רני ושמחי בת ציון כו׳

המאמר פותח בפסוק מזכריה, הנקרא בהפטרת שבת חנוכה, ובו עם ישראל מכונה ״בת״. השאלה היא מדוע כנסת ישראל, העם כולו בקשר שלו עם ה׳, נקראת דווקא בת.

המדרש מדמה את אהבת ה׳ לישראל לאהבתו של מלך לנערה, שהלכה וגברה עד שקרא לה בתו. הפסוק מתהלים, הפונה אל ״בת״ ומבטיח שהמלך יחפוץ ביופייה, מובא כהד לדבריו של המלך שקרא לה כך לראשונה.

בהערת אגב קצרה נאמר שה״יופי״ שבו חפץ המלך הוא אותה מעלה ששיר השירים מכנה ״רעייתי יפתי״. אהבת המלך מוסיפה לגדול, והוא קורא לה ״אחותי״, כפי שנאמר בשיר השירים: ״אחותי רעייתי״.

בשיא אהבתו המלך קורא לה ״אמי״. שיר השירים מדבר על העטרה שבה עטרה אמו של המלך שלמה את ראשו, והפסוק בישעיהו כותב את המילה ״לאומי״ באופן המאפשר לקרוא אותה ״לאמי״. כך מופיעים שלושה שמות — בת, אחות ואם — שהמאמר עתיד להסביר.

שלושת השמות — בת, אחות ואם — מתפרשים כעת כשלוש דרגות של יהודים בעבודת ה׳. כל קבוצה נקראת בשם המתאים לאופן עבודתה.

כאן עולה שאלה נוספת: פסוק אחד מכנה את הנשמה ״נר הוי׳״, כאילו הנשמה מאירה לה׳, ואילו פסוק אחר אומר לה׳: ״אתה נרי״, כאילו ה׳ מאיר לנשמה. המאמר יראה כיצד שני הדברים נכונים.

את הפסוק ״כל הנשמה תהלל יה״ קוראים לא רק במשמעות של שבח, אלא גם במשמעות של הארת אור, מפני ש״תהלל״ מאותו שורש של ״בהלו נרו״. מכאן שתפקידה של הנשמה הוא להאיר, וכך אפשר להבין כיצד היא נקראת נרו של ה׳.

כדי להסביר כיצד ייתכן שמשהו ״מאיר״ לה׳, המאמר מקדים את העיקרון שה׳ אינו משתנה: ״אני ה׳ לא שניתי״; וכפי שנאמר בתפילת שחרית, הוא אותו אחד לפני הבריאה ולאחריה. כך נסללת הדרך להסביר מה מוסיפה הארת הנשמה.

הנשמה האנושית אכן משתנה בעקבות מה שקורה לגוף, מפני שהיא נתונה בתוך לבושים. שלושת לבושיה הם דרכי הביטוי שלה: מחשבה, דיבור ומעשה.

מחשבתו של האדם מקיפה את הנשמה ונושאת אותה לכל מקום שאליו המחשבה פונה, כך שהנשמה נמצאת במקום שבו נמצאת מחשבתו. כך גם הדיבור והמעשה.

ה׳ אינו כך: ״כי לא מחשבותי מחשבותיכם״. בריאת העולמות אינה מושכת אותו לתוכם ואינה משנה אותו בשום אופן.

ה׳ לבדו הוא לאחר הבריאה כפי שהיה לפניה, מפני שהעולמות אינם נחשבים לדבר ביחס אליו. הם אינם מוסיפים דבר ואינם תופסים לצדו מקום כלשהו.

ובכל זאת, הוא מחיה את הכול ומשגיח בהשגחה פרטית על דרכו של כל אדם. המשפט נמשך אל הפסקה הבאה, המסבירה כיצד הוא יכול לדעת את כל זאת בלי להשתנות.

הפסוק אומר שעיני ה׳ פקוחות על כל דרכי האדם, ובתפילה נאמר שכל הנסתרות ״גלויות וידועות״ לפניו. הביטוי הזה הוא המפתח לתשובה.

״גלוי וידוע״ פירושו שהדברים עומדים גלויים לפניו. אין הכוונה שהוא יודע אותם כמו אדם, שידיעתו מקיפה את היודע.

ה׳ נעלה לאין־סוף מאותה דרך של ידיעה; זו משמעות הקדושה — הפרדה. שלוש אמירות ה״קדוש״ של ישעיהו מציינות את שלבי ההשתלשלות, עד ל״הוי׳ צבאות״, המביא לידי הוויה עולמות, מלאכים ונשמות.

בשם הוי׳ יש שתי אותיות ה״א. הראשונה מסמלת את המחשבה האלוקית, והשנייה את הדיבור האלוקי.

הדיבור האלוקי הוא שמביא לידי מציאות את העולמות, המלאכים והנשמות, כפי שנאמר בפסוק שהשמים נעשו ״בדבר ה׳״. לכן הה״א האחרונה היא המקור הישיר לבריאה.

שלוש האותיות הראשונות של השם, יו״ד, ה״א וא״ו, מקבילות לשלוש אמירות ״קדוש״. הן שלבים של השתלשלות, כשכל מדרגה היא הסיבה למדרגה שאחריה, עד לה״א האחרונה, הדיבור האלוקי.

גם הה״א הראשונה, המחשבה האלוקית ותחילת התפשטות החיים, אינן יכולות להופיע בלי שהיו״ד תופיע תחילה. היו״ד, האות הקטנה ביותר, היא נקודה אחת.

היו״ד מסמלת צמצום של אין סוף. בלעדיו לא היו העולמות יכולים לקבל אור, ולא היה יכול להתקיים ״יש״ נפרד; משום כך נאמר בתפילה שה׳ ״מכלכל חיים בחסד״.

את ״מכלכל״ דורשים כאן מלשון כלי: החיות מגיעה לעולמות כשהיא נתונה בכלי בתוך כלי, שכבה אחר שכבה של צמצום. הדבר נחוץ מפני שה׳ הוא חיי החיים, ואין העולמות יכולים לקבל אותו ישירות, מרוב עוצמתו.

הגמרא דורשת את הפסוק ״ביה״: העולם הבא נברא באמצעות האות יו״ד. העולם הבא הוא התענוג של הנשמות בזיו השכינה.

הנשמות, בהיותן נבראות וסופיות, אינן יכולות לקבל את אור אין סוף ישירות; לכן התענוג שלהן מתגלה רק באמצעות הצמצום שמסמלת היו״ד. העולם הבא עצמו מקביל לאות ה״א.

מכיוון שהתענוג מגיע באמצעות צמצום, הוא נעשה ״יש״ שאפשר להשיגו. המשנה דורשת את הפסוק על 310 העולמות שהצדיקים יורשים, ואת המילה ״יש״. כדי להביא ״יש״ לידי מציאות מן האין המוחלט, דרוש צמצום.

״שכר מצווה — מצווה״ פירושו שהמצווה עצמה ממשיכה את שכרה. בקיום המצוות בעולם הזה אדם ממשיך את גילוי גן עדן, את תענוג הנשמות.

הזוהר דורש את ״לעבדה״ שבפסוק על אדם בגן עדן כרמ״ח מצוות עשה, ולכן המצוות שאדם מקיים ״עושות״ את גן עדן. זהו פירוש ״תהלל״ — הנשמה מאירה.

הנשמה מאירה באמצעות המשכת היו״ד, הצמצום, אל הה״א העליונה, העולם הבא. כך היא מביאה לידי התהוות את ה״יש מאין״ שהוא שכר הנשמות.

הפסוק אומר ״כל נשמה״, ו״נשמה״ קשורה למילה ״נשימה״. השאיפה והנשיפה הן התבנית של רצוא ושוב, כפי שמרמזים דברי ישעיהו על הוצאת האוויר והכנסתו.

האוויר נכנס ויוצא, והנשמה נקראת ״נשמה״ מפני שהיא המקור לכל הנשימות. משום כך הלב פועם ללא הרף בקצב של רצוא ושוב.

שאר האיברים יכולים לנוח, אך הלב אינו נח, מפני שחיי הנפש מצויים בדם הלב. לכן קצב הרצוא ושוב הוא דופק החיים עצמו.

הרצוא של הנשמה הוא המסירות שבקריאת שמע, הנכונות למסור את כל כולו לה׳. כאן מסירות נפש פירושה מסירת הרצון, מפני ש״נפש״ פירושה גם רצון.

דברי ירמיהו ״אין נפשי אל העם הזה״ מלמדים ש״נפש״ פירושה רצון. לכן מסירות נפש היא עקירת הרצון מהבלי העולם והעמדת רצון אחד בלבד — לאביו שבשמים.

דברי בעל התהלים, ״מי לי בשמים... ועמך לא חפצתי בארץ״, מבטאים את הרצון האחד הזה. מי שמוסר את רצונו אינו רוצה דבר כלל מלבד ה׳.

הוא מגיע לכך כשהוא שם אל לבו שאין דבר מלבד ה׳ ושהכול בטל לפניו. הדברים בעולם הזה נראים נפרדים ועצמאיים רק מפני שמקורם בניצוצות שנפלו ב״שבירת הכלים״ — התיאור הקבלי של האופן שבו אור אלוקי הוסתר בעולם הנראה כנפרד.

הכסף והזהב הגשמיים נעשו חומריים רק בעקבות ירידה ארוכה דרך מדרגות רבות. במקורם הם עדיין של ה׳, ״לי״, ובטלים לפניו, מפני ששורשם הוא דבר ה׳, המהווה את הכול; לכן אין בהם סיבה להימשך ולהתרחק ממנו.

ככל שהאדם מעמיק בהתבוננות באחדות ה׳, כך מתברר לו יותר שאין דבר מלבד ה׳ שראוי לפנות אליו. רצונו מופנה אז רק אל ה׳, כדי לדבקה בו עד כלות הנפש — עד לשיא הכיסופים.

אלא שלאחר ה״רצוא״ צריך לבוא ה״שוב״. ה״שוב״ פירושו להכניס את דברי ה׳ ללב ולחיי היום־יום, בבית ובדרך, באמצעות לימוד התורה.

הגמרא אומרת שאין לה׳ בעולמו אלא ״ארבע אמות של הלכה״ — דיני התורה. מכיוון שה׳ קדוש ונבדל מן העולם, דרוש ערוץ מיוחד שדרכו הוא ייכנס אליו.

הערוץ הזה הוא ההלכה: באמצעות לימוד דיני התורה וקיומם בעולם הזה, ה׳ שוכן בו. כך נעשית ״דירה בתחתונים״.

ההלכה היא חכמתו ורצונו של ה׳ עצמו, ולכן בכוחה לעשות לו דירה. תכלית האדם היא ״לרוץ״ ואז ״לשוב לאחד״, שהרי, כפי שאומרת המשנה, ״בעל כורחך אתה חי״: על הנשמה להישאר בגוף ולמלא כאן את שליחותה.

מעשיו של האדם למטה מעוררים תגובה מקבילה למעלה. ה״רצוא״ שלו, הכיסופים לעלות, מביאים למעלה הסתלקות וצמצום של אור אין סוף — היו״ד שתוארה קודם.

ה״שוב״ שלו מביא להמשכת אור אין סוף דרך כל המדרגות. כך מתגלה תענוגן של הנשמות בה׳, שהוא עולם הבא.

זהו פירוש ״ה׳ צלך״: כפי שצל עוקב אחר תנועותיו של אדם, כך תגובת ה׳ באה בעקבות עבודתו. ״על יד ימינך״ רומז לצד ימין, צד האהבה, וכאן — לאהבה של מסירות נפש בבחינת ״רצוא״.

כעת מתבאר הפסוק הראשון: הנשמה, הנושמת ברצוא ושוב, היא ״נר״ הממשיך את אור אין סוף לגן עדן. נמצא שהנשמה היא אכן ״נר הוי׳״.

עם זאת, אי אפשר להגיע לרצוא ושוב באמצעות התבוננות שכלית בלבד. ההבנה שה׳ אחד אינה מולידה כשלעצמה אהבה כזאת.

אדם עשוי להבין היטב שעליו לאהוב את ה׳ כך, ובכל זאת ההבנה אינה מניעה אותו בפועל. משום כך אומר דוד: ״אתה נרי״.

״אתה״ נדרש כאותיות מאל״ף ועד תי״ו, כלומר כל אותיות התורה. לכן משמעות הפסוק היא שהתורה והמצוות הן הנר המאירה את הנשמה — היפוכו של הפסוק הראשון.

הה״א האחרונה של ״אתה״ רומזת למצוות, ועל ידי התורה והמצוות ״ה׳ יגיה חשכי״. החושך הוא הגוף והנפש החיונית, העוטפים את הנפש האלקית ומונעים מאור האהבה להאיר, גם כאשר האדם מבין שעליו לאהוב את ה׳.

תחילה בא ״סור מרע ועשה טוב״: על האדם להיות ממארי דחושבנא ולערוך חשבון כן של כל מעשה, דיבור ומחשבה שלא היו לשם ה׳. כל אחד מכיר את ״נגעי לבבו״ שלו.

פגמים אלה הם המונעים ומעכבים את אור האהבה. התורה אומרת שכוהן בעל מום אינו רשאי להקריב את לחם אלקיו; בדומה לכך, נשמה שיש בה פגם אינה יכולה להתקרב.

הפסוק אומר ״והתמימים ינחלו טוב״, והמשנה אומרת שאין טוב אלא תורה. אפשר להקריב בעל חיים תמים, אך בעל מום פסול למזבח.

קורבן בעל מום שהונח על המזבח מורידים ממנו. כך גם אדם שמנסה להקריב את נפשו לה׳ בקריאת שמע: אם יש בו פגם, הוא אינו יכול להתקרב באמת.

אדם כזה אינו יכול להגיע למסירות נפש אמיתית; כשהוא מנסה להתעלות, דוחקים אותו שוב כלפי מטה, עד שהוא שב אל ה׳ בתשובה וה׳ מרחם עליו. אז נותנים לו סיוע מלמעלה לעורר את אהבתו בקריאת שמע.

זו הדרגה הראשונה, הנקראת ״בת״: מי שמקבל. נפשו אינה מוכנה מטבעה למסירות נפש, עד שנשפכת עליו רוח מלמעלה; אליו מופנה הפסוק: ״שמעי בת... ושכחי עמך ובית אביך״.

״עמך ובית אביך״ הם ההרגלים בעולם שאדם התרגל אליהם. לכל הפחות עליו לשכוח אותם במידה שתאפשר לו לקבל עליו עול מלכות שמים, וכך להיות כלי לאהבה הבאה מלמעלה.

לאחר שהמקבל נעשה כלי, ״ויתאו המלך יופייך״: היופי הוא האור המצית את אהבתו, ה״נר״ שלו. עליו אומר מיכה: ״תתן אמת ליעקב״ — אמת שניתנת במתנה.

יש שני סוגים של נשמות יהודיות, הנקראות יעקב וישראל. ישראל, על שם ״כי שרית ותוכל״, כבר ניצח במאבק הפנימי.

את השם יעקב דורשים כיו״ד ועקב: הוא עומד למטה, בבחינת עקב, אך בראשו יש יו״ד, נקודה של אלוקות, המושכת אותו כלפי מעלה.

ליעקב עדיין אין אמת בטבעו שלו. ה׳ נותן לו אותה כסיוע מלמעלה.

״וחסד לאברהם״ פירושו שגם האהבה, מידתו של אברהם, באה אליו כמתנה מלמעלה. כל זה נמשך ״מימי קדם״, מבחינת התשובה שקדמה לעולם ויכולה להגיע מעבר למצבו הנוכחי של האדם.

השם השני, ״אחות״, מציין את דרגתם של מי שתורתם אומנותם ומקדישים את עצמם ללימוד. המדרש אומר שה׳ ויתר אפילו על עבירות חמורות, כגון גילוי עריות ושפיכות דמים, אך לא על ביטול תורה.

לימוד התורה מרכזי כל כך משום שהוא ממשיך את דירתו של ה׳ בתחתונים. כל דיני התורה — אסור ומותר, כשר ופסול — עוסקים בהבחנות.

גם טמא וטהור הם הבחנות, וכל פסיקה כזאת מפרידה בין טוב לרע. הפסוק ״להבדיל בין החיה הנאכלת ובין אשר לא תיאכל״ מבטא עיקרון זה.

התורה אומרת: ״בי מלכים ימלוכו״, וחכמים מכנים את המשניות ״מלכתא״. להלכה יש סמכות מלכותית: כמו מלך, היא מצווה מה צריך לעשות.

ה׳ אומר לגאה: ״אם תגביה כנשר... משם אורידך״. דבר ה׳ הוא המפיל את הקליפות ואת הסטרא אחרא, הכוחות המתנגדים לקדושה; וגם אדם הלומד תורה עושה כך.

כשהאדם פוסק מה אסור ומה מותר, מה כשר ומה פסול, הוא מוריד את האסור והפסול ודוחה אותם. הוא עושה זאת באמצעות ״דבר ה׳״ שבפיו, שחכמים מזהים כהלכה.

כך מתקיים באמצעותו הפסוק ״משם אורידך נאום ה׳״. משום שהוא עושה בדרך זו את עבודתו של ה׳ עצמו, ישראל נקראים ״אחים ורעים״ של ה׳.

את דברי יצחק ״הקול קול יעקב והידיים ידי עשו״ דורשים חכמים כך: כשהקול של יעקב נשמע בלימוד התורה, אין לידיו של עשו כוח עליו.

הסיבה היא שלימוד התורה מפריד ומברר בין טוב לרע, ולכן אין לכוחות החיצוניים של הקליפה ממה לינוק. בפסוק מופיעה המילה ״קול״ פעמיים: הקול שלמעלה, דבר ה׳, מתחבר לקול שלמטה, קול לימודו של האדם.

זהו שאומר ישעיהו: ״ודברי אשר שמתי בפיך״ — הדברים שאדם אומר בתורה הם באמת דברי ה׳. אז יש להלכה את כוחה המלכותי: ״מתניתין מלכתא״.

מדרגה זו נקראת ״אחותי, רעייתי, יונתי, תמתי״, והמדרש דורש ״תמתי״ — שלמותי — כ״תאומתי״. באמצעות התורה נעשים ישראל והקב״ה, כביכול, תאומים.

ובכל זאת, התורה לבדה אינה מספיקה: ״כל האומר אין לי אלא תורה — אפילו תורה אין לו״. מעלת התורה היא בכך שהיא מאוחדת עם ה׳, ולכן צריך להתקשר גם אל ה׳ עצמו, כפי שיוסבר בפסקה הבאה.

גם מי שעוסק בתורה זקוק למסירות הנפש שבקריאת שמע: להתמסר באמירת ״אחד״ ולהיות בעל רצון אחד בלבד. משם נובעת התורה.

באמצעות מסירות נפש זו הוא ממשיך את גילוי התורה משורשה, שהרי ״אורייתא מחכמה נפקת״ — התורה יוצאת מחכמה, המקום שאליו מגיע ביטול הנפש. הפסוק ״ויקם עדות ביעקב ותורה שם בישראל״ מציג שתי מדרגות בתורה, המקבילות ליעקב ולישראל.

בתורה יש שתי מדרגות: ״עדות״ ו״תורה״. המדרגה הנמוכה, ״עדות״, נמשכת באמצעות יעקב, והמדרגה הגבוהה, ״תורה״, באמצעות ישראל.

חז״ל דורשים ״ועשיתם אותם״ כאילו נאמר ״ועשיתם אתם״ — אתם תעשו את עצמכם. הפסוק על ״אשר יעשה אותם האדם״ מבטא רעיון דומה: באמצעות האדם נמשכות התורה והמצוות אל העולם.

הדבר נעשה באמצעות מסירות נפש באמירת ״אחד״, שאז הנשמה נעשית למאור, כפי שהוסבר לעיל. מדרגה זו נקראת ״אמי״, כמו ״אם הבנים״ — הגבוהה מבין שלושת הכינויים.

ה״אם״ מולידה את גילוי האלקות בגן עדן ואת תענוג הנשמות, באמצעות התורה והעבודה. לעתיד לבוא תעלה ה״בת״ למדרגה גבוהה עוד יותר, כפי שמבטיח ההפטרה, ותהיה ״אשת חיל עטרת בעלה״.

כותרת זו פותחת ביאור קצר המצורף למאמר, המוסיף את הרקע הקבלי לשלוש המדרגות.

ה״בת״ היא הדבר המתברר, זה שעובר בירור; ה״אחות״, בעל התורה, היא המבררת, המפרידה בין טוב לרע. תיקוני זוהר מכנה זאת המצווה להבחין בין הטהור לטמא, והתורה היא דבר ה׳ בפי האדם.

הגמרא מבחינה בין מי שהוא ״כשר לפני המלך״, הנמצא בנחת בארמון, לבין מי שהוא ״כעבד לפני המלך״. בעל התורה הוא כשר לפני המלך; ה״בת״, שעבודתה היא קיום המצוות, היא כעבד לפני המלך; וכל זה נרמז בנר חנוכה.

האר״י מדבר בפרי עץ חיים על שלושה ייחודים של שם הוי׳: עם אהי׳, עם אלקים ועם אדנ׳.

שלושת זוגות השמות עולים יחד בגימטרייה למאתיים וחמישים, כמניין ״נר״. הראשון, הוי׳ עם אהי׳, מחבר את אבא ואמא, חכמה ובינה, ונעשה באמצעות מסירות נפש בקריאת שמע, הממשיכה אור מן הכתר.

השני, הוי׳ עם אלקים, מחבר את ז״א ונוקבא ונעשה באמצעות התורה. השלישי, הוי׳ עם אדנ׳, נעשה באמצעות המצוות, כאשר האורות באים כדוגמת רושם של חותם; וזהו ״תתן אמת ליעקב״.

תורת האמת היא בז״א, ומלכות מקבלת אותה כרושם של חותם. לעתיד לבוא תתעלה ה״בת״, משום שלדבר המתברר יש כוח שמקורו בשם ס״ג, שהוא גבוה מאוד.

״סופן נעוץ בתחילתן״, ומה שהוא אחרון במעשה היה ראשון במחשבה. לכן תהיה המדרגה המקבלת ״כתר על ראשו״, כפי שמלמד הזוהר.