מי כה׳ אלקינו המגביהי לשבת המשפילי לראות בשמים ובארץ

המאמר פותח בפסוק מתהילים, המשבח את ה׳ כמי שמגביה את עצמו לשבת וגם משפיל את עצמו לראות בשמים ובארץ. בסופו קורא המאמר כל אחד משני חלקי הפסוק כתנועה אחת מתוך השתיים שהוא מתאר. לאחר מכן מובא הפסוק ממשלי המכנה את המצוה נר ואת התורה אור — הדימוי שהמאמר כולו מבאר.

שני פסוקים במשלי מדברים על נר: המצוה היא נר, ונשמת האדם היא ״נר ה׳״. המאמר שואל מה משמעותו של כל אחד מן הנרות, ומה ההבדל בין נר המצוה לנר הנשמה.

לפני שהמאמר מיישם את הדימוי, הוא מתאר כיצד פועל נר שמן. הנר נקרא על שם הפתילה, משום שהיא ליבו; ובכל זאת, בלי שמן אין נר כלל.

השמן גורם ללהבה לבעור באיטיות וביציבות לאורך זמן; בלעדיו הפתילה הייתה מתלקחת ונשרפת מיד. השמן פועל כך משום שהוא נמשך אחר הפתילה.

כשהשמן נמשך למעלה, הוא נשרף בלהבה עד שלא נותר ממנו דבר, מפני שכולו עולה באש. ובכל זאת, הפתילה, ולא השמן, היא עיקר הנר.

הלהבה יכולה לבעור רק כשהיא נאחזת בפתילה; אילו נטמעה בשמן, הייתה כבה. הפתילה היא החוליה המקשרת בין הלהבה לשמן, כשהשמן עולה דרכה.

כדי להחיל את דימוי הנר על המצווה ועל הנשמה, המאמר מסביר תחילה את הציווי לאהוב את ה׳ ״בכל לבבך״.

חז״ל דורשים את ״לבבך״ — הכתובה באות כפולה — על שני היצרים, ולכן יש לאהוב את ה׳ גם באמצעות היצר הרע. מכאן עולה השאלה: מטבעו היצר הרע מתנגד לה׳, וכיצד יכול האדם להביא אותו לאהוב את ה׳?

התשובה מתחילה בעיקרון ידוע: לכל אדם יש שתי נפשות, נפש אלקית ונפש בהמית. כל נפש כוללת שני חלקים: שכל ומדות.

כל נפש מוגדרת בעיקר על פי השכל שלה. הנפש האלקית היא במהותה נפש משכלת, שמתבוננת תמיד ומשיגה את אור אין סוף, אורו של ה׳ כפי שהוא למעלה מכל גבול.

הנפש האלקית אינה חושבת על שום דבר אחר. האהבה והיראה לה׳, הנולדות מתוך הבנה זו, הן המכונות יצר טוב.

הנפש הבהמית בנויה באותו אופן: עיקרה הוא גם שכל, אלא שזהו שכל שחושב על העולם הגשמי ומשיג אותו. הביטוי ״זה לעומת זה״ פירושו שהיא מקבילה במדויק לנפש האלקית, שכן שכל המתלבש בעניינים גשמיים הוא ההפך הגמור משכלה של הנפש האלקית.

השכל של הנפש האלקית נובע מחכמה עליונה, שעליה נאמר בתיקוני זוהר ״חכים ולא בחכמה ידיעא״ — חכמה שאינה דומה לשום חכמה שאנו יכולים לדעת. היא למעלה מכל הבנה שניתנת להשגה במונחים גשמיים.

היגיון שתופס דברים במונחים גשמיים בלבד, על פי ההיגיון האנושי, נקרא שקר, משום שהוא היפוכה הגמור של החכמה האלוקית, חכמת האמת. הרגשות הנובעים מן ההיגיון הגשמי הזה הם הנקראים יצר הרע.

על האדם לכפות את הרגשות האלה ולא לאפשר להם להכתיב את התנהגותו. במקום זאת, עליו לחיות על פי ״ואהבת את הוי׳ אלקיך בכל לבבך״, והוא עושה זאת באמצעות חיזוק כוחה של הנפש האלקית המשכילה.

נפש האלקית מתחזקת באמצעות התבוננות, המתחילה בפסוק הראשון של קריאת שמע. כאן ״שמע״ פירושו ״הבן״: יש להבין שהוי׳ הוא אלקינו, והמאמר מסביר כעת מה משמעות ״אלקינו״.

״אלקינו״ הוא הכוח המהווה את העולמות, הן האור הממלא כל עולם והן האור הסובב את כולם. כוח זה נמשך מהוי׳, השם שפירושו ״היה, הווה ויהיה״ — אור אין סוף עצמו, הנקרא ״אין״ משום שהוא למעלה מהשגה; לכן הבריאה היא יש מאין ממש.

הבריאה אינה אירוע חד־פעמי שהתרחש בעבר: התהוות יש מאין נמשכת בכל רגע, כפי שאומרים בתפילת שחרית, שה׳ ״בטובו מחדש״ את הבריאה בכל יום. ואף על פי כן, ה׳ נותר אחד ואינו משתנה, כפי שנאמר בתפילה: ״אתה הוא עד שלא נברא העולם, ואתה הוא״ גם לאחר שנברא.

התהוות העולמות אינה גורמת שום שינוי בה׳. הסיבה היא שדרך פעולתו של ה׳ אינה דומה לדרך פעולתו של אדם.

כשאדם יוצר דבר־מה, כוחו שלו נכנס ממש לתוך מה שהוא יוצר: הוא מפנה אליו את תשומת לבו ומשקיע בו את שכלו.

מכיוון ששכלו של היוצר מתלבש ביצירה שלו, היצירה משנה אותו. בריאת העולם מאור אין סוף שונה: היא אינה משנה דבר בה׳, שנותר אחד כפי שהיה לפני שנברא העולם.

הסיבה נעוצה במילים הנאמרות אחרי הפסוק הראשון של קריאת שמע: ״מבורך יהיה שם כבוד מלכותו לעד ולעולמי עולמים״. כל הבריאה, קיומה וחיותה באים רק ממלכותו של ה׳ — מכך שהוא מלך על העולמות. זהו רק ״שמו״, האופן שבו הוא מתייחס אליהם, ולא עצמותו; לכן הבריאה אינה נוגעת בה׳ עצמו.

רק ברמת מלכות אפשר לדבר על ״כוח הפועל״ של ה׳: השמים נעשו ״בדבר ה׳״, כשם שמלך פועל באמצעות דברו בלבד, שהרי ״דבר מלך שלטון״. הכתוב מכנה את מלכותו ״מלכות כל העולמים״.

הביטוי שבתפילה, ״היחיד, חי העולמים, מלך״, אומר אותו הדבר: מלכותו של ה׳ היא שנותנת לעולמות את חיותם. המאמר פונה כעת לאדם שמתבונן בכל זה בשכלו ובעומק לבו.

התבוננות כזאת מחזקת את הנפש האלקית, וככל שהיא מתגברת, הנפש החיונית, המחיה את הגוף, חדלה לחשוב על עניינים גשמיים. התבוננותה של הנפש האלקית בגדולתו של אין סוף מולידה רגש, המתואר בחלק הבא.

מתוך הבנתה מולידה הנפש האלקית אהבה עזה כרשפי אש — כמיהה לדבוק בה׳, בעוצמה כה רבה עד שהנפש מוכנה לכלות. בעל התהילים מתאר זאת: ״נכספה וגם כלתה נפשי״.

כמיהתו של בעל המזמור נמשכת: מלבד ה׳ אין הוא חפץ בדבר בארץ, ובשרו ולבו כלים. כשהאהבה הזאת בוערת בנפש האלקית, החכמה שבנפש החיונית — כוח המחשבה שלה — נעשית כשמן הנמשך אחר הפתילה.

הפתילה היא הנפש האלקית, ״נר ה׳״: היא מחברת את להבת אהבתה הבוערת אל הנפש הבהמית, כדי שהאור יאיר בתוכה. ואז גם הנפש הבהמית כלה וכוספת לדבוק בה׳, כשם שהשמן כלה בתוך הלהבה.

כך מקיימים את ״ואהבת... בכל לבבך״, בשתי הנטיות. הכיסופים של הנפש הבהמית עצמה מתעצמים ״ביתר שאת״, כשמן הכלה כולו והופך כולו ללהבת הנר.

הדבר נעשה באמצעות ״צעק לבם״: האש של הנפש הבהמית עצמה מתהפכת לאהבה בוערת לה׳. זהו נר הנשמה, הנובע מהתבוננותה של הנפש האלקית עצמה.

נר המצווה פועל באופן מיוחד: למצווה יש כוח מיוחד (סגולה) להעלות את הנפש הבהמית ולקשור אותה באור אין סוף. הברכה הנאמרת על מצווה, ״אשר קדשנו במצוותיו״, מדברת על קדושה עליונה שלמעלה מכל סדר השתלשלות העולמות.

המצוות נקראות לבושים, ״לבושי מלכות״, מפני שהן בחינות מקיפות: הן מקיפות ומלבישות את הנפש, כשם שהבגד מכסה את הגוף.

כשהנפש מלובשת במצוות מכף רגל ועד ראש, היא ״צרורה בצרור החיים את ה׳״. כשם שאפשר למשוך אדם באמצעות לבושו, כך המצווה, שהיא לבוש, מעלה עמה את הנפש.

תמונה נוספת: אבן הקשורה בקלע עפה גבוה הרבה יותר מאבן שנזרקת ביד. המילה ״צרור״, שפירושה קשור, היא אותה מילה שבביטוי ״צרור בצרור החיים״; והכלל הוא שכל דבר שמקיף דבר אחר מעלה אותו כלפי מעלה.

זו הסיבה שלובשים טלית ותפילין, שהן מקיפים, לפני התפילה: הן ממשיכות אור מקיף שמעלה את הנפש הבהמית בתפילה. כידוע, התחתון אינו יכול לעלות עד שקודם לכן יורדת אליו הארה מלמעלה, והתפילה היא עלייתה של הנפש הבהמית.

נוסח התפילה נשאר קבוע בכל יום מימי חייו של האדם, מפני שכל יום בשנות חייו הקצובות מכוון כנגד ניצוצות של הנפש הבהמית שעליו להעלות. לעומת זאת, הנפש האלקית נצחית. בכל יום מתהווה בחינה חדשה של הנפש הבהמית.

צריך להעלות גם את הניצוץ החדש של כל יום, אך מכיוון שההעלאה בכל יום היא מאותו סוג, אותה תפילה מתאימה. לימוד התורה שונה: צריך ללמוד דבר חדש בכל יום.

מאותה סיבה כל המצוות נקראות צדקה, משום ש״צדקה תרומם גוי״. הצדקה והחסד מחיים את רוחם של שפלי הרוח, והעני נחשב כאילו הוא מת.

בתגובה לכך נמשכת מלמעלה רוח חיים — מה׳, שהוא ״חיי החיים״ — במידה גדולה לאין קץ מהעזרה הניתנת למטה, כדי להחיות את המתים ממש.

החייאה זו באה כחיבוק של ימינו של ה׳, היד ״המקרבת״: אור מקיף מלמעלה, שמעלה את הנפש למעלה מעלה, עד אור אין סוף עצמו. לכך הכוונה בביטוי ״נר מצווה״.

התורה פועלת בכיוון ההפוך: במקום להעלות את הנשמה מלמטה, היא ממשיכה את אור אין סוף מלמעלה. היא מגלה את אור אין סוף עצמו, שלמעלה בהרבה מהשתלשלות העולמות; ואילו סדר ההשתלשלות, היורד מדרגה אחר מדרגה, הוא הסתר של האור הזה, המלובש שכבה אחר שכבה כדי שכל סוג של נברא יוכל להתהוות.

השתלשלות העולמות היא ה״חושך״ שבו ה׳ מסתתר — הסתר ולא גילוי. התורה, לעומת זאת, מתוארת כמגלה ״דברים עמוקים מתוך החושך״.

הפסוק ״מן המעמקים קראתי אליך״ מובא כאן לצד המאמר, תוך שימוש באותה מילה המציינת עומק. תכלית בריאת האדם היא להמשיך על נשמתו שלו את אור אין סוף שלמעלה מכל סדר העולמות.

המטרה היא שאור אין סוף ישרה למטה כפי שהוא למעלה. דברי ישעיהו ״אני ראשון ואני אחרון״ מתארים את ה׳ כפי שהוא לפני בריאת העולם וכפי שהוא אחריה; כעת המאמר מסביר כיצד הדבר נוגע לתקופה שבינתיים.

כשם שה׳ הוא ״ראשון״ לפני הבריאה ו״אחרון״ לאחריה, ״בלעדי״ מתייחס לזמן שביניהם, כאשר העולם קיים: גם אז אור אין סוף אמור להימשך למטה, כך שהעולם יתבטל לפניו כאילו לא נברא. הדבר נעשה באמצעות התורה, משום ש״התורה יוצאת מחכמה״ — המדרגה שבה אור אין סוף מתגלה.

בפסוק של ישעיהו נאמר שה׳ ברא, יצר ועשה את [כל הדברים] ״למען כבודי״. למילה ״כבוד״ יש ערך מספרי של שלושים ושתיים, והיא רומזת ל״שלושים ושניים נתיבות החכמה״; שלושת הפעלים, המזכירים את עולמות בריאה, יצירה ועשיה, מקבילים כאן לתלמוד, משנה ומקרא.

כל שלושת חלקי התורה נובעים מחכמה, ובה שורה אור אין סוף ומתגלה ללא כל הסתר. לכן התורה, על כל חלקיה, נושאת גילוי של ה׳ שאינו מוסתר.

בחכמה, המתגלית באמצעות התורה, ה׳ הוא בבחינת ״אני לא השתניתי״, בדיוק כפי שהיה לפני הבריאה. הדבר מסביר את דרכו של רב יהודה, שעליו נאמר בגמרא שבימיו כל הלימוד היה בסדר נזיקין: בפסיקה מי זכאי ומי חייב הוא עסק בהפרדה.

ההפרדה בין זכאי לחייב בדיני התורה מפרידה את הכוחות החיצוניים מן הקדושה, כדי ש״יתפזרו כל פועלי האוון״. משום כך היה רב יהודה פטור מן התפילה, כמו רבי שמעון בן יוחאי וחבריו, שלימוד התורה היה עיסוקם היחיד.

גדולתו של רב יהודה מסבירה זאת: שמואל אמר עליו ״זה אינו ילוד אישה״, מפני שמורא אדונו היה עליו. הוא היה בביטול לאור אין סוף, שאותו המשיך עליו באמצעות קריאת שמע.

בסוגריים מוסיף המאמר שרב יהודה לא היה פטור מקריאת שמע; גם רבי שמעון בן יוחאי וחבריו היו פטורים מן התפילה בלבד. קריאת שמע, שבאמצעותה נמשך הביטול באדם, נותרת חובה לכולם.

גם לימוד התורה של רב יהודה עצמו היה ביטול: דברי ה׳ הושמו, כביכול, בפיו, כפי שנאמר בפסוקים. משום כך חז״ל מכנים את המשנה ״מלכה״.

המשנה היא כמו מלך הגוזר שהפסיקה תהיה כך, שהרי ״מלך במשפט יעמיד ארץ״. יש שני סוגים של לומדים: עבד הלומד כדי לברר מהו רצון המלך, ומלך, כפי שיוסבר בחלק הבא.

סוג הלומד השני דומה למלך: בשעה שהוא לומד, הוא עצמו גוזר את ההלכה. המאמר מפרש את הפסוק ״ויהי בישורון מלך״ על משה, משום שהשכינה דיברה מתוך גרונו.

כך היו גם רבי שמעון בן יוחאי וחבריו, ורב יהודה לפי מדרגתו: ככל שנפשו של אדם בטלה יותר לפני אור אין סוף, כך נמשך יותר מאור זה לתוך התורה שלו.

לכן המשנה שנאמרה בפי חכמים כאלה היא ממש דבר ה׳, ועל ידה מתבטלת מציאות העולם למטה, כפי שהיא בטלה למעלה.

אור התורה נאחז במצווה, כפי שהלהבה נאחזת בפתילה, משום שעיקרה ויסודה של התורה כולה, שבכתב ושבעל פה, הם המצוות. רבקה, שעליה נאמר ״ותמלא כדה ותעל״, היא הדימוי לכך.

הכד שלה (כ״ד, שערכן בגימטרייה עשרים וארבע) הוא עשרים וארבעת ספרי המקרא, שמהם שואבים את המים העליונים — חכמתו האינסופית של אין סוף. לכן נאמר בפסוק ״הדברים האלה אשר אנכי מצוך״: המצוות נובעות מ״אנכי״ של ה׳ עצמו.

כעת המשל מושלם: המצווה היא הפתילה. היא מתלבשת בנפש השכלית והחיונית של האדם כדי להעלות אותה ולקשור אותה לאור התורה — חכמה שאינה דומה לחכמה האנושית, ובה שורה אין סוף, כמו שנאמר: ״ה׳ בחכמה יסד ארץ״.

אולם תחילה על הנפש האלקית, ״נר ה׳״, להתבונן, כדי שתתעורר אהבה ״בכל לבבך״. כפי שאומר הזוהר, רוח מלמטה מביאה וממשיכה רוח מלמעלה, והפסוק ״אם ישים אליו לבו״ מובא באותו הקשר.

המטרה היא שהחכמה שבנפש החיונית תהיה כשמן הנמשך אחר פתילת המצווה, עד שתיכלל באור התורה. היא מתהפכת מקצה אל קצה: מהיגיון אנושי לחכמה האלוקית של התורה.

לכן התורה התלבשה בעניינים גשמיים: סדר זרעים עוסק בכל הצומח מן הארץ ובפירות העץ.

סדר קדשים עוסק בבעלי חיים. כל זה נועד לברר את כל המציאות הגשמית ולהפוך אותה לקדושה, עד ש״כבוד ה׳ ימלא את כל הארץ״ — את הארץ הגשמית הזאת.

המאמר חוזר לפסוק הפותח. הוא מפרש את ״המגביהי״ כ״מגביה יו״ד״: האות ה״א מורכבת מדל״ת ובתוכה יו״ד קטנה. הדל״ת רומזת ל״דלית״, כלומר ״אין לה מעצמה כלום״; היא נעשית ה״א רק באמצעות היו״ד שבתוכה.

זוהי עבודת המצווה: ״צדק״ נעשה ״צדקה״ כשהוא מקבל ה״א. ו״צדקה תרומם״, מפני שהיא מעלה את היו״ד שבתוך הה״א מעלה מעלה, אל אור אין סוף עצמו.

״לשבת״ פירושו להיות ״מכון לשבתך״, מקום שבו אור אין סוף עצמו שורה. הישיבה היא דימוי להשראה הזאת.

ישיבה מבטאת השפלה, כמו מלך היושב על כסאו: כביכול, ה׳ יורד בהיותו מלך בעולם, שהרי מלך זקוק לנתינים שעליהם ימלוך. לכן ״וישב ה׳ מלך״ מתאר את ה׳ משפיל את עצמו כדי למלוך בעולם.

כל זה הוא העלייה מלמטה למעלה שהמצוות מחוללות. התורה היא תנועה הפוכה — המשכה מלמעלה למטה — וזהו חלקו השני של הפסוק: ״המשפילי לראות בשמים״ הוא תורה שבכתב, ו״ובארץ״ הוא תורה שבעל פה.

בתורה אור אין סוף אינו רק מובן, אלא גם ״נראה״: הוא מתגלה למטה בבהירות כמו למעלה. הדבר נעלה מבחינת ״שמע ישראל״.

״שמע ישראל״ מציין את ההתבוננות של הנפש האלקית, שהיא דומה לשמיעה על דבר ולא לראייה שלו. התורה מביאה התגלות הדומה לראייה, כפי שנאמר בהבטחה: ״כי עין בעין יראו״.