ביאור על הנ״ל

כותרת זו מציינת שהמשך הדברים הוא ביאור — מאמר נוסף שמפתח בהרחבה את הרעיונות שבמאמר שקדם לו. המאמר הקודם פותח בקביעה שאת נר חנוכה מניחים משמאל לפתח, כדי שהמזוזה תהיה מימין, וביאור זה מסביר את הקביעה הזאת.

הביאור מציג את הנושא שלו: הכלל שלפיו נר חנוכה עומד בצד שמאל של הפתח והמזוזה בצד ימין. לאחר מכן הוא מציג את ההבחנה המרכזית: המצוות פועלות ״מלמטה למעלה״, כאשר האדם מעלה את העולם הגשמי אל ה׳, ואילו התורה פועלת ״מלמעלה למטה״, כאשר חכמת ה׳ יורדת אל האדם.

שתי התנועות נפגשות כמו שני אנשים על סולם, האחד עולה והאחר יורד, והם נפגשים באמצע. שאר הביאור מסביר כיצד התנועה כלפי מעלה של המצוות והתנועה כלפי מטה של התורה מתחברות.

שני פסוקים מתארים לכאורה את הבריאה בדרכים שונות. אחד אומר שה׳ עשה כל מה שחפץ בו, כאילו הבריאה נבעה מרצונו; האחר אומר שהשמים נעשו בדבר ה׳, כלומר באמצעות דיבור.

אדמו״ר הזקן מיישב בין הפסוקים: דבר ה׳ הביא לידי מציאות את החומר הגולמי של כל דבר, ואילו הצורה והתבנית המסוימות שלו נובעות מחפצו. הרצון לצורה מתממש באמצעות חכמה, כפי שאומר הפסוק השלישי: ״כולם בחכמה עשית״.

החכמה קשורה כאן לגבורות, לכוחות הריסון והמידה, משום שהענקת צורה ייחודית לכל דבר פירושה חלוקה והגדרה. היא מציבה גבולות בין צורה אחת לאחרת, עד לפרטיו של כל מין.

שורש החכמה המבחינה בין הדברים נמצא למעלה עוד יותר, במה שמכונה בקבלה בוצינא דקרדוניתא: כוח המדידה הקדום, ״קו המידה״ המתווה את ממדיו של כל דבר שעתיד להתקיים. הפסוק על ה׳ המודד את המים בשעלו מתאר את אותה מדידה אלוקית. היא מתגלה תחילה בחכמה דאצילות, המכונה אור אבא, ושם כבר נוכח ״מה רבו מעשיך״ — ריבוי גדול של פרטים.

אף שהפרטים רבים, בחכמה הם קיימים יחד, כלולים באחד. כך גם שכלו של אדם יכול לקלוט רעיונות רבים ברגע אחד, אך ביטוים במילים, בזה אחר זה, עשוי להימשך שעה או שעתיים.

כך גם כל צורות הבריאה כלולות יחד בחכמה, והן פורטו באמצעות עשרת המאמרות שבהם נברא העולם. ובכל זאת יש רק עשרה מאמרות, מפני שהדיבור העביר את הבריאה בקטגוריות רחבות, ולא פרט אחר פרט.

הדיבור נחוץ כדי שדברים נבראים יוכלו להתקיים כיש, כלומר כבעלי קיום משלהם. חכמה דאצילות, ואפילו ז״א — בחינת שם הוי׳ — אינם יכולים ליצור קיום כזה, משום ששם הכול עדיין מאוחד לחלוטין עם אין סוף: ״הוא וחיותיו אחד״.

מציאות נפרדת מתחילה רק במלכות של אצילות, מלכותו של ה׳, הנמשלה לדיבורו של מלך השולט באחרים. מלכות של אצילות יורדת ונעשית עתיק — המקור הפנימי והנעלה ביותר — של עולם הבריאה, העולם הראשון שבו יש נבראים נפרדים; המדרגה הנמוכה ביותר בעולם העליון נעשית המדרגה הגבוהה ביותר בעולם התחתון.

ובכל זאת, הוי׳ — שמו של ה׳ כפי שהוא למעלה מהעולם ומקיים את הכול — שולט במלכות, כדי שהנבראים הבאים לידי מציאות יתבטלו לפניו. המלאכים, ״צבא השמים״, משתחווים בביטולם; זהו כלות הנפש, געגוע עז כל כך עד שהנפש כלה אל מקורה.

גם השמש והירח ״משתחווים״ — לא רק ברוחניות אלא בגופם ממש — בכך שהם סובבים בלי הפסק במסלולם שנקבע להם. ביטול זה נובע מרצונו של ה׳, המשתלשל דרך חכמה של אצילות, אחר כך דרך החכמה שבמלכות של אצילות, עד שהוא מתלבש בשלושת העולמות התחתונים: בריאה, יצירה ועשייה.

הפסוק ״גבוה מעל גבוה שומר״ מתפרש כשרשרת של השגחה: כל מדרגה מקבלת מן המדרגה שמעליה, עד הפסגה העליונה ביותר. כך רצונו של ה׳, הנמצא בראש השרשרת, מנהיג את כל מה שמתחתיו.

בהערת אגב מציין אדמו״ר הזקן שגם הפילוסופים מקבלים את קיומה של שרשרת כזאת של סיבות; אלא שהם מכירים רק את עשר המדרגות התחתונות. לפי האסטרונומיה של אותה תקופה, השמים מורכבים מגלגלים המקיפים זה את זה: שמונה גלגלים הנושאים את כוכבי הלכת ואת הכוכבים, וגלגל תשיעי, ״גלגל יומי״, הסובב את כל השמים פעם ביום.

אדמו״ר הזקן מפנה לפרדס — פרדס רימונים, ספר הקבלה של רבי משה קורדובירו — המתאר את מה שהפילוסופים הסכימו עליו, ובכלל זה מדרגה עשירית, ״גלגל השכל״. לדבריו, הם אינם מתיימרים להשיג מעבר לכך; אך גם לפי שיטתם אין דבר המונע את האפשרות שיש מדרגות נוספות למעלה מהם.

עובדי הכוכבים והמזלות טוענים שמאחר שאורו של ה׳ ירד דרך שכבות של העלם, באמצעות שם אלקים המצמצם ומסתיר אותו, העולם מוכרח להישאר כך. לפי השקפתם, לאחר שהטבע נקבע, הוא פועל מעצמו.

כנגד זאת נאמר: ״כי אני ידעתי כי גדול הוי׳״. ה״אני״ היודע הוא המלכות וכנסת ישראל, המכירות בכך שהוי׳ שולט בכל בחינות אלקים, כלומר, בכל מערכות הטבע. פרעה, שאמר ״לא ידעתי את הוי׳״, הכיר רק את אלקים — את ה׳ כפי שהוא נסתר בתוך הטבע.

הדברים ״ה׳ עזב את הארץ״ מבטאים את אותה תפיסה, שלפיה ה׳ עזב את העולם והניח לו להתנהל מעצמו. ההערה שבסוגריים דוחה תפיסה זו ומפנה לתניא, חלק ב׳: בריאת שמים וארץ יש מאין היא נס גדול יותר מקריעת הים, והעולם, כמו הים, מתקיים רק כל עוד כוחו של ה׳ פועל בו. מן האמונה השגויה הזאת נובעת ההתגרות: ״איה אלקיהם?״

האמת היא ש״כל אשר חפץ הוי׳ עשה״: שם הוי׳ הנעלה פועל בתוך הטבע עצמו. זהו ייחוד הוי׳ עם אלקים, הנקרא גם ייחוד הקדוש ברוך הוא ושכינתו: הוי׳ נמשך ומשתלב באלקים, וכך המציאות שנבראה מתבטלת לפני ה׳.

יחוד הוי׳ ואלקים יכול להתרחש בשתי דרכים. בדרך הראשונה הוי׳ יורד לתוך אלקים; הדבר נקרא שילוב הוי׳ באלקים, שבו אותיות שני השמות מתחלפות זו בזו ויוצרות שם משולב אחד.

בצירוף זה האל״ף, האות הראשונה של אלקים, קודמת ליו״ד, האות הראשונה של הוי׳. הדבר מראה שאלקים נמצא בחיצוניות ומלביש בתוכו את הוי׳. הדרך השנייה היא ההפך: אלקים עולה למעלה.

כאשר אלקים עולה ונכלל בהוי׳, היו״ד קודמת לאל״ף, והדבר מראה שהוי׳ הוא המוביל כעת ואלקים נכלל בו. אדמו״ר הזקן מציין שהדרך השנייה, עליית אלקים, היא הדרך הנעלית יותר.

הטעם הוא שכדי שהוי׳ ירד ויתלבש באלקים נדרשים צמצומים רבים, כדי שיוכל להתלבש ביש, במציאות הנבראת. אך כאשר אלקים עולה ונכלל בהוי׳, הוא מתעלה לבחינת אין — ה״אין״ האלוקי שמעבר לכל מציאות מוגדרת.

הפסוק ״כי נר מצוה ותורה אור״ מורכב משני חלקים המתאימים לשתי התנועות: המצוה, שהיא הנר, היא העלאה; והתורה, שהיא האור, היא המשכה. כדי לבאר זאת, אדמו״ר הזקן דן תחילה בטיבן של האותיות, היוצאות מחמשת מוצאות הפה.

האותיות אל״ף, חי״ת, ה״א ועי״ן נוצרות בגרון; קבוצות האותיות האחרות יוצאות מן החך, הלשון, השיניים והשפתיים. אך איברים אלה אינם מפיקים את האותיות כפי שכינור מפיק את הצליל שלו: בכינור אין מוזיקה כל עוד איש אינו מנגן בו, ורק אז הצליל נולד.

הדיבור שונה: האותיות כבר קיימות בנפש, שהיא ״מלאה אותיות״. כשהן מגיעות אל הפה, הן שמניעות את איברי הדיבור, ולא האיברים הם שיוצרים אותן.

האותיות קיימות בכמה רמות. אותיות המחשבה קשורות לבינה, ואותיות הדיבור למלכות. מה שנחשב ״דיבור״ במישור גבוה יותר הוא כמו ״מחשבה״ ביחס למישור שמתחתיו.

לכן דיבורם של המלאכים, כשהם קוראים זה לזה בשבח, הוא בבחינת מחשבת האדם. כל מדרגה מקבלת מזו שמעליה, עד למעלה מעלה: מה שהוא מחשבה עבור מדרגה נמוכה יותר אינו אלא דיבור ביחס למדרגה שמעליה, שהמחשבה שבה נעלמת עוד יותר.

לאחר שהראה שהאותיות קיימות עוד לפני הדיבור, אדמו״ר הזקן מתחקה אחר שורשן הנעלה יותר. גילוין מתחיל בחכמה, מדרגת הנפש הנקראת חיה: הפסוק אומר שהאדם היה לנפש חיה, וחיה היא מדרגת הנפש המקבילה לחכמה. אולם החכמה היא רק המקום שבו האותיות מתחילות להתגלות.

שורשן הנעלם של האותיות גבוה הרבה יותר, בכתר, המדרגה שמעל לשכל. הזוהר מכנה את האותיות ״כתרים עליונים״ ומתאר את האות כ״ף יורדת מעל כיסא כבודו של ה׳, ובכך מראה שהאותיות נמשכות מהמקום הנעלה ביותר.

האותיות אינן תוצר של השכל. אי אפשר להשיג באמצעות ההיגיון מהן האותיות מצד עצמן, או להסביר את הגייתן כאל״ף, בי״ת וגימ״ל כאילו הן נובעות מכוחות השכל עצמם.

האופן הנכון להבין זאת הוא שהאותיות נמשכות מבחינה שלמעלה מן השכל, והן נעשות לו לבוש. באמצעותן יכול השכל להבין ולהביע כל עניין בכל אחת משבעים הלשונות.

כל רעיון נתפס רק באמצעות אותיות, אך האותיות אינן הרעיון עצמו אלא לבושו. לכן אותו רעיון יכול להתלבש פעם במערכת אותיות אחת ופעם באחרת.

אפשר לבטא את אותו רעיון במילים שונות: בעלי התוספות והר״ן, שניים מפרשני התלמוד הקלאסיים, יכולים להביע אותו מהלך שכלי, כל אחד במילים משלו. מכאן שהאותיות אינן הרעיון עצמו; מקורן למעלה מן השכל, אף שהן מתגלות רק בתוכו.

מובא כאן משל: כוח ההולדה, שמקומו במוח, מתגלה באדם רק כשהוא מגיע לגיל מסוים. הטקסט מציין שני גילאים, שלוש־עשרה או תשע, ומפנה לתחילת הפרק השמיני במסכת סנהדרין, שם דן התלמוד בשאלה אם ילד בן תשע כבר יכול להוליד.

ייתכן ששכלו של הילד כבר התפתח בשלמות, ובכל זאת כוח ההולדה אינו מושלם עד שהוא מגיע לגיל הזה. השלמתו תלויה במאכל שהוא אוכל.

הראיה לכך היא הדין שלפיו בערב יום הכיפורים אין מאכילים את הכהן הגדול מאכלים המרבים את הזרע, כדי שלא ייטמא באותו יום. יש מאכלים המרבים את הזרע ואחרים הממעטים אותו, ולכן המאכל משפיע ישירות על כוח זה.

במאכלים עצמם אין כוח הולדה. רק כשהם מגיעים אל המוח ומחזקים אותו, כוח ההולדה מתהווה ונשלם.

כך הוא גם באותיות: הן באות ממדרגה שמעל לשכל, מדרגה שאינה יכולה להיתפס באותיות כלל. אך כשהן מגיעות אל השכל, השכל מתגלה באמצעותן.

לכן נאמר על מטטרון, מלאך בכיר, שהוא ״קושר כתרים לקונו״ מתפילותיהם של ישראל. אותיות התפילה עולות באמצעות המלאכים, שרבים מהם ממונים בכל היכל שמימי לקבל את התפילות, והזוהר אומר שהמלאך מנשק את התפילה.

הנשיקה מוסברת באמצעות משל: מי שמנשק מכניס את נשימתו במה שהוא מנשק. כך המלאך מכניס את נשימתו שלו, את החיות שלו, באותיות התפילה.

כך המלאך מעלה את האותיות מדיבור אנושי לדיבור של מלאכים, שהוא, כפי שהוסבר קודם, בחינת המחשבה ביחס לעולם שמתחתיו. וכך התפילה עולה מעולם לעולם.

התפילה עולה עד העולם העליון ביותר, ושם מטטרון עושה ממנה כתר: הוא מעלה את האותיות למקורן ולשורשן, בכתר.

המטרה של העלאת האותיות היא להמשיך אותיות חדשות. בתפילה אומרים ״יהי רצון״, ומבקשים שתימשך בחינת רצון חדשה, שונה מהרצון שנמשך תחילה בחכמה; וחכמה, כפי שהוסבר קודם, היא בחינת דין ומידה מדויקת.

גם התורה באה מחכמה, והיא נקראת ״אש דת״, ביטוי לאש ולגבורות: לפי מידתה של התורה אין ייסורים בלא עוון. אבל בכתר יש רחמים פשוטים, והוא ״נושא עוון״; ומשם נמשכות אותיות חדשות, המבטאות רצון חדש.

אותו דפוס מתקיים גם במצוות, ככתוב: ״נר מצווה״. הלהבה מאירה רק כשיש סביבה אוויר.

בלי אוויר הלהבה כבה ואינה מאירה כלל. האוויר מקביל לאותיות, ואף על פי שבסדר היסודות הוא נמצא מתחת לאש.

ובכל זאת, האוויר עדין ומזוכך הרבה יותר מן האש. הטעם לכך הוא שאף שהאוויר נמוך מן האש, שורשו גבוה יותר.

כדי לבאר זאת, אדמו״ר הזקן פונה ליעקב, שאמר ״מה נורא״ לאחר חלומו על הסולם. לכן, כשאנו מתארים את ה׳ כ״הגדול, הגיבור והנורא״, ״נורא״ הוא מידתו של יעקב.

יראה נראית כשייכת ליצחק ולא ליעקב, שהרי אלקיו נקרא ״פחד יצחק״. התשובה היא שיעקב היה המתווך בין האבות, וחיבר את החסד של אברהם עם הגבורה של יצחק.

אי אפשר לחבר שני הפכים באמצעות אחד מהם בלבד; הם מתאחדים רק כאשר רוח ממדרגה שלמעלה משניהם נשפעת עליהם. כך ה׳ ״עושה שלום במרומיו״, ומביא הרמוניה בין כוחות מנוגדים ממקום שלמעלה מהם.

מכיוון שיעקב חיבר בין שני הצדדים, הוא גילה את מידת ״נורא״, העומדת למעלה משניהם. גם האוויר הוא ממוצע, ומכאן נובע זיכוכו: הוא שייך לקו האמצעי של הספירות, בין קו הימין — חכמה, חסד ונצח — לקו השמאל — בינה, גבורה והוד.

הקו האמצעי עובר דרך כתר, דעת, תפארת ויסוד. האוויר מתאים לקו זה, שהוא ז״א, בחינת תפארת; לכן המילה ״אוויר״ נכתבת כמו ״אור״, בתוספת יו״ד.

היו״ד מייצגת את העלם האור, שמוריד וממשיך את האור כדי שיוכל להאיר. כך גם האותיות: הן בבחינת העלם, ודרכן נמסר השכל.

בתוך האותיות ועל ידיהן השכל נתפס ומתגלה; כפי שהוסבר לעיל, שום רעיון אינו יכול להתקיים בלי אותיות.

האוויר, המדיום המעלים, ממלא תפקיד דומה ביחס לאור: בתוכו ועל ידו אור הלהבה נתפס ומתחיל להאיר. זו משמעות הפסוק ״כי נר מצוה ותורה אור״.

באמצעות המצווה, שהיא הנר, התורה נעשית אור. המצוות עולות עד כתר, שורשן, המכונה ״תר״ך עמודי אור״ (620 הוא הערך המספרי של המילה כתר); כל עמוד מחבר בין מעלה למטה.

יעקב נקרא ״חבל נחלתו״: כאשר מזיזים את קצהו התחתון של חבל, זז גם קצהו העליון. כך המצוות, שהן במלכות, מגיעות עד לכתר, ומשם נמשכים אותיות חדשות — תוספת אור — כדי שאור התורה יאיר. התורה נקראת ״משל הקדמוני״, כפי שמוסבר בפסקה הבאה.

התורה כונתה זה עתה ״משל״, ואדמו״ר הזקן מסביר את משמעות הדבר באמצעות שלמה, ש״דיבר שלושת אלפים משל״. חכמת שלמה היא ״חכמה תחתונה״, בחינת מלכות דאצילות, האחרונה בספירות של עולם האצילות.

ליתר דיוק, מדובר במלכות דאצילות כפי שהיא מאירה בעולמות התחתונים בריאה, יצירה ועשיה. מלכות דאצילות עצמה היא רוח הקודש, נצח והוד דאצילות הם מקור הנבואה, ובאצילות הכול אחד עם ה׳.

מכיוון שהנבואה ורוח הקודש נובעות מאצילות, המאוחדת עם אין סוף, בכל פסוק בתורה ובנביאים יש שש מאות אלף פירושים. משלי ושיר השירים, שאמר שלמה ברוח הקודש, נובעים ממלכות דאצילות עצמה, מדרגה שלמעלה מחכמתו שלו.

אולם החכמה שה׳ נתן לשלמה היא חכמה תחתונה דבריאה. באמצעותה הוא אמר שלושת אלפים משלים על כל עניין שבתורה.

המשלים האלה מבטאים את המשמעות הרוחנית שבדברי התורה כפי שהיא קיימת בשלושת העולמות בריאה, יצירה ועשיה. בהערת אגב מוסיף אדמו״ר הזקן שכל מה שקיים למטה יש לו מקבילה למעלה: האתרוג שאוחזים למטה מעורר את מקבילו למעלה, ולכן המצווה דורשת דווקא אתרוג ולא תפוח.

כדי לקרב זאת אל השכל, הדבר דומה לחפץ גשמי המצטייר בדמיונו של אדם. אבל דמיונו של אדם אינו פועל דבר, ואילו למעלה נאמר: ״מחשבותי אינן מחשבותיכם״ — שם המקבילה היא ממשית ויש לה השפעה.

שלמה השיג את המדרגות האלה מן המדרגה התחתונה של עשיה ועד למדרגה הראשונה של בריאה. בכל עולם יש עשר ספירות, כל אחת מהן כלולה מעשר, וכל אחת מאותן עשר כלולה שוב מעשר — אלף בכל עולם; בשלושת העולמות מתקבלים שלושת אלפים משלים.

השגתו של שלמה לא הגיעה לאצילות, שבה ה׳ ומידותיו אחד. ואף על פי כן, גם התורה כפי שהיא באצילות אינה אלא ״משל״ ביחס לה׳ עצמו, המאציל העליון.

על יסוד דברי הזוהר שהתורה קשורה בקדוש ברוך הוא, משווה אדמו״ר הזקן בין היחס של התורה לה׳ לבין היחס של ישראל לתורה. לישראל אין ערך ביחס לתורה, ובכל זאת הם קשורים בה; באותו אופן, התורה, אף שאינה אלא ״משל״ לה׳, קשורה בו.

כדי שאור אין סוף, ה׳ המאציל, יימשך ויתפשט בתורה, דרוש ״נר מצווה״. המצוות הן שמביאות לכך.

המצווה היא האוויר שסביב הלהבה, כלומר ״אור עם יו״ד״, כפי שהוסבר לעיל. המצוות הן עליות, כמו הקרבנות בבית המקדש, שבהם הבהמות הועלו ונעשו ״אִשֶּׁה ריח ניחוח״ לה׳.

כך גם תפילין נכתבות על קלף העשוי מעור בהמות, וציצית עשויה צמר. בכל אחד מהמקרים דבר גשמי מתעלה ונכלל ברוחניות המתבטאת בברכה ״אשר קדשנו במצוותיו״.

גם המצוות ממשיכות אלוקות למטה, אך מכיוון שהן נעשות באמצעות פעולה גשמית של האדם, הן נחשבות עליות: האדם מעלה אותן ומקשר אותן לאור אין סוף שבתוכן. לימוד התורה, לעומת זאת, הוא המשכה בלבד; המילה ״קורא״ פירושה גם ״קורא״ וגם ״קורא למישהו״, ומי שקורא בתורה קורא וממשיך את מה שכבר קיים, כמו אדם הקורא לחברו.

העלייה שנעשית באמצעות המצוות היא שמביאה להמשכת התורה. זו משמעות המענה ״יהא שמו הגדול מבורך״. הוי׳ הוא ז״א, ואילו ״שמו של הוי׳״, כלומר התגלותו, הוא במלכות.

לעומת זאת, ״השם הגדול״ הוא בכתר, במלכות דאדם קדמון, המדרגה הקדומה שמעל אצילות. ההערה שבסוגריים מיישבת מאמר זוהר שממקם אותו בבינה: עתיק, פנימיות הכתר, מתגלה בבינה, ולכן שני התיאורים מתייחסים לאותו עניין.

לכן אומרים ״מברך לעלם״, ״לעולם״, בלשון יחיד: הכוונה לעולם האצילות היחיד, שהוא רשות היחיד (כלומר, רשותו של האחד), שבו הכול אחד עם ה׳, ואליו נמשך השם הגדול שמעל אצילות. זו משמעות האמירה שהקב״ה ״מנענע בראשו״ כשאומרים מענה זה.

״ראשו״ הוא כתר, שאותו הוא ״מנענע״ וממשיך כלפי מטה. הדבר מתרחש דווקא באמירת המענה שלאחר אגדה, כלומר לאחר דברי חז״ל שאינם הלכה, מפני שאגדה היא בחינת חכמה, שבה גנוזים רוב סודות התורה, כפי שכתב האריז״ל.

את התשובה ״אמן, יהא שמיה רבא״ אומרים רק בציבור, מפני שרק אז ה׳ ״מנענע״ את כל בחינות ״ראשו״, וממשיך מכתר כולו. כשיחיד לומד תורה, הקדוש ברוך הוא לומד כנגדו, אך ההמשכה מגיעה רק לחלק השייך לנפשו; ציבור ממשיך את הכללות.

כעת אפשר להשיב על השאלה שפתחה את המאמר: מדוע נר חנוכה נמצא משמאל והמזוזה מימין. המזוזה מסמלת את המצוות, שעניינן העלאה.

המזוזה מכריזה שביתו של האדם וכל מה שבתוכו בטלים לפני ה׳ האחד: על קלף המזוזה מופיעות המילים ״ה׳ אחד״ והפרשה הפותחת ב״ואהבת״. בפרשה זו, ״בכל לבבך״ מקביל לתפילה, שהיא עבודת הלב.

״בכל נפשך״ מקביל ללימוד תורה, הקושר את מחשבתו של האדם עם המחשבה האלוקית ואת דיבורו עם הדיבור האלוקי, ככתוב: ״דברי אשר שמתי בפיך״. ״בכל מאדך״, כלומר בכל רכושו של האדם, היא המזוזה עצמה, הקבועה בקצה הבית שבו נמצא הרכוש.

באמצעות עלייה זו בא נר חנוכה משמאל, כהמשכת ״תורה אור״. היוונים ביקשו להשכיח מישראל את התורה, וחכמים תיקנו להניח את הנר בפתח הבית, כשהוא פונה החוצה, כלפי רשות הרבים.

מלכות נקראת פתח הבית, שכן הכול נכנס ויוצא דרכה; הפסוק ״בזאת יבוא אהרן אל הקודש״ נדרש כרומז למלכות, שהיא הדרך אל הקדושה. כשהמלכות יוצאת לבריאה, יצירה ועשיה, היא מושלת בכול, ככתוב: ״בכל מושלה״.

את אור התורה צריך להמשיך גם לשם, אל ״הרי הפרוד״, המכונים ״הרי בתר״ — העולמות המרוחקים מן הקדושה. משום כך נר חנוכה נמצא משמאל, בצד הגבורות; והמאמר מוסיף שזה היה בזמן בית שני, תקופת נס חנוכה.