ביאור על הנ״ל

1ביאור על הנ״ל1

2להבין ביאור הדברים ע״פ המגביהי לשבת כו׳. הנה צריך להקדים שני הקדמות. הא׳ מ״ש בפרדס1 הטעם שמכל הדברים נוכל להוציא שמן. כמו שעושין בתקון הרפואות. הוא לפי שכולם בחכמה עשית2 ונמצא בכל הדברים מלובש בחינת חכמה זהו בחינת השמן שהוא בחי׳ חכמה כמ״ש בזוהר דיין הוא בינה ושמן חכמה. ולכן כתיב אשה חכמה מתקוע3 כי תקוע אלפא לשמן.45

3והנה שמן הטוב ושמן המשחה הוא בחכמה דקדושה שבע״ס עליונות. וע״ז נאמר כשמן הטוב1 כו׳ זקן אהרן כו׳ וכמ״ש בזוהר ויקרא ופ׳ אמור.2 אבל שאר כל השמנים הם מנוגה ובנוגה הוא בחי׳ חכמה שבשכל אנושי.3

4והקדמה השנית הוא פי׳ מ״ש ותורה אור. כי הנה פי׳ אוא״ס הוא מל׳ דא״ס שבה כל הצמצום הנז׳ בתחלת ספר עה״ח.1 שנעשה בחי׳ צמצום בהאור להיות נעשה מקום פנוי וחלל שהכל הוא באוא״ס בהאור דוקא.

5ולא במהו״ע ממש ח״ו. והכוונה בצמצום זה הוא כדי שאח״כ ע״י עבודת האדם בעוה״ז שיתהוה ע״י צמצום זה יומשך להיות גלוי מל׳ דא״ס כמו קודם שנברא. פי׳ כמו שהאור הוא קודם הצמצום כך יהיה ממש הגלוי למטה שלא יסתיר הצמצום כלל.

6וכמ״ש אני ראשון ואני אחרון1 ומבלעדי וגו׳. פי׳ אני ראשון כמו שהיה קודם הצמצום ואני אחרון היינו כמ״ש ונשגב ה׳ לבדו כו׳. ומבלעדי היינו באמצעות שנעשה בחי׳ הצמצום וההסתר יהיה ג״כ אין לנו מלך אלא אתה שיהיה גלוי הבטול שלא יהיה הסתר והעלם. והמשכה זו היא ע״י התורה. וזהו ותורה אור שממשיך בחי׳ גילוי אוא״ס כמו קודם הצמצום גם לאחר הצמצום. (וזהו מתניתין מלכתא המשכת גלוי מלכות דא״ס האור שלמעלה מהצמצום). וזהו ענין רב יהודא כולי תנויי׳ בנזיקין2 הוה והי׳ פטור מן התפלה כו׳ לפי שההשתלשלות הם בחי׳ העלם והסתר כמ״ש ישת חשך סתרו3 דזה קאי על התהוות בחי׳ הכתר כי החכמ׳ נק׳ אור שהוא בחי׳ גלוי כמ״ש ראשית חכמ׳4 ראשית הגלוי והכתר שלמעלה מן החכמה ואינו מאיר ומתגלה נק׳ אצלנו בשם חשך לפי שאינו מושג. וכמ״ש בזהר פ׳ בראשית (דל״ב ע״א)5 (ועמ״ש ע״פ שחורה אני6 כו׳ בענין שהתורה ניתנה אש שחורה ע״ג אש לבנה). וגם לכן נק׳ הכתר חשך שהוא העלם לאוא״ס והחכמה היא העלם הכתר שאינו מאיר כ״א ע״י החכמה נמצא החכמה מעלים ומסתיר על הכתר. ולכן נק׳ קו המדה בוצינא דקרדוניתא7 מלשון חטי קרדנייתא8 שהוא ענין קדרות ושחרות לפי שצ״ל מדה וגבול עד כאן בחי׳ חכמה.9

7וע״כ בחי׳ בינה כו׳. שכ״ז הוא חשך ולא אור. אבל אור הוא גלוי הבטול להיות אוא״ס למטה כמו למעלה מהצמצום כו׳. וכמו שהוא קמיה ית׳ שהצמצום אינו אלא לגבי העולמות כנודע. והיינו דוקא ע״י התורה מגלה עמקות מני חשך ממעמקים קראתיך הוי״ה כי התורה היא בחי׳ חכמה שנמשכה ממלכות דא״ס (שהיא בחי׳ מו״ס דעתיקא שבחי׳ כתר ועתיק נק׳ מל׳ דא״ס. וכנודע שמבחי׳ מל׳ דא״ק נעשה כתר לאצי׳) ושם שורה אור א״ס ב״ה בבחי׳ לא שניתי ממש שאין שם העלם והסתר כלל. וכמ״ש יהי אור זו חכמה1 והכתר נק׳ אויר. ורב יהודה שהיה אדם גדול מאד2 היה יכול להמשיך בטול עליון ע״י שהיה בטל בעצמו בק״ש כי מן הק״ש לא היה פטור רק מן התפלה.3

8ורצה להמשיך גם בנזיקין מקום הקליפות שהם ארבעה אבות נזיקין שיהיה בלע המות לנצח1 וכמו שיהי׳ לע״ל בעת תח״ה שיחיו העצמות ויקרם עליהם עור ובשר כמ״ש גבי עצמות דיחזקאל2 שיהיה גשמיות ממש ואעפ״כ יהיו נהנין מזיו השכינה בלי אכילה ושתיה לפי שיומשך בטול עליון גם בגשמיות ממש וכמארז״ל עתידים צדיקים3 שיאמרו לפניהם קדוש שיהא קודש שורה למטה.

9ועל דרך זה היתה תורתו של רב יהודא ושל רבי שמעון בן יוחאי שהיתה תורתם אומנתם שהיתה תורתם בבחינת בטול ממש לאור אין סוף ולא הם המדברים ד״ת אלא דבר ה׳ בפיהם כו׳.

10וזהו ענין מתניתין מלכתא כמלך שמצוה כו׳. שיש בחי׳ עבד שלומד כדי שידע רצון וגזירת המלך. ויש בחינת מלך שהוא הגוזר עצמו כו׳. ולכן במרע״ה נאמר ויהי בישרון מלך כו׳. נמצא היוצא מהקדמה זו השניה דפי׳ ותורה אור הוא שע״י עסק התורה בבטול ממשיכים בחינת אוא״ס ממש שלמעלה מהצמצום שיהי׳ מתגלה למט׳ בעשי׳ כמו שהיה רב יהודה תנויי׳ בנזיקין להפך חשוכא דוקא לנהור׳ [ועמ״ש בפ׳ בראשית ע״פ צאנה וראנה.

11ועפ״ז יובן ענין הנר והאור דרך כלל. כי הנה הפתילה זהו חוט ועליו נמשך האור ובחי׳ החוט רומז לבחי׳ צמצום האור שע״י הצמצום נמשך רק קו וחוט לבד ואח״כ נמשך קו זה להאיר במדה ומשקל ונק׳ קו המדה ויש בזה כמה בחי׳ בענין הקו המדה ונק׳ ג״כ פתיל (וכמ״ש בזוהר פקודי דף רל״ג ע״א) ע״פ ופתיל פשתים בידו וקנה המדה כו׳. ולזמנין קנה המדה ולזמנין קו המדה ועל דא פתיל וקנה כו׳ דקנה המדה זהו ענין המדידה דעלמא דאתכסייא שנק׳ ים שמדה זו הוא ע״י הקנה שגדל אצל המים.1

12ומדידו דעלמא דאתגליא הנק׳ יבשה הוא ע״י פתיל כו׳. ועכ״פ בחי׳ הפתילה זהו בחי׳ קו המדה. אך האור הנתלה בפתילה זהו בחי׳ תורה אור שהוא המשכת אוא״ס שלמעלה מהצמצום והמדה וכמ״ש ארוכה מארץ מדה1 וכמ״ש במ״א שזהו ענין הברכות דיעקב ע״י יצחק דוקא כי יצחק הוא בחי׳ גבור׳ דע״י שרש ומקור קו המדה לכן נתברך יעקב על ידו. שהברכה היא מטל השמים זו מקרא ומשמני הארץ זו משנה. שעי״ז יומשך תוספת אור יותר לאין שיעור על עיקר האור שע״פ המדה כו׳. ועיקר אחיזת האור בפתילה הוא ע״י כליון השמן שהוא בירור חכמה דק״נ שכל אנושי כנ״ל בהקדמה ראשונה. והיינו כשהוא נכלל באור שבטל לגמרי לבחי׳ ותורה אור]:

13ועתה נבא לביאור הענין. לבאר ענין שני הבחי׳ נר. האחד מ״ש נר הוי״ה נשמת אדם שהנשמה לבדה היא בחי׳ נר. ובנר יש השלשה בחי׳ הנ״ל. אור ופתילה ושמן. א״כ יש כ״ז בהנשמה עצמה. הנר הב׳ הוא כמ״ש כי נר מצוה ותורה אור. ויש בזה ג״כ ג׳ בחינות הנ״ל. והענין כי הנה נר הוי״ה נשמת אדם היא נה״א (ולא הנה״ב שעדיין צריכה להתברר ואינה נק׳ בשם נר הוי״ה דהא לא כתיב נר אלקים) שהיא א״צ תקון1 לעצמה והיא הפתילה שממשכת האור הוא הבטול העליון אוא״ס מל׳ דא״ס ששם הוא התחלת הקו וחוט המתלבש בע״ס דאצי׳ מקור ושרש נה״א. ונקראת הנה״א ג״כ פתילה יעקב חבל נחלתו. על כן בכח הנה״א להמשיך האור והבטול עד שהשמן הוא חכמה שבשכל אנושי שבנפש השכלית דנוגה נמשך אחר הפתילה.

14והנה השמן הנמשך אחר הפתילה הוא השורף ונכלה הכל עד שנעשה ממנו אש גמור שהוא הגורם הדלקת האש הרבה לפי שהוא הוא הדולק עד שנתהפך ממש להיות כאש משא״כ הפתילה. והכח הזה בשמן דק״נ יותר מבנה״א הפתילה הוא לפי שעיקרו מעולם התהו שהוא למעלה מעלה (כי בתהו היה רבוי האור שזהו יותר מבחי׳ המדה דקו המדה דתקון) אלא לפי שהיו זת״ז נשברו. דהיינו לפי שלא הי׳ התכללות וההתכללות הוא התקון שנמשך דרך קוים כמ״ש באילן.1 וזהו ענין נשמת אדם2 א׳ דם כמו שהדם סובב והולך בכל האברים נעוץ תחלתן בסופן עד שלכאב הראש מקיז דם ברגל כו׳. כך הוא המשכת הנשמה נפש אלקית.

15והכל הוא רק כדי לברר הנפש השכלית שתתהפך ממש באש שלמעלה שיהי׳ מאיר בה אור א״ס ממש כמו למעלה כי מתהו ממש נעשה תקון שמעקודים נקודים נעשה ברודים. וזאת היא בחי׳ נר הנשמה שהיא נפש אלקית שהיא הפתילה שעיקר הנר היא הפתילה והשמן הוא בירור הנפש השכלית. ומזה נעשה אור הוא הבטול העליון כו׳ כנ״ל.

16והנה הטעם שנק׳ הבטול הזה בשם אור. וגם מה שנמשך ע״י כליון השמן דוקא שהוא הוא שנעשה אש ואור גמור. משא״כ הפתילה. וכבר מילתא אמורה שהוא מפני ששרשה מעולם התהו. אך ביאור הענין הוא ע״פ המבואר בדוכתי טובא. איך שיש ב׳ בחי׳ אהבה ויראה. האחת האהבה והיראה שהיא מוגבלת לפי שיעור השגת הנפש כו׳.

17והב׳ הוא האה״ר ויראה עצומה למעלה מכדי אשר תוכל הנפש שאת בהשגתה כו׳. והיא הבאה מבחי׳ ההתבוננות בסוכ״ע המקיף לכל העולמות בשוה. ובחי׳ הראשונה נק׳ בכל נפשך. ועד״ז הי׳ אהוי״ר של הנשמה בג״ע לפ״ע ההשגה.

18והשנית נק׳ בכל מאדך. כי מאד פי׳ בלי גבול.1 היינו שאין כלי הלב מכיל האהבה ויראה העצומ׳ עד שנעשה בחי׳ אור מקיף. וזהו בחי׳ תשובה בחילא יתיר.2 פי׳ יתיר על הכלי. ולזה היה תכלית ירידת אור הנשמה מג״ע לעוה״ז בכדי שתבא לבחי׳ בכל מאדך שהתשובה אינה רק בעוה״ז כי ע״י אהוי״ר זו שבלי גבול עי״ז ממשיך אוא״ס הבלי גבול שלמעלה מהצמצום משא״כ ג״ע נק׳ זיו השכינה ע״י צמצום. ביו״ד נברא עוה״ב3 כו׳. ולכן יפה שעה4 א׳ בתשובה כו׳.

19והנה בחי׳ אה״ר זו דמאדך נק׳ או״ח. והטעם שנק׳ בשם אור הוא כי הנה אנו רואים ההפרש בין אש ואור למים אשר מן האש יוכלו להדליק זמ״ז עד אין קץ וגבול משא״כ במים שיש גבול להשפעתם שאפי׳ יהיו מים הרבה יכלו או יחסרו כשישתו מהן עם רב. משא״כ באש שאפי׳ מאור נר אחד יוכלו להדליק נר מנר עד שלא יהיה כלה כלל לעולם ונמצא שאע״פ שהאש הדולק מצד עצם הרי הוא בע״ג כמו המים אבל מ״מ יש בו בחי׳ כח בלתי מוגבל מה שיוכלו להמשיכו מנר לנר בלי שיכלה לעולם משא״כ במים שהם מוגבלים ולכן נמשל הקב״ה לאש דוקא כמ״ש אש אוכלה הוא1 כי אני הוי״ה לא שניתי בין קודם שנבה״ע וכו׳ לפי שההמשכה היא רק הארה בעלמא שאינו נוגע למהו״ע.

20וזה כמשל האש שהמדליק נר מנר אינו מחסר בנר הראשון ולכן אין לו קץ. משא״כ במים שנעשה חסרון כו׳ ע״כ יהיו כלים לגמרי ברבוי המשכות משא״כ האש אינו כלה ע״י רבוי הדלקות ממנו לפי שאין נעשה שום חסרון בו כלל רק ע״ד הארה:1

21והנה ע״פ משל זה באש הגשמי דאע״פ שהוא בע״ג ממש מ״מ יהיה ממנו המשכה בלי גבול כמו״כ יובן הנמשל בענין אהבה דבכל מאדך. דפי׳ מאד היינו בלי גבול למעלה מהגבלת כלי הנפש.

22והנה ודאי מובן לכל דאין ר״ל שהיא אהוי״ר שבלי גבול וקץ ממש כי איך שייך זה שבאדם יהיה אהוי״ר שבלי גבול ממש. אלא הכוונה שהיא יותר מהגבלת הכלי השכל ומדות שבאדם. שאין כח בכלים אלו להכיל ולהגביל אהוי״ר זו בתוכן כ״א היא יתיר יותר מכלים אלו ולכן נק׳ בכל מאדך מאד שלך1 פי׳ לגבי כלי שלך נק׳ אהבה רבה זו מאד ובלי גבול אבל באמת היא בגבול.

23ואעפ״כ כיון שלגבי האדם היא בחי׳ בכל מאדך ובחי׳ בחילא יתיר לכן עי״ז ממשיך ממש אוא״ס ב״ה שלמעלה מהצמצום שהוא הבלי גבול אמיתי נמצא עם היות אה״ר זו מצד עצם בעלת גבול מ״מ להיותה יותר מגבול וכלי של הנפש ע״כ פועלת המשכה מבחי׳ בלי גבול ממש דהיינו אוא״ס ממש ולכן נק׳ אה״ר זו בשם אור שהוא ממש כמשל האור והאש אע״פ שהוא בע״ג יש ממנו המשכה בלי גבול משא״כ במים וכו׳. ועד״ז יובן מעלת אהבת רשפי אש בכל מאדך על בחי׳ אהבה הנמשכת כמים שהוא בחי׳ בכל נפשך.

24והנה אה״ר זו נתהוה בהנשמה דוקא ע״י התלבשות׳ בגוף ונה״ב שאז תבא לבחי׳ תשובה בחילא יתיר משא״כ אהבת הנה״א קודם התלבשותה בגוף היה בבחי׳ גבול וכלי כפי השגת הנפש כו׳. ולכן נק׳ הנה״א פתילה שהפתיל׳ זהו דבר מוגבל בעצם וכמו פתיל וקו המדה אבל ע״י התלבשותה בנה״ב ואז השמן דבירור הנפש השכלית שמנוגה ששרשה מעולם התהו הוא נמשך אחר הפתילה דנה״א עי״ז דוקא יתהפך השמן לאור שהוא בחי׳ אה״ר דבכל מאדך ובטול עליון יותר מהכלי וכמו רב יהודה דאימתא דמאריה עליה. לכן נק׳ אה״ר זו בשם או״ח שהוא אור הנמשך מהבירור דק״נ ששרשן מעקודי׳ נקודים כנ״ל אלא שעי״ז נמשך אח״כ מלמעלה למטה אוא״ס ממש והוא בחי׳ ותורה אור.

25וכ״ז הוא בחי׳ נר הנשמה אך אין נשמה בלא מצוה כי לא ע״ה חסיד1 ולא בור ירא חטא. וגם מצוה בלא נשמה אינה כלום כי כל האומר אין לי אלא תורה2 אפילו תורה אין לו.

26ולכן צריך להיות גם שניהם. והענין כי נר מצוה שהמצוה היא נר והיינו פתילה. והענין כי הדברים שנעשה בהן המצוה הן ג״כ מעולם התהו. אך המצוה היא ג״כ בחי׳ מקיף שנמשך ע״י קיום המצוה מקיף עליון ולכן המצות הן לבושים ובגדי מלכות להיות עי״ז הנשמה צרורה בצרור החיים שמלבשת ומקפת את הנשמה להעלותה כי כל דבר שצריך לעלות מקיפין אותו סביב.

27וע״י זה המקיף המקיפו הוא עולה כמו שזורקין את האבן ע״י קירטא כו׳ מה שלא היה עולה כלל מעצמו ולהפך בעבירה ג״כ מלפפתו כו׳ ולכן לובשים הטלית ותפילין קודם התפלה כנודע שכל דבר שצריך להעלותו מלמטה יורד מתחלה אור העליון והוא אור המקיף שהוא המעלה כנ״ל. ובזה תתהפך הנפש השכלית באור שלמעלה בתפלה ולכן מתפללין בכל יום נוסח אחד (משא״כ תורה היא צריכה דוקא התחדשות ע׳ זוהר בראשית בהקדמה )(די״ב ע״ב) ולאפשא לה בכל יומא שבכל יום מעלה ניצוץ מנפש החיוני׳ כי כל ימי שנותינו בהם שבעים שנה הם כ״כ נצוצות מנפש החיונית שצריך לברר משא״כ נה״א היא נצחית. נמצא המצוה היא בחי׳ פתילה שבה וע״י נכלה השמן באור כך ע״י המצוה היא עליית נפש השכלי׳ דק״נ וגם קלף התפלין דק״נ ומעות הצדקה ליכלל באוא״ס ב״ה כי שרש המצות הם במל׳ דאצי׳ כי תורה היא בחי׳ ז״א.

28ומצות הן במל׳ מצות המלך.1 אך לפי שנעוץ סופן בתחלתן הרי המל׳ דאצי׳ עולה עד מל׳ דא״ס ממש. ולכן עי״ז עולה נפש השכלית באוא״ס ממש כנודע שאחר הבירור משם ב״ן נעשה שם ס״ג כו׳:

29וזהו המגביהי דהיו״ד אחר הה״א1 הוא יתיר אלא דר״ל שעלייה זו דמל׳ דאצי׳ הנק׳ ה׳ שיהיה עולה כ״כ למעלה במל׳ דא״ס הוא ע״י היו״ד והוא היו״ד שבתוך הה״א. כי מל׳ דאצי׳ היא בחי׳ דל״ת דלית לה מגרמה כלום ובהמשכת המצוה נעשה בתוכה יו״ד ונעשית עי״ז בחי׳ ה׳ וע״י היו״ד שבתוכה היא עולה למעלה באוא״ס מל׳ דא״ס וזהו פי׳ המגביהי שעליית הה׳ היא מל׳ דאצי׳ במל׳ דא״ס הוא ע״י היו״ד שבתוך הה׳ שהוא הנמשך ע״י קיום המצוה. ובו וע״י היא העלייה הזאת [וביאור זה2 עפמ״ש בזוהר פ׳ ויחי (דרל״ב סע״ב) בפי׳ יהי שם כו׳ מאי שנא דקאמר יהי אלא יהי רזא דאמשכותא מההוא אתר עילאה דאיהו סתים דקאמרן דאיהו י״ה עד רזא דברית דאיהו יו״ד תתאה כגוונא דיו״ד עלאה שירותא כסופא ובגין כך יהי רזא דאמשכותא מטמירא דכל טמירין עד דרגא תתאה ובמלה דא אתקיים כל עובדא דבראשית כד״א יהי רקיע כו׳ עכ״ל. וכ״ה בזוהר בראשית (די״ו ע״ב) והפי׳ הוא כי י״ה הם חו״ב שהחכמה נק׳ יו״ד שהיא בחי׳ נקודה והיינו לפי כי ראשית חכמה דהיינו ראשית הגילוי מא״ס ב״ה וראשית הגילוי א״א להיות רק בחי׳ נקודה כדי שיוכלו לסבול ולהכיל כמו המעיין בתחלת יציאתו מהמקור הוא קטן רק אח״כ בהתרחקו מהמקור מתרחב ונעשה נהר. וזהו ה׳ ראשונה שהיא בחי׳ רחובות הנהר אבל החכמה שהיא קרובה יותר לא״ס והיא בחי׳ מעיין הוא רק נקודה. והיינו ג״כ בחי׳ בטול.3

30והנה כשצ״ל אח״כ המשכה לבחי׳ מל׳ דאצי׳ שהיא עלמא דאתגלייא מקור דבי״ע והיא בחי׳ שם ה׳ שם דוקא שהוא הגלוי לזולתו הנה המשכה זו ע״י יסוד ז״א והוא ג״כ בחי׳ יו״ד.

31וזהו ענין יו״ד תתאה רזא דברית. וזהו יהי שם ה׳ מבורך כו׳ שלהיות הגלוי בבחי׳ מל׳ הנק׳ שם הוא ע״י יהי חו״ב ביסוד. וע״פ כהאריז״ל הוא כי יסוד אבא מסתיים ביסוד ז״א. נמצא בחי׳ יו״ד עלאה שהוא אבא ממש מאיר ביסוד ז״א. ולכן נק׳ יסוד ז״א ג״כ יו״ד. וזהו ג״כ ענין היו״ד שנתוסף בפינחס בן אלעזר הכהן עבור שקינא על פגם הברית כמ״ש בזוהר ר״פ פנחס (דרי״ג ע״ב ודרט״ו ע״ב ורל״ו ב׳) (ומזה ראייה דלא כפי׳ המק״מ פ׳ ויחי )(דרל״ב) בפי׳ יהי ע״ש וע״ש בהרמ״ז שהוא יו״ד של מילוי ה״י אחרונה דשם ע״ב שהוא בחי׳ יסוד אבא כו׳. וע׳ באד״ר (דקמ״ב):

32וביאור הדברים הוא כמו שאנו רואים שהראיה מתפשטת ונמשכת למטה יותר מן חוש השמיעה. שחוש השמיעה אינו מתפשט רק עד בחי׳ קול ודבור ששומע קול ודבור של חבירו אבל לא יתפוס בחוש השמיעה את העשייה גשמית. משא״כ בראי׳ תופס ומשיג העשייה גשמי׳.

33והיינו דלפי שהראיה שרשה מבחי׳ חכמה כמו שנק׳ החכמים עיני העדה. שהיא למעלה מבחי׳ הבינה שמשם שרש השמיעה ע״כ נשפלת למטה יותר. משא״כ בכח השמיעה הנמשך מבינה להיות נשפל כ״כ למטה. שכל הגבוה יותר יכול להשפיל א״ע למטה יותר ולכן יסוד אימא מסתיים בחזה ואינו נמשך בנה״י דז״א. אבל יסוד אבא נמשך עד יסוד ז״א כי נה״י דז״א זהו בחי׳ עשיי׳ שבאצי׳ והמשכה זו א״א להיות כ״א ע״י יסוד אבא בחי׳ ראיה וכו׳.

34וזהו ענין יהי שם כו׳ שלהיות ההשפעה בבחי׳ מל׳ הנק׳ שם ונק׳ ג״כ עשיי׳ שבאצי׳ הוא ג״כ ע״י יו״ד דוקא שהוא בחי׳ יסוד ז״א שבו מאיר יסוד אבא. וזהו פי׳ יהי י״ה הם חו״ב והיו״ד השני זהו צדיק יסוד עולם. ועיין עוד בזוהר ח״ג (דרל״ו ע״ב) מענין בחי׳ זו דיו״ד זה:1

35והנה כשהמל׳ מקבלת גילוי זה דבחי׳ יו״ד. אז נעשית מדל״ת ה׳. ולכן לפ״ז מובן ג״כ פי׳ המגביהי שעליית המל׳ במל׳ דא״ס הוא ג״כ ע״י יו״ד שבתוך הה״א שהוא מה שנמשך לה הארה מאוא״ס וכמבו״ל שכל עלייה הוא ע״י המשכה תחלה מלמעלה והנה בחי׳ יו״ד זה שבתוך ה׳ שנמשך ע״י המצוה זהו בחי׳ פתילה הנמשך לתוך הנר כמ״ש בזוהר פ׳1 פנחס2 (דרי״ט ע״א) ובמק״מ כיון דאתאחד פתילה כו׳ וע״י המשכה זו נעשה כח עליי׳ המל׳ לשרשה. וע׳ בזהר ר״פ צו ע״פ זאת תורת העולה כו׳. וזהו פי׳ המגביהי שהמצוה היא בחי׳ פתילה ונר המעלה נפש השכלית כמו שלמעלה עליית שם ב״ן ע״י היו״ד דע״ב הנמשך ע״י המצוה כנ״ל.345

36ועמ״ש בפ׳ שלח1 ע״פ והיה לכם לציצית בענין אש יו״ד ואש ה״א]. וענין לשבת פי׳ שעלייה זו של המל׳ דאצי׳ במל׳ דא״ס הוא כדי להמשיך אור וחיות להיות התהוות בחי׳ מל׳ בבחי׳ ישיבה וישב ה׳ מלך לעולם. כי ישיבה ומלכות הכל בחי׳ אחת כי אין ישיבה בעזרה2 אלא למלכות בית דוד בלבד.

37וכן ארז״ל באשה קראו מושב1 כי ישיבה היא ירידה והשפלה בבחי׳ אחוריים. וכן תפלה ש״י שהיא מל׳ היא מיושב. והיו״ד שברצועת תפלה ש״י זהו ענין יו״ד הנ״ל. ועוי״ל פי׳ המגביהי לשבת כי המלך עומד על הלוח ואגוסטוס יושב.2

38ופי׳ אגוסטוס היינו מלך המלכים. והיינו כשהמל׳ מקבלת ממל׳ דא״ס בחי׳ ממ״ה ע״ז ארז״ל המשל אגוסטוס יושב כו׳. וזהו המגביהי דוקא לשבת שע״י עלייה הנ״ל נעשה בחי׳ וישב ה׳ מלך לעולם כו׳ וישיבה זו היא שלא יהיו רגליה יורדות כו׳. כי היושב על הכסא משפיל גופו אבל מגביה רגליו מן הארץ וזהו והארץ הדום רגלי1 כו׳.

39וביאור הדברים מבואר במ״א ע״פ אז ישיר.1 ואח״כ המשפילי לראות זהו בחי׳ ותורה אור והוא המשכת אוא״ס ממל׳ דא״ס בשמים תושב״כ. ובארץ תושבע״פ דכמו דארץ מקבלת משמים כמ״ש למטר השמים תשתה מים.2 כך תושבע״פ מקבלת מתושב״כ כדאמרינן מנא הני מילי דאמר קרא3 כו׳ לראות היינו ליראות ר״ל שיהא גילוי אוא״ס ממש בשמים ובארץ שהן תושב״כ ותושבע״פ דבר ה׳ למעלה מגלוי בחי׳ אור האהבה מנפש אלקית שנק׳ ג״כ אור כנ״ל. אך שהוא נמשך מבחי׳ שמיעה והתבוננות בלבד כמ״ש שמע ישראל כו׳ ואהבת כו׳ ובכל מאדך. אבל בחי׳ ותורה אור זהו בחי׳ המשפילי לראות. פי׳ ליראות בבחי׳ ראיה וגלוי ממש עין בעין יראו וגו׳:4