תורה אור · פרשת מקץ · מאמר 5
כי עמך מקור חיים באורך נראה אור
כי עמך מקור חיים באורך נראה אור
הרבי על מאמר זה
מאמר הרבי המבוסס עליו: ד״ה כי עמך מקור חיים (ה׳תשל״ד) (הסיכומים באנגלית)
התחלת המאמר הורדת PDFPDF · 464 KB
תורגם באמצעות בינה מלאכותית מן המהדורה האנגלית, ולאחר מכן נבדק ותוקן בכמה סבבים מול האנגלית והעברית. האנגלית עצמה נבדקת בידי קוראים אנושיים. אם אתם שולטים היטב בשפה זו, נשמח לעזרתכם בבדיקת התרגום. התנדבו לבדוק
הנקודה
החיות הנמשכת לעולמות היא רק ״עמך״, ולא עצמותו; באמצעות התורה, המצוות וביטול הלב, ישראל ממשיכים למטה את אורו העצמי, כך שהוא מתגלה, וישראל נראים באור הזה.
המאמר בקצרה
המאמר שואל שתי שאלות על הפסוק ״כי עמך מקור חיים באורך נראה אור״: מה פירושן של שתי הדרשות על ״נראה אור״, ומדוע נאמר ״עמך״ ולא ״אתה הוא״. התשובה ניתנת באמצעות מנורת הזהב של זכריה, שהיא מקור נשמות ישראל: שבעת הנרות שלה הם המדות האלוקיות המאירות לכל יהודי מלמעלה; צינורות מזינים אותם מדרגות עליונות והולכות, וכולן נמשכות למטה באמצעות ״זהב״, צד שמאל. ה׳, המרומם מעל הכול, נמצא למעלה אפילו מחכמה ומחסד, ולכן הכניסה לעולמות היא ירידה עבורו. מנקודת המבט של רוממותו, הכול הוא כאין, האומות גוברות בגלות והנהגתו כביכול דומה לשינה. כאשר מביטים ״מן השמים״, באמצעות התורה, ישראל נראים גדולים, כמו חפץ הנראה במראה צלולה. השמים והארץ, התורה והתפילה, גורמים לירידה הזאת, כאשר המצוות נעשות באהבה בוערת ובביטול של עבד; שורשי התורה והמצוות, שני עצי הזית, מעוררים זאת. לכן מקור החיים הוא רק ״עמך״, אורו נראה באמצעות התורה והמצוות, וישראל נראים בו.
מבנה
- שתי שאלות ומנורת הזהבשתי הדרשות על ״נראה אור״ והשאלה מדוע נאמר ״עמך״; המנורה כמקור נשמות ישראל, ונרותיה וצינורותיה כאור הבא מלמעלה, הנמשך כולו באמצעות זהב, צד שמאל.¶1–2
- היושב במרומים משפיל את עצמוה׳ למעלה מחכמה ומחסד, ולכן כניסתו לעולמות היא ירידה; הדבר נעשה באמצעות התורה והמצוות, אבריו של המלך, הנמשכים למטה על ידי אתערותא דלתתא.¶3–4
- רוממות, גלות ושינהמנקודת המבט של רוממות ה׳, כל העולמות הם כאין: האומות מקבלות ממנה חיות, והנהגתו כביכול דומה לשינה; התפילה ״עורה״ מבקשת שעצמותו תתגלה באמצעות התורה והמצוות.¶5–7
- המבט מן השמים: ישראל נראים באמצעות התורהבאמצעות התורה ישראל נראים גדולים, כמו חפץ במראה צלולה; קיום המצוות דורש את רצונו הבוער של הלב, המתעורר מהתבוננות בכך שה׳ נותר למעלה מכל שינוי.¶8–9
- הכתר, העבד והסיבה לירידההגביע של המנורה הוא כתר המלכות; העבודה האמיתית היא קבלת מלכות ה׳ מעבר לשכל; השמים והארץ, התורה והתפילה, והזעקה המרה, ממשיכים למטה את אור אין סוף.¶10–14
- עצי הזית והתשובהשורשי התורה והמצוות מעוררים בנשמה כמיהה בוערת; מקור החיים הוא רק ״עמך״, אורו נראה באמצעות התורה והמצוות, וישראל נראים בו.¶15–17
מושגים
- אתערותא דלעילאאתערותא דלעילא
- אור אלוקי הניתן ללא התעוררות מלמטה. כאן מדובר בשבעת נרות המנורה המאירים לכל יהודי, אפילו לרשעים, כאור מקיף.
- האור הסובב והאור הממלאסובב כל עלמין / ממלא כל עלמין
- אור שלמעלה מהעולמות ואור שבתוכם; המשכת אור מן הראשון אל השני היא ה״מים״ הנמשכים מלמעלה למטה, ירידה עבור ה׳.
- זהב, צד שמאלזהב / שמאל
- הזהב מסמל גבורה ואת האהבה והיראה הבוערות שבלב, שבאמצעותן נמשכת כל המשכה מן הדרגות העליונות ביותר.
- אבריו של המלךרמ״ח אברין דמלכא
- רמ״ח מצוות עשה מאוחדות עם אור אין סוף כפי שאבר מאוחד עם הנשמה; לכן באמצעותן אורו מתלבש בחכמה ובחסד.
- ביטול הרצוןביטול רצון
- קבלת מלכות ה׳ בידי העבד מעבר לשכל; היא ממליכה את ה׳, מכניעה את הסטרא אחרא וממשיכה למטה את אור אין סוף.
- שמים וארץשמים וארץ
- התורה שבכתב והתורה שבעל פה, או התורה והתפילה: המקום שאליו ה׳ משפיל את עצמו והאמצעים שבאמצעותם גורמים לו לעשות זאת.
שתי שאלות ומנורת הזהב ¶1–2
״כי עמך מקור חיים באורך נראה אור״. והנה, למילים ״נראה אור״ יש שני פירושים.
המאמר פותח בפסוק של דוד המלך, האומר שמקור החיים נמצא עם ה׳, וש״באורך נראה אור״. המילה ״נראה״ יכולה להתפרש כ״נראה לעין״ או כ״אנחנו נראה״, והמאמר כולו יראה ששתי הקריאות נכונות.
הא׳ הוא כפשוטו שהאור נראה ומתגלה. והב׳ לשון רבים מדברים בעדם כלומר אנחנו נראה את האור.
הפירוש הראשון הוא כפשוטו: האור נראה ומתגלה. והפירוש השני הוא [בלשון] רבים, כשהדוברים מדברים על עצמם, כלומר: אנחנו נראה את האור.
לפי קריאה אחת האור נעשה גלוי. לפי הקריאה האחרת, ״נראה״ הוא בגוף ראשון רבים, ולכן דוד המלך מדבר בשם ישראל: אנחנו אלה שנראה את האור. בתמליל של אדמו״ר האמצעי למאמר הזה (ספר המאמרים 5563, עמ׳ 59) מוסבר ההבדל: ראיית אור מתוך אור דומה לראייה מבעד למסך, ואילו ״אנחנו נראה את האור״ פירושו שנראה את האור עצמו, שהוא נעלה הרבה יותר.
ולהבין זה גם להבין מהו כי עמך מקור חיים ולא כתיב כי לד, דאתה.
ולשם כך, [עלינו] להבין גם מה פירוש ״כי עמך מקור חיים״, ומדוע לא נאמר ״כי אתה״.
אדמו״ר הזקן מוסיף שאלה שנייה: מדוע הפסוק אומר שמקור החיים נמצא ״עמך״, ולא פשוט ״אתה מקור החיים״? הניסוח רומז שמקור החיים הוא דבר נוסף על ה׳, ולא עצמותו ממש; הפסקה האחרונה חוזרת לכך.
כי הנה כתיב45 (זכריה ד) ראיתי והנה מנורת זהב כולה וגולה על ראשה6 ושבעה נרתיה עליה שבעה ושבעה מוצקות לנרות אשר על ראשה ושנים זיתים עליה.7
שהרי נאמר (זכריה ד): ״ראיתי והנה מנורת זהב כולה וגולה על ראשה ושבעה נרתיה עליה שבעה ושבעה מוצקות לנרות אשר על ראשה ושנים זיתים עליה״.
כדי להשיב, הוא פונה לחזון של זכריה: מנורת זהב, קערה על ראשה, שבעה נרות, צינורות המזינים את הנרות ושני עצי זית לצדה. בתמליל של אדמו״ר האמצעי הקשר מפורש: כדי להבין מהו ה״אור״, נשמות ישראל כולן נמשלות למנורה. רש״י מסביר ש״גולה״ היא קערה עגולה של שמן, ומשווה אותה לגולות שביהושע ט״ו:י״ט; בהמשך המאמר יפרש אותה ככתר.
וביאור הדבר כי הנה ענין המנורה הוא כמ״ש זה דבר8 ה׳ אל זרובבל. כלומר שהמנורה הוא בחי׳ דבר ה׳ הוא בחי׳ כנ״י [כנסת ישראל] מקור נשמות ישראל
והביאור הוא שעניין המנורה הוא כפי שנאמר: ״זה דבר ה׳ אל זרובבל״. כלומר, המנורה היא בחינת ״דבר ה׳״, שהיא בחינת כנסת ישראל (כנ״י), מקור נשמות ישראל.
המלאך מפרש לזכריה את החזון במילים ״זה דבר ה׳ אל זרובבל״. אדמו״ר הזקן מפרש את ״דבר ה׳״ כמלכות, הנקראת גם כנסת ישראל (כנ״י), השורש הכללי שממנו באות כל נשמות ישראל. לכן המנורה מסמלת את מקור נשמות ישראל.
ושבעה נרותיה הם ז׳ מדות עליונות אהוי״ר [אהבה ויראה] והתפארות כו׳ שמאירים מלמעלה בכל נפש מישראל בבחי׳ אתעדל״ע [אתערותא דלעילא] שאפי׳ [שאפילו] ברשע שורה עליו מלמעלה בבחי׳ מקיף
ושבעת נרותיה הם שבע המידות העליונות — אהבה ויראה והתפארות וכו׳ — המאירות מלמעלה בכל נפש מישראל בבחינת אתערותא דלעילא (התעוררות מלמעלה). אור זה שורה מלמעלה אפילו על רשע, בבחינת מקיף (אור המקיף עליו ואינו נקלט בפנימיות).
שבעת הנרות הם שבע המידות האלוקיות, ובהן אהבה, יראה והתפארות, והן מאירות בכל יהודי כמתנה מלמעלה, ולא כשכר על מאמציו. מכיוון שאור זה מרחף מעל האדם כמקיף ואינו נקלט בו בפנימיות, הוא שורה אפילו על רשע.
ולכן כתיב עליה שבבחי׳ זו שהוא בבחי׳ השראה מלמעלה בבחי׳ מקיף כולם שוים לטובה וכמארז״ל [וכמאמר רבותינו זכרונם לברכה] אכל בי עשרה שכינתא שריא וכמ״ש בתניא.910
לכן נאמר ״עליה״: ברמה זו, שבה יש השראה מלמעלה בבחינת מקיף, כולם שווים לטובה, כפי שאמרו חכמינו ז״ל: ״אכל בי עשרה שכינתא שריא״, וכפי שמוסבר בתניא.
המילה ״עליה״ מראה שהנרות מאירים מלמעלה ומקיפים את המנורה; ברמה זו כל יהודי שווה לטובה, כפי שנאמר בגמרא שהשכינה שורה בכל התכנסות של עשרה. בתניא, פרק י״א, מסביר אדמו״ר הזקן שגם כאשר אדם רשע כל כך עד שהטוב הסתלק ממנו, נפשו האלקית עדיין עומדת עליו כמקיף מלמעלה, ולכן אמרו חכמים שהשכינה שורה בכל עשרה.
הפסקה מציגה שתי שאלות על הפסוק ״כי עמך מקור חיים״, ומביאה את מנורת זכריה כמפתח להבנתן: המנורה מסמלת את מקור נשמות ישראל, ושבעת נרותיה הם המידות האלוקיות המאירות בכל יהודי מלמעלה בבחינת מקיף, אפילו ברשע.
אור מקיף משפיע על האדם בלי להיקלט בהבנתו או להתבטא במעשיו, ולכן הוא יכול לשרות במידה שווה על צדיק ועל רשע; אור פנימי משתנה לפי המקבל. שתי הקריאות של ״נראה אור״ מבשרות את סיום המאמר, שבו התורה והמצוות של ישראל מגלות את האור, וישראל עצמם נראים באור הזה.
מראי מקומות
- 1כי עמך מקור חיים · הנחת כ״ק אדמו״ר האמצעי בסה״מ תקס״ג ע׳ נט. ראה לעיל בציונים לכ״ק אדמו״ר זי״ע. ראה ד״ה כי עמך מקור חיים תשל״ד. בלקו״ת נשא נט, ב. בהעלותך לד, ד. שלח לט, א. קרח נה, ג. מציין לד״ה זה.
- 2כי עמך מקור חיים · Psalms 36:10
- 3יש בו ב׳ פירושים · בסה״מ תקס״ג ע׳ נט מבאר ההפרש בין ב׳ הפירושים ”שכאשר יראה אור מתוך האור ה״ז ענין אספקלריא דלא נהרא כמו שרואין האור דרך מסך כו׳, וכאשר אנחנו נראה את האור היינו שנראה האור ממש ביתרון גדול”. ובד״ה כי עמך תשל״ד (מהנחה) מבאר: ”דהיינו שהכח לראות אור זה בעולם הוא רק בידי ישראל וכמבואר בכ״מ דכל הנבראים חוץ מישראל הרי הם בבחי׳ עומדים, שעומדים במקומם ובמדידה והגבלה שלהם, ולכן אין ביכולתם להמשיך אלא ענין שבמדידה והגבלה, משא״כ ישראל שהם מהלכים ולמעלה ממדידה והגבלה הרי יש ביכולתם להמשיך ע״י קיום התורה ומצות בחי׳ האור שלמעלה” ע״ש.
- 4כי הנה כתיב · בסה״מ תקס״ג שם מקשר ההמשך שכדי להבין ענין האור מהו, הנה כללות נש״י נמשלו למנורה.
- 5כי הנה כתיב וראיתי · Zechariah 4:2
- 6וגולה על ראשה · רש״י מבאר כמו גולות עליות (הושע טו, יט). בלקו״ת שה״ש כב, א מציין לכאן.
- 7ושנים זיתים עליה · Zechariah 4:3
- 8זה דבר ה׳ אל זרובבל · Zechariah 4:6
- 9אכל בי עשרה שכינתא שריא, וכמ״ש בתניא · Sanhedrin 39a:11
- 10כמ״ש בתניא · פ״ו. פי״א. בסה״מ תקס״ג ע׳ נט אינו מציין לתניא. בבוך 1103: בלק״א.
2ושבעה ושבעה מוצקות1 הם בחי׳ המשכות ממדריגות עליונות מבחינת סוכ״ע לאתעדל״ע [לאתערותא דלעילא] זו. וכמה דרגין דא לעילא מן דא עד רום המעלות וכולם הם בחי׳ שבעה שבעה. וזהו לנרות אשר על ראשה.
״ושבעה ושבעה מוצקות״ הן המשכות מבחינות עליונות, מבחינת סובב כל עלמין, אל אתערותא דלעילא זו. יש דרגות רבות, זו למעלה מזו, עד רום המעלות, וכולן בבחינת ״שבעה שבעה״. וזהו [פירוש] ״לנרות אשר על ראשה״.
הצינורות המזינים את הנרות הם ערוצים הממשיכים אור מבחינות גבוהות והולכות, עד לאור הסובב כל עלמין, אל המתנה מלמעלה המאירה לכל יהודי. בכל דרגה עליונה חוזר דגם השבע, ולכן במראה נראים נרות הניזונים מדרגות שעצמן עומדות ״על ראשה״.
והנה כתיב מנורת זהב כולה שכל המשכות מלעילא לעילא מריש כל דרגין הוא ע״י בחי׳ זהב שהוא בחי׳ שמאל כמ״ש מצפון זהב יאתה על אלוה נורא הוד:23
והנה כתוב ״מנורת זהב כולה״: כל המשכה מלמעלה למעלה, מראש כל הדרגות, נעשית באמצעות בחינת זהב, שהיא בחינת שמאל, ככתוב: ״מצפון זהב יאתה על אלוה נורא הוד״.
המנורה היא ״כולה זהב״, ובקבלה הזהב שייך לצד שמאל, לצד הגבורה (ריסון). אדמו״ר הזקן אומר שכל המשכה מלמעלה, מן הדרגות הגבוהות ביותר, נעשית באמצעות בחינה זו, ומביא את הפסוק באיוב הקושר בין זהב לצפון, צד שמאל.
הפסקה מסבירה שהצינורות הם ערוצים הממשיכים אור מן הדרגות הגבוהות ביותר אל המתנה השורה על כל יהודי, ומציגה את הרעיון שכל המשכה כזו נעשית באמצעות ״זהב״, צד שמאל.
כסף קשור לחסד ולצד ימין, וזהב לגבורה ולצד שמאל. העובדה שההשפעות הגבוהות ביותר נמשכות באמצעות זהב מקדימה את דברי המאמר שהן נמשכות בכוח אהבה יוקדת, ובכוח הביטול והמרירות שבנפש, ולא באמצעות נתינה נוחה בלבד.
מראי מקומות
- 1
- 2והנה כתיב . . נורא הוד · מובא באוה״ת בראשית כרך א קפב, א. יהל אור ע׳ עג.
- 3מצפון זהב יאתה . . נורא הוד · Job 37:22
היושב במרומים משפיל את עצמו ¶3–4
והעניין [הוא כך]. נאמר: ״המגביהי לשבת המשפילי לראות בשמים ובארץ״.
אדמו״ר הזקן מביא פסוק מתהילים המשבח את ה׳ כיושב במרומים, ובכל זאת משפיל את עצמו כדי לראות בשמים ובארץ.
שמים פי׳ שם מים דהיינו בחינת מים שהוא בחינת המשכה ממקום גבוה מסוכ״ע למקום נמוך להיות בחי׳ ממכ״ע [ממלא כל עלמין] והוא בחינת השפלה וירידה אצלו ית׳.
״שמים״ פירושו ״שם מים״, כלומר בחינת מים, שהיא בחינת המשכה ממקום גבוה, מבחינת [האור] הסובב כל עלמין, אל מקום נמוך, כדי שתהיה בחינת [האור] הממלא כל עלמין; והדבר נחשב להשפלה ולירידה עבורו ית׳.
הוא דורש את המילה ״שמים״ כ״שם מים״. המים זורמים ממקום גבוה למקום נמוך, ולכן הם מסמלים אור הנמשך מן האור המקיף, שלמעלה מן העולמות, אל האור הממלא את העולמות ונכנס לתוכם. עבור ה׳, המשכה זו היא השפלה.
ופי׳ בשמים ובארץ (בביתי״ן הנוספין) מתפרש לשני ענינים.
״בשמים ובארץ״, עם אותיות הבי״ת הנוספות, מתפרש בשני אופנים.
בפסוק נאמר ״לראות בשמים ובארץ״, ואות הבי״ת הנוספת יכולה להתפרש כ״בתוך״ או כ״באמצעות״. לכן אפשר להבין את המילים בשתי דרכים.
הא׳ שהוא משפיל א״ע [את עצמו] כביכול לראות תוך השמים ותוך הארץ.
הפירוש הראשון הוא שהוא משפיל את עצמו, כביכול, כדי לראות בתוך השמים ובתוך הארץ.
לפי הפירוש הראשון, הבי״ת פירושה ״בתוך״: ה׳ משפיל את עצמו כדי לראות בתוך השמים והארץ.
והב׳ כלומר שע״י בחינת שמים וארץ משפיל א״ע [את עצמו] שהם הם הגורמים לבחי׳ ירידה והשפלה זו.
והפירוש השני הוא שבאמצעות בחינת שמים וארץ הוא משפיל את עצמו, שכן הם עצמם גורמים לירידה ולהשפלה זו.
לפי הפירוש השני, הבי״ת פירושה ״באמצעות״: השמים והארץ הם עצמם הגורמים להשפלתו של ה׳. בהמשך המאמר מוסבר מה פירוש ״שמים וארץ״ במובן זה.
וביאור הענין כי פי׳ המגביהי לשבת אין ר״ל [רוצה לומר] שהוא ית׳ גבוה בבחינת מקום שהרי הנה מקום אתי5 כתיב והוא ית׳ מקומו של עולם6 כו׳. אלא פי׳ גבוה במעלה ועילוי אחר עילוי עד אין קץ ותכלית שהוא קדוש ומובדל מגדר עלמין
וביאור העניין: ״המגביהי לשבת״ אין פירושו שהוא ית׳ גבוה מבחינת מקום, שהרי נאמר ״הנה מקום אתי״, והוא ית׳ מקומו של עולם וכו׳. אלא הכוונה היא שהוא גבוה במעלה, עולה ממדרגה למדרגה עד אין קץ ותכלית, קדוש ומובדל מגדר העולמות.
היותו של ה׳ ״מרומם״ אינה יכולה להתפרש כגובה במרחב: הוא אומר למשה ״הנה מקום אתי״, והמדרש לומד מכך שהוא מקומו של עולם ואינו נתון בתוכו. רוממותו היא במעלה: הוא למעלה מכל מדרגה, בלי גבול, קדוש ונבדל מכל גדר העולמות.
כי כלם בחכמה עשית7 ועולם חסד יבנה8 והוא ית׳ רם ונשא ממדרגת חכמה עילאה וחסד עליון ואין להם ערוך אליו ית׳ כלל וכדכתיב לך ה׳ הגדולה כו׳ שמדת הגדולה היא בטילה אליו ואין עולה בשם גדולה כלל.
שהרי ״כלם בחכמה עשית״ ו״עולם חסד יבנה״, והוא ית׳ רם ונישא למעלה ממדרגת חכמה עילאה וחסד עליון, ואין להם ערך אליו ית׳ כלל. וכמו שנאמר ״לך ה׳ הגדולה״ וכו׳: מידת הגדולה בטלה אליו, ואינה נחשבת כלל ל״גדולה״.
העולמות נבראו באמצעות חכמה ונבנו באמצעות חסד, כפי שנאמר בפסוקים בתהילים, וה׳ נמצא למעלה אפילו מן החכמה והחסד העליונים, שאין להם כל ערך ביחס אליו. אפילו ה״גדולה״, המידה של חסד שעליה אומר דוד ״לך ה׳ הגדולה״, בטלה אליו ואינה ראויה כלל להיקרא גדולה.
וכן בחינת חכמה נחשבת לגבי הקב״ה כעשי׳ [כעשיה] גשמית כמ״ש כולם בחכמה עשית
וכן בחינת חכמה נחשבת, ביחס להקב״ה, כעשייה גשמית, כמו שנאמר ״כולם בחכמה עשית״.
גם החכמה, שהיא המדרגה השכלית הגבוהה ביותר, נחשבת בעיני ה׳ כעשייה גשמית: בפסוק נאמר שהוא ״עשית״ את הכול בחכמה, והפועל ״עשית״ הוא לשון של פעולה ועשייה גשמית.
אלא מה שמתלבש אור א״ס ב״ה בחכמה וחסד ומתפשט תוך עלמין הוא בחינת ירידה והשפלה גדולה.9
אלא העובדה שאור אין סוף, ברוך הוא, מתלבש בחכמה ובחסד ומתפשט בתוך העולמות היא ירידה והשפלה גדולה.
כלומר, כאשר אור אין סוף מתלבש בחכמה ובחסד ומתפשט בעולמות, זו ירידה גדולה עבורו.
באמצעות הפסוק ״המגביהי לשבת המשפילי לראות בשמים ובארץ״, הפסקה מראה שרוממותו האמיתית של ה׳ היא למעלה אפילו מחכמה ומחסד. לכן כל המשכה של אורו אל תוך העולמות היא השפלה גדולה, והפסקה מציגה שתי דרכים לפרש את ״שמים וארץ״ — כמקום ההשפלה וכגורם לה.
הדרשה שמים/שם מים מצויה בתלמוד ובמדרש; כאן היא מראה את השמים כצינור להמשכה מסובב כל עלמין לממלא כל עלמין. הרעיון שהחכמה נחשבת ״כעשייה גשמית״ ביחס לה׳ חוזר בתניא ובחסידות: אפילו מדרגת הבריאה הגבוהה ביותר אינה קרובה יותר לאין סוף מן המדרגה הנמוכה ביותר.
מראי מקומות
- 1והענין כי הנה כתיב · מובא באוה״ת יתרו ע׳ א׳כה. ראה סה״מ תרכ״ט (הוצאת תשנ״ב) ע׳ לג. ושם ע׳ רצב נעתק קטע מכאן. וראה גם אוה״ת נ״ך כרך א ע׳ תקע.
- 2המגביהי לשבת · Psalms 113:5
- 3
- 4המגביהי לשבת המשפילי לראות בשמים ובארץ · Psalms 113:5–6
- 5הנה מקום אתי · Exodus 33:21
- 6והוא ית׳ מקומו של עולם · Bereshit Rabbah 68:9
- 7כולם בחכמה עשית · Psalms 104:24
- 8ועולם חסד יבנה · Psalms 89:3
- 9לך ה׳ הגדולה · I Chronicles 29:11
4והנה בחינת התלבשות זו היא בבחינת תורה ומצות. וכמארז״ל [וכמאמר רבותינו זכרונם לברכה] הקב״ה מניח תפילין הקב״ה מתפלל12 ואמרו מלמד שנתעטף הקב״ה3 כו׳. ואמרו ג׳ ראשונות יושב ועוסק בתורה4 כו׳.
והנה, התלבשות זו נעשית באמצעות תורה ומצוות. כפי שאמרו חכמינו ז״ל: ״הקב״ה מניח תפילין״; ״הקב״ה מתפלל״; ואמרו: ״מלמד שנתעטף הקב״ה כו׳״. וכן אמרו: ״[במהלך] ג׳ ראשונות יושב ועוסק בתורה כו׳״.
אור ה׳ מתלבש בחכמה ובחסד באמצעות תורה ומצוות. הגמרא מתארת את ה׳ כמי שמניח תפילין, מתפלל, מתעטף בטלית ולומד תורה, ובכך מראה שהמצוות קיימות למעלה כלבושים ממש של אור ה׳.
וכן עד״ז כל המצות. וזהו אשר קדשנו במצותיו במצותיו דייקא שהמצות רמ״ח פקודין הן רמ״ח אברין דמלכא5
וכך גם כל המצוות. וזהו [הפירוש של] ״אשר קדשנו במצותיו״: ״במצותיו״ דווקא, שכן המצוות, ״רמ״ח פקודין״, הן ״רמ״ח אברין דמלכא״.
הברכה אומרת ״אשר קדשנו במצותיו״, ומדגישה שהן שלו. תיקוני זהר מלמד ש־248 מצוות העשה הן ״רמ״ח אברין דמלכא״.
כלומר כמו למשל אבר הגשמי שהוא בטל ומתאחד עם החיות הרוחני השוכן בקרבו כך כל המצות הם בטלים ומתאחדים באור א״ס ב״ה ממש
כלומר, כשם שאיבר גופני, למשל, בטל ומאוחד עם החיות הרוחנית השורה בתוכו, כך כל המצוות בטלות ומתאחדות עם אור אין סוף ברוך הוא עצמו.
לאיבר גופני אין רצון משלו, והוא מאוחד לחלוטין עם הנשמה שמחיה אותו. באותו אופן, המצוות מאוחדות לחלוטין עם אור אין סוף עצמו.
ובהם ועל ידיהם נמשך גילוי אור א״ס ב״ה להתלבש בבחי׳ חכמה וחסד וקדשנו שבאתעדל״ת [שבאתערותא דלתתא] בעשיית האדם מצות ה׳ גורם אתעדל״ע [אתערותא דלעילא] ורוח אייתי רוח ואמשיך רוח6 כו׳:
ובהן ובאמצעותן נמשכת התגלות אור אין סוף ברוך הוא כדי להתלבש בבחינת חכמה וחסד. וזהו ״וקדשנו״: אתערותא דלתתא [התעוררות מלמטה], כשאדם מקיים את מצוות ה׳, גורמת לאתערותא דלעילא [התעוררות מלמעלה], ו״רוח אייתי רוח ואמשיך רוח כו׳״.
באמצעות המצוות אור אין סוף נמשך למטה ומתלבש בחכמה ובחסד. כאשר אדם מקיים מצווה למטה, הדבר מעורר תגובה למעלה; הזהר מבטא זאת במילים ״רוח אייתי רוח ואמשיך רוח כו׳״.
הפסקה מראה שהתורה והמצוות הן הערוץ שדרכו אור אין סוף מתלבש בחכמה ובחסד: המצוות הן ״רמ״ח אברין דמלכא״, המאוחדים עם אורו, וקיום המצוות בידי האדם למטה ממשיך את האור הזה מלמעלה.
המאמר ״רוח אייתי רוח ואמשיך רוח כו׳״ מתאר כיצד אתערותא דלתתא — המעשה והכוונה של האדם עצמו — ממשיכה אתערותא דלעילא המקבילה לה. הכינוי של המצוות ״רמ״ח אברין דמלכא״ מלמד שהן אינן רק ציוויים, אלא כלים המאוחדים לחלוטין עם הרצון שהן מבטאות.
מראי מקומות
- 1הקב״ה מניח תפילין, הקב״ה מתפלל · Berakhot 6a:17–18
- 2הקב״ה מתפלל · Berakhot 7a
- 3מלמד שנתעטף הקב״ה · Rosh Hashanah 17b:5
- 4ג׳ ראשונות יושב ועוסק בתורה · Avodah Zarah 3b:7
- 5רמ״ח פקודין הן רמ״ח אברין דמלכא · Tikkunei Zohar, Tikkun 30 · 74a:8
- 6ורוח אייתי רוח ואמשיך רוח · Zohar II, 162b
רוממות, גלות ושינה ¶5–7
וזו [הכוונה של] ״הבט משמים וראה״, וכן ״והשקיפה ממעון קדשך מן השמים וברך את עמך את ישראל״.
שני פסוקים מבקשים מה׳ ״הבט משמים וראה״, ובפסוק השני מבקשים ממנו לברך את ישראל. אדמו״ר הזקן יסביר מדוע הברכה תלויה בכך שה׳ משקיף ״מן השמים״, ולשם כך יפתח בהסבר על רוממותו של ה׳.
כי הנה כתיב רם על כל גוים4 ה׳ שהעכו״ם [שהעובדי כוכבים ומזלות] מקבלים חיות5 מצד רוממות ה׳ והתנשאותו בעצמותו כביכול שהוא מצד עצמותו ומהותו רם ונשא מגדר עלמין עליונים ותחתונים ואין להם יחוס ושייכות אליו כלל
שהרי נאמר ״רם על כל גוים ה׳״: אומות עובדות עבודה זרה מקבלות חיות מצד רוממותו של ה׳ והתנשאותו בעצמותו, כביכול; מצד עצמותו ומהותו הוא רם ונישא מעל לגדרי העולמות העליונים והתחתונים, ואין להן כל יחס או שייכות אליו.
״רם על כל גוים ה׳״: הפסוק קושר בין האומות לבין רוממותו של ה׳. לפי הסבר זה, האומות מקבלות את חיותן מהמדרגה שבה ה׳ נעלה לחלוטין מן העולמות ואין להן כל יחס אליו; שם כל העולמות נחשבים לאין, ולכן אין מורגש הבדל ביניהם.
ומזה נמשך ממשלת העכו״ם [העובדי כוכבים ומזלות] על ישראל בזמן הגלות גוים מרקדין בהיכלו6 כו׳. כי שממית בידים תתפש7 והיא בהיכלי מלך שאינו תופס מקום כלל.
ומכאן נובעת שליטתן של אומות עובדות עבודה זרה על ישראל בזמן הגלות, [כפי שנאמר,] ״גוים מרקדין בהיכלו כו׳״. שהרי ״שממית בידים תתפש והיא בהיכלי מלך״, משום שאינה תופסת מקום כלל.
מן המקור הזה נובעת שליטתן של האומות על ישראל בתקופת הגלות. הגמרא (יומא סט ע״ב, שאליו מפנה הערת קה״ת) מספרת שכאשר ראה ירמיהו ״גוים מרקדין בהיכלו כו׳״, חדל לכנות את ה׳ ״נורא״. את הפסוק על העכביש דורשים באמצעות משחק מילים: הוא ״תופס״ בידיו (״תתפש״), ובכל זאת אינו ״תופס״ מקום; לכן גם בארמון המלך אין מסלקים אותו, שהרי הוא נחשב לאין.
הפסקה פותחת בהסבר על ״והשקיפה ממעון קדשך מן השמים וברך את עמך את ישראל״, ומתארת תחילה את ההפך: חיותן של האומות וכוחן בתקופת הגלות נובעים מרוממותו של ה׳, שלפניה כל העולמות נחשבים לאין.
זו אחת הפסקאות העוסקות באומות ובגלות. אדמו״ר הזקן מצביע על שני אופנים של יחס ה׳ אל העולם: מצד עצמותו, שהיא למעלה מכל העולמות, הכול נחשב לאין ואין מורגש הבדל בין העולמות; על ידי התורה והמצוות נמשך האור למטה אל החכמה והחסד, ואז ישראל ״נראים״ ומתברכים, כפי שיוסבר בפסקאות הבאות.
מראי מקומות
- 1וזהו הבט · מובא באוה״ת פ׳ וירא כרך ד תשס, א. ואתחנן ע׳ שלב. וראה אוה״ת פ׳ זכור ע׳ א׳תשפו מענין הבטה והשקפה.
- 2הבט משמים וראה · Psalms 80:15
- 3והשקיפה ממעון קדשך · Deuteronomy 26:15
- 4רם על כל גוים ה׳ · Psalms 113:4
- 5שהעכו״ם מקבלים חיות · ע׳ בספר המאמרים תש״א ע׳ יא.
- 6גוים מרקדין בהיכלו · Yoma 69b
- 7שממית בידים תתפש · Proverbs 30:28
6וכך כל העולמות עליונים ותחתונים כולא כלא ממש חשיבי קמי קוב״ה [קודשא בריך הוא] וכדכתיב כי נשגב שמו לבדו12 רק הודו וזיוו והארתו על ארץ ושמים.
וכך כל העולמות, העליונים והתחתונים, נחשבים לאין ממש לפני הקדוש ברוך הוא, ככתוב: ״כי נשגב שמו לבדו״; רק ״הודו״, זיוו והארתו [הם] ״על ארץ ושמים״.
כל העולמות הם כאין לפני ה׳. הפסוק ״כי נשגב שמו לבדו״ ו״הודו על ארץ ושמים״ פירושו שרק זיק מאורו קשור לעולמות, ואילו הוא עצמו נשגב מהם. בהגהה שבספר המאמרים 5629 נוסף שגם המדרגה הנקראת ״נשגב״, האור המקיף את כל העולמות — סובב כל עלמין — היא רק ״שמו״.
וזהו כד לה, אסליק קוב״ה [קודשא בריך הוא] לעילא כו׳. ר״ל [רוצה לומר] שנסתלק החיות מההארה למעלה מעלה לבחי׳ עצמותו ומהותו
וזוהי [המשמעות של] ״כד סליק קוב״ה לעילא״ וכו׳. כלומר, החיות מסתלקת מן ההארה ועולה מעלה מעלה, לבחינת עצמותו ומהותו.
האמירה ״כד סליק קוב״ה לעילא״ נקראת כאן כתיאור של הסתלקות החיות מאותו זיק וחזרתה מעלה, אל עצמותו ומהותו של ה׳.
ואזי העולמות אינם תופסים מקום כלל והנהגת העולמות הוא בבחי׳ שינה3 כביכול כאדם הישן שנסתלק שכלו מהכלי שהוא הגוף למקורו ושרשו ולא נשאר כ״א כח הדמיון שהוא רשימו כו׳.
ואז העולמות אינם תופסים מקום כלל, והנהגת העולמות היא בבחינת שינה, כביכול; כמו אדם ישן, ששכלו מסתלק מכלי הקיבול שלו — הגוף — אל מקורו ושורשו, ולא נותר אלא כוח הדמיון, שהוא רשימו (רושם), וכו׳.
אז העולמות אינם נחשבים לדבר, והנהגת ה׳ אותם דומה לשינה. בשינה השכל מסתלק מן הגוף וחוזר אל מקורו, ורק כוח הדמיון נותר — כרושם בלבד; וכך גם נותר רק רושם קלוש מאורו של ה׳, המכוון את העולמות.
הפסקה מסבירה שכאשר האור האלוקי מסתלק אל עצמותו של ה׳, העולמות אינם נחשבים לדבר והנהגתו אותם דומה לשינה; נותר רק רושם מאורו.
אצל אדם ישן כוח הדמיון פועל בלי הכוונת השכל, והדבר מסביר כיצד בזמן הגלות העולם עשוי להיראות כאילו הוא מתנהל בלי סדר. הרשימו, הרושם שנותר לאחר הסתלקות האור, הוא מושג מפתח בתורת האריז״ל על הצמצום.
מראי מקומות
- 1וכדכתיב כי נשגב שמו לבדו · בספה״מ תרכ״ט שם ע׳ לג נוסף כאן הג״ה: ”(שגם בחי׳ נשגב סוכ״ע הוא ג״כ מבחי׳ שמו)”.
- 2כי נשגב שמו לבדו · Psalms 148:13
- 3והנהגת העולמות הוא בבחי׳ שינה · בסה״מ תש״ח שם העיר כ״ק אדמו״ר זי״ע ”ראה עד״ז במאמר פורים תש״ח פ״ו ואילך. ד״ה בלילה ההוא ש״ת (בס׳ המאמרים)”. ראה יהל אור לקאפי׳ עג ע׳ 260.
7ולכן כתיב ויקץ כישן1 ה׳ וכתיב עורה למה תישן2 ה׳ שיהיה גילוי אור א״ס ב״ה בחכמה וחסד בבחינת עצמותו ומהותו ית׳ בכבודו ובעצמו ויאר פניו3 פנימיות רצונו כו׳. והיינו ע״י המשכת התומ״צ [התורה ומצות].
לכן נאמר: ״ויקץ כישן ה׳״, ונאמר: ״עורה למה תישן ה׳״ — כדי שאור אין סוף ב״ה יתגלה בחכמה ובחסד, בבחינת עצמותו ומהותו ית׳, בכבודו ובעצמו; ו״יאר פניו״ — פנימיות רצונו וכו׳. והיינו על ידי המשכת התורה והמצוות.
הפסוקים ״ויקץ כישן ה׳״ ו״עורה למה תישן ה׳״ מבקשים שהנהגת ה׳ לא תהיה עוד בבחינת שינה, אלא שעצמותו ממש תתגלה בחכמה ובחסד, ופנימיות רצונו תאיר. התעוררות זו באה על ידי המשכת האור באמצעות התורה והמצוות.
הפסקה הופכת את דימוי השינה לתפילה להתעוררות: לגילוי עצמותו ורצונו הפנימי של ה׳ בעולמות, גילוי שבא על ידי התורה והמצוות.
״ויאר פניו״ נקרא כאן כפנימיות הרצון, בניגוד לרצון החיצוני שמקיים את העולמות כהארה בלבד. הביטוי ״בכבודו ובעצמו״ לקוח מתיאור יציאת מצרים שבהגדה, שבה ה׳ פעל שלא באמצעות מתווך.
מראי מקומות
- 1ויקץ כישן ה׳ · Psalms 78:65
- 2עורה למה תישן ה׳ · Psalms 44:24
- 3ויאר פניו · Psalms 67:2
המבט מן השמים: ישראל נראים באמצעות התורה ¶8–9
8וזהו הבט משמים וראה והשקיפה ממעון קדשך1 מן השמים שם מים23 שהיא בחי׳ התורה שנמשלה למים4 ואזי וברך את עמך את ישראל
וזהו [פירוש] ״הבט משמים וראה״ ו״והשקיפה ממעון קדשך מן השמים״: [שמים, כלומר ״שם מים״ (יש מים)], והמים הם בחינת התורה שנמשלה למים; ואז ״וברך את עמך את ישראל״.
כעת אדמו״ר הזקן משיב מדוע ברכת ישראל תלויה בכך שה׳ מביט ״מן השמים״. את המילה שמים מפרשים שוב כ״שם מים״, והמים הם משל לתורה; לכן הביטוי ״מן השמים״ פירושו שה׳ מביט דרך התורה. בנוסח הקטע שבספר המאמרים תש״ח מובא כהוכחה הפסוק ״הוי כל צמא לכו למים״, המתייחס לתורה.
כי ע״י בחינה זו נהי׳ [נהיה] אנחנו עם בני ישראל נתראים לפניו לדבר חשוב5 שכל עיקר ההשגה והגילוי הוא ע״י התורה
כי באמצעות בחינה זו אנחנו, עם בני ישראל, ניראה לפניו כדבר חשוב, שהרי כל עיקר ההשגה והגילוי הוא באמצעות התורה;
כאשר ה׳ מביט בעולם דרך התורה, ישראל נראים לפניו כדבר בעל חשיבות ממשית, שלא כמו במבט מצד רוממותו, שבו הכול נחשב לאין. זאת משום שכל ההשגה והגילוי של ה׳ באים באמצעות התורה.
והתורה היא אצלנו בהתגלות וזהו נפתחו השמים6 ואראה מראות אלקים בחינת אספקלריא המאירה שע״י בחי׳ שמים.
והתורה גלויה אצלנו. וזהו [פירוש] ״נפתחו השמים ואראה מראות אלקים״: בחינת אספקלריא המאירה (מראה צלולה ומאירה), הבאה באמצעות בחינת שמים.
התורה התגלתה וניתנה לנו. דברי יחזקאל ״נפתחו השמים ואראה מראות אלקים״ מתארים את האספקלריא המאירה של הנבואה, ואדמו״ר הזקן קושר את הצלילות הזאת ל״שמים״, כלומר לתורה.
הנה מתראה לפניו כביכול כאלו עד״מ רואה במראה המאירה שהיא מכלי זכוכית שע״י המראה נראה הדבר שרואין בה לדבר גדול יותר ומשובח יותר ממה שרואין אותה כך בלא מראה.
[ישראל] נראים לפניו, כביכול, כאילו, על דרך משל, אדם רואה במראה מאירה העשויה מכלי זכוכית: באמצעות המראה, הדבר שרואים בה נראה גדול ומשובח יותר מכפי שהוא נראה כשרואים אותו בלי מראה.
מראה טובה מזכוכית יכולה לגרום לדבר המשתקף בה להיראות גדול ומשובח יותר מכפי שהוא נראה לעין בלתי מזוינת. המשל מכין את הקרקע לטענה שבהמשך על האופן שבו ישראל נראים כשהם משתקפים דרך התורה.
כך ע״י הבטה והשקפה בבחי׳ התורה שם נראים לפניו ישראל שהם מקיימי׳ התורה בבחי׳ שבח וגדולה.
כך, כשמביטים ומשקיפים בבחינת התורה, נראים שם ישראל, מקיימי התורה, לפניו בשבח ובגדולה.
כשהם נראים דרך התורה, שישראל מקיימים, הם מופיעים לפני ה׳ בשבח ובגדולה. התורה פועלת כמראה הזאת ומגדילה בעיני ה׳ את ערכם של ישראל.
וזהו ומי כעמך ישראל7 גוי אחד בארץ פי׳ שהם ממשיכים להיות שורה ומתגלה בחי׳ הוי״ה אחד שיהיה שורה בארץ התחתונה.
וזהו [פירוש] ״ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ״: הם ממשיכים את בחינת הוי׳ אחד, כדי שתשרה ותתגלה בארץ התחתונה.
הפסוק ״ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ״ מתפרש כתיאור של שליחות ישראל: להמשיך את אחדות הוי׳ למטה, כך שתשרה ותתגלה בארץ התחתונה ביותר. ישראל הם ״גוי אחד״ מפני שהם מביאים את אחדות ה׳ אל תוך העולם.
הפסקה מסבירה שכאשר ה׳ מביט בעולם ״מן השמים״, כלומר דרך התורה, ישראל נראים בעיניו יקרים וגדולים, בדומה לחפץ המשתקף במראה צלולה ומוגדל בה. עבודתם ממשיכה את אחדות ה׳ אל הארץ.
״אספקלריא המאירה״ הוא הביטוי התלמודי לנבואתו הצלולה של משה, בניגוד ל״אספקלריא שאינה מאירה״ של שאר הנביאים. הנחת אדמו״ר האמצעי, המובאת בהערות על הפסקה הראשונה, קושרת את שתי הקריאות של ״נראה אור״ לשני סוגי האספקלריא הללו.
מראי מקומות
- 1השקיפה ממעון קדשיך · Deuteronomy 26:15
- 2מן השמים שם מים · ראה בלקו״ת שה״ש יד, א בפי׳ מן השמים.
- 3שם מים · Chagigah 12a
- 4בחי׳ התורה שנמשלה למים · בספר המאמרים תש״ח שם: [שנאמר הוי כל צמא לכו למים כו׳ שזה קאי על בחי׳ התורה כו׳].
- 5אנחנו עם בני ישראל נתראים לפניו לדבר חשוב · מובא באוה״ת פ׳ בלק ע׳ א׳כח. ע״ש.
- 6נפתחו השמים · Ezekiel 1:1
- 7ומי כעמך ישראל · I Chronicles 17:21
9והנה ארז״ל [אמרו רבותינו זכרונם לברכה] מצות צריכות כוונה1 היינו כוונת הלב רעותא דלבא להמשיך אא״ס [אור אין סוף] ב״ה ממקורא דכולא שיומשך ויתגלה בבחי׳ חכמ׳ [חכמה] וחסד.
חז״ל אמרו: ״מצות צריכות כוונה״. הכוונה היא כוונת הלב, רעותא דלבא (re'usa d'liba) [רצון הלב], להמשיך את אור אין סוף, ברוך הוא, ממקור הכול, כדי שיימשך ויתגלה בבחינת חכמה וחסד.
הכלל של חז״ל שמצוות צריכות כוונה מתפרש כאן כרצון הלב להמשיך את אור אין סוף ממקורו אל חכמה וחסד. המצווה היא הצינור, והכמיהה שבלב היא שמניעה את האור לעבור דרכו.
וזהו בחי׳ הזהב שהזהב הוא מנוצץ כעין ניצוצי וגחלי אש לוחשות. וכך צריך להיות בחי׳ רעותא דלבא ברשפי אש האהבה.2
וזו בחינת הזהב: הזהב מנצנץ כמו ניצוצות וגחלים לוחשות של אש. כך גם רעותא דלבא צריכה להיות בלהט אש האהבה.
לכן המנורה עשויה זהב: הזהב מנצנץ כמו גחלים לוחשות. כך גם הרצון שבלב בעת קיום מצווה צריך לבעור באש האהבה.
והיינו כשיקיים מארז״ל [מאמר רבותינו זכרונם לברכה] בכל יום3 יהיו בעיניך כחדשים. דהיינו כשישים אל לבו ויתבונן במוחו ושכלו מ״ש אני ראשון ואני אחרון.4 ואני הוי״ה לא שניתי5 ואתה הוא קודם שנברא העולם כו׳.
וזהו כאשר מקיימים את דברי חז״ל: ״בכל יום יהיו בעיניך כחדשים״. כלומר, כאשר אדם נותן את הדברים אל לבו ומתבונן במוחו ובשכלו במה שנאמר: ״אני ראשון ואני אחרון״, ״ואני הוי׳ לא שניתי״, ו״אתה הוא קודם שנברא העולם״ וכו׳.
האש הזאת מתעוררת כאשר מקיימים את ההוראה שדברי התורה יהיו בעיניו של אדם חדשים בכל יום: מתבוננים בכך שה׳ הוא ״אני ראשון ואני אחרון״, ״ואני הוי׳ לא שניתי״, והוא אותו הדבר כפי שהיה ״אתה הוא קודם שנברא העולם״. העולם אינו מוסיף לו דבר.
וזהו פי׳ הא׳ של בשמים ובארץ דהיינו שמשפיל א״ע [את עצמו] לתוך בחינת שמים וארץ:
וזהו הפירוש הראשון של ״בשמים ובארץ״: שהוא משפיל את עצמו אל תוך הבחינה של שמים וארץ.
זהו הפירוש הראשון לביטוי ״בשמים ובארץ״: מאחר שהבריאה אינה משנה דבר בה׳, הרצון הלוהט שבלב, הממשיך את אורו אל השמים והארץ, מעורר אותו להשפיל את עצמו ולהיכנס לתוכם.
הפסקה מסבירה שיש לקיים מצווה מתוך הרצון הלוהט שבלב — ״הזהב״ של המנורה — המתעורר מתוך ההתבוננות בכך שה׳ נשגב ואינו משתנה. בכך מסתיים הפירוש הראשון לכך שה׳ משפיל את עצמו אל השמים והארץ.
ההתבוננות ב״ואני הוי׳ לא שניתי״ מבהירה שהבריאה היא ירידה גמורה מבחינת ה׳, ואינה דבר שהוא זקוק לו; הידיעה הזאת מלבה את האהבה הכמהה להמשיך אותו למטה. הביטוי ״אתה הוא קודם שנברא העולם״ לקוח מתפילת שחרית.
מראי מקומות
- 1מצות צריכות כוונה · Berakhot 13a:22–25
- 2שהזהב הוא מנוצץ . . ברשפי אש האהבה · מובא ביהל אור ע׳ עג.
- 3בכל יום יהיו בעיניך כחדשים · רש״י דברים ו, ו. בשם הספרי.
- 4אני ראשון ואני אחרון · Isaiah 44:6
- 5ואני הוי״ה לא שניתי · Malachi 3:6
הכתר, העבד והסיבה לירידה ¶10–14
10וביאור פי׳ הב׳ שבחינת שמים וארץ הוא הגורם ההשפלה יובן עם מ״ש וגלה על ראשה1 שפי׳ גולה הוא מלשון גולת הכותרת23 שהיא בחי׳ כתר למעלה מן הראש. והיינו בחי׳ כתר מלכות עטרת תפארת.
והביאור לפירוש השני, שלפיו בחינת שמים וארץ היא הגורמת להשפלה, יובן ממה שכתוב ״וגלה על ראשה״: ״גולה״ [קערה] היא מלשון ״גולת הכותרת״ [העיטור שבראש כותרת העמוד], שהיא בחינת כתר שמעל הראש. כלומר, בחינת כתר מלכות, עטרת תפארת.
הפירוש השני, שלפיו שמים וארץ הם הגורמים להנמכת ה׳, מתחיל מהקערה שבמנורת זכריה, המתוארת במילים ״וגלה על ראשה״. ״גולה״ מתפרשת כעיטור המעוגל שבראש כותרת העמוד, כתר שמעל הראש: כתר מלכות, הכתר המלכותי, שהוא בקבלה מלכות ככתר של תפארת. בלקוטי תורה, שיר השירים, אדמו״ר הזקן מפנה לקטע הזה ומסביר שהביטול של הרצון ב״נעשה״ וב״נשמע״ נקרא כתר.
הפסקה מציגה את הפירוש השני של ״על שמים ועל ארץ״ באמצעות פירוש הקערה שבמנורה ככתר שמעל הראש, הכתר של מלכות.
בקבלה, מלכות היא ״עטרת בעלה״ (משלי י״ב:ד׳), עטרת תפארת, ושורשה בכתר. הפסקאות הבאות מסבירות שכתר זה נוצר מקבלת ישראל את מלכות ה׳. בהערת קה״ת להשוואה של רש״י מצוין הושע ט״ו:י״ט; רש״י עצמו מציין יהושע ט״ו:י״ט.
מראי מקומות
- 1וגלה על ראשה · Zechariah 4:2
- 2מלשון גולת הכותרת · I Kings 7:41–42
- 3גולת הכותרת · I Kings 7:41
11והענין כי זה כלל גדול בעבודת ה׳ שהעבודה שמצד הרצון והבחירה שמחמת השגת המשכילים קרבת אלקים כי טוב אין זו נק׳ בשם עבודת עבד
והעניין הוא [שזהו] עיקרון גדול בעבודת ה׳: עבודה הנובעת מרצונו ומבחירתו של האדם, מתוך הבנתם של בעלי השכל ש״קרבת אלקים כי טוב״, אינה נקראת ״עבודת עבד״.
עבודה הנובעת מהבנתו של האדם, מפני שהוא תופס ש״קרבת אלקים כי טוב״ (לשון תהילים עג), עדיין אינה עבודת עבד. היא עדיין נשענת על רצונו ועל שיקול דעתו שלו.
כי עיקר העבודה היא לקבל עליו עול מ״ש שהיא למעלה מן הטעם והדעת המושג וכמ״ש שום תשים עליך מלך1
כי עיקר העבודה הוא לקבל על עצמו עול מלכות שמים, שהוא למעלה מן הטעם והדעת שאפשר להשיג, כמו שכתוב: ״שום תשים עליך מלך״,
עיקר העבודה הוא קבלת מלכותו של ה׳ מעבר לטעם ולדעת, כפי שהתורה מצווה: ״שום תשים עליך מלך״.
וכמארז״ל [וכמאמר רבותינו זכרונם לברכה] בטל רצונך מפני רצונו23 שיהיה לו ביטול רצון וכאלו אין לו רצון אחר כלל רק לקיים מה שמצוה עליו השי״ת [השם יתברך] ובקבל׳ [ובקבלה] זו אתכפיי׳ [אתכפייא] סט״א [סטרא אחרא]4 ואסתלק יקרא דקוב״ה [דקודשא בריך הוא] כו׳.
וכפי שאמרו חז״ל ז״ל: ״בטל רצונך מפני רצונו״ — שיהיה לאדם ביטול הרצון, כאילו אין לו כלל רצון אחר מלבד לקיים את מה שה׳ מצווה עליו. בקבלה זו נכנעת הסטרא אחרא (הצד האחר, המתנגד לקדושה), וכבודו של הקב״ה מתעלה, כמאמר ״אתכפיי׳ סט״א ואסתלק יקרא דקוב״ה כו׳״.
המאמר ״בטל רצונך מפני רצונו״ שבמשנה פירושו שלא יהיה לאדם רצון משלו, מלבד לעשות את מה שה׳ מצווה. קבלה כזאת מכניעה את הסטרא אחרא, הצד המתנגד לקדושה, ובכך מעלה את כבודו של ה׳, כפי שמלמד הזהר.
הפסקה מציגה עיקרון גדול בעבודת ה׳: עבודה אמיתית היא קבלת מלכותו של ה׳ מעבר לטעם ולדעת, וביטול רצונו של האדם מפני רצונו; כך נכנעת הסטרא אחרא וכבודו מתעלה.
על פי תורת הזהר על אתכפיא [הכנעת הצד האחר], כשנכנעת הסטרא אחרא עולה כבודו של ה׳ בכל העולמות. כאן קבלת העול, ולא התענוג השכלי, היא שמביאה לכך.
מראי מקומות
- 1שום תשים עליך מלך · Deuteronomy 17:15
- 2בטל רצונך מפני רצונו · אבות ב, ד.
- 3בטל רצונך מפני רצונו · Pirkei Avot 2:4
- 4אתכפיי׳ סט״א · Zohar II, 128b
12וזהו ברוך אתה הוי״ה אמ״ה [אלקינו מלך העולם] שנמשך להיות בחי׳ מלכותו על העולם מחמת ביטול רצון להיות עבד לו. ואזי נמשך מלמעלה להיות בחי׳ מלך כי אין מלך בלא עם.1
וזהו [פירוש] ״ברוך אתה הוי׳ אמ״ה״: שמדרגת מלכותו על העולם נמשכת מכוח ביטול הרצון להיות עבד לו. ואז נמשכת מלמעלה בחינת מלך, כי ״אין מלך בלא עם״.
המילים ״אמ״ה״ שבברכה מבטאות את מלכותו של ה׳, והיא באה מכך שאנשים מבטלים את רצונם כדי להיות עבדיו: ״אין מלך בלא עם״. בליקוטי תורה, בפרשת ואתחנן (כפי שמצטטת הערת קה״ת), המילה ״עם״, שפירושה ״אנשים״, מוסברת כנגזרת מ״עוממות״, כלומר ״עמימות״: מדובר בישות נפרדת שלמרות זאת מניחה את רצונה לגמרי בצד, וכל דבר שאין בו ביטול הרצון אינו נקרא עבודה כלל.
וזהו כי לי בני2 ישראל עבדים פירושו שע״י שיהיו בבחי׳ עבדים אזי יהיו לי ואזי יומשך גילוי אור א״ס ב״ה ממקורא דכולא.
וזהו [פירוש] ״כי לי בני ישראל עבדים״: כלומר, על ידי שיהיו בבחינת עבדים, יהיו אז ״לי״, ואז תימשך התגלות אור אין סוף ברוך הוא ממקור הכול.
״כי לי בני ישראל עבדים״ מתפרש כאן כסיבה ותוצאה: בזכות היותם עבדים הם נעשים ״לי״, ובאמצעות כך מתגלה אור אין סוף ממקור הכול.
הפסקה מבארת שמלכותו של ה׳ על העולם, ועמה גילוי אור אין סוף, נמשכים מכוח ביטול רצונם של ישראל כעבדיו.
״אין מלך בלא עם״ הוא עיקרון חסידי יסודי: מלכות זקוקה לנתינים נפרדים, אך כאלה שמקבלים על עצמם את מלכותו מרצונם. הערת קה״ת מצטטת את לקוטי תורה, המפרש את ״עם״ מלשון ״עוממות״: ישויות נפרדות שמבטלות את רצונן לחלוטין.
מראי מקומות
- 1אין מלך בלא עם · נסמן לעיל ה, א. לקמן נג, ד. מה שמבואר כאן בענין ביטול רצון, מצויין בלקו״ת ואתחנן יא, ג: דאין מלך בלא עם לשון עוממות שהוא יש ודבר ואעפ״כ מבטל רצונו מכל וכל, וכל דבר שאינו בביטול הרצון אינו נק׳ עבודה כלל (ועמ״ש בפ׳ שלח ע״פ ועתה יגדל, וע״פ כי עמך מקור חיים). ע״כ.
- 2כי לי בנ״י עבדים · Leviticus 25:55
13וזהו המשפילי לראות בשמים ובארץ1 פי׳ שע״י בחי׳ שמים וארץ שהם בחי׳ תושב״כ [תורה שבכתב] ותורה שבע״פ [שבעל פה]
וזהו [פירוש] ״המשפילי לראות בשמים ובארץ״: באמצעות הבחינה של שמים וארץ, שהם התורה שבכתב והתורה שבעל פה,
כעת מיושם הפירוש השני: ״שמים וארץ״ הם התורה שבכתב והתורה שבעל פה, והם הגורמים לה׳ להשפיל את עצמו.
ופעמים שהם נקראים בחינת תורה ותפלה ועי״ז גורם ירידת והמשכת אור א״ס ב״ה כי התפלה היא מבחי׳ ארץ שהיא בחי׳ ביטול רצון להיות כעפר.
ולפעמים הם נקראים תורה ותפילה; ובאמצעותם [האדם] גורם לירידה ולהמשכה של אור אין סוף, ברוך הוא. שכן התפילה היא בבחינת ארץ, והיא בחינת ביטול הרצון, להיות כעפר.
לפעמים שמים וארץ נקראים תורה ותפילה. התפילה היא ״ארץ״ משום שהיא מבטאת את ביטול הרצון, להיות כעפר הארץ; באמצעות התורה והתפילה נמשך אור אין סוף.
הפסקה משלימה את הפירוש השני: שמים וארץ הם תורה ותפילה, או התורה שבכתב והתורה שבעל פה, ובאמצעותם האדם גורם לירידתו של אור אין סוף.
״להיות כעפר״ מהדהד את תפילת ״ונפשי כעפר לכל תהיה״, הנאמרת בסיום תפילת העמידה. הארץ מקבלת הכול ואינה תובעת דבר לעצמה; זהו הביטול שבתפילה.
מראי מקומות
- 1המשפילי לראות בשמים ובארץ · Psalms 113:6
14וזהו ענין הצעקה במרירות צעק לבם1 ויצעקו אל2 ה׳ בצר להם ועי״ז ופרעה הקריב3 כי ע״י אתעדל״ת [אתערותא דלתתא] מעומק׳ [מעומקא] דלבא במרירו׳ נפשו מפנימיות נקודת הלב אזי אתכפיי׳ [אתכפייא] סט״א [סטרא אחרא] ואסתלק יקרא דקוב״ה [דקודשא בריך הוא] וכו׳
וזהו עניין הזעקה מתוך מרירות: ״צעק לבם״, ״ויצעקו אל ה׳ בצר להם״, ועל ידי כך ״ופרעה הקריב״ (כלומר, פרעה קירב). שכן על ידי אתערותא דלתתא מעומק הלב, מתוך מרירות הנפש הנובעת מפנימיות נקודת הלב, נכפפת הסטרא אחרא, וכבודו של הקדוש ברוך הוא מתעלה וכו׳.
זעקה מרה מעומק הלב היא אתערותא דלתתא שכופפת את הסטרא אחרא. בפשט הכתוב בספר שמות, ״ופרעה הקריב״ מתאר את התקרבותו של פרעה אל המחנה שעל שפת הים; המדרש (שמות רבה 21:5, שאליו מפנה הערת קה״ת) דורש את המילה ״הקריב״ במשמעות ״קירב״: פרעה קירב את ישראל לתשובה, שכן מפחדם נשאו את עיניהם אל אביהם שבשמים והתפללו — תפילה שהייתה טובה ממאה תעניות.
וכן ע״י התורה והמצות אשר קדשנו במצותיו שהעלנו בקדש העליון כו׳ כמ״ש במ״א רוח אייתי רוח4 ואמשיך רוח ה׳ וגילוי אור א״ס ב״ה ממקורא דכולא.
וכן על ידי התורה והמצוות, ״אשר קדשנו במצותיו״, שהרי הוא העלה אותנו אל הקדושה העליונה וכו׳. וכפי שמבואר במקום אחר: ״רוח אייתי רוח ואמשיך רוח״ — רוח ה׳ וגילוי אור אין סוף ברוך הוא ממקור הכול.
גם התורה והמצוות מעלות את האדם אל הקדושה העליונה. כפי שאומר הזוהר, ״רוח אייתי רוח ואמשיך רוח״ — רוח מלמטה מביאה רוח מלמעלה, וכך נמשכת ממקורה התגלות אור אין סוף.
הפסקה מוסיפה שהאור האלוקי נמשך מלמעלה למטה הן באמצעות זעקה מרה מעומק הלב והן באמצעות התורה והמצוות.
הנקודה הפנימית שבלב היא הליבה העמוקה ביותר של הנשמה; מרירות הבאה ממנה אינה עצבות, אלא כאב הנשמה על ריחוקה מה׳, והיא שוברת את אחיזתה של הסטרא אחרא.
מראי מקומות
- 1צעק לבם · Lamentations 2:18
- 2ויצעקו אל ה׳ בצר להם · Psalms 107:6
- 3ופרעה הקריב · Exodus 14:10
- 4כמ״ש במ״א רוח אייתי רוח · Zohar II, 162b
עצי הזית והתשובה ¶15–17
15וזהו בחי׳ מנורת זהב כו׳ בחי׳ שמאל וכמ״ש מצפון זהב לה, ביאתה1 כו׳. אך הגורם לבחי׳ ומדרגה רבה זו וביטול רצון זה. הנה כתיב ושנים זיתים עליה2 אחד מימין הגלה וא׳ על שמאלה.
וזוהי בחינת ״מנורת זהב כו׳״, בחינת שמאל, כפי שנאמר: ״מצפון זהב יאתה כו׳״. אך מה גורם לבחינה ולמדרגה רבה זו, ולביטול רצון זה? הרי כתוב: ״ושנים זיתים עליה אחד מימין הגלה וא' על שמאלה״.
הביטול הלוהט שתואר קודם הוא ה״זהב״ של המנורה, השייך לצד שמאל. בלקוטי תורה, בהעלותך, מסביר אדמו״ר הזקן שזהב הוא יראה, ולכן הוא נקרא שמאל; יראה זו נובעת מהתבוננות בגדולתו של אין סוף. כעת הוא שואל מה גורם למדרגה רבה זו, ומצביע על שני עצי הזית שמשני צדי המנורה.
הפסקה מזהה את העבודה הלוהטת עם הזהב שבמנורה, ומציגה את שני עצי הזית כגורם המביא לכך.
בקטע המצוין בהערות בלקוטי תורה, הזהב מזוהה עם יראה, ולכן הוא שייך לצד שמאל.
מראי מקומות
- 1מצפון זהב יאתה · Job 37:22
- 2ושנים זיתים עלי׳ · Zechariah 4:3
16וכתוב אחד אומר אשר הם מריקים הזהב1 פי׳ שע״י2 נמשך בחי׳ הזהב והם הם בחי׳ התורה והמצות בשרשם שמהם נשפע בחינת התעוררות בנצוץ אלקות שבאדם
ופסוק אחר אומר: ״אשר הם מריקים הזהב״, כלומר, שעל ידם נמשכת בחינת הזהב. והם בחינת התורה והמצוות בשורשן, שמהן נמשכת התעוררות בניצוץ אלקות שבאדם,
עצי הזית ״הם מריקים הזהב״: הם שורשי התורה והמצוות, המעוררים את ניצוץ האלקות שבאדם. מהם נמשך הזהב של האהבה הבוערת.
לעורר את האהבה כרשפי אש ומרירות על נפשו מעומקא דלבא בצר לו בגלותא במאסר הגוף ולהיות כלתה נפשו להשתפך אל חיק אביה3 בכלות הנפש לצאת מנרתקה.
לעורר אהבה כרשפי אש, ומרירות על נפשו מעומק הלב, כשהוא נתון בצרה בגלות, במאסר הגוף; ושנפשו תכסוף להישפך אל חיק אביה, בכלות הנפש, ולצאת מנרתקה.
התעוררות זו מעוררת אהבה בוערת ומרירות על גלות הנפש בגוף, וכיסופים להישפך אל חיק אביה ולצאת ״מנרתקה״. בתניא, פרק 50, אדמו״ר הזקן מכנה אהבה זו ״כרשפי אש״, שמקורה בגבורות העליונות, והיא נעלית מאהבות אחרות כשם שזהב נעלה מכסף: מתוך התבוננות בגדולתו של אין סוף, הנפש משתוקקת לצאת ממאסרה בגוף ולהישפך אל חיק אביה.
הפסקה מסבירה ששורשי התורה והמצוות הם המעוררים בנפש אהבה בוערת וכיסופים מרירים — ה״זהב״ שממשיך את האור האלוקי.
הדימוי של הנפש המשתוקקת להישפך אל חיק אביה מפותח בתניא, פרק 50, שם מתוארת האהבה ״כרשפי אש״ שמקורה בצד שמאל.
מראי מקומות
- 1אשר הם מריקים הזהב · Zechariah 4:12
- 2שע״י · בבוך תניא-ברוק הגי׳: שעל ידם.
- 3להשתפך אל חיק אביה · תניא פרק נ. ראה גם לעיל כז, א, ולקמן סז, א וש״נ.
17וזהו כי עמך מקור חיים1 ר״ל [רוצה לומר] שמקור החיים והמשכות שפע אור אלקי בכל העולמות עליונים ותחתונים הוא בטל וטפל לגבי קוב״ה [קודשא בריך הוא] בכבודו ובעצמו
וזהו [פירוש] ״כי עמך מקור חיים״: כלומר, מקור החיים והמשכת השפע של האור האלוקי בכל העולמות, העליונים והתחתונים, בטל וטפל ביחס להקדוש ברוך הוא בכבודו ובעצמו.
כאן ניתנת תשובה לשאלה שפתחה את המאמר: הפסוק אומר שמקור החיים הוא ״עמך״, משום שהמקור הזה — השפע של האור לכל העולמות — אינו עצמותו של ה׳; הוא משני ובטל לפניו.
כי הקב״ה בכבודו ובעצמו אינו בגדר המשכה והשפע׳ כלל אלא שבאורך נראה אור דהיינו ע״י הארת אור התורה ומצות שהן הן בחי׳ אברין דמלכא שם בחי׳ המשכה להיות נראה אור ונתגלה בבחי׳ גילוי
הקדוש ברוך הוא בכבודו ובעצמו אינו שייך כלל לגדר של המשכה והשפעה; אלא ״באורך נראה אור״ — כלומר, באמצעות הארת אור התורה והמצוות, שהן ״אברין דמלכא״ [איברי המלך], נמשכת המשכה, כך שהאור נראה ומתגלה בגלוי.
הקב״ה עצמו נמצא מעבר לכל המשכה והשפעה. אלא שלפי הפירוש הראשון, ״באורך נראה אור״: באמצעות אור התורה והמצוות — ״אברין דמלכא״ [איברי המלך] — אורו נמשך למטה ונעשה גלוי.
וגם אנחנו נראה כי מאחר שעל ידינו מתראה האור הרי אנחנו נראים באור זה ומתגל׳ [ומתגלה] הארת קדוש׳ [קדושה / קדושת] ישראל כמ״ש ומי כעמך ישראל2 כו׳:3
וגם אנו ״נראה״: מכיוון שהאור נראה באמצעותנו, גם אנו נראים באור הזה, והארת קדושת ישראל מתגלה, כפי שנאמר: ״ומי כעמך ישראל כו׳״.
הפירוש השני הוא ״נראה״: מכיוון שהאור מתגלה באמצעות ישראל, גם ישראל נראים בו, וקדושת ישראל מאירה. בכך חוזרים אל ״ומי כעמך ישראל כו׳״.
הפסקה המסכמת עונה על שתי השאלות שפתחו את המאמר: מקור החיים הוא רק ״עמך״ — הוא אינו עצמותו של ה׳; ובאמצעות התורה והמצוות אורו נראה, וישראל נראים בתוך האור הזה.
תמליל מאמר הרבי משנת 5734 מוסיף שגם סוף הפסוק, ״גוי אחד בארץ״, שייך לכאן, ותוהה מדוע המאמר לא ציטט אותו בפסקה המסכמת: האם צנזור השמיט אותו, או שאדמו״ר הזקן אמר זאת כך. הביטוי ״גוי אחד בארץ״ הובא קודם לכן, בפסקה 8.
מראי מקומות
- 1כי עמך מקור חיים באורך נראה אור · Psalms 36:10
- 2ומי כעמך ישראל · I Chronicles 17:21
- 3וגם אנחנו נראה . . כמ״ש ומי כעמך ישראל כו׳ · בד״ה זה בספה״מ תשל״ד (הנחה) מוסיף: ”ויש להוסיף בזה דסיום הכתוב (מי כעמך ישראל) הוא גוי אחד בארץ, היינו שישראל הם למעלה מכל האומות [וצ״ע מדוע לא הובא סיום הכתוב בהדרוש, אם זהו מחמת השמטת הצנזור או שכך אמר רבינו הזקן בדיבור]”, ע״ש.
סיימת את המאמר?
סמן אותו כנלמד. הוא נספר לשבוע ולסיום של השנה.
בעבודה
יש לקיים את המצוות מתוך כוונה: רצונו הבוער של הלב להמשיך למטה את אור ה׳, המתעורר מהתבוננות בכך שהבריאה אינה משנה אותו, ולכן המצוות חדשות בכל יום. ומעל הכול, יש לקבל את מלכותו מעבר לשכל, לבטל את רצונך בפני רצונו, ולהניח לתפילה להיות ״ארץ״, נמוכה כעפר; לזעוק מעומק הלב על ריחוק הנשמה בגלות. כך אורו מתגלה בעולם וישראל נראים בו.
שאלות לשיחה
- מדוע נאמר בפסוק ״כי עמך מקור חיים״ ולא ״אתה מקור החיים״? מה הדבר מלמד על החיות הנמשכת לעולמות?
- כיצד יכול אותו אור לשרות במידה שווה על הצדיקים ועל הרשעים, ומה ההבדל בין אור מקיף לאור פנימי?
- מדוע רוממותו של ה׳ מותירה את העולמות ״ישנים״, וכיצד התורה והמצוות ״מעוררות״ אותו?
- המאמר אומר שעבודה מתוך הבנה עצמית עדיין אינה ״עבודת עבד״. מה מוסיפה קבלת מלכות ה׳?
- כיצד דימוי המראה מסביר את האופן שבו ישראל ״נראים״ כאשר ה׳ מביט באמצעות התורה?