תורה אור · פרשת מקץ · מאמר 6
ביאור על הנ״ל
ביאור האמור לעיל
התחלת המאמר הורדת PDFPDF · 460 KB
תורגם באמצעות בינה מלאכותית מן המהדורה האנגלית, ולאחר מכן נבדק ותוקן בכמה סבבים מול האנגלית והעברית. האנגלית עצמה נבדקת בידי קוראים אנושיים. אם אתם שולטים היטב בשפה זו, נשמח לעזרתכם בבדיקת התרגום. התנדבו לבדוק
הנקודה
ה״מצוות״ של ה׳ הן המשכת אור אין סוף לתוך הספירות: המוחין הם ה״תפילין״, והאור שמתלבש בהם הוא כביכול הנחת התפילין שלו. המצוות של האדם ממשיכות את האור לאצילות, ואילו ביטול הרצון ואהבת ה׳ בלי גבול ממשיכים את רעוא דכל רעוין עצמו — את ה״גולה״ שעל ראש המנורה של זכריה.
המאמר בקצרה
בביאור הפסוק ״כי עמך מקור חיים״, המאמר שואל מה פירוש הדבר שה׳ מניח תפילין, מתעטף בציצית ומתפלל. אצילות אינה נחשבת כלל לעומת אור אין סוף, שמגיע אליה רק באמצעות הקו וצמצומים רבים; המשכה זו היא ה״מצווה״ של ה׳. בדומה לתפילין של אדם, יש כאן החפץ עצמו — ארבעת המוחין — ויש פעולת ההנחה, כלומר התלבשות אור אין סוף בהם. אדמו״ר הזקן שואל כיצד ה״חפץ״ יכול להתקיים למעלה, במקום שבו הכול בא מה׳, ומשיב על פי ״פתח אליהו״: רק המוחין דגדלות מסתלקים, ולכלים יש שורש משלהם, ולכן הם נשארים ״כגופא בלא נשמתא״. שתי הפרשנויות ל״הקדוש ברוך הוא״ — אור אין סוף או זעיר אנפין — נכונות. הצדיקים מוסיפים אור באצילות, והאור הזה מאפשר לבינונים לברר את קליפת נוגה. את הפסוק ״המשפילי לראות בשמים ובארץ״ מפרשים כאן בשתי דרכים: ה׳ מתלבש בזעיר אנפין ובנוקבא באמצעות המצוות; ואהבה בלי גבול (״שמים״) וביטול הרצון (״ארץ״) ממשיכים את הכתר, את ה״גולה״ של זכריה, מן העצמות עצמה. משום כך קריאת שמע קודמת למצוות, וכך מתקיים ״באורך נראה אור״.
מבנה
- מצוותיו של ה׳: המשכת אור אין סוףתרי״ג המצוות הן דרכים בזעיר אנפין; ה״תפילין״ של ה׳ הן אור אין סוף המתלבש בחכמה ובמוחין, והצדקה שלו היא המשכת החסד.¶1–4
- החפץ והפעולהכשם שהתפילין נעשות למצווה רק כשמניחים אותן, כך המוחין שלמעלה מושלמים כאשר אור אין סוף נכנס לתוכם.¶5–7
- כיצד ה״תפילין״ קיימות למעלהעל פי ״פתח אליהו״: רק המוחין דגדלות מסתלקים, ולכלים יש שורש משלהם, ולכן הם נשארים ״כגופא בלא נשמתא״.¶8–12
- תורתו ותפילתו של ה׳ ושתי הפרשנויות״הקדוש ברוך הוא״ הוא או אור אין סוף או זעיר אנפין; שתי האפשרויות נכונות, כפי שעולה מן הביטויים ״מצוותי״ ו״מצוות הוי׳״.¶13
- צדיקים ובינוניםהצדיקים מוסיפים אור באצילות; האור הזה הוא שמאפשר לבינונים לברר את הרע שבקליפת נוגה, ולכן הכוונה אחת היא.¶14–15
- ״המשפילי לראות״: הפרשנות הראשונהאור ה׳ נכנס לזעיר אנפין ולנוקבא ומעורר את הספירות מ״שינה״; בעקבות זאת ישראל מתברכים ונחשבים חשובים.¶16–18
- מנורת זכריההגולה היא כתר (עתיק), הצינורות הם המדות שלמעלה מן השכל, ועצי הזית הם המזלות שמהם מפיקים שמן באמצעות כתישה — בירור הניצוצות.¶19–21
- ביטול הרצוןהמצוות מבררות את ניצוצות קליפת נוגה, אבל הנחת הרצון האישי בצד ממשיכה את הגולה עצמה, שלמעלה מן השכל.¶22–24
- ״המשפילי לראות״: הפרשנות השנייה״שמים״ — אהבה בלי גבול — ו״ארץ״ — ביטול הרצון — ממשיכים את הכתר לאצילות, לפני שהמצוות ממשיכות אור לתוך הכלים; לכן קריאת שמע קודמת.¶25
- ״כי עמך מקור חיים״המקור של כל עולם הוא רק בחינת ״עמך״ הכפופה לעולם שמעליו; אך עבודת האדם ממשיכה אור נוסף מן העצמות (״אורך״), וישראל נחשב חשוב.¶26–27
מושגים
- התפילין של ה׳הקב״ה מניח תפילין
- אור אין סוף נקשר בחכמה ובמוחין ומתלבש בהם, בדומה לאדם שמניח תפילין.
- כגוף בלי נשמהכגופא בלא נשמתא
- כך הם כלי הספירות לאחר שהאור דגדלות הסתלק: הם עדיין קיימים מכוח השורש שלהם, אך נחשבים כאין לעומת מצבם כשהם מוארים.
- מוחין דגדלות ומוחין דקטנותמוחין דגדלות ומוחין דקטנות
- מצבים מלאים ומצומצמים של השכל האלוקי; הסתלקות המוחין דגדלות נמשלה לשינה.
- הגולה שעל ראשווגלה על ראשה
- מנורת זכריה: כתר (עתיק) דאצילות, הנמשך ממלכות דאדם קדמון, מעטר את המוחין וגם מקבל תוספת אור מלמעלה.
- ביטול הרצוןביטול רצון
- הנחת כל הרצונות האישיים בצד למען רצון ה׳ בלבד; הדבר מתקשר לרעוא דכל רעוין ונקרא ״ארץ״.
- רעוא דכל רעויןרעוא דכל רעוין
- מקורם של כל הרצונות האלוקיים הפרטיים, שורש תרי״ג המצוות.
- קליפת נוגהקליפת נוגה
- הקליפה הממוצעת, המעורבת מטוב ומרע, שממנה באים החומרים הגשמיים של המצוות ושאת ניצוצותיהן המצוות מבררות.
מצוותיו של ה׳: המשכת אור אין סוף ¶1–4
הכותרת הקצרה מציינת שמאמר זה הוא הסבר נוסף לתורה שנאמרה קודם לכן בתורה אור, מקץ. בהמשך מפותחים הרעיונות של המאמר הקודם ביתר פירוט.
הכותרת מציגה את המאמר הזה כהרחבה של המאמר שקדם לו.
מהדורת קה״ת מציינת שרשימה של מאמר זה, שנכתבה בידי הרבי האמצעי (אדמו״ר האמצעי), מופיעה בספר המאמרים 5563.
מראי מקומות
- 1ביאור על הנ״ל · הנחת אדה״א בסה״מ תקס״ג ע׳ סד.
2ביאור הדברים ע״פ כי עמך מקור חיים1. ענין תרי״ג מצות הן תרי״ג ארחין שבגולגלתא2 דז״א ושרשן מחד ארחא דא״א. והענין דכל המצות נק׳ מצות הוי״ה3 הקב״ה מניח תפילין ומתעטף בציצית ומתפלל.4
ביאור העניין על פי [הפסוק] ״כי עמך מקור חיים״. 613 המצוות הן 613 הנתיבות שבגולגלתא (הגולגולת) של ז״א, ושורשן מנתיב אחד של אריך אנפין [הפרצוף העליון המייצג את הרצון האלוקי]. והעניין הוא שכל המצוות נקראות ״מצוות הוי׳״: הקדוש ברוך הוא מניח תפילין, מתעטף בציצית ומתפלל.
המאמר בנוי על הפסוק ״כי עמך מקור חיים״ (תהלים 36:10). הזוהר מלמד ש־613 המצוות מקבילות ל־613 ״נתיבות״ שבראש (גולגלתא) של ז״א, תצורת המדות האלוקיות, ושכולן מושרשות בנתיב אחד של אריך אנפין, הפרצוף העליון של הרצון האלוקי. חז״ל אומרים שהקדוש ברוך הוא עצמו ״מניח תפילין״, ״מתעטף בציצית״ ו״מתפלל״; המאמר מבקש להסביר מה פירוש הדבר שהמצוות הן מצוותיו של הקדוש ברוך הוא עצמו.
בפתיחה מוצגים הנושאים המרכזיים: המצוות כערוצים ב״ראש״ האלוקי, ואמירות חז״ל שהקדוש ברוך הוא עצמו מקיים מצוות.
613 הנתיבות שבגולגלתא מקורן באדרא רבא (זוהר 3:129a). בהערות קה״ת מצוין שאור התורה מפרש את ״הקדוש ברוך הוא מניח תפילין״ בשתי דרכים: או שז״א מקבל מוחין [כוחות שכליים], או שאור אין סוף מנמיך את עצמו ונמשך אל תוך המוחין; המאמר הזה מובא כמקור לפירוש השני, ושני הפירושים מופיעים בסעיף 13.
מראי מקומות
- 1
- 2תרי״ג מצות הן תרי״ג ארחין שבגולגלתא · Zohar III, 129a
- 3דכל המצות נק׳ מצות הוי״ה · ראה לעיל לד, א. ובסה״מ תקס״ג ע׳ סד מביא ראי׳ לזה ”וכמ״ש מצוותי”. במה שנתבאר כאן שבהקב״ה מניח תפילין יש ב׳ פירושים א׳ דהקב״ה הוא ז״א, והקב״ה מניח תפילין הוא המשכת המוחין לז״א ראה ד״ה את ה׳ האמרת — תש״ל סעי׳ ד.
- 4הקב״ה מניח תפילין ומתעטף בציצית ומתפלל · Berakhot 6a
3וביאור הענין הוא להיות כי ידוע דאין ערוך כלל האצי׳ לגבי עצמות אוא״ס [אור אין סוף] ב״ה וכלא ממש חשיבי קמיה ית׳.
ביאור העניין הוא כך: ידוע שאין ערוך כלל בין אצילות לבין עצמות אור אין סוף ברוך הוא, והכול נחשב כאין ממש לפניו יתברך.
גם אצילות, הגבוהה שבכל העולמות, אינה נחשבת לעומת עצמות אור אין סוף. כך מתעוררת השאלה: כיצד אפשר להמשיך לתוכה אור הנעלה ממנה כל כך?
ומקור האור הנמשך להם הוא רק מבחי׳ קו והארה לבד. וגם אח״כ עוד צמצומים רבים עד שיומשך האור בבחי׳ חכמה וחסד.
מקור האור הנמשך אליהם הוא רק מבחינת קו והארה בלבד. וגם לאחר מכן יש צמצומים רבים נוספים, עד שהאור נמשך בבחינת חכמה וחסד.
מה שמגיע לאצילות הוא רק הקו, הארה דקה מאור אין סוף; וגם הוא עובר צמצומים רבים נוספים, עד שהוא מופיע כחכמה וכחסד. זו ירידה עצומה, והמאמר יזהה אותה עם ״מצוותיו״ של ה׳.
הפסקה מדגישה את הפער העצום בין אור אין סוף לאצילות, פער שנחצה רק באמצעות הקו וצמצומים רבים.
4והוא הנק׳ בחי׳ שערות. אבא יונק ממזלא1 שבחי׳ השערה הוא המשכה בדילוג הערך. וכדי שיהיה הירידה הגדולה והשפלה זו זהו נק׳ מצות הוי״ה שהקב״ה מקיים המצות.
זהו מה שנקרא בחינת ״שערות״: ״אבא יונק ממזלא״, מפני ששערה היא המשכה שיש בה דילוג על [הפער שבין המדרגות] מבחינת ערכן. כדי שתתרחש ירידה גדולה ונמוכה כל כך, זה נקרא ״מצוות הוי׳״ — שהקב״ה מקיים את המצוות.
בקבלה, ״שערות״ מסמלות ערוץ המעביר רק רושם קלוש מן המקור, כשם ששערה צומחת מן הראש אך יש בה מעט מאוד מחיותו. ״אבא [חכמה] יונק ממזלא״ — שערת הזקן של אריך אנפין [הפרצוף העליון] — מפני שהשפע מן הבחינה שמעל חכמה אל חכמה צריך לדלג על פער הערך שביניהן. הירידה הגדולה הזאת היא הכוונה באמירה שה׳ ״מקיים את המצוות״.
היינו שמניח תפילין ר״ל [רוצה לומר] ההמשכה להיות אוא״ס [אור אין סוף] מתלבש בחכמה.2 ותפלין לשון התקשרות והתחברות מלמעלה למטה. ולכן מה כתיב בהו כי מי גוי גדול34 כו׳.
כלומר, כשאומרים שהוא מניח תפילין, הכוונה היא להמשכה שבאמצעותה אור אין סוף מתלבש בחכמה. ״תפילין״ הוא לשון של התקשרות וחיבור מלמעלה למטה. לכן, מה כתוב בהן? ״כי מי גוי גדול כו׳״
הנחת התפילין של ה׳ היא התלבשות אור אין סוף בחכמה. המילה תפילין קשורה להתקשרות ולחיבור — לקשר שבין העליון לתחתון. לכן תפילין של הקב״ה כוללות שבח לישראל: ״כי מי גוי גדול כו׳״ (דברים 4:7).
שעיקר השפעת החכמה הוא בשביל נש״י [נשמות ישראל]5 כמשי״ת [כמו שיתבאר] לקמן בס״ד [בסייעתא דשמיא]. ומצות צדקה שלו ית׳ הוא ההמשכה בבחי׳ חסד להיות עולם חסד יבנה.6
עיקר השפע של חכמה נועד לנשמות ישראל, כפי שיתבאר להלן בעזרת ה׳. ומצות צדקה שלו, יתברך, היא המשכה בבחינת חסד, כדי ש״עולם חסד יבנה״.
השפע של חכמה נועד בסופו של דבר לנשמות ישראל, נקודה שהמאמר מבטיח להרחיב עליה. בתורה אור, יתרו, מסביר אדמו״ר הזקן שהחכמה עוברת דרך המלאכים, המשמשים רק כשליחים; מטרתה היא להמשיך את החכמה אל נשמות ישראל. ״מצות צדקה״ של ה׳ היא המשכת חסד, כדי ש״עולם חסד יבנה״ (תהילים 89:3). כאן המילה ״עולם״ שבתהילים, שמשמעותה הפשוטה היא ״לנצח״, נדרשת במשמעות ״עולם״.
הפסקה מזהה את המצוות שה׳ מקיים בעצמו עם ירידת אור אין סוף: תפילין שלו הן האור המתלבש בחכמה, והצדקה שלו היא המשכת החסד.
הערות קה״ת מציינות את הזהר ואת עץ חיים כמקורות לביטוי ״אבא יונק ממזלא״. במקבילה שבתורה אור, יתרו, מוסבר שהחכמה עוברת דרך המלאכים רק באמצעות שליחים, ותכליתה האמיתית היא להימשך אל נשמות ישראל.
מראי מקומות
- 1אבא יונק ממזלא · Zohar III, 289b
- 2להיות אוא״ס מתלבש בחכמה · ראה ספר המאמרים תש״ג ד״ה שיר המעלות ע׳ 23.
- 3כי מי גוי גדול · Deuteronomy 4:7
- 4מה כתיב בהו כי מי גוי גדול · Berakhot 6a:20–21
- 5שעיקר השפעת החכמה הוא בשביל נש״י · ראה גם לקמן סט, א.
- 6עולם חסד יבנה · Psalms 89:3
החפץ והפעולה ¶5–7
5והנה כמו ע״ד דוגמא בקיום המצות באדם. הנה יש בזה שני דברים.
כעת, לשם דוגמה, ניקח את קיום המצוות בידי אדם. יש כאן שני דברים.
כעת אדמו״ר הזקן עובר לדוגמה מחיי האדם. בכל מצווה שאדם מקיים אפשר להבחין בין שני דברים.
הא׳ המצוה בפ״ע [בפני עצמו] קודם שיעשה אותה האדם כמו התפלין עצמם או הציצית. והב׳ כשהאדם עושה את המצוה ומקיימה דהיינו שמניח התפלין ומתעטף בציצית.
הראשון הוא המצווה עצמה, עוד לפני שהאדם מקיים אותה, כגון התפילין עצמן או הציצית. השני הוא כאשר האדם עושה את המצווה ומקיים אותה, כלומר, מניח תפילין ומתעטף בציצית.
הראשון הוא חפץ המצווה כפי שהוא קיים לפני שהאדם משתמש בו, כגון התפילין או הציצית. השני הוא מעשה המצווה: הנחת תפילין או התעטפות בציצית.
הפסקה מבחינה, בעבודתו של האדם, בין חפץ המצווה לבין מעשה קיום המצווה באמצעותו.
6וזהו העיקר וגמר מעשה המצוה שאז תהיה מצוה
וזהו העיקר והשלמת מעשה המצווה, שכן אז היא נעשית מצווה.
המעשה הוא שמשלים את המצווה: רק כשהוא נעשה, היא נעשית מצווה.
כי בלתי ההנחה של התפלין על הראש והיד. הגם שכתובים הד׳ פרשיות בטוב. ויש בהם קדושה. עכ״ז [עם כל זה] אין בזה עדיין גילוי רצה״ע [רצון העליון] עד שיניחם האדם בראשו וזרועו.
שכן בלי הנחת התפילין על הראש ועל הזרוע, אף שארבע הפרשיות כתובות כהלכה ויש בהן קדושה, עדיין אין בכך גילוי של הרצון העליון, עד שהאדם מניח אותן על ראשו ועל זרועו.
בלי הנחת התפילין על הראש ועל הזרוע אין מצווה. תפילין שנכתבו כהלכה קדושות גם כשהן מונחות בקופסה על המדף, אך הרצון העליון מתגלה רק כאשר יהודי מניח אותן.
הנחת התפילין, ולא עצם קיומן, מגלה את רצון ה׳; זהו המפתח להבנת המשל.
7ועד״ז יובן למעלה התפלין עצמם הן בחי׳ ד׳ מוחין חכמה ובינה ודעת המתחלק לחו״ג [לחסד וגבורה] זהו בחי׳ א׳.
בדומה לכך אפשר להבין גם למעלה: התפילין עצמן הן בחינת ארבעת המוחין — חכמה, בינה ודעת, המתחלקת לחסד וגבורה. זוהי הבחינה הראשונה.
בהחלה על המדרגה העליונה, ״התפילין עצמן״ הן ארבעת המוחין, הכוחות השכליים של חכמה, בינה ודעת, כאשר דעת נחלקת לצדדים של חסד וגבורה. גם בתפילין של ראש הגשמיות יש ארבעה בתים. זהו השלב הראשון, ״חפץ״ המצווה.
אך העיקר הוא כשהקב״ה מניח התפלין דהיינו התלבשות אוא״ס [אור אין סוף] בחכמה וזהו גמר מצותן משא״כ הד׳ מוחין מצד עצמן אין ערוך כלל לכשהקב״ה מניח אותן.
אבל העיקר הוא כאשר הקדוש ברוך הוא מניח את התפילין, כלומר, כאשר אור אין סוף מתלבש בחכמה; בכך מסתיימת מצוותן. לעומת זאת, לארבעת המוחין מצד עצמם אין כל ערך ביחס ל[מצב שבו] הקב״ה מניח אותם.
הנחת התפילין על ידי הקב״ה פירושה שאור אין סוף מתלבש במוחין האלה, וזהו השלמת המצווה. כשם שתפילין שמניחים אותן עולות בהרבה על תפילין המונחות על מדף, כך המוחין שאור אין סוף מתלבש בהם אינם בני השוואה למוחין כשהם לעצמם. בהערת קה״ת מובא שהצמח צדק, באור התורה (ויצא), מצטט מאמר זה עצמו כדי לבאר כך: תפילין של הקב״ה הן אור אין סוף שיורד ומתלבש במוחין.
ההקבלה מוחלת על המדרגה העליונה: המוחין הם התפילין, ואור אין סוף המתלבש בהם הוא הנחת התפילין של הקב״ה.
כיצד ה״תפילין״ קיימות למעלה ¶8–12
8וכמו למטה שהמצוה הוא כשמניחין התפלין כנ״ל. אך איך שייך בנמשל לומר כן
וכמו למטה, המצווה היא כשמניחים תפילין, כנזכר לעיל. אבל כיצד אפשר לומר כך בנמשל?
אדמו״ר הזקן מקשה על המשל. למטה, המצווה היא מעשה הנחת התפילין; אך האם אפשר להבחין באותו אופן גם למעלה?
בשלמא במשל התפלין יש להן מציאות חוץ מאדם ע״כ גם קודם שהניחם האדם יש להן מציאות ולהיות דבר שבקדושה אבל למעלה הרי ממך הכל כתיב.1
במשל הדבר מובן: לתפילין יש מציאות מחוץ לאדם, ולכן גם לפני שהאדם מניח אותן יש להן מציאות והן דבר שבקדושה. אבל למעלה הרי כתוב ״ממך הכל״.
במשל הדבר מובן: תפילין גשמיות קיימות בנפרד מן האדם, ולכן הן יכולות להיות חפץ קדוש עוד לפני שהוא מניח אותן. אולם למעלה נאמר ״ממך הכל״: למוחין אין מציאות עצמאית מן האור שבא מה׳.
הפסקה שואלת כיצד ייתכן שלמעלה יש תפילין הקיימות עוד לפני שה׳ ״מניח אותן״, כאשר הכול שם בא ממנו.
מראי מקומות
- 1ממך הכל כתיב · I Chronicles 29:14
והתהוות החכמה היא ממנו יתברך. ״והוא היודע והוא הדיעה כו׳״. אם כן, כיצד אפשר להעלות על הדעת תפילין למעלה קודם הנחתן?
החכמה עצמה מתהווה מה׳, וכפי שכתב הרמב״ם, ה׳ הוא ״והוא היודע והוא הדיעה כו׳״ — אחד עם ידיעתו. אם כן, כיצד ייתכן שיש למעלה ״תפילין״ אלוקיות עוד לפני שה׳ מניח אותן?
אבל הענין ע״פ מ״ש במאמר דפתח אליהו3 וכד אנת תסתלק מנייהו אשתארו כגופא4 כו׳. דקשה כנ״ל איך יש להם מציאות אפי׳ [אפילו] כגופא כו׳
אלא העניין הוא על פי הנאמר בקטע ״פתח אליהו״: ״וכד אנת תסתלק מנייהו אשתארו כגופא כו׳״. שהרי קשה, כפי שנאמר לעיל: כיצד יש להם מציאות כלשהי, אפילו כגוף כו׳?
התשובה תתברר על פי הקטע ״פתח אליהו״, תפילת אליהו שבספר תיקוני זהר, האומר שכאשר ה׳ מסתלק מהספירות הן נשארות ״כגופא״ — כגוף ללא נשמה. אך הדבר מעורר את אותה שאלה: כיצד הספירות יכולות להישאר בכלל, אפילו כגוף, בלעדיו?
בשלמא באדם הגוף יש לו מציאות בפ״ע [בפני עצמו] שאין התהוותו מהנשמה כ״א מטפות או״א [אבא ואימא] כו׳. מה שאין כן לה, גלמעלה הרי ממך הכל.
אצל אדם הדבר מובן, שכן לגוף יש מציאות בפני עצמו, שהרי התהוותו אינה מן הנשמה אלא מטיפות האב והאם כו׳. אבל למעלה אין הדבר כך, שהרי ״ממך הכל״.
אצל האדם הגוף מתקיים בפני עצמו, שכן הוא מתהווה מההורים ולא מן הנשמה. אבל למעלה הכול בא מה׳, ולכן לא ברור כיצד דבר כלשהו יכול להישאר לאחר שהוא מסתלק.
השאלה מתחדדת: למעלה, אפילו ״גוף״ הספירות מתהווה מה׳, ואם כן מה יכול להישאר כאשר אורו מסתלק?
מראי מקומות
- 1והוא היודע והוא הדיעה · רמב״ם הל׳ יסודי התורה ב, י.
- 2והוא היודע והוא הדיעה · Mishneh Torah, Foundations of the Torah 2:10
- 3במאמר דפתח אליהו · ת״ז בהקדמה.
- 4וכד אנת תסתלק מנייהו אשתארו כגופא · Tikkunei Zohar 17a
10וא״כ כד אנת תסתלק כו׳. איך יש שום מציאות להן. אך התירוץ דפי׳ תסתלק אין ר״ל [רוצה לומר] הסתלקות לגמרי רק הסתלקות מוחין דגדלות. ונשאר מוחין דקטנות כמו באדם כשישן.
אם כן, ״כד אנת תסתלק כו׳״ — איך יש להם בכלל מציאות? אלא שהתשובה היא ש״תסתלק״ אין פירושו הסתלקות מוחלטת, אלא רק הסתלקות של מוחין דגדלות (המוחין במצב של גדלות), ואילו מוחין דקטנות (המוחין במצב של קטנות) נשארים, כמו אצל אדם בזמן השינה.
התשובה היא ש״תסתלק״ אינו פירושו הסתלקות מוחלטת. רק מוחין דגדלות מסתלקים, ואילו מוחין דקטנות נשארים, כמו אצל אדם ישן שנותרת בו מודעות מצומצמת אף שהשכל המלא אינו פעיל.
וגם כי הכלים הנק׳ גופא יש להן שרש בפ״ע [בפני עצמו] מאוא״ס [מאור אין סוף] היינו מבחי׳ מטי ולא מטי. רק שאח״כ מתלבש בהן האור ששרשו למעלה מבחי׳ זו והתלבשותו כנשמתא בגופא.
וגם הכלים, המכונים ״גופא״ (גוף), יש להם שורש עצמאי באור אין סוף, כלומר בבחינת ״מטי ולא מטי״ (מגיע ואינו מגיע). אלא שלאחר מכן מתלבש בהם האור ששורשו למעלה מבחינה זו, והתלבשותו בהם היא כמו נשמה בגוף.
לכלים, המכונים ״גופא״ (גוף), יש שורש עצמאי באור אין סוף, בבחינה הנקראת ״מטי ולא מטי״ (מגיע ואינו מגיע): האור נוגע בשורש הכלים, אך אינו נכנס אליו ממש. האור העליון יותר מתלבש בהם לאחר מכן כמו נשמה בגוף, אך הכלים עצמם קיימים מכוח שורשם העצמאי.
הקושיה מתורצת: רק האור שבמוחין דגדלות מסתלק, ולכלים יש שורש עצמאי, ולכן הם נשארים כגוף.
״מטי ולא מטי״ הוא מונח קבלי המתאר אור שנוגע ובכל זאת אינו נוגע; כאן מדובר בשורש שממנו באים הכלים.
11ויש בזה קטנות וגדלות. ע״כ גם בהסתלק המוחין דגדלות אשתארו הכלים כגופא שהרי יש להן שרש בפ״ע [בפני עצמו]
ובעניין זה יש קטנות וגדלות. לכן, גם כאשר מוחין דגדלות מסתלקים, הכלים נשארים כמו גוף, שכן יש להם שורש בפני עצמו;
הכלים יכולים להיות במצב של קטנות או של גדלות. מכיוון שיש להם שורש בפני עצמם, הם נשארים כמו גוף גם כאשר מוחין דגדלות מסתלקים מהם.
רק לפי שאין ערוך בחי׳ זו לגבי הבחינה כשהאור ומוחין דגדלות מאיר בהן. לכך נק׳ כגופא בלא נשמתא.
אלא שמכיוון שאין ערוך בין בחינה זו לבין הבחינה שבה האור והמוחין דגדלות מאירים בהם, הם נקראים ״כגופא בלא נשמתא״.
הם נקראים ״כגופא בלא נשמתא״ לא מפני שאין בהם חיות, אלא מפני שמצבם בלי האור והמוחין דגדלות אינו משתווה למצבם כשהאור הזה מאיר בהם.
הפסקה מסבירה את הביטוי ״כגופא בלא נשמתא״: הכלים קיימים, אך ללא האור והמוחין דגדלות אין ערוך בינם לבין מצבם המלא.
12ועד״ז יובן בענין הקב״ה מניח תפלין היינו תוספת אור בבחי׳ חכמה ומוחין גדולים עד שהן בולטים על הראש והכלי
באותו אופן אפשר להבין את עניין ״הקב״ה מניח תפלין״: הכוונה היא לתוספת אור בבחינת חכמה ומוחין (כוחות השכל) גדולים, עד שהם בולטים על הראש והכלי;
כך גם ״הקב״ה מניח תפלין״ פירושו תוספת אור בחכמה ובמוחין גדולים, בעוצמה כזאת שהם ״בולטין על הראש״, כפי שהתפילין בולטות על ראשו של אדם.
משא״כ התפלין מצד עצמם יש להם ג״כ מציאות ע״ד כגופא בלא נשמתא וכן בשאר כל המצות יובן כן.
ואילו לתפילין עצמן יש גם מציאות, בדומה ל״כגופא בלא נשמתא״. וכך יש להבין גם ביחס לכל שאר המצוות.
״התפילין עצמן״ מקבילות לכלים, שיש להם קיום כגוף ללא נשמה. אותו מבנה חל גם על כל המצוות של ה׳: כלי שקיים, ואור נוסף הממלא אותו.
העיקרון מיושם בתפילין ובכל המצוות: המצווה של ה׳ היא תוספת אור הממלאת כלים שכבר קיימים.
תורתו ותפילתו של ה׳ ושתי הפרשנויות ¶13
״והקב״ה יושב ועוסק בתורה״ פירושו המשכת אותיות מבחינת שמו הגדול…
חז״ל אומרים ש״הקב״ה יושב ועוסק בתורה״ (עבודה זרה ג ע״ב): פירוש הדבר הוא המשכת האותיות משמו הגדול.
״והקב״ה מתפלל יה״ר כו׳״ פירושו שיומשכו מדות דאריך אנפין (הפרצוף העליון) בז״א (זעיר אנפין)… ו״ורב חסד״…
חז״ל אומרים גם שהקב״ה מתפלל ״יה״ר כו׳״ (ברכות ז ע״א), ומבקש שרחמיו יגברו על כעסו. לפי הפירוש הראשון, תפילת הקב״ה פירושה שמדות אריך אנפין, הרחמים העליונים כגון ״ורב חסד״, יימשכו לז״א.
ויש פי׳ אחר דהקב״ה ר״ל [רוצה לומר] ז״א דאצי׳. והתפלין הן מוחין מאו״א [מאבא ואימא]4 הנמשכים לו5 וא״כ הם למעלה ממנו. וא״ש [ואתי שפיר] לפ״ז [לפי זה] ביותר בענין הקב״ה מתפלל שיכבשו רחמי כו׳ שיומשכו לו מדות דא״א כו׳
יש פירוש נוסף: ״קוב״ה״ הוא ז״א דאצילות עצמו. התפילין הן המוחין מאבא ואמא הנמשכים אליו, ואם כן הם למעלה ממנו. לפי זה [האמירה] שהקב״ה מתפלל ״שיכבשו רחמי כו׳״ מתאימה על אחת כמה וכמה: שיומשכו אליו מדות אריך אנפין…
לפי קריאה שנייה, ״קוב״ה״ הוא ז״א דאצילות עצמו. התפילין הן המוחין שז״א מקבל מאבא ואמא, והם למעלה ממנו; לכן תפילת הקב״ה מתאימה כאן אף יותר: מתפללים על דבר שנמצא למעלה ממנו, שמדות אריך אנפין יימשכו אליו.
(וב׳ פירושים הנ״ל6 בענין קוב״ה [קודשא בריך הוא] נתבאר בפירוש הזהר בענין קוב״ה [קודשא בריך הוא] אתי לאשתעשע בג״ע [בגן עדן] כו׳
(שני הפירושים האלה בעניין קוב״ה מבוארים בפירוש הזהר על העניין ״קוב״ה אתי לאשתעשע בג״ע כו׳״
הערת סוגריים מציינת ששני הפירושים ל״קוב״ה״ נדונים גם בפירוש על לשון הזהר ״קוב״ה אתי לאשתעשע בג״ע כו׳״.
ושני הפירושים אמת והוא כמ״ש במ״א שיש בחי׳ מצותי של המאציל7 ית׳ עצמו ובחי׳ מצות הוי״ה דז״א דאצי׳ ובודאי בז״א המצות הן המשכה שלמעלה ממנו משא״כ למעלה יותר בא״ס ב״ה מצותי הן המשכות ממנו לשרשי הכלים כו׳ ודי לחכימא)
ושני הפירושים אמת, וכמו שמבואר במקום אחר: יש בחינת ״מצותי״ של המאציל יתברך עצמו, ובחינת ״מצות הוי׳״ של ז״א דאצילות. ובוודאי אצל ז״א המצוות הן המשכה ממה שלמעלה ממנו; ואילו למעלה יותר, באין סוף ברוך הוא, ״מצותי״ הן המשכות ממנו לשורשי הכלים… ודי לחכימא.)
שני הפירושים נכונים, משום שיש שתי בחינות של מצוות אלוקיות: ״מצותי״ של המאציל עצמו ו״מצות הוי׳״ של ז״א. עבור ז״א, המצוות הן אור הנמשך ממה שלמעלה ממנו; ואילו אצל אין סוף, ״מצותי״ הן האור שהוא ממשיך מעצמו לשורשי הכלים. הערת קה״ת מוסיפה שמאמר מאוחר יותר (המשך ראש השנה תרס״ו) מפרש זאת ככוונת המדרש, שהקב״ה עצמו עושה את מה שהוא מצווה את ישראל לעשות.
וזהו שנק׳ המצות דרך הוי״ה וארחות הוי״ה8 שהם כמו עד״מ דרך ושביל שבהן נמשך אוא״ס [אור אין סוף] ב״ה להתלבש באצי׳ וכל המשכה הוא ע״י שם הוי״ה כנודע:
וזהו שהמצוות נקראות ״דרך הוי׳״ ו״ארחות הוי׳״: הן, כביכול, דרך ושביל שבהם אור אין סוף ברוך הוא נמשך כדי להתלבש באצילות; וכל המשכה היא באמצעות שם הוי׳, כידוע.
לכן התורה מכנה את המצוות ״דרך הוי׳״ ו״ארחות הוי׳״. הן הדרך שבה אור אין סוף נמשך ומתלבש באצילות, וכל המשכה כזאת עוברת דרך שם הוי׳, שעניינו להוות.
הפסקה מרחיבה את הרעיון לתורה ולתפילה של הקב״ה, מביאה פירוש נוסף שלפיו ״קוב״ה״ הוא ז״א, ומיישבת בין שני הפירושים באמצעות שתי בחינות של מצוות אלוקיות.
הערות קה״ת מציינות את כוונת התפילין שבזהר, שלפיה ז״א מקבל ארבעה מוחין ממוחא סתימאה דעתיק (המוח הנסתר של עתיק), ומציינות שלקוטי תורה על שיר השירים חוזר ומפנה לקטע זה. הן גם קושרות את שני הפירושים למדרש שהקב״ה עושה בעצמו את מה שהוא מצווה את ישראל לעשות.
מראי מקומות
- 1והקב״ה יושב ועוסק בתורה · Avodah Zarah 3b:7
- 2והקב״ה מתפלל יה״ר · Berakhot 7a:1
- 3ורב חסד · Exodus 34:6
- 4דהקב״ה ר״ל ז״א דאצי׳ והתפילין הן מוחין מאו״א · באוה״ת פ׳ תבוא ע׳ תתרפז מציין בענין זה לזח״ג רסב, א בכוונת תפילין ”ומשירותא ומשיכותא דמוחא עילאה סתימאה דעתיקא דאתמשך בההוא ז״א אשתכחו ד׳ מוחין בההוא ז״א”, ע״ש. בלקו״ת שה״ש א, ב. ד, א. יט, ד. מציין לכאן. ראה סידור ז, ג.
- 5והתפלין הן מוחין מאו״א הנמשכים לו · Zohar, Vaetchanan 7:35–8:45
- 6וב׳ פירושים הנ״ל · ראה תורת שמואל תרכ״ז ע׳ קא. ובד״ה אז ישיר תרס״ח ע׳ צו. בד״ה פדה בשלום תשל״ח סעי׳ ד (נדפס בסה״מ מלוקט ב ע׳ ו) הערה 42 מציין לכאן ”המשך יו״ט של ר״ה תרס״ו (ע׳ תיט). תש״ג פ״ה (ע׳ 14). ד״ה יו״ט של ר״ה ה׳תשמ״ג ס״א וד״ה אדון עולם תשמ״ג ס״ג ואילך (סה״מ מלוקט ח״א ע׳ תכא. תל ואילך). ובסה״מ תרס״ו שם שזהו הפירוש למאמרז״ל [שמו״ר פ״ל, ט].
- 7מצותי של המאציל · Shemot Rabbah 30:9
- 8וארחות הוי״ה · Psalms 25:10
צדיקים ובינונים ¶14–15
14והנה עיקר הכוונה במעשה המצות למטה באדם הוא שעי״ז נמשך כן למעלה להיות הקב״ה מקיים המצות ע״ד הנ״ל וזהו הנק׳ להוסיף אור באצילות.
עיקר הכוונה בקיום המצוות למטה, על ידי האדם, היא שעל ידי כך תימשך אותה המשכה למעלה, כך שהקדוש ברוך הוא יקיים את המצוות, כפי שהוסבר לעיל; וזה נקרא ״להוסיף אור באצילות״.
מטרת המצוות של האדם למטה היא להביא לכך שה׳ ״יקיים״ את המצוות למעלה — שתימשך תוספת האור שתוארה קודם. בלשון הקבלה, זה נקרא ״להוסיף אור באצילות״.
אך זהו דוקא בצדיקים שאין רע בנר״נ [בנפש רוח נשמה] שלהם כלל. אבל בבינונים עיקר הכוונה במצוה שלהם צ״ל לברר הנר״נ [הנפש רוח נשמה] שלהם1 עי״ז.
אבל הדבר אמור דווקא בצדיקים, שאין שום רע בנפש, ברוח ובנשמה שלהם. אצל בינונים, לעומת זאת, עיקר הכוונה במצווה שלהם צריכה להיות לברר באמצעותה את הנפש, הרוח והנשמה שלהם.
מטרה זו מתקיימת במלואה אצל צדיקים, שאין בנפש, ברוח ובנשמה שלהם שום רע. אצל בינונים — האנשים בדרגת הביניים המתוארת בתניא, שעדיין צריכים להתמודד עם הרע — עיקר מטרת המצוות הוא לברר את נפשם. בלקוטי תורה, בלק, מסביר אדמו״ר הזקן שכל המשכה של אין סוף מתאפשרת באמצעות ירידת הנשמה לגוף, ירידה לצורך עלייה.
הפסקה עוברת לצד האנושי: מצוותיהם של הצדיקים מוסיפות אור באצילות, ואילו עיקר פעולתן של מצוות הבינונים הוא בירור נפשם.
הערת קה״ת מפנה ללקוטי תורה, בלק, שם מוסבר שכל המשכה של אין סוף מתרחשת באמצעות ירידת הנשמה לגוף לצורך עלייה.
מראי מקומות
- 1לברר הנר״נ שלהם · ראה לקו״ת בלק סט, ב.
15ויש להבין בזה דהלא המצוה אחת היא בין לצדיקים בין לבינונים כי התפלין דמשה ואהרן הם ד׳ פרשיות דתפלין שלנו1 ממש ואיך ישתנה עיקר הכוונה כ״כ [כל כך].
אך יש להבין זאת: הרי המצווה אחת היא לצדיקים ולבינוניים כאחד, שכן התפילין של משה ואהרן הן ממש ארבע הפרשיות שבתפילין שלנו. כיצד אפוא יכולה הכוונה העיקרית להיות שונה כל כך?
אדמו״ר הזקן מעלה שאלה על דבריו שזה עתה אמר. המצווה זהה לכולם: התפילין של משה ואהרן הכילו אותן ארבע פרשיות שבתורה כמו התפילין שלנו, ולכן כיצד יכולה תכליתה העיקרית להיות שונה כל כך בין צדיק לבינוני?
אך הענין הוא דבאמת הכל כוונה אחת היא. שבהיות הוספת האור באצי׳ ע״י מצות הצדיקים. אזי ממילא יש כח לברר הרע מנוגה דבי״ע כו׳.
אך העניין הוא שבאמת הכוונה אחת היא. כאשר המצוות של הצדיקים מוסיפות אור באצילות, ממילא יש כוח לברר את הרע שבנוגה שבעולמות בריאה, יצירה ועשיה...
התשובה היא שתכלית המצוות אחת היא באמת. כאשר המצוות של הצדיקים מוסיפות אור באצילות, האור שנוסף מעניק בעצמו את הכוח לברר את הרע המעורב בנוגה (״זוהר״) — קליפת העולמות התחתונים, שאינה קדושה לגמרי ואינה רעה לגמרי (קליפת נוגה), וזוהי עבודתו של הבינוני.
הפסקה מיישבת בין שתי התכליות של המצוות: האור שהצדיקים מוסיפים למעלה הוא שנותן את הכוח לברר את הרע למטה.
קליפת נוגה היא קליפה בינונית שאפשר להעלות לקדושה; החומרים הגשמיים של המצוות באים ממנה, כפי שיוסבר בפסקה 24.
מראי מקומות
- 1דתפילין שלנו · בהגהת הרה״ח ר׳ אשר: כתפילין.
״המשפילי לראות״: הפרשנות הראשונה ¶16–18
16וזהו ענין המשפילי לראות בשמים ובארץ1 כפי׳ הראשון. שנשפל להתלבש בתוך בחי׳ שמים וארץ. שהן ז״א ונוק׳ [ונוקבא]
וזהו פירוש ״המשפילי לראות בשמים ובארץ״ לפי הפירוש הראשון: שהוא משפיל את עצמו כדי להתלבש בתוך בחינת שמים וארץ, שהם ז״א ונוקבא.
הפסוק ״המשפילי לראות בשמים ובארץ״ (תהילים 113:6) משבח בפשטות את ה׳, הרם כל כך עד שאפילו כדי לראות את השמים הוא משקיף למטה. המאמר מפרש את המילה ״המשפילי״ כהשפלת עצמו של ה׳ כדי להתלבש בתוך ״שמים וארץ״; לפי הפירוש הראשון, אלה הם ז״א ונוקבא, המבנים הזכרי והנקבי של אצילות.
כי הנה רם על כל2 כו׳ ובחי׳ כד אנת תסתלק מינייהו3 מהכלים דע״ס [דעשר ספירות]. דהיינו כמו ענין השינה שהוא הסתלקות המוחין אל עצמות הנפש.
שהרי ״רם על כל כו׳״; [ישנה] בחינת ״כד אנת תסתלק מינייהו״, הסתלקות מהכלים של עשר הספירות, בדומה לשינה, שבה המוחין מסתלקים אל עצם הנפש.
הרי ה׳ הוא ״רם על כל כו׳״ (תהילים 113:4), ולכן אורו יכול להסתלק מהכלים של עשר הספירות, במצב של ״כד אנת תסתלק מינייהו״. אדמו״ר הזקן משווה זאת לשינה, שבה המוחין של האדם מסתלקים אל עצם הנפש ואינם פעילים.
הפסקה מפרשת את הביטוי ״המשפילי לראות בשמים ובארץ״ ככניסתו של אור אין סוף לז״א ולנוקבא, בניגוד למצב שבו הוא מסתלק, מצב שמושווה לשינה.
מראי מקומות
- 1המשפילי לראות בשמים ובארץ · Psalms 113:6
- 2רם על כל · Psalms 113:4
- 3כד אנת תסתלק מינייהו · Tikkunei Zohar 17a
17והגם שיש לו צירופי אותיות המחשבה בחלומות. הרי הוא רק מחשבה בלא חכמה רק בחי׳ הדמיון. מה שאין כן כאשר יקיץ מהשינה הנה יאיר השכל במחשבה.
ואף שבחלומות יש צירופים של אותיות המחשבה, הרי זו מחשבה בלי חכמה, אלא בחינת דמיון בלבד. לעומת זאת, כשהוא מתעורר משנתו, השכל מאיר במחשבתו.
בחלומות המחשבה עדיין מצרפת את אותיות המחשבה, אך בלי חכמה, אלא כדמיון בלבד. כשהאדם מתעורר, השכל שוב מאיר בתוך מחשבתו.
ועד״ז יובן הנמשל שבחי׳ הסתלקות האור ומוחין דגדלות המלובש בע״ס [בעשר ספירות] לבחי׳ העצמות אוא״ס [אור אין סוף] אז הגילוי למטה נק׳ עד״מ בחי׳ שינה.
באותו אופן יובן הנמשל: [בזמן] הסתלקות האור והמוחין דגדלות, המלובשים בעשר הספירות, אל בחינת העצמות, אור אין סוף, הגילוי למטה נקרא אז, בדרך משל, בחינת שינה.
למעלה, כאשר האור והמוחין דגדלות מסתלקים מן הספירות וחוזרים אל עצמות אור אין סוף, מה שנותר גלוי למטה דומה לשינה: הצורות נמשכות, אך בלי האור הפנימי האמיתי שלהן.
המשל על שינה וחלומות מתאר את מצב הספירות לאחר הסתלקות האור דגדלות.
18ועי״ז היה שליטה גם לעכו״ם [לעובדי כוכבים ומזלות] מצרים ובבל. אבל ע״י התלבשות האור ומוחין דגדלות בע״ס [בעשר ספירות]. וזהו ענין הקב״ה מניח תפלין כו׳ כנ״ל.
ובאמצעות זאת הייתה שליטה גם לאומות עובדות האלילים, מצרים ובבל. אבל באמצעות התלבשות האור והמוחין דגדלות בעשר הספירות. וזהו עניין ״הקב״ה מניח תפלין כו׳״, כנ״ל,
במצב המכונה ״שינה״ יכלו האומות שעבדו אלילים, מצרים ובבל, לשלוט, משום שהאור האלוקי לא התגלה במלוא עוצמתו. כאשר האור והמוחין דגדלות מתלבשים בספירות — וזהו פירוש ״הקב״ה מניח תפלין כו׳״ — המצב משתנה.
והיינו פי׳ המשפילי להתלבש בתוך שמים וארץ. הנה עז״נ [על זה נאמר] השקיפה ממעון קדשך מן השמים.1
וזהו פירוש ״המשפילי״ — להתלבש בתוך שמים וארץ; ועל כך נאמר ״השקיפה ממעון קדשך מן השמים״.
הכוונה היא לכך שה׳ משפיל את עצמו לתוך ״שמים וארץ״, שעליהם אומרת התורה: ״השקיפה ממעון קדשך מן השמים״ (דברים 26:15), התפילה שכל איכר אומר לאחר שנתן את מעשרותיו. ״השקיפה״ של ה׳ היא כניסת אורו אל הספירות.
ואז עי״ז וברך את עמך ישראל ע״ד באורך נראה אור2 שנראים לדבר חשוב כי המכוון בהשתלשלות העולמות הוא בשביל קיום התומ״צ [התורה ומצות]:
ואז, באמצעות זאת, ״וברך את עמך ישראל״, בדוגמת ״באורך נראה אור״ — שאנו נראים כדבר בעל חשיבות; שכן תכלית השתלשלות העולמות היא לשם קיום התורה והמצוות.
באמצעות זאת מתקיים ״וברך את עמך ישראל״, בדוגמת ״באורך נראה אור״ (תהלים 36:10). המילה ״נראה״, שפירושה הפשוט הוא ״אנו רואים״, יכולה להתפרש גם במשמעות של ״נראים״; והמאמר מפרש זאת כמצב שבו ישראל נראים כדבר חשוב, משום שכל השתלשלות העולמות נועדה למען התורה והמצוות שישראל מקיימים.
הפסקה מעמידה זה מול זה את המצב שבו האור נסתר, ובו שלטו כוחות זרים, ואת המצב שבו האור מתגלה — ״תפילין״ של הקב״ה — ובו ישראל מתברכים ונראים חשובים, שכן העולמות קיימים למען התורה והמצוות.
האזכור של מצרים ובבל מבטא את הרעיון הקבלי שכאשר האור האלוקי נסתר, הכוחות המתנגדים לקדושה יכולים לקבל חיות וכוח. זהו תיאור של זרימת השפע הרוחני, ולא קביעה על ערכו של עם כלשהו.
מראי מקומות
- 1השקיפה ממעון קדשך מן השמים · Deuteronomy 26:15
- 2באורך נראה אור · Psalms 36:10
מנורת זכריה ¶19–21
19והנה להבין ענין פי׳ השני בפסוק המשפילי לראות דהיינו שע״י שמים וארץ נעשה סבת השפלה זו. יש להקדים ענין מנורת זכריה וגלה על ראשה1 כו׳.
כעת, כדי להבין את הפירוש השני של הפסוק ״המשפילי לראות״ — כלומר, שהשמים והארץ הם הגורמים להשפלה זו — יש להקדים ולבאר את עניין מנורת זכריה: ״וגלה על ראשה״…
לפי הפירוש השני של ״המשפילי לראות על השמים ועל הארץ״, ״השמים והארץ״ הם הגורמים לכך שה׳ משפיל את עצמו, ולא רק המקום שאליו הוא משפיל את עצמו. לשם הבנת הדבר מקדים אדמו״ר הזקן את חזון המנורה העשויה זהב של זכריה, שבו נאמר ״וגלה על ראשה״ (זכריה ד, ב).
כי הנה סדר ההשתלשלות וההמשכה לה, דמהמאציל לנאצלים הוא ע״י בחי׳ כתר שיש בו מבחי׳ תחתונה שבא״ס והוא בחי׳ עתיק.
סדר ההשתלשלות וההמשכה מן המאציל אל הנאצלים הוא באמצעות בחינת כתר, שיש בו מן הבחינה התחתונה שבאין סוף, והיא בחינת עתיק.
האור נמשך מה׳, המאציל, אל העולמות הנאצלים דרך כתר. כתר כולל משהו מן הבחינה התחתונה של המדרגה שמעליו, והיבט זה נקרא עתיק, ״העתיק״.
והיינו דכמו שמל׳ דאצי׳ נעשה עתיק לבריאה.2 ונמצא שבחי׳ כתר דבריאה יש בו מבחי׳ תחתונה שבאצילות ממש. דהיינו מבחי׳ מל׳ דאצילות.
כלומר, כשם שמלכות דאצילות נעשית עתיק לבריאה, כך בחינת כתר דבריאה כוללת משהו מן הבחינה התחתונה של אצילות עצמה, כלומר מבחינת מלכות דאצילות,
לדוגמה, מלכות, המדרגה הנמוכה ביותר באצילות, נעשית עתיק, הפנימיות של כתר, של העולם שמתחתיה — בריאה. כך כתר של בריאה כולל ממש את המדרגה הנמוכה ביותר של אצילות. בלקוטי תורה, מסעי, אדמו״ר הזקן מציין את הכלל במלואו: רק המלכות של המדרגה העליונה יורדת ונעשית עתיק ומקור למדרגה התחתונה; הערת קה״ת מפנה גם לעץ חיים ולתניא בעניין זה.
כך מבחי׳ מלכות דא״ק [דאדם קדמון] (שנק׳ מל׳ דא״ס) נעשה עתיק וכתר לאצי׳ וזהו הגולה שעל ראשה.
כך גם מבחינת מלכות דאדם קדמון, הנקראת מלכות דאין סוף, נעשים עתיק וכתר לאצילות; וזהו ״הגולה שעל ראשה״.
בדומה לכך, מלכות דאדם קדמון, המדרגה הקדמונית שמעל אצילות, הנקראת גם מלכות דאין סוף, נעשית עתיק וכתר של אצילות. זהו ״הגולה שעל ראשה״ במנורה שראה זכריה.
וכמ״ש גולת הכותרת3 שכותרת ומקפת למעלה סביבות ראשה. וכך בחי׳ כתר הוא בחי׳ עטרה ומקיף על המוחין.
כפי שנאמר ״גולת הכותרת״, שהיא כותרת ומקיפה מלמעלה סביב ראשה. כך גם בחינת כתר היא בחינת עטרה המקיפה את המוחין.
הביטוי ״גולת הכותרת״ (מלכים א ז:מא), המתייחס לכותרות שבראש עמודי המקדש, נדרש על פי שורשו: כותרת היא גם דבר המכתיר, מאותו שורש של כתר. לכן הגולה מונחת למעלה ומקיפה את הראש; כך גם כתר הוא עטרה המקיפה את המוחין, ולא נכנסת לתוכם.
ושבעה נרותיה הם המדות דאצי׳ ושבעה מוצקות לנרות הם ז״ת [ז׳ תחתונות] דעתיק יומין שהם בחי׳ מקור ההשפעה להמדות דאצי׳. לכן נק׳ מוצקות לנרות כו׳.
״ושבעה נרותיה״ הם המידות דאצילות, ו״שבעה מוצקות לנרות״ הן שבע התחתונות [ספירות] של עתיק יומין, שהן מקור ההשפעה למידות דאצילות. לכן הן נקראות ״מוצקות לנרות״…
שבעת נרות המנורה הם שבע המידות של אצילות, ו״שבעה מוצקות לנרות״ הן שבע הספירות התחתונות של עתיק יומין, המזינות את המידות האלה. כשם שצינורות מוליכים שמן אל המנורה, כך המידות העליונות האלה משפיעות אל המידות של אצילות.
הפסקה מציגה את מנורת זכריה כמפה של האופן שבו האור יורד: הקערה מסמלת את כתר (עתיק), הנמשך ממלכות של המדרגה שמעל; הנרות הם המידות של אצילות, והצינורות הם מקורן העליון בעתיק.
העיקרון שמלכות של כל מדרגה נעשית עתיק של המדרגה שמתחתיה מובא אצל האריז״ל (עץ חיים). תניא, פרק 20, מיישם את אותו רעיון על הדיבור האלוקי כמקור הבריאה.
מראי מקומות
- 1וגלה על ראשה · Zechariah 4:2
- 2מל׳ דאצי׳ נעשה עתיק לבריאה · Tanya, Likkutei Amarim 20
- 3גולת הכותרת · I Kings 7:41
20וכמ״ש במ״א שיש ב׳ בחי׳ מדות. הא׳ המדות שלמטה מהשכל וההתבוננות ונק׳ טורי נהורא.
כפי שמוסבר במקום אחר, יש שתי בחינות של מדות. הראשונה היא המדות שלמטה מן השכל וההתבוננות, והן נקראות ״טורי נהורא״ (הרי אור).
יש שני סוגים של מדות. הסוג הראשון הוא המדות שנולדות מן השכל וההתבוננות — האהבה והיראה שאדם מגיע אליהן כשהוא מתבונן בגדלות ה׳. הן נקראות ״טורי נהורא״ משום שהן מוארות באמצעות ההבנה.
והב׳ המדות שלמעלה מהשכל והטעם המובן ונק׳ אהבה רבה וטורי חשוכא ומדות אלו שלמעלה מהשכל נקר׳ [נקרא / נקראת / נקראות] מוצקות למדות הנמשכים מהשכל הנק׳ נרות כו׳.
השנייה היא המדות שלמעלה מן השכל ומן הטעם המובן, והן נקראות אהבה רבה ו״טורי חשוכא״ (הרי חושך). המדות האלה, שלמעלה מן השכל, נקראות צינורות למדות הנמשכות מן השכל, הנקראות ״נרות״...
הסוג השני הוא המדות שלמעלה מן השכל והטעם, כגון אהבה רבה, והן נקראות ״טורי חשוכא״ משום שהשכל אינו יכול לתפוס אותן. המדות העליונות האלה הן הצינורות המזינים את המדות שנולדות מן השכל, הנקראות ״נרות״.
ושני׳ [ושנים] זיתי׳ עליה1 א׳ מימין הגלה כו׳ הם בחי׳ חו״ב [חכמה ובינה] דע״י [דעתיק יומין] וגם הם בחי׳ ב׳ מזלות נוצר ונקה2 שהם מקורות דחו״ב [דחכמה ובינה] דאצי׳.
״ושני' זיתי' עליה א' מימין הגלה כו'״: אלה הן בחינת חכמה ובינה דעתיק יומין, והן גם בחינת שני המזלות ״נוצר״ ו״ונקה״, שהם המקורות לחכמה ובינה דאצילות.
הביטוי ״ושני' זיתי' עליה א' מימין הגלה כו'״ (זכריה ד, ג) מתייחס לחכמה ולבינה דעתיק יומין, המכונה גם ״עתיק הימים״, המדרגה הפנימית של כתר. אלה הן גם שני ה״מזלות״, נוצר ונקה, שתיים מי״ג מידות הרחמים, שעל פי הקבלה מצויות בזקנו של אריך אנפין; הן המקורות לחכמה ולבינה דאצילות.
הפסקה מסבירה שהמדות שלמעלה מהשכל משמשות צינורות למדות שנולדות מן השכל, וששני הזיתים הם המקורות הנסתרים לחכמה ולבינה.
מראי מקומות
- 1ושני׳ זיתי׳ עליה א׳ מימין הגלה · Zechariah 4:3
- 2נוצר ונקה · Exodus 34:7
21והנה הזית הוא מר רק שמוציאין ממנו שמן ע״י כתישה. והיינו בחי׳ בירור רפ״ח נצוצין ע״י אתכפייא ואתהפכא כמאמר כד אתכפייא סט״א [סטרא אחרא]1 אסתלק יקרא דקוב״ה [דקודשא בריך הוא]
הזית מר, אך מפיקים ממנו שמן באמצעות כתישה. זו בחינת בירור רפ״ח ניצוצין באמצעות אתכפייא (הכנעה) ואתהפכא (הפיכה) [של הסטרא אחרא (הצד האחר)], כמאמר: ״כד אתכפייא סט״א אסתלק יקרא דקוב״ה״.
הזית מר, ובכל זאת הכתישה מפיקה ממנו שמן. הדבר מסמל את בירורם של 288 ניצוצות הקדושה שנפלו לעולמות התחתונים, באמצעות הכנעת הסטרא אחרא (אתכפייא) והפיכתה (אתהפכא); כפי שנאמר בזהר, כשסטרא אחרא נכנעת, כבודו של ה׳ עולה: ״כד אתכפייא סט״א אסתלק יקרא דקוב״ה״. בתורה אור, פרשת ויקהל, מוסיף אדמו״ר הזקן שהכנעה זו וקבלת עול יכולות להישאר ללא שינוי במשך כל היום, בניגוד לאהבה, שעולה ויורדת.
ומקור המשכת מ״ן [מיין נוקבין] ומ״ד [ומיין דוכרין] שע״י הבירורים נמשך מב׳ מזלות הנ״ל.
ומקור ההמשכה של מיין נוקבין (מים נקביים; מ״ן) ומיין דוכרין (מים זכריים; מ״ד), באמצעות הבירורים, הוא בשני המזלות הנ״ל:
בירורים אלה הם גם המקור למיין נוקבין (מ״ן), אתערותא דלתתא, ולמיין דוכרין (מ״ד), השפע הבא מלמעלה; שניהם נמשכים משני המזלות.
מזל ונקה הוא שרש כל המ״ן [המיין נוקבין] ומזל נוצר שרש המ״ד [המיין דוכרין] לכן הן הן ב׳ זיתים הנ״ל:
מזל ״ונקה״ הוא השורש של כל המ״ן, ומזל ״נוצר״ הוא השורש של המ״ד. לכן הם עצמם שני עצי הזית הנ״ל.
מזל ונקה הוא השורש של אתערותא דלתתא, ומזל נוצר הוא השורש של השפע הבא מלמעלה. לכן הם שני עצי הזית ששמנם — האור שנמשך באמצעות הכתישה — מזין את המנורה.
הפסקה מסבירה את עצי הזית כמשל לעבודת בירור הניצוצות: כשם שהכתישה מפיקה שמן מן הזיתים המרים, כך הכנעת הסטרא אחרא מביאה להמשכת אור אלוקי.
מראי מקומות
- 1כד אתכפייא סט״א · Zohar II, 128b
ביטול הרצון ¶22–24
22והנה עיקר סבת המשכת בחי׳ גולה שעל ראשה הנ״ל הוא ע״י בטול רצון שהוא בחי׳ עבודה שלמעלה מהבחירה שע״פ שכל ודעת שבזה עושים המשכת הגולה שהוא בחי׳ הכתר ומקיף שלמעלה מהשכל.
והנה, הסיבה העיקרית להמשכת בחינת ״גולה שעל ראשה״ הנזכרת לעיל היא באמצעות ביטול הרצון, שהוא בחינת עבודה שלמעלה מבחירה המבוססת על שכל ודעת; באמצעותה ממשיכים את הגולה, שהיא בחינת כתר ו[האור] המקיף שלמעלה מן השכל.
ה״גולה שעל ראשה״ (כתר, האור המקיף שלמעלה מן השכל) נמשכת בעיקר באמצעות ביטול הרצון. זוהי עבודה שלמעלה מכל בחירה הנעשית מתוך שיקול שכלי, ולכן היא מגיעה לבחינה שהיא עצמה למעלה מן השכל.
הפסקה מציינת את העבודה האנושית שממשיכה את כתר: ביטול הרצון האישי, מעבר לכל בחירה המבוססת על שיקול שכלי.
23וביאור הענין כי הנה מבירורי רפ״ח נצוצים נעשה או״ח [אור חוזר] מלמטלמ״ע [מלמטה למעלה] עד רום המעלות שגם בחכמה סתימאה האור חוזר למעלה יותר.
ביאור העניין: מתוך בירורם של 288 הניצוצות נוצרת בחינת אור חוזר, העולה מלמטה למעלה עד לרום המעלות, כך שגם בחכמה סתימאה (החכמה הנסתרת) האור החוזר עולה עוד יותר למעלה.
בירור 288 הניצוצות יוצר אור חוזר, אור העולה מלמטה למעלה. הוא עולה לגובה רב כל כך, עד שהוא מגיע אפילו לחכמה סתימאה, החכמה הנעלמת של אריך אנפין.
וזהו בקיעת שערות הראש ועי״ז נמשך אח״כ מלמעלה תוספת אור ושפע רב ונמשך למטה ע״י שערות דדיקנא שהם המשכה מלמעלמ״ט [מלמעלה למטה].
וזוהי פריצתן של שערות הראש; בעקבות זאת נמשכים אחר כך מלמעלה אור נוסף ושפע רב, והם נמשכים למטה באמצעות שערות הדיקנא (הזקן), שהן דרך להמשכה מלמעלה למטה.
האור העולה מתואר כפריצת שערות הראש. בעקבות זאת נמשכים מלמעלה אור נוסף ושפע רב באמצעות ״שערות הזקן״, ערוצי ההמשכה מלמעלה למטה.
הפסקה מתארת את המחזור: בירור מלמטה מעלה אור כלפי מעלה, והדבר מביא להמשכת אור נוסף מלמעלה.
בדימויי הזוהר (זהר), שערות הראש מסמלות את העלייה, וזקנו של אריך אנפין, שבו שלושה עשר ״מזלות״ (ערוצי שפע), מסמל את הערוצים שדרכם יורדת מידת הרחמים.
24ולכן כל המצות מעשיות הם מבחי׳ נוגה כמו הצמר דציצית וקלף התפלין שע״י שמתבררים הנצוצין שבנוגה ע״י קיום המצוה נמשך תוספת אורות באצי׳ כנ״ל.
לכן כל המצוות המעשיות הן מבחינת נוגה [קליפת נוגה, שיש בה תערובת של טוב ורע], כגון צמר הציצית וקלף התפילין; כאשר מבררים את הניצוצות שבנוגה על ידי קיום המצווה, נמשכת תוספת אורות באצילות, כפי שנאמר לעיל.
המצוות המעשיות נעשות באמצעות דברים גשמיים מקליפת נוגה, כגון צמר הציצית וקלף התפילין. השימוש בהם למצווה מברר את הניצוצות שבתוכם ומביא תוספת אור לאצילות.
אך הנה בחי׳ בטול הרצון יש בו מעלה יתירה ואתכפיא סט״א [סטרא אחרא] ביותר מצד בטול רצון הגוף בסתם שמבטל כל רצונותיו ויקבע בלבבו לילך אחרי ה׳.
אך לבחינת ביטול הרצון יש מעלה נוספת, והסטרא אחרא (הצד האחר) נכפית יותר, מפני ביטול רצון הגוף בכלל: האדם מבטל את כל רצונותיו וקובע בלבו ללכת אחרי ה׳,
ביטול הרצון מרחיק לכת יותר. האדם מבטל את רצון הגוף בכללותו, ולא רק במעשה מסוים, וקובע בלבו ללכת אחרי ה׳; בכך הוא כופה את הסטרא אחרא יותר מכל מצווה יחידה.
הפסקה משווה בין המצוות, המבררות ניצוצות מסוימים שבנוגה, לבין ביטול הרצון, הכופה את הסטרא אחרא באופן מלא יותר.
״המשפילי לראות״: הפרשנות השנייה ¶25
25וכאלו אין לו שום רצון רק מה שירצה ה׳ זהו רצונו וזהו אתכפי׳ סט״א [סטרא אחרא] ממש ביתר שאת ויתר עז מבקיום מצוה אחת
וכאילו אין לו רצון משלו כלל, אלא רק מה שה׳ רוצה הוא רצונו. זוהי הכנעת הסטרא אחרא (הצד האחר) באופן ממשי, בעוצמה ובתוקף גדולים יותר מאשר בקיום מצווה אחת.
המשך המשפט הקודם: אדמו״ר הזקן מתאר ביטול מוחלט של הרצון — לאדם אין רצון משלו, מלבד מה שה׳ רוצה. בכך כופים את הסטרא אחרא בעוצמה גדולה יותר מאשר בקיום מצווה אחת כלשהי.
וכך ההמשכה עי״ז הוא בחי׳ וגלה על ראשה. שהוא בחי׳ רעוא דכל רעוין דהיינו מקור כל הרצונות.
וכך, ההמשכה שנעשית על ידי כך היא בחינת ״וגלה על ראשה״, שהיא בחינת ״רעוא דכל רעוין״ — רצון כל הרצונות, כלומר מקורם של כל הרצונות.
ההמשכה שנוצרת היא בחינת ״וגלה על ראשה״ — הכתר שמעל אצילות, שהוא ״רעוא דכל רעוין״, מקורו של כל רצון פרטי.
משא״כ תרי״ג מצות הם תרי״ג ארחין שבגלגלתא דז״א שהוא עד״מ למטה בחי׳ פרטי הרצונות. אבל מקורן ושרשן הוא בחי׳ רעדכ״ר [רעוא דכל רעוין] וזה נמשך דוקא ע״י בטול רצון שבזה מתקשר לבעל הרצון ממש ובחי׳ בטול רצון זה נק׳ ארץ שמשים עצמו כעפר ממש.
לעומת זאת, תרי״ג המצוות הן תרי״ג הנתיבות שבגולגולת של ז״א (זעיר אנפין), שהן, בדרך משל, כמו הרצונות הפרטיים למטה. אך מקורן ושורשן הוא בחינת ״רעדכ״ר״, והמשכה זו נעשית דווקא באמצעות ביטול הרצון; בכך האדם מתקשר לבעל הרצון עצמו. בחינת ביטול הרצון הזאת נקראת ״ארץ״, משום שהאדם שם את עצמו כעפר ממש.
תרי״ג המצוות, תרי״ג הנתיבות שבראשו של ז״א, דומות, בהשוואה, לרצונות הפרטיים של האדם. לשורשן, רעוא דכל רעוין, מגיעים רק כשמניחים את הרצון האישי; כך מתקשרים לבעל הרצון עצמו. ביטול עצמי זה נקרא ״ארץ״, משום שהאדם עושה את עצמו כעפר.
(ושמים היינו מקיף זהו בחי׳ אהבת בכל מאדך1 בלי גבול ממש שעי״ז ממשיכים להיות מקור ההמשכה מהמאציל בנאצלים. היינו שעושים בחי׳ הגולה וכו׳. וגם המוצקות שהם הכל למעלה מהשכל)
(ו״שמים״ פירושם המקיף; זו בחינת האהבה ״בכל מאדך״, בלי גבול ממש, שבאמצעותה ממשיכים [את האור] להיות מקור ההמשכה מהמאציל אל הנאצלים. כלומר, יוצרים את בחינת הגולה וכו׳, וגם את המוצקות — שכולן למעלה מן השכל.)
בסוגריים מוסבר ש״שמים״ הם האור המקיף, שמגיעים אליו באמצעות אהבה ״בכל מאדך״ (דברים ו, ה). ״מאד״ פירושו כאן הרבה מאוד: אהבה שהיא בלי גבול ממש. בדומה לביטול הרצון, היא למעלה מן השכל וממשיכה את הגולה ואת המוצקות. בלקוטי תורה (Likkutei Torah), אמור, אדמו״ר הזקן מסביר גם הוא ש״מאד״ פירושו בלי גבול — אין סוף שמעל הכלים, שאותו המצוות ממשיכות.
וזהו המשפילי לראות בשמים ובארץ.2 שע״י שמים וארץ שבבחי׳ זו נעשה ההשפלה מא״ס ממש להיות נמשך כתר לאצי׳.
וזהו ״המשפילי לראות בשמים ובארץ״: באמצעות השמים והארץ שבבחינה זו נעשית ההשפלה מאין סוף עצמו, כדי שכתר יימשך לאצילות.
כאן מובאת הקריאה השנייה בפסוק ״המשפילי לראות בשמים ובארץ״: באמצעות ה״שמים״ — האהבה הבלתי מוגבלת — וה״ארץ״ — ביטול הרצון — אין סוף עצמו משפיל את עצמו, כדי שכתר יימשך לאצילות. לפי קריאה זו, השמים והארץ הם הגורמים להשפלה.
ואח״כ ע״י תומ״צ [תורה ומצות] נעשה התלבשות האור מהכתר בתרי״ג ארחין דז״א. ורמ״ח איברין דמלכא כו׳. וזהו פי׳ המשפילי בתוך שמים וארץ שהם זו״נ [זעיר אנפין ונוקבא] דאצי׳.
ואחר כך, באמצעות התורה והמצוות, האור מכתר מתלבש בתרי״ג הנתיבות של ז״א, וכן [ב]״רמ״ח איברין דמלכא כו׳״. וזהו פירוש ״המשפילי״ בתוך השמים והארץ, שהם ז״א ונוקבא שבאצילות.
לאחר מכן התורה והמצוות מביאות את האור מכתר אל תרי״ג הנתיבות של ז״א ואל ״רמ״ח איברין דמלכא כו׳״ — רמ״ח מצוות עשה. הדבר מתאים לקריאה הראשונה, שלפיה ה׳ משפיל את עצמו בתוך השמים והארץ, שהם ז״א ונוקבא.
(וכמ״ש בכהאר״י [בכתבי האר״י] ז״ל [זכרונו לברכה / זכרונם לברכה]3 שלהמשיך יחוד או״א [אבא ואימא] הוא ע״י מס״נ [מסירות נפש] ויחוד זו״נ [זעיר אנפין ונוקבא] הוא ע״י תורה ומצות. וב׳ המשכות אלו זהו ב׳ פירושים שנתבאר כאן בענין המשפילי לראות בשמים ובארץ. וכמ״ש במ״א שיש שמים וארץ עילאין. ויש שמים וארץ תתאין).
(כפי שכתוב בכתבי האריז״ל, כדי להמשיך את ייחוד אבא ואמא (חכמה ובינה) נדרשת מסירות נפש, ואילו ייחוד ז״א ונוקבא נעשה באמצעות התורה והמצוות. שתי ההמשכות האלה הן שתי הדרכים שבהן מתפרש כאן ״המשפילי לראות בשמים ובארץ״. וכפי שמוסבר במקום אחר, יש שמים וארץ עליונים, ויש שמים וארץ תחתונים.)
בסוגריים מובאים דברי האריז״ל: הייחוד העליון של אבא ואמא (חכמה ובינה) נעשה באמצעות מסירות נפש, ואילו ייחוד ז״א ונוקבא נעשה באמצעות התורה והמצוות. שתי ההמשכות האלה תואמות את שתי הקריאות בפסוק, העוסקות ב״שמים וארץ״ עליונים ותחתונים. בלקוטי תורה (Likkutei Torah), אמור, אדמו״ר הזקן מביא את הדברים מעץ חיים (Etz Chaim) ומסביר את המסקנה למעשה: גם מי שתורתו אומנותו מפסיק כדי לומר קריאת שמע.
וזהו ענין מה שארז״ל [שאמרו רבותינו זכרונם לברכה] למה קדמה שמע4 לוהיה אם לו, אשמוע שיקבל עליו עומ״ש [עול מלכות שמים] תחלה ואח״כ יקבל עליו עול מצות כי בפ׳ שמע נאמר בכל מאדך והיא בחי׳ שמים לפי׳ הב׳.
וזהו עניין דברי חז״ל: ״למה קדמה שמע לוהיה אם שמוע״? כדי שיקבל עליו תחילה עול מלכות שמים, ואחר כך יקבל עליו עול מצוות. שהרי בפרשת [שמע] נאמר ״בכל מאדך״, וזו בחינת ״שמים״ לפי הפירוש השני.
המשנה שואלת מדוע אומרים את שמע לפני ״והיה אם שמוע״: כדי שהאדם יקבל תחילה את עול מלכות שמים, ואחר כך את עול המצוות. ״בכל מאדך״ שבפרשת שמע היא האהבה הבלתי מוגבלת הנקראת ״שמים״ לפי הקריאה השנייה.
וגם מארז״ל [מאמר רבותינו זכרונם לברכה] בכל מדה שמודד לך5 הוי מודה לו במאד מאד זהו בחי׳ ארץ בטול רצון.
וכן אמרו חז״ל: ״בכל מדה שמודד לך הוי מודה לו במאד מאד״ — זוהי בחינת ״ארץ״, ביטול הרצון.
המשנה דורשת את המילה מאד במשמעות של ״בכל מדה שמודד לך הוי מודה לו במאד מאד״: המילים מידה, מודד ומודה מהדהדות כולן את המילה מאד. קבלת כל מה שה׳ מזמן לאדם בהודיה היא ביטול הרצון המכונה ״ארץ״.
וכ״ז [וכל זה] נקרא קבלת עומ״ש [עול מלכות שמים] פי׳ מלכות דא״ס שנק׳ מלכות שמים בחי׳ מקיף שעי״ז נמשך וגלה על ראשה כו׳ שנעשה עתיק לאצילות
וכל זה נקרא קבלת עול מלכות שמים, כלומר מלכות דאין סוף, המכונה ״מלכות שמים״, בחינת [האור] המקיף, שעל ידו נמשכת ״וגלה על ראשה כו׳״, והיא נעשית עתיק לאצילות.
כל אלה יחד נקראים קבלת עול מלכות שמים, כאשר ״מלכות שמים״ פירושה מלכות דאין סוף, שהיא אור מקיף. באמצעותו נמשכת ״וגלה על ראשה כו׳״, ומלכות דאין סוף נעשית עתיק לאצילות.
ואח״כ והיה אם שמוע6 הוא המשכת האור בכלים ע״י המצות בתוך שמים וארץ כנ״ל:
ולאחר מכן, ״והיה אם שמוע״ הוא המשכת האור בכלים באמצעות המצוות, בתוך שמים וארץ, כפי שנאמר לעיל.
רק לאחר מכן, ״והיה אם שמוע״ — קיום המצוות — ממשיך את האור אל תוך הכלים, בתוך שמים וארץ, שהם ז״א ונוקבא.
הפסקה משלימה את הקריאה השנייה בפסוק: האהבה הבלתי מוגבלת (״שמים״) וביטול הרצון (״ארץ״) ממשיכים את אין סוף ככתר שמעל אצילות; לאחר מכן המצוות מביאות את האור אל הכלים. משום כך שמע קודמת לקבלת עול המצוות.
שני השלבים מקבילים לשני הייחודים של האריז״ל: אבא ואמא באמצעות מסירות נפש שבשמע, וז״א ונוקבא באמצעות התורה והמצוות. הסבר מקביל בלקוטי תורה, אמור, מבאר מדוע אפילו מי שתורתו אומנותו מפסיק לקריאת שמע. הערת קה״ת מציינת כמקור לדברי האריז״ל את עץ חיים, שער 39, דרושים 10–11, ואת פרי עץ חיים, שער נפילת אפיים.
מראי מקומות
- 1בכל מאדך · Deuteronomy 6:5
- 2המשפילי לראות בשמים ובארץ · Psalms 113:6
- 3וכמ״ש בכהאר״י ז״ל · בד״ה חביב אדם תש״ג ע׳ קסח נסמן לע״ח. וכ״ה גם בלקו״ת אמור לג, ג ובכ״מ. ובדרך מצותיך מצות קדוש השם נסמן לפע״ח שער נפ״א פ״ד ה, ו. וראה ג״כ ע״ח שט״ל דרוש י׳ יא. לקו״ת נשא כב, א. אמור לב, ד ובכ״מ (כ״ק אדמו״ר זי״ע בספר המאמרים תש״ג שם).
- 4למה קדמה שמע לוהי׳ · Berakhot 13a:21
- 5בכל מדה שמודד לך · Berakhot 54a:6
- 6והיה אם שמוע · Deuteronomy 11:13
״כי עמך מקור חיים״ ¶26–27
26וזהו כי עמך מקור חיים.1 פי׳ בחי׳ המל׳ שבעולם האצי׳ שנעשה עתיק לבי״ע נק׳ מקור חיים דבי״ע שהכתר הוא מקור ושרש כו׳.
וזהו ״כי עמך מקור חיים״. כלומר, בחינת מלכות שבעולם האצילות, שנעשית עתיק לעולמות בריאה, יצירה ועשיה, נקראת מקור החיים של בריאה, יצירה ועשיה, שכן הכתר הוא המקור והשורש...
המאמר חוזר לפסוק הפותח, ״כי עמך מקור חיים״. מלכות דאצילות, שנעשית עתיק (הכתר הפנימי) של העולמות התחתונים בריאה, יצירה ועשיה, היא ״מקור חיים״ שלהם, שכן הכתר הוא השורש של כל עולם.
והוא באמת רק בחי׳ עמך טפל ובטל לבחי׳ עצמות האצילות. ולכן לא נאמר כי אתה רק כי עמך
אך לאמיתו של דבר, אין זה אלא בחינת ״כי עמך״ — טפלה ובטלה לבחינת עצמות האצילות. לכן לא נאמר ״כי אתה״, אלא רק ״כי עמך״.
המקור הזה, המדרגה הנמוכה ביותר באצילות, הוא רק ״כי עמך״: טפל ובטל לפני עצמות האצילות. משום כך הפסוק אומר ״כי עמך״ ולא ״כי אתה״ מקור חיים.
וכן למעלה יותר מל׳ דא״ק [דאדם קדמון] היא מקור חיים דאצי׳ שהרי נעשה עתיק לאצי׳ והיא בחי׳ עמך טפל ובטל למהות ועצמות א״ק [אדם קדמון] וזהו המגביהי לשבת2 כו׳.
וכך גם למעלה יותר: מלכות דא״ק היא מקור החיים של אצילות, שהרי היא נעשית עתיק לאצילות; וגם היא בחינת ״כי עמך״, טפלה ובטלה למהותו ועצמותו של א״ק. וזהו ״המגביהי לשבת״...
גבוה עוד יותר, מלכות דא״ק היא מקור החיים של אצילות, אך גם היא רק ״כי עמך״, בטלה לפני מהותו ועצמותו של א״ק. זהו ״המגביהי לשבת״ (תהילים 113:5): עצמותו נותרת מרוממת, ורק המדרגה הנמוכה ביותר שלו נעשית מקור למדרגה שמתחתיה.
אך פי׳ המשפילי לראות בשמים ובארץ כפי שני פירושים הנ״ל. היינו שעי״ז ממשיכים תוספת אור ממהות ועצמות האור שבא״ק [שבאדם קדמון] שיומשך בבחי׳ הגולה שעל ראשה.
אולם פירוש ״המשפילי לראות בשמים ובארץ״, לפי שני הפירושים שלמעלה, הוא שעל ידי כך ממשיכים תוספת אור ממהותו ועצמותו של האור שבא״ק, שיימשך בבחינת ״הגולה שעל ראשה״.
״המשפילי לראות בשמים ובארץ״, לפי שתי הקריאות, פירושו שעבודת האדם ממשיכה תוספת אור מעצמותו ממש של א״ק אל ״הגולה שעל ראשה״. נמשכת למטה בחינה שמעבר למדרגה התחתונה הרגילה.
(ולכן הגולה עם שהיא כמו גולת הכותרת ומקיף הרי היא כמו בחי׳ מקבל כדפירש״י [כדפירש רש״י] בזכריה שם כמו ספל שבו השמן3 היינו שמעצמות האור דא״ק [דאדם קדמון] יומשך תוספת אור בגולה זו):
(ולכן הגולה, אף שהיא כעין ״גולת הכותרת״ וכמקיף, הרי היא גם בבחינת מקבל, כפי שרש״י מפרש שם בזכריה: כמו ספל שבו השמן. כלומר, מעצמות האור דא״ק נמשכת תוספת אור אל גולה זו.)
כך מתבאר מדוע הגולה, אף שהיא כעין ״גולת הכותרת״ המקיפה, היא גם כלי קיבול. רש״י בזכריה קושר את גולה לגולות (מעיינות), ומתאר אותה כספל המחזיק את השמן; כאן היא מקבלת תוספת אור מעצמותו של א״ק.
הפסקה מיישמת את הניתוח על הפסוק הפותח: מקור החיים של כל עולם הוא רק המדרגה התחתונה ביותר של העולם שמעליו — ״כי עמך״ — אך באמצעות עבודת האדם נמשכת תוספת אור מן העצמות עצמה אל הגולה.
מראי מקומות
- 1כי עמך מקור חיים · Psalms 36:10
- 2המגביהי לשבת · Psalms 113:5
- 3כדפירש״י בזכריה שם כמו ספל שבו השמן · Rashi on Zechariah 4:2
27וזהו באורך נראה אור.12 פי׳ באורך לנוכח היינו כמו בחי׳ אתה ולא בחי׳ עמך שיומשך מעצמות האור דא״ק [דאדם קדמון] להיות נראה האור באבי״ע [באצילות בריאה יצירה עשיה] כנ״ל
וזהו ״באורך נראה אור״. ״באורך״ הוא פנייה ישירה, כלומר, בדומה לבחינת ״אתה״ ולא לבחינת ״עמך״: שהאור יימשך מעצמות האור של אדם קדמון, כך שהאור ייראה באצילות, בבריאה, ביצירה ובעשיה, כנ״ל.
״באורך נראה אור״ פונה אל ה׳ ישירות (״באורך״), ומצביע על בחינת ״אתה״ — העצמות, ולא רק על ״עמך״. המאמר קורא את ״נראה״ (nir'eh) בלשון סביל: האור הנוסף מעצמות אדם קדמון נעשה גלוי בכל ארבעת העולמות — אצילות, בריאה, יצירה ועשיה.
וגם נראה אנחנו שבבחי׳ זו נהיה חשובים כנ״ל בפי׳ השקיפה כו׳. וברך את עמך3 כו׳:
וגם ״נראה אנחנו״ (nir'eh): שבבחינה זו נהיה חשובים, כנ״ל בביאור ״השקיפה כו׳״. ״וברך את עמך כו׳״:
״נראה״ יכול להתפרש גם כ״אנחנו נראים״: בבחינה זו ישראל נחשבים חשובים. הדבר מתקשר ל״השקיפה... וברך את עמך...״ (פסקה 18), וחותם את המאמר.
הפסקה החותמת מפרשת את המשך הפסוק הפותח: באמצעות העבודה שתוארה, אור מעצמות האור עצמה מתגלה בכל העולמות, וישראל נראים יקרים.
מראי מקומות
- 1וזהו באורך נראה אור · בלקו״ת יוה״כ עא, ב מציין לכאן.
- 2באורך נראה אור · Psalms 36:10
- 3השקיפה כו׳. וברך את עמך · Deuteronomy 26:15
סיימת את המאמר?
סמן אותו כנלמד. הוא נספר לשבוע ולסיום של השנה.
בעבודה
המצוות של האדם ממשיכות אור לאצילות ומבררות את ניצוצות קליפת נוגה. אולם לפני קבלת עול המצוות באה קבלת עול מלכות שמים: לאהוב את ה׳ ״בכל מאדך״, בלי גבול, ולהניח לגמרי את הרצון האישי, להחשיב את עצמו כעפר ולהודות לה׳ על כל מה שהוא שולח. עבודה זו מגיעה לרעוא דכל רעוין וממשיכה אור מן העצמות עצמה.
שאלות לשיחה
- מה ההבדל בין התפילין כחפץ לבין פעולת הנחתן, וכיצד המאמר מיישם זאת ביחס ל״תפילין״ של ה׳?
- כיצד הרעיון שלכלים יש ״שורש משלהם״ משיב על השאלה העולה מן הביטוי ״הכול ממך״?
- מדוע ביטול הרצון הוא הכנעה גדולה יותר של הסטרא אחרא מכל מצווה יחידה?
- כיצד שתי הפרשנויות לפסוק ״המשפילי לראות בשמים ובארץ״ מתאימות לסדר של קריאת שמע ושל ״והיה אם שמוע״?
- מה משמעות העובדה שבפסוק נאמר ״עמך״ ולא ״אתה״ — ״כי עמך מקור חיים״?