LikuteiTorah.comהפרשה החסידית

תורה אור · פרשת מקץ · מאמר 4

ת״ר מצות נר חנוכה כו׳

תנו רבנן: מצות חנוכה... בית שמאי אומרים...

  • 55 פסקאות · 185 קטעים
  • כ־100 דק׳ לימוד
  • 158 מקורות

התחלת המאמר הורדת PDFPDF · 1005 KB

תורגם באמצעות בינה מלאכותית מן המהדורה האנגלית, ולאחר מכן נבדק ותוקן בכמה סבבים מול האנגלית והעברית. האנגלית עצמה נבדקת בידי קוראים אנושיים. אם אתם שולטים היטב בשפה זו, נשמח לעזרתכם בבדיקת התרגום. התנדבו לבדוק

ההתקדמות שלך 0 מתוך 185 קטעים

הנקודה

המצוות הן לבושי הנשמה, והנשמה היא הפתילה שעליה נתפס אורו של ה׳. אורות החנוכה, בדומה ל״שמונה נסיכי אדם״, ממשיכים אור מקיף שמקורו למעלה מן החכמה; אור זה צריך להיבנות מלמטה, שלב אחר שלב. לכן נפסקה הלכה כבית הלל, שמוסיפים והולכים מאחד עד שמונה.

המאמר בקצרה

המאמר שואל מדוע בית שמאי מדמים את נרות החנוכה לפרי החג המתמעטים בחג הסוכות. תחילה הוא מסביר שהמצוות נעשות לבושי הנשמה בגן עדן: נשמה נבראת יכולה לקלוט את זיו השכינה, שהיא אלוקות עצמה, רק באמצעות מסך, והמצוות, ששורשן בכתר אך הן נעשות באמצעות דברים גשמיים, הן המסך הזה. לאחר מכן מובאות שתי תמונות. שני סוגי האספקלריה — אספקלריה המאירה ואספקלריה שאינה מאירה — מקבילים לנבואת משה ולנבואת שאר הנביאים, וכן למצוות ולנפש הבהמית שעברה בירור, שאור חוזר שלה מגיע למעלה עוד יותר. במנורה המצוות הן השמן והנשמה היא הפתילה; תחילה בא האור החשוך של האהבה ״בכל מאדך״, ואחריו האור הלבן של שמחת המצווה. שבעת נרות המנורה מקבילים לשבעת הרועים, המלמדים ומעניקים אור פנימי; שמונת נרות החנוכה מקבילים לשמונה הנסיכים, צדיקים גמורים המעניקים אור מקיף ממקור נעלה יותר. כנגד חכמת יוון, התיקון היה צריך לבוא ממקור שלמעלה מן החכמה. סוכות, חג מן התורה, מגלה את אורו מלמעלה בבת אחת, ואחר כך האור מתמעט; חנוכה, אור מדברי חכמים הנמשך מלמטה, צריך להתגבר מאחד ואילך.

מבנה

  1. השאלה והמצוות כלבושיםמדוע מדמים את נרות החנוכה לפרי החג? המצוות הן לבושי הנשמה בגן עדן, שבו היא עולה בלי סוף ומשיגה את אור אין סוף.¶1–5
  2. מדוע הנשמה זקוקה ללבושנשמה מוגבלת מקבלת אור אין־סופי רק באמצעות מסך; המצוות, ששורשן בכתר והן נעשות בפועל בגשמיות, הן המסך הזה ותכלית ירידת הנשמה.¶6–13
  3. שתי האספקלריותאספקלריה המאירה ואספקלריה שאינה מאירה: נבואת משה ונבואת שאר הנביאים; הנפש הבהמית שעברה בירור יוצרת אור חוזר שממשיך מעתיק, למעלה משורש המצוות.¶14–20
  4. לבושים, כתרים והמנורההאלוקות נעלית מן הרוחניות באותה מידה שהיא נעלית מן הגשמיות; הזיו והכתר; במנורה המצוות הן השמן והנשמה היא הפתילה, והם יוצרים אור חשוך ואור לבן.¶21–29
  5. שבעת הרועים ושמונה הנסיכיםשבעת נרות המנורה הם כנגד הרועים, המלמדים ומעניקים אור פנימי; שמונת נרות החנוכה הם כנגד הנסיכים, שאורם המקיף, שמקורו למעלה מן החכמה, גובר על חכמת יוון ומאיר גם בגלות.¶30–42
  6. בית שמאי ובית הללסוכות, חג מן התורה, מגלה את אורו מלמעלה בבת אחת והוא מתמעט; חנוכה, שאורו נמשך מלמטה, צריך להתגבר. תחילה יש לקבל עול מלכות שמים ולברר את הנפש הבהמית.¶43–48
  7. שורשי הרועים והנסיכיםהנסיכים הם החיצוניות של מדרגה נעלית יותר, ושורשם בשמונה התיקונים הראשונים של אריך אנפין ובבינה, למעלה מן השבירה; משום כך יש להם כוח לעמוד כנגד הרע.¶49–55

מושגים

לבושי הנשמהלבושי הנשמה
המצוות שהאדם מקיים נעשות לבושים, שבאמצעותם הנשמה בגן עדן יכולה לקבל את זיו השכינה, שאותו לא הייתה יכולה להשיג בדרך אחרת.
אספקלריה המאירה ושאינה מאירהאספקלריא המאירה ושאינה מאירה
זכוכית שקופה המראה את הדבר עצמו, ומראה מצופה כסף המראה רק דמות, אך מאפשרת גם לראות את עצמך ואת מה שנמצא מאחוריך; המושגים מיושמים בנבואה, במצוות ובנפש הבהמית שעברה בירור.
פתילה ושמןפתילה ושמן
בעולם הזה הנשמה היא הפתילה שעליה נתפס אורו של ה׳, והמצוות הן השמן שהיא מכלה; בגן עדן התפקידים מתהפכים.
שבעה רועים ושמונה נסיכי אדםשבעה רועים ושמונה נסיכי אדם
הרועים מלמדים ומעניקים אור פנימי, כמו שבעת נרות המנורה; הנסיכים הם צדיקים גמורים ומעניקים אור מקיף ממקור נעלה יותר, כמו שמונת נרות החנוכה.
אורות מקיפים ופנימייםמקיפים ופנימיים
אור פנימי נקלט ומובן; אור מקיף גדול מכדי להיכנס פנימה, והוא משפיע על האדם מבחוץ ומקורו במדרגה נעלית יותר.
בכל מאדךבכל מאדך
אהבה שלמעלה ממידתו הטבעית של האדם, הנולדת מבירור הנפש הבהמית וממשיכה אור שאינו נמשך כסדר ההשתלשלות.

אל הטקסט

השאלה והמצוות כלבושים ¶1–5

1ת״ר [תנו רבנן] מצות נר חנוכה כו׳. בש״א [בית שמאי אומרים] יום ראשון מדליק ח׳ מכאן ואילך פוחת והולך (כמו בפרי החג). ובה״א [ובית הלל אומרים] יום ראשון מדליק א׳ מכאן ואילך מוסיף והולך (מעלין בקודש כו׳).

חז״ל שנו: ״מצות נר חנוכה כו׳״. בית שמאי אומרים: ביום הראשון מדליקים שמונה, ומכאן ואילך פוחתים והולכים (כמו בפרי החג). ובית הלל אומרים: ביום הראשון מדליקים אחד, ומכאן ואילך מוסיפים והולכים (״מעלין בקודש כו׳״).

ביאור

המאמר פותח במחלוקת התלמודית על אופן הדלקת נרות החנוכה. בית שמאי מונים לאחור משמונה, כשם שמספר הפרים המוקרבים בחג הסוכות (״פרי החג״, במדבר כט) פוחת בכל יום משלושה עשר לשבעה; בית הלל מונים קדימה מאחד, משום שבענייני קדושה רק מוסיפים והולכים. לפי הערת קה״ת, תמליל מוקדם מתארך את המאמר לשבת חנוכה תקע״א (1810).

להבין מה ענין נר חנוכה לפרי החג נקדים מ״ש נר מצוה ותורה אור שהמצות נק׳ נר וגם כתיב נר ה׳ נשמת אדם שהנשמה נק׳ נר.

כדי להבין מה הקשר בין נר חנוכה לפרי החג, נקדים ונעיין בכתוב: ״נר מצוה ותורה אור״ — המצוות נקראות נר. וכן נאמר: ״נר ה׳ נשמת אדם״, והנשמה נקראת נר.

ביאור

ההשוואה של בית שמאי מעלה שאלה: מה הקשר בין נרות החנוכה לבין הקרבנות של חג הסוכות? כדי להשיב, אדמו״ר הזקן פותח בעיון בשני פסוקים המכנים דבר כלשהו ״נר״: המצווה (משלי ו) והנשמה (משלי כ).

ובזוהר מבואר שהמצות נק׳ לבושין אשר הנשמה מתלבשת בהן בג״ע [בגן עדן] וצריכה הנשמה לקיים תרי״ג מצות בכדי שיהיה המלבוש בשלימות

ובזוהר מוסבר שהמצוות נקראות לבושים, שהנשמה מתלבשת בהם בגן עדן; ועל הנשמה לקיים את תרי״ג המצוות כדי שהלבוש יהיה שלם.

ביאור

הזוהר מלמד שהמצוות שאדם מקיים נעשות ללבושים של הנשמה בגן עדן, העולם הרוחני שבו הנשמות נהנות מאלוקות לאחר החיים האלה. מכיוון שלנשמה יש 613 ״איברים״, כנגד 613 המצוות, היא זקוקה לכולן כדי שלבושה יהיה שלם; תניא (סוף פרק 4) מסביר שהמחשבה, הדיבור והמעשה של תרי״ג המצוות מלבישים את 613 ״האיברים״ האלה של הנשמה.

ואם חסר א׳ מהמצות חסר לבושו לכן צריכה לבא עוד לקיים המצוה ההיא שחסרה בכדי להשלים המלבוש.

אם חסרה אחת מהמצוות, חסר לבושה. לכן היא צריכה לבוא [למטה] שוב ולקיים את המצווה החסרה, כדי להשלים את הלבוש.

ביאור

מצווה חסרה מותירה פער בלבוש הנשמה. לכן הנשמה עשויה להזדקק לחזור לעולם הזה: לקיים את המצווה שהייתה חסרה לה, וכך להשלים את לבושה.

פסקה 1 בקצרה

הפסקה מציגה את שאלת המאמר — מה הקשר בין נרות החנוכה לפרי החג — ומניחה את היסוד הראשון: המצוות הן לבושי הנשמה בגן עדן, והלבוש צריך להיות שלם.

לעומק

תניא (פרק 4) עוסק בשלושת לבושי הנפש האלקית: מחשבה, דיבור ומעשה של תרי״ג המצוות; אגרת הקודש 29 מרחיבה על לבושי גן עדן הנוצרים מן המצוות. הדימוי של המצווה ושל הנשמה כ״נר״ מכין את הקרקע לרעיון שיופיע בהמשך: המצווה היא הכלי והנשמה היא הלהבה.

מראי מקומות

  1. 1
    ת״ר מצות נר חנוכה · הנחת הר״פ בס׳ הנחות הר״פ ע׳ קכב. בכותרת שבת חנוכה תקע״א. חלק בסה״מ תרל״ב ע׳ פ. וע׳ צז. הנחה אחרת בסה״מ תקע״א ע׳ כב. באוה״ת במדבר כרך ד ע׳ א׳תצ (ובהוצאה שני׳ בהוספות לפ׳ בהעלותך ע׳ 41) נמצא חלק מהמאמר עם הוספת הגהות מכ״ק הצ״צ. ושם מתחיל הד״ה לא כן עבדי משה [[שם המאמר נחלק לג׳ סעיפים]. ראה לעיל בציונים לכ״ק אדמו״ר זי״ע. לכללות מאמר זה ראה אוה״ת נ״ך כרך א ע׳ תקעז. ד״ה ת״ר מצות נר חנוכה תשל״ח (נדפס בסה״מ מלוקט ח״ב ע׳ יז ואילך).
  2. 2
    ת״ר מצות נר חנוכה · Shabbat 21b:8–9
  3. 3
    מה ענין נר חנוכה לפרי החג · ראה אוה״ת חנוכה כרך ה תתקמב, ב. ד״ה מצותה תרנ״ד ע׳ צז. ד״ה ת״ר מצות נר חנוכה תשל״ח.
  4. 4
    נר מצוה ותורה אור · Proverbs 6:23
  5. 5
    שהמצות נק׳ נר · ראה אוה״ת נ״ך כרך א ע׳ תקעו.
  6. 6
    נר ה׳ נשמת אדם · Proverbs 20:27
  7. 7
    ובזוהר מבואר · Zohar II, 210a
  8. 8
    וצריכה הנשמה לקיים תרי״ג מצות · ראה אגה״ק סי׳ יט וסי׳ כט. ובליקוט פירושים ומ״מ — חיטריק לשם.
  9. 9
    בית שמאי אומרים · ראה בארוכה בשיטת ב״ש בלקוטי שיחות ח״ו ע׳ 73.

2ולבאר ענין הלבוש לנשמה בג״ע [בגן עדן]. דהנה בג״ע [בגן עדן] הנשמות נהנין מזיו השכינה וענין הזיו הוא הארה מאור א״ס

ונבאר את עניינו של הלבוש לנשמה בגן עדן. הנה, בגן עדן הנשמות נהנות מזיו השכינה, והזיו הוא הארה מאור אין סוף.

ביאור

כדי להסביר מדוע הנשמה זקוקה ללבוש, אדמו״ר הזקן מתאר מה מתרחש בגן עדן. שכרן של הנשמות הוא ליהנות מ״זיו השכינה״, והזיו הזה עצמו הוא הארה מאור אין סוף.

ומתענגים הנשמות בג״ע [בגן עדן] שמשיגים איזה הארה מהזיו ובחי׳ הזיו הוא הארה מא״ס בלי גבול.

הנשמות מתענגות בגן עדן בכך שהן משיגות הארה כלשהי מן הזיו, ובחינת הזיו היא הארה מאין סוף, שאין לו גבול.

ביאור

תענוגן של הנשמות בגן עדן הוא בהשגת הארה כלשהי מן הזיו. מאחר שהזיו נובע מאין סוף, גם התענוג שבהשגתו אינו מוגבל.

ולכן אף שבכלל יש רק ב׳ בחי׳. גע״ע [גן עדן עליון] בבריאה. וגע״ת [וגן עדן תחתון] ביצירה. אבל בפרטיות יש השגות בלי גבול צדיקים ילכו מחיל אל חיל אשר נשמתם נתעלו בעילוי אחר עילוי כי אין מספר להשגות אור וזיו אשר היא הארה מאור א״ס ב״ה.

לכן, אף שבכללות יש רק שתי בחינות — גן עדן העליון בבריאה וגן עדן התחתון ביצירה — בפרטיות יש השגות בלי גבול. הצדיקים ״ילכו מחיל אל חיל״, שכן נשמותיהם מתעלות מעלייה לעלייה, משום שאין מספר להשגות באור ובזיו, שהם הארה מאור אין סוף ברוך הוא.

ביאור

במבט כללי יש רק שני גני עדן: העליון בעולם הבריאה והתחתון בעולם היצירה. אך בתוכם יש מדרגות בלי סוף, והצדיקים ״ילכו מחיל אל חיל״, משום שאין קץ למה שאפשר להשיג מן האור האין־סופי. בתורה אור, שמות, ובלקוטי תורה, במדבר (מאמר לשבועות), אומר אדמו״ר הזקן אותו דבר: הספרים מציינים רק שני גני עדן, אך לאמיתו של דבר יש גני עדן רבים מספור, זה למעלה מזה.

וכל זמן שצריכה הנשמה להתעלות מג״ע [מגן עדן] לחבירו צ״ל מקודם בחינת נהר די נור שיבוטלו כל השגות הקודמות (עיין בד״ה ויהי מקץ)

ובכל פעם שהנשמה צריכה להתעלות מגן עדן אחד למשנהו, צריכה להיות תחילה בחינת נהר די נור (נהר האש), כדי שכל ההשגות הקודמות יהיו בטלות (ראו במאמר ד״ה ״ויהי מקץ״).

ביאור

לפני שהנשמה יכולה לעלות מדרגה אחת בגן עדן לדרגה הבאה, עליה לעבור ב״נהר די נור״ (נהר האש), שבו כל השגותיה הקודמות מתבטלות. במאמר הראשון של פרשה זו, ״ויהי מקץ״, מסביר אדמו״ר הזקן שאפילו צדיק גמור טובל בנהר די נור עם כניסתו לגן עדן, כדי שישכח את העולם הזה, ושוב בכל פעם שהוא עולה ״ילכו מחיל אל חיל״, כדי לשכוח את מה שהשיג קודם.

כי השגה הקודמת נגד השגה שלמעלה ממנה אין ערוך כלל והיא בטלה לגמרי נגדה אחרי שהשגות הנ״ל הוא להיות משיג הארה מאור א״ס ב״ה א״כ כל השגה יתירה שמשיג מהאור השגה שלמטה בטלה נגדה.

שהרי ההשגה הקודמת, בהשוואה להשגה שמעליה, אין לה כל ערך, והיא בטלה לגמרי ביחס אליה. מאחר שהשגות אלה הן השגה של הארה מאור אין סוף ברוך הוא, הרי שההשגה הנמוכה בטלה ביחס לכל השגה נוספת שהאדם משיג מן האור.

ביאור

הסיבה היא שהשגה נמוכה אינה נחשבת לעומת השגה גבוהה ממנה. כל השגה חדשה באור אין סוף מאפילה עליה כל כך, עד שההשגה הקודמת בטלה ביחס אליה.

פסקה 2 בקצרה

הפסקה מתארת את תענוגה של הנשמה בגן עדן כעלייה שאין לה סוף, שבה כל דרגה מאפילה על קודמתה, משום שהנשמה משיגה הארה מאין סוף.

לעומק

שני גני העדן — העליון בבריאה והתחתון ביצירה — מתאימים למפת העולמות הקבלית. נהר די נור (נהר האש), שמקורו בדניאל 7:10 ובזהר, אינו משמש כאן כעונש אלא כזיכוך המשחרר את הנשמה מן הדרגה הקודמת, כדי שתוכל לקבל את הבאה אחריה.

מראי מקומות

  1. 1
    בג״ע הנשמות נהנין מזיו השכינה · ראה לעיל טז, א.
  2. 2
    אף שבכלל יש רק ב׳ בחי׳ · ראה גם לקמן מט, א. צו, א. לקו״ת במדבר יח, א.
  3. 3
    ילכו מחיל אל חיל · Psalms 84:8
  4. 4
    בבחינת נהר די נור · Zohar II, 211b
  5. 5
    בד״ה ויהי מקץ · לעיל לא, א.

3ולבעבור זה כל צדיק נכוה מחופתו של חבירו. היינו מבחינת השגה החופף על חבירו מאחר שאין השגתן א׳ ויש לכל א׳ השגה אחרת אשר נהנה מזיו השכינה המאיר עליו.

מסיבה זו נאמר: ״כל צדיק נכוה מחופתו של חבירו״ — כלומר, מבחינת ההשגה החופפת על חברו (חופף, chofef); השגתם אינה אחת, ולכל אחד השגה אחרת, שבה הוא נהנה מזיו השכינה המאיר עליו.

ביאור

הגמרא אומרת שכל אחד בעולם הבא ״כל צדיק נכוה מחופתו של חבירו״. אדמו״ר הזקן מפרש את החופה (chupah) כרמת ההשגה ה״חופפת״ על צדיק אחר (חופף, chofef), מאותו שורש; מאחר שכל נשמה נהנית מהארה ייחודית של השכינה, הצדיק (tzaddik) הנמוך ממנו במדרגה חש כאב לנוכח המדרגה הגבוהה שהוא רואה אצל צדיק אחר.

וזהו וקדושים בכל יום יהללוך סלה קדושים היינו נשמות בג״ע [בגן עדן] נקראו קדושים יהללוך סלה כל מקום שנאמר סלה הוא בחי׳ בלי גבול אשר תמיד מתחדשים השגתם מאור א״ס אשר היא בלי גבול.

וזהו [פירוש] ״וקדושים בכל יום יהללוך סלה״. ״קדושים״ הם הנשמות בגן עדן (Gan Eden), הנקראות קדושים; ״יהללוך סלה״ — בכל מקום שנאמר ״סלה״ (selah), זוהי בחינת הבלי־גבול, שכן השגתן מתחדשת תמיד מאור אין סוף, שהוא בלי גבול.

ביאור

קטע מתפילת העמידה (Amidah), ״וקדושים בכל יום יהללוך סלה״, מתפרש כתיאור הנשמות בגן עדן, והגמרא מלמדת ש״סלה״ פירושו בלי סוף: השגתן מתחדשת בלי הרף. הערת קה״ת מוסיפה שבמאמריו (maamarim) על ויקרא מסביר אדמו״ר הזקן ש״קדושים״ אלה הם הנעלות מכל הנשמות.

פסקה 3 בקצרה

הפסקה מבססת את הרעיון שיש בגן עדן מדרגות אין־סופיות באמצעות שני ביטויים: הצדיק שנכווה מחופת חברו, והשבח שאין לו סוף של ״קדושים״.

לעומק

הערה מפנה למאמרי אדמו״ר הזקן על ויקרא, שבהם מוסבר ש״קדושים״ הם הנעלים שבכל הנשמות. התחדשות ההשגה ״בכל יום״ תואמת לעלייה האינסופית שתוארה בפסקה הקודמת.

מראי מקומות

  1. 1
    כל צדיק נכוה מחופתו של חבירו · Bava Batra 75a:15
  2. 2
    וקדושים בכל יום יהללוך סלה · ברכת אבות. וראה במאמרי אדה״א ויקרא ע׳ מח דשם מבאר שהן הנשמות הגבוהות מכל הנשמות ע״ש.
  3. 3
    כ״מ שנאמר סלה · Eruvin 54a

4ולכן ארז״ל [אמרו רבותינו זכרונם לברכה] מוטב דלידייני׳ וליתי לעלמא דאתי כי אין כדאי כל הדינים נגד תענוג השגתו הנ״ל. אף שבג״ע [שבגן עדן] התחתון אין ערוך כלל וכו׳.

לכן אמרו חז״ל: ״מוטב דלידייני׳ וליתי לעלמא דאתי״, שכן כל הדינים אינם נחשבים לעומת התענוג שבהשגתו הנזכרת לעיל. גם בגן עדן התחתון אין שום השוואה וכו׳.

ביאור

כשאלישע בן אבויה נפטר, אמר רבי מאיר: ״מוטב דלידייני׳ וליתי לעלמא דאתי״. אדמו״ר הזקן מסביר מדוע: כל הדינים הם כאין וכאפס לעומת התענוג שבהשגת האלוקות, וגם גן עדן התחתון הוא מעבר לכל השוואה; בתורה אור, שמות, הוא מביא את אותה אמירה כדי להראות שהתענוג הזה שווה את כל הייסורים.

וכן ג״ע [גן עדן] תחתון נגד ג״ע [גן עדן] עליון עד רום המעלות כי התענוגי׳ [התענוגים] שנמשכו מאוא״ס [מאור אין סוף] מקור כל התענוגים הם בלי גבול.

וכן גם גן עדן התחתון ביחס לגן עדן העליון, ועד רום המעלות, שכן התענוגים הנמשכים מאור אין סוף, מקור כל התענוגים, הם בלי גבול.

ביאור

אותו פער קיים גם בין גן עדן התחתון לגן עדן העליון, וכן הלאה כלפי מעלה ללא סוף. מכיוון שכל התענוג נמשך מאור אין סוף, מקור כל התענוגים, התענוגים הנמשכים ממנו הם בלי גבול.

פסקה 4 בקצרה

הפסקה מראה את עצמת התענוג של הנשמה בגן עדן: הוא עולה על כל דין, וכל מדרגה בו עולה לאין ערוך על המדרגה שמתחתיה.

מראי מקומות

  1. 1
    מוטב דלידייני׳ · Chagigah 15b:3

5וכמו שרואים בחוש שאף מה שנפל בשבה״כ [בשבירת הכלים] תענוגים גשמיים הוא ג״כ אין שיעור כי יש כמה מיני תענוגים כידוע לאין מספר. אם כן עאכו״כ [על אחת כמה וכמה] השרש ומקור לזה תענוג רוחני אף מגעה״ת [מגן עדן התחתון] הוא בלי גבול מא״ס.

כפי שאנו רואים בחוש, גם התענוגים הגשמיים שנפלו בשבירת הכלים הם ללא שיעור, שכן יש סוגים רבים של תענוג, כידוע, ואין להם מספר. אם כן, על אחת כמה וכמה שהתענוג הרוחני, שהוא שורשם ומקורם, אפילו זה שבגן עדן התחתון, הוא בלי גבול ונמשך מאין סוף.

ביאור

התענוגים הגשמיים התהוו בעקבות שבירת הכלים, השבירה הקדומה שבה נפלו ניצוצות של קדושה לעולם הגשמי. אם אפילו התענוגים שנפלו מופיעים באינספור סוגים, הרי שמקורם הרוחני, אפילו בגן עדן התחתון, ודאי אינו מוגבל, שכן הוא נמשך מאין סוף.

פסקה 5 בקצרה

הפסקה מוכיחה שהתענוג הרוחני הוא בלי גבול באמצעות קל וחומר: אפילו התענוגים הגשמיים אינם נמנים, ולכן שורשם הרוחני בוודאי אין־סופי.

לעומק

הערת קה״ת מציינת שבתעתיק המוקדם של רבי פינחס מתחיל חלק חדש (חלק 2) לאחר מילים אלה.

מראי מקומות

  1. 1
    שו״ה הוא בלי גבול — ולבעבור זה · בהנחת הר״פ מסומן סעי׳ ב.

מדוע הנשמה זקוקה ללבוש ¶6–13

6ולבעבור זה הנשמה שהיא בחינת בע״ג [בעלי גבול / בעל גבול] א״א לה להשיג גילוי הזיו שהוא מהות אלקות כ״א ע״י לבוש שהוא בחי׳ מסך

לכן הנשמה, שהיא מציאות מוגבלת, אינה יכולה להשיג את גילוי הזיו, שהוא מהות האלקות, אלא באמצעות לבוש, שהוא בחינת מסך (masach).

ביאור

כאן מוסבר מדוע הנשמה זקוקה ללבוש: בהיותה נברא מוגבל, היא אינה יכולה לתפוס ישירות את הזיו, שהוא האלקות עצמה. היא זקוקה ללבוש המשמש כמסך ומסנן את האור.

וע״י אותו לבוש ומסך יכולה לקבל האור והזיו וכמו שמבוא׳ בע״ח [בעץ חיים] שיש בחי׳ מסך ופרגוד.

באמצעות אותו לבוש ומסך היא יכולה לקבל את האור והזיו, כפי שמבואר בספר עץ חיים (עץ חיים), שיש בחינת מסך ופרגוד (pargod; וילון).

ביאור

באמצעות הלבוש הזה הנשמה יכולה לקבל את האור. אדמו״ר הזקן מציין שבספר עץ חיים של האריז״ל מדובר ב״מסך״ וב״פרגוד״, המאפשרים למדרגה נמוכה לקבל ממדרגה גבוהה ממנה; הערת קה״ת מציינת שהדברים מופיעים בתחילת השער העוסק בסדר העולמות אצילות, בריאה, יצירה ועשיה.

פסקה 6 בקצרה

הפסקה מסבירה מדוע הנשמה זקוקה ללבוש: נשמה סופית יכולה לקבל זיו אין־סופי רק באמצעות מסך שממתן אותו.

מראי מקומות

  1. 1
    וכמו שמבואר בע״ח · שער סדר אבי״ע בתחלתו.

7וכמו ד״מ [דרך משל] אור גדול שאין יכולים להביט בו מחמת רוב בהירותו וכשיש מסך מבדיל אז יכולים לקבל את האור אחר שנתעלם ההארה קצת ע״י מסך

כמו אור גדול שאי אפשר להביט בו מפני עוצמת בהירותו; אך כשיש מסך המבדיל, אפשר לקבל את האור לאחר שההארה התעמעמה מעט באמצעות המסך.

ביאור

ההמחשה הראשונה: אור חזק מאוד מסנוור, אך אפשר להביט בו דרך מסך שמסנן אותו. המסך אינו חוסם את האור; הוא מעמעם אותו במידה שמאפשרת לקבלו. בתורה אור, חיי שרה, משתמש אדמו״ר הזקן באותה המחשה: מביטים באור טהור דרך וילון, וכך הנשמה, שהיא נברא, תופסת אלקות באמצעות לבוש המצוות.

וכמו דבר חכמה ושכל גדול אין יכולים להסביר לפני קטן בחכמה כ״א ע״י לבוש ומשל אז מבין הדבר כמו״כ [כמו כן] נקראים מצות לבושין שהם ג״כ בחי׳ משל.

וכך גם אי אפשר להסביר עניין של חכמה ושכל עמוקים למי שעדיין אינו גדול בחכמה, אלא באמצעות לבוש ומשל; אז הוא מבין את העניין. כך גם המצוות נקראות לבושים, שכן גם הן בבחינת משל.

ביאור

ההמחשה השנייה: אפשר ללמד רעיון עמוק למתחיל רק באמצעות משל ש״מלביש״ אותו. המצוות הן לבושים באותו אופן: הן מעין משל שבאמצעותו הנשמה מקבלת את מה שלא הייתה יכולה לתפוס בדרך אחרת.

פסקה 7 בקצרה

הפסקה מביאה שתי המחשות ללבוש: מסך שמעמעם אור חזק ומשל שמלביש רעיון עמוק, ומיישמת אותן על המצוות.

לעומק

ההמחשה של האור החזק מפותחת בהרחבה באיגרת הקודש (Iggeres HaKodesh) 29 ובביאורי הזהר (Biurei HaZohar) של הצמח צדק, כפי שמציינת הערת קה״ת.

מראי מקומות

  1. 1
    וכמו ד״מ אור גדול · ראה המשל גם לעיל טז, א. ובאגה״ק סי׳ כט. ובביאוה״ז לצ״צ כרך א ע׳ רי בארוכה.

8וכמ״ש משל הקדמוני היינו שיהי׳ [שיהיה] התגלות עצם רצון אור א״ס זה א״א שיכול לבוא לידי גילוי לשום נברא רק ע״י התלבשות רצונו ית׳ בעשיי׳ [בעשייה] גשמי׳ [גשמיים / גשמיות / גשמית] מעשה המצוה.

כמו שנאמר ״משל הקדמוני״: כלומר, גילוי עצם הרצון של אור אין סוף; גילוי זה אינו יכול לבוא לידי גילוי לשום נברא אלא באמצעות התלבשות רצונו יתברך בעשייה גשמית, במעשה המצווה.

ביאור

הביטוי ״משל הקדמוני״ מופיע בדברי דוד לשאול (שמואל א 24), ושם משמעותו הפשוטה היא פתגם הקדמונים. בתורה אור על מגילת אסתר מפרש אדמו״ר הזקן את ״הקדמוני״ כקב״ה עצמו, הקודם לעולם, ואת התורה כמשל שלו. הנקודה היא שרצונו הפנימי ביותר של הקב״ה אינו יכול להתגלות לנברא כלשהו במישרין, אלא רק כשהוא מתלבש במעשה גשמי, בקיום מצווה.

ולכן נק׳ המצות לבושין ושרש המצות גבוה מאד ששרשם מבחי׳ כתר עליון תר״ך עמודי אור.

לכן המצוות נקראות לבושים. שורש המצוות נעלה מאוד, שכן הוא מבחינת כתר עליון, 620 עמודי אור.

ביאור

לכן המצוות נקראות לבושים. שורשן נעלה מאוד, והוא בכתר העליון, מדרגת הרצון האלוקי שלמעלה מן השכל, המכונה בקבלה ״620 עמודי אור״: הערך המספרי של כתר הוא 620, ומספר המצוות שבתורה, 613, יחד עם שבע מצוות דרבנן, מגיע ל-620.

פסקה 8 בקצרה

הפסקה מסבירה שהמצוות, כמעשים גשמיים, הן המשל שמלביש את רצונו העצמי של הקב״ה, וששורשן בכתר.

לעומק

תורה אור על מגילת אסתר, שאליה מפנה ההערה, מפרש את ״הקדמוני״ כמי שקדם לעולם — עצמותו של הקב״ה, שלמעלה הן מן האור הממלא כל עלמין והן מן האור הסובב כל עלמין — ואת התורה כמשל לעצמות זו. המספר 620, הגימטרייה של כתר, הוא מספרן הכולל של 613 מצוות התורה ושבע המצוות מדרבנן.

מראי מקומות

  1. 1
    משל הקדמוני · I Samuel 24:14
  2. 2
    שו״ה משל — שיכול · בהגהת הרה״ח ר׳ אשר: שיוכל.

9ונשתלשלו ע״י שערות וכו׳ עד שנשתלשלו למטה בעשייה גשמי׳ [גשמיים / גשמיות / גשמית] ציצית וסוכה ובהם דוקא נתגלה רצונו ית׳ סוף מעשה במחשבה תחלה נעוץ תחב״ס [תחלתן בסופן] דפעם א׳ נאמר בראשי׳ [בראשית] ברא כו׳ השמים ואת הארץ שמים תחלה.

והם השתלשלו דרך ״שערות״ וכו׳, עד שירדו למטה, לעשייה גשמית — ציצית וסוכה — ובהן דווקא מתגלה רצונו ית׳. ״סוף מעשה במחשבה תחלה״, ״נעוץ תחב״ס״. שכן במקום אחד נאמר ״בראשי' ברא כו' השמים ואת הארץ״ — השמים תחילה.

ביאור

מכתר השתלשלו המצוות שלב אחר שלב, דרך ״שערות״ (דימוי קבלי לערוצים דקים היוצאים מהכתר), עד למעשה גשמי, כגון ציצית וסוכה, ובהן דווקא מתגלה רצונו של ה׳. כמאמר, ״סוף מעשה במחשבה תחלה״; ספר יצירה מלמד ש״נעוץ תחב״ס״. הפסוק הראשון בתורה מציין את השמים לפני הארץ.

פסקה 9 בקצרה

הפסקה מתארת את השתלשלות המצוות מהמדרגה העליונה ביותר אל עצמים גשמיים, ומציגה את העיקרון שלפיו מה שמאוחר בעשייה הוא ראשון בכוונה.

לעומק

״שערות״ (se’aros) בקבלה הן ערוצים שדרכם עובר אור מאריך אנפין (Arich Anpin), המדרגה הפנימית של כתר, באופן מצומצם מאוד. העובדה שהשורש העליון ביותר מתגלה במעשה הנמוך ביותר היא מוטיב חוזר: העליון ביותר יורד לנמוך ביותר.

מראי מקומות

  1. 1
    נעוץ תחב״ס · Sefer Yetzirah 1:7
  2. 2
    בראשית ברא · Genesis 1:1

10וכתיב ביום עשות ה׳ אלקים ארץ ושמים. ארץ תחלה. כאן לג, אבמעשה. וכאן במחשבה.

ונאמר: ״ביום עשות ה׳ אלקים ארץ ושמים״ — הארץ תחילה. האחד [עוסק] במעשה והאחר במחשבה.

ביאור

פסוק שני מקדים את הארץ לשמים. אדמו״ר הזקן אומר שפסוק אחד מציג את סדר המעשה, והאחר את סדר המחשבה.

ודרך כלל שמים הוא בחי׳ רוחניות. וארץ בחי׳ גשמיות ובמעשה קדמה שמים כי בדרך השתלשלות הרוחניות מחיה ומהוה בחי׳ גשמיות אבל במחשבה קדמה בחי׳ גשמיות סוף מעשה במח״ת [במחשבה תחלה] כי התגלות האור מסוכ״ע.

ובדרך כלל, השמים הם בחינת רוחניות, והארץ בחינת גשמיות. במעשה קדמו השמים, שכן בסדר ההשתלשלות הרוחניות מחיה ומהווה את הגשמיות; אבל במחשבה קדמה הגשמיות, ״סוף מעשה במח״ת״, מפני שהתגלות האור היא מן האור המקיף את כל העולמות (סובב כל עלמין).

ביאור

השמים מסמלים את הרוחניות והארץ את הגשמיות. בסדר הבריאה הרוחניות מולידה את הגשמיות, ולכן השמים קודמים; אבל בכוונתו של ה׳ הגשמיות קודמת, מפני שדווקא באמצעות דברים גשמיים מתגלה האור הנעלה ביותר, האור המקיף את כל העולמות.

פסקה 10 בקצרה

הפסקה מסתמכת על סדר הופעתם של השמים והארץ בשני פסוקים כדי להראות שהעולם הגשמי, אף שהוא אחרון בבריאה, הוא הראשון בתכליתו של ה׳.

לעומק

בלקוטי שיחות, שאליהם מפנה ההערה, נדון הקטע התלמודי הזה. עיקרון זה מסביר מדוע המצוות, ששורשן בכתר, מתקיימות דווקא באמצעות חפצים גשמיים.

מראי מקומות

  1. 1
    ביום עשות ה׳ אלקים ארץ ושמים · Genesis 2:4
  2. 2
    ארץ תחלה כאן במעשה וכאן במחשבה · Chagigah 12a:16–17

11וגילוי הרצון תר״ך עמודי אור הוא ע״י קיום רצונו בדברים גשמיים ממש אשר שרשם מעולם התהו ובהם דוקא מתלבש רצה״ע [רצון העליון].

גילוי הרצון — תר״ך עמודי אור — נעשה באמצעות קיום רצונו של ה׳ בדברים גשמיים ממש, ששורשם בעולם התוהו; דווקא בהם מתלבש הרצון העליון.

ביאור

רצון ה׳, ״תר״ך עמודי אור״, מתגלה דווקא כאשר מקיימים אותו באמצעות דברים גשמיים. דברים אלה מושרשים בעולם התוהו, העולם הקדום של אורות עזים שנשברו, ומשום כך הרצון העליון יכול להתלבש בהם.

ולכן המצות הם לבושים אשר על ידם תוכל הנשמה להשיג ולהנות התענוג והזיו בג״ע [בגן עדן].

לכן המצוות הן לבושים, שבאמצעותם יכולה הנשמה להשיג וליהנות מהתענוג ומהזיו שבגן עדן.

ביאור

כך מתבאר מדוע המצוות משמשות לבושים: באמצעותן יכולה הנשמה להשיג וליהנות מהתענוג ומהזיו של גן עדן.

פסקה 11 בקצרה

הפסקה מסכמת שמצוות גשמיות, ששורשן בעולם התוהו הגבוה, נושאות את הרצון האלוקי ולכן משמשות לבושים לנשמה בגן עדן.

לעומק

הדברים הגשמיים נובעים מעולם התוהו, שאורותיו היו נעלים מהאורות של עולם התיקון, אך כליו נשברו. לכן הגשמיות יכולה לשאת גילוי שמקורו למעלה מהעולמות המסודרים.

12ולזה המצות הם כמו לבוש שענין הלבוש הוא שאינו בא באדם להיות לו חיות פנימי כמו מזון שנעשה לאחדים ממש עם האדם ומחיה אותו

לכן המצוות דומות ללבוש, שכן הלבוש אינו חודר לתוך האדם כדי להיות לו לחיות פנימית, כפי שעושה המזון, שנעשה ממש לדבר אחד עם האדם ומחיה אותו.

ביאור

לבוש שונה ממזון. המזון נכנס לגוף, נעשה חלק ממנו ומקיים אותו מבפנים; הלבוש נשאר בחוץ ואינו נעשה חלק מהחיות הפנימית של האדם.

ואעפ״כ [ואף על פי כן] צ״ל שיש במלבושין מעלה יתירה ששרשם מבחי׳ מקיפים.

ובכל זאת, יש לומר שללבושים יש מעלה יתרה, שכן שורשם בבחינת המקיפים [האורות המקיפים].

ביאור

ללבושים יש יתרון משלהם: הם מקבילים לאורות המקיפים, הגבוהים מן האור שיכול לחדור פנימה.

פסקה 12 בקצרה

הפסקה משווה בין לבוש למזון ומראה שללבוש, אף שהוא חיצוני, יש שורש במדרגה המקיפה העליונה.

לעומק

בחסידות, לימוד התורה נמשל לעיתים קרובות למזון (אור פנימי), והמצוות ללבושים (אור מקיף). אופיו החיצוני של הלבוש הוא שמאפשר לו לשאת אור גדול מכדי להיקלט.

13ולבעבור זה הוא מקיף על האדם ומגין עליו ומשמרו כמו״כ [כמו כן] מעשה המצות אשר שרשם הם מבחי׳ מקיפים כתר עליון

משום כך [לבוש] מקיף את האדם, מגן עליו ושומר עליו. כך גם מעשה המצוות, ששורשן בבחינת [אורות] מקיפים שבכתר העליון;

ביאור

הלבוש מקיף את האדם, ולכן הוא יכול להגן עליו ולשמור עליו. כך גם המצוות: שורשן באורות המקיפים של הכתר העליון, הכתר שמעל השכל.

לכן לא בא התגלותם למטה בבחי׳ אור פנימי רק בעשייה גשמי׳ [גשמיים / גשמיות / גשמית] ממש וכידוע שמה שבשרשו יותר גבוה נופל למטה יותר.

לכן התגלותן אינה יורדת למטה כאור פנימי, אלא באה לידי ביטוי רק בעשייה גשמית ממש; וכידוע, דבר ששורשו גבוה יותר נופל למטה יותר.

ביאור

מכיוון ששורש המצוות גבוה כל כך, הן אינן יכולות להתגלות למטה כאור פנימי ומובן, אלא יורדות רק כמעשים גשמיים פשוטים. זהו הכלל הידוע: ככל שמקורו של דבר גבוה יותר, כך הוא נופל נמוך יותר.

אכן ע״י מעשה המצות נעשה בחי׳ מקיף ומסך שע״י המצות תוכל להתענג בתענוג אא״ס [אור אין סוף] וזהו תכלית ירידת הנשמה ירידה צורך עלייה

אכן, על ידי מעשה המצוות נוצרים בחינת מקיף [אור] ומסך, שבאמצעותם יכולה [הנשמה] להתענג, באמצעות המצוות, בתענוג אור אין סוף. וזוהי תכלית ירידת הנשמה — ירידה לצורך עלייה.

ביאור

קיום המצוות יוצר לבוש מקיף המשמש גם כמסך, ומאפשר לנשמה ליהנות מתענוג אור אין סוף. משום כך הנשמה יורדת לגוף: הירידה נועדה לאפשר עלייה גדולה יותר.

ע״י עשיית המצוה תוכל לקבל האור והתענוג ע״י מסך הנ״ל אשר מתלבשת הנשמה בג״ע [בגן עדן] בלבושי המצות ומחמת כי המצות שרשם מגולגלתא וכ״ע [וכתר עליון].

על ידי עשיית המצווה יכולה הנשמה לקבל את האור ואת התענוג באמצעות המסך הנזכר לעיל, שכן בגן עדן היא מתלבשת בלבושי המצוות; ומכיוון ששורש המצוות הוא בגלגלתא (הגולגולת) ובכתר העליון,

ביאור

באמצעות המסך של המצווה יכולה הנשמה לקבל את האור ואת התענוג בגן עדן, שם היא מתלבשת בלבושי המצוות. המצוות יכולות לעשות זאת משום ששורשן בגלגלתא ובכתר העליון.

לכן ע״י קיום המצות רצונו ית׳ והיום לעשותן ולמחר לקבל שכרם בג״ע [בגן עדן] אשר יתגלה אורן אז כשתתלבש הנשמה בלבוש המצות תתענג הנשמה בתענוג אוא״ס [אור אין סוף] בלתי בע״ג [בעלי גבול / בעל גבול] ע״י מסך ולבוש המצות כנ״ל.

לכן, קיום המצוות הוא רצונו יתברך: ״והיום לעשותן ולמחר לקבל שכרם״ בגן עדן, שבו יתגלה אז אורן; וכאשר תתלבש הנשמה בלבוש המצוות, היא תתענג בתענוגו הבלתי מוגבל של אור אין סוף, באמצעות המסך ולבוש המצוות, כנזכר לעיל.

ביאור

הגמרא מלמדת שהעולם הזה הוא המקום לקיום המצוות, והעולם הבא הוא המקום לקבלת שכרן. כאשר הנשמה לובשת בגן עדן את לבוש המצוות שלה, אורן הגנוז מתגלה, והיא נהנית מתענוגו הבלתי מוגבל של אור אין סוף באמצעות הלבוש הזה.

אשר הם בחי׳ ממוצעי׳ ששרשם נעלה מכ״ע [מכתר עליון] ונשתלשלו למטה בדברים גשמיי׳ [גשמיים] (ועמש״ל [ועיין מה שכתוב לעיל] ע״פ ואברהם זקן בא בימים):

שהרי הן בחינת מתווכים, ששורשן נעלה ונמצא בכתר העליון, והן השתלשלו למטה אל תוך דברים גשמיים (ועיינו במה שנכתב לעיל על הפסוק ״ואברהם זקן בא בימים״):

ביאור

המצוות הן ״מתווכים״: שורשן בכתר העליון, אך הן יורדות אל תוך דברים גשמיים, וכך מחברות את הנשמה אל מה שנעלה ממנה לאין ערוך. כאן יש הפניה למאמר על הפסוק ״ואברהם זקן בא בימים״, שבו מוסבר שה״ימים״ הם לבושים אלה.

פסקה 13 בקצרה

הפסקה מסבירה מדוע המצוות צריכות להתקיים כמעשים גשמיים, וכיצד, מכיוון ששורשן בכתר, הן נעשות המסך המקיף שבאמצעותו הנשמה נהנית מאור אין סוף בגן עדן. זוהי תכלית ירידתה.

לעומק

הזהר על הפסוק ״ואברהם זקן בא בימים״ מתאר את ״הימים״ של הנשמה כלבושים הנוצרים ממעשי הטוב של כל יום; יום שאין בו מעשים מותיר פער בלבוש. גלגלתא, ״הגולגולת״, היא הכיסוי החיצוני של אריך אנפין, הרובד החיצוני של כתר.

מראי מקומות

  1. 1
    והיום לעשותן ולמחר לקבל שכרם · Eruvin 22a:5–6
  2. 2
    ע״פ ואברהם . . בא בימים · לעיל טז, א. בסה״מ תרכ״ז [הוצאת תש״ס] ע׳ לה מציין לכאן: ”אך בתו״א פי׳ בא בימים הם הלבושים הנעשים מהתומ״צ, וצ״ל מה ענין לבוש זה להימים”.
  3. 3
    ואברהם זקן בא בימים · Genesis 24:1

שתי האספקלריות ¶14–20

14וזהו ענין מראות הצובאות כי ענין מראה הוא זכוכית שרואין בה.

וזהו פירוש ״מראות הצובאות״: מראה (מַרְאָה) היא זכוכית שרואים בה.

ביאור

כיור הנחושת שבמשכן נעשה מ״מראות הצובאות״ שבפתחו. אדמו״ר הזקן פותח ומסביר שמראה (מַרְאָה) היא זכוכית שרואים בה.

אכן נאמר מראות לשון רבים כי יש ב׳ מראות. אספקלריא המאירה. היינו זכוכית הבהירה אשר ע״י יכולין לראות מרחוק אור ישר.

אולם נאמר ״מראות״ בלשון רבים, מפני שיש שני סוגי מראות. האחת היא ״אספקלריא המאירה״ (אַסְפַּקְלַרְיָא הַמְאִירָה), כלומר זכוכית שקופה ובהירה, שדרכה אפשר לראות דברים מרוחקים באור ישר.

ביאור

אולם הפסוק אומר ״מראות״ בלשון רבים, מפני שיש שני סוגים. הראשון הוא ״אספקלריא המאירה״ (אַסְפַּקְלַרְיָא הַמְאִירָה), מונח תלמודי לזכוכית שמאפשרת לראות: זכוכית בהירה כמו חלון, שדרכה רואים דברים מרוחקים באופן ישיר.

פסקה 14 בקצרה

הפסקה מציגה דימוי חדש, שני סוגים של ״מראה״, הלקוחים ממראות הנשים שבמשכן.

לעומק

המונחים התלמודיים ״אספקלריא המאירה״ ו״אספקלריא שאינה מאירה״ מתארים שתי דרגות בנבואה. כאן מזהה אדמו״ר הזקן את הדרגות הללו עם זכוכית בהירה ועם מראה המצופה כסף. בשיחה של הרבי, המצוטטת בהערה, מצוין שמראות הנשים היו, במובן הפשוט, מראות מן הסוג השני.

מראי מקומות

  1. 1
    וזהו ענין מראות הצובאות · בהנחת הר״פ ע׳ קכד מסומן סעיף ג. קטע מכאן מובא בסה״מ תרל״ב ח״א ע׳ צו בשינויים והגהות.
  2. 2
    מראות הצובאות · Exodus 38:8
  3. 3
    כי יש ב׳ מראות · מובא לקו״ת שמע״צ צב, ב. שה״ש יז, ג. אוה״ת פ׳ כי תשא ע׳ א׳תתקלט. ראה אוה״ת בראשית כרך ז ע׳ תתשיח, א בשינויי לשון. וראה בסה״מ תקע״א ע׳ כד באריכות.
  4. 4
    אספקלריא המאירה · באוה״ת שה״ש כרך א ס״ע שמט מביא קטע מכאן. ראה לקו״ת שה״ש כח, ב שמציין לכאן. ובאוה״ת פ׳ כי תשא ע׳ א׳תתקלט ואילך. ויקהל ע׳ ב׳רכה ואילך. ובמשלי ע׳ תקעז. וראה ג״כ בלקוטי שיחות ח״ו ע׳ 198. ושם בהערה 25 שבפשטות מראות הצובאות היו אספשא״מ. קטע מכאן בסה״מ תרל״ב כרך א ע׳ פ. בענין זה ראה גם באוה״ת פ׳ בהעלותך כרך ב בהוספות ד״ה לא כן עבדי משה.

15וזהו ההפרש בין משרע״ה [משה רבינו עליו השלום] לכל הנביאים שבמשה נאמר ומרא׳ ולא בחידות ונכתב ומראה בסגו״ל שהוא לשון דכר והוא אספקלריא המאירה אשר על ידה אף דבר הרחוק מהאדם רואין אותו דרך אור ישר.

וזהו ההבדל בין משה רבינו עליו השלום ובין כל הנביאים: על משה נאמר ״ומראה ולא בחידות״, והמילה מראה מנוקדת בסגול, צורת זכר; זוהי האספקלריה המאירה, שבאמצעותה רואים באור ישר אפילו דבר הרחוק מן האדם.

ביאור

ה׳ אומר לאהרן ולמרים שהוא מדבר עם משה ״ומראה ולא בחידות״. אדמו״ר הזקן מציין שהמילה מַרְאֶה מנוקדת בסגול, צורת הזכר, ואילו מַרְאָה בקמץ, צורת הנקבה, היא המילה שמשמעותה מראה. ראייתו של משה היא אפוא ה״גברית״: אספקלריה מאירה, ישירה ובהירה, גם ביחס למה שרחוק.

כמו כן מעשה המצוה אשר נתלבשה הנשמה בג״ע [בגן עדן] בלבוש המצות ע״י לבוש הנ״ל שע״י מעשה מצות הנ״ל יכולה הנשמה ליהנות מזיו השכינה בג״ע [בגן עדן].

כך גם מעשה המצווה, שבלבושו מתלבשת הנשמה בגן עדן: באמצעות לבוש זה, באמצעות מעשה המצוות הללו, יכולה הנשמה ליהנות מזיו השכינה בגן עדן.

ביאור

המצוות פועלות כמו זכוכית צלולה זו. כשהנשמה בגן עדן לבושה בלבוש המצוות שלה, היא יכולה ליהנות מזיו השכינה.

פסקה 15 בקצרה

הפסקה מזהה את האספקלריה המאירה עם נבואתו של משה, ומחילה זאת על ראיית האלוקות בגן עדן באמצעות המצוות של הנשמה.

לעומק

באור התורה מופיע כאן נוסח אחר: ״ואפשר לומר גם כן״, ובכך ההחלה על המצוות מוצגת כהצעה.

מראי מקומות

  1. 1
    וזהו ההפרש בין משרע״ה · נעתק באוה״ת במדבר ע׳ קלא. סה״מ תרל״ד ע׳ רג.
  2. 2
    ומראה ולא בחידות · Numbers 12:8
  3. 3
    שו״ה ישר — כמו״כ · באוה״ת: וי״ל כמו״כ.
  4. 4
    ולא — ומראה בסגו״ל · ראה אוה״ת סידור ע׳ פב.

16וליהנות מאורו ית׳ כמו באספקלריא המאירה אור ישר אשר נמשך ונתגלה אוא״ס [אור אין סוף] ממעלה למטה בג״ע [בגן עדן]. ומשה רבינו ג״כ לא הי׳ [היה] רואה בלי אספקלריא הנ״ל.

וליהנות מאורו יתברך באמצעות אספקלריה מאירה, באור ישר, שבו אור אין סוף נמשך ומתגלה מלמעלה למטה בגן עדן. גם משה רבנו לא ראה בלי אספקלריה זו.

ביאור

בגן עדן הנשמה נהנית מאור ה׳ כאילו מבעד לזכוכית צלולה, כשאור אין סוף מאיר ישירות כלפי מטה. גם משה נזקק ל״זכוכית״ כזאת: איש אינו רואה בלי אמצעי כלשהו.

וכמ״ש ומראה ולא בחידות והיינו באספקלרי׳ [באספקלריא] המאירה אשר בלא אספקלריא לא היה יכול להשיג בחי׳ אא״ס [אור אין סוף]. אכן שאר הנביאים ראו במראה בקמ״ץ אספקלריא דלא נהרא וביד הנביאים אדמה.

כמו שכתוב, ״ומראה ולא בחידות״, כלומר באמצעות האספקלריה המאירה, שכן בלי אספקלריה לא היה יכול להשיג את בחינת אור אין סוף. אבל שאר הנביאים ראו במראה בקמץ, באספקלריה שאינה מאירה, [כמו שנאמר,] ״וביד הנביאים אדמה״.

ביאור

ראייתו של משה הייתה באמצעות האספקלריה המאירה, ובלעדיה גם הוא לא היה יכול להשיג את אור אין סוף. שאר הנביאים ראו במראה בקמץ, באספקלריה שאינה מאירה: ״וביד הנביאים אדמה״, כלומר, הם ראו רק דימוי.

פסקה 16 בקצרה

הפסקה מדגישה שגם הראייה הנעלית ביותר זקוקה לאמצעי, ומבחינה בין האספקלריה הצלולה של משה לבין האספקלריה שאינה מאירה של שאר הנביאים.

לעומק

על פי הערות קה״ת, בנוסח של אור התורה חסרות כאן כמה מילים, והוא מוסיף ביאור ארוך בנקודה שגם משה לא היה יכול להשיג את אור אין סוף בלי אספקלריה.

מראי מקומות

  1. 1
    ומשה רבינו ג״כ לא הי׳ רואה בלי אספקלריא · ראה באוה״ת פ׳ חיי שרה קח, א. ובפ׳ בא ע׳ שכט.
  2. 2
    יכול — להשיג בחי׳ אא״ס · באוה״ת שם הגהה ארוכה.
  3. 3
    וביד הנביאים אדמה · Hosea 12:11
  4. 4
    ולא — והיינו באספקלרי׳ המאירה · תי׳ אלו ליתא באוה״ת שם.

17וענין אספקלריא שאינה מאירה הוא הנק׳ שפיג״ל דהיינו שיש מסך וכסוי על הזכוכית אבל המסך אינו דבר עב שהוא מסתיר לגמרי ומכסה האור רק דבר דק וקלוש היינו צפוי כסף הידוע.

והאספקלריא שאינה מאירה היא הנקראת שפיגל [מראה]: כלומר, יש מסך וכיסוי על הזכוכית, אך המסך אינו דבר עבה שמסתיר ומכסה את האור לגמרי, אלא דבר דק ועדין — ציפוי הכסף הידוע.

ביאור

האספקלריא שאינה מאירה היא מראה רגילה (שפיגל ביידיש): זכוכית שיש עליה ציפוי. הציפוי אינו עבה דיו כדי לחסום הכול; זו רק שכבת הכסף הדקה שבצדה האחורי של המראה.

פסקה 17 בקצרה

הפסקה מגדירה את האספקלריא שאינה מאירה כמראה המצופה בכסף, שהמסך שלה דק.

18ואז כשרואין בו באספקלריא הנ״ל נמשך ממנו או״ח [אור חוזר] אבל אין יכולים לראות דרך הזכוכי׳ באו״י [באור ישר]

וכאשר מביטים באספקלריא זו, נמשך ממנה אור חוזר, אך אי אפשר לראות דרך הזכוכית באור ישר.

ביאור

במראה האור חוזר ממנה, במקום לעבור דרכה כאור ישר. אי אפשר לראות דרכה.

ולכן אין רואין מהות הדבר הנראה ועצמותו כמו ע״י אספקלריא המאירה כי אם רק דמות לבד נראה ע״י אספקלריא שאינה מאירה.

ולכן אין רואים את מהותו ועצמותו של הדבר הנראה, כפי שרואים באמצעות אספקלריא המאירה; באמצעות אספקלריא שאינה מאירה נראית רק דמות.

ביאור

במראה רואים רק דמות, ולא את הדבר עצמו כפי שרואים דרך חלון: כפי שעולה מן המילה ״אדמה״ בדברי הנביאים.

אמנם יש באספקלריא שאינה מאירה מעלה א׳ גבוה במדרגה שיכולין לראות עצמו וגם לראות מאחוריו כידוע מה שאין יכולין לראות באספקלריא המאירה וזהו ארץ קדמה ודו״ק [ודוק].

אולם לאספקלריא שאינה מאירה יש יתרון אחד, גבוה יותר במדרגה: אפשר לראות בה את עצמו וגם את מה שמאחוריו, כידוע; דבר שאי אפשר לראות באספקלריא המאירה. וזהו [פירושו של] ״ארץ קדמה״, ועיין בזה היטב.

ביאור

ובכל זאת, למראה יש יתרון שאין לחלון: אפשר לראות את עצמך וגם את מה שמאחוריך. אדמו״ר הזקן קושר זאת ל״ארץ קדמה״ — לכך שהמציאות הגשמית קדמה במחשבתו של ה׳.

ועד״ז תירצו בגמ׳ [בגמרא] ביבמות (ספ״ד [סוף פרק ד׳]) דישעיה שאמר ואראה את ה׳ היינו באספקלריא שאינה מאירה שבה יוכל לראות את ה׳. משא״כ באספקלריא המאירה כתיב כי לא יראני כו׳.

ועל דרך זו תירצו בגמרא ביבמות, בסוף פרק ד׳, שישעיהו, שאמר ״ואראה את ה׳״, [ראה] באספקלריא שאינה מאירה, שבה יכול היה לראות את ה׳; ואילו על האספקלריא המאירה נאמר ״כי לא יראני כו׳״.

ביאור

מנשה האשים את ישעיהו בכך שסתר את דברי משה: משה שמע ״כי לא יראני כו׳״, ואילו ישעיהו אמר ״ואראה את ה׳״. הגמרא משיבה ששאר הנביאים הביטו באספקלריא שאינה מאירה, ומשה — באספקלריא המאירה. לכן ישעיהו יכול היה לראות באספקלריא הפחותה, ואילו על המאירה נאמר ״כי לא יראני כו׳״.

וענין אספקלריא דלא נהרא הוא בחי׳ בכל מאדך היינו ענין ירידת הנשמה בגוף ירידה צורך עליי׳ [עלייה] להפך לג, בנה״ב [נפש הבהמית]

עניין האספקלריא שאינה מאירה הוא בחינת ״בכל מאדך״, כלומר ירידת הנשמה לגוף — ירידה צורך עלייה — כדי להפוך את הנפש הבהמית;

ביאור

האספקלריא שאינה מאירה מקבילה לעבודה את ה׳ ״בכל מאדך״, מעבר לגבולותיו של האדם: הנשמה יורדת לגוף כדי להפוך את הנפש הבהמית; זו ירידה צורך עלייה. בליקוטי תורה, במאמר שמיני עצרת, אדמו״ר הזקן מצטט את המאמר הזה: התורה והמצוות הן האספקלריא המאירה, ואילו קריאת שמע והתפילה, ההופכות את הנפש הבהמית, הן האספקלריא שאינה מאירה.

וע״י בחי׳ אתכפיא ואתהפכא בכל מאדך בלי גבול למעלה מן הכלי אז נמשך מלמעלה ג״כ שלא כסדר ודרך השתלשלות מאיר אור עליון.

ועל ידי בחינת הכנעה והפיכה [של הנפש הבהמית], מתוך ״בכל מאדך״, בלי גבול ולמעלה מן הכלי, נמשך מלמעלה גם אור עליון, שלא כסדר ושלא בדרך השתלשלות.

ביאור

כאשר אדם מכניע והופך את הנפש הבהמית באהבה החורגת מגבולותיו, נמשך מלמעלה אור מקביל שגם הוא חורג מן הסדר הרגיל של העולמות: אור עליון שאינו יורד בדרך ההדרגתית של השתלשלות.

פסקה 18 בקצרה

הפסקה מראה שלאספקלריא שאינה מאירה, אף שהיא נחותה יותר, יש יתרון ייחודי. היא מזהה אותה עם עבודת הנשמה בהפיכת הנפש הבהמית, שממשיכה אור שמעבר לעולמות המסודרים.

לעומק

״בכל מאדך״ היא אהבה שמעבר לכלי, מעבר למידה הטבעית של האדם. כאן האור החוזר שבמראה מסמל עבודה העולה מלמטה, מתוך ההתמודדות עם הנפש הבהמית, ולא אור היורד ישירות מלמעלה.

מראי מקומות

  1. 1
    כי אם רק דמות לבד · ראה אוה״ת מטות ע׳ א׳שטז.
  2. 2
    ע״י אספקלריא שאינה מאירה · באוה״ת במדבר יש הוספה.
  3. 3
    לראות — לראות באספקלריא המאירה · באוה״ת יש הגהה.
  4. 4
    בגמרא ביבמות (ספ״ד) · מט, ב.
  5. 5
    ואראה את ה׳ · Isaiah 6:1
  6. 6
  7. 7
    כי לא יראני · Exodus 33:20
  8. 8
    בכל מאדך · Deuteronomy 6:5

19וזהו אספקלריא דלא נהרא דהיינו ע״י דבר מסך ומבדיל שאין מאיר האור דרך ישר היינו שנה״ב [שנפש הבהמית] הוא מכסה ומסתיר האור.

וזהו ״אספקלריא דלא נהרא״: כלומר, יש דבר המשמש מסך ומבדיל, ולכן האור אינו מאיר באופן ישיר; היינו, שנפש הבהמית מכסה ומסתירה את האור.

ביאור

בנפש, המסך שבמראה הוא נפש הבהמית. היא מסתירה את האור האלקי, כך שאינו מאיר באופן ישיר.

אכן אין הדבר המבדיל מסך עב שהוא מסתיר לגמרי רק יכול לאתכפייא ולאתהפכא אז נעשה מזה בחי׳ או״ח [אור חוזר]

אולם הדבר המבדיל אינו מסך עבה שמסתיר לגמרי; אדרבה, אפשר לכפות אותו ולהפוך אותו, ואז נוצר ממנו אור חוזר,

ביאור

בדומה לשכבת הכסף הדקה שבמראה, נפש הבהמית אינה מחסום מוחלט. אפשר לכפות אותה ולהפוך אותה, ואז היא יוצרת ״אור חוזר״.

כמו בזכוכית שע״י המסך המסתיר נוסף עי״ז או״ח [אור חוזר] חדש שלא היה מקודם שהי׳ [שהיה] המסך הנ״ל ויכול לראות אח״ז [אחר זה] אור חדש היינו שיכול לראו׳ [לראות] גם מאחוריו.

כמו בזכוכית, שבה המסך המסתיר מוסיף אור חוזר חדש, שלא היה קודם להיווצרות המסך, ואחר כך אפשר לראות אור חדש, כלומר, אפשר לראות גם את מה שמאחוריו.

ביאור

במראה, ציפוי הכסף יוצר דבר חדש: אור חוזר, המאפשר לראות את מה שמאחוריו. המסך אינו רק מסתיר; הוא מוסיף אפשרות חדשה של ראייה.

כמו״כ [כמו כן] אחר שנתהפכ׳ [שנתהפכה] נה״ב [נפש הבהמית] אז ע״י בחי׳ בכל מאדך נתוסף אור המאיר ג״כ יותר מקודם שהיתה הנשמה בגוף ירידה צורך עליי׳ [עלייה]

כך גם לאחר שנפש הבהמית נהפכת, על ידי ״בכל מאדך״ מתווסף אור שמאיר בעוצמה רבה יותר מכפי שהאיר קודם שהנשמה הייתה בגוף — ירידה לצורך עלייה.

ביאור

בדומה לכך, כאשר נפש הבהמית נהפכת באמצעות האהבה ״בכל מאדך״, מאיר אור גדול יותר מזה שהאיר קודם ירידת הנשמה לגוף; זוהי העלייה שלשמה ירדה.

שע״י אתכפייא סט״א [סטרא אחרא] אסתלק יקרא דקוב״ה [דקודשא בריך הוא] לעילא לעילא ומאיר שלא ע״פ סדר השתלשלות וזה נק׳ אספקלריא דלא נהרא (ועמש״ל [ועיין מה שכתוב לעיל] ע״פ אעשה לו עזר כנגדו)

כאשר הסטרא אחרא נכפית, כבודו של הקדוש ברוך הוא עולה ״לעילא לעילא״, והאור מאיר שלא על פי סדר ההשתלשלות; וזה נקרא ״אספקלריא דלא נהרא״ (ועיין במה שנכתב לעיל על ״אעשה לו עזר כנגדו״).

ביאור

הזוהר מלמד שכאשר הסטרא אחרא (הצד המתנגד לקדושה) נכפית, כבודו של הקב״ה עולה ״לעילא לעילא״; תניא, פרק כ״ז, מחיל זאת אפילו על הימנעות קטנה. אור כזה מאיר מעבר לסדר העולמות המסודר, וגם הוא נקרא ״אספקלריא דלא נהרא״; הטקסט מפנה בחזרה לתורה אור, בראשית, שם אלקים משמש מסך המסתיר את אור הוי׳, כדי שהנבראים יוכלו לקבל אותו.

וענין גילוי זה י״ל [יש לומר] ע״ד שנתבאר במ״א פי׳ קדושתי למעלה מקדושתכם דמאי קמ״ל [קא משמע לן] פשיטא. אלא דר״ל [דרוצה לומר] כי המצות הם מבחי׳ כתר כמש״ל [כמה שכתוב לעיל]. וזהו קדושתכ׳ [קדושתכם] אשר קדשנו וכו׳. ונודע שהכתר כלול מב׳ פרצופים. היינו בחי׳ עתיק זהו בחי׳ תחתונה שבמאציל ובחי׳ א״א זהו שרש הנאצלים.

את גילוי זה אפשר להבין על פי מה שנתבאר במקום אחר בביאור ״קדושתי למעלה מקדושתכם״: מה בא הדבר ללמדנו? הרי זה מובן מאליו! אלא הכוונה היא שהמצוות הן מבחינת כתר, כפי שנתבאר לעיל. וזו היא ״קדושתכם״: ״אשר קדשנו וכו׳״. וידוע שכתר כולל שני פרצופים: בחינת עתיק, שהיא הבחינה התחתונה שבמאציל, ובחינת אריך אנפין, שהיא שורש הנאצלים.

ביאור

אדמו״ר הזקן מביא כעת את דברי המדרש ״קדושתי למעלה מקדושתכם״ ושואל מדוע בכלל צריך לומר זאת. התשובה היא שהמצוות באות מכתר ומעניקות לישראל קדושה (״אשר קדשנו וכו׳״); וכתר עצמו כולל שני פרצופים (תצורות): עתיק, הבחינה התחתונה ביותר בתוך המאציל עצמו, ואריך אנפין, שורש כל הנאצל.

פסקה 19 בקצרה

הפסקה מחילה את דימוי המראה על הנפש: נפש הבהמית היא המסך, והפיכתה יוצרת אור חדש, שמאיר מעבר לסדר העולמות; לאחר מכן מתחיל הסבר באמצעות שתי הבחינות שבכתר.

לעומק

עתיק (עתיק יומין) ואריך אנפין הם הבחינות הפנימית והחיצונית של כתר. עתיק הוא הבחינה התחתונה בתוך המאציל, ה׳ עצמו; אריך אנפין הוא שורש הנאצל. תניא, פרק 27, שאליו מפנה ההערה, מבאר את דברי הזוהר על עליית כבודו של הקב״ה כאשר הסטרא אחרא נכפית.

מראי מקומות

  1. 1
    אסתלק יקרא דקוב״ה · Zohar II, 67b
  2. 2
    וזה נק׳ אספקלריא דלא נהרא · ע״כ בהנחת הר״פ.
  3. 3
    ע״פ אעשה לו עזר כנגדו · לעיל ה, א.
  4. 4
    אעשה לו עזר כנגדו · Genesis 2:18
  5. 5
    שנתבאר במ״א פי׳ קדושתי למעלה מקדושתכם · ראה לקו״ת שלח מו, ב ואילך. נצבים נ, ב.
  6. 6
    ונודע שהכתר כלול מב׳ פרצופים · ראה לקמן צא, ג ובמ״מ לשם.

20ועז״א [ועל זה אמר] יכול כמוני. היינו בחי׳ תחתונה שבמאציל שהוא עתיק. ת״ל [תלמוד לומר] כי קדוש אני קדושתי למעלה מקדושתכם שהמצות ממשיכים מבחי׳ א״א

ועל כך נאמר: ״יכול כמוני״, כלומר, הבחינה התחתונה ביותר שבמאציל, שהיא עתיק. הכתוב מלמד: ״כי קדוש אני״ — קדושתי למעלה מקדושתכם, שכן המצוות ממשיכות מבחינת אריך אנפין,

ביאור

המדרש מפרש את הציווי להיות קדושים ואת ההנמקה ״כי קדוש אני״ כך: ״יכול כמוני״? הכתוב משיב: ״כי קדוש אני״ — קדושתי למעלה מקדושתכם. קדושתם של ישראל באה באמצעות המצוות, הנמשכות מאריך אנפין, ואילו ״קדושתי״ היא עתיק, מדרגה גבוהה יותר. בלקוטי תורה, שלח, מסביר אדמו״ר הזקן שקדושה עליונה זו היא אתערותא דלעילא, שבאה לפני כל אתערותא דלתתא וגבוהה ממנה בהרבה.

משא״כ עתיק נק׳ עתיק יומין שנעתק ונבדל מבחי׳ היומין שהם הלבושים הנעשים מהמצות

ואילו עתיק נקרא עתיק יומין, משום שהוא נעתק ונבדל מבחינת ״היומין״, שהם הלבושים הנוצרים מן המצוות,

ביאור

עתיק נקרא עתיק יומין, ואדמו״ר הזקן דורש את השם על פי שורשו: ״עתיק״, במשמעות של קדום, קשור גם ל״נעתק״, כלומר מובדל. הוא נבדל מן ״היומין״ — הלבושים שנעשים מן המצוות.

שעז״נ [שעל זה נאמר] מי האיש כו׳ אוהב ימים לראות טוב סומוע״ט [סור מרע ועשה טוב] והיינו בבחי׳ א״א משא״כ בחי׳ עתיק יומין הוא בחי׳ קדושתי למעלה כו׳

על כך נאמר: ״מי האיש כו׳ אוהב ימים לראות טוב״, ובהמשך: ״סור מרע ועשה טוב״. הדבר שייך לבחינת אריך אנפין; ואילו בחינת עתיק יומין היא בחינת ״קדושתי למעלה כו׳״.

ביאור

בתהילים נשאלת השאלה: ״מי האיש כו׳ אוהב ימים לראות טוב״, והתשובה היא ״סור מרע ועשה טוב״: ה״ימים״ נבנים על ידי קיום המצוות, והם שייכים לאריך אנפין. עתיק נמצא למעלה מהם: ״קדושתי למעלה״.

אך ע״י בירור נה״ב [נפש הבהמית] בכל מאדך נמשך גילוי מבחי׳ זו כו׳ כי זהו ענין במקום שבעלי תשובה עומדים כו׳ בחילא יתיר בחי׳ בכל מאדך כו׳:

אבל באמצעות בירור נפש הבהמית ״בכל מאדך״ נמשך גילוי מבחינה זו וכו׳. זו משמעות ״במקום שבעלי תשובה עומדים כו׳״ — ״בחילא יתיר״, הבחינה של ״בכל מאדך״ וכו׳.

ביאור

אולם כאשר נפש הבהמית מתבררת מתוך אהבה לה׳ ״בכל מאדך״, נמשך גילוי אפילו מעתיק. זו הסיבה שבעלי תשובה עומדים במקום שבו צדיקים גמורים אינם יכולים לעמוד: תשובתם באה בכוח רב יותר, למעלה מכל שיעור.

פסקה 20 בקצרה

הפסקה מסבירה שהמצוות מגיעות עד אריך אנפין, ואילו בירור נפש הבהמית בעבודת התשובה של ״בכל מאדך״ ממשיך גילוי ממדרגה גבוהה עוד יותר — עתיק.

לעומק

הערה של הרבי מציעה שהביטוי על עתיק שנעתק ונבדל מן ״היומין״ מתייחס למצוות עצמן, ולא לבירור הזמן שהן מחוללות, כפי שעולה מסיום הפסקה. ״בחילא יתיר״ של בעלי תשובה, כפי שמתואר בזהר, מבטא את הפיכתו של החושך לאור.

מראי מקומות

  1. 1
    יכול כמוני · Vayikra Rabbah 24:9
  2. 2
    כי קדוש אני · Leviticus 19:2
  3. 3
    עתיק יומין · Daniel 7:9
  4. 4
    עתיק יומין . . הנעשים מהמצות · יש לומר שהכוונה היא לענין המצות (מצד עצמם) אבל לא לענין בירור הזמן שנעשה עי״ז. ולהעיר מזה שמסיים בתו״א שם: אך ע״י בירור נה״ב כו׳, ועצ״ע — ד״ה ואברהם זקן תשל״ח הערה 78.
  5. 5
    מי האיש כו׳ אוהב ימים לראות טוב · Psalms 34:13
  6. 6
    במקום שבעלי תשובה עומדים · נסמן לעיל כא, ג.
  7. 7
    במקום שבעלי תשובה עומדים · Berakhot 34b:22–23
  8. 8
    בחילא יתיר · Zohar I, 129b

לבושים, כתרים והמנורה ¶21–29

21ולתוספת ביאור בענין הלבושים לנשמה בג״ע [בגן עדן] יובן ע״פ מה שפי׳ בזוה״ק [בזוהר הקדוש] ס״פ תולדות שהמלאכים בירידתם לעוה״ז מתלבשים בלבוש כי להיותם רוחניים לכן כדי שיומשכו בעולם השפל הוא ע״י לבוש כו׳.

להבנה נוספת של עניין הלבושים של הנשמה בגן עדן, אפשר ללמוד ממה שמבואר בזוהר הקדוש בסוף פרשת תולדות: כשהמלאכים יורדים לעולם הזה, הם מתלבשים בלבוש; מכיוון שהם רוחניים, כדי שיוכלו להימשך אל העולם השפל, הדבר צריך להיעשות באמצעות לבוש וכו׳.

ביאור

אדמו״ר הזקן מוסיף זווית נוספת בעניין לבושי הנשמה, על יסוד דברי הזוהר בסוף פרשת תולדות. כשהמלאכים יורדים לעולם הזה, הם צריכים להתלבש בלבוש, מפני שבהיותם רוחניים לגמרי, אין הם יכולים להתקיים במקום גשמי בדרך אחרת.

וכך יובן בהפוך שכדי שהנשמה תשיג ותהנה מזיו השכינה צ״ל ג״כ ע״י לבוש רוחני כנ״ל.

וכך אפשר להבין בכיוון ההפוך: כדי שהנשמה תשיג ותיהנה מזיו השכינה, גם היא צריכה לעשות זאת באמצעות לבוש רוחני, כפי שהתבאר לעיל.

ביאור

המקרה של הנשמה הוא הפוך: היא עולה ולא יורדת. גם היא זקוקה ללבוש רוחני כדי להשיג את זיו השכינה.

אך לכאורה אין המשל דומה שהרי הנשמה היא עצם רוחני וא״כ למה צריכה ללבוש בשביל להשיג הזיו כו׳.

אך לכאורה המשל אינו מתאים, שהרי הנשמה היא מהות רוחנית; אם כן, מדוע היא זקוקה ללבוש כדי להשיג את הזיו וכו׳?

ביאור

מתעוררת כאן שאלה: המלאך זקוק ללבוש משום שהוא רוחני ונכנס לעולם גשמי. אך הנשמה רוחנית ועולה למקום רוחני, ולכן מדוע היא זקוקה ללבוש?

אך הענין הוא כי רוחניות וגשמיות שניהם נבראים ומחודשים מאין ליש משא״כ זיו השכינה שהוא גילוי אלקות ממש כמ״ש בפ׳ חיי שרה ע״פ ואברהם זקן.

אלא שהעניין הוא שרוחניות וגשמיות הן שתיהן נבראות ומתחדשות יש מאין ליש, ואילו זיו השכינה הוא גילוי של אלקות ממש, כפי [שמוסבר] בפרשת חיי שרה על הפסוק ״ואברהם זקן״.

ביאור

התשובה היא שגם הרוחני וגם הגשמי נבראים ומתהווים יש מאין. זיו השכינה אינו דבר נברא, אלא אלקות עצמה, כפי שמוסבר במאמר על ״ואברהם זקן״ בפרשת חיי שרה.

והרי האלקות הוא למעלה מרוחניות כמו שהוא למעל׳ [למעלה / למעלת] מגשמיות שהרי אין ערוך הנבראים לגבי הבורא:

והרי האלקות נעלית מן הרוחניות באותה מידה שהיא נעלית מן הגשמיות, שהרי אין כל יחס בין הנבראים לבורא.

ביאור

האלקות נעלית מן הרוחני בדיוק כפי שהיא נעלית מן הגשמי, משום ששום דבר נברא אינו משתווה לבורא. לכן גם הנשמה, אף שהיא רוחנית, זקוקה ללבוש כדי לקבל את האלקות.

פסקה 21 בקצרה

הפסקה מבהירה ביתר שאת מדוע נדרש לבוש: האלקות רחוקה מן הנשמה הרוחנית באותה מידה שהיא רחוקה מן העולם הגשמי, ולכן הנשמה זקוקה ללבוש כשם שמלאך זקוק לו כשהוא יורד לעולם הזה.

לעומק

תעתיק מוקדם של המאמר, שנדפס בספר מאמרי אדמו״ר הזקן תקע״א מתוך כתב ידו של הצמח צדק, דן בנושא בהרחבה. העיקרון שלפני ה׳ הרוחני והגשמי שווים הוא יסוד חוזר במחשבת חב״ד.

מראי מקומות

  1. 1
    ולתוספות ביאור בענין הלבושים · הנחה אחרת באריכות במאמרי אדה״ז תקע״א ע׳ לג (נדפס מגוכתי״ק הצ״צ).

22וזהו המגביהי כו׳ המשפילי כו׳. לכן כדי שתשיג גילוי זה ממש א״א להיות כ״א ע״י לבוש ממעשה המצות כו׳

וזוהי [המשמעות של] ״המגביהי כו' המשפילי כו'״. לכן, כדי שהנשמה תשיג גילוי זה ממש, הדבר אפשרי רק באמצעות לבוש הנוצר ממעשה המצוות וכו׳.

ביאור

המזמור מתאר את ה׳ כמי שיושב במרומים ובכל זאת משקיף למטה, ורחוק באותה מידה מן השמים ומן הארץ. לכן הנשמה יכולה לקבל את גילוי האלוקות רק באמצעות לבוש שנוצר מן המצוות שלה.

והנה ארז״ל [אמרו רבותינו זכרונם לברכה] צדיקי׳ [צדיקים] יושבים ועטרותיה׳ בראשיהם ונהנים מזיו פי׳ נהנין מזיו הוא גילוי מהות הזיו ממש וזהו כענין הראיה באספקלריא המאירה שהוא השגת המהות ממש ע״י הלבושים מהמצות.

והנה, חז״ל אמרו: ״צדיקי' יושבים ועטרותיה' בראשיהם ונהנים מזיו״. ״נהנין מזיו״ פירושו גילוי של מהות הזיו ממש; וזה דומה לראייה באספקלריה המאירה, שהיא השגה של המהות ממש באמצעות הלבושים שמן המצוות.

ביאור

בגמרא נאמר שהצדיקים בעולם הבא יושבים עם כתרים על ראשיהם ונהנים מזיו השכינה. ״נהנין מזיו״ פירושו לראות את האלוקות עצמה, כדרך שרואים באספקלריה המאירה, באמצעות הלבושים של המצוות.

אך עטרותיהם הוא בחי׳ מקיף והוא בחי׳ שלמעלה מזיו וההארה המושגת להם

אבל ״ועטרותיה'״ היא בחינת מקיף [אור], והיא בחינה שלמעלה מן הזיו וההארה שהם משיגים.

ביאור

ה״עטרות״ הן עניין אחר: אור מקיף, גבוה מן הזיו ומן ההארה שהנשמות משיגות.

לפיכך אין נמשכת בבחי׳ גילוי כ״א ע״ד הראי׳ [הראיה] ע״י אספקלריא שאינה מאירה שאין מושג המהות של הנראה רק ע״ד וביד הנביאים אדמה כו׳.

לפיכך היא אינה נמשכת בגילוי, אלא רק בדרך של ראייה באמצעות אספקלריה שאינה מאירה, שבה אין משיגים את מהותו של הנראה, אלא רק בדרך של ״וביד הנביאים אדמה״ כו׳.

ביאור

מכיוון שהכתר נעלה כל כך, הוא אינו מתגלה בגלוי אלא רק כביכול דרך אספקלריה שאינה מאירה: אין רואים את מהותו, אלא רק את דמותו, כפי שהיה אצל הנביאים מלבד משה.

ולכן נק׳ עטרה. (ועמ״ש לקמן בפסוק צאינה וראינה וגו׳ בעטרה וגו׳. וזה נמשך ע״י בכל מאדך כנ״ל):

ולכן היא נקראת עטרה. (וראו מה שנכתב להלן על הפסוק ״צאינה וראינה וגו' בעטרה וגו'״. והדבר נמשך באמצעות ״בכל מאדך״, כפי שהוסבר לעיל.)

ביאור

לכן היא נקראת עטרה: היא מונחת מעל הראש ומקיפה אותו, במקום להיכנס לתוכו. הטקסט מפנה לפסוק ״צאינה וראינה וגו׳ בעטרה וגו׳״, על המלך שלמה והעטרה; בלקוטי תורה, שיר השירים, מסביר שם אדמו״ר הזקן שהכתר, בחינת כתר, אינו נראה כלל באספקלריה המאירה אלא רק באספקלריה שאינה מאירה, ושהוא נמשך באמצעות עבודת ה׳ ״בכל מאדך״.

פסקה 22 בקצרה

הפסקה קוראת את תיאור הצדיקים בגמרא בשתי רמות: ״הזיו״ שהם נהנים ממנו ישירות באמצעות המצוות, ו״העטרה״ הנעלה יותר המקיפה אותם, הנמשכת מאהבה שלמעלה מכל שיעור.

לעומק

מכתבו של הרבי מ־ז׳ בשבט תש״ו, המובא בהערה, דן באמירה זו. שתי הערות בכתבי היד משקפות את תולדות הנוסח: באחת נאמר כאן ״השכינה, שהיא אלוקות ממש, למעלה מרוחניות כשם שהיא למעלה מגשמיות״, ובאחרת חסר הסוגר המסיים את הסוגריים, ונראה שהצמח צדק הוסיף אותו.

מראי מקומות

  1. 1
    המגביהי כו׳ המשפילי · Psalms 113:5
  2. 2
    פי׳ נהנין מזיו . . הזיו ממש · בבוך 1223 נמצא במקום תי׳ אלו ”השכינה שהוא גילוי אלקות ממש שלמעלה מרוחנית כמו שהוא למעלה מגשמית מהות הזיו ממש”.
  3. 3
    ועמ״ש לקמן בפסוק צאינה וראינה · ראה לעיל ח, ב.
  4. 4
    צאינה וראינה וגו׳ בעטרה · Song of Songs 3:11
  5. 5
    (ועמ״ש לקמן ע״פ . . בכל מאדך כנ״ל · בבוך 127 אין כל הקטע, כנראה שזהו הוספת הצ״צ.
  6. 6
    צדיקים יושבים · Berakhot 17a:12

23וזהו ענין נר מצוה וענין נר אלקים נשמת אדם היינו ב׳ בחי׳ נר. א׳ הוא אספקלריא המאירה. והב׳ אספקלריא שאינה מאירה.

וזהו עניין ״נר מצוה״ ו״נר אלקים נשמת אדם״: שתי בחינות של נר. האחת היא אספקלריה מאירה, והשנייה — אספקלריה שאינה מאירה.

ביאור

כעת נקשרים שני ה״נרות״ שבפסוקי הפתיחה — המצווה והנשמה — לשתי האספקלריות. נר אחד מקביל לאספקלריה הצלולה והמאירה, והאחר לאספקלריה שאינה מאירה.

והענין כי הנה בנר יש שמן ופתילה וב׳ גווני אור. נהורא אוכמא שעל הפתילה ונהורא חיורא.

והביאור הוא שבנר יש שמן ופתילה, ושני גוונים של אור: אור כהה שעל הפתילה ואור לבן.

ביאור

בנר יש שמן ופתילה, ולהבתו מורכבת משני צבעים: אור כהה סמוך לפתילה, ואור לבן מעליו. הזוהר (זהר) מרבה להשתמש בשני האורות האלה כסמלים.

פסקה 23 בקצרה

הפסקה קושרת בין שני הנרות שבפסוקי הפתיחה לבין שתי האספקלריות, ומציגה את מרכיבי הנר: שמן, פתילה ושני אורות.

לעומק

הזוהר (על בראשית) מדבר על האור הכהה (או הכחלחל), הנצמד לפתילה ומכלה אותה, ועל האור הלבן שמעליו ונח על האור הכהה. המאמר מבסס על הדימוי הזה את הניתוח שלו על הנשמה והמצוות.

מראי מקומות

  1. 1
    נר מצוה · Proverbs 6:23
  2. 2
    נר. . נשמת אדם · Proverbs 20:27

24והנה האור שהוא לג, געיקר הנר הוא נאחז בפתילה דוקא. אבל השמן בלתי אפשר שיאחז בו האור בעצמו כ״א ע״י הפתילה ומ״מ השמן הוא הנכלה בהאור וע״י פתילה א׳ נכלה שמן הרבה כו׳.

כעת, האור, שהוא עיקר הנר, נאחז דווקא בפתילה. אך האור אינו יכול להיאחז בשמן עצמו אלא באמצעות הפתילה; ואף על פי כן, השמן הוא שנכלה באור, ובאמצעות פתילה אחת נכלה שמן רב וכו׳.

ביאור

הלהבה יכולה להיאחז רק בפתילה; היא אינה יכולה להיתפס בשמן ישירות. ובכל זאת, השמן הוא שנשרף בפועל, כשהוא נמשך מעלה דרך הפתילה, ופתילה אחת שורפת שמן רב.

פסקה 24 בקצרה

הפסקה מתארת את אופן פעולתו של הנר: הלהבה נאחזת בפתילה, אך ניזונה מן השמן.

25וכך הנה מעשה המצות בעוה״ז הם בחי׳ השמן כמ״ש בזוהר בינוקא דבלק. והיינו שמן משחת קדש ששרשו בח״ע [בחכמה עילאה] ורצון העליון

וכך גם מעשה המצוות בעולם הזה הוא בחינת השמן, כפי שנאמר בזהר, ב[קטע על] ינוקא [ילד-חכם] שבבלק; כלומר, שמן משחת קודש, ששורשו בחכמה עילאה וברצון העליון.

ביאור

בעולם הזה המצוות הן השמן. הסיפור שבזהר על הילד-החכם, הינוקא, בפרשת בלק, משווה את המעשים הטובים לשמן, ותניא, פרק 35, מסביר זאת: השכינה שורה על האדם כמו שלהבת על פתילה, ורק באמצעות שמן המעשים הטובים. שורשו של שמן זה הוא בשמן משחת קודש, המסמל את החכמה העילאה ואת הרצון העליון.

אך שנשתלשלו וירדו בגשמיות בעוה״ז ע״כ אין דרך שיאחז בהם אוא״ס [אור אין סוף] ב״ה כ״א ע״י הפתילה שהיא הנפש האלקית המקיים המצות ואז הוא הממשיך בהם גילוי אוא״ס [אור אין סוף] ב״ה

אך מאחר שהשתלשלו וירדו לגשמיות בעולם הזה, אין לאור אין סוף ב״ה דרך להיאחז בהם אלא באמצעות הפתילה, שהיא הנפש האלקית המקיימת את המצוות; ואז היא [הנפש] הממשיכה בהם את גילוי אור אין סוף ב״ה.

ביאור

מאחר שהמצוות ירדו ונעשו דברים גשמיים, אור אין סוף אינו יכול להיאחז בהן ישירות. הוא זקוק לפתילה — לנפש האלקית המקיימת אותן; באמצעות הנפש נמשך האור האלוקי לתוך המעשה הגשמי.

וכמ״ש אשר יעשה אתם האדם שהאדם הוא העושה אותן למצות שממשיך בהן אוא״ס [אור אין סוף] ב״ה. משא״כ חסד לאומים.

וכמו שכתוב ״אשר יעשה אתם האדם״, שכן האדם הוא שעושה אותם למצוות, בכך שהוא ממשיך בהם אור אין סוף ב״ה; מה שאין כן ״חסד לאומים״.

ביאור

את הפסוק ״אשר יעשה אתם האדם״ אפשר להבין גם במשמעות שהאדם הוא שעושה את המעשים למצוות, בכך שהוא ממשיך לתוכם אור אין סוף ב״ה. אותו מעשה חסד, כשהוא נעשה בלי קשר זה, כלומר ״חסד לאומים״, חסר המשכה זו.

פסקה 25 בקצרה

הפסקה מיישמת את משל המנורה: המצוות הן השמן, והנפש האלקית היא הפתילה שבאמצעותה אור אין סוף נאחז בהן.

לעומק

תניא, פרקים 35 ו־53, מרחיב באותו עניין שבזהר: גוף האדם הוא הפתילה, והשכינה שורה עליו רק באמצעות ״השמן״ של המעשים הטובים, שכן אפילו נפשו של צדיק גמור נותרת מציאות בפני עצמה, ואילו המצוות הן רצון ה׳ עצמו. הניגוד ל״חסד לאומים״ נוגע למעשה הנעשה כציווי ה׳; אין כאן אמירה על ערכם של בני אדם.

מראי מקומות

  1. 1
    בעוה״ז — בזהר בינוקא דבלק · קפז, א. וראה תניא פרק לה. נג.
  2. 2
    אשר יעשה אתם האדם · Leviticus 18:5
  3. 3
    חסד לאומים · Proverbs 14:34

26וזהו ותורה שם בישראל. והיינו ע״י שיש בנפש בחי׳ מס״נ [מסירות נפש] באחד בק״ש [בקריאת שמע] שהוא בחי׳ בטול לאוא״ס [לאור אין סוף] ב״ה.

וזהו [הכוונה ל־]״ותורה שם בישראל״: כלומר, מפני שבנפש יש בחינה של מסירות נפש (נכונות למסור את הנפש) ב״אחד״ שבקריאת שמע, שהיא בחינת ביטול (הכרה בכך שהנפש בטלה לפני ה׳, אף שהיא מוסיפה להתקיים) לאור אין סוף ברוך הוא.

ביאור

זהו עניינו של ״ותורה שם בישראל״: הנפש יכולה להכיל את האור האלוקי מפני שהיא מסוגלת למסור את עצמה לגמרי לה׳, כמו בשעה שאומרים ״אחד״ בקריאת שמע מתוך נכונות למסירות נפש — שהיא ביטול לפני אור אין סוף.

וזהו כמשל הפתילה שבה נאחז האור. והיינו ע״י בטול זה כו׳ משא״כ בשמן כי הנפש היא רוחנית ויש בה בטול זה משא״כ במעשה המצות עצמן לא שייך לומר כן

וזה דומה למשל הפתילה שהאור נאחז בה, כלומר, באמצעות ביטול זה וכו׳; מה שאין כן בשמן, שכן הנפש רוחנית ויש בה ביטול זה, ואילו על מעשה המצוות עצמן אי אפשר לומר כך.

ביאור

הביטול הזה הוא שמאפשר לאור להיאחז בנפש, כפי שהלהבה נאחזת בפתילה. הנפש, בהיותה רוחנית, יש בה ביטול זה; ואילו על המצוות הגשמיות, שהן השמן, אי אפשר לומר זאת.

ולכן האור נאחז בפתילה דוקא אלא שבה ועל ידה נמשך גילוי אוא״ס [אור אין סוף] ב״ה במעשה המצות שמדברים גשמיים

ולכן האור נאחז דווקא בפתילה, אלא שבה ועל ידה נמשכת התגלות אור אין סוף ברוך הוא אל מעשה המצוות, העשויות מדברים גשמיים;

ביאור

לכן האור נאחז בפתילה — בנפש; אך בה ועל ידה נמשכת התגלות אור אין סוף אל המצוות הגשמיות.

והוא כמשל השמן הנכלה באור.

וזה דומה למשל השמן המתכלה באור.

ביאור

המצוות הן אפוא השמן ה״מתכלה״ בלהבה, ונמשכות אל תוך האור באמצעות הפתילה.

וע״י פתילה א׳ נכלה שמן הרבה היינו כי נשמה א׳ מקיים ועושה מצות רבים לאין שיעור בשני חייו.

ועל ידי פתילה אחת מתכלה שמן רב: כלומר, נשמה אחת מקיימת ועושה מצוות רבות לאין שיעור במשך שנות חייה.

ביאור

פתילה אחת מכלה שמן רב: נשמה אחת מקיימת מצוות רבות לאין שיעור במהלך חייה.

פסקה 26 בקצרה

הפסקה מסבירה מדוע הנפש היא הפתילה: יכולתה להתבטל מאפשרת לאור אין סוף להיאחז בה, ובאמצעותה להגיע אל המצוות הגשמיות הרבות.

לעומק

הנכונות למסירות נפש באמירת ״אחד״ בקריאת שמע היא רעיון יסודי בחסידות חב״ד: בנפשו של כל יהודי יש ביטול טבעי, המתעורר בשעה שהוא מצהיר על אחדות ה׳.

מראי מקומות

  1. 1
    ותורה שם בישראל · Psalms 78:5

27והנה מהשמן נמשך הנהורא חיורא שהוא כענין בחי׳ אספקלריא המאירה היינו בחי׳ אור ישר. והוא בחי׳ תר״ך עמודי אור כנ״ל. והנהורא אוכמא נמשך מהפתילה כי נהורא אוכמא היא בחי׳ אספקלריא שאינה מאירה.

מן השמן נמשך האור הלבן, שהוא בדוגמת בחינת האספקלריא [מראה] המאירה, כלומר בחינת אור ישר; והוא בחינת תר״כ עמודי אור, כפי שנתבאר לעיל. האור הכהה נמשך מן הפתילה, שכן האור הכהה הוא בחינת אספקלריא שאינה מאירה.

ביאור

האור הלבן בא מן השמן, שמייצג את המצוות: זהו אור ישר, כמו זכוכית שקופה, והוא כנגד ״תר״כ עמודי אור״ שלמעלה. האור הכהה בא מן הפתילה, שמייצגת את הנשמה, והוא כנגד האספקלריא שאינה מאירה.

פסקה 27 בקצרה

הפסקה מייחסת את שני אורות הלהבה: את האור הלבן למצוות ולאור ישר, ואת האור הכהה לנשמה ולאספקלריא שאינה מאירה.

28והוא ענין אהבת בכל מאדך שנמשך מצד התהפכות נה״ב [נפש הבהמית]. כי הפתילה היא נה״א [נפש האלקית] המלובשת בנה״ב [בנפש הבהמית].

וזהו עניינה של האהבה ״בכל מאדך״, הנמשכת מכוח הפיכת נפש הבהמית. הפתילה היא נפש האלקית המלובשת בנפש הבהמית.

ביאור

האור הכהה הוא האהבה ״בכל מאדך״ שנובעת מהפיכת נפש הבהמית. הפתילה אינה נפש האלקית לבדה, אלא נפש האלקית כפי שהיא מלובשת בנפש הבהמית.

כי זה שהנשמה נק׳ פתילה הוא דוקא בהתלבשותה בגוף שאז נק׳ היא פתילה לגבי המצות שהם הנק׳ שמן לומר שהאור נאחז בפתיל׳ [בפתילה] דוקא כי אז בירידתן למטה הרי הנפש רוחנית והמצות גשמיות.

שהרי הנשמה נקראת פתילה דווקא כשהיא מלובשת בגוף; אז היא נקראת פתילה ביחס למצוות, שנקראות שמן, כלומר, האור נאחז דווקא בפתילה. שכן בירידתן למטה, הנשמה רוחנית והמצוות גשמיות.

ביאור

הנשמה היא ה״פתילה״ רק כשהיא בגוף. כאן למטה הנשמה רוחנית והמצוות גשמיות, ולכן האור נאחז בנשמה, ודרכה במצוות.

משא״כ בעלותן למעלה בג״ע [בגן עדן] הרי אדרבה האוא״ס [האור אין סוף] נתגלה לנפש ע״י אמצעות הלבושים הנעשים ממעשה המצות

אבל כשהן עולות למעלה, לגן עדן, ההפך הוא הנכון: אור אין סוף מתגלה לנשמה באמצעות הלבושים שנעשו ממעשה המצוות.

ביאור

בגן עדן המצב הפוך: שם אור אין סוף מגיע לנשמה באמצעות הלבושים שנעשו מהמצוות שלה.

א״כ אז המצות הם כמו בחי׳ פתילה והנפש היא השמן הנכלה באוא״ס [באור אין סוף] ב״ה ע״י אמצעות הפתילה הם לבושים מהמצות וכו׳. אבל בעוה״ז נהפוך הוא שהנשמה נק׳ פתילה.

אם כן, באותו זמן המצוות הן בבחינת פתילה, והנשמה היא השמן הנכלה באור אין סוף ברוך הוא באמצעות הפתילה, כלומר הלבושים שנעשו מן המצוות וכו׳. אבל בעולם הזה המצב הפוך: הנשמה נקראת פתילה.

ביאור

שם המצוות הן הפתילה והנשמה היא השמן ה״נכלה״ באור אין סוף. בעולם הזה המצב הפוך, והנשמה היא הפתילה.

פסקה 28 בקצרה

הפסקה מראה שהתפקידים מתהפכים: בעולם הזה הנשמה היא הפתילה והמצוות הן השמן, ואילו בגן עדן המצוות נעשות לפתילה והנשמה היא השמן.

לעומק

ההיפוך תואם את היחס הדו־כיווני שתואר קודם: למטה הנשמה מעניקה למצוות את אורן; למעלה המצוות נעשות לבוש שדרכו הנשמה מקבלת אור.

29וכיון שכן שאינו נק׳ פתילה כ״א בהתלבשותה בנה״ב [בנפש הבהמית] לכן נמשך ממנה נהורא אוכמא היא בחי׳ בכל מאדך וכו׳ בחי׳ או״ח [אור חוזר]

ומכיוון שכך, הנשמה נקראת פתילה רק כשהיא מלובשת בנפש הבהמית; לכן נמשך ממנה האור השחור, שהוא בחינת ״בכל מאדך״ וכו׳, בחינת אור חוזר.

ביאור

מאחר שהנשמה היא פתילה רק כשהיא מלובשת בנפש הבהמית, האור השחור שהיא מפיקה הוא האהבה של ״בכל מאדך״, הנולדת מהפיכת הנפש הבהמית: ״אור חוזר״, העולה מלמטה.

וממעשה המצות נמשך נהורא חיורא הוא בחי׳ שמחה של מצוה ושניהם כא׳ [כאחד] טובים שיש מעלה יתירה בזה כו׳ ויש וכו׳ כנ״ל בענין אספקלרי׳ [אספקלריא] המאירה ושאינה מאירה.

וממעשה המצוות נמשך האור הלבן, שהוא בחינת שמחה של מצווה. ושניהם טובים כאחד, שכן יש מעלה מיוחדת בזה וכו׳, ויש וכו׳, כפי שנתבאר לעיל בעניין האספקלריה המאירה ושאינה מאירה.

ביאור

האור הלבן, הנמשך מן המצוות, הוא שמחת המצווה. לכל אחד משני האורות יש מעלה משלו, כשם שלכל אחת משתי האספקלריות שתוארו קודם יש מעלה משלה.

וזהו שהנשמה נק׳ נר וגם המצות נק׳ נר.

וזהו הטעם שהנשמה נקראת נר, וגם המצוות נקראות נר.

ביאור

לכן הן הנשמה והן המצוות נקראות נר: יחד הן יוצרות נר אחד, פתילה ושמן.

והיינו כי הנשמה היא בחי׳ הפתילה (בהתלבשותה בנה״ב [בנפש הבהמית]) והמצות הם בחי׳ השמן ועי״ז נמשך ב׳ בחי׳ אור וכמ״ש ואהבת בגימטריא ב״פ [ב׳ פעמים] אור. הוא בחי׳ בכל מאדך ושמחה של מצוה

כלומר, הנשמה היא בחינת הפתילה (כשהיא מלובשת בנפש הבהמית), והמצוות הן בחינת השמן; ועל ידי כך נמשכים שני סוגי אור, כמו שנאמר: ערכה המספרי של ״ואהבת״ הוא פי שניים מערכה של ״אור״. זהו בחינת ״בכל מאדך״ ושמחת המצווה.

ביאור

הנשמה שבגוף היא הפתילה והמצוות הן השמן, ויחד הן מפיקות שני אורות. המילה ״ואהבת״ (״ותאהב״) עולה בגימטרייה 414, פי שניים מהמילה ״אור״, שערכה 207: שני האורות הם האהבה של ״בכל מאדך״ ושמחת המצווה.

וכמו שבהדלקת הנר מתחלה נמשך ועולה האור שסביב הפתילה שהוא נהורא אוכמא. ואח״כ נמשך ומתגלה הנהורא חיורא.

וכשם שבהדלקת הנר תחילה נמשך ועולה האור שסביב הפתילה, שהוא האור השחור, ואחר כך נמשך האור הלבן והוא מתגלה,

ביאור

בעת שמדליקים נר, האור השחור שסביב הפתילה מופיע תחילה, ורק לאחר מכן מופיע האור הלבן.

כן מתחלה צ״ל ההעלאה בבחי׳ בכל מאדך. ואז רוח אייתי רוח ואמשיך רוח גילוי אוא״ס [אור אין סוף] ב״ה על ידי מעשה המצות:

כך גם תחילה צריכה להיות העלייה בבחינת ״בכל מאדך״, ואז ״רוח אייתי רוח ואמשיך רוח״: גילוי אור אין סוף ברוך הוא באמצעות מעשה המצוות.

ביאור

כך גם תחילה האדם צריך להתעלות באהבה של ״בכל מאדך״, ואז, כפי שנאמר בזהר, ״רוח אייתי רוח ואמשיך רוח״: העבודה מלמטה ממשיכה את גילוי אור אין סוף באמצעות המצוות. המאמר הבא בפרשה זו, ״כי עמך מקור חיים״, משתמש באותו מאמר זהר: אדם המקיים את מצוות ה׳ מעורר אתערותא דלעילא.

פסקה 29 בקצרה

הפסקה משלימה את דימוי הנר: אהבת הנשמה שלמעלה ממידה היא האור השחור המופיע תחילה, ושמחת המצווה, האור הלבן של הגילוי מלמעלה, באה בעקבותיה.

לעומק

בהמשך הפרשה מסביר אדמו״ר הזקן את שני האורות של ״ואהבת״ בדרך אחרת: האור הלבן הוא אהבה הבאה מלמעלה במתנה, והאור השחור, הנאחז בפתילה, הוא האהבה הנולדת מהתבוננות. ״רוח אייתי רוח ואמשיך רוח״ הוא הניסוח של הזהר לכך שאתערותא דלתתא מעוררת אתערותא דלעילא.

מראי מקומות

  1. 1
    ואהבת · Deuteronomy 6:5
  2. 2
    רוח אייתי רוח ואמשיך רוח · להלן לד, ד. וש״נ.
  3. 3
    רוח אייתי רוח ואמשיך רוח · Zohar, Terumah 64:660–66:669
  4. 4
    ואהבת בגימט׳ ב״פ אור · נסמן לעיל לב, ג.

שבעת הרועים ושמונה הנסיכים ¶30–42

30והנה ענין העלאת הנרות שהיו במקדש ז׳ נרות הוא כנגד שבעה מדרגות שיש בכללות עובדי ה׳.

והנה, עניין הדלקת הנרות שהיו במקדש — שבעה נרות — הוא כנגד שבע מדרגות הקיימות בכלל עובדי ה׳.

ביאור

אדמו״ר הזקן עובר כעת לעסוק במספר הנרות. המנורה בעלת שבעת הקנים שבמקדש מסמלת שבעה סוגים בקרב עובדי ה׳.

יש שעבודתו בבחי׳ אהבה. ויש שעיקר עבודתו בבחינת יראה כו׳. ונמשכים מבחי׳ שבעה רועים המפרנסים כללות נש״י [נשמות ישראל]

יש מי שעבודתו היא בבחינת אהבה, ויש מי שעיקר עבודתו הוא בבחינת יראה וכו׳. הם נמשכים מבחינת שבעת הרועים, המפרנסים את כלל נשמות ישראל.

ביאור

יש שעובדים את ה׳ בעיקר מתוך אהבה, ויש שעיקר עבודתם מתוך יראה, וכן הלאה, בשבעה אופנים. שבעת הסוגים האלה נמשכים מ״שבעת הרועים״, המנהיגים הגדולים המזינים את כלל נשמות ישראל.

(דאע״פ [דאף על פי] שכל אחד מקבל מכל השבעה רועים מ״מ יש מי שבחי׳ זו גוברת בו יותר כו׳ כמ״ש בזוהר בנוי דאברהם כו׳ בנוי דיצחק כו׳).

(שאף שכל אחד מקבל מכל שבעת הרועים, מכל מקום יש מי שבחינה זו גוברת בו יותר וכו׳, כפי שנאמר בזוהר: ״בנוי דאברהם כו׳ בנוי דיצחק כו׳״).

ביאור

כל נשמה מקבלת משהו מכל שבעת הרועים, אך אצל כל אדם תכונה אחת דומיננטית יותר. בהתאם לכך, הזוהר מדבר על ״בנוי דאברהם כו׳ בנוי דיצחק כו׳״ — בני אברהם, שתכונתם אהבה, ובני יצחק, שתכונתם יראה.

וענין שמונה נרות דחנוכה הם כנגד שמונה נסיכי אדם

ושמונת נרות חנוכה הם כנגד שמונה נסיכי אדם,

ביאור

לעומת זאת, שמונת נרות חנוכה מכוונים כנגד ״שמונת נסיכי אדם״.

וכמ״ש במיכה (סימן ה) אשור כי יבא בארצנו וכו׳ והקמונו עליו שבעה רועים ושמנה נסיכי אדם

כפי שכתוב במיכה (פרק 5): ״אשור כי יבא בארצנו וכו' והקמונו עליו שבעה רועים ושמנה נסיכי אדם״.

ביאור

מיכה מתנבא שכאשר אשור יפלוש, ״אשור כי יבא בארצנו וכו' והקמונו עליו שבעה רועים ושמנה נסיכי אדם״ — כלומר, מנהיגים ומפקדים רבים שידפו את אשור.

ובגמ׳ [ובגמרא] דסוכה (דף נב:) פי׳ שבעה רועים אברהם יעקב משה לג, דכו׳. ושמונה נסיכי אדם ישי ושאול כו׳ ומשיח ואליהו.

ובגמרא בסוכה (52b) מפורש ששבעת הרועים הם אברהם, יעקב ומשה וכו׳, ושמונת נסיכי אדם הם ישי ושאול וכו׳, ומשיח ואליהו.

ביאור

הגמרא מונה אותם: שבעת הרועים כוללים את אברהם, יעקב ומשה, ושמונת הנסיכים כוללים את ישי, שאול, משיח ואליהו. לפי הערת קה״ת, הסיבה שמשיח נמנה עם הנסיכים ולא עם הרועים נדונה בשיחה של הרבי (לקוטי שיחות, כרך 35).

ולהבין זה שהנרות דחנוכה הם כנגד שמונה נסיכי אדם. והענין כי הנה רועה יש בו ב׳ פירושים. הא׳ לשון מפרנס לאחרים כמו רוענו זוננו.

וכדי להבין מדוע נרות חנוכה הם כנגד שמונה נסיכי אדם, יש לבאר שלמילה ״רועה״ יש שני מובנים. הראשון הוא במשמעות של מי שמפרנס אחרים, כמו ״רוענו זוננו״ (הרועה והמפרנס שלנו).

ביאור

כדי להבין מדוע נרות חנוכה מקבילים לנסיכים, אדמו״ר הזקן פותח בבירור המילה ״רועה״, שיש לה שתי משמעויות. הראשונה היא מי שמזין אחרים, כמו בביטוי מברכת המזון: ״רוענו זוננו״ — הרועה שלנו, המפרנס אותנו.

פסקה 30 בקצרה

הפסקה מקבילה בין שבעת נרות המנורה לשבעת הרועים, ובין שמונת נרות חנוכה לשמונת נסיכי אדם, ומתחילה להסביר את ההבדל באמצעות שתי המשמעויות של המילה ״רועה״.

לעומק

הצמח צדק, בדרך מצוותיך, במצווה של נר חנוכה, וכן מאמרו של הרבי ״נר חנוכה״ משנת תשמ״ו, מרחיבים את ההשוואה בין שבעת נרות המנורה לשמונת נרות חנוכה. שיחה שאליה מפנה ההערה דנה בשאלה מדוע משיח נמנה עם הנסיכים ולא עם הרועים.

מראי מקומות

  1. 1
    העלאת הנרות שהיו במקדש ז׳ נרות · דרך מצותיך מצות נ״ח עד, א ואילך. ד״ה נר חנוכה תשמ״ו.
  2. 2
    שו״ה שבעה — יש שעבודתו כו׳ · ראה לעיל בהערות ותיקונים לכ״ק אדמו״ר זי״ע.
  3. 3
    שמונה נסיכי אדם · בארוכה בענין זה ראה באוה״ת נ״ך מיכה ע׳ תעו ואילך.
  4. 4
  5. 5
    אשור כי יבא בארצנו וכו׳ והקמונו עליו שבעה רועים ושמנה נסיכי אדם · Micah 5:4
  6. 6
    ושמונה נסיכי . . ומשיח · ראה בלקו״ש חל״ה ע׳ 209 בשולי העמוד בענין מה שמשיח לא נמנה בין הרועים ע״ש. וראה לקמן לד ריש ע״ב שבמשיח יש ב׳ הבחי׳.

31והב׳ שהוא רועה את עצמו ר״ל [רוצה לומר] שמתפרנס כמו והאתונות רועות על ידיהן וכן בגמ׳ [בגמרא] רועה בשדות וכיוצא.

והשני הוא שרועה את עצמו, כלומר ניזון, כמו ״והאתונות רועות על ידיהן״, וכן בגמרא ״רועה בשדות״ וכיוצא בזה.

ביאור

המובן השני של רועה הוא לרעות ולהיזון בעצמו, כפי שהאתונות ״רועות״ בספר איוב, וכפי שמופיע בלשון התלמוד ״רועה בשדות״.

וכן בענין השבעה רועים יש ב׳ בחי׳ אלו כי הן המפרנסים כנ״י [כנסת ישראל]. אברהם באהבה כמ״ש אברהם אוהבי ששרשו מחסד עליון שהוא בחי׳ אהבה ומשפיע מבחי׳ זו לכנס״י [לכנסת ישראל] ומרע״ה [ומשה רבינו עליו השלום] משפיע בחי׳ דעת כו׳.

וכן לגבי שבעת הרועים יש שתי בחינות אלה, שכן הם המפרנסים את כנסת ישראל. אברהם מעניק אהבה, ככתוב ״אברהם אוהבי״; שורשו בחסד העליון, שהוא בחינת אהבה, והוא משפיע מבחינה זו לכנסת ישראל; ומשה רבינו ע״ה משפיע בחינת דעת וכו׳.

ביאור

בשבעת הרועים מתקיימים שני המובנים: הם מזינים אחרים וגם ניזונים בעצמם. אברהם, ששורשו בחסד העליון, מעניק אהבה לעם ישראל; משה מעניק להם דעת, כלומר ידיעת ה׳.

פסקה 31 בקצרה

הפסקה מציגה את המשמעות השנייה של ״רועה״ ומתחילה להראות כיצד כל אחד מן הרועים מזין את ישראל מתוך המידה שלו.

מראי מקומות

  1. 1
    והאתונות רועות על ידיהן · Job 1:14
  2. 2
    אברהם אוהבי · Isaiah 41:8

32ונקרא רעיא מהימנא שמפרנס את האמונה על ידי שממשיך דעת ה׳. ויעקב משפיע רחמים.

והוא נקרא הרועה הנאמן (רעיא מהימנא), משום שהוא מפרנס את האמונה באמצעות המשכת דעת ה׳. ויעקב מעניק רחמים.

ביאור

משה נקרא ״הרועה הנאמן״ (רעיא מהימנא), וכאן הכוונה לרועה שמזין את האמונה בכך שהוא מעניק לישראל דעת באלוקות. יעקב מעניק להם רחמים.

ואמנם הנה עי״ז שמפרנסים לכנס״י [לכנסת ישראל] הם מתפרנסים ג״כ כי מודעת זאת שא״ס ב״ה מרומם ומתנשא לאין קץ מבחי׳ חכמה ומדות כמאמר דלאו מכל אינון מדות איהו כלל.

ואכן, בכך שהם מפרנסים את כנסת ישראל, הם עצמם מתפרנסים גם כן. ידוע כי אין סוף ברוך הוא נעלה ונישא עד אין קץ למעלה מבחינת חכמה ומדות, כמאמר: ״דלאו מכל אינון מדות איהו כלל״.

ביאור

הרועים מפרנסים את ישראל, וגם הם עצמם מתפרנסים מכך. ה׳ עצמו נעלה לאין שיעור מחכמה ומהמדות; וכפי שנאמר בתיקוני זהר, ״דלאו מכל אינון מדות איהו כלל״.

פסקה 32 בקצרה

הפסקה משלימה את הדיון בהשפעת הרועים, ומציגה את הרעיון שגם הם מתפרנסים ממנה. היא פותחת בעיקרון שה׳ נעלה מכל המדות.

לעומק

הזהר מכנה את משה ״רעיא מהימנא״, ביטוי שיכול להתפרש הן כ״רועה נאמן״ והן כ״רועה האמונה״. הרעיון שאין סוף נעלה מן המדות מכין את השלב הבא: האור נכנס למדות רק בעקבות עבודת האדם.

33וכדי שיומשך גילוי אור א״ס ב״ה במדות עליונות הוא כפום עובדיהון דב״נ [דבני נשא] שע״י אתעדל״ת [אתערותא דלתתא] באהבה

וכדי שאור אין סוף, ברוך הוא, יתגלה במדות העליונות ויימשך בהן, הדבר תלוי במעשי בני האדם: באמצעות אתערותא דלתתא של אהבה,

ביאור

מכיוון שה׳ נעלה מן המדות, האור שלו מתגלה בהן בהתאם למעשי בני האדם. כאשר בני האדם מעוררים אהבה מלמטה, באה בעקבותיה תגובה מלמעלה.

אזי כמים הפנים נמשך למעלה ג״כ גילוי אור א״ס ב״ה במדת אהבה וחסד להיות אהבתי אתכם כו׳

אזי, ״כמים הפנים״ [משקפים] פנים אל פנים, נמשכת גם למעלה התגלות של אור אין סוף, ברוך הוא, במדת האהבה והחסד, כך שתתקיים בחינת ״אהבתי אתכם כו׳״.

ביאור

כפי שהמים משקפים פנים, כך אהבת ה׳ משיבה לאהבת האדם: אור אין סוף מתגלה במדת האהבה והחסד העליונה, ״אהבתי אתכם כו׳״.

ונמצא ע״י שהשבעה רועים משפיעים אהוי״ר [אהבה ויראה] לנש״י [לנשמות ישראל] עי״ז האהוי״ר [האהבה ויראה] שמתעורר בנש״י [בנשמות ישראל] נמשך תוספת אור וגילוי מא״ס ב״ה בהמדות עליונות

נמצא, שכאשר שבעת הרועים משפיעים אהבה ויראה בנשמות ישראל, האהבה והיראה שמתעוררות בנשמות ישראל ממשיכות תוספת אור והתגלות מאין סוף, ברוך הוא, אל המדות העליונות,

ביאור

כאשר הרועים מעוררים אהבה ויראה בישראל, אהבה ויראה אלה ממשיכות אור נוסף מאין סוף אל המדות העליונות.

שהם שרש בחינת הרועים והרי א״כ הם מתפרנסים עי״ז כו׳. וזהו אכלו רעים שהם הרועים שהם רעים למקום.

שהן שורש בחינת הרועים, ולכן הם מתפרנסים מכך וכו׳. וזהו ״אכלו רעים״: אלה הרועים, שהם ידידי המקום.

ביאור

המדות העליונות הן השורש של הרועים, ולכן הרועים ניזונים בתורם. בשיר השירים נאמר ״אכלו רעים״; הרועים הם ידידי ה׳.

פסקה 33 בקצרה

הפסקה מסבירה כיצד הרועים ניזונים: האהבה והיראה שהם מעוררים בישראל ממשיכות אור חדש אל המדות העליונות, שהן השורש שלהם.

לעומק

הפסוק ״כמים הפנים״ הוא מקור חסידי יסודי לרעיון של השתקפות האהבה בין ה׳ לנשמה. כאן הוא מסביר מדוע לימוד לאחרים מפרנס את המלמד: האור שתלמידיו ממשיכים מגיע אל השורש שלו.

מראי מקומות

  1. 1
    כמים הפנים · Proverbs 27:19
  2. 2
    אהבתי אתכם · Malachi 1:2
  3. 3
    אכלו רעים · Song of Songs 5:1

34והנה כמו״כ [כמו כן] יש למעלה ג״כ כמאמר ישראל מפרנסין לאביהם שבשמים כו׳ שפרנסה זו הוא שיומשך אור א״ס להיות בבחינת כמראה אדם והיינו ע״י התורה

כעת, גם למעלה יש [מזון כזה], כמאמר ״ישראל מפרנסין לאביהם שבשמים״ וכו׳. פירושו של מזון זה הוא שאור אין סוף נמשך להיות בבחינת ״כמראה אדם״, והיינו באמצעות התורה,

ביאור

גם למעלה יש ״מזון״: במדרש נאמר ״ישראל מפרנסין לאביהם שבשמים״. הכוונה היא להמשכת אור אין סוף אל הצורה של ״כמראה אדם״, כלומר, למבנה דמוי האדם של הספירות, באמצעות התורה.

וכמ״ש לכו לחמו בלחמי שהתורה היא ג״כ בחי׳ לחמי כביכול דכמו שע״י הלחם יחיה האדם ותתחבר נשמתו עם גופו כך הוא המשכת אוא״ס [אור אין סוף] ע״י התורה שהיא בחי׳ ח״ע [חכמה עילאה] שבה שורה אוא״ס [אור אין סוף] ב״ה

כמו שכתוב ״לכו לחמו בלחמי״, שכן גם התורה היא כביכול בחינת ״לחמי״. כשם שעל ידי הלחם האדם חי ונשמתו מתחברת עם גופו, כך נמשך אור אין סוף באמצעות התורה, שהיא בחינת חכמה עילאה, ובה שורה אור אין סוף ברוך הוא.

ביאור

התורה מכונה ״לחמי״ של ה׳. הלחם מחבר בין נשמת האדם לגופו; התורה, שהיא בחינת חכמה עילאה ובה שורה אור אין סוף, מורידה את האור הזה.

ובה ועל ידה נמשך ומתלבש במדות חסד דרועא ימינא כו׳ וגם נמשך מזה מזון לנפש כמ״ש ותורתך בתוך מעי.

ובתוכה ועל ידה [האור] נמשך ומתלבש במדות, ״חסד דרועא ימינא״ וכו׳. וגם מכך נמשך מזון לנפש, כמו שכתוב ״ותורתך בתוך מעי״.

ביאור

באמצעות התורה האור נכנס למדות, כגון חסד, המכונה ״חסד דרועא ימינא״. התורה נעשית גם מזון לנפש, ככתוב ״ותורתך בתוך מעי״.

פסקה 34 בקצרה

הפסקה מיישמת את רעיון המזון למעלה: התורה היא ״לחמי״ של ה׳, והיא ממשיכה את אור אין סוף אל המדות, וגם משמשת מזון לנפש.

לעומק

״כמראה אדם״ הוא מדברי חזון המרכבה של יחזקאל; בקבלה הוא מציין את הספירות הערוכות בדמות אדם. הלחם מחבר בין הנשמה לגוף, וכך התורה מחברת את אור אין סוף עם הספירות.

מראי מקומות

  1. 1
    ישראל מפרנסין לאביהם שבשמים · Zohar III, 7b
  2. 2
    כמראה אדם · Ezekiel 1:26
  3. 3
    לכו לחמו בלחמי · Proverbs 9:5
  4. 4
    ותורתך בתוך מעי · Psalms 40:9

35והנה בחי׳ זו של הרועים היא המשכה בבחי׳ פנימית שזהו ענין ותורתך בתוך מעי וכמו השגת התורה שיהיה מושג ונתפס בשכלו פסק הלכה

והנה, מדרגה זו של הרועים היא המשכה באופן פנימי; זהו עניין ״ותורתך בתוך מעי״, כמו בהבנת התורה, כאשר פסק הלכה נתפס ומושג בשכלו של האדם,

ביאור

הדרך שבה הרועים מעניקים היא פנימית: היא נכנסת לאדם כמו מזון. כך גם בלימוד התורה, כאשר אדם מבין פסק הלכה ומחזיק אותו בשכלו; בתניא, פרק ה, מוסבר שהשכל מקיף אז את ההלכה ומתלבש בה, ומכיוון שההלכה היא חכמת ה׳, זהו איחוד מופלא עמו.

וכן בהתבוננות שיהיה מושג גדולת הבורא ית׳ כמ״ש וידעת היום כו׳ דע את אלקי אביך כו׳ ולפי השכל כך יהיה האהבה כו׳.

וכן בהתבוננות, שבה מושגת גדולת הבורא יתברך, כמו שכתוב ״וידעת היום״ וכו׳, ״דע את אלקי אביך״ וכו׳; ולפי השכל כך תהיה האהבה וכו׳.

ביאור

כך גם בהתבוננות: האדם משיג בשכלו את גדולת ה׳, כפי שמצווים הפסוקים ״וידעת היום״ ו״דע את אלקי אביך״. האהבה שבאה בעקבות זאת תואמת את עומק ההבנה.

פסקה 35 בקצרה

הפסקה מגדירה את מדרגת הרועים כהשפעה פנימית, הבאה לידי ביטוי בהבנת התורה ובהתבוננות בגדולת ה׳, שמולידה אהבה בהתאם למידת ההבנה.

לעומק

בתניא, פרק ה, מוסבר שכאשר אדם משיג הלכה, שכלו מקיף אותה והוא מוקף בה; מכיוון שההלכה היא חכמתו ורצונו של ה׳, האדם מתאחד עם ה׳. בלקוטי תורה, ראה, מושווית התורה, שהיא מזון פנימי, למצוות, שהן לבושים המקיפים את האדם.

מראי מקומות

  1. 1
    ותורתך בתוך מעי · Psalms 40:9
  2. 2
    וידעת היום · Deuteronomy 4:39
  3. 3
    דע את אלקי אביך · I Chronicles 28:9

36וזהו כמשל הרועה שמאכיל ומשקה את הצאן שזהו השפעת החיות בפנימיות וכן בכל דור הם ראשי אלפי ישראל המלמדים אותם תורה.

וזה דומה לרועה המאכיל ומשקה את הצאן, ובכך מעניק לו חיות בפנימיות. וכך, בכל דור ישנם ראשי אלפי ישראל המלמדים אותם תורה.

ביאור

הרועה מאכיל ומשקה את עדרו: הוא מעניק לו חיות מבפנים. בכל דור ממלאים מנהיגי ישראל המלמדים תורה תפקיד זה.

וכמאמר משה שפיר קאמרת שנק׳ רבא משה ע״ש [על שם] שהיה מלמד תורה כו׳ וכן מה שהרועים מתפרנסים עי״ז הוא ג״כ השגה בפנימיות וכמו ע״ד ומתלמידי יותר מכולם.

וכמו באמירה ״משה שפיר קאמרת״, שבה מכונה רבא ״משה״ משום שלימד תורה וכו׳. וכך גם מה שהרועים מתפרנסים מכך הוא השגה בפנימיות, בדומה ל״ומתלמידי יותר מכולם״.

ביאור

בגמרא פונה רב ספרא לרבא בכינוי ״משה״ — תואר, לדברי אדמו״ר הזקן, למי שמלמד תורה. גם המורים זוכים להשגה פנימית באמצעות ההוראה, כפי שאמר רבי חנינא: ״ומתלמידי יותר מכולם״.

פסקה 36 בקצרה

הפסקה מיישמת את דימוי הרועה על מלמדי התורה שבכל דור: הם מעניקים השגה פנימית, וגם זוכים להשגה כזאת באמצעות ההוראה.

מראי מקומות

  1. 1
    משה שפיר קאמרת · Shabbat 101b:3
  2. 2
    ומתלמידי יותר מכולם · Taanit 7a:12–13

37וכן למעלה מעלה הוא גילוי אוא״ס [אור אין סוף] בח״ע [בחכמה עילאה] שזהו ענין אכלו רעים כו׳.

וכך גם למעלה מעלה, מתגלה אור אין סוף בחכמה עילאה; זהו עניין ״אכלו רעים כו׳״.

ביאור

ברמה העליונה ביותר, הזנה הדדית זו היא גילוי אור אין סוף בחכמה עילאה, וזהו פירוש ״אכלו רעים כו׳״.

אך ענין הנסיכי אדם היינו שאינן בחי׳ רועים ומלמדים לישראל כמשה והאבות רק הם צדיקים תמימים כמו ישי שמת רק בעטיו של נחש.

אולם עניינם של נסיכי אדם הוא שאין הם בבחינת רועים ומלמדים את ישראל, כמשה והאבות, אלא צדיקים תמימים, כמו ישי, שמת רק בעטיו של נחש.

ביאור

כעת בא עניין נסיכי האדם: הם אינם רועים ומלמדים כמשה והאבות, אלא צדיקים תמימים, כמו ישי, אביו של דוד המלך, שעליו אומרת הגמרא שמת רק ״בעטיו של נחש״: המוות הגיע אליו רק משום שהנחש הביא את המוות לעולם, ולא בגלל חטא כלשהו שלו.

פסקה 37 בקצרה

הפסקה חותמת את הדיון ברועים ומציגה את נסיכי האדם כצדיקים תמימים, שאינם מלמדים אחרים.

מראי מקומות

  1. 1
    ישי שמת רק בעטיו של נחש · Bava Batra 17a:6

38ולא מצינו זה אפילו במשה רעיא מהימנא. ועכ״ז [ועם כל זה] הרי משה הוא רבינו. וכתיב זכרו תורת משה

ואת זאת איננו מוצאים אפילו אצל משה, הרועה הנאמן. ובכל זאת משה הוא ״רבינו״, ונאמר ״זכרו תורת משה״.

ביאור

גם על משה, הרועה הנאמן, לא נאמר שמת רק בעטיו של נחש, בלי שום חטא משלו. ובכל זאת משה הוא ״רבינו״, והתורה נקראת על שמו.

משא״כ בישי שלא היה רועה ע״ד משה כו׳ ואעפ״כ [ואף על פי כן] נמצא בו מעלה יתירה שהיה תמים עד שמת רק בעטיו של נחש כו׳.

לא כן אצל ישי, שלא היה רועה בדוגמת משה וכו׳; ואף על פי כן היתה בו מעלה מיוחדת: הוא היה תמים, עד שמת רק בגלל עצתו של הנחש וכו׳.

ביאור

ישי לא היה רועה ומורה כמו משה. ובכל זאת היתה בו מעלה מיוחדת משלו: הוא היה תמים כל כך, שמת רק מפני שהמוות נכנס לעולם בעקבות הנחש.

ומהם נמשך ג״כ כח לנש״י [לנשמות ישראל] בעבודה בדרך בחי׳ מקיף מה שאין כן מהרועים נמשך בבחי׳ פנימיות ונק׳ מזון כנ״ל.

גם מהם נמשכת לנשמות ישראל עוצמה בעבודתן [האלוקית], בבחינת מקיף [אור]; ואילו מן הרועים נמשכת השפעה פנימית, והיא נקראת מזון, כפי שהוסבר לעיל.

ביאור

גם הנסיכים נותנים עוצמה לעבודתן של נשמות ישראל, אך כהשפעה מקיפה. הרועים משפיעים באופן פנימי, כמו מזון, כפי שהוסבר לעיל.

אבל מהנסיכים נמשך רק בבחי׳ מקיף. וכמו הנסיך שהוא ענין מלוכה שהוא בחי׳ מקיף ששמו נק׳ על האנשים שבמדינתו כו׳.

אבל מן הנסיכים נמשכת השפעה רק בבחינת מקיף [אור]. הדבר דומה לנסיך: עניינו מלוכה, שהיא בחינת מקיף [אור], שכן שמו נקרא על אנשי מדינתו וכו׳.

ביאור

השפעתו של נסיך דומה למלוכה: שמו של המלך נקרא על כל אנשי ארצו, והיא מקיפה אותם בלי לחדור לתוכם.

ואינו השפעה בפנימיות ממש (רק הוא עד״מ כמו אחד מתפעל מתפלת אדם צדיק המתפלל בדו״ר [בדחילו ורחימו] ומס״נ [ומסירות נפש] שעי״ז מתפעל גם הוא.

ואין זו השפעה פנימית ממש (אלא, למשל, כמו אדם שמתפעל מתפילתו של צדיק המתפלל באהבה ויראה ובמסירות נפש, ועל ידי כך גם הוא מתפעל).

ביאור

לדוגמה, אדם שרואה צדיק מתפלל באהבה, ביראה ובמסירות נפש, מתפעל מכך. הוא הושפע, אך לא באמצעות לימוד.

והיא הארה מבחינת המקיף שהרי לא קבל ממנו בפנימית השכלה וחכמה ע״י דבור שהוא השפעה בפנימית כ״א שנתפעל מצדקתו והרי צדקתו ואהוי״ר [ואהבה ויראה] שלו הוא בבחינת ריחוק ממנו בחי׳ מקיף)

זוהי הארה מבחינת המקיף [אור], שכן הוא לא קיבל ממנו בפנימיות השכלה וחכמה באמצעות דיבור, שזו השפעה פנימית; אלא התפעל מצדקתו, והרי צדקתו, אהבתו ויראתו רחוקות ממנו, בבחינת מקיף [אור].

ביאור

הוא לא קיבל ממנו הבנה באמצעות מילים, דבר שהיה נחשב להשפעה פנימית. הוא רק התפעל מקדושתו של הצדיק, שנותרה מעבר להישג ידו; זוהי השפעה מקיפה.

אך נודע שהמקיף הוא מבחי׳ גבוה לד, איותר מהפנימי כי המקיפים שרשן מסוכ״ע והפנימים מבחי׳ ממכ״ע [ממלא כל עלמין].

אך ידוע שהמקיף הוא מבחינה נעלית יותר מן הפנימי, שכן שורשם של האורות המקיפים הוא בסובב כל עלמין, ושל האורות הפנימיים — בבחינת ממלא כל עלמין.

ביאור

אף על פי כן, המקיף נעלה מן הפנימי. האורות המקיפים באים מן האור הסובב את כל העולמות, והאורות הפנימיים מן האור הממלא אותם.

וכעד״ז ארז״ל [אמרו רבותינו זכרונם לברכה] גדולה שמושה יותר מלימודה. הגם שהלימוד הוא השפעה פנימית והשימוש הוא חיצונית אעפ״כ [אף על פי כן] מקבל עי״ז יותר יראת שמים כו׳.

ובדומה לכך אמרו חכמינו: ״גדולה שמושה יותר מלימודה״; אף שהלימוד הוא השפעה פנימית והשימוש הוא חיצוני, בכל זאת על ידי השימוש מקבלים יותר יראת שמים וכו׳.

ביאור

הגמרא אומרת ששימוש תלמיד חכם גדול מלימוד איתו. הלימוד הוא השפעה פנימית והשימוש חיצוני, ובכל זאת השימוש מביא ליותר יראת שמים.

והוא כענין המשכה בבחי׳ מקיף (כי מה שיכול להיות נמשך בשכל התלמיד בבחי׳ פנימיות אינו רק הארה לבד משכל הרב. ולכן לא קאים אינש אדעתא דרביה כו׳)

והרי זה דומה להמשכה בבחינת מקיף [אור] (שהרי מה שיכול להימשך לתוך שכלו של התלמיד בפנימיות אינו אלא הארה משכלו של הרב; ולכן ״לא קאים אינש אדעתא דרביה כו׳״).

ביאור

השימוש בתלמיד חכם פועל כהמשכה באופן מקיף. מה שהתלמיד קולט באמצעות הלימוד הוא רק הארה משכלו של המורה; כפי שאומרת הגמרא, ״לא קאים אינש אדעתא דרביה כו׳״ (במשך ארבעים שנה).

ולכן נאמר אשור כי יבא כו׳ והקמונו עליו שבעה רועים ושמונה נסיכי אדם שע״י שמונה נס״א [נסיכי אדם] ידחו הרע בבחי׳ א׳ יותר מע״י הרועים

ולכן נאמר: ״אשור כי יבא כו' והקמונו עליו שבעה רועים ושמונה נסיכי אדם״; באמצעות שמונת נסיכי אדם יידחה הרע, מבחינה אחת, יותר מאשר באמצעות הרועים.

ביאור

לכן מיכה מזכיר הן רועים והן נסיכים נגד אשור: מבחינה אחת, הנסיכים דוחים את הרע טוב יותר מן הרועים.

כי הרועים שהם המשכה בבחי׳ פנימיות הנה ברבוי השתלשלות המדרגות יוכל לימשך מזה יניקה לחיצונים עד״מ מצפורני ידים לא כאברהם שיצא ממנו כו׳.

שהרי הרועים, שהם המשכה בדרך פנימית, עלולים, בעקבות ריבוי מדרגות ההשתלשלות, להביא לידי יניקה לחיצונים, למשל מציפורני הידיים; לא כאברהם, שיצא ממנו כו׳.

ביאור

האור הפנימי יורד דרך מדרגות רבות, ובקצותיו יכולים הכוחות החיצוניים לינוק ממנו, כמו מן ״צפורני ידים״ — החלק החיצוני והפחות חי בגוף. דברי הסיום, ״לא כאברהם שיצא ממנו כו׳״, תמציתיים: הגמרא (פסחים 56a) מתארת את אברהם כמי ש״יצא ממנו כו׳״ — כלומר, ישמעאל יצא ממנו — כדוגמה לרועה שממנו ינקו הכוחות החיצוניים; הטקסט אינו מסביר כיצד משתלבת כאן המילה ״לא״.

פסקה 38 בקצרה

הפסקה מגדירה את השפעת הנסיכים כהשפעה מקיפה, נעלית מההוראה הפנימית של הרועים, ומסבירה מדוע היא יעילה יותר נגד הרע.

לעומק

הערת קה״ת מצטטת מאמר משנת 5713 על דברי הגמרא שתלמיד משיג את דעת רבו רק לאחר ארבעים שנה: עד אז הוא משיג רק את הצד החיצוני שלה. ה״ציפורניים״ הן דימוי קבלי לקצה החיצוני ביותר של הקדושה, שממנו הכוחות החיצוניים יונקים.

מראי מקומות

  1. 1
    זכרו תורת משה · Malachi 3:22
  2. 2
    גדולה שמושה יותר מלימודה · Berakhot 7b:26
  3. 3
    גדולה שמושה יותר מלימודה · Zohar, Vayera 3:33–37
  4. 4
    לא קאים אינש אדעתא דרבי׳ · Avodah Zarah 5b:2

39וכן בהשגת התורה ארז״ל [אמרו רבותינו זכרונם לברכה] למשמאילים בה כו׳. וכל האומר אין לי אלא תורה כו׳. וצ״ל ג״כ המשכה משמונה נס״א [נסיכי אדם] בחי׳ מקיפים שהמקיף מסמא עיני החיצונים כו׳. וזהו ענין תורה וגמ״ח [וגמילות חסדים] שע״י התורה נמשך בחי׳ מזון.

וכן בהשגת התורה אמרו חז״ל: ״למשמאילים בה כו׳״, וכן: ״וכל האומר אין לי אלא תורה כו׳״. נדרשת גם המשכה משמונה נסיכי אדם, מבחינת המקיפים [אורות], שכן המקיף מסמא את עיני החיצונים כו׳. זהו עניינם של תורה וגמילות חסדים: באמצעות התורה נמשכת בחינת המזון.

ביאור

גם לימוד התורה זקוק לאור המקיף של הנסיכים. הגמרא מזהירה ש״למשמאילים בה כו׳״ — התורה היא סם המוות למי שנוטים לשמאל שבה — וכן ש״וכל האומר אין לי אלא תורה כו׳״, כלומר, למי שאומר כך אין אפילו תורה; האור המקיף מסמא את עיני החיצונים, כך שאינם יכולים לינוק ממנה. משום כך התורה זקוקה לגמילות חסדים: התורה מספקת ״מזון״ פנימי, והחסד הוא הלבוש המקיף.

פסקה 39 בקצרה

הפסקה מראה שגם לימוד התורה, שהוא אור פנימי, זקוק לאור המקיף של הנסיכים, המקביל לגמילות חסדים.

לעומק

הגמרא ביבמות 109b אומרת: ״וכל האומר אין לי אלא תורה כו׳״, ועבודה זרה 17b משבחת את מי שעסק ב״תורה וגמ״ח״. כאן החסד הוא הלבוש המקיף המגן על האור הפנימי של התורה.

מראי מקומות

  1. 1
    למשמאילים בה · Shabbat 88b
  2. 2
    וכל האומר אין לי אלא תורה · Yevamot 109b:4–5

40וזהו בחי׳ הרועים. וע״י גמ״ח [גמילות חסדים] נמשך בחי׳ לבוש ומקיף וזהו בחי׳ ההמשכה שע״י נס״א [נסיכי אדם] גדולה שמושה כו׳.

וזוהי בחינת הרועים. באמצעות מעשי חסד נמשכת בחינת לבוש ואור מקיף, וזוהי בחינת ההמשכה שעל ידי נשיאי אדם: ״גדולה שמושה כו׳״.

ביאור

התורה היא בחינת הרועים. מעשי חסד ממשיכים לבוש ואור מקיף; זוהי בחינת נשיאי אדם, בדומה למאמר ״גדולה שמושה״.

ויובן יותר ענין ההפרש בין הרועים לנס״א [לנסיכי אדם] ע״ד שמצינו בר׳ [ברבי] יוחנן בן זכאי

ההבדל בין הרועים לנשיאי אדם יתבאר ביתר שאת על פי מה שמצאנו אצל רבי יוחנן בן זכאי:

ביאור

ההבדל בין הרועים לנשיאי אדם מומחש באמצעות רבי יוחנן בן זכאי, שהיה מורה הדור המוביל.

שהיה שר התורה המלמד תורה לישראל ועכ״ז [ועם כל זה] אמר לר׳ [לרבי] חנינא בן דוסא בקש עלי רחמים שתפלתו גדולה יותר הרבה משלו עד שאלמלי הטיח ריב״ז [רבן יוחנן בן זכאי] כו׳

הוא היה שר התורה, שלימד תורה לישראל, ואף על פי כן אמר לרבי חנינא בן דוסא: ״בקש עלי רחמים״, משום שתפילתו של רבי חנינא הייתה גדולה בהרבה מתפילתו שלו, עד כדי כך ש״אלמלי הטיח ריב״ז [את ראשו בין ברכיו] כו׳״.

ביאור

הוא היה ״שר התורה״, שלימד תורה לכל ישראל; ובכל זאת ביקש מרבי חנינא בן דוסא להתפלל עליו (בסיפור שבתלמוד, על בנו החולה), מפני שתפילתו של רבי חנינא הייתה גדולה בהרבה מתפילתו שלו: אילו היה הוא עצמו מטיח את ראשו בין ברכיו כל היום, לא היו נענים לו.

ומר״ח [ומרבי חנינא] בן דוסא לא נמצא שהיה מלמד תורה ע״ד ריב״ז [רבן יוחנן בן זכאי] ולא נמצא משמו דינים במשנה.

ואילו על רבי חנינא בן דוסא איננו מוצאים שלימד תורה בדומה לרבי יוחנן בן זכאי, וגם איננו מוצאים במשנה הלכות שנאמרו בשמו.

ביאור

לעומת זאת, רבי חנינא בן דוסא אינו ידוע כמורה, ואין במשנה הלכות הנאמרות בשמו.

פסקה 40 בקצרה

הפסקה קושרת בין התורה לרועים ובין החסד לנשיאי אדם, ומציגה את הניגוד התלמודי בין רבי יוחנן בן זכאי לרבי חנינא בן דוסא.

לעומק

בתלמוד מסביר רבי יוחנן בן זכאי את ההבדל: רבי חנינא דומה לעבד לפני המלך, שנכנס בחופשיות, ואילו הוא דומה לשר. מאמר משנת תרס״ט המצוין בהערה אומר ששבעת הרועים נמשכים מאור פנימי, ושמונת נשיאי אדם מאור מקיף.

מראי מקומות

  1. 1
    ההפרש בין הרועים לנס״א · ראה ד״ה למען דעת תרס״ט ע׳ לט דז׳ רועים היו מבחי׳ אור פנימי וח׳ נס״א היינו שהן מבחי׳ האו״מ.
  2. 2
    בר׳ יוחנן בן זכאי . . אמר לר׳ חנינא בן דוסא · Berakhot 34b:28

41וזהו ע״ד ההפרש שבין הרועים לנס״א [לנסיכי אדם] כו׳ כי ריב״ז [רבן יוחנן בן זכאי] היה רועה ומפרנס לישראל כמו מרע״ה [משה רבינו עליו השלום].

וזה דומה להבדל שבין הרועים לנסיכי אדם וכו׳: רבי יוחנן בן זכאי היה רועה ומפרנס את ישראל, כמו משה רבינו ע״ה.

ביאור

זהו ההבדל בין רועים לנסיכי אדם: רבי יוחנן בן זכאי הזין את ישראל בתורה, כמו משה.

ורחב״ד [ורבי חנינא בן דוסא] לא היה בו בחי׳ זו אבל היה צדיק תמים בלי שום דופי

ולרבי חנינא בן דוסא לא הייתה בחינה זו, אך הוא היה צדיק תמים, ללא שום דופי,

ביאור

לרבי חנינא בן דוסא לא היה התפקיד הזה, אך הוא היה צדיק תמים, ללא שום דופי.

עד שארז״ל [שאמרו רבותינו זכרונם לברכה] שלא נברא העוה״ב [העולם הבא] אלא בשבילו והיו מקבלים ממנו נש״י [נשמות ישראל] דרכי העבודה והחסידות ע״ד גדולה שימושה כו׳ ותפלתו היתה נשמעת יותר מריב״ז [מרבן יוחנן בן זכאי]

עד כדי כך שאמרו חז״ל ״שלא נברא העוה״ב אלא בשבילו״; נשמות ישראל קיבלו ממנו את דרכי עבודת ה׳ והחסידות, בדרך של ״גדולה שימושה כו׳״; ותפילתו נשמעה יותר [מזו של] רבי יוחנן בן זכאי.

ביאור

עד כדי כך שהגמרא אומרת שהעולם הבא נברא למענו. אנשים למדו ממנו את דרכי העבודה והחסידות מתוך שראו אותו, בהתאם למאמר ״גדולה שימושה כו׳״, ותפילתו נענתה יותר מזו של רבי יוחנן בן זכאי.

וכן נאמר והקימונו עליו שבעה רועים ושמונה נס״א [נסיכי אדם] שבחי׳ נס״א [נסיכי אדם] מועיל יותר נגד בחי׳ אשור כי יבא כו׳

וכך נאמר: ״והקימונו עליו שבעה רועים ושמונה נס״א״, שכן בחינת נסיכי אדם מועילה יותר כנגד בחינת ״אשור כי יבא כו׳״,

ביאור

לכן מיכה מזכיר את נסיכי האדם מול אשור: הם יעילים יותר מול אויב מסוג זה.

לפי שממשיכים מבחי׳ סוכ״ע וכמו תפלת ר״ח [רבי חנינא] ב״ד [בן דוסא] להפוך הטבע כו׳ שהוא ע״י המשכה מבחי׳ סוכ״ע שלמעלה מסדר והדרגת ההשתלשלות כו׳:

משום שהם ממשיכים מבחינת סובב כל עלמין; וכמו תפילתו של רבי חנינא בן דוסא, שבכוחה להפוך את הטבע וכו׳, דבר שנעשה באמצעות המשכה מבחינת סובב כל עלמין, שלמעלה מסדר ההשתלשלות ומהדרגתו וכו׳.

ביאור

נסיכי האדם ממשיכים מסובב כל עלמין, שלמעלה מהסדר של השתלשלות העולמות. כך תפילתו של רבי חנינא יכלה להפוך את הטבע: הניסים שלו נבעו מאור שלמעלה מהסדר הטבעי.

פסקה 41 בקצרה

הפסקה מיישמת את ההבחנה: הרועה מלמד, ואילו הנסיך, שהוא צדיק תמים, ממשיך אור מקיף שלמעלה מהטבע, ולכן כוחו רב יותר מול כוחות הרע.

מראי מקומות

  1. 1
    שלא נברא העוה״ב אלא בשבילו · Berakhot 61b
  2. 2
    והקימונו עליו שבעה רועים ושמונה נס״א · Micah 5:4

42וזהו ענין נרות דחנוכה. שטמאו כל השמנים שבהיכל מצד תגבורת חכמה דקליפה. לכן רצו להשכיחם תורתך כו׳.

וזהו עניינם של נרות חנוכה: היוונים טימאו את כל השמנים שבהיכל, מכוח התחזקותה של חכמת הקליפה; לכן רצו ״להשכיחם תורתך כו׳״.

ביאור

כעת מדובר בנרות חנוכה. היוונים טימאו את שמני ההיכל בכוחה של ״חכמת דקליפה״ — חכמת יוון. כפי שנאמר בתפילת חנוכה, הם ביקשו להשכיח מישראל את התורה.

וע״כ הוצרך להמשיך מבחי׳ שלמעלה מהחכמה דקדושה והוא מבחי׳ מקיפים עליונים. וזהו פך של שמן שהיה חתום בחותמו של כה״ג [כהן גדול] שהוא בחי׳ ורב חסד כו׳

לכן היה צורך להמשיך מבחינה שלמעלה מחכמת הקדושה, מבחינת האורות המקיפים העליונים. וזהו פך השמן שהיה חתום בחותמו של כהן גדול, שהוא מבחינת ״ורב חסד כו׳״.

ביאור

מכיוון שההתקפה באה מכוח החכמה, התיקון היה צריך לבוא ממדרגה שמעל לחכמה הקדושה, מן האורות המקיפים העליונים. פך השמן היחיד שהיה חתום בחותמו של הכהן הגדול מסמל את ״ורב חסד״ — חסד שלמעלה ממידה.

(ולפי שהוא מבחי׳ מקיף נמשך ונשפל גם למטה להדליק גם עתה בדורותינו שאין בהמ״ק [בית המקדש] קיים משא״כ בבהמ״ק [בבית המקדש] היה ז׳ נרות מבחי׳ ז׳ רועים אלא שהיה הגילוי ממש בבחי׳ פנימית כמאמר עדות היא לבאי עולם כו׳.

(ומכיוון שהוא מבחינת אור מקיף, הוא נמשך ויורד גם למטה, כדי להאיר אפילו בדורותינו, כשבית המקדש אינו קיים. בבית המקדש היו שבעה נרות, מבחינת שבעת הרועים, אלא שהגילוי היה ממש בפנימיות, כמאמר ״עדות היא לבאי עולם כו׳״.)

ביאור

מכיוון שאור החנוכה הוא אור מקיף, הוא מגיע גם לזמננו, כשאין בית המקדש. שבעת נרות המקדש נבעו משבעת הרועים והאירו בפנימיות ובגלוי, כעדות לכל באי העולם.

ועמ״ש לקמן ע״פ כי אתה נרי הוי״ה והוי״ה יגיה חשכי. שם הוי״ה הראשון הוא בבחי׳ השתלשלות וממנו נמשך בחי׳ אתה נרי. והיינו הנרות דמקדש כו׳.

ועיין במה שכתוב בהמשך על ״כי אתה נרי הוי׳ והוי׳ יגיה חשכי״. שם הוי׳ הראשון הוא מבחינת ההשתלשלות, וממנו נמשכת בחינת ״אתה נרי״ — כלומר, נרות המקדש כו׳.

ביאור

בפסוק ״כי אתה נרי הוי׳ והוי׳ יגיה חשכי״ מופיע שם הוי׳ פעמיים. הוי׳ הראשון הוא האלקות שבתוך השתלשלות העולמות, המקור ל״אתה נרי״ — נרות המקדש. במאמר שבהמשך הפרשה על פסוק זה, אדמו״ר הזקן מבאר שהוי׳ הראשון הוא הנר, הכולל שמן ופתילה; ואילו הוי׳ השני, שנוספה בו ו׳, הוא הוי׳ נעלה עוד יותר.

ושם הוי״ה השני הוא מבחי׳ סוכ״ע שלמעלה מהשתלשלות ומזה נמשך בחי׳ יגיה חשכי והן הן נרות דחנוכה.

ושם הוי׳ השני הוא מבחינת סובב כל עלמין, שלמעלה מהשתלשלות, וממנו נמשכת בחינת ״יגיה חשכי״; ואלה הם נרות חנוכה.

ביאור

הוי׳ השני הוא מבחינת סובב כל עלמין, שלמעלה מהשתלשלות; הוא ״יגיה חשכי״ — וזהו עניינם של נרות חנוכה.

ועד״ז הוא ענין ההפרש בין בחי׳ שבעה רועים לבחי׳ שמונה נס״א [נסיכי אדם] כי על ידי שבעה רועים נמשך המשכת המזון לכנ״י [לכנסת ישראל] בחי׳ ותורתך בתוך מעי שהוא מה שיכול להיות נמשך בפנימית זהו מבחי׳ שם הוי״ה הנמשך בעולמות אבי״ע [אצילות בריאה יצירה עשיה].

וכך גם ההבדל בין בחינת שבעת הרועים לבחינת שמונת נסיכי אדם: באמצעות שבעת הרועים נמשכת לכנסת ישראל המשכת המזון, בחינת ״ותורתך בתוך מעי״ — מה שיכול להימשך בפנימיות. זהו מבחינת שם הוי׳ הנמשך בעולמות אצילות, בריאה, יצירה ועשיה.

ביאור

כך גם ביחס לרועים ולנסיכים: הרועים נותנים ״מזון״ — תורה שנכנסת פנימה — מכוח שם הוי׳ הנמשך בעולמות אצילות, בריאה, יצירה ועשיה.

אבל ע״י נס״א [נסיכי אדם] נמשכים בחי׳ מקיפים והוא מבחי׳ שם הוי״ה שלמעלה מגדר ההתלבשות בהעולמות אלא שמאיר בבחי׳ מקיף וכענין תפלת רחב״ד [רבי חנינא בן דוסא] להפוך הטבע כו׳ כנ״ל

אבל באמצעות נסיכי אדם נמשכים אורות מקיפים. מקורם בשם הוי׳ שלמעלה מהאפשרות להתלבש בעולמות, אלא שהוא מאיר בבחינת מקיף; וכמו בתפילתו של רבי חנינא בן דוסא להפוך את הטבע כו׳, כפי שנתבאר לעיל.

ביאור

הנסיכים ממשיכים אורות מקיפים ממדרגת שם הוי׳ שלמעלה מהתלבשות בעולמות. זהו הכוח שמאחורי תפילתו של רבי חנינא בן דוסא לשנות את הטבע.

והוא הנמשך ע״י מעשה המצות שהן המשכות בחי׳ מקיפים כי המצות הן נק׳ מצות המלך. ועיין בד״ה מזמור שיר חנוכת הבית בענין מזון לבוש כו׳.

וזהו מה שנמשך באמצעות מעשה המצוות, שהן המשכות של אורות מקיפים, שהרי המצוות נקראות ״מצות המלך״. ועיין בד״ה ״מזמור שיר חנוכת הבית״ בעניין מזון ולבוש כו׳.

ביאור

גם המצוות ממשיכות אורות מקיפים: הן ״מצות המלך״, והמלך נעלה מעל עמו. בלקוטי תורה, בפרשת וזאת הברכה, בד״ה ״מזמור שיר חנוכת הבית״, אדמו״ר הזקן מבאר את עניין המזון, הלבוש והבית: התורה היא מזון הנשמה, והמצוות הן לבושיה — הן נמוכות יותר בירידתן, אך שורשן גבוה יותר.

ולכן בחי׳ משיח הוא ג״כ מנס״א [מנסיכי אדם] כי במשיח נאמר והריחו. מורח ודאין. וריח הוא בחי׳ מקיף ריחא דלבושייכו משא״כ הרועים הוא בחי׳ מזון כו׳. ולקמן יבואר דבמשיח יש ב׳ הבחי׳):

ולכן גם בחינת משיח היא מנסיכי אדם, שכן על משיח נאמר ״והריחו״ (והוא יריח), [כלומר,] ״מורח ודאין״; והריח הוא בחינת מקיף [אור], ״ריחא דלבושייכו״, ואילו הרועים הם בחינת מזון וכו׳. בהמשך יתבאר שבמשיח יש שתי בחינות.)

ביאור

גם משיח נמנה עם נסיכי אדם. ישעיהו אומר עליו ״והריחו״, שפירושו הפשוט הוא שהוא יהיה חדור [ביראת ה׳], אך המילה נגזרת מן ריח; התלמוד מפרש אותה ״מורח ודאין״. הריח הוא חוש מקיף, כמו ריח הבגדים, ואילו הרועים נותנים מזון; הטקסט מוסיף שלמשיח יש שתי המעלות הללו.

פסקה 42 בקצרה

הפסקה מיישמת את המהלך כולו על חנוכה: כנגד חכמת יוון, התיקון היה צריך לבוא מאור מקיף שלמעלה מן החכמה, מדרגת הנסיכים. לכן נרות חנוכה מאירים גם בזמן הגלות.

לעומק

הרבי מציין בספר המאמרים תש״י שהתלמוד מונה את משיח בין הנסיכים, משום שזו מעלתו העיקרית, אף שיש בו את שתי המעלות. הערת קה״ת מפנה גם לרמב״ם, הלכות מלכים יא, ג, העוסקות באופן שבו מזהים את המשיח. מאמרי הרבי משנת תשל״ח, תשמ״ו ותשמ״ח מרחיבים בביאור מדוע התיקון היה צריך לבוא ממדרגה שלמעלה מן החכמה.

מראי מקומות

  1. 1
    וע״כ הוצרך להמשיך מבחי׳ שלמעלה מהחכמה · ראה ד״ה ת״ר מצות נר חנוכה תשל״ח ס״ב [סה״מ מלוקט ח״ב ע׳ יח]. ד״ה ואתה ברחמיך תשמ״ח ס״ד [סה״מ מלוקט ח״ד ע׳ קא]. ד״ה ביום השמיני תשמ״ו ס״ו [סה״מ מלוקט ח״ד ע׳ קיב].
  2. 2
    פך של שמן · Shabbat 21b:10
  3. 3
    ורב חסד · Exodus 34:6
  4. 4
    עדות היא לבאי עולם · Shabbat 22b:2
  5. 5
    ועמ״ש לקמן ע״פ כי אתה נרי הוי״ה · לקמן מא, א.
  6. 6
    יגיה חשכי · II Samuel 22:29
  7. 7
    ההפרש בין בחי׳ שבעה רועים לבחי׳ שמונה נס״א · מובא באוה״ת נ״ך כרך א ע׳ תעט.
  8. 8
    המצות הן נק׳ מצות המלך · ראה לקו״ת פ׳ במדבר ביאור לד״ה וידבר משה גו׳ אנכי ס״ב. ופ׳ ואתחנן ד״ה למען תירא. וראה לקמן לה, ב.
  9. 9
    בד״ה מזמור שיר חנוכת הבית · לקו״ת ס״פ ברכה.
  10. 10
    מזמור שיר חנוכת הבית · Psalms 30:1
  11. 11
    משיח הוא ג״כ מנס״א · בד״ה למען דעת תרס״ט (סה״מ תרס״ט ע׳ לט) מציין לכאן.
  12. 12
    והריחו מורח ודאין · Isaiah 11:3
  13. 13
    דבמשיח יש ב׳ הבחי׳ · בסוכה נב, ב נחשב בנסיכים, י״ל מפני שזהו העיקר בו (הערת כ״ק אדמו״ר זי״ע בספר המאמרים תש״י ע׳ 255).

בית שמאי ובית הלל ¶43–48

43ובזה יובן הגמ׳ [הגמרא] בש״א [בית שמאי אומרים] יום ראשון מדליק שמונה מכאן ואילך פוחת והולך. וטעמא דב״ש [דבית שמאי] דיליף מפרי החג שיום ראשון מקריב י״ג מכאן ואילך פוחת והולך כו׳.

ובכך יובנו דברי הגמרא: בית שמאי אומרים: ביום הראשון מדליקים שמונה נרות, ומכאן ואילך פוחתים והולכים. וטעמם של בית שמאי הוא שהם לומדים זאת מפרי החג: ביום הראשון מקריבים שלושה עשר פרים, ומכאן ואילך פוחתים והולכים וכו׳.

ביאור

לאחר שהדברים התבארו, אדמו״ר הזקן חוזר למחלוקת שבגמרא. בית שמאי מעמידים את נרות חנוכה כנגד פרי חג הסוכות: שלושה עשר ביום הראשון (במדבר 29:13), ומספרם פוחת באחד בכל יום שלאחר מכן.

ובה״א [ובית הלל אומרים] יום ראשון מדליק א׳ מכאן ואילך מוסיף והולך כו׳. כי הנה ענין פרי החג הוא ג״כ המשכת מקיפים עליונים כי סכות הוא התגלות המקיפים כמ״ש כי גבר עלינו חסדו.

ובית הלל אומרים: ביום הראשון מדליקים נר אחד, ומכאן ואילך מוסיפים והולכים וכו׳. שהרי גם עניינם של פרי החג הוא המשכת אורות מקיפים עליונים, שכן סוכות הוא גילוי המקיפים, כמו שכתוב: ״כי גבר עלינו חסדו״.

ביאור

בית הלל מתחילים באחד ומוסיפים והולכים. בדומה לנרות חנוכה, גם קרבנות חג הסוכות ממשיכים אורות מקיפים עליונים; סוכות הוא חג הסוכה המקיפה, ובו מתגלה חסדו של ה׳, שעליו נאמר ״כי גבר עלינו חסדו״.

פסקה 43 בקצרה

הפסקה חוזרת למחלוקת שפתחה את המאמר ומבהירה את המכנה המשותף: גם חג הסוכות וגם חנוכה ממשיכים אורות מקיפים.

לעומק

הסוכה עצמה, המקיפה את האדם, היא הדימוי המובהק לאור מקיף בחסידות.

מראי מקומות

  1. 1
    בש״א יום ראשון מדליק שמונה מכאן ואילך פוחת והולך · Shabbat 21b:5
  2. 2
    כי גבר עלינו חסדו · Psalms 117:2

44וע״י המשכה זו מתבררים ג״כ הע׳ [השבעים] שרים ונהפכים ליבטל באור זה. וזהו הללו את ה׳ כל גוים כו׳ כי גבר עלינו חסדו.

ובאמצעות המשכה זו מתבררים גם שבעים השרים, והם נהפכים להיות בטלים באור זה. וזהו [הפירוש של] ״הללו את ה׳ כל גוים כו׳ כי גבר עלינו חסדו״.

ביאור

אור חג הסוכות מברר אפילו את ״שבעים השרים״ — הכוחות הרוחניים הממונים על שבעים האומות — עד שהם מתבטלים בו. משום כך המזמור קורא לכל האומות להלל את ה׳, שכן חסדו על ישראל גבר.

ולכן מתחיל בי״ג פרים כנגד י״ג מדה״ר [מדות הרחמים] שהם מקיפים כנודע. ואח״כ הולכין ומתמעטין כי כיון שכבר נבררו כמה בחי׳ ע״י המשכה שביום ראשון ע״כ א״צ [אין צריך / אינו צריך] עוד להארה גדולה כ״כ [כל כך] כיום ראשון כו׳.

ולכן הסדר מתחיל בשלושה עשר פרים, כנגד שלוש עשרה מידות הרחמים, שהן [אורות] מקיפים, כידוע. לאחר מכן מספרם הולך ופוחת, שכן מאחר שכבר נתבררו כמה בחינות באמצעות ההמשכה שביום הראשון, אין עוד צורך בהארה גדולה כל כך כפי שהייתה ביום הראשון וכו׳.

ביאור

הפרים מתחילים במספר שלושה עשר, כנגד שלוש עשרה מידות הרחמים, שהן אורות מקיפים. מספרם פוחת משום שלאחר שכבר נתברר הרבה ביום הראשון, נדרשת פחות הארה בהמשך.

פסקה 44 בקצרה

הפסקה מסבירה מדוע מספר הפרים של חג הסוכות פוחת: האור המקיף הגדול של היום הראשון מברר את הכוחות של שבעים האומות, ולכן בכל יום שלאחר מכן נדרשת פחות הארה.

לעומק

על פי המסורת, שבעים הפרים של חג הסוכות קשורים לשבעים האומות. בתורת החסידות, ״השרים״ שלהן הם כוחות רוחניים; בירורם פירושו הכנעתם לקדושה. מדובר בכוחות רוחניים, ולא בהערכת ערכם של בני עם כלשהו.

מראי מקומות

  1. 1
    הללו את ה׳ כל גוים · Psalms 117:1

45והנה בחנוכה ממשיכים ג״כ בחי׳ מקיפים הנ״ל שעי״ז יהיו נדחים הקליפות.

גם בחנוכה נמשכים המקיפים [האורות] האלה, כדי שעל ידם יידחו הקליפות.

ביאור

גם בחנוכה נמשכים אורות מקיפים כדי לדחות את הקליפות, כוחות ההסתר.

אך בחנוכה הוא בבחי׳ מלחמה. וכמ״ש סבוני כו׳ בשם ה׳ כי אמילם כו׳ והיינו ג״כ ע״י המקיפים דוקא. וזהו טוב לחסות בהוי״ה מבטוח כו׳ כמ״ש במ״א.

אולם בחנוכה הדבר מתרחש בדרך של מלחמה, כמו שנאמר: ״סבוני כו׳ בשם ה׳ כי אמילם כו׳״; וגם הדבר הזה נעשה דווקא באמצעות האורות המקיפים. וזהו [הפירוש של] ״טוב לחסות בהוי׳ מבטוח כו׳״, כפי שנתבאר במקום אחר.

ביאור

אולם בחנוכה הדבר נעשה באמצעות מלחמה, כפי שנאמר בתהילים: ״סבוני כו׳ בשם ה׳ כי אמילם כו׳״, וגם הניצחון הזה מושג דווקא באמצעות האור המקיף. לכן ״טוב לחסות בהוי׳״, השם שלמעלה מן הטבע, מלבטוח בנדיבים.

פסקה 45 בקצרה

הפסקה משווה בין חנוכה לסוכות: בשניהם נמשכים אורות מקיפים, אך בחנוכה כוחות הרע נדחים באמצעות מלחמה.

מראי מקומות

  1. 1
    בשם ה׳ כי אמילם · Psalms 118:11
  2. 2
    טוב לחסות · Psalms 118:9

46ובסכות להיותו מדאורייתא אינו ע״י מלחמה אלא שנעשו נכנעים ממילא ע״י גילוי זה כו׳. וכיון ששני הענינים הוא המשכת בחי׳ מקיפים ע״כ למדים ב״ש [בית שמאי] לנרות דחנוכה מפרי החג שמתחלה צ״ל גילוי גדול יותר.

ובסוכות, מאחר שהוא חג מן התורה, אין הדבר נעשה באמצעות מלחמה, אלא הם נכנעים מאליהם בעקבות גילוי זה וכו׳. ומאחר ששני העניינים הם המשכת [אורות] מקיפים, בית שמאי לומדים אפוא את נרות חנוכה מפרי החג: תחילה צריך להיות גילוי גדול יותר,

ביאור

סוכות הוא חג מן התורה, ולכן הכוחות המתנגדים נכנעים מאליהם לנוכח הגילוי, בלי מלחמה. מאחר ששני החגים ממשיכים אורות מקיפים, בית שמאי לומדים את חנוכה מסוכות: תחילה יש גילוי גדול ביותר, ולאחר מכן גילוי מצומצם יותר.

פסקה 46 בקצרה

הפסקה מסבירה את שיטת בית שמאי: מאחר ששני החגים ממשיכים אור מקיף, חנוכה הולך לפי הדגם של סוכות, שבו תחילה יש גילוי גדול יותר ובהמשך הוא הולך ופוחת.

47ואח״כ יהיה מתמעט והולך מטעם הנ״ל בפרי החג.

ואחר כך הוא הולך ומתמעט, מהטעם שהוסבר לעיל בנוגע לפרי החג.

ביאור

לכן נרות בית שמאי הולכים ומתמעטים, מהטעם שניתן לגבי הפרים. בהסברו של הרבי (לקוטי שיחות, כרך 5), המובא בהערת קה״ת, גם בית שמאי מסכימים שכאשר מדובר באור מצד עצמו יש להרבות בו; הם ממעטים רק משום שנרות חנוכה מקבילים לפרי החג, שמקבילים לאומות.

וב״ה [ובית הלל] סברי מעלין בקודש כו׳. פי׳ דלא דמי ללמוד זה מפרי החג. כי חג הסכות הוא דאורייתא. ואורייתא מח״ע [מחכמה עילאה] נפקת מלמעלה למטה. ואם כן בא ונמשך הגילוי מצד עצמו מלמעלה למטה.

ובית הלל סוברים: ״מעלין בקודש כו׳״. כלומר, אין המקרים דומים, ואין ללמוד זאת מפרי החג; חג הסוכות הוא מן התורה, והתורה יוצאת מחכמה עילאה, מלמעלה למטה. ואם כן, הגילוי בא ונמשך מעצמו מלמעלה למטה.

ביאור

בית הלל סוברים ״מעלין בקודש״, משום שאין המקרים דומים: חג הסוכות הוא מן התורה, והתורה ״מח״ע נפקת״, מלמעלה למטה, ולכן הגילוי שלה בא מעצמו מלמעלה.

פסקה 47 בקצרה

הפסקה פותחת בהסבר של בית הלל: סוכות, חג מן התורה, הוא גילוי מלמעלה, בניגוד לחנוכה.

לעומק

שיחה של הרבי, המובאת בהערה, מסבירה שגם בית שמאי היו מסכימים שבאור עצמו יש להרבות; הם ממעטים רק משום שנרות חנוכה מקבילים לפרי החג, שמקבילים לאומות.

מראי מקומות

  1. 1
    מעלין בקודש · Shabbat 21b:6–7
  2. 2
    ואורייתא מח״ע נפקת · Zohar, Yitro 21:378–22:389

48ולכן גם ההארה היותר גבוה יוכל לבא ולימשך בתחלה כי מי מעכב ומי מונע לה׳ ית״ש [יתברך שמו]. והיד ה׳ תקצר.

לכן גם ההארה הנעלית ביותר יכולה לבוא ולהימשך כבר בתחילה, שהרי מי יכול לעכב ומי יכול למנוע מה׳ יתברך? ״והיד ה׳ תקצר״?

ביאור

מכיוון שחג מן התורה הוא גילוי הבא מצדו של ה׳, האור הנעלה ביותר יכול לבוא מיד; אין דבר שיכול לעכב את ה׳. ״והיד ה׳ תקצר״?

משא״כ בחנוכה שהוא מדרבנן שהם המשיכו להיות גילוי זה וא״כ כיון שממשיכים זה מלמטה א״א להגיע ולהמשיך הגילוי הגדול בתחלה כ״א מעט מעט.

לא כך בחנוכה, שהיא מדרבנן: הם אלה שהמשיכו גילוי זה. ואם כן, מכיוון שההמשכה באה מלמטה, אי אפשר להגיע אל הגילוי הגדול ולהמשיכו בתחילה, אלא רק מעט מעט.

ביאור

חנוכה היא מדרבנן: החכמים עצמם המשיכו את האור הזה מלמטה. דבר הנמשך מלמטה אינו יכול להגיע לשיאו מיד, אלא רק מעט מעט.

שמתחלה ממשיכים נר א׳. ואח״כ מעלין בקודש כו׳ והולך ומוסיף אור כו׳.

תחילה ממשיכים נר אחד, ולאחר מכן ״מעלין בקודש״ וכו׳, והאור הולך ומוסיף וכו׳.

ביאור

לכן מתחילים באור אחד, ואחר כך ״מעלין בקודש״ ומוסיפים אור בכל לילה.

(ודוגמא לדבר מפסח וספה״ע [וספירת העומר] כי בפסח היה הגילוי באתעדל״ע [באתערותא דלעילא] מצד עצמו שנגלה עליהם ממ״ה [מלך מלכי המלכים] כו׳. ואח״כ צ״ל וספרתם לכם להפוך המדות ע״י שממשיכים היום יום א׳ לעומר לנה״ב [לנפש הבהמית] כו׳.

(דוגמה לכך היא פסח וספירת העומר: בפסח הגילוי היה באתערותא דלעילא [התעוררות מלמעלה], מצד עצמו, ״שנגלה עליהם ממ״ה כו׳״. לאחר מכן צריך לקיים ״וספרתם לכם״, כדי להפוך את המדות באמצעות המשכת ״היום יום א׳ לעומר״ אל הנפש הבהמית וכו׳.

ביאור

אדמו״ר הזקן משווה בין פסח לספירת העומר. בפסח הגילוי בא מלמעלה, בלי התעוררות מלמטה, כפי שנאמר בהגדה: ״שנגלה עליהם ממ״ה כו׳״. לאחר מכן באה ספירת העומר, ההופכת את המדות באמצעות המשכת אור אל הנפש הבהמית יום אחר יום.

ולמחר היום שני ימים. ואין אומרים יום שני אלא שני ימים. כלומר היום נמשך בחי׳ עליונה יותר הכוללת שני ימים ואח״כ מוסיף והולך אור כו׳. נמצא בספירת העומר שהיא אתערותא דלעילא ע״י אתערותא דלתתא הוא ממשיך מעט מעט והולך ואור כו׳ ב׳ ימים ג׳ ימים כו׳.

ולמחרת אומרים ״היום שני ימים״, ולא ״יום שני״ אלא ״שני ימים״. כלומר, היום נמשכת בחינה נעלית יותר הכוללת שני ימים, ולאחר מכן האור הולך ומוסיף וכו׳. נמצא שבספירת העומר, שהיא אתערותא דלעילא באמצעות אתערותא דלתתא [התעוררות מלמטה], ממשיכים מעט מעט והאור הולך ומאיר וכו׳: שני ימים, שלושה ימים וכו׳.

ביאור

בספירה אומרים ״היום שני ימים״, ולא ״יום שני״: בכל יום נמשכת בחינה נעלית יותר הכוללת גם את הימים שקדמו לו, ולכן האור הולך ומוסיף. בספירת העומר, שהיא אתערותא דלעילא הבאה באמצעות אתערותא דלתתא, האור מתווסף בהדרגה.

וזהו כמו בחנוכה תחלה נר א׳ ואח״כ מוסיף והולך כו׳. אבל בפסח שהיה הגילוי מעצמו הרי כללות האור הנמשך אח״כ בכל ימי העומר היה גילוי זה כולו בעצמו בתחלה כו׳ מטעם הנ״ל.

וזה דומה לחנוכה: תחילה נר אחד, ואחר כך האור הולך ומוסיף וכו׳. אבל בפסח, שהגילוי בא מעצמו, כללות האור הנמשך לאחר מכן בכל ימי ספירת העומר — כל הגילוי הזה עצמו היה כבר בתחילה וכו׳, מהטעם שנתבאר לעיל.

ביאור

כך הוא בחנוכה: תחילה אור אחד, ואחר כך מתווסף אור. אבל בפסח, שבו הגילוי בא מלמעלה, כל האור שנמשך לאחר מכן במהלך ימי ספירת העומר כבר התגלה בשלמותו בתחילה.

וגם מזה יובן מ״ש בפע״ח [בפרי עץ חיים] בספה״ע [בספירת העומר] ממשיכים מקיפים דאימא אבל הפנימיים אין בנו כח להמשיך רק בזמן בהמ״ק [בית המקדש].

ומכך יובן גם מה שכתוב בפרי עץ חיים על ספירת העומר: ממשיכים את האורות המקיפים של אימא [בינה], אבל אין בכוחנו להמשיך את האורות הפנימיים אלא בזמן שבית המקדש היה קיים.

ביאור

כך מתבארת תורת האריז״ל בפרי עץ חיים: בספירת העומר ממשיכים את האורות המקיפים של אימא, כלומר בינה, ואילו את האורות הפנימיים אפשר היה להמשיך רק בזמן שבית המקדש עמד.

והוא כמ״ש בענין שבעה רועים דהם בחי׳ פנימיים וזה היה במנורה שבבהמ״ק [שבבית המקדש] ז׳ קנים. משא״כ עכשיו ממשיכים מבחי׳ המקיפים שהם ח׳ נס״א [נסיכי אדם]:)

וכפי שנתבאר בעניין שבעה רועים, שהם בחינת האורות הפנימיים; בחינה זו הייתה במנורה שבבית המקדש, בעלת שבעת הקנים. ואילו עכשיו ממשיכים מבחינת האורות המקיפים, שהם שמונת נסיכי האדם.)

ביאור

האורות הפנימיים הם שבעה רועים, כנגד מנורת שבעת הקנים שבבית המקדש. כיום אנו ממשיכים את האורות המקיפים, כנגד שמונת הנסיכים, כפי שמלמדים נרות החנוכה.

ובכל הנ״ל יובן ענין קבלת עומ״ש [עול מלכות שמים] שקדמה לעול מצות היינו שהוא בחי׳ בכל מאדך בירור נה״ב [נפש הבהמית] נר ה׳ נשמת אדם.

לאור כל האמור יובן עניינה של קבלת עול מלכות שמים, הקודמת לעול המצוות: זוהי בחינת ״בכל מאדך״, בירור הנפש הבהמית, ״נר ה׳ נשמת אדם״.

ביאור

כעת אדמו״ר הזקן מפיק מכך מסקנה בעבודת ה׳: קבלת עול מלכות שמים קודמת לקבלת המצוות, כפי שסדר המשנה מציב את קריאת שמע לפני ״והיה אם שמוע״. קבלה זו היא אהבה ״בכל מאדך״, המבררת את הנפש הבהמית: ״נר ה׳ נשמת אדם״.

ואע״פ [ואף על פי] שזהו בחי׳ אספקלריא שא״מ [שאינה מאירה] הוא קודם לעול מצות עם היות נר מצוה בחי׳ אספקלריא המאירה. אך משום שעי״ז יש גילוי בחי׳ עליונה יותר כנ״ל.

ואף שזו בחינת אספקלריא שאינה מאירה, היא קודמת לעול המצוות, אף ש״נר מצוה״ הוא בחינת אספקלריא המאירה. אלא [היא קודמת] משום שעל ידה מתגלה בחינה עליונה יותר, כנ״ל.

ביאור

זוהי אספקלריא שאינה מאירה, ובכל זאת היא קודמת למצוות, שהן אספקלריא המאירה, משום שעל ידה מתגלה בחינה עליונה יותר, כנ״ל.

ועוד שהוא כמו הפתילה ושמן שאין דרך להיות נתלה האור בשמן שהוא נר מצוה. כ״א ע״י שנאחז תחלה בפתילה היא בחי׳ נר הוי״ה נשמת אדם כנ״ל. (ועמ״ש ע״פ ראיתי והנה מנורת זהב כו׳)

יתר על כן, הדבר דומה לפתילה ולשמן: האור אינו יכול להיאחז בשמן, שהוא בחינת ״נר מצוה״, אלא אם כן הוא נאחז תחילה בפתילה, שהיא בחינת ״נר הוי׳ נשמת אדם״, כנ״ל. (ועיינו במה שנכתב על ״ראיתי והנה מנורת זהב כו׳״.)

ביאור

היא קודמת גם מצד משל הנר: הלהבה אינה יכולה להיאחז בשמן, כלומר במצוות, ישירות, אלא רק לאחר שהיא נאחזת תחילה בפתילה, כלומר בנשמה, ״נר הוי׳״. במאמר על מנורת הזהב של זכריה (לקוטי תורה, בהעלותך), אדמו״ר הזקן מפרש את שבעת נרות המנורה כנשמות שבעת הרועים, ואת המצוות כשמן ופתילה.

ולכן ג״כ ספה״ע [ספירת העומר] שהוא זיכוך נה״ב [נפש הבהמית] אספקלריא שא״מ [שאינה מאירה] קדמה למ״ת [למתן תורה] דשבועות שהוא נר מצוה.

ולכן גם ספירת העומר, שהיא בירור הנפש הבהמית, בחינת אספקלריא שאינה מאירה, קדמה למתן תורה של שבועות, שהוא בחינת ״נר מצוה״.

ביאור

כך גם ספירת העומר, המבררת את הנפש הבהמית, קודמת לשבועות ולמתן תורה, ״נר מצוה״.

וזהו וספרתם לכם ממחרת השבת. כי לד, גהשבת הוא בחי׳ נר מצוה. אבל בחי׳ קדושתי שלמעלה מקדושתכם נק׳ ממחרת השבת כלומר למעלה מבחי׳ השבת.

וזהו ״וספרתם לכם ממחרת השבת״. השבת היא בחינת ״נר מצוה״; ואילו הבחינה של ״קדושתי שלמעלה מקדושתכם״ נקראת ״ממחרת השבת״, כלומר, למעלה מבחינת השבת.

ביאור

התורה מצווה לספור ״ממחרת השבת״: השבת מסמלת את המצווה כנר, ואילו ״ממחרת השבת״ היא בחינה שלמעלה ממנה — ״קדושתי שלמעלה מקדושתכם״.

וזהו ענין קבלת עומ״ש [עול מלכות שמים] דבור אנכי ולא יהיה לך שלפני מצות שבת.

וזהו עניינה של קבלת עול מלכות שמים: הדיברות ״אנכי״ ו״לא יהיה לך [אלוהים אחרים]״, שבאו לפני מצוות השבת.

ביאור

כך, במעמד הר סיני, ״אנכי״ ו״לא יהיה לך״, ביטוי לקבלת מלכותו של ה׳, קדמו למצוות השבת.

והוא ענין וספרתם לכם ספירת העומר זיכוך הנפש כנודע ותקון המדות לאהפכא חשוכא לנהורא:

וזהו עניינם של ״וספרתם לכם״ — ספירת העומר, זיכוך הנפש כידוע, ותיקון המדות, להפוך חושך לאור.

ביאור

ספירת העומר מזככת את הנפש ומתקנת את המדות, והופכת חושך לאור.

פסקה 48 בקצרה

הפסקה מבארת את טעמו של בית הלל: הארה מדרבנן הנמשכת מלמטה צריכה להוסיף ולהתגלות בהדרגה. היא משווה זאת לפסח ולספירת העומר, ומסיקה שיש לקבל תחילה את מלכות ה׳ ולברר את הנפש הבהמית.

לעומק

הערת קה״ת מצטטת את שיחת הרבי על ״מי מעכב ומי מונע לה׳ ית״ש״ מתוך דרך מצוותיך. לפי הקבלה, ארבעים ותשעת ימי ספירת העומר ממשיכים את אור הבינה, אימא, אל המדות; פרי עץ חיים אומר שבזמן הגלות אפשר להמשיך רק את הבחינה המקיפה של אור זה.

מראי מקומות

  1. 1
    כי מי מעכב ומי מונע · ראה דרך מצותיך לד, ב. מובא בלקו״ש חכ״א ע׳ 194.
  2. 2
    שו״ה בתחלה כו׳ · ע״כ נמצא בבוך 1223.
  3. 3
    מטעם הנ״ל בפרי החג · Shabbat 21b:6–7
  4. 4
    עול מצות · Mishnah Berakhot 2:2
  5. 5
    נר ה׳ נשמת אדם · Proverbs 20:27
  6. 6
    ע״פ ראיתי והנה מנורת זהב · לקו״ת פ׳ בהעלותך.
  7. 7
    ראיתי והנה מנורת זהב · Zechariah 4:2
  8. 8
    וספרתם לכם ממחרת השבת · Leviticus 23:15
  9. 9
    אנכי · Exodus 20:2
  10. 10
    בש״א יום ראשון מדליק שמונה · Shabbat 21b:5
  11. 11
    הללו . . כי גבר עלינו חסדו · תהלים קיז.
  12. 12
    סבוני כו׳ · Psalms 118:11
  13. 13
    טוב לחסות · Psalms 118:9
  14. 14
    דלא דמי ללמוד זה מפרי החג · מובא באוה״ת כרך א ע׳ רנט.
  15. 15
    ואורייתא מח״ע נפקת · Zohar II, 85a
  16. 16
    והיד ה׳ תקצר · Numbers 11:23

שורשי הרועים והנסיכים ¶49–55

49ולהבין ביאור הדברים הנ״ל בענין שמונה נסיכי אדם. דודאי הרועים הם יותר נעלים מהם במה שהם משפיעים מבחי׳ פנימיות. משא״כ בנס״א [בנסיכי אדם].

כדי להבין את ביאור הדברים שלעיל בעניין שמונת נסיכי אדם: ודאי שהרועים נעלים מהם, משום שהם משפיעים מבחינת הפנימיות, מה שאין כן נסיכי אדם.

ביאור

להבהרת עניינם של הנסיכים: לרועים יש יתרון, משום שהם משפיעים מבפנים, מה שאין כן הנסיכים.

והיינו לפי שהרועים נשמתם מבחי׳ פנימיות. והנסיכים מבחי׳ חיצוניות (ולכן משה הוא מהרועים. ואליהו מהנסיכים. ונודע דמשה הוא מבחי׳ פנימיות ואליהו מבחי׳ חיצוניות)

הסיבה לכך היא שנשמות הרועים הן מבחינת הפנימיות, ואילו נשמות הנסיכים הן מבחינת החיצוניות. לכן משה נמנה עם הרועים ואליהו עם הנסיכים; וידוע שמשה הוא מבחינת הפנימיות ואליהו מבחינת החיצוניות.

ביאור

נשמות הרועים באות מן הפנימיות, ואילו נשמות הנסיכים באות מן החיצוניות. לכן משה הוא רועה ואליהו נסיך; ידוע שמשה בא מבחינת הפנימיות ואליהו מבחינת החיצוניות.

אמנם בזאת יתרון מעלת נס״א [נסיכי אדם] שנשמתם הם מבחי׳ עולם העליון יותר מנשמות הרועים אלא שהם מבחי׳ חיצוניות של העליון. והרועים הם מבחי׳ פנימית של התחתון.

אולם בכך טמון יתרונם של נסיכי אדם: נשמותיהם הן מבחינת עולם עליון יותר מנשמות הרועים, אלא שהן מבחינת החיצוניות של העולם העליון, ואילו הרועים הם מבחינת הפנימיות של העולם התחתון.

ביאור

ובכל זאת, לנסיכים יש יתרון: נשמותיהם באות מעולם גבוה יותר. הן החיצוניות של מדרגה עליונה, ואילו הרועים הם הפנימיות של מדרגה תחתונה.

והוא כמו עד״מ שהעלים של מיני פירות החשובים ויקרים מאד יש בהם יתרון מעלה משאר פירות.

הדבר דומה, למשל, לעלים של מיני פירות חשובים ויקרים מאוד, שיש בהם יתרון על פני פירות אחרים.

ביאור

המשל הוא לעלים של עץ המניב פירות יקרי ערך במיוחד, שיש להם יתרון על פני פירות אחרים.

אע״פ [אף על פי] שהעלים הם חיצוניות. ואין בהם טעם אפי׳ [אפילו] כבמיני פירות הפשוטים מ״מ הם ממין וסוג אחר החשוב הרבה יותר ממין פירות הגרועים.

אף שהעלים הם חיצוניות ואין בהם טעם, אפילו לא כטעמם של מיני הפירות הפשוטים, מכל מקום הם שייכים למין ולסוג אחר, החשוב הרבה יותר ממינם של הפירות הנחותים.

ביאור

העלים הם חיצוניים וחסרי טעם, וטעמם נופל אפילו מטעמם של פירות פשוטים, ובכל זאת הם שייכים למין יקר בהרבה.

ונגד זה יש מעלה בפירות על העלין במה שמ״מ הם מין פרי ויש בהם טעם משא״כ בעלין כו׳.

ומנגד, יש לפירות יתרון על העלים בכך שסוף סוף הם מין פרי ויש בהם טעם, מה שאין כן בעלים וכו׳.

ביאור

לפירות, לעומת זאת, יש יתרון: הם אכילים ובעלי טעם, שלא כמו העלים.

פסקה 49 בקצרה

הפסקה מבהירה כיצד הנסיכים יכולים להיות נעלים מן הרועים: הם החיצוניות של עולם גבוה יותר, בדומה לעלי עץ יקר ערך בהשוואה לפירות רגילים.

לעומק

דרך מצוותיך, מצוות נר חנוכה, פרק 3, והמאמר ״למען דעת״ משנת תרס״ט מפתחים את ההבחנה בין החיצוניות של העליון לבין הפנימיות של התחתון. העיקרון שהחיצוניות של העליון נעלית מן הפנימיות של התחתון חוזר במקומות רבים בחסידות.

מראי מקומות

  1. 1
    מבחי׳ פנימית של התחתון · ראה בדרך מצותיך מצות נר חנוכה פ״ג. ד״ה למען דעת תרס״ט.

50והנה עד״ז יש ב׳ מיני נשמות שיש נשמות יראים ושלימים כמו עולה תמימה. ואעפ״כ [ואף על פי כן] אינם יכולים ללמד לזולתם תורת ה׳. ויש נשמות בעלי תורה ואינן שלימים בתכלית כ״כ [כל כך] בלי שום דופי כמו נשמות הנ״ל.

והנה, באותו אופן יש שני סוגי נשמות: יש נשמות של יראים ושלמים, כמו ״עולה תמימה״, ואף על פי כן אינן יכולות ללמד אחרים את תורת ה׳; ויש נשמות של בעלי תורה, שאינן שלמות כל כך בתכלית, בלי שום פגם, כמו הנשמות הנזכרות לעיל.

ביאור

אותם שני סוגים קיימים בכלל הנשמות. יש נשמות של יראי ה׳, שלמות לחלוטין, כמו ״עולה תמימה״ — כפי שרש״י מכנה את יצחק — ובכל זאת אינן יכולות ללמד תורה לאחרים; ויש נשמות של בעלי תורה, המלמדים תורה אך אינם נקיים לגמרי מפגם.

פסקה 50 בקצרה

הפסקה מחילה את ההבחנה בין רועים לנשיאים על נשמות בכל דור: הנשמות השלמות בחסידותן ומלמדי התורה.

51והיינו שהיראים ותמימים נלקח נשמתם מעלמא דאתכסיא וע״כ אינם פרנסי הדור לפי שהם מעלמא דאתכסיא בבחי׳ הסתר והעלם והוא המשומר ממגע וכו׳ ומ״מ אינם בעלי תורה כ״כ [כל כך] להיותם רק בחי׳ חיצוניות עליון.

כלומר, נשמותיהם של היראים והתמימים נלקחות מעלמא דאתכסיא (alma de’iskasya, העולם הנסתר), ולכן הם אינם מפרנסים את הדור, שכן הם באים מעלמא דאתכסיא, בבחינת הסתר והעלם; הם בבחינת ״המשומר ממגע וכו׳״. ואף על פי כן, אין הם בעלי תורה גדולים כל כך, שכן הם רק בבחינת החיצוניות של המדרגה העליונה.

ביאור

היראים והתמימים באים מן העולם הנסתר, עלמא דאתכסיא, מדרגה עליונה המתאפיינת בהסתר ובהעלם. לכן הם אינם מפרנסים את דורם, והם ״משומרים״ ממגע עם העולם התחתון. הם גם אינם מורים גדולים, שכן הם באים מן החיצוניות של המדרגה העליונה.

פסקה 51 בקצרה

הפסקה מסבירה את עניינם של היראים והתמימים: הם באים מן העולם הנסתר והעליון, ולכן הם שלמים אך נסתרים, ובבחינת החיצוניות של מדרגה עליונה.

לעומק

בקבלה, עלמא דאתכסיא (alma de’iskasya, העולם הנסתר) ועלמא דאתגליא (alma de’isgalya, העולם הגלוי) הן מדרגות עליונה ותחתונה בתוך עולם האצילות, המזוהות לעיתים קרובות עם בינה ומלכות.

52ובעלי תורה הם מבחי׳ פנימית רק שהם מבחי׳ פנימית תחתון עלמא דאתגליא לכן הם בהתגלות ללמד כו׳.

בעלי התורה שייכים לפנימיות, אלא שהם מבחינת הפנימיות של המדרגה התחתונה, העולם הגלוי; לכן הם בגלוי, כדי ללמד וכו׳.

ביאור

בעלי התורה באים מן הפנימיות, אך מן הפנימיות של ״העולם הגלוי״ התחתון. לכן מתנותיהם גלויות והם מלמדים.

ועד״ז הוא ענין שמונה נסיכי אדם ששרשם משמונה תקונים הראשונים שבי״ג ת״ד [תיקוני דיקנא] דא״א שהם בחי׳ מקיפים.

וכך גם עניינם של שמונת נסיכי אדם, ששורשם בשמונת התיקונים הראשונים מתוך י״ג תיקוני הזקן של אריך אנפין, שהם בחינת מקיפים [אורות].

ביאור

שמונת הנסיכים מושרשים בשמונת הראשונים מתוך ״י״ג תיקוני הזקן״ של אריך אנפין, ערוצי רחמים אלוקיים המקבילים לי״ג מידות הרחמים. שמונת התיקונים הללו הם אורות מקיפים.

כי תקון לאלפים הוא בחי׳ או״פ [אור פנימי] כי לאלפים היינו אאלפך חכמה אאלפך בינה שאו״א [שאבא ואימא] יונקים מב׳ מזלות דא״א ויניקה זו היא בחי׳ או״פ [אור פנימי]

התיקון ״לאלפים״ הוא בחינת אור פנימי, שכן ״לאלפים״ נדרש כ״אאלפך חכמה״ וכ״אאלפך בינה״; אבא ואמא ניזונים משני מזלות של אריך אנפין, ויניקה זו היא בחינת אור פנימי.

ביאור

התיקון המכונה ״לאלפים״ הוא אור פנימי. המילה נדרשת כ״אאלפך חכמה״ וכ״אאלפך בינה״, כמו בפסוק באיוב; והגמרא דורשת בדומה לכך את אותיות אל״ף־בי״ת כ״אאלפך בינה״: אבא ואמא, חכמה ובינה, יונקים משני מזלות של אריך אנפין — זרימות, כלומר ערוצי השפע שבזקן — ויניקה זו היא אור פנימי, הנלמד ונקלט.

והוא כמו בחי׳ רועים ישראל מפרנסים כו׳ אכלו ריעים או״א [אבא ואימא] כו׳ וזהו נוצר חסד לאלפים.

וזה דומה לבחינת הרועים: ״רועים ישראל מפרנסים״ וכו׳, ״אכלו ריעים״ — אבא ואמא וכו׳. וזהו [הפירוש של] ״נוצר חסד לאלפים״.

ביאור

זוהי בחינת הרועים: ״רועים ישראל מפרנסים״ — ישראל מזינים למעלה; ״אכלו ריעים״, כפי שמוסבר, נאמר כאן על אבא ואמא. זהו פירוש ״נוצר חסד לאלפים״.

פסקה 52 בקצרה

הפסקה מבארת שבעלי התורה שייכים לפנימיות של העולם התחתון, ואילו הנסיכים מושרשים בשמונת התיקונים הראשונים של אריך אנפין, שהם מקיפים וקודמים לאור הפנימי של חכמה ובינה.

לעומק

מאמר משנת תרס״ט, שההערה מפנה אליו, מסביר שחכמה נמשכת בדרך של ״אאלפך״ (אולפנא, לשון לימוד), הכרוכה בצמצום. ספר הערכים חב״ד מציע של״לאלפים״ יש כאן שתי משמעויות: מדרגת חכמה ובינה ואופן ההמשכה באמצעות צמצום; הן קשורות זו בזו, משום שצמצום נדרש רק כשהאור נמשך פנימה.

מראי מקומות

  1. 1
    כי תקון לאלפים הוא בחי׳ או״פ · בד״ה למען ידעו תרס״ט ע׳ מה מציין לכאן: ”והיינו שההמשכה בחכמה הוא בבחי׳ אולפנא ולימוד שזהו ע״י צמצום”.
  2. 2
    כי לאלפים היינו אאלפך חכמה אאלפך בינה · ראה בארוכה בספר הערכים-חב״ד מערכת אות אלף במילואים טור תרנה להערה 125 שלכאורה הכוונה שבאלפים — שני פירושים א) שקאי על בחינת חו״ב שנק׳ בשם ”אלפים” ב) שקאי על סדר ואופן דהמשכה (ע״י צמצום וכו׳). והקשר דשני הפירושים הוא: אופן זה דהמשכה (ע״י צמצום וכו׳) המרומז בתמונת אל״ף — הוא דוקא כשההמשכה היא לבחי׳ פנימי (משא״כ לבחי׳ מקיף), ומכיון שתיקון ”לאלפים” (חו״ב) הוא התחלת בחי׳ פנימי (כמ״ש כאן בתו״א שהמזלות שקודם ”לאלפים” הם בחי׳ מקיפים) — לכן, בכדי שיומשך לבחינה זו (פירוש הא׳ ב”אלפים”), צ״ל אופן ההמשכה ע״י צמצום וכו׳ (פירוש הב׳ ב”אלפים”) ע״ש בארוכה.
  3. 3
    אאלפך חכמה אאלפך בינה · Job 33:33
  4. 4
    נוצר חסד לאלפים · Exodus 34:7

53ולכן האל״ף תמונתו יו״ד למעלה ויו״ד למטה וי״ו באמצע. כי ההמשכה בפנימית צ״ל ע״י צמצום כו׳.

ולכן צורת האות אל״ף (Alef) היא יו״ד (Yud) למעלה, יו״ד למטה ווי״ו (Vav) באמצע, שכן המשכת האור לפנימיות חייבת לעבור דרך צמצום וכו׳.

ביאור

האות אל״ף מצוירת כיו״ד למעלה, יו״ד למטה ווי״ו נטויה ביניהן. היא מראה שאור הנמשך לפנימיות צריך לעבור דרך צמצום: תחילה היו״ד העליונה הקטנה, ואחריה הווי״ו הנמשכת.

אבל ח׳ מזלות הראשונים שקודם בחי׳ לאלפים הם בחי׳ מקיפים ומשם שרש ח׳ נס״א [נסיכי אדם] והרי הם למעלה ממקור בחי׳ הרועים ששרשם מבחי׳ חו״ב [חכמה ובינה] שהם בחי׳ לאלפים הנ״ל.

אבל שמונת המזלות הראשונים (mazalos; ערוצים), שקודמים לבחינת ״לאלפים״, הם בחינת מקיפים [אורות], ומשם שורש שמונת נסיכי האדם; לכן הם למעלה ממקור בחינת הרועים, ששורשם מבחינת חכמה ובינה, שהן בחינת ״לאלפים״ הנזכרת לעיל.

ביאור

שמונת המזלות הראשונים, שלפני ״לאלפים״, הם אורות מקיפים ומהם שורש שמונת נסיכי האדם. לכן שורש הנסיכים גבוה משורש הרועים, שמקורם בחכמה ובינה, שהן בחינת ״לאלפים״.

אך מ״מ הרועים הם מבחי׳ פנימית והנס״א [והנסיכי אדם] מבחי׳ חיצוניות רק שהם חיצוניות עליון כו׳.

אך עם זאת, הרועים הם מבחינת הפנימיות, ואילו נסיכי האדם מבחינת החיצוניות, אלא שהם החיצוניות של מדרגה עליונה וכו׳.

ביאור

עם זאת, הרועים הם מבחינת הפנימיות והנסיכים מבחינת החיצוניות, אף שזו החיצוניות של מדרגה עליונה יותר.

פסקה 53 בקצרה

הפסקה משתמשת בצורת האל״ף כדי להראות שאור הנמשך לפנימיות דורש צמצום, ומראה ששורש הנסיכים גבוה משורש הרועים, אף שהוא בבחינת חיצוניות.

לעומק

בתורה אור, יתרו, שאליו מפנה ההערה, מובאת אותה הבנה של צורת האל״ף: הווי״ו, שהיא ההמשכה, באה רק באמצעות היו״ד שלמעלה, שהיא הצמצום.

מראי מקומות

  1. 1
    האל״ף תמונתו יו״ד למעלה ויו״ד למטה וי״ו באמצע · מבואר גם לקמן סט, ג ובד״ה כל המאריך באחד תרע״ח ע׳ שפז ואילך.
  2. 2
    ההמשכה בפנימית צ״ל ע״י צמצום · ראה ד״ה למען דעת תרס״ט ע׳ מה.

54ובחנוכה שטמאו כל השמנים שבהיכל שהוא בחי׳ הפגם המגיע בחו״ב [בחכמה ובינה] ע״כ הוצרכו לתקן ע״י מקיפים דוקא שלמעלה משרש החכמה.

ובחנוכה, כאשר טימאו את כל השמנים שבהיכל, דבר שהוא בחינת הפגם המגיע לחכמה ובינה, נדרשו לכן לתקן זאת דווקא באמצעות מקיפים [אורות], שלמעלה משורש החכמה.

ביאור

בחנוכה טימאו היוונים את השמנים, פגם שהגיע לחכמה ובינה — למדרגת החכמה עצמה. לכן התיקון היה צריך לבוא מאורות מקיפים שלמעלה משורש החכמה.

ובסכות ממשיכים ג״כ י״ג ת״ד [תיקוני דיקנא] וזהו ענין י״ג פרים כו׳. רק שבסכות נכנעים עי״ז ממילא הע׳ [השבעים] שרים כו׳ משא״כ בחנוכה כו׳ וכנ״ל.

ובסוכות ממשיכים גם את שלושה עשר תיקוני דיקנא, וזהו עניינם של שלושה עשר הפרים וכו׳. אלא שבסוכות נכנעים ממילא שבעים השרים על ידי כך וכו׳, שלא כמו בחנוכה וכו׳, וכפי שהוסבר לעיל.

ביאור

בסוכות ממשיכים גם את שלושה עשר התיקונים, ומכאן שלושה עשר הפרים. אך בסוכות שבעים השרים נכנעים מאליהם, ואילו בחנוכה נדרשת מלחמה.

פסקה 54 בקצרה

הפסקה מחילה את המבנה הקבלי על חנוכה וסוכות: בשניהם ממשיכים את תיקוני המקיפים, אך בחנוכה מתקנים פגם בחכמה באמצעות מלחמה.

55וע״ז נחלקו ב״ש [בית שמאי] וב״ה [ובית הלל] בענין הדלקת נ״ח וכמש״ל [וכמה שכתוב לעיל]. עוד יש פי׳ בענין ז׳ רועים וח׳ נס״א [נסיכי אדם] כי בז״ת [בז׳ תחתונות] הי׳ [היה] שבירה ובינה רקיעא תמינאה נק׳ עלמא דחירו יין המשומר.

ועל כך נחלקו בית שמאי ובית הלל בעניין הדלקת נרות חנוכה, כפי שהוסבר לעיל. יש פירוש נוסף לעניין שבעת הרועים ושמונת נסיכי האדם: בשבע התחתונות [הספירות] הייתה שבירה, ובינה, הרקיע השמיני, נקראת עולם החירות, ״היין המשומר״ [בענביו].

ביאור

זהו הבסיס למחלוקת בין בית שמאי ובית הלל. פירוש נוסף הוא שהשבירה של הכלים הייתה בשבע הספירות התחתונות, ואילו בינה, ״הרקיע השמיני״, היא עולם החירות, ״היין המשומר״, שלא נגעה בו השבירה.

והנה ז׳ רועים נמשכים מז״ת [מז׳ תחתונות] ושמונה נס״א [נסיכי אדם] מבחי׳ רקיעא תמינאה לכן הם מועילים יותר לדחות בחי׳ אשור. ועמ״ש ע״פ למנצח על השמינית כו׳:

והנה, שבעת הרועים נמשכים משבע התחתונות [הספירות], ושמונת נסיכי האדם נמשכים מבחינת הרקיע השמיני; לכן הם יעילים יותר בדחיית בחינת אשור. וראה מה שכתוב על ״למנצח על השמינית״ וכו׳.

ביאור

שבעת הרועים נמשכים משבע הספירות התחתונות, ושמונת הנסיכים נמשכים מהדרגה השמינית, בינה, שלא נשברה מעולם; לכן הם יעילים יותר נגד אשור. בלקוטי תורה, תזריע, על ״למנצח על השמינית״, מסביר אדמו״ר הזקן שהשמינית היא למעלה מבירור שבע המדות, והיא מתנה מלמעלה. שם הוא מפנה לשבעת הרועים ולשמונת נסיכי האדם שבמאמר זה; הגמרא אומרת שהכינור של ימות המשיח יהיה בעל שמונה מיתרים.

פסקה 55 בקצרה

הפסקה קושרת את המחלוקת לדיון כולו ומוסיפה פירוש: שמונת הנסיכים נמשכים מבינה, שלמעלה מהשבירה, ולכן כוחם רב יותר מול הרע.

לעומק

בלקוטי תורה, תזריע, מוסבר ״על השמינית״ כדרגה שלמעלה משבע הספירות, הקשורה לכתר העליון. שיחה המצוטטת בהערה קושרת את שמונת נרות חנוכה לכינור בעל שמונת המיתרים של ימות המשיח.

מראי מקומות

  1. 1
    יין המשומר · Berakhot 34b
  2. 2
    ע״פ למנצח על השמינית · ראה לקו״ת תזריע כב, א. ובלקו״ש ח״כ ע׳ 346 הערה 186 הקישור בין ח׳ נרות דחנוכה עם כנור של ח׳ נימין.
  3. 3
    למנצח על השמינית · Psalms 6:1

סיימת את המאמר?

סמן אותו כנלמד. הוא נספר לשבוע ולסיום של השנה.

הורדת PDFPDF · 1005 KB

בעבודה

תחילה יש לקבל עול מלכות שמים ולעמול על בירור הנפש הבהמית באמצעות אהבה שלמעלה ממידתו של האדם; זו הפתילה שעליה יכול להיתפס אור המצוות. לאחר מכן יש לקיים את המצוות בשמחה. ובזמן של חושך, כמו בחנוכה, יש לבנות את האור מלמטה, שלב אחד בכל פעם, תוך עלייה מתמדת בקדושה.

שאלות לשיחה

  1. מדוע נשמה רוחנית זקוקה ללבוש כדי לקבל אלוקות, אם מלאך זקוק ללבוש רק כדי לרדת לעולם גשמי?
  2. באיזה אופן מראה מצופה כסף, המראה רק דמות, נעלית מזכוכית שקופה?
  3. מדוע על הלהבה להיתפס בפתילה לפני שהיא נתפסת בשמן, ומה הדבר מלמד על קבלת עול מלכות שמים לפני קיום המצוות?
  4. כיצד ייתכן ששמונה נסיכי אדם, שאינם מלמדים, מושרשים במדרגה נעלית יותר מן הרועים המלמדים?
  5. מדוע אור הנמשך מלמטה, כמו נרות החנוכה, צריך להתגבר שלב אחר שלב, ואילו סוכות מתחיל בשיאו?

שפה

גודל: לשון הקודש

100%

גודל: עברית

100%

צורת האותיות

ערכת צבע

איך אני לומד

לוח

כפתור פרעג

הצג

ראשי תיבות

הקישו על ראשי תיבות, או הפעילו ״בכתיב מלא״. בקינדל אי אפשר לעמוד על מילה, וכך קוראים אותם שם.

ניקודגרסת בטא

ניקוד על לשון המאמר. הפסוקים מנוקדים לפי כתב יד לנינגרד; כל שאר המילים נוקדו אוטומטית ב״נקדן״ של דיקטה ולא הוגהו, ולכן ייתכנו טעויות. האותיות הן של קה״ת, ללא שינוי.

Review mode

Off hides the review bar and your notes on this device, to read without them.

PDF

מלאלשון המאמר, תרגום, ביאורים והערות · PDF · 1005 KBהטקסט בלבדלשון המאמר והתרגום · PDF · 348 KB
הספרים השלמים, מוכנים להדפסה

שפה

EnglishالعربيةDeutschEspañolفارسیFrançaisעבריתItalianoPortuguêsРусскийУкраїнська中文(简体)中文(繁體)

שלחו לנו הצעה

תיקונים, רעיונות, שאלות. השאירו דוא״ל כדי שנוכל לענות.

ההודעה נשלחת בדוא״ל לעורך, עם הדף שבו אתם נמצאים. שום דבר לא מתפרסם.

תוכן

תורה אורתורה אור

פרשת מקץמקץ

  1. 1ויהי מקץ שנתים ימים ופרעה חולם…״ויהי מקץ שנתים ימים ופרעה חולם״
  2. 2ויהי מקץ שנתים ימים ופרעה חלם…״ויהי מקץ שנתים ימים״ (מאמר שני)
  3. 3ענין חנוכהעניינו של חנוכה
  4. 4ת״ר מצות נר חנוכה כו׳תנו רבנן: מצות חנוכה... בית שמאי אומרים...
  5. 5כי עמך מקור חיים באורך נראה…כי עמך מקור חיים באורך נראה אור
  6. 6ביאור על הנ״לביאור האמור לעיל
  7. 7רני ושמחי בת ציון כו׳״רני ושמחי בת ציון״
  8. 8קצת ביאור על זהביאור קצר בעניין זה
  9. 9רני ושמחי בת ציון כי הנני…״רני ושמחי בת ציון כי הנני בא״
  10. 10ביאור על הנ״לביאור על האמור: ״רני ושמחי בת ציון״
  11. 11מי כה׳ אלקינו המגביהי לשבת המשפילי…״מי כה׳ אלקינו המגביהי לשבת המשפילי לראות״
  12. 12ביאור על הנ״לביאור על האמור לעיל
  13. 13כי אתה נרי ה׳ והוי״ה יגיה…כי אתה נרי ה׳
  14. 14ביאור על פסוק כי אתה נרי…ביאור הפסוק ״כי אתה נרי ה׳ וה׳ יגיה חשכי״
  15. 15נר חנוכה מצוה להניחה כו׳ משמאל,…מנורת חנוכה: מצווה להניחה משמאל
  16. 16ביאור על הנ״לביאור על האמור לעיל
שאלו את פרעג על כל פסקה