כי עמך מקור חיים באורך נראה אור

המאמר פותח בפסוק מתהילים ומציין שאת הביטוי האחרון שלו, ״נראה אור״, אפשר להבין בשתי דרכים. המאמר כולו יראה ששני הפירושים נכונים.

לפי קריאה אחת, הביטוי אומר שהאור נעשה גלוי. לפי הקריאה השנייה, ״נראה״ הוא בגוף ראשון רבים, ולכן דוד המלך מדבר בשם ישראל: ״אנחנו״ נראה את האור.

אדמו״ר הזקן מוסיף שאלה שנייה: מדוע הפסוק אומר שמקור החיים נמצא ״עמך״, ולא פשוט ״אתה מקור החיים״? הניסוח רומז שמקור החיים הוא דבר הנמצא לצד ה׳, ולא עצמותו ממש. כדי להשיב על כך הוא פונה לחזון המנורה של זכריה.

זהו חזון הנביא: מנורת זהב, קערה מעליה, שבעה נרות, צינורות המזינים את הנרות ושני עצי זית לצדה. כל פרט בחזון יתפרש בהמשך.

המלאך מפרש לזכריה את החזון במילים ״זה דבר ה׳ אל זרובבל״. אדמו״ר הזקן מבין את ״דבר ה׳״ כמלכות, הנקראת גם כנסת ישראל, השורש הכללי שממנו באות כל נשמות ישראל. לכן המנורה מסמלת את מקור נשמות ישראל.

שבעת הנרות הם שבע המדות האלוקיות, ובהן אהבה, יראה והתפארות, המאירות בכל יהודי כמתנה מלמעלה, ולא כגמול על מאמציו. מכיוון שהאור רק מקיף את האדם ואינו נכנס לתוכו, הוא שורה גם על רשע.

המילה ״עליה״ מלמדת שהנרות נמצאים מעל המנורה ומקיפים אותה. ברמה זו כל יהודי שווה לטובה, כפי שאומרת הגמרא שהשכינה שורה בכל מקום שמתאספים בו עשרה, בלי תלות בזהותם.

הצינורות המזינים את הנרות הם ערוצים הממשיכים אור ממדרגות עליונות יותר ויותר, עד סובב כל עלמין, אל ההארה מלמעלה המאירה בכל יהודי. בכל מדרגה עליונה חוזר המבנה של שבע, ולכן הנרות ניזונים ממדרגות שגם הן ״על ראשה״.

המנורה היא ״כולה זהב״, וזהב שייך בקבלה לצד שמאל, לצד הגבורה. אדמו״ר הזקן אומר שכל המשכה מן המדרגות העליונות ביותר עוברת דרך בחינה זו, ומביא את הפסוק באיוב הקושר בין זהב לצפון, צד שמאל.

אדמו״ר הזקן מביא פסוק מתהילים המתאר את ה׳ כרם ונישא, ובכל זאת משפיל את עצמו כדי לראות בשמים ובארץ. הוא דורש את המילה ״שמים״ כ״שם מים״.

מים זורמים ממקום גבוה לנמוך, ולכן הם מסמלים אור הנמשך מסובב כל עלמין, שלמעלה מן העולמות, אל ממלא כל עלמין, החודר לתוכם. עבור ה׳ זו השפלה.

בפסוק נאמר ״לראות בשמים ובארץ״, באות בי״ת נוספת שפירושה ״בתוך״ או ״באמצעות״. לפי הפירוש הראשון, ה׳ משפיל את עצמו כדי לראות בתוך השמים והארץ.

לפי הפירוש השני, אות הבי״ת היא במשמעות ״באמצעות״: השמים והארץ הם עצמם הגורם להשפלתו של ה׳. בהמשך המאמר מוסבר מה משמעותם של ״שמים וארץ״ במובן זה.

אין לפרש את היות ה׳ ״מרום״ כגובה במרחב, שהרי הוא מקומו של עולם ואינו נתון בתוכו. הפסוק ״הנה מקום אתי״ והדרשה שה׳ הוא מקומו של עולם מלמדים זאת.

רוממותו היא רוממות במעלה: הוא למעלה מכל מדרגה בלי גבול, קדוש ונבדל מכלל העולמות.

העולמות נבראו באמצעות חכמה ונבנים באמצעות חסד, כפי שנאמר בשני פסוקים בתהילים. ה׳ נעלה אפילו מהחכמה והחסד העליונים, ואין להם כל השוואה אליו.

אפילו מדת ה״גדולה״ שבפסוק ״לך ה׳ הגדולה״ בטלה לפניו. ביחס לה׳ היא אינה ראויה כלל לשם ״גדולה״.

גם החכמה, השכל העליון ביותר, נחשבת בעיני ה׳ כעשייה גשמית, כפי שהפסוק מתאר את הבריאה באמצעות חכמה כ״עשייה״. לכן כשהאור אין סוף מתלבש בחכמה ובחסד ומתפשט בעולמות, זוהי ירידה גדולה.

אורו של ה׳ מתלבש בחכמה ובחסד באמצעות התורה והמצוות. הגמרא מתארת את ה׳ כמניח תפילין, מתפלל, מתעטף בטלית ולומד תורה, ומלמדת בכך שהמצוות קיימות למעלה כלבושיו של אור ה׳ עצמו.

הברכה אומרת ״אשר קדשנו במצוותיו״ ומדגישה שהן מצוותיו שלו. תיקוני הזוהר מלמד שרמ״ח מצוות עשה הן רמ״ח ״איברין דמלכא״.

לאיבר גשמי אין רצון משל עצמו והוא מאוחד לגמרי עם הנשמה המחיה אותו. כך גם המצוות מאוחדות לגמרי עם האור אין סוף עצמו.

באמצעות המצוות האור אין סוף נמשך ומתלבש בחכמה ובחסד. כאשר אדם מקיים מצווה למטה, הדבר מעורר תגובה מלמעלה; הזוהר מתאר זאת במילים ״רוח אייתי רוח ואמשיך רוח״.

שני פסוקים מבקשים מה׳ ״להביט מן השמים״, והפסוק השני מבקש ממנו לברך את ישראל. אדמו״ר הזקן יסביר מדוע הברכה תלויה בכך שה׳ מביט ״מן השמים״, ותחילה יבאר את רוממותו של ה׳.

״רם על כל גויים ה׳״: הפסוק קושר בין הגויים לרוממותו של ה׳. לפי הסבר זה, הגויים מקבלים את חיותם מהמדרגה שבה ה׳ נעלה לחלוטין מן העולמות ואין להם כל יחס אליו; שם העולמות בטלים לגמרי, ולכן אין מורגשת ביניהם הבחנה.

ממקור זה בא כוחן של האומות לשלוט בישראל בזמן הגלות, שהחכמים תיארו בדימוי של זרים הנמצאים בהיכלו של ה׳. הפסוק על השממית, החיה גם בארמון המלך מפני שאינה תופסת מקום, ממחיש כיצד דבר הנחשב לאין אינו נדחק החוצה.

כל העולמות הם כאין לפני ה׳. הפסוק ״כי נשגב שמו לבדו, רק הודו על ארץ ושמים״ פירושו שרק הארה קלושה מאורו קשורה לעולמות, בעוד שהוא עצמו נעלה מהם.

הזוהר אומר ״כד סליק קב״ה לעילא״, ואדמו״ר הזקן מפרש זאת כהסתלקות החיות מאותה הארה, בחזרה אל עצמותו של ה׳.

אז העולמות נחשבים כאין, והנהגת ה׳ אותם דומה לשינה. בשינה השכל מסתלק מן הגוף וחוזר למקורו, ורק הדמיון, שהוא עקבה בלבד, נשאר; כך גם נותר רק רושם קלוש מאור ה׳ המנהל את העולמות.

הפסוקים ״וייקץ כישן ה׳״ ו״עורה, למה תישן ה׳?״ מבקשים שהנהגת ה׳ לא תהיה עוד בבחינת שינה, אלא שעצמותו תתגלה בחכמה ובחסד, ופנימיות רצונו תאיר. התעוררות זו נעשית על ידי המשכת האור באמצעות התורה והמצוות.

כעת משיב אדמו״ר הזקן מדוע ברכת ישראל תלויה בכך שה׳ משקיף ״מן השמים״. ״שמים״ נדרש שוב כ״שם מים״, והמים הם משל שכיח לתורה; לכן, כשה׳ משקיף ״מן השמים״, פירוש הדבר שהוא משקיף דרך התורה.

כשה׳ מביט בעולם דרך התורה, ישראל נראים לפניו כדבר חשוב באמת, בניגוד למבט מרוממותו, שבו הכול נחשב לאין. זאת משום שכל השגה וגילוי של ה׳ באים באמצעות התורה.

התורה מתגלה וניתנה לנו. דברי יחזקאל ״נפתחו השמים ואראה מראות אלקים״ מתארים את האספקלריה המאירה של הנבואה, ואדמו״ר הזקן קושר את הבהירות הזאת ל״שמים״, כלומר לתורה.

מראת זכוכית טובה יכולה לגרום לדבר הנראה בה להיראות גדול ומשובח יותר מכפי שהוא נראה לעין ללא מראה. המשל מכין את הקרקע לטענה שבהמשך על האופן שבו ישראל נראים כשהם נראים דרך התורה.

כשהם נראים דרך התורה, שישראל מקיימים, הם נראים לפני ה׳ לשבח ולגדולה. התורה פועלת כמראה שמעצימה את ערכם של ישראל בעיני ה׳.

הפסוק ״מי כעמך ישראל גוי אחד בארץ״ מתפרש כתיאור של תפקיד ישראל: להמשיך את אחדות הוי׳ למטה, כדי שתשרה ותתגלה בארץ התחתונה ביותר. ישראל הם ״גוי אחד״ מפני שהם מביאים את אחדות ה׳ אל תוך העולם.

דברי חז״ל שמצוות צריכות כוונה מתפרשים כאן כרצון הלב להמשיך את אור אין סוף ממקורו אל תוך חכמה וחסד. המצווה היא הצינור; הכיסופים שבלב הם שמניעים את האור לעבור דרכו.

לכן המנורה עשויה זהב: הזהב נוצץ כמו גחלים לוחשות. כך גם רצון הלב בקיום מצווה צריך לבעור באש האהבה.

אש זו מתעוררת כאשר מקיימים את ההוראה שדברי התורה יהיו בעיניך חדשים בכל יום. הדבר נעשה על ידי התבוננות בכך שה׳ הוא ״ראשון ואחרון״, למעלה מכל הגבלה של זמן.

ה׳ אינו משתנה: הוא אותו דבר לפני בריאת העולם ואחריה, ולכן העולם אינו מוסיף לו דבר. ההכרה בכך שאורו נכנס בכל זאת לשמים ולארץ מובילה לפירוש הראשון של ״משפיל לראות בשמים ובארץ״: ה׳ משפיל את עצמו לתוכם.

הפירוש השני, שלפיו השמים והארץ הם הגורמים להשפלת ה׳, מתחיל מן הגולה שעל ראשה של המנורה בחזון זכריה. ״גולה״ נדרשת כגולת הכותרת של עמוד — כתר שמעל הראש — והיא כתר של מלכות, הכתר שמלכות עושה לתפארת.

עבודה הנובעת מהבנתו של אדם, משום שהוא תופס שקרבת ה׳ טובה, עדיין אינה עבודת עבד. היא נשענת עדיין על רצונו ועל שיקול דעתו שלו.

עיקר העבודה הוא לקבל את מלכות ה׳ מעבר להגיון, כפי שמצווה התורה: ״שום תשים עליך מלך״.

״בטל רצונך מפני רצונו״ שבמשנה פירושו שלאדם אין רצון משלו מלבד לעשות את מה שה׳ מצווה. קבלה כזאת כופה את הסטרא אחרא, הצד המתנגד לקדושה, ומרוממת את כבוד ה׳, כפי שמלמד הזוהר.

נוסח הברכה ״מלך העולם״ מבטא את מלכות ה׳, והיא נוצרת כאשר בני האדם מבטלים את רצונם כדי להיות עבדיו. כמאמר, אין מלך בלא עם; לכן קבלת העם היא שעושה את ה׳ למלך.

״בני ישראל עבדים לי״ מתפרש כאן כסיבה ותוצאה: בכך שהם נעשים עבדים, הם נעשים ״לי״, ועל ידי כך מתגלה אור אין סוף ממקור הכול.

כעת מיושם הפירוש השני: ״שמים וארץ״ הם תורה שבכתב ותורה שבעל פה, ועל ידם ה׳ משפיל את עצמו.

לעיתים שמים וארץ נקראים תורה ותפילה. התפילה היא ״ארץ״ מפני שהיא מבטאת את ביטול הרצון, להיות כעפר הארץ; ועל ידי התורה והתפילה נמשך אור אין סוף.

הצעקה המרה מעומק הלב היא אתערותא דלתתא, הכופה את הסטרא אחרא. אדמו״ר הזקן מביא פסוקים על צעקתם של ישראל בעת צרתם ועל ״ופרעה הקריב״, שהמדרש מפרש שפרעה קירב את ישראל לתשובה באמצעות הפחד שהטיל בהם.

גם התורה והמצוות מעלות את האדם אל הקדושה העליונה. כפי שאומר הזוהר, רוח מלמטה מביאה רוח מלמעלה, וכך נמשך גילוי אור אין סוף ממקורו.

ביטול הרצון הלוהט שתואר קודם הוא ה״זהב״ של המנורה, בחינת שמאל. כעת שואל אדמו״ר הזקן מה גורם למדרגה הנעלה הזאת, ומצביע על שני עצי הזית העומדים משני עברי המנורה.

עצי הזית ״מריקים זהב״: הם שורשי התורה והמצוות, המעוררים את הניצוץ האלוקי שבאדם. מהם נמשך הזהב של האהבה הלוהטת.

התעוררות זו מעוררת אהבה כרשפי אש ומרירות על גלות הנשמה בגוף, וכן כמיהה להשתפך אל חיק אביה ולצאת מנרתקה. הנשמה שבגוף היא כאסירה המתגעגעת לשוב הביתה.

כאן באה התשובה לשאלה שבפתיחה: הפסוק אומר שמקור החיים הוא ״עמך״, משום שמקור זה — השפע של האור לעולמות — אינו עצמותו של ה׳. הוא משני ובטל לפניו, ואילו ה׳ עצמו נעלה מכל המשכה שהיא.

״באורך נראה אור״ הוא הפירוש הראשון: באמצעות אור התורה והמצוות, שהן ״איברין דמלכא״, נמשך אורו העצמי של ה׳ ונעשה גלוי לעין.

הפירוש השני הוא ״אנחנו נראה״: מכיוון שהאור מתגלה על ידי ישראל, גם ישראל נראים בו וקדושתם מאירה. כך חוזרים למילים ״ומי כעמך ישראל״.