LikuteiTorah.comהפרשה החסידית

תורה אור · פרשת מקץ · מאמר 2

ויהי מקץ שנתים ימים ופרעה חלם והנה עומד על היאור

״ויהי מקץ שנתים ימים״ (מאמר שני)

  • 8 פסקאות · 76 קטעים
  • כ־45 דק׳ לימוד
  • 95 מקורות

התחלת המאמר הורדת PDFPDF · 614 KB

תורגם באמצעות בינה מלאכותית מן המהדורה האנגלית, ולאחר מכן נבדק ותוקן בכמה סבבים מול האנגלית והעברית. האנגלית עצמה נבדקת בידי קוראים אנושיים. אם אתם שולטים היטב בשפה זו, נשמח לעזרתכם בבדיקת התרגום. התנדבו לבדוק

ההתקדמות שלך 0 מתוך 76 קטעים

הנקודה

התורה מקיימת את כל העולמות, אך מהותה האמיתית היא התענוג של ה׳ עצמו, שלמעלה מהם לאין ערוך. מי שלומד מתוך אותו תענוג ממשיך אהבה עליונה המגינה על הטוב שבתפילה; ואילו מי שחסר את התענוג הזה, אין בו אלא נקודה של אלוקות, שהתאוות עלולות לכלות במהרה.

המאמר בקצרה

התורה שוכנת בפנימיותה של כל נשמה יהודית, שכמו ה׳, התורה וישראל, יש בה צד נסתר — השכל — וצד גלוי — האהבה והיראה. בתוך הנשמה יש ״פרעה״ שבקדושה, הכוח לגלות אור נסתר, אך הגילוי מחייב הסרת כיסויים: הערלה, הקרום הדק של התאוות המותרות, ומעל הכול — הגאווה. ענווה, היות האדם ״כעפר״ (פרעה מורכב מאותיות העפר), ואף ייסורים, הבאים להכניע את האדם, מגלים את האור הזה. לאחר מכן שואל המאמר מדוע דוד כינה את חוקי התורה ״זמירות״ ונענש על כך. באמצעות הפסוק ״רבות עשית אתה״ מוסבר שמאז מתן תורה כל העולמות ניזונים מן התורה שלמטה, ודין אחד עולה על כולם; דוד שמח בכוח הזה, שנזקק לו מול אויביו. אך שבחה האמיתי של התורה נעלה יותר: היא התענוג של ה׳ עצמו, שירתו שלו. ללא תענוג זה, עם סיום ״שנתים ימים״, ״ופרעה חולם״: האלוקות שבתפילה אינה אלא נקודה מעל האותיות, והפרות הטובות של האהבה והיראה נאכלות בידי הרעות. התענוג שבתורה ממשיך חוט של חסד המונע זאת.

מבנה

  1. התורה ברבדים הנסתרים והגלויים של הנשמההתורה שוכנת בכל נשמה, שכמו ה׳, התורה וישראל, יש בה שכל נסתר ואהבה ויראה גלויות, המקבילים לארבעת מרכיבי הטקסט של התורה.¶1
  2. פרעה שבקדושה והדרך לגלותופרעה עניינו גילוי; אור הנשמה מתגלה באמצעות מילה ופריעה, ובעיקר באמצעות ענווה, והייסורים באים לשבור את הגאווה. המאמר מציג את השאלות על ה״זמירות״ של דוד.¶2
  3. ״רבות עשית אתה״העולמות הגדולים השתלשלו דרך אין־ספור מדרגות עד למציאות הגשמית, וכולם כלא נחשבים לפני ה׳, כדי שהוי׳ יהיה ״אלקי״ באמצעות התורה, חכמתו ורצונו.¶3–4
  4. דין אחד מקיים את כל העולמותמאז מתן תורה העולמות ניזונים מן התורה והמצוות שלמטה; כל דין נובע מן החכמה העליונה ועולה על כל העולמות העליונים, ומחשבותיו של ה׳ נעלות עוד יותר.¶5
  5. מדוע נענש דודדוד שמח בתורה כמקור חייהם של העולמות, שנזקק לו מול אויביו, אך נענש משום ששיבח אותה רק בדרך זו, שכן התורה היא התענוג של ה׳ עצמו.¶6
  6. עצת חז״ל וחלום פרעההתרוממות מעל המתנגדים באמצעות התורה והנמכת האדם כעפר מבטלות אותם; התענוג בתורה מסלק את כל המכשולים, ובלעדיו האלוקות שבתפילה היא רק נקודה מעל האותיות.¶7
  7. הפרות וחוט של חסדהרגשות שהתפילה לבדה מעוררת עלולים להיאכל בידי תאוות מאוחרות יותר, אך שירת התורה ממשיכה מלמעלה אהבה עליונה המונעת את הופעת הפרות הרעות.¶8

מושגים

פרעה שבקדושהפרעה שבקדושה
הכוח שבנפש האלקית לגלות ולחשוף אור נסתר, הנקרא על שם השורש פרע, שפירושו לגלות.
מילה ופריעהמילה ופריעה
שני שלבי המילה, המיושמים בנפש: הסרת הרע הגס, ולאחריה הסרת הכיסוי הדק של התאוות המותרות שמקליפת נוגה.
גסות הרוחגסות הרוח
גאווה, כלומר ראיית האדם את עצמו כמציאות עצמאית; היא יוצרת מסך על האור האלוקי שבנשמה.
טעמים, נקודות, תגין, אותיותטעמים נקודות תגין אותיות
טעמי המקרא, התנועות, התגים והאותיות שבתורה, המקבילים למרכיבים שבנפש; הטעמים הם שירת התורה ותענוגה.
נפלאותיך ומחשבותיךנפלאותיך ומחשבותיך
הפלא העליון (פלא עליון) והחכמה העליונה, המגיעים אלינו באמצעות התורה.
שעשועיםשעשועים
התורה כתענוגו של ה׳ עצמו בחכמתו, הנעלה מתפקידה כמקור חייהם של העולמות.
נקודה ברישי אתווןנקודה ברישי אתוון
תנועת החולם; ניצוץ של אלוקות המאיר בשכל מלמעלה, אך אינו נכנס אל האדם.
חוט של חסדחוט של חסד
אהבה עליונה הנמשכת מלמעלה על מי שלומד תורה מתוך שירתה, והיא גדולה מן האהבה הטבעית של הנשמה.

אל הטקסט

התורה ברבדים הנסתרים והגלויים של הנשמה ¶1

1לא, גויהי מקץ שנתים ימים ופרעה חלם והנה עומד על היאור. הנה כתיב (רות ד) וזאת לפנים בישראל ואין זאת אלא תורה כי הנה זאת התורה ישנה בבחי׳ פנימיות של כל נפש מישראל.

״ויהי מקץ שנתים ימים ופרעה חלם והנה עומד על היאור״. והנה נאמר (רות ד): ״וזאת לפנים בישראל״ [לשעבר; וגם, בפנים], ו״אין זאת אלא תורה״; שכן תורה זו קיימת בפנימיות של כל נשמה יהודית.

ביאור

המאמר פותח בפסוק על חלום פרעה, שאותו יפרש רק בסופו. תחילה הוא מביא את הפסוק ברות: בפשטות, ״לפנים״ פירושו בעבר, כמנהג קדום בישראל; אך למילה יש גם משמעות של בפנים. ובהתאם לדברי חז״ל ש״אין זאת אלא תורה״, הפסוק מתפרש כך: התורה נמצאת בתוך ישראל, בליבה הפנימי של כל נשמה יהודית. בתניא (אגרת הקודש ז) הפסוק מתפרש באופן דומה: התורה התלבשה בנשמת ״ישראל סבא״, יעקב אבינו, שנשמתו כללה את כל נשמות ישראל.

כי יש לכל נפש בחי׳ פנימיות ובחי׳ חיצוניות דהיינו בחי׳ סתים וגליא. שכמו שקוב״ה [שקודשא בריך הוא] סתים וגליא. כך אורייתא וכך ישראל כו׳.

לכל נשמה יש פנימיות וחיצוניות, כלומר בחינה של נסתר ובחינה של נגלה; וכשם שהקדוש ברוך הוא נסתר ונגלה, כך גם התורה וכך גם ישראל וכו׳.

ביאור

לכל נשמה יש שתי שכבות: פנימית ונסתרת, וחיצונית וגלויה. הזוהר מלמד שהקדוש ברוך הוא, התורה וישראל הם בבחינת נסתר ונגלה; ובלקוטי תורה (נצבים) מסביר אדמו״ר הזקן שבכל אחד מהם יש בחינה שלמעלה מהשגה, סובב כל עלמין, ובחינה שמתלבשת ונתפסת, ממלא כל עלמין.

ובחי׳ סתים היינו בחי׳ פנימיות חב״ד [חכמה בינה ודעת] שבנפשו האלקית שאינו מושג ונראה לעין.

הבחינה הנסתרת היא הפנימיות, חכמה, בינה ודעת שבנפש האלקית, שאינה נתפסת ואינה נראית לעין.

ביאור

בנפש, השכבה הנסתרת היא השכל שלה — חכמה, בינה ודעת — הפועל בפנימיות ואינו נראה לאחרים.

ובחי׳ גליא הוא בחי׳ חיצוניות שבו שהוא בחי׳ אהוי״ר [אהבה ויראה] כו׳ ולכן כמו שיש טנת״א [טעמים נקודות תגין אותיות] בתורה כך יש בחי׳ אלו בנפש האלקית כדלקמן.

והבחינה הגלויה היא החיצוניות שבה, שהיא בחינת אהבה ויראה וכו׳. לכן, כשם שבתורה יש טעמים, נקודות, תגין ואותיות (טעמי המקרא, סימני הניקוד, כתרים שעל אותיות מסוימות והאותיות עצמן), כך קיימות בחינות אלה גם בנפש האלקית, כפי ש[יוסבר] להלן.

ביאור

השכבה הגלויה של הנשמה היא אהבתה ויראתה את ה׳ — המדות הניכרות כלפי חוץ. לטקסט התורה יש ארבעה מרכיבים: טעמים (טעמי המקרא), נקודות (סימני הניקוד), תגין (כתרים שעל אותיות מסוימות) ואותיות. גם בנפש האלקית יש מקבילות למרכיבים אלה, כפי שיסביר המאמר, ובייחוד לטעמים — לניגון התורה.

פסקה 1 בקצרה

הפסקה מניחה את היסוד: התורה שורה בנשמה, וכשם שלקדוש ברוך הוא, לתורה ולישראל יש צד נסתר וצד גלוי, כך יש בנשמה שכל פנימי ואהבה ויראה גלויות, המקבילים לארבעת מרכיבי טקסט התורה.

לעומק

הזוהר מלמד שהקדוש ברוך הוא, התורה וישראל קשורים זה בזה, וכל אחד מהם הוא בבחינת נסתר ונגלה לפי מדרגתו. המקובלים דנים בהרחבה בחלוקה לארבעה מרכיבים — טעמים, נקודות, תגין ואותיות — והטעמים, כלומר טעמי המקרא, הם הגבוהים מבין הארבעה.

מראי מקומות

  1. 1
    ויהי מקץ · ראה לעיל בציונים לכ״ק אדמו״ר זי״ע. הגהות באוה״ת כרך ה תתקעג, ב. קיצורים בכרך ו תתש, א (ושם מציין שהמאמר זה משנת תקנ״ח. וראה בסו״ס מאמרי אדה״ז הקצרים ע׳ תריז). ראה פלח הרמון פרשתנו קה, א.
  2. 2
    ויהי מקץ · Genesis 41:1
  3. 3
  4. 4
    ואין זאת אלא תורה · Avodah Zarah 2b:6–7
  5. 5
    שקוב״ה סתים וגליא · Zohar III, 73a
  6. 6
    שו״ה סתים — מושג ונראה לעין · בבוך 633 נוסף: מושג ונראה לעיני בשר ואין לך אדם שאין לו בחי׳ זו בחי׳ פנימיות שאינו מושג ונראה: לעין.
  7. 7
    שו״ה לעין — אהוי״ר כו׳ · בבוך 633 נוסף: וב׳ בחי׳ אלו הם הנק׳ ישראל ויעקב הלכך: כמו.
  8. 8
    טנת״א בתורה · פרדס שער האותיות פ״ג. ושער הנקודות פ״ו, ושער הטעמים פ״ה. ראה אוה״ת וארא כרך ז ע׳ ב׳תקנח, וע׳ ב׳תקעב.
  9. 9
    טנת״א . . בנפש האלקית · נתבאר באוה״ת שה״ש ע׳ תשלה ואילך. ראה לקו״ת ברכה צד, א.
  10. 10
    ולכן כמו שיש טנת״א . . כדלקמן · בבוך 1824 בא בסוגרים (#).

פרעה שבקדושה והדרך לגלותו ¶2

2והנה כמו שיש פרעה בקליפה כך יש בקדושת נפש האלקית כמ״ש בזהר ויגש דאתפריעו ואתגלו נהורין כו׳.

כעת, כשם שיש פרעה בקליפה, כך יש [פרעה] בקדושה, בנפש האלקית, ככתוב בזהר ויגש: ״[שבהם] דאתפריעו ואתגלו נהורין״ וכו׳.

ביאור

השם פרעה (Par'oh) קשור לשורש הארמי של ״דאתפריעו״ (de'isparyu), המתאר אורות שנחשפים ומתגלה בהם מה שהיה נסתר. לכן, לצד פרעה שבקליפה, הכוחות המתנגדים לקדושה, יש בנפש האלקית גם ״פרעה״ קדוש: הכוח שבאמצעותו אור נסתר נחשף. במאמר ״ודוד עבדי״ משנת תשל״ב, כפי שהוא מובא בהוצאת קה״ת, מסביר הרבי כך את דברי הזהר: על ידי המשכת כתר (״פרעה״), אפילו האורות הגלויים שבתוך השתלשלות נעשים ״חשופים״, בלי הגבלה.

כי זה לעומת זה כו׳ שבהשתלשלות מבחי׳ פרעה שבקדושה למטה מטה נמשך בחי׳ פרעה התחתון שאמר לא ידעתי את ה׳ שהוא בחי׳ השכחה המשתלשלת מבחי׳ עלמא דאתגלייא פרעה שבקדושה כמ״ש רגליה יורדות מות.

כי ״זה לעומת זה״ וכו׳: בהשתלשלות, מבחינת פרעה שבקדושה, למטה ולמטה, נמשכת בחינת פרעה התחתון, שאמר ״לא ידעתי את ה׳״. זוהי בחינת השכחה, המשתלשלת מבחינת עלמא דאתגלייא (alma de'isgalya, העולם הגלוי), פרעה שבקדושה, ככתוב: ״רגליה יורדות מות״.

ביאור

ה׳ ברא את הקדושה ואת היפוכה כדמויות ראי זו מול זו — ״זה לעומת זה״. ככל שהמדרגות יורדות, פרעה הקדוש, השייך לעולם הגלוי, מוליד למטה ממנו את פרעה של מצרים, שאמר ״לא ידעתי את ה׳״: שכחת ה׳. הפסוק במשלי על האישה הזרה, ״רגליה יורדות מות״, מתפרש כאן על כך שההמשכה הנמוכה ביותר, ה״רגליים״ של העולם הגלוי, מגיעה עד למקום המתנגד לקדושה.

אבל בסמוי מן העין עלמא דאתכסייא הברכה מצוייה ממקור הברכות. כמ״ש (משלי יא) ואת צנועים חכמה מקום הזכרון כמ״ש ולזכרון בין עיניך.

אבל במה ש״סמוי מן העין״, בעלמא דאתכסייא (alma de'iskasya, העולם הנסתר), ״הברכה מצויה״ ממקור הברכות. ככתוב (משלי יא): ״ואת צנועים חכמה״ — זהו מקום הזיכרון, ככתוב: ״ולזכרון בין עיניך״.

ביאור

לעומת זאת, הברכה מצויה דווקא במה ש״סמוי מן העין״, בעולם הנסתר, המקבל ממקור הברכה עצמו. החכמה שורה אצל הצנועים — כלומר, ה״נסתרים״ — והיא מקום הזיכרון, כפי שהתפילין של ראש, ״ולזכרון בין עיניך״, מונחות על מקום המוח: היפוכו של מצב השכחה שתואר קודם.

והנה לא שייך לומר דאתגלו כו׳ אלא מתוך מכסה שהיה עליהם בתחלה. דהנה כתיב מי יעלה לנו השמימה ר״ת [ראשי תיבות] מילה וס״ת [וסופי תיבות] הוי״ה

והנה, אפשר לדבר על כך ש[האורות] ״נחשפים״ רק מתוך כיסוי שהיה עליהם בתחילה. שהרי כתוב: ״מי יעלה לנו השמימה״, שראשי התיבות [מאייתים] מילה וסופי התיבות [מאייתים] הוי׳.

ביאור

חשיפה מניחה שהיה קודם לכן כיסוי. במילים ״מי יעלה לנו השמימה״ טמונות שתי מילים: האותיות הראשונות (מ־י־ל־ה) מאייתות מילה, והאותיות האחרונות (יוד, ה״א, וא״ו, ה״א) מאייתות את שם הוי׳. מכאן שמילה צריכה לבוא קודם לכך שהאלקות תאיר בגלוי.

שבכדי שיאיר עלינו אור ה׳ בהתגלות ולא בציור אותיות לבד כ״א בעומק המחשבה בהתבוננות מהות ועצמות אני ה׳ לא שניתי שיקבע במוחו ולבו שהוא בחי׳ מי יעלה לנו השמימה שהוא בחי׳ השגת אלקות צריך מתחלה בחי׳ מילה

כדי שאור ה׳ יאיר עלינו בהתגלות, ולא רק בדמות של אותיות, אלא בעומק המחשבה, מתוך התבוננות במהות ובעצמות [של] ״אני ה׳ לא שניתי״, עד שהדבר ייקבע במוחו ובלבו — וזוהי בחינת ״מי יעלה לנו השמימה״, השגת האלקות — דרושה תחילה בחינת מילה.

ביאור

כדי שאור ה׳ יאיר בגלוי — לא רק כדמות האותיות של שמו, אלא באמצעות התבוננות עמוקה במהות המתבטאת ב״אני ה׳ לא שניתי״, עד שהדבר נקבע במוח ובלב — האדם זקוק תחילה ל״מילה״, להסרת מה שחוסם את האור. השגה אמיתית של אלקות היא ה״עלייה לשמים״ המתוארת בפסוק.

כי יש למעלה בחי׳ עונותיכם מבדילים וצריך להסיר המונעים וכן למטה בנפש האדם הנה כתיב ומלתם את ערלת לבבכם.

כי למעלה יש בחינה של ״עונותיכם מבדילים״, ויש להסיר את המונעים; וכך גם למטה, בנפש האדם, כתוב: ״ומלתם את ערלת לבבכם״.

ביאור

למעלה, החטאים יוצרים מחיצה בין האדם לה׳, ויש להסיר אותה. בחיי הנפש של האדם, הסרת המחיצה היא ״מילת הלב״ שהתורה מצווה עליה.

אך אחרי כריתות הערלה יש עוד בחי׳ פריעה שהוא עור דק המכסה וחופף והוא בחי׳ תאוות גשמיים שמקליפת נוגה שהוא לדברים של היתר המכסים ומסתירים אור ה׳.

אך לאחר כריתת העורלה יש עוד בחינת פריעה (periah), עור דק המכסה וחופה; זו בחינת התאוות הגשמיות שמקליפת נוגה (kelipat nogah), לדברים המותרים, המכסות ומסתירות את אור ה׳.

ביאור

במילה הגשמית, לאחר כריתת העורלה בא שלב שני, פריעה, שבו נחשף קרום דק. בעבודה הרוחנית, העורלה מייצגת את הרע הגס, ואילו הקרום הדק מייצג את התשוקה להנאות גשמיות מותרות. מקורה של תשוקה זו בקליפת נוגה, תחום ביניים שאפשר להעלותו לקדושה, אך היא עדיין מכסה ומסתירה את אור ה׳.

וכן אפי׳ [אפילו] בכדי שיתגלה עליו בחי׳ מרכבה פני אריה פני שור כו׳ שהוא בחי׳ אהוי״ר [אהבה ויראה] טבעיים הנה כתיב (יחזקאל א) וארא כו׳ ומתוכה כעין החשמל כו׳ חש מל ומתוכה דמות ד׳ חיות כו׳.

וכך גם כדי שתתגלה עליו אפילו בחינת המרכבה — פני אריה, פני שור וכו׳, שהיא בחינת אהבה ויראה טבעיות — כתוב (יחזקאל א): ״וארא״ וכו׳, ״ומתוכה כעין החשמל״ וכו׳, ״חש מל״, ״ומתוכה דמות ד׳ חיות״ וכו׳.

ביאור

כך גם באשר לאהבה וליראה הטבעיות של האדם כלפי ה׳, שהן פני האריה ופני השור שבמרכבה בחזון יחזקאל: בחזון מופיעים תחילה רוח סערה, ענן גדול, אש ונוגה שסביבו, אחר כך ״כעין החשמל״, ורק מתוכו ארבע החיות. המילה חשמל (chashmal) נחלקת ל״חש״, דומם, ו״מל״, מדבר, וגם מזכירה את המילה מילה. קודם לכן, בתורה אור, לך לך, מסביר אדמו״ר הזקן שהחשמל הוא לבוש מהחיצוניות של בינה המקיף את המדות: בשורשו הוא דומם, וכשהוא מלביש אותן הוא מדבר. הוא גם מסביר שכאשר מסירים במילה את העורלה, קליפת נוגה, נותר החשמל בלבד.

והעצה היעוצה לזה הוא מה שאומרים ונפשי כעפר לכל תהי׳ [תהיה] כי פרעה אותיות העפ״ר שעי״ז יוכל להיות בבחי׳ פרעה שיפרע ויגלה המכסה אשר עליו.

העצה לכך היא מה שאנו אומרים: ״ונפשי כעפר לכל תהי׳״, שכן פרעה מורכבת מאותיות העפר. באמצעות כך אדם יכול להיות בבחינת פרעה, כדי שיפרע ויגלה את הכיסוי שמעליו.

ביאור

התרופה היא הענווה שאנו מבטאים בסוף תפילת העמידה: ״ונפשי כעפר לכל תהי׳״. המילה פרעה מורכבת מאותן אותיות כמו העפר, ומלמדת שכאשר אדם נעשה כעפר הוא מגיע ל״פרעה״ הקדוש וחושף את מה שמסתיר את אור נשמתו.

וכמ״ש (במדבר ה) ופרע את ראש האשה. דכנ״י [דכנסת ישראל] נק׳ אשה יראת ה׳ וצריך לגלות אוצר של יראת שמים ע״י שמשים נפשו כעפר לכל.

כמו שכתוב (במדבר ה): ״ופרע את ראש האשה״. כנסת ישראל נקראת ״אשה יראת ה׳״, ועל האדם לגלות את אוצר יראת השמים באמצעות כך שהוא שם את נפשו כעפר לכל.

ביאור

אותו שורש, פרע, מופיע בדין התורה על הסוטה — אישה שבעלה חושד בה — שבו הכוהן פורע את ראשה. כנסת ישראל נקראת ״אשה יראת ה׳״, ובאמצעות שפלות כעפר מתגלה האוצר הנסתר של יראת שמים שבנפש. תורת חיים של אדמו״ר האמצעי על פרשה זו, המצוטטת בהוצאת קה״ת, מוסיפה שזהו הטעם לכך שעם ישראל נושא שם זה.

ועי״ז יקרע המסך שעליו שהוא נמשך מבחי׳ גסות הרוח שמחמת גסות רוחו שמחשיב א״ע [את עצמו] ליש ודבר בפ״ע [בפני עצמו] הוא מתאוה תאוה וחפץ הוא שימלא רצונו דוקא.

ובאמצעות כך ייקרע המסך שמעליו. [מסך זה] נובע מבחינת גסות הרוח: בשל גסות רוחו, כשהוא מחשיב את עצמו ליש (מציאות עצמאית) ולדבר בפני עצמו, הוא מתאווה תאוות ורוצה דווקא שרצונו יתמלא.

ביאור

הענווה קורעת את המסך שמעל הנשמה, משום שמסך זה נובע מגאווה. אדם שרואה את עצמו כמציאות נפרדת ועצמאית מפתח תאוות ומתעקש שרצונו ייעשה; חשיבות עצמית זו היא הכיסוי.

וצריך הוא לבטש גסות רוחו ועד״ז הוא יסורי עוה״ז הבאים לאדם כי לא מחמת עונש אינו ראוי לישב בשלות עוה״ז

עליו לבטש את גסות רוחו. ברוח זו יש להבין את ייסורי העולם הזה הבאים על האדם: אין פירוש הדבר שהוא אינו ראוי, כעונש, לשבת בשלוות העולם הזה;

ביאור

לכן יש לבטש את הגאווה, ואת ייסורי העולם הזה יש להבין לאור זאת. אין הם סימן לכך שהאדם אינו ראוי לשלוות העולם הזה כעונש.

שהרי מצינו בנבוכדנצר (סנהדרין צו. ע״ש וע׳ ילקוט) בשביל שהלך ג׳ פסיעות לכבוד השי״ת [השם יתברך] פסקו לו מלוכה על כל העולם ולזרעו אחריו עד ג׳ דורות

שהרי מצאנו בנבוכדנצר (סנהדרין צו ע״א; ראו שם, וראו ילקוט), שבגלל שהלך שלוש פסיעות לכבוד ה׳ פסקו לו מלוכה על כל העולם, ולזרעו אחריו עד שלושה דורות;

ביאור

הגמרא מספרת שנבוכדנצר, שהיה אז סופר מלכותי בבבל, רץ אחרי שליח כדי שבמכתב למלך חזקיהו יקדים שלום לה׳ לשלום המלך, וזכה לשכר על הפסיעות המעטות האלה. הגמרא מונה ארבע פסיעות; המאמר, שמפנה גם לילקוט (ילקוט שמעוני, קובץ מדרשים קלאסי), מדבר על שלוש פסיעות ועל מלוכה לשלושה דורות.

ואין לך אדם מישראל שלא כיבד המקום בכך וכל טוב עוה״ז כדאי הוא לו

ואין יהודי שלא כיבד את המקום במידה כזאת, ולכן כל טוב העולם הזה ראוי לו.

ביאור

כל יהודי כיבד את ה׳ לפחות במידה כזאת, ולכן, לפי אותו חשבון, כל טוב העולם הזה ראוי לו.

אלא היסורים באים לבטש את האדם להכניעו ולהשפיל גסות רוחו וכמשארז״ל [וכמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה] (ברכות ז) טובה מרדות א׳ כו׳

אלא שהייסורים באים לבטש את האדם, להכניעו ולהשפיל את גסות רוחו, כמו שאמרו חז״ל (ברכות ז): ״טובה מרדות א׳ כו׳״.

ביאור

מטרת הייסורים היא אפוא לשבור את גאוותו של האדם ולהכניעו. חז״ל אומרים שמרדות פנימית אחת טובה ממלקויות רבות.

שכשעיניו רואות שיסורים באים עליו נשפל דעתו ונעשה נכנע והוא יקר בעיני ה׳ להיות עי״ז בחי׳ התגלות בחי׳ פרעה מן העפר.

כאשר עיניו רואות שבאים עליו ייסורים, דעתו נשפלת והוא נעשה נכנע; והדבר יקר בעיני ה׳, שכן באמצעות כך מתגלה בחינת פרעה מן העפר.

ביאור

כאשר אדם רואה שבאים עליו ייסורים, הוא נעשה שפל ונכנע. הענווה הזאת יקרה בעיני ה׳, משום שהיא מגלה את בחינת פרעה הקדושה מתוך העפר. השפלות חושפת את האור הנסתר של הנשמה.

והנה בתורה יש בחי׳ טנת״א [טעמים נקודות תגין אותיות] ובחי׳ טעמים שבתורה שבע״פ [שבעל פה] הוא כמ״ש (תהלים מב) ובלילה שירה עמי שבחי׳ השירה והטעמים שהם בחי׳ הניגון הוא עמי.

כעת, בתורה יש הבחינות של טעמים, נקודות, תגין ואותיות; בחינת הטעמים שבתורה שבעל פה היא כפי שנאמר (תהלים מב): ״ובלילה שירה עמי״. בחינת השירה והטעמים, שהם בחינת הניגון, היא ״עמי״.

ביאור

אדמו״ר הזקן חוזר לארבעת המרכיבים של נוסח התורה. הטעמים, סימני הנגינה שמעניקים לפסוקים את מנגינתם (למילה יש גם המשמעויות ״טעמים״ ו״נימוקים״), מקבילים בתורה שבעל פה לשירת התורה, שהפסוק ״ובלילה שירה עמי״ מתאר כמצויה עם האדם.

וביאור הענין הוא כמ״ש (תהלים קיט) זמירות היו לי חקיך בבית מגורי. ולהבין זה איך הם זמירות

הסבר העניין הוא כפי שנאמר (תהלים קיט): ״זמירות היו לי חקיך בבית מגורי״. ויש להבין: כיצד הם שירים?

ביאור

דוד אמר שחוקי ה׳ היו לו לשירים ״בבית מגורי״, בחייו כנווד. מכאן עולה השאלה כיצד אפשר לכנות חוקים ודינים בשם שירים.

וגם למה נענש דוד על שקרא לד״ת [לדברי תורה] זמירות. הנה אמרו (גטין ז) השכם והערב עליהם לבהמ״ד [לבית המדרש] והם כלים מאליהן.

וגם, מדוע נענש דוד על שכינה את דברי התורה ״זמירות״? והנה, [חז״ל] אמרו (גיטין ז): ״השכם והערב עליהם (עליהם) לבהמ״ד והם כלים מאליהן״.

ביאור

הגמרא (סוטה 35a) אומרת שדוד נענש על שכינה את דברי התורה ״זמירות״, וגם את הדבר הזה צריך להסביר. אדמו״ר הזקן מביא גם את עצתו של רבי אלעזר למר עוקבא, שהוטרד מאנשים שהתנגדו לו: ״השכם והערב עליהם לבהמ״ד״, והם יכלו מאליהם; המאמר יקרא את המילה עליהם במשמעות ״מעליהם״.

והענין הוא דכתיב (תהלים מ) רבות עשית אתה ה׳ אלהי נפלאותיך ומחשבותיך אלינו אין ערוך אליך אגידה ואדברה עצמו מספר:

העניין הוא [כדלקמן]. נאמר (תהלים מ): ״רבות עשית אתה ה׳ אלהי נפלאותיך ומחשבותיך אלינו אין ערוך אליך אגידה ואדברה עצמו מספר״.

ביאור

המפתח לשתי השאלות הוא פסוק בתהלים: ״רבות עשית אתה ה׳ אלהי נפלאותיך ומחשבותיך אלינו״. בפסקאות הבאות מוסבר הפסוק חלק אחר חלק, כאשר המילה ״רבות״, שפירושה ״רבות״, נדרשת במשמעות ״גדולות״.

פסקה 2 בקצרה

הפסקה מזהה ״פרעה״ קדוש בנפש — הכוח לחשוף אלקות נסתרת — ומראה כיצד מגיעים אליו באמצעות הסרת כיסויים: מילה ופריעה, ובעיקר ענווה. משום כך באים ייסורים לשבור את הגאווה. לאחר מכן היא עוברת לטעמים, ל״שירת״ התורה, ומעלה את השאלות על שירי דוד שעליהן משיב המשך המאמר.

לעומק

ההתאמה בין מילה לפריעה — העורלה העבה והקרום הדק — מקבילה לשלוש הקליפות הטמאות ולקליפת נוגה, כפי שמוסבר קודם לכן בתורה אור, לך לך (יג, ב): כשמסירים את העורלה, קליפת נוגה, נותר רק החשמל של בינה, הלבוש הנחוץ להתהוות העולמות התחתונים. שם (יב, ד) נדרש חשמל כ״חש״, דומם, בשורשו בבינה, ו״מל״, מדבר, כשהוא מלביש את המדות, כפי שמשל מלביש את הנמשל.

מראי מקומות

  1. 1
    כמ״ש בזהר ויגש · רי, א. וראה בד״ה ודוד עבדי תשל״ב [סה״מ מלוקט ו ע׳ עט]: ”ויש לומר שפירוש הוא שע״י המשכת הכתר (פרעה), גם בגילויים (נהורין) דהשתלשלות הם באופן דאתפריעו למעלה מהגבלה, ע״ש.
  2. 2
    כמ״ש בזהר ויגש דאתפריעו ואתגלו נהורין · Zohar, Vayigash 10:99–11:108
  3. 3
    לא ידעתי את הוי׳ · Exodus 5:2
  4. 4
    רגלי׳ יורדות מות · Proverbs 5:5
  5. 5
    בסמוי מן העין . . הברכה מצויה · Taanit 8b:13–14
  6. 6
    ולזכרון בין עיניך · Exodus 13:9
  7. 7
    מי יעלה לנו השמימה · Deuteronomy 30:12
  8. 8
    מי יעלה לנו השמימה ר״ת מילה וס״ת הוי׳ · ת״ז בהקדמה בתחלתה. תי׳ כב. תי׳ ע (קלא, א). ראה לעיל יג, ב.
  9. 9
    מי יעלה לנו השמימה ר״ת מילה וס״ת הוי״ה · Tikkunei Zohar 131a:1
  10. 10
    אני ה׳ לא שניתי · Malachi 3:6
  11. 11
    עונותיכם מבדילים · Isaiah 59:2
  12. 12
    ומלתם את ערלת לבבכם · Deuteronomy 10:16
  13. 13
    פני אריה פני שור · Ezekiel 1:10
  14. 14
  15. 15
    חשמל כו׳ חש מל · ראה לעיל יב, ד.
  16. 16
    ומתוכה דמות ד׳ חיות · Ezekiel 1:5
  17. 17
    ונפשי כעפר לכל תהי׳ · Berakhot 17a:4
  18. 18
    פרעה אותיות העפ״ר · ערכי הכינוים לבסה״ד ערך פרעה. וראה תו״ח כאן ריט, ב: ”והוא שע״י עוצם השפלות כעפר לכל נגלה אוצר של יראת שמים הפנימי׳ שמפני זה נק׳ כנ״י בשם אשה יראת ה׳”.
  19. 19
    אשה יראת ה׳ · Proverbs 31:30
  20. 20
    אוצר של יראת שמים · Berakhot 33b:24
  21. 21
    וע׳ ילקוט · שמעוני, מלכים רמז רמד. וראה לקו״ש חט״ו ע׳ 279.
  22. 22
    ואין לך אדם מישראל שלא כיבד המקום בכך · ראה אגרת השמד להרמב״ם פ״ג.
  23. 23
  24. 24
    והנה בתורה יש בחי׳ טנת״א · קטע מכאן מובא באוה״ת שמות כרך ז ע׳ ב׳תקעב ושם נתבאר בארוכה בענין טנת״א. וראה גם ברכה ע׳ א׳תתנ. ראה בהמשך זאת חנוכת המזבח תר״מ סעי׳ כא. [סה״מ תר״מ ע׳ עט]. באוה״ת שם מציין: ”ועיין באגה״ק סי׳ לו ד״ה דוד זמירות קרית להו, ובלקו״ת בד״ה ואהי׳ אצלו אמן פ״ג [פ׳ במדבר] ובהביאור פ״ד”.
  25. 25
    ובחי׳ טעמים שבתורה שבע״פ · ראה באוה״ת שמות שם ע׳ ב׳תקעב. פ׳ וזאת הברכה ע׳ א׳תתנח.
  26. 26
  27. 27
  28. 28
    למה נענש דוד על שקרא לד״ת זמירות · Sotah 34a
  29. 29
    למה נענש דוד על שקרא לד״ת זמירות · Sotah 35a:21–22
  30. 30
    גיטין ז · ע״א, וראה ד״ה הוי׳ לי בעוזרי תשי״ז (סה״מ מלוקט-ב ע׳ נו) הערה 19.
  31. 31
  32. 32
  33. 33
  34. 34
  35. 35
  36. 36

״רבות עשית אתה״ ¶3–4

3לא, דוביאור הכתוב רבות עשית. פי׳ רבות כל דבר שהוא רב ועצום דהיינו עולמות עליונים הגדולות ונוראות

ביאור הפסוק ״רבות עשית״: ״רבות״ (רַבּוֹס [״רבים״]) פירושו כל דבר גדול ועצום, כלומר העולמות העליונים הגדולים והנוראים,

ביאור

אדמו״ר הזקן מתחיל לבאר את הפסוק מתהילים. המילה ״רבות״, שמשמעה הפשוט הוא ״רבים״, מתפרשת כאן במשמעות של ״גדולים״: דברים גדולים ועצומים, כלומר העולמות העליונים הנעלים. בהערותיו ל״יהל אור״ מציין הצמח צדק שהזהר (ויחי) מפרש אף הוא את ״רבות״ במשמעות של גדולה, כמו בפסוק ״זעקת סדום ועמורה כי רבה״.

עשית בבחי׳ עשיה גשמית שנשתלשלו מעילה לעלול במדרגות רבות ושונות כמו שאמר בפסוק אגידה ואדברה עצמו מספר עד שנתהוו בבחי׳ עשי׳ [עשיה] גשמית.

״עשית״ [אותם] עד לבחינת עשיה גשמית, שהרי הם השתלשלו מעילה לעלול במדרגות רבות ושונות, כפי שנאמר בפסוק ״אגידה ואדברה עצמו מספר״, עד שנוצרו בבחינת עשיה גשמית.

ביאור

״עשית״ פירושו שהעולמות הגדולים הורדו שלב אחר שלב, מעילה לעלול, עד שהגיעו לקיום גשמי — בחינת עשיה. דברי הפסוק ״עצמו מספר״ מתארים את ריבוי השלבים שעברה השתלשלות זו.

וכמ״ש (שם קלה) למה יאמרו איה אלקיהם שהוא בבחי׳ אי״ה [אם ירצה השם]. שהוא מובדל ומכוסה ורחוק מהם כמ״ש רם על כו׳.

וכפי שנאמר (שם קלה): ״למה יאמרו איה אלקיהם״, כלומר שהוא בבחינת ״איה״ (אַיֵּה [״היכן?״]): נבדל, מכוסה ורחוק מהם, כפי שנאמר ״רם על כו׳״.

ביאור

בגלל ההשתלשלות הארוכה הזאת, ה׳ נראה נסתר ורחוק, עד שאפשר לשאול: ״למה יאמרו איה אלקיהם״ — הוא נראה נעלה הרחק מעל העולם, נבדל ומכוסה. בהערת קה״ת מצוין שבפסוק עצמו נאמר שהגויים הם השואלים, וייתכן שהמילה ״הגויים״ הושמטה מחשש לצנזורה.

ולא ידעו ולא יבינו כי כל אשר חפץ ה׳ עשה שנשתלשל חפץ ה׳ כ״כ [כל כך] עד שהוא בעשיה גשמית

אך הם אינם יודעים ואינם מבינים ש״כל אשר חפץ ה׳ עשה״: רצון ה׳ השתלשל עד כדי כך שהוא נמצא בעשיה גשמית.

ביאור

מה שאינם מבינים הוא ש״כל אשר חפץ ה׳ עשה״: רצונו של ה׳ הוא שהוריד את העולמות עד לקיום גשמי.

וכ״כ [וכן כתב] למה כדי שיהיה הוי״ה אלהי אלוה שלי ע״י כי נפלאותיך ומחשבותיך אלינו כי אורייתא מחכמה נפקת פי׳ עיקר התגלותה הוא מחכמה. אבל באמת הוא רצונו של מקום והוא ורצונו אחד.

ומדוע השתלשל כל כך? כדי שהוי׳ יהיה ״אלהי אלוה שלי״, באמצעות [זאת], ״כי נפלאותיך ומחשבותיך אלינו״; שהרי ״אורייתא מחכמה נפקת״, כלומר שעיקר גילויה הוא מחכמה. אבל באמת זהו רצונו של מקום, והוא ורצונו אחד.

ביאור

תכליתה של ההשתלשלות הרחוקה כל כך היא שהוי׳, ה׳ הנעלה, יהיה ״אלהי אלוה שלי״ — נוכח באופן אישי אצל כל אדם — באמצעות התורה, שבה מגיעים אלינו נפלאותיו ומחשבותיו של ה׳. התורה מתגלה מחכמה, אך באמת היא רצונו של ה׳, ורצונו אחד עמו; לכן בתורה פוגשים את ה׳ עצמו.

פסקה 3 בקצרה

הפסקה מבארת את חלקו הראשון של הפסוק: העולמות הרוחניים הגדולים השתלשלו עד לקיום גשמי, שבו ה׳ נראה נסתר, כדי שבאמצעות התורה — חכמתו ורצונו של ה׳ — יהיה ה׳ ״אלהי אלוה שלי״ אצל כל אדם.

לעומק

ההבחנה בין גילויה של התורה מחכמה לבין מהותה כרצונו של ה׳, שהוא אחד עמו, מהדהדת את דברי התניא שהתורה היא רצונו וחכמתו של ה׳, המאוחדים עמו באחדות גמורה. הערות הצמח צדק על קטע זה קושרות את ״רבות״ לפירוש הזהר של המילה במשמעות גדולה.

מראי מקומות

  1. 1
    פי׳ רבות . . דהיינו עולמות עליונים · ביהל אור ע״פ זה ע׳ קנג מציין ע״ז: ”ע׳ זח״א ויחי רמ״ז ע״פ רבות בנות מאי רבות גדולות עילאין ורברבין על כולא כו׳ ע״ש כמו זעקת סדום ועמורה כי רבה כמו גדלה”. ראה גם בלקו״ת צו יב, ד. אחרי כז, א מציין לכאן. מכאן מובא בד״ה כי תשא תרל״ח סעי׳ ז. סה״מ תרל״ח ע׳ סז. ושם מציין לעיין בלקו״ת שה״ש בד״ה ששים המה מ, ב. דשם נתבאר שענין הבריאה אינו עו״ע ח״ו.
  2. 2
    שו״ה דהיינו — הגדולות ונוראות · בבוך 1824: הגדולות והנוראו׳.
  3. 3
    שו״ה עשיה — רבות ושונות כמו שאמר · בבוך 1824: רבות ושונות עד שנתהוו בבחי׳ עשיי׳ גשמי׳ כמ״ש כל אשר חפץ ה׳ עשה שאמר דהע״ה לתשובות המיני׳ למה יאמרו הגוים ...
  4. 4
  5. 5
    למה יאמרו איה · בפסוק נוסף: ”הגוים”, ואולי נשמט מצד יראת הצענזור.
  6. 6
    למה יאמרו איה אלקיהם · Psalms 115:2
  7. 7
    רם על כו׳ · Psalms 113:4
  8. 8
    כל אשר חפץ ה׳ עשה · Psalms 135:6
  9. 9
    אורייתא מחכמה נפקת · Zohar II, 121a
  10. 10
    אורייתא מחכמה נפקת · Zohar, Yitro 21:378–22:389

4וזהו נפלאותיך מה שהוא מופלא ומובדל ומכוסה שאין בו השגה כלל פלא עליון. ומחשבותיך הוא בחי׳ חכמה עילאה נמשך אלינו ע״י התורה. אין ערוך אליך אגידה ואדברה עצמו מספר.

וזו משמעות ״נפלאותיך״: מה שהוא מופלא, מובדל ומכוסה, ואין בו השגה כלל — ״פלא עליון״ (Pele Elyon). ״ומחשבותיך״ הן בחינת חכמה עילאה, הנמשכת אלינו באמצעות התורה. ״אין ערוך אליך אגידה ואדברה עצמו מספר״.

ביאור

״נפלאותיך״ מתייחס לפלא העליון (Pele Elyon), שבקבלה הוא כינוי לכתר, הבחינה שמעל לחכמה, והיא נסתרת עד שאין בה השגה כלל. ״מחשבותיך״ היא חכמה עילאה, החכמה האלוקית, שמגיעה אלינו באמצעות התורה; שתיהן נמשכות אלינו, אף שאין דבר שניתן להשוות לה׳, והבחינות הללו רבות מכדי למנותן.

כי להיות השתלשלות וירידה גדולה כ״כ [כל כך] מבחי׳ גבוה ונעלה מאד עד בחי׳ מטה מאד הוצרך להיות כמה מיני עולמות אין מספר מינים ממינים שונים

כדי שתהיה השתלשלות וירידה גדולה כל כך, מבחינה גבוהה ונעלית מאוד עד לבחינה נמוכה מאוד, היה צורך בעולמות מסוגים רבים מספור, סוגים על גבי סוגים ומינים שונים.

ביאור

כדי שהאלוקות תרד מן הבחינה הגבוהה ביותר אל הנמוכה ביותר, היה עליה לעבור דרך אינספור סוגים של עולמות. בכל סוג יש מינים רבים ושונים.

וכמ״ש (איוב כה) היש מספר לגדודיו וכתיב (דניאל ז) אלף אלפין ישמשונה ורבו רבבן כו׳ והוא מספר גדוד והיכל אחד והיכלות אין מספר.

וכך נאמר (איוב כה): ״היש מספר לגדודיו״, ונאמר (דניאל ז): ״אלף אלפין ישמשונה ורבו רבבן״ וכו׳; וזהו מספרו של גדוד אחד ושל היכל אחד (heichal), ואילו ההיכלות הם בלי מספר.

ביאור

שני פסוקים ממחישים את המספר העצום של ישויות רוחניות: גדודיו של ה׳ הם מעבר לכל מספר, ו״אלף אלפין ישמשונה״. אולם המספר העצום הזה מתאר רק גדוד אחד בהיכל אחד בעולמות הרוחניים, וההיכלות עצמם רבים מספור.

ואעפ״כ [ואף על פי כן] כולם אין ערוך אליך שאפי׳ [שאפילו] בחי׳ הגבוה מאד שהוא שרש התחלות התהוות

ואף על פי כן, אף אחד מהם אינו בר־השוואה אליך: אפילו הבחינה הגבוהה ביותר, שהיא שורש ראשית ההתהוות,

ביאור

למרות כל הבחינות הללו, אין דבר שניתן להשוות לה׳, אפילו לא הבחינה הגבוהה ביותר, שהיא השורש שממנו מתחילה הבריאה כולה.

מ״מ לגבי מהותו ועצמותו ית׳ אין לו ערך כלל שאינו מערכו ולא ממהותו כלל מאחר שהוא בבחי׳ נברא או נאצל ויש לו התחלת גבול.

עם זאת, ביחס למהותו ועצמותו יתברך, אין לה כל ערך כלל; היא אינה מאותו סדר ואינה ממהותו כלל, מאחר שהיא בגדר נברא או נאצל, ויש לה התחלה של גבול.

ביאור

בהשוואה לעצמותו של ה׳, אפילו הבחינה הגבוהה ביותר אינה קשורה אליו כלל, מפני שהיא נבראת או נאצלת, ולכן יש לה ראשית וגבול. כל דבר שיש לו גבול שייך לסדר שונה מזה של אין סוף.

משא״כ בבורא ית׳ דכולא קמיה כלא ממש חשיב ואצלו נחשב הכל כאין בחי׳ הראשונה ובחי׳ אחרונה שבמדרגה תחתונה הכל שוה אצלו

ואילו אצל הבורא יתברך, ״דכולא קמיה כלא ממש חשיב״; בעיניו הכול נחשב לאין, [כך שה]בחינה הראשונה והבחינה האחרונה שבמדרגה הנמוכה ביותר שוות כולן בעיניו.

ביאור

לפני ה׳ הכול נחשב לאין, ולכן הבחינות הגבוהות ביותר והנמוכות ביותר שוות באפסיותן לפניו. בעיניו אין הבדל בין העולם הנעלה ביותר לבין המדרגה הנמוכה ביותר.

ואעפ״כ [ואף על פי כן] להיות השתלשלות העולמות וירידת המדרגות הוצרך להיות מדרגות עצמו מספר שלא יבטלו העולמות ממציאותן וכל זה הוא בשביל שיהיה הוי״ה אלקי ונפלאותיך ומחשבותיך אלינו כנ״ל:

ואף על פי כן, כדי שתהיה השתלשלות העולמות וירידת המדרגות, היה צורך במדרגות ״עצמו מספר״, כדי שהעולמות לא יתבטלו ממציאותם. וכל זה הוא כדי שהוי׳ יהיה אלקי, ו״נפלאותיך ומחשבותיך [הן] אלינו״, כנזכר לעיל.

ביאור

אף על פי כן, הירידה הייתה זקוקה לאינספור מדרגות ביניים, כדי שהעולמות לא יתבטלו מאור ה׳ ויוכלו להתקיים. תכליתה של כל ההשתלשלות המדורגת הזאת היא שהוי׳ יהיה ״אלקי״, ושנפלאותיו ומחשבותיו יגיעו אלינו באמצעות התורה.

פסקה 4 בקצרה

הפסקה מבארת את ״נפלאותיך״, ״מחשבותיך״ ו״אין ערוך אליך״: ירידת האלוקות דרשה אינספור מדרגות, שכולן נחשבות לאין לפני ה׳, ובכל זאת הן קיימות כדי שהפלא והחכמה הנסתרים של ה׳ יגיעו אלינו באמצעות התורה.

לעומק

הביטוי ״דכולא קמיה כלא ממש חשיב״ הוא מלשון הזוהר, ובחסידות הוא מבסס את הרעיון שהגבוה ביותר והנמוך ביותר שווים לפני עצמותו של ה׳. ההשתלשלות המדורגת נחוצה לא בשביל ה׳, אלא כדי שהנבראים יוכלו להתקיים בלי להתבטל מפני אור אין סוף.

מראי מקומות

  1. 1
    מה שהוא מופלא . . שאין בו השגה כלל פלא עליון · ענין פלא נתבאר בביאוה״ז להצ״צ כרך א ע׳ תקכז. וראה בספר הליקוטים ממאמרי הצ״צ ערך פלא.
  2. 2
  3. 3
    שו״ה מאד — בחי׳ מטה מאד · בבוך 1824: ”בחי׳ מטה מטה מאד”.
  4. 4
  5. 5
  6. 6
    דכולא קמיה כלא ממש חשיב · Zohar, Introduction 20:188–22:199

דין אחד מקיים את כל העולמות ¶5

5והנה קודם מ״ת [מתן תורה] היו עליונים ותחתונים ניזונים בחסדו של הקב״ה דהיינו שהיה מזון עולמות עליונים ותחתונים וחיותם נמשך ממקורם וראשיתם מלמעלה למטה בנדבה וחסד פשוט באתערותא דלעילא לבד.

והנה, לפני מתן תורה ניזונו העליונים והתחתונים מחסדו של הקדוש ברוך הוא; כלומר, מזונם וחיותם של העולמות העליונים והתחתונים נמשכו ממקורם ומראשיתם, מלמעלה למטה, כמתנה חינם ובחסד פשוט, באמצעות אתערותא דלעילא בלבד.

ביאור

לפני שניתנה התורה בסיני, כל העולמות קיבלו את חיותם מה׳ כמתנה גמורה, שנמשכה מלמעלה למטה. היא באה באמצעות אתערותא דלעילא בלבד, ולא בתגובה למעשה כלשהו שנעשה מלמטה.

אבל אחר מ״ת [מתן תורה] הנה קיום חיות העולמות הוא ע״י מעשה התחתונים בתורה ומצות ממטה למעלה

אבל לאחר מתן תורה, קיום חיותם של העולמות נעשה באמצעות מעשיהם של התחתונים בתורה ובמצוות, מלמטה למעלה.

ביאור

מאז מתן תורה, חיי העולמות תלויים במעשיהם של בני האדם למטה, באמצעות התורה והמצוות. מעשיהם מעלים מלמטה למעלה את מה שמקיים את העולמות.

וכמו למשל ארץ הלזו הגשמית שמצמחת כל מיני תענוגים והם מזון האדם וקיום חיותו

הדבר דומה, למשל, לארץ הגשמית הזאת, שמצמיחה מיני תענוגות שונים, והם מזונו של האדם ומה שמקיים את חייו.

ביאור

אדמו״ר הזקן מביא משל מן הטבע. הארץ הגשמית מצמיחה מיני מאכלים ערבים, והם מקיימים את חיי האדם.

וגם כשאדם אוכל מבע״ח [מבעלי חיים] הנה עיקר גידולו וחיותו של הבע״ח [הבעלי חיים] ממה שאוכל מן הארץ נמצא שכל מזון וחיות האדם הוא ע״י בירור שנבחר הטוב הגנוז מן הארץ.

וגם כאשר האדם אוכל מבעלי חיים, עיקר גידולם וחיותם של בעלי החיים באים ממה שהם אוכלים מן הארץ. נמצא שכל מזונו וחיותו של האדם באים באמצעות בירור, שבו נבחר הטוב הגנוז בארץ.

ביאור

גם כאשר האדם אוכל בשר, בעל החיים גדל וחי ממה שאכל מן הארץ. לכן כל מזונו של האדם בא באמצעות תהליך של בירור, שבו מוציאים את הטוב הגנוז בארץ.

כך עד״מ הנה מזון עולמות עליונים הוא ממה שמקבלים חיותם מן התורה שבעוה״ז השפל.

כך, על דרך המשל, מזונם של העולמות העליונים בא מכך שהם מקבלים את חיותם מן התורה שבעולם הזה השפל.

ביאור

בדומה לכך, העולמות העליונים ניזונים מן התורה הנלמדת בעולם השפל הזה. התורה שלמטה היא כמו הארץ, שממנה העולמות העליונים שואבים את מזונם.

והנה כתיב (משלי ד) סלסלה ותרוממך כאדם שמסלסל בשערו שיהיה כל נימא בפ״ע [בפני עצמו] כך הוא בכל פרטי הלכות אין מספר שיהיה בזה הענין הדין כך ובזה הענין יהיה הדין כך נמשך מחכמה עילאה מבחי׳ נפלאותיך ומחשבותיך הנ״ל.

והנה כתוב (משלי ד) ״סלסלה ותרוממך״, כמו אדם שמסלסל בשערו, כך שכל שערה עומדת בפני עצמה. כך גם כל אחד מפרטי הדינים הרבים מספור — שבעניין זה הדין הוא כך, ובעניין אחר הדין הוא כך — נמשך מחכמה עילאה, מבחינת ״נפלאותיך ומחשבותיך״ שהוזכרה לעיל.

ביאור

הפסוק אומר על החכמה ״סלסלה ותרוממך״; בפשטות פירוש הדבר הוא העריכי אותה, והיא תרומם אותך. המאמר דורש את המילה כאילו היא קשורה לסלסול השיער, שבו כל שערה מובחנת בפני עצמה. כך גם כל פרט ופרט בדיני התורה מובחן — ״במקרה זה הדין כך, ובמקרה אחר כך״ — וכל פרט נמשך מחכמה עילאה, מנפלאותיו וממחשבותיו של ה׳.

וז״ש [וזהו שכתוב] דוד המלך ע״ה [עליו השלום] (תהלים צב) מה גדלו מעשיך ה׳ מאד עמקו מחשבותיך

וזהו שאמר דוד המלך ע״ה (תהלים צב): ״מה גדלו מעשיך ה׳ מאד עמקו מחשבותיך״.

ביאור

אדמו״ר הזקן מביא כעת פסוק נוסף של דוד המלך: ״מה גדלו מעשיך ה׳ מאד עמקו מחשבותיך״. הוא יסביר מה פירוש ״גדלו״ כאשר הוא נאמר על ה׳.

פי׳ גדלו ע״ד שארז״ל [שאמרו רבותינו זכרונם לברכה] במקום שאתה מוצא גדולתו שם אתה מוצא ענותנותו כי לא שייך לפניו ית׳ בחי׳ גדולה

פירוש ״גדלו״ הוא על דרך מאמר חז״ל: ״במקום שאתה מוצא גדולתו שם אתה מוצא ענותנותו״, שכן אין שייך לפניו ית׳ עניין של גדולה.

ביאור

חז״ל אומרים שבכל מקום שמוזכרת גדולתו של ה׳, מוצאים גם את ענוותנותו, מפני שגדולה במובן הרגיל אינה שייכת כלל לה׳. במקום מוקדם יותר בתורה אור (חיי שרה), אדמו״ר הזקן מסביר את המאמר באותו אופן: נתינת חיות לעולמות אינה גדולה של ה׳ אלא ירידה, ולכן השבח הוא על ענוותנותו.

מאחר כי גדול ה׳ ומהולל מאד ולגדולתו אין חקר ואינו בבחי׳ ערך ומדה ומקום כלל שיפול עליו לשון גדול׳.

שכן ״גדול ה׳ ומהולל מאד ולגדולתו אין חקר״, והוא אינו בגדר של השוואה, מידה או מקום כלל, כך שאי אפשר להחיל עליו את המונח ״גדולה״.

ביאור

גדולתו של ה׳ אינה ניתנת להשגה; הוא למעלה מכל השוואה, מידה או מקום. מילים כמו ״גדול״ מניחות שיש סולם למדידה, וה׳ אינו נתון בשום סולם כזה.

אלא לשון גדול׳ הוא ענותנותו שנתלבש בבחי׳ ומדת גדולה להתפשט ולהתלבש תוך עלמין להחיותם

אלא שהמונח ״גדולה״ [מתייחס ל]ענוותנותו, בכך שהתלבש בבחינה ובמידת הגדולה כדי להתפשט ולהתלבש בתוך העולמות ולהעניק להם חיות.

ביאור

לכן מה שאנו מכנים ״גדולתו״ של ה׳ הוא למעשה ענוותנותו: הוא משפיל את עצמו ומתלבש במידת הגדולה כדי להתפשט בתוך העולמות ולהעניק להם חיות.

וזהו מה גדלו מעשיך ה׳ כי מה שנמשך ונתפשט למטה דרך פרטי הלכה אחת הוא הוא מזון וקיום חיות כל העולמות עליונים ותחתונים וכל העולמות עליונים הם כלא ממש נגד מה שנמשך מפרטי הלכה אחת שהיא מקור חיותם וקיומם

וזהו [הפירוש של] ״מה גדלו מעשיך ה׳״: שהרי מה שנמשך ומתפשט למטה דרך פרטי הלכה אחת הוא עצמו המזון והקיום של החיות בכל העולמות, העליונים והתחתונים; וכל העולמות העליונים הם ממש כאין לעומת מה שנמשך מפרטי הלכה אחת, שהיא מקור חיותם וקיומם.

ביאור

לכן ״מה גדלו מעשיך ה׳״ מדבר על ענוותנותו: האור שנמשך דרך פרטי אפילו הלכה אחת בתורה הוא שמקיים את כל העולמות, העליונים והתחתונים. כל העולמות העליונים יחד הם כאין לעומת המקור הגנוז בהלכה אחת.

כי כל הלכה היא המשכת לב, אוהתפשטות אור מרצון העליון ב״ה וחכמה עילאה שהן מקור החיות לכל העולמות

שהרי כל הלכה היא המשכה והתפשטות של אור מן הרצון העליון, יתברך, ומן החכמה העילאה, שהם מקור החיות לכל העולמות.

ביאור

זאת משום שכל הלכה בתורה היא המשכה של הרצון העליון ושל החכמה העילאה. שני אלה הם מקור החיות של כל העולמות.

ואם כך הוא בענין גדולת מעשיו א״כ עאכו״כ [על אחת כמה וכמה] מאד עמקו מחשבותיך שהיא בחינה למעלה מעלה מבחי׳ עלמין אלא מקיף וסובב עליהם ואינו מתלבש בתוכם.

ואם כך הדבר ביחס לגדולת מעשיו, על אחת כמה וכמה [נכון הדבר גם לגבי] ״מאד עמקו מחשבותיך״, שהיא בחינה גבוהה לאין שיעור מבחינת העולמות; אלא היא מקיפה וסובבת אותם ואינה מתלבשת בתוכם.

ביאור

אם ״גדולתם״ של מעשי ה׳, כלומר החיות שהוא מעניק לעולמות, כה עצומה, הרי ש״מאד עמקו מחשבותיך״ מתייחס לרמה גבוהה עוד הרבה יותר. רמה זו אינה נכנסת כלל לעולמות, אלא מקיפה אותם מבחוץ (סובב כל עלמין).

ומזה יתבונן המשכיל להיות בתורת ה׳ חפצו להיות שש ועלז בה כמ״ש (משלי ח) וכל חפצים לא ישוו בה

מכאן יתבונן האדם המשכיל [ויבוא] לכך ש״בתורת ה׳ חפצו״, שישמח ויעלוז בה, כמו שכתוב (משלי ח): ״וכל חפצים לא ישוו בה״:

ביאור

אדם משכיל שמתבונן בכך יבוא לרצות בתורה ולשמוח בה. בספר משלי נאמר: ״וכל חפצים לא ישוו בה״ — כלומר, אין חפצים רצויים המשתווים לחכמה.

שאפי׳ [שאפילו] חפצים העליונים שהוא כענין שכתוב כל אשר חפץ הוי״ה עשה בשמים ובארץ ושמים הם העולמות העליונים ולא ישוו בה שכולם הם כלא ממש בערך הלכה אחת שהיא מבחי׳ נפלאותיך ומחשבותיך הנ״ל.

אפילו החפצים העליונים, כמו שנאמר ״כל אשר חפץ הוי׳ עשה בשמים ובארץ״; ו״שמים״ הם העולמות העליונים, ו״ולא ישוו בה״, שכן כולם ממש כאין ביחס להלכה אחת, שהיא מבחינת ״נפלאותיך ומחשבותיך״ הנזכרים לעיל.

ביאור

אדמו״ר הזקן מחיל זאת אפילו על ״רצונותיו״ של ה׳: ״כל אשר חפץ הוי׳ עשה בשמים״, ולכן השמים, כלומר העולמות העליונים, הם בין הדברים שה׳ חפץ בהם. ואף על פי כן, הם אינם משתווים להלכה אחת בתורה, מפני שהלכה זו באה מ״נפלאותיך ומחשבותיך״ של ה׳.

פסקה 5 בקצרה

הפסקה מסבירה שמאז מתן תורה העולמות ניזונים מן התורה והמצוות שלמטה, שדין אחד בתורה עולה על כל העולמות העליונים, ושמחשבותיו של ה׳ שבתורה נעלות אף יותר, מעבר לעולמות לגמרי; לכן האדם המתבונן ישמח בתורה יותר מכל דבר אחר.

לעומק

המעבר מאתערותא דלעילא לפני מתן תורה לאתערותא דלתתא אחריו הוא נושא חוזר בחסידות: מאז מתן תורה, חיי העולם תלויים בבירור שנעשה באמצעות עבודת האדם. פירוש ״גדולתו״ של ה׳ כענווה מקביל לדברי תורה אור על חיי שרה, שבהם נתינת חיות לעולמות מתוארת כירידה עבור ה׳, ולא כשבח של גדולתו.

מראי מקומות

  1. 1
  2. 2
  3. 3
    במקום שאתה מוצא גדולתו · Megillah 31a:12–13
  4. 4
    גדול הוי׳ ומהולל מאד · Psalms 145:3
  5. 5
    כל אשר חפץ הוי״ה עשה בשמים ובארץ · Psalms 135:6
  6. 6
  7. 7
    בתורת ה׳ חפצו · Psalms 1:2

מדוע נענש דוד ¶6

6וכמ״ש באדרא שההלכות הן בחי׳ הנימין ושערות של מעלה וכל נימא להיט לעלמין סתימין כו׳.

כפי שנאמר באדרא, ההלכות הן בחינת הנימים והשערות של מעלה, ו״וכל נימא להיט לעלמין סתימין״ וכו׳.

ביאור

האדרא, קטע בזהר, מתארת את הלכות התורה כ״שערות״ של הפרצוף העליון. כל נימה מגיעה לעולמות נסתרים וממשיכה אליהם חיות ממקור נעלה מאוד.

וכמ״ש בע״ח [בעץ חיים] שכל הנימין ושערות הם מבירור רפ״ח ניצוצים כו׳ ותכלית הבירור הוא בעוה״ז כו׳.

וכפי שנאמר בעץ חיים, כל הנימים והשערות באים מבירור רפ״ח הניצוצות וכו׳, ותכלית הבירור היא בעולם הזה וכו׳.

ביאור

עץ חיים של האריז״ל מלמד שהנימים והשערות האלה באים מבירור רפ״ח הניצוצות שנפלו בשבירת הכלים. בירור זה מגיע לסיומו רק בעולם הזה, באמצעות התורה והמצוות.

וזהו זמירות היו לי חוקיך בבית מגורי שהיה שש ושמח בהם עד שהיו לו כמו זמירות ותענוגים אלא שנענש על שקראם זמירות.

וזהו [פירוש] ״זמירות היו לי חוקיך בבית מגורי״: הוא שמח ושש בהם עד שהיו בעיניו כזמירות וכעינוגים, ואף על פי כן נענש על שכינה אותם זמירות.

ביאור

כעת מתבאר הפסוק על דוד: חוקי התורה הסבו לו שמחה כה גדולה, עד שנדמו לו לזמירות ולעינוגים. ובכל זאת נענש על שכינה אותם זמירות.

ולא על שלמד בענין זה אלא על ששיבחם בזו המעלה לחוד שהוא מקור וחיות כל העולמות.

[הוא נענש] לא על שלמד בדרך זו, אלא על ששיבח אותם רק במעלה זו, שהתורה היא מקור וחיות לכל העולמות.

ביאור

דוד לא נענש על שלמד תורה מתוך שמחה. הוא נענש משום ששיבח אותה רק על היותה מקור החיים של כל העולמות, כאילו זו מעלתה העליונה. בקונטרס אחרון שבתניא, במאמר ״דוד זמירות״, מוסבר שמעלה זו שייכת רק לאחוריים של עומק מחשבת ה׳, ואילו פנימיות התורה היא אחת עם אור אין סוף, שלפניו העולמות אינם נחשבים למציאות.

שבאמת הוא גבוה למעלה מעלה מבחי׳ קיום וחיות כל העולמות וכמ״ש (שם) ואהיה אצלו אמון ואהיה שעשועים יום יום ופי׳ במדרש (ב״ר [בראשית רבה] פ״א) אמון מופלא שהוא מבחי׳ פלא העליון בחינת נפלאותיך ומחשבותיך.

שהרי באמת היא נעלית הרבה־הרבה ממדרגת קיום וחיות כל העולמות, כמו שנאמר (שם): ״ואהיה אצלו אמון ואהיה שעשועים יום יום״; ובמדרש (בראשית רבה, פרק א׳) פירשו: אמון [פירושו] ״מופלא״, והוא מבחינת הפלא העליון, בחינת ״נפלאותיך ומחשבותיך״.

ביאור

לאמיתו של דבר, התורה נעלית הרבה מעבר לתפקידה בקיום העולמות ובהענקת חיות להם: בספר משלי החכמה אומרת שהייתה אמון לצד ה׳, והמאמר מביא את פירוש המדרש למילה אמון — ״מופלא״, מן הפלא העליון. קה״ת מביא את דברי הרבי מהר״ש, שמצא בבראשית רבה רק את הפירושים ״אומן״, ״מכוסה״ ו״צפון״ (ויש אומרים ״גדול״) למילה אמון; ואילו אור התורה מפרש את ״אמון מופלא״ כמוחא סתימאה (השכל הנעלם).

וזהו יום יום נגד ב׳ בחינות שהם נפלאותיך ומחשבותיך וזהו ואהיה שעשועים שהיא שעשועים של הקב״ה כביכול בכבודו ובעצמו

וזהו ״יום יום״, כנגד שתי הבחינות, ״נפלאותיך״ ו״מחשבותיך״. וזהו ״ואהיה שעשועים״: השעשוע הוא שעשועו של הקדוש ברוך הוא, כביכול, בכבודו ובעצמו.

ביאור

הכפילות ״יום יום״ בפסוק מכוונת לשתי הבחינות, נפלאות ה׳ ומחשבותיו. ״שעשועים״ פירושם שהתורה היא, כביכול, השעשוע של ה׳ עצמו, בעצמותו ממש.

ולמשל כמו שאדם משתעשע בחכמתו כשאומר דבר חכמה כן ויותר מכן לאין קץ ותכלית באלף אלפים הבדלות הקב״ה משתעשע בחכמתו העליונה שאינה יכולה להתלבש תוך עלמין כלל

כמשל לאדם המשתעשע בחכמתו כשהוא אומר דבר חכמה, כך — ועוד לאין קץ ובאלף אלפים הבדלות — הקב״ה משתעשע בחכמתו העליונה, שאינה יכולה להתלבש בעולמות כלל.

ביאור

כשם שאדם נהנה מחכמתו שלו כשהוא מבטא רעיון חכם, כך הקב״ה משתעשע, לאין ערוך, בחכמתו העליונה, הנעלית מכדי להתלבש בעולמות. אור התורה, המובא בקה״ת, מכנה אותה חכמה סתימאה (חכמה נעלמת), להבדיל מחכמת האצילות, שעליה נאמר ״כולם בחכמה עשית״.

אלא שדוד המלך ע״ה [עליו השלום] היה צריך לפי שעה. בבית מגורי שהיו שונאין לו ואין דינים נמתקין אלא בשרשן דהיינו בשרש התהוות העולמות כשנתהווה ונמשך מאין המוחלט להתענג ולשמוח בחלקו אשר הוא ממשיך בתורתו לקיום וחיות העולמות

אלא שדוד המלך ע״ה נזקק [לכך] לפי שעה: ״בבית מגורי״, מפני ששנאו אותו; והדינים אינם נמתקים אלא בשורשם, כלומר בשורש התהוות העולמות, כאשר התהוו ונמשכו מן האין המוחלט; [ולכן נזקק] להתענג ולשמוח בחלקו, שאותו הוא ממשיך בתורתו לקיום העולמות ולהענקת חיות להם,

ביאור

אלא שדוד נזקק לפי שעה לכוח שמעניקה התורה להחיות את העולמות, משום שב״בית מגורי״ שנאו ורדפו אותו. דינים קשים נמתקים רק בשורשם, עיקרון מתורת הקבלה; שורש זה הוא מקור בריאת העולמות יש מאין. לכן נזקק דוד לשמוח בחלק התורה שהוא ממשיך כדי להעניק לעולמות קיום וחיות.

שעי״ז ממילא יתבטלו כל המונעים מאחר שמקבלים חיותם ממנה והם בטלים לגבה וכשממשיך אורה למטה תפול עליהם אימתה ופחד והיו כלא היו.

וכך כל המונעים יתבטלו מאליהם, שכן הם מקבלים ממנה את חיותם ובטלים בפניה; וכשהוא ממשיך את אורה למטה, ״תפול עליהם אימתה ופחד״, והם יהיו כאילו מעולם לא היו.

ביאור

כל הכוחות המתנגדים מקבלים את חיותם מהתורה, ולכן כאשר אדם ממשיך את אורה למטה, הם מתבטלים בפניה מאליהם. ״אימתה ופחד״ נופלים עליהם, והם נעשים כאילו מעולם לא היו.

פסקה 6 בקצרה

הפסקה משיבה על השאלות בנוגע לדוד: הוא שמח בתורה כמקור החיות לעולמות, והיה זקוק לכך כדי להתמודד עם אויביו; אך נענש משום ששיבח את התורה רק בדרך זו, שהרי התורה היא לאמיתו של דבר שעשועו של ה׳ עצמו, ונעלית בהרבה מן העולמות.

לעומק

רפ״ח הניצוצות הם מניין הניצוצות שנפלו בשבירת הכלים על פי האריז״ל; בירורם מגיע לסיומו בעולם הזה. המתקת הדינים בשורשם היא עיקרון מתורת האריז״ל: הדינים נמתקים כשמעלים אותם אל המקור שממנו באו. כאן המקור הוא התורה, שממנה מקבלים חיות כל העולמות, ובהם גם מתנגדיו של אדם.

מראי מקומות

  1. 1
    והיו כלא היו · Obadiah 1:16
  2. 2
    וכמ״ש באדרא . . ותכלית הבירור הוא בעוה״ז כו׳ · קטע זה ליתא בבוך 1824.
  3. 3
    אלא על ששיבחם · Numbers 18:3
  4. 4
    ואהיה אצלו אמון ואהיה שעשועים יום יום · Proverbs 8:30
  5. 5
    ופי׳ במדרש (ב״ר פ״א) . . פלא העליון · Bereshit Rabbah 1:1
  6. 6
    שאינה יכולה להתלבש תוך עלמין · באוה״ת נ״ך שם ”הוא בחי׳ חכמה סתימאה ומ״ש כולם בחכמה עשית בחכמה יסד ארץ זהו חכמה דאצילות”.
  7. 7
    תפול עליהם אימתה ופחד · Exodus 15:16

עצת חז״ל וחלום פרעה ¶7

7וזו היא העצה שיעצו חז״ל [חכמינו זכרונם לברכה] השכם והערב עליהם דהיינו שיהא בבחי׳ עליהם מעלה מעלה וגבוה מהם

וזו העצה שנתנו חז״ל: ״השכם והערב עליהם״ (aleihem, מעליהם) — כלומר, להיות במצב של ״מעליהם״, גבוה מהם בהרבה ונעלה מהם,

ביאור

אדמו״ר הזקן חוזר לעצת חז״ל: ״השכם והערב עליהם״ בבית המדרש, והם כלים מאליהם. הוא מפרש את המילה ״עליהם״ (aleihem) במשמעות של ״מעליהם״: על האדם להתרומם למדרגה גבוהה מזו של מתנגדיו.

דהיינו בבחי׳ עסק התורה שהיא גבוה ונעלה מאד שהיא מקור חיותם. ולכן הם כלים ומתבטלין מאליהן וממילא נדחי׳.

כלומר, להיות במצב של לימוד תורה, שהוא נעלה וגבוה מאוד, שכן התורה היא מקור חיותם. לכן הם כלים ומתבטלים מאליהם ונדחים ממילא.

ביאור

המדרגה הגבוהה הזאת היא לימוד התורה, שהרי התורה היא המקור שממנו מקבלים חיות אפילו הכוחות המתנגדים. כשאדם קשור למקורם, הם נמוגים מאליהם, בלי צורך להיאבק בהם.

והערב עליהם היינו בבחי׳ נפשי כעפר לכל תהי׳ [תהיה] לידום וליסבול כנ״ל שיהיה כעפר וארץ שממנה יצא לחם וכל ההשפעות ממטה למעלה אחר מ״ת [מתן תורה] כנ״ל

ו״הערב עליהם״ פירושו להגיע למדרגת ״נפשי כעפר לכל תהי׳ לידום וליסבול״, כפי שנאמר לעיל: להיות כעפר וכאדמה, שממנה יוצא לחם, וכל ההשפעות מלמטה למעלה לאחר מתן תורה, כנ״ל;

ביאור

״הערב״ הוא הדרך השנייה: ענווה, ״נפשי כעפר לכל תהי׳״, שתיקה וספיגת עלבונות. כך נאמר גם בתפילה: ״למקללי נפשי תדום״. וכפי שפותחת תשובתו של רבי אלעזר בגמרא: ״דום לה׳״. כמו האדמה, שממנה יוצא לחם, האדם העניו נעשה לקרקע שממנה, מאז מתן תורה, עולות כל ההשפעות מלמטה למעלה.

דהיינו כשנברר הטוב מן הרע וכו׳ ואזי ממילא יפול הרע ויבוטל כמ״ש (ישעיה מא) יהיו כאין ויאבדו אנשי ריבך כי אין להם חיות עוד.

כלומר, כאשר הטוב מתברר מן הרע וכו׳, אז הרע נופל ומתבטל מאליו, כמו שנאמר (ישעיהו מא): ״יהיו כאין ויאבדו אנשי ריבך״, שהרי אין להם עוד חיות.

ביאור

זוהי עבודת הבירור: להפריד את הטוב מן הרע. לאחר שהטוב מתברר, הרע נופל מאליו. כפי שנאמר בישעיהו, המתנגדים נעשים כאין, משום שאין להם עוד חיות.

אבל באמת אין זו לבדה מעלת ושבח התורה כ״א כמ״ש ובלילה שירה עמי שירו קרי דהיינו שעשועים של הקב״ה כמ״ש ואהיה אצלו כו׳ שעשועים זה יהיה עמי וכמ״ש (תהלים קמט) ישמח ישראל בעושיו.

אבל באמת אין זו בלבד מעלתה ושבחה של התורה, אלא כפי שנאמר: ״ובלילה שירה עמי״ — קוראים ״שירו״, כלומר, שירו של הקדוש ברוך הוא; זהו התענוג של הקב״ה, כמו שנאמר: ״ואהיה אצלו כו׳ שעשועים״. התענוג הזה יהיה ״עמי״. וכמו שנאמר (תהלים קמט): ״ישמח ישראל בעושיו״.

ביאור

אולם הענקת חיות לעולמות והתגברות על מתנגדים אינן שבחה האמיתי של התורה. בפסוק ״ובלילה שירה עמי״ קוראים ״שירו״ — שירו של ה׳: התורה היא התענוג של ה׳ עצמו, ״ואהיה אצלו שעשועים״, והאדם שותף בתענוג הזה, כפי שנאמר: ״ישמח ישראל בעושיו״.

והנה ע״י בחי׳ שמחה ותענוג הזה בתורת ה׳ יסיר כל מונע מבית ומבחוץ ואין רע יורד מלמעלה כלל

והנה, באמצעות מדרגה זו של שמחה ותענוג בתורת ה׳, מסתלק כל מעכב מבית ומבחוץ, ואין רע יורד מלמעלה כלל.

ביאור

באמצעות השמחה והתענוג שבתורה מסתלק כל מכשול, פנימי וחיצוני. מכיוון שאין רע יורד מלמעלה, אדם הקשור לתענוג הנעלה הזה מוגן מפגיעה. בתניא, באגרת הקודש יא, מוסבר שכל מה שבא מלמעלה הוא טוב; רק משום שהוא למעלה מהשגתנו הוא נראה רע.

משא״כ כשאין לו בחי׳ השעשועים הנ״ל עליו נאמר ויהי מקץ שנתים ימים

אבל כשאין לאדם מדרגה זו של השעשועים הנזכרת לעיל, עליו נאמר: ״ויהי מקץ שנתים ימים״.

ביאור

כעת מתבאר הפסוק הפותח את המאמר. כשאדם חסר את התענוג הזה שבתורה, חל עליו הפסוק ״ויהי מקץ שנתים ימים״.

פי׳ שבחי׳ שנתים ימים שהם בחי׳ יום יום בחי׳ השעשועים הנ״ל הם אצלו בקץ ותכלית כלומר שאין לו בחי׳ הנ״ל בעסק התורה ואז ופרעה חולם.

פירוש הדבר, שמדרגת ״שנתים ימים״, שהיא בחינת ״יום יום״ — מדרגת השעשועים הנזכרת לעיל — היא אצלו בקץ ובתכלית; כלומר, אין לו את המדרגה הנזכרת לעיל בלימוד התורה. ואז ״ופרעה חולם״ (cholem) [חולם הוא גם שמו של סימן הניקוד הנכתב כנקודה מעל האות].

ביאור

״שנתים ימים״ (shenasayim yamim), כלומר ״שנתיים של ימים״, רומז ל״יום יום״ הכפול של שעשועי התורה; אצל אדם כזה הם הגיעו לקץ (miketz), כלומר, לימוד התורה שלו חסר את השמחה הזאת. ואז ״ופרעה חולם״: המילה ״חולם״ (cholem), שפירושה חלום, היא גם שמו של סימן הניקוד הנכתב כנקודה מעל האות.

פי׳ אע״פ [אף על פי] שיש לו בחי׳ פרעה שהוא בחי׳ התגלות אלקות ע״י התפלה אעפ״כ [אף על פי כן] אינו בבחי׳ טעמים שהם בחי׳ הנגון ושעשועים הנ״ל כ״א בבחי׳ נקודה ברישי אתוון

כלומר, אף שיש בו בחינת פרעה, שהיא בחינת גילוי אלקות באמצעות התפילה, בכל זאת אין זה בבחינת הטעמים (ta’amim), שהם בחינת הניגון והתענוג שהוזכרו לעיל, אלא רק בבחינת ״נקודה ברישי אתוון״,

ביאור

אדם כזה עדיין יש בו בחינת ״פרעה״ — גילוי אלקות בתפילתו. אך חסרים בה הטעמים, הניגון והתענוג שבתורה; היא דומה רק לחולם (cholem), נקודה מעל האותיות.

כי הנפש מלאה אותיות ואור ה׳ שמאיר בה הוא בחי׳ נקודה קטנה בראשו לבד שמתנוצץ בשכלו הארת והמשכת אלקות אבל אינה מלובשת בתוכו כ״א בבחי׳ מקיף עליו:

כי הנפש מלאה אותיות, ואור ה׳ המאיר בה הוא רק בבחינת נקודה קטנה בראשה; ניצוץ של הארה והמשכת אלקות מאיר בשכלו, אך האור אינו מתלבש בתוכו, אלא נמצא רק בבחינת מקיף (makif) עליו.

ביאור

הנפש מלאה ״אותיות״ — מחשבותיה וכוחותיה — ואור ה׳ נוגע בה רק כנקודה קטנה מעליהן, כניצוץ בשכל. האור אינו נעשה חלק מן האדם, אלא מקיף אותו מבחוץ.

פסקה 7 בקצרה

הפסקה מסבירה את שתי הדרכים שהציעו חז״ל: להתרומם מעל המתנגדים באמצעות התורה, ולהנמיך את עצמך כעפר. לאחר מכן היא מראה ששבחה האמיתי של התורה הוא התענוג של ה׳ בה; בהיעדר התענוג הזה, ההכרה של האדם בה׳ בתפילתו היא רק נקודה מעל האותיות — וזהו פירוש ״ופרעה חולם״.

לעומק

״הנקודה בראשי אותיות״ (nekudah b'reishei asvan) היא סימן הניקוד חולם, ומשחק המילים על ״חולם״ (cholem, חולם) קושר בין חלום פרעה לבין אור אלוקי המקיף את הנשמה אך אינו חודר לתוכה. ההנגדה בין הטעמים לבין נקודה בלבד משקפת את דירוגם הקבלי של ארבעת המרכיבים שבטקסט התורה, שבהם הטעמים — הניגון — הם הגבוהים ביותר.

מראי מקומות

  1. 1
    השכם והערב עליהם · Gittin 7a:7
  2. 2
    נפשי כעפר לכל תהי׳ לידום · Berakhot 17a:4
  3. 3
  4. 4
    ובלילה שירה עמי · Psalms 42:9
  5. 5
    ואהיה אצלו כו׳ שעשועים · Proverbs 8:30
  6. 6
  7. 7
    ואין רע יורד מלמעלה · Bereshit Rabbah 51:3
  8. 8
    בחי׳ השעשועים הנ״ל · ע׳ אוה״ת פ׳ מקץ שלט, א.
  9. 9
    ויהי מקץ שנתים ימים · Genesis 41:1
  10. 10
    בקץ ותכלית · ראה שיחת ש״פ מקץ תשכ״ה.

הפרות וחוט של חסד ¶8

8והנה עומד על היאור. שממנו ג״כ נמשך בחי׳ המשכה לב, בלשבע פרות הטובות שהם ז׳ מדות אהבה ויראה וכו׳ הטבעיי׳ [הטבעיים]

״והנה עומד על היאור״. גם ממנו נמשכת השפעה אל שבע הפרות הטובות, שהן שבע המדות — אהבה ויראה וכו׳, [המדות] הטבעיות,

ביאור

בחלום פרעה עומד ליד היאור, הנילוס. היאור מסמל זרימה מלמעלה שמזינה גם את שבע הפרות הטובות — שבע המדות הרגשיות, אהבה ויראה ושאר המדות — במצבן הטבעי.

שיהיה אחר התפלה מחמת זה בסור מרע ועשה טוב.

כך שלאחר התפילה, בעקבות זאת, הוא יהיה [עוסק] ב״סור מרע ועשה טוב״.

ביאור

הרגשות הטבעיים האלה, המתעוררים בזמן התפילה, מביאים את האדם לאחר מכן ל״סור מרע ועשה טוב״.

אך אחר זה הנה שבע פרות אחרות כו׳. ותאכלנה כו׳ ולא נודע כו׳. שבערך זמן רב אחר התפלה יוכל להתעורר מדות ותאוות גשמיות ומשכחות לגמרי את מדות הטובות אהוי״ר [אהבה ויראה] כו׳ שבשעת התפלה.

אבל לאחר מכן באות ״שבע פרות אחרות״ וכו׳, ״ותאכלנה״ וכו׳, ״ולא נודע״ וכו׳: שכן זמן רב לאחר התפילה עלולות להתעורר מדות ותאוות גשמיות, ולהשכיח לגמרי את המדות הטובות, אהבה ויראה וכו׳, שהיו בו בזמן התפילה.

ביאור

אבל אז באות שבע הפרות האחרות שבחלום: הפרות הרעות אוכלות את הטובות, ולא ניכר שהן אכלו אותן. כך גם זמן מה לאחר התפילה עלולות להתעורר תאוות גשמיות ולמחוק את האהבה והיראה שהאדם חש בזמן התפילה.

משא״כ בבחי׳ הטעמים שהם בחי׳ שירה וזמרה הנ״ל. ע״ז אמרו (ע״ז [עבודה זרה] ג) כל העוסק בתורה בלילה חוט של חסד נמשך עליו ביום שנאמר יומם יצוה ה׳ חסדו ובלילה שירה עמי

לא כך הוא בבחינת הטעמים, שהם בחינת השירה והזמרה שהוזכרו לעיל. על כך אמרו (עבודה זרה ג׳): ״כל העוסק בתורה בלילה חוט של חסד נמשך עליו ביום שנאמר יומם יצוה ה׳ חסדו ובלילה שירה עמי״.

ביאור

כך לא קורה בבחינת הטעמים, שירת התורה. הגמרא אומרת שמי שעוסק בתורה בלילה נמשך עליו ביום חוט של חסד, על פי הפסוק ״יומם יצוה ה׳ חסדו ובלילה שירה עמי״; לקוטי תורה (קרח) מפנה בחזרה למאמר הזה כדי לבאר את ״חוט של חסד״.

שחוט של חסד ואהבה עליונה באה עליו מלמעלה אהבה חדשה יותר מכדי טבעו של נפש אלקות לדבקה בו ית׳ בחי׳ אהבה בתענוגים

[הכוונה היא] שחוט של חסד ואהבה עליונה בא עליו מלמעלה — אהבה חדשה, למעלה מטבעה של הנפש האלקית, כדי לדבוק בו יתברך; בחינת אהבה בתענוגים.

ביאור

״חוט של חסד״ הוא אהבה עליונה וחדשה שבאה מלמעלה, גדולה מן האהבה הטבעית של הנפש האלקית: אהבה של תענוג, שבאמצעותה האדם דבק בה׳.

ומשם נמשך יאור והמשכה לבחי׳ נקודה ברישי אתוון שהיאור הוא עומד על החולם וממשיך עליו הארה רבה ועצומה שלא יהיו פרות הרעות כלל כי אין רע יורד מלמעלה כו׳:

ומשם נמשכים יאור והשפעה אל בחינת ״נקודה ברישי אתוון״, שכן היאור עומד מעל החולם וממשיך עליו הארה גדולה ועצומה, כך שלא יהיו פרות רעות כלל, שהרי ״אין רע יורד מלמעלה״ וכו׳.

ביאור

מאהבה זו נמשכת ה״יאור״ אל הנקודה שמעל האותיות, ניצוץ אלוקי שבשכל. היאור עומד מעל החולם ומעניק לו עוצמה גדולה, כך שהפרות הרעות אינן יכולות להתעורר כלל, שכן ״אין רע יורד מלמעלה״.

פסקה 8 בקצרה

הפסקה משלימה את פירוש חלומו של פרעה: אהבה ויראה שהתעוררו רק מכוח התפילה עלולות להיבלע לאחר מכן בתאוות גשמיות, ואילו התענוג שבשירת התורה ממשיך אהבה עליונה יותר, שמגינה על הנפש כך שהפרות הרעות אינן מופיעות כלל.

לעומק

״חוט של חסד״ (חוט של חסד) נדון בהרחבה בלקוטי תורה על קרח, שמפנה למאמר הזה לצורך ביאורו. הניגוד הוא בין אהבה טבעית, שעולה ויורדת, לבין אהבה שבאה מלמעלה, עולה על טבעה של הנפש, ולכן אינה נבלעת בתאוות שמתעוררות לאחר התפילה.

מראי מקומות

  1. 1
    והנה עומד על היאור · Genesis 41:1
  2. 2
    לשבע פרות הטובות · Genesis 41:2
  3. 3
    בסור מרע ועשה טוב · Psalms 34:15
  4. 4
    הנה שבע פרות אחרות · Genesis 41:3
  5. 5
    ותאכלנה כו׳ · Genesis 41:4
  6. 6
    ולא נודע כו׳ · Genesis 41:21
  7. 7
    ע״ז אמרו . . כל העוסק בתורה בלילה · בלקו״ת קרח נה, ב. באוה״ת בראשית כרך ד תשד, א. יהל אור ע׳ קסו. וראה שם ע׳ קסח. וע׳ תשכט. בענין חוט של חסד — מבואר באוה״ת נ״ך כרך א ע׳ קטו. כרך ב ע׳ תתנז. ד״ה וסוכה תהי׳ לצל סה״מ תרל״ב כרך ב ע׳ תקיט ואילך.
  8. 8
    יומם יצוה ה׳ חסדו · Psalms 42:9
  9. 9

סיימת את המאמר?

סמן אותו כנלמד. הוא נספר לשבוע ולסיום של השנה.

הורדת PDFPDF · 614 KB

בעבודה

עשה את עצמך ״כעפר לכל״: הענווה, ואף ההכנעה שבאה בעקבות ייסורים, מגלות את האור הנסתר שבנשמה. למד תורה לא רק כמקור חיים והגנה, אלא מתוך שמחה בה כתענוג של ה׳ עצמו; שמחה זו ממשיכה מלמעלה אהבה המגינה על האהבה והיראה שבתפילה מפני שתאוות היום יאכלו אותן.

שאלות לשיחה

  1. כיצד משחק האותיות בין פרעה לעפר קושר בין ענווה לבין גילוי האלוקות הנסתרת?
  2. לפי המאמר, אם ייסורים אינם עונש, מהי מטרתם?
  3. מדוע דין אחד בתורה גדול מכל העולמות העליונים, ומה נעלה עוד יותר ממנו?
  4. מה בדיוק היה חסר בכינוי התורה ״זמירות״ בפי דוד, ומדוע נזקק לשבח זה באותה שעה?
  5. מה ההבדל בין האהבה והיראה המתעוררות בתפילה לבין ״חוט של חסד״ הנמשך באמצעות שירת התורה?

שפה

גודל: לשון הקודש

100%

גודל: עברית

100%

צורת האותיות

ערכת צבע

איך אני לומד

לוח

כפתור פרעג

הצג

ראשי תיבות

הקישו על ראשי תיבות, או הפעילו ״בכתיב מלא״. בקינדל אי אפשר לעמוד על מילה, וכך קוראים אותם שם.

ניקודגרסת בטא

ניקוד על לשון המאמר. הפסוקים מנוקדים לפי כתב יד לנינגרד; כל שאר המילים נוקדו אוטומטית ב״נקדן״ של דיקטה ולא הוגהו, ולכן ייתכנו טעויות. האותיות הן של קה״ת, ללא שינוי.

Review mode

Off hides the review bar and your notes on this device, to read without them.

PDF

מלאלשון המאמר, תרגום, ביאורים והערות · PDF · 614 KBהטקסט בלבדלשון המאמר והתרגום · PDF · 178 KB
הספרים השלמים, מוכנים להדפסה

שפה

EnglishالعربيةDeutschEspañolفارسیFrançaisעבריתItalianoPortuguêsРусскийУкраїнська中文(简体)中文(繁體)

שלחו לנו הצעה

תיקונים, רעיונות, שאלות. השאירו דוא״ל כדי שנוכל לענות.

ההודעה נשלחת בדוא״ל לעורך, עם הדף שבו אתם נמצאים. שום דבר לא מתפרסם.

תוכן

תורה אורתורה אור

פרשת מקץמקץ

  1. 1ויהי מקץ שנתים ימים ופרעה חולם…״ויהי מקץ שנתים ימים ופרעה חולם״
  2. 2ויהי מקץ שנתים ימים ופרעה חלם…״ויהי מקץ שנתים ימים״ (מאמר שני)
  3. 3ענין חנוכהעניינו של חנוכה
  4. 4ת״ר מצות נר חנוכה כו׳תנו רבנן: מצות חנוכה... בית שמאי אומרים...
  5. 5כי עמך מקור חיים באורך נראה…כי עמך מקור חיים באורך נראה אור
  6. 6ביאור על הנ״לביאור האמור לעיל
  7. 7רני ושמחי בת ציון כו׳״רני ושמחי בת ציון״
  8. 8קצת ביאור על זהביאור קצר בעניין זה
  9. 9רני ושמחי בת ציון כי הנני…״רני ושמחי בת ציון כי הנני בא״
  10. 10ביאור על הנ״לביאור על האמור: ״רני ושמחי בת ציון״
  11. 11מי כה׳ אלקינו המגביהי לשבת המשפילי…״מי כה׳ אלקינו המגביהי לשבת המשפילי לראות״
  12. 12ביאור על הנ״לביאור על האמור לעיל
  13. 13כי אתה נרי ה׳ והוי״ה יגיה…כי אתה נרי ה׳
  14. 14ביאור על פסוק כי אתה נרי…ביאור הפסוק ״כי אתה נרי ה׳ וה׳ יגיה חשכי״
  15. 15נר חנוכה מצוה להניחה כו׳ משמאל,…מנורת חנוכה: מצווה להניחה משמאל
  16. 16ביאור על הנ״לביאור על האמור לעיל
שאלו את פרעג על כל פסקה