רני ושמחי בת ציון כי הנני בא

המאמר פותח במילים הראשונות של ההפטרה הנקראת בשבת חנוכה, מתוך נבואת זכריה. הוא מציג שתי שאלות: מה פירוש ״רני ושמחי״, ומדוע ההפטרה מתחילה כאן ולא בחזון המנורה העשויה זהב, המופיע בהמשך אותה פרשה ושנראה מתאים יותר לחנוכה.

התשובה נפתחת בפסוק מתהילים, המצמיד ״שמחה״ ל״רננה״, ובמאמר הזוהר הקובע ששמחה שייכת לבוקר ורננה לערב. המאמר מציב ארבעה מושגים שיש לבאר: בוקר, ערב, שמחה ורננה.

לפני שהוא משיב, המאמר מניח יסוד: המלאכים עובדים את ה׳ בשירה ובאמירת שבחיו. פרק שירה הוא מדרש קדום המציב פסוקי שירה ושבח בפי השמים והארץ, הצמחים וכל בעלי החיים.

כל המלאכים, בכל עולם, שרים. המאמר מגדיר את שירתם כביטוי החיצוני לכיסופים עזים, ומתאר אותם במילותיו של בעל התהילים: ״נכספה נפשי וגם כלתה״.

המלאכים משתוקקים להידבק בה׳ ולהיכלל באור אין סוף, אורו של ה׳ כפי שהוא, למעלה מכל גבול. כיסופיהם אינם פוסקים, משום שזו אהבתם היחידה ועבודתם היחידה.

בניגוד לנשמות ישראל, למלאכים אין תורה ומצוות, שממשיכות אלוקות מלמעלה למטה; עבודתם היא רק מלמטה למעלה. הכיסופים האלה מקבלים ביטוי בשירה, משום שהניגון מבטא לב שהתעורר.

ההערה מציינת שניגון יכול לבטא שמחה או מרירות, ולכן הוא נושא את הרגש שהלב חש. לאחר מכן מגדיר המאמר שירה כזו כשייכת לחיצוניות, ולא לליבה הפנימי ביותר.

המשל מסביר מדוע השירה שייכת לחיצוניות. אדם שנמצא בתוך ארמון המלך, בנוכחותו, אינו צריך לתאר את גדולת המלך; רק מי שיצא החוצה מספר על שבחו, מרומם אותו ומתפעל ממנו.

בתהילים קמ״ה נאמר: ״וצדקתך ירננו״. שירת המלאכים מופנית ל״צדקתך״ של ה׳ — צדק, שאותו מזהה תיקוני זוהר עם מלכות, מלכותו של ה׳. ההערה מפרשת ״מאזני צדק״ כדימוי למלכות, השוקלת ומקציבה לכל אחד את מידתו שלו בעול מלכות שמים.

פסוק נוסף, ״ימינך צדק מלאה״, מכין את השלב הבא. הבורא נעלה לאין ערוך מכל נברא, ולכן הנבראים יכולים לקבל ממנו חיות רק באמצעות מלכותו: מכיוון שהוא מלכם, הם חיים וקיימים.

הפסוק ״מלכותך מלכות כל עולמים וממשלתך בכל דור ודור״ מתפרש ככולל את המרחב (״עולמים״) ואת הזמן (״דורות״). שניהם נמשכים ממלכות ה׳, מפני שהמרחב והזמן עצמם נבראו והתהוו מאין ליש.

לפני הבריאה לא היו זמן ומקום כלל. נבראים, שמטבעם מתקיימים בגבולות הזמן והמקום, לא יכלו להתהוות בכוחות עצמם.

הבריאה אפשרית רק באמצעות מלכות ה׳, הקשורה לזמן, כפי שעולה מן המילים ״ה׳ מלך, ה׳ מלך, ה׳ ימלוך״. לאור אין סוף עצמו אין שום גבול; כשמו, אין סוף, כן הוא — אין לו סוף.

מכיוון שהחיות נמשכת ממלכות, שהיא ״צדק״, נאמר בפסוק שהצדק הזה ממלא את ״ימינו״ של ה׳. ימין מסמלת חסד: החיות הניתנת באמצעות המלכות היא מעשה של חסד.

שני פסוקים תומכים בכך: ״מכלכל חיים בחסד״, מתפילת העמידה היומית, ודברי נחמיה: ״ואתה מחיה את כולם, וצבא השמים לך משתחווים״. מכיוון שה׳ נותן להם חיים, צבא השמים משתחווה לפניו, מבטל את עצמו ונכלל בו.

ביטולם של צבאות השמים מופנה אל אור אין סוף עצמו, כפי שהוא מתלבש במלכות כדי להחיותם, ולא אל המלכות כשלעצמה. העיקרון ״אליו ולא למדותיו״, שהרמ״ק מביא בשם הספרי, מלמד שפונים אל ה׳ עצמו ולא אל המדות שדרכן הוא פועל.

כעת הפסוק מתהלים קמה, ז נדרש בדקדוק. ״טובך״ הוא השפע והחיות האלוקיים העוברים מעולם אחד אל העולם שמתחתיו.

הפסוק בישעיהו ״אמרו צדיק כי טוב״ קושר בין ״טוב״ לבין הצדיק, המקשר עולם אחד לבא אחריו ומעביר את השפע הלאה. הפסוק ״כי כל בשמים ובארץ״, שהתרגום מתרגם במילים ״דאחיד״, מובא כדי לבאר את תפקידו כמקשר.

״רב טובך״ מתייחס למדרגות האינסופיות שדרכן האור יורד, עולם אחר עולם. בתום הירידה מאיר אור אין סוף באמצעות מלכותו של ה׳, כדי לברוא נבראים ולהחיותם עד אין קץ.

״זיכרון״ (זכר) פירושו רושם בלבד: המלאכים מקבלים רק הארה מטובו הרב של ה׳. לכן הם ״מרננים״ — מתוך כמיהה למה שאין להם באופן מלא.

המלאכים משתוקקים להיכלל באור אין סוף, ושואלים, במילות הקדושה: ״איה מקום כבודו?״ אין להם אפשרות להשיג את אור אין סוף עצמו; הם מגיעים אליו רק באמצעות המלכות, ״צדקתך״.

כעת מתבארת אמירת הזוהר ״רננה ברמשא״. ערב, מידת הלילה, הוא מלכות — מלכותו של ה׳ — מפני שהמילה ״עולם״ קשורה ל״העלם״, כלומר להסתר; הגמרא דורשת את אותן אותיות גם במשמעות של הסתרה. דברי הגמרא שצריך להזכיר את מידת הלילה ביום רומזים לכך.

הזוהר מדבר על ״לכלול״ את הלילה בתוך היום. מכיוון שהמלאכים משיגים שה׳ נסתר — ״ישת חושך סתרו״ — הם משתוקקים אליו ביתר שאת. את דברי ישעיהו ״נפשי אויתיך בלילה״ מפרשים כאמירה לה׳: ״אתה נפשי, ולכן אני מתאווה אליך״.

מכיוון שהחיות מוסתרת, כמו בלילה, ההשתוקקות גוברת. אדם משתוקק רק לדבר שחסר לו; אין תשוקה לדבר שכבר יש לו.

״בואו לפניו ברננה״ היא העלייה מלמטה למעלה: מאמץ הנפש לצאת מגבולות הגוף ומלבושי הנפש הבהמית ולהידבק בה׳. רננה זו שייכת ל״ערב״, למידת הלילה — לבחינה שבה אור אין סוף נסתר ומלובש.

בקריאת שמע נאמר ״ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד״ ומיד אחר כך ״ואהבת״. המאמר מפרש כל מילה: ״ברוך״ פירושו המשכה; ה״שם״ הוא הארה בלבד מאור אין סוף; היא נעשית ״כבוד מלכותו״; ו״לעולם ועד״ פירושו שהיא נמשכת למטה בלי סוף.

ההבנה הזאת מביאה את האדם לאהוב את הוי׳, את אור אין סוף עצמו, ״בכל לבבך ובכל נפשך״. הזוהר מתאר אהבה כזאת כהידבקות ״רוח ברוח״.

אהבה זו היא עדיין עלייה מלמטה למעלה, ״בואו לפניו״, ולכן היא ״ברננה״. עבודת האדם צריכה להתחיל כך, כפי שמתואר בגמרא על בריאת העולם: תחילה חושך ואחר כך אור.

״יום״ הוא התנועה ההפוכה: אור אין סוף נמשך מלמעלה למטה אל כל ארבעת העולמות — אצילות, בריאה, יצירה ועשיה — וזוהי ״עבדו את ה׳ בשמחה״. בכך הנשמות נעלות מהמלאכים, שעבודתם היא רק רננה, עלייה מלמטה למעלה.

לנשמות ישראל יש עבודה נוספת: להמשיך אלקות למטה ולהביא את הנעלם לידי גילוי. שמחה פירושה גילוי של מה שפנימי ביותר.

שמחה זו באה מהמשכת אור אין סוף באמצעות התורה והמצוות, שניתנו לישראל ולא למלאכים. הגמרא מספרת שהמלאכים ביקשו שהתורה תישאר בשמים, וציטטו ״תנה הודך על השמים״, אך התורה לא ניתנה להם.

את ״הדברים האלה אשר אנכי מצוך״ מפרשים כמצוות הבאות מ״אנכי, מי שאנכי״ — מעצמותו של הקב״ה. לעומת זאת, בעלייה מלמטה למעלה יכולה הנשמה לעלות רק באמצעות מלכות, ״צדקתך״, שהיא ״רננה ברמשא״.

מלמעלה למטה, לעומת זאת, אור אין סוף נמשך מעצמו וממילא, אפילו מעצמותו של הקב״ה. לפניו ״כחשכה כאורה״, ולכן ההעלם אינו מעכב אותו.

המזמור מתאר את ה׳ כמי שמשפיל את עצמו לראות בשמים ובארץ כאחד: מבחינתו, הרוחני והגשמי שווים. הביטוי ״השווה ומשווה קטן וגדול״ מופיע בפיוט לימים הנוראים ״האוחז ביד״.

המשכה זו נעשית באמצעות תורה ומצוות. רמ״ח מצוות עשה נקראות ״רמ״ח איברין דמלכא״: כשם שהנשמה נעה עם האיברים שהיא ממלאת, כך אור ה׳ נמשך יחד עם קיום המצוות.

המצוות נחלקות לשלושה קווים: הקו הימני הוא קו החסד, ואליו שייכת הצדקה; והתורה היא הקו האמצעי. ההערה משווה את התורה לאיברים הפנימיים, ואת שאר המצוות לאיברים החיצוניים.

״עבדו את ה׳״ מתייחס לאין סוף, שאורו נמשך למטה באמצעות תורה ועבודת ה׳; ״בשמחה״ היא שמחת המצווה, וחז״ל כוללים בה גם לימוד הלכה. שמחה זו נובעת מאור אין סוף עצמו, המתגלה בנפש.

שמחה זו באה רק לאחר שתחילה ״באו לפניו ברננה״. הפסוק נקרא כאן כמדבר מלמעלה למטה: תחילתו מצווה על השמחה, והמשכו מלמד כיצד להגיע אליה — באמצעות הרננה.

המאמר חוזר לפסוק הפותח. בגלות נקראת כנסת ישראל, כלומר עם ישראל כולו, ״בת ציון״; וכדי לבאר את ״ציון״ הוא פונה לפסוק בתהילים הקושר בין מלכות ה׳ לציון.

ב״ימלוך ה׳ לעולם״, המילה ״עולם״ פירושה גם ״עולם״ במובן של מרחב, ולכן היא מייצגת את המקום; ״לדור ודור״ מייצג את הזמן. מלכות ה׳ על שניהם מתאפשרת באמצעות ״ציון״.

את ״בצלמנו כדמותנו״ קוראים לאור דברי תיקוני הזוהר, שלפיהם רמ״ח המצוות הן ״רמ״ח אברין דמלכא״. המציאות הרוחנית שלהן, כפי שהיא קיימת למעלה באור אין סוף, היא ממש ה״צלם״ האלוקי.

המצוות הגשמיות, כגון ציצית של צמר ותפילין הכתובות על קלף, הן רק ״ציון״. המילה ״ציון״ קשורה ל״ציון״ במובן של סימן או אות.

כמו בביטוי ״ציון המצוינת״ מתפילות ההושענות, ציון מצביע על דבר שמעבר לו. המצוות הגשמיות מצביעות על המציאות הרוחנית שלהן, ובאמצעותן נמשך האור הרוחני הזה.

הטלית והציצית של הצמר מזכירות פסוקים המתארים את ה׳ כמי שמתעטף באור כשלמה, לבושו לבן כשלג ושער ראשו כצמר נקי. הציצית מקבילות ל״שערות״: חוטים גשמיים המצביעים על מציאות רוחנית.

הדבר נכון גם לגבי כל מצווה ולימוד תורה. התורה כפי שאנו לומדים אותה עוסקת בעניינים גשמיים, ובכל זאת הלימוד ממשיך את אור התורה העליונה, העוסקת במציאויות רוחניות.

לכן התורה והמצוות הגשמיות הן ״סימנים״ (ציונים) לרוחניות. באמצעותן עובר האור מן הרוחניות אל הגשמיות, והן עצמן המקור למקום ולזמן; משום כך מלכות ה׳ על המקום והזמן באה ״דרך ציון״.

בברכה הנאמרת לפני כל מצווה, ״ברוך אתה״, מופיעה המילה ״ברוך״, שהמאמר קושר למונח שבמשנה להברכת גפן: מכופפים זמורה אל תוך האדמה, וממנה צומחת גפן חדשה. ברכה פירושה אפוא המשכת שפע מעולם אחד לעולם הבא אחריו.

כאשר מינו את יוסף לשליט, קראו לפניו ״אברך״, והמאמר מפרש זאת במשמעות של ברכה. יוסף היה צדיק המקשר בין העולמות ומעביר את השפע ביניהם.

מטרת הברכה היא להמשיך את השפע מעולם לעולם, עד שה׳ יתגלה כ״מלך העולם״, כפי שנאמר במילות הברכה. העולם אמור להפוך למקום שבו מורגשת מלכותו.

המטרה היא שמלכות ה׳ תהיה גלויה לכל העולם, כך שהעולם שוב לא יסתיר אותה.

ב״ברוך אתה הוי׳ אלקינו״, ״ברוך״ פירושו המשכת הוי׳ — השם המורה על האלוקות שלמעלה מן העולם — אל אלקינו, השם המורה על האלוקות המתלבשת בטבע. משם צומחת מלכותו להתגלות, בדומה לגפן החדשה הצומחת מן השריג שהבריכו.

כאשר עם ישראל יוזם ופועל — באתערותא דלתתא — כנסת ישראל עצמה היא ״ציון״: סימן לאור הרוחני שנמשך לתוכה.

בגלות, בהיעדר היוזמה הזאת, ישראל הם רק ״בת ציון״ — מי שמקבלת מציון. המאמר מביא מאמר הידוע מהזוהר על ההתעברות: כשהאיש מזריע תחילה, נולדת בת.

״בת״ מקבילה למצב שבו אין אתערותא דלתתא. אבל על ציון נאמר: ״איש ואיש יולד בה״; כאשר האישה מזרעת תחילה, נולד זכר, והכתוב קושר זאת לחסדים.

היוזמה של ישראל פירושה להקדים את הרינה והשמחה שתוארו לעיל: ״בואו לפניו ברננה״ — העלייה מלמטה למעלה, בבחינת ״רננה ברמשא״.

אותו סדר מתבטא גם בתפילת שחרית. פסוקי דזמרה, מזמורי השבח, נאמרים תחילה כדי לעורר את הלב, ולאחריהם באה ברכת יוצר אור, המתארת כיצד המלאכים מקדשים את ה׳.

ברכת יוצר אור מתארת את האופנים, סוג של מלאכים, העולים ״ברעש גדול״. כל זה הוא עלייה מלמטה למעלה: שירה המרוממת את הנשמה ומוציאה אותה מן הגוף ומלבושי הנפש הבהמית.

רק לאחר מכן באה עבודת השמחה, שבה אור אין סוף מתגלה לנשמה בקריאת שמע. כעת המאמר שואל מה קורה כאשר השירה לא באה תחילה.

בלי השירה המקדימה, השמחה אינה יכולה לשרות בנשמה; האדם נשאר בבחינת מקבל בלבד, ״נקבה״, של מה שבא מלמעלה. ואף על פי כן, אור אין סוף עדיין יורד ונמשך בכל מצווה שעשה, ביוזמתו של ה׳, כלומר מכוח אתערותא דלעילא.

ישעיהו אומר: ״למעני למעני אעשה״ — ה׳ פועל למען עצמו. אולם האור הבא בדרך זו נשאר בחיצוניות; כדי להיכלל בפנימיות יש ״לבוא לפניו ברננה״.

כעת מתבארים דברי הנביא. גם בגלות, כשישראל הם רק ״בת ציון״, הנביא אומר להם לשיר ולשמוח, משום ש״הנני בא״.

יש אתערותא דלעילא גבוהה כל כך, ששום יוזמה אנושית אינה מגיעה אליה: סובב כל עלמין, שאורו גדול מכדי להיכנס לעולמות. משם יימשך אור גם אל ה״בת״, המקבלת שלא עוררה את עצמה תחילה.

הדבר יתרחש לעתיד לבוא, כפי שנאמר בנבואות ישעיהו על העבד שיתעלה ועל רוח ה׳ שתנוח עליו.

״ועל ציון ייאמר: איש ואיש נולד בה״ נקרא כהבטחה שהכול יהיו במדרגת ״איש״, המשפיע, גם ה״בת״.

הדבר הוא משום ש״עליון יכוננה״: היסוד שלה יהיה אור עליון ונעלה מאוד. ״הנני בא ושכנתי בתוכך״ פירושו שה׳ עצמו, כביכול, הוא שישכון בתוכה — ממש אור אין סוף.

את נר חנוכה מניחים בפתח הבית, בצד החיצוני. המאמר קושר זאת לפסוק ״פתחו לי שערי צדק״.

״שערי צדק״ הם מבוא ל״צדקתך ירננו״ — השירה המופנית למלכות, הפותחת את הדרך פנימה. פסוקי דזמרה תוקנו לשם כך.

אדם העומד מחוץ לשער, בלי שירה והתעוררות הלב, אינו מאבד חלילה את גילוי אור אין סוף.

לכן קבעו חכמים את האור והשמן בפתח, מבחוץ: גם מחוץ לשער נמשך אור אין סוף לכל מצווה שאדם מקיים ולכל התורה שהוא לומד.

יתרה מזו, את הנר מניחים ליד הדלת הסמוכה לרשות הרבים — מקום הקליפות, הכוחות המסתירים את הקדושה — כדי להפוך את החושך עצמו לאור. זהו פירוש הפסוק הבא בהפטרה: ״ונלוו גוים רבים אל ה׳״.