נר חנוכה מצוה להניחה כו׳ משמאל, כדי שתהא…

הגמרא פוסקת שנר החנוכה מונח בפתח בצד שמאל, כדי שיהיה מול המזוזה שבצד ימין. המאמר שואל מדוע אין מניחים את שניהם באותו צד; תשובתו, המובאת בסוף, היא שהמזוזה היא עלייה מלמטה, ואילו נר החנוכה הוא אור התורה הנמשך מלמעלה.

לפני שהוא משיב, המאמר מציב זה לצד זה שני פסוקים: האחד אומר שה׳ עשה דברים לפי רצונו, והאחר אומר שהשמים נעשו בדיבורו. ההבדל בין בריאה באמצעות רצון לבריאה באמצעות דיבור הוא היסוד לכל ההמשך.

המשנה באבות מלמדת שהעולם נברא בעשרה מאמרות, והמאמר מדגיש שהיו אלה דיבור, ולא רצון בלבד. כדי להסביר זאת הוא משתמש בהבחנה המקובלת בין חומר לצורה: החומר הוא מה שהדבר בכללותו — היותו שמים או ארץ, שמש או ירח.

הצורה היא צורתו ומראהו הפרטיים של הדבר, האופן המדויק שבו נעשה. הביטוי ״בדמותו ובצלמו״ מהדהד את לשון התורה על בנו של אדם, שנולד ״בדמותו כצלמו״.

הדוגמאות מבוססות על תיאור הקוסמוס בדברי חז״ל: השמים והארץ הם כדורים, המרחק מן הארץ עד לרקיע הוא שיעור קבוע — בתלמוד הוא מתואר כמהלך של חמש מאות שנה — והשמש והירח הם גלגלים מאירים. כך גם לכל דבר שנברא יש צורה פרטית משלו.

החומר של כל דבר נוצר בדיבורו של ה׳: המאמר ״יהי אור״ הביא את האור לידי מציאות במקום שבו לא היה דבר, ו״יהי רקיע״ עשה כך לרקיע. הדיבור הוא שמביא מציאות ״מאין ליש״.

צורתו של הרקיע, כלומר צורתו המדויקת, לא נוצרה באמצעות שום מאמר שנאמר. היא נוצרה בחפץ ה׳, מדרגה שלא יצאה אל הגילוי בדיבור.

מדוע העולם לא יכול היה להיברא באמצעות הרצון בלבד? משום שרצונו של ה׳ אינו יוצר גילוי של ״יש״ מתוך ״אין״.

אילו הכול היה נובע מרצונו של ה׳ בלבד, העולם היה בטל לחלוטין, ולא הייתה לו מציאות משלו. הופעתו של ״יש״ נפרד באה באמצעות דבר ה׳, כפי שנאמר: ״הוא ציווה ונבראו״.

״ציווה״ הוא לשון של גזרת מלך: מלך מושל ממרחק, באמצעות שמו וציוויו, ולא בנוכחותו בקרב נתיניו. כך גם מלכות ה׳ היא בחינה של התנשאות והסתלקות, המאירה בעולם רק בתור ״שם״.

הפסוק ״יהללו את שם ה׳ כי הוא צוה ונבראו״ קושר את הבריאה לשמו של ה׳. שלטונו של מלך אנושי על ארצו הוא שמו בלבד, שנקרא על המדינה; הוא עצמו אינו נמצא בתוכה.

הדיבור של ה׳ אינו מלביש את כוחו עצמו בתוך הנבראים כפי שכוחו של בעל מלאכה נכנס לתוך מעשה ידיו. התלבשות כזאת של הכוח בפעולתו קיימת רק למטה, בשבעים השרים המלאכים ובמלאכים הממונים על כוחות הטבע, כגון ״שר של מים״. הם באים מהמדרגה הנמוכה ביותר, ״פסולת״, של האופנים, מחלק ממדרגות המלאכים.

מעל השרים יש ישויות גבוהות יותר, שגם הן מקבלות את קיומן בדרך של עילה ועלול, עד המלאכים שהפילוסופים מכנים ״שכלים נבדלים״ — שכלים ללא גוף. אלה הם ״פני האריה״ ו״פני השור״ בחזון המרכבה של הנביא יחזקאל.

אף שהמלאכים האלה מקבלים בדרך של עילה ועלול, החיות שלהם עצמה באה באמת בבחינת ״יש מאין״. היא נמשכת מדרגה שהיא ״אין״, הארה בלבד, שהיא רק ״שם״; וממנה מתגלה מציאות ה״יש״.

מטרת בריאת ה״יש״ היא שיתבטל ל״אין״ שהוא מקורו. אז כבוד ה׳ יתגלה בעולמות התחתונים כפי שהוא מתגלה למעלה.

לעתיד לבוא נוכחותו של ה׳ תיראה בגלוי, ״עין בעין״. גילוי זה תלוי בעבודתנו עכשיו, שכן ״היום״ הוא הזמן ״לעשותם״; ומכיוון שלכל יהודי יש חלק לעולם הבא, לכל אחד יש חלק בהבאתו.

כל אחד צריך להמשיך את הגילוי הזה לתוך ה״חלק״ שלו, ולהביא את ה״יש״ שלו להתבטלות. הדבר נובע מהתבוננות בגדולת ה׳, כפי שנאמר בתפילה: ״אתה הוא קודם שנברא העולם, ואתה הוא מאז שנברא העולם״.

בריאת העולם לא חוללה שום שינוי בה׳: ״אני הוי׳ לא שניתי״. העולם אינו מסתיר דבר מפניו, ו״כחשכה כאורה״ בעיניו; ההסתר קיים רק לעיני האדם.

מצד ה׳ הכול נחשב כלא, ולכן מעלה ומטה שווים לפניו. הוא נמצא בעולם התחתון ממש כמו בעולם העליון.

אם הכול נחשב לאין לפני ה׳, הרי שגם ה״יש״ שבעולם בטל אליו. הפסוק אומר שהוי׳ גדול ״מכל אלקים״, והמאמר מסביר כעת מי הם אותם ״אלקים״.

הקבלה מדברת על 120 צירופים של השם אלקים, כלומר צירופים של אותיות השם אלקים, שהוא שם של הסתר. הם מסתירים את אור הוי׳ כדי שאור אין סוף לא יתגלה כפי שהוא; אחרת העולמות היו נבלעים בו וחדלים להתקיים.

תפקידם הוא לאפשר לעולם להיראות כ״יש״ עצמאי. אבל אור הוי׳ גדול מכולם ושולט בהם, ולכן לאמיתו של דבר ה״יש״ נשאר בטל.

הסוגריים משווים בין מי שמכירים בכך לבין מי שאינם מכירים בכך. כנסת ישראל אומרת ״אני ידעתי כי גדול הוי׳״, ואילו עובדי האלילים אומרים שה׳ עזב את הארץ, ופרעה אמר שאינו יודע את הוי׳; יתרו, לאחר שהתגייר, יכול היה לומר: ״עתה ידעתי כי גדול הוי׳״.

הדבר נובע מכך שרצון ה׳ נמשך אל השמים והארץ: כל צורה ותבנית שבהם נובעות מחפץ הוי׳ ורצונו, שלא התבטאו בדיבור. הדיבור יוצר את ה״יש״ הנפרד, ואילו צורתו של כל דבר נובעת מבחינה גבוהה יותר, שמשאירה אותו בטל.

״שיתף מידת הרחמים״ מתייחס לדברי חז״ל: העולם נועד להיברא תחילה במידת הדין, ואחר כך צורפה אליה מידת הרחמים. בתיאור ששת ימי הבריאה מופיע רק השם אלקים (״ויאמר אלקים״); לאחר מכן אומרת התורה ״ביום עשות ה׳ אלקים״, ומוסיפה את הוי׳, השם המבטא רחמים.

הפסוק ״למה יאמרו הגויים איה נא אלקיהם?״ מבטא את ההשקפה שהאלקות הסתלקה ונמצאת כביכול ב״איה״ — נעדרת מן העולם. המחזיקים בהשקפה זו אומרים שה׳ עזב את הארץ.

לפי השקפה זו, העולם מתנהל רק באמצעות השם אלקים, שם הצמצום וההסתלקות, המאפשר לעולם להתקיים כ״יש״ נפרד. אבל האמת היא ש״כל אשר חפץ הוי׳ עשה״: הוי׳ נוכח ופועל גם בעולם.

המזמור הקודם, מזמור קי״ד, עוסק באותו נושא: ביציאת מצרים ״הים ראה וינוס״, וה׳ ״הופך את הצור לאגם מים״. בשני המקרים הטבע נסוג מפני גילוי אלוקי.

המזמור משבח את שם הוי׳, השולט בשם אלקים ומסוגל לשנות את הטבע: מתוך סלע צור, השייך ליסוד האש, הוא מוציא מים. הדבר אפשרי משום שזו מהותו של שם אלקים.

אלקים הוא הצמצום המסתיר, המאפשר לכל דבר להתקיים כ״יש״ בעל טבע קבוע, בהתאם להרכבו ולתכונותיו. שם זה בטל לפני הוי׳, השולט עליו ומגלה את אור אין סוף, כשמו כן הוא; לכן, כשהוי׳ מתגלה, אפילו הים נס.

ההתבוננות בכל זה — בכך שהעולם הוא כאין לפני ה׳, ושכבודו נועד להתגלות למטה — מעוררת בנפש כמיהה להתבטל אליו. אז היא רוצה להשתחרר מתענוגי העולם הזה ולהפנות את לבה כולה אל ה׳, כפי שאומר בעל המזמור: ״את מי לי בשמים, ועמך לא חפצתי בארץ״.

הזוהר אומר שאין לאדם חלק ״כאן״ אלא אם כן הוא הופך מר למתוק וחושך לאור. המאמר רואה בכך את המשימה: להפוך את טעמו של המר למתוק.

ה״מר״ הוא התאוות והתענוגים של העולם הזה. הם נמשכים מ״היכלות״ הקליפות, הכוחות המסתירים את הקדושה, משום שלכל דבר למטה יש היכל מקביל למעלה, שממנו הוא יוצא ומקבל את השפעתו.

אפילו התענוג הקטן ביותר מענייני העולם, ואפילו אדם שמקפיד על סידור שערו, שואב את החיות שלו מהיכלות הטומאה. הדבר מכין את הקרקע לדוגמה של יוסף שתופיע בהמשך.

המדרש המובא בהערת קה״ת קושר בין תשומת הלב של יוסף למראהו בבית אדוניו לבין מה שאירע מיד אחר כך: ״ותישא אשת אדוניו״ — היא נשאה אליו את עיניה. המאמר אומר שעל שסלסל בשערו נענש בשתים־עשרה שנות מאסר, שכן אפילו הנאה קטנה זו נמשכה מתחום הטומאה.

לכן יש להפוך את הלב ולטעום ממש את המתיקות שבה׳, כפי שנאמר בפסוק: ״טעמו וראו כי טוב ה׳״. אז תתקיים ההבטחה: ״אז תתענג על הוי׳״.

בבית המקדש נשרף חלבו של קרבן מן החי באש שלמעלה ששרתה על המזבח, ונעשה ״ריח ניחוח לה׳״: חלב הבהמה התהפך ועלה. התפילה, שבאה במקום הקרבנות, עושה אותו דבר: היא מלהיבה את הנפש באש שלמעלה, כך שתענוגה הוא בה׳.

״החושך נהפך לאור״ פירושו שהעולם הגשמי, שנראה כיש ממשי ועצמאי, יהיה בעצמו מקום שבו תתגלה אור אין סוף. אז היש שבו יתבטל לה׳, וכבודו יתגלה למטה כמו למעלה.

״לטעום מר ומתוק״ היא תנועה מלמטה למעלה: האדם מפנה את לבו ואת תאוותיו לענייני העולם הזה אל הדבקות בה׳, מתוך כמיהה וצימאון.

בתגובה, אור ה׳ מאיר מלמעלה למטה בתוך חשכת העולם הזה. כך העולם שוב אינו מסתיר את אור ה׳ ואת קדושתו.

הפסוק ״נר מצווה ותורה אור״ מתאר את אותו צמד: המצווה, הנר, היא העלייה מלמטה; התורה, האור, היא ההמשכה מלמעלה; ואור התורה מגיע רק באמצעות נר המצווה.

כדי להסביר כיצד המצווה מביאה את אור התורה, המאמר פונה לבירור מהותן של האותיות. כפי שמלמד ספר יצירה, האותיות נוצרות בחמישה מוצאות הפה; למשל, א׳, ח׳, ה׳ וע׳ נהגות מן הגרון.

אפשר לחשוב שכלי הדיבור מפיקים את האותיות כפי שכינור מפיק מוזיקה. בכלי נגינה, הצליל אכן נוצר מתנועת הכלי עצמו.

האותיות שונות: אדם אינו מתכנן להניע את לשונו בשביל ד׳ או את שפתיו בשביל ב׳. האותיות יוצאות מאליהן.

להפך, האותיות הן שמניעות את הלשון ואת השפתיים. האותיות עצמן מושרשות בנפש.

הנפש מוציאה את האותיות מן ההעלם אל הגילוי, תחילה כאותיות מחשבה ואחר כך כאותיות דיבור. הפסוק ״ויהי האדם לנפש חיה״ נדרש כאן כמתייחס לכך.

אונקלוס מתרגם ״נפש חיה״ כ״רוח ממללא״, כלומר, הדיבור הוא שעושה את האדם לנפש ״חיה״, והאותיות מושרשות בדרגת הנשמה הנקראת חיה. מבין דרגות הנשמה המנויות כאן — נפש, רוח, נשמה וחיה — הנפש, הדרגה הנמוכה ביותר, היא אותיות המחשבה והדיבור כפי שהן באות לידי ביטוי.

רוח היא הבל הלב, הקול, המשלב אש, רוח ומים. נשמה היא הבנה שכלית, כמו בפסוק באיוב: ״ונשמת שדי תבינם״.

חיה מקבילה לחכמה, מקור ההשגה שלמעלה מהשגה, ושם שורש האותיות. בספר יצירה נאמר שה׳ ״קבען״ בפה; המאמר מדגיש שהוא קבע אותן שם, אך לא ברא אותן שם.

האותיות נבראו בשורשן, בבחינת חיה. משם הן נמשכות למטה ונחלקות לעשרים ושתיים אותיות, שבהן מדבר כל אדם לפי לשונו.

חז״ל אומרים שמטטרון, מלאך עליון, קושר ״קשרים״ לקונו מתפילות ישראל; בפסקה הבאה ובכותרת ההערה של קה״ת מדובר ב״כתרים״. המלאכים הם שמעלים את התפילות.

דיבורו של האדם גשמי, ואילו המלאכים רוחניים: ה״דיבור״ שלהם דומה למחשבה שלנו. כשהתפילה עוברת דרך המלאך שמקבל אותה, היא מזדככת מגשמיות לרוחניות.

מעל המלאכים שמקבלים את התפילות יש דרגות גבוהות יותר ויותר, עד העולם שבו שוכן מטטרון. הוא קושר ״כתרים״, הנמצאים מעל הראש, כלומר בדרגה שמעל המוחין.

באמצעות זאת מטטרון ממשיך אותיות חדשות. תפילה היא בקשה של ״יהי רצון״, כלומר: שיהיה רצון; היא מבקשת שרצון חדש יתהווה, מעבר לרצון שכבר בא לידי ביטוי בחכמה.

כשהרצון מתבטא בחכמה, חכמת התורה מחייבת שייסורים יבואו בעקבות עוון. התפילה מגיעה אל הרצון שלמעלה מחכמה, דרגה של רחמים פשוטים שאינה כבולה לחשבון הזה, גם כאשר ״רבו פשעיך״.

בגמרא נאמר שכאשר יהודים עונים ״יהא שמו הגדול מבורך״, הקב״ה מנענע בראשו. המאמר מפרש את ה״ראש״ כרצון העליון, שאותו הקב״ה ״מנענע״ וממשיך בתגובה.

זהו המבוקש במילים: ששמו הגדול, שלמעלה מכל סדר השתלשלות, יהיה ״מבורך״, כלומר יימשך. הוא ״גדול ומהולל מאד״, למעלה מכל העולמות.

הרצון העליון נמשך כאשר מעלים את אותיות התפילה, באמצעות מט״ט, לשורשן בכתר העליון, שלמעלה מן השכל. האותיות מושרשות בכתר, למעלה מחכמה.

הגילוי מתחיל בחכמה, משום שאי אפשר להבין שום דבר אלא באמצעות אותיות. עם זאת, האותיות עצמן אינן שכל: השכל אינו יכול להשיג מה הן האותיות במהותן.

האותיות הן לבוש לשכל, ומקורן בממד החיצוני של המדרגה העליונה, שירד כדי להלביש את השכל. משם הן יורדות עוד ונעשות אותיות המחשבה והדיבור.

גם התורה מתלבשת באותיות, ושורשן של האותיות גבוה הרבה מעל מדרגת התורה עצמה. הזוהר אומר שהתורה ״יוצאת מחכמה״, החכמה האלוקית, ואילו שורש האותיות הוא בכתר, שלמעלה מחכמה.

המילה העברית ״אותיות״ קשורה למילה ״אתא״, שפירושה ״בא״, ומבטאת ביאה והמשכה. האותיות הן ערוצים שדרכם נמשך האור ונעשית התורה.

בספר שמואל דוד מצטט את ״משל הקדמוני״. המאמר מפרש זאת כ״משל הקדמוני״ — כינוי לתורה, שהיא המשל של ה׳.

המשל מציג רעיון — את הנמשל — באמצעות דבר אחר, כדי שאפשר יהיה להבין ממנו את הרעיון.

המשל אינו הרעיון עצמו; הוא רק דומה לו במידה מסוימת, ובאמצעות הדמיון הזה אפשר לתפוס את הרעיון.

הושע אומר שה׳ ״נדמה״ באמצעות הנביאים, וחז״ל משווים את מראה הנבואה למבט באספקלריה. באספקלריה רואים דמות נאמנה של צורה, אך לא את הצורה עצמה.

כך גם כל מה שהנביאים השיגו על אודות ה׳ היה דמות ותמונה, ולא את עצמותו.

הנבואה תופסת את ה׳ כפי שמשל מעביר את הרעיון שהוא מבטא. אי אפשר לראות את ה׳ עצמו, כפי שנאמר בפסוק: ״כי לא יראני האדם וחי״, וכפי שלימדו חז״ל.

על שלמה המלך נאמר כי ״וידבר שלשת אלפים משל״, והמאמר מסביר שהוא אמר משלים על כל דבר שבתורה. הוא הסביר את המשמעות הרוחנית של כל עניין, למשל, דיני הקרבת קרבנות מן הבהמה.

הוא הסביר מה משמעותם הרוחנית של החלב והדם המוקרבים על המזבח, ומה הם הכהן ובגדי הכהונה. כל דין גשמי הוא משל למציאות רוחנית.

יש מדרגות רוחניות רבות, זו למעלה מזו, וחכמתו של שלמה השיגה שלושת אלפים מהן — את ״שלושת אלפים המשלים״.

ובכל זאת, כל המדרגות הללו אינן אלא משלים ביחס לאלקות ממש, השורה בתורה ומתלבשת בה.

שלמה השיג שלושת אלפים מדרגות, אך לאמיתו של דבר השרשרת נמשכת בלי גבול. אולם כל מדרגה, גבוהה ככל שתהיה, אינה אלא משל ביחס ל״קדמונו של עולם״.

קדמונו של עולם הוא אור אין סוף עצמו, שמעל להשתלשלות: מעל הן לאור הממלא את העולמות והן לאור הסובב אותם, שכן שניהם עדיין קשורים לעולמות. התורה נמשכה משם באמצעות אותיות וערוצים.

ספר הבהיר אומר שדוד המלך, באמצעות לימודו המתמיד, ״היה מחבר את התורה שלמעלה״ עם הקדוש ברוך הוא. המאמר מסביר שהוא המשיך את אותיות התורה מאור אין סוף עצמו.

הפסוק ״אשר יעשה אותם האדם״ נדרש במשמעות של ״לעשות״: האדם ״עושה״ את התורה. כפי שאמרו חז״ל, ה׳ מחשיב את מי שמקיים אותה ״כאילו עשאוני״.

לכן התורה נקראת ״אור״: היא מאירה את אור אין סוף עצמו. אך האור של התורה זוכה להיקרא ״אור״ רק באמצעות ״נר מצוה״.

להבה מאירה רק כשיש סביבה אוויר; בלי אוויר היא כבה.

משום כך, בשבת אין הופכים כלי מעל נר: הדבר ינתק ממנו את האוויר ויכבה את הלהבה.

האוויר מאפשר ללהבה להאיר, מפני שהמילה ״אוויר״ נכתבת באותיות ״אור״ בתוספת יו״ד. האוויר הוא מקור האור.

היו״ד הנסתרת בתוך ״אוויר״ היא האור במצב של העלם. באמצעות היו״ד האור יוצא מן ההסתר אל הגילוי.

הדבר דומה לאותיות שלמעלה מהתורה. שם מושרשות המצוות: ברצון העליון, שלמעלה מחכמה, שממנה יוצאת התורה.

קיום המצוות מעלה אותן מלמטה אל שורשן, הבחינה הנקראת אויר, או בתוספת יו״ד. כשם שהאוויר מאפשר ללהבה להאיר, המצוות גורמות לאור התורה להאיר.

כל המצוות נקראות צדקה, כמאמר הפסוק: ״והייתה לנו צדקה כי נשמור לעשות את כל המצווה הזאת״.

צדקה לעניים מפרנסת אותם ומחיה את ״רוח שפלים״. באותו אופן, הצדקה שלנו למטה מעוררת זרימה מלמעלה, המחיה את השפלים.

לפני ה׳ הכול נחשב כלא־כלום, ולכן כל הנבראים הם ״שפלים ועניים״ ביחס אליו. השפע שהוא מעניק הוא עצמו אור התורה, שכן אור ושפע הם דבר אחד.

הגמרא אומרת שמי שטוען שיש לו תורה בלבד, אין לו אפילו תורה. צריך תורה יחד עם מעשי חסד, גמילות חסדים.

בלי חסד, שהוא צדקה, אור התורה אינו מאיר לאדם. זהו פירוש הדברים ״אפילו תורה אין לו״.

התורה של אדם כזה אינה שייכת לו באמת; היא נשארת בבחינת האותיות שתוארו לעיל. זהו פירוש דברי הזוהר ״ממשיך רוח ומביא רוח״.

״רוח״, שמשמעה גם רוח נושבת או אוויר, היא האוויר שתואר לעיל. תחילה העלייה ״ממשיכה״ את מקור האותיות; אחר כך היא ״מביאה״, וממשיכה את אור אין סוף אל חכמה, המקום שבו האותיות מופיעות לראשונה, כדי שהתורה תהיה אור.

כך מתבאר מדוע המזוזה נקבעת מימין ונר חנוכה משמאל. המזוזה, כמו כל המצוות, מבטאת עלייה מלמטה למעלה.

במזוזה נכללות פרשיות ״שמע״ ו״והיה אם שמוע״, העוסקות באחדות ה׳ ומצוות לאהוב אותו בכל הלב, הנפש והכוח. דברים אלה מבטאים את עליית הכול אל ה׳.

המזוזה נקבעת בפתח כדי להעלות את הבית ואת כל מה שבתוכו, את כל רכושו של האדם, כך שיהיו בטלים לאהבת ה׳. חז״ל מפרשים את הביטוי ״בכל מאודך״ כ״בכל ממונך״.

המזוזה נקבעת מימין, משום שיד ימין מחבקת ומקרבת, ככתוב ״וימינו תחבקני״. צד ימין מקרב אל ה׳ ומעלה אליו כל מי שמבקש להתקרב אליו.

נר חנוכה מבטא תנועה הפוכה: הוא ממשיך למטה את אור התורה, האור שהיוונים ניסו לגרום לישראל לשכוח, כלשון תפילת ההודיה לחנוכה. הוא נקבע משמאל; הפסוק ״מימינו אש דת למו״ מלמד שהתורה נמשכת מן הימין כאש, ובהמשך מוסבר מדוע אור זה צריך להגיע גם אל השמאל.

נר חנוכה נועד בראש ובראשונה להאיר בחוץ, ברשות הרבים. המאמר מפרש את ״הרבים״ כ״הר של פירוד״, שעליו מדבר הזוהר — תחום של פירוד והסתר, הקשור לשבע האומות (שבע האומות הכנעניות, שהחסידות רואה בהן את שבע המדות של הקליפה). הנר מביא את אור ה׳ וקדושתו גם לשם, כדי ששום דבר לא יישאר נסתר.

בימי החשמונאים ניסו היוונים לגרום לישראל לשכוח את התורה — וזה היה בדיוק סוג כזה של הסתר. כשגברה מלכות בית חשמונאי, תיקנו את נר חנוכה כדי להמשיך את אור התורה אל רשות הרבים, אל ״הרי הפירוד״.

התרגום מספר שכאשר קברו את יעקב, נכרת ראשו של עשו והתגלגל למערה, שם נח בחיקו של יצחק. המאמר רואה בכך את שורש שבע האומות: מידתו של יצחק, גבורה, צד הדין, שהיא צד שמאל.

מה שמביא את אור נר חנוכה אל צד שמאל הוא המזוזה שבימין — ההעלאה. העלאה זו ממשיכה את אור התורה, והוא מגיע גם אל החושך של ״הרי הפירוד״.

המטרה היא שהחושך עצמו יאיר: ״החושך נהפך לאור״. הגמרא שואלת מה מקיים את העולם בשעות קשות, ומשיבה: אמירת ״אמן יהא שמיה רבא״ לאחר לימוד אגדה.

האגדה נלמדת בארמית, לשון התרגום, וכך גם התלמוד כולו. התרגום מכונה ״אחוריים״ של הקדושה — הצד החיצוני שלה.

כאשר ״יהא שמיה רבא״ ממשיך את אור ה׳ גם אל הארמית, ״האחוריים״ של הקדושה, החושך עצמו נהפך לאור. הפיכה זו היא שמקיימת את העולם באמת.