מפני שרב יהודא היה אדם גדול מאד עד שאמר עליו שמואל אין זה ילוד אשה6 דאימתא דמאריה עליה שהי׳ בחינת ביטול לאוא״ס ב״ה שהמשיך עליו בק״ש. (כי מן הק״ש לא היה פטור ואפילו ר׳ שמעון בן יוחאי וחביריו אלא מן התפלה) והיתה תורתו ג״כ בבחי׳ בטול ממש בבחי׳ ואשים דברי בפיך.7 ודברי אשר שמתי בפיך8 וכמארז״ל מתניתין מלכתא.9 בחי׳ מלך שמצוה וגוזר שיהי׳ הפסק כך10 כי מלך במשפט יעמיד ארץ11 לזכות את הזכאי כו׳. שיש ב׳ בחי׳. בחי׳ עבד שלומד כדי שידע רצון המלך.

19ובחי׳ מלך שבעת לימודו הוא הגוזר ומצוה לעצמו כו׳ וז״ש ויהי בישרון מלך1 לפי ששכינה היתה מדברת2 מתוך גרונו של משה. וכך ר׳ שמעון בן יוחאי וחביריו ורב יהודא לפי מדרגתו. שכפי ערך בטול נפשו לאור א״ס ב״ה. ככה היתה המשכת אור א״ס ב״ה בתורתם ועבודתם. והמשנה המדברת בפיהם היא דבר ה׳ ממש. ועי״ז נמשך בטול העולם במציאות למטה כמו למעלה:

20והנה אור התורה הזה נאחז ומתחבר במצוה כי כל התורה שלפנינו הן תושב״כ ושבע״פ עיקרן ויסודותן היא במצות שע״ז נאמר ותמלא כדה ותעל.1 כ״ד ספרין דאורייתא2 כו׳ שהן בחי׳ כד שנשאב מים העליון3 חכמה עלאה של א״ס ב״ה שהוא עד אין קץ ותכלית וע״ז נאמר והיו הדברים האלה4 אשר אנכי מצוך. אנכי דייקא.

21והמצוה היא הפתילה שמתלבשת בנפש השכלית והחיונית להעלות׳ ולקשרה באור התורה שהיא בחי׳ חכים ולא בחכמה ידיעא הפך שכל אנושי ובה שורה א״ס ב״ה כמ״ש ה׳ בחכמה יסד ארץ.1 אך צריך להקדים התבוננות של נפש האלקית היא נר ה׳ נשמת אדם כדי להיות ואהבת וגו׳ בכל לבבך כי רוח אייתי רוח2 ואמשיך רוח וכמ״ש אם ישים אליו לבו3 וגו׳ עד שתהיה חכמה שבנפש החיונית בחי׳ השמן הנמשך אחר הפתילה של מצוה להתכלל ממש באור התורה שתתהפך ממש מהפוך אל הפוך משכל אנושי המושג לשכל חכמת התורה חכמת אלהית בחי׳ חכים ולא בחכמה ידיעא כו׳ שלכן נתלבשה בענינים גשמיים וכל ענינים גשמיים כלולים בה כמו כל צמח האדמה ופרי העץ בסדר זרעים. וכל בעלי חיים בסדר קדשים. כדי לברר ולהפך הכל בקדושה. וימלא כבוד4 ה׳ את כל הארץ הלזו הגשמית כו׳:

22וזהו המגביהי לשבת. פי׳ המגביה י׳ הוא י׳ שבה׳ שהדל״ת הוא בחי׳ דלית. דלית ליה מגרמיה כלום נעשה1 ה׳ ע״י היו״ד2 שבתוכה והיינו בחי׳ המצוה שמצדק נעשה צדקה. וצדקה תרומם גוי3 ע״י שמגביה את בחי׳ היו״ד שבה׳ למעלה מעלה באוא״ס ב״ה ממש. לשבת להיות בחי׳ מכון לשבתך דהיינו שתהא שם השראת אוא״ס ב״ה ממש שהיא בחי׳ ישיבה דהיינו בחי׳ ירידה והשפלה אצלו כביכול וכמ״ש וישב ה׳ מלך לעולם.4 כי להיות מלך לעולם היא בחי׳ ישיבה והשפלה כי על מי ימלוך כו׳.

23וזו היא העלאה שע״י המצות ממטה למעלה. אבל התורה אור היא המשכה מלמעלה למטה המשפילי לראות בשמים תושב״כ. ובארץ תושבע״פ. ושם הוא לראות בחי׳ ראיה והתגלות אוא״ס ב״ה למטה כמו למעלה. ולא בחי׳ שמע ישראל דהיינו התבוננות שבנפש האלהית שהיא בחי׳ שמיעה בלבד אלא כמ״ש כי עין בעין יראו1 וגו׳: