LikuteiTorah.comהפרשה החסידית

תורה אור · פרשת מקץ · מאמר 7

רני ושמחי בת ציון כו׳

״רני ושמחי בת ציון״

  • 27 פסקאות · 79 קטעים
  • כ־40 דק׳ לימוד
  • 108 מקורות

הרבי על מאמר זה

מאמרי הרבי המבוססים עליו: ד״ה נרות המנורה שהיו שבעה נרות (ה׳תשכ״ד)ד״ה רני ושמחי בת ציון (ה׳תשכ״ז)ד״ה רני ושמחי בת ציון (ה׳תשמ״ג)ד״ה רני ושמחי בת ציון (ה׳תשמ״ה) (הסיכומים באנגלית)

התחלת המאמר הורדת PDFPDF · 652 KB

תורגם באמצעות בינה מלאכותית מן המהדורה האנגלית, ולאחר מכן נבדק ותוקן בכמה סבבים מול האנגלית והעברית. האנגלית עצמה נבדקת בידי קוראים אנושיים. אם אתם שולטים היטב בשפה זו, נשמח לעזרתכם בבדיקת התרגום. התנדבו לבדוק

ההתקדמות שלך 0 מתוך 79 קטעים

הנקודה

שלושת הכינויים של ישראל במדרש — ״בת״, ״אחות״ ו״אם״ — מבטאים שלוש מדרגות בעבודת ה׳: מי שזקוק לקבל מלמעלה את אהבת ה׳; בעל התורה שההלכה שלו מפרידה בין טוב לרע; ומי שהתורה שלו מאוחדת עם מסירות נפש על ״אחד״, ולכן מולידה את גילוי האלוקות. לעתיד לבוא תעלה ה״בת״ למעלה נשגבה עוד יותר.

המאמר בקצרה

מדוע נקראת ישראל ״בת״, ואיך הנשמה היא ״נר ה׳״, בשעה שגם ה׳ נקרא נר הנשמה? ה׳ אינו משתנה בעקבות הבריאה: העולמות אינם תופסים מקום לפניו, וידיעתו אותם אינה מקיפה אותו, שכן הוא קדוש קדוש קדוש. שלוש הקדושות הן שלוש האותיות הראשונות בשם הוי׳, והן יורדות עד הדיבור; היו״ד היא הצמצום שבאמצעותו קיימים העולמות ותענוג הנשמות בעולם הבא, ומצוות הנשמה מאירות אותה. הנשמה חיה ברצוא ושוב, בדומה לנשימה ולפעימות הלב: הרצוא הוא מסירת הרצון בקריאת שמע, והשוב הוא התורה וההלכה, שבהן ה׳ שוכן למטה. נשמה כזאת היא ״נר ה׳״. מי שאינו יכול להגיע לכך באמצעות התבוננות זקוק ל״כי אתה תאיר נרי״: תורה ומצוות, חשבון נפש וסיוע מלמעלה. זו ה״בת״, יעקב, שמקבל את האמת במתנה. ה״אחות״ היא בעלת התורה, שהוראותיה מפילות את הקליפות והופכות את ישראל, כביכול, לתאומים של ה׳. אולם התורה זקוקה למסירות נפש על ״אחד״; יחד הן בחינת ה״אם״, שמולידה את גילוי האלוקות. לעתיד לבוא תעלה ה״בת״ למעלה עוד יותר, בבחינת ״אשת חיל עטרת בעלה״.

מבנה

  1. בת, אחות, אם; שני נרותשלושת הכינויים של ישראל במדרש מבטאים שלוש מדרגות בעבודה; ומתעוררת השאלה: הנשמה היא ״נר ה׳״, ובכל זאת ה׳ נקרא נר הנשמה.¶1–2
  2. ה׳ אינו משתנה בעקבות הבריאה״כל הנשמה תהלל יה״ פירושו להאיר. שלא כמו הנשמה, המשתנה בהשפעת לבושיה, ה׳ אינו משתנה; העולמות אינם תופסים מקום לפניו, והם ״גלויים וידועים״ לפניו בלי שידיעתו בהם תקיף אותו, שכן הוא קדוש קדוש קדוש.¶3–6
  3. שם הוי׳, צמצום והמצוותשתי ההי״ן הן המחשבה והדיבור, ושלוש הקדושות מבטאות את הירידה עד הדיבור. היו״ד היא הצמצום שבאמצעותו נברא העולם הבא; המצוות ממשיכות את היו״ד אל הה״א העליונה, וכך הנשמה ״מהללת״.¶7–10
  4. רצוא ושוב: נר ה׳הנשמה נושמת ברצוא ושוב. הרצוא הוא מסירת הרצון בקריאת שמע, מתוך ידיעה שהכול בטל אליו; השוב הוא התורה וארבע אמות של הלכה. למעלה, הם גורמים להסתלקות ולהמשכה, והנשמה נעשית נר לאור אין סוף.¶11–16
  5. ״כי אתה תאיר נרי״: הבתהתבוננות לבדה אינה יכולה לעורר אהבה זו. תורה ומצוות וחשבון נפש מסירים את החושך; מי שפגום מורד עד שהוא חוזר, ואז הוא מקבל עזרה מלמעלה. זו ה״בת״, המקבלת, כפי שיעקב מקבל את האמת מלמעלה.¶17–21
  6. האחות: בעלי התורהלימוד התורה מפריד בין טוב לרע; דבר ה׳ שבפי הלומד מפיל את הקליפות, וישראל נעשים, כביכול, אחים לה׳, ״תאומים״ שלו. ובכל זאת, התורה לבדה אינה מספיקה.¶22–25
  7. האם: תורה עם מסירות נפשמסירות נפש על ״אחד״ ממשיכה את התורה משורשה; העדות באה מיעקב והתורה מישראל. זו ה״אם״, שמולידה את גילוי האלוקות; לעתיד לבוא תעלה ה״בת״.¶26–27

מושגים

רצוא ושוברצוא ושוב
קצב חייה של הנשמה, הקרוי על שם הנשימה וניכר גם בפעימות הלב התמידיות: הרצוא הוא כמיהת הנשמה למסור את עצמה לה׳; השוב הוא החזרה לתורה ולהלכה, שבהן ה׳ שוכן למטה.
מסירות נפשמסירות נפש
כאן הכוונה למסירת הרצון בקריאת שמע: עקירת הרצון הנתון בהבלי העולם, עד שלאדם יהיה רצון אחד בלבד — לאביו שבשמים.
צמצוםצמצום
צמצום אור אין סוף, המיוצג באות יו״ד שבשם הוי׳, שבלעדיו לא יכלו להתהוות העולמות ואף לא תענוג הנשמות בעולם הבא.
מארי דחושבנאמארי דחושבנא
מי שעורכים חשבון כן על כל מעשה, דיבור ומחשבה שלא היו לשם ה׳; ״סור מרע״ זה צריך לבוא תחילה, כדי להסיר את החושך המעכב את אור האהבה.
ארבע אמות של הלכהד׳ אמות של הלכה
הלכות התורה, שהן חכמתו ורצונו של ה׳; רק באמצעותן שורה ה׳ בעולם ומשרה את שכינתו בתחתונים.
יעקב וישראליעקב וישראל
שתי מדרגות בנשמה: ישראל כבר ניצח במאבק; יעקב, ״יו״ד ועקב״, ירד למדרגה נמוכה ועדיין אינו מחזיק באמת מצד עצמו, ולכן ה׳ נותן לו אותה מלמעלה.

אל הטקסט

בת, אחות, אם; שני נרות ¶1–2

1רני ושמחי בת ציון כו׳. להבין למה נק׳ כנס״י [כנסת ישראל] בשם בת כמו בת ציון בת ירושלים.

״רני ושמחי בת ציון״ וכו׳. [יש להבין] מדוע כנסת ישראל נקראת בשם ״בת״, כמו ״בת ציון״ ו״בת ירושלים״.

ביאור

המאמר פותח בקריאתו של זכריה לציון לשיר ולשמוח, משום שה׳ יבוא לשכון בקרבה; זוהי ההפטרה של שבת חנוכה. השאלה היא מדוע כנסת ישראל, עם ישראל בכללותו בקשר שלו עם ה׳, נקראת מכל הכינויים דווקא ״בת״.

הנה איתא במדרש משל למלך כו׳ לא זז מחבבה עד שקראה בתי כמ״ש שמעי בת וראי והטי אזנך ושכחי עמך ובית אביך ויתאו המלך יפיך כו׳ (ופי׳ יפיך הוא כמו בחי׳ רעיתי יפתי).

והנה מובא במדרש: ״[משל] למלך״ וכו׳: ״לא זז מחבבה עד שקראה בתי״, כמו שכתוב: ״שמעי בת וראי והטי אזנך ושכחי עמך ובית אביך ויתאו המלך יפיך״ וכו׳. (והפירוש של ״יפיך״ הוא בדומה לבחינה של ״רעיתי יפתי״.)

ביאור

המדרש משווה את אהבתו של ה׳ לישראל לאהבתו של מלך לבתו היחידה, שאהב אותה מאוד: הוא קרא לה ״בתי״, ואהבתו הלכה וגברה. הכינוי הראשון נסמך על הפסוק בתהילים המכנה את הכלה ״בת״ ומבטיח שהמלך יחפוץ ביופייה; בהערת אגב קצרה מוסבר שיופי זה הוא הבחינה ששיר השירים מכנה ״רעיתי יפתי״.

לא זז מחבבה עד שקראה אחותי וכמ״ש אחותי רעיתי.

״לא זז מחבבה עד שקראה אחותי״, כמו שכתוב: ״אחותי רעיתי״.

ביאור

אהבתו של המלך גוברת עוד, והוא קורא לה ״אחותי״, כמו שנאמר בשיר השירים: ״אחותי רעיתי״.

לא זז מחבבה עד שקראה אמי וכמ״ש צאנה וראנה בנות ציון במלך שלמה בעטרה שעטרה לו אמו כו׳ וכתיב הקשיבו אלי עמי ולאומי אלי האזינו ולאמי כתיב:

״לא זז מחבבה עד שקראה אמי״, כמו שכתוב: ״צאנה וראנה בנות ציון במלך שלמה בעטרה שעטרה לו אמו״ וכו׳; וכן כתוב: ״הקשיבו אלי עמי ולאומי אלי האזינו״. נכתב [כך שאפשר לקרוא] ״ולאמי״, כלומר ״אמי״.

ביאור

בשיא אהבתו קורא לה המלך ״אמי״. בשיר השירים מדובר בכתר שאמו של שלמה המלך הכתירה אותו בו, וחכמים דורשים את ״ולאומי״ שבפסוק בישעיהו כ״ולאמי״, ואומרים שכך נכתב. בכמה כתבי־יד של המאמר הדבר נאמר במפורש: אין לקרוא ״ולאומי״ אלא ״ולאמי״. כך יש שלושה כינויים — בת, אחות ואם — שהמאמר עתיד להסביר.

פסקה 1 בקצרה

הפסקה מציגה את שאלת המאמר: מדוע עם ישראל נקרא ״בת״, וכיצד, בעקבות המדרש, קשור כינוי זה לכינויים הנעלים יותר ״אחות״ ו״אם״.

לעומק

הערות קה״ת מציינות שבכמה כתבי־יד נוסף במפורש: אין לקרוא ״ולאומי״ אלא ״ולאמי״; ההערות מביאות את הדרשה גם מהזוהר וממדרש על שיר השירים. הפסוק ״רני ושמחי בת ציון״ הוא ההפטרה של שבת חנוכה.

מראי מקומות

  1. 1
    רני ושמחי · הנחה אחרת בסה״מ תקס״ה ע׳ קכד. ביאור שם ע׳ קל. עוד הנחה בתו״א לעמבערג יד, א. ראה לעיל בציונים לכ״ק אדמו״ר זי״ע. בארוכה במאמרי אדה״א בראשית ע׳ שכט. אוה״ת חנוכה שיג, ב. הערה באוה״ת בראשית כרך ה תתקלא, א. ביאור באוה״ת נ״ך כרך ג ע׳ א׳רסט. ע׳ א׳רעז. סה״מ תרכ״ז (הוצאת תש״ס) ע׳ שכא המאמר עם הגהות, ובע׳ שכט קיצורים. ד״ה רני ושמחי תשמ״ה. בסה״מ תרכ״ז (הוצאת תש״ס) ע׳ קיג מציין לכאן.
  2. 2
    רני ושמחי בת ציון · Zechariah 2:14
  3. 3
    בת ירושלים · II Kings 19:21
  4. 4
    איתא במדרש משל למלך · Shemot Rabbah 52:5
  5. 5
    שמעי בת · Psalms 45:11
  6. 6
    אחותי רעייתי · Song of Songs 5:2
  7. 7
    צאינה וראינה בנות ציון · Song of Songs 3:11
  8. 8
  9. 9
    בעטרה שעטרה לו אמו · Shir HaShirim Rabbah 3:11:2
  10. 10
    הקשיבו אלי עמי . . האזינו · Isaiah 51:4
  11. 11
    ולאמי כתיב · Zohar III, 262a
  12. 12
    (ופי׳ . . יפתי) · מוסגר זה גם בכת״י מאמרי אדה״ז, ובכמה כת״י בלי מוסגר.

2והנה להבין ענין ג׳ בחי׳ אלו בעבודת ה׳ שיש ג׳ מדרגות בישראל שע״ש [שעל שם] כך נקראו בבחי׳ הללו.

כעת, [עלינו] להבין את עניינן של שלוש הבחינות האלה בעבודת ה׳: יש שלוש דרגות בישראל, ועל שם כך הם נקראים בשמות האלה.

ביאור

כעת מתפרשים שלושת השמות — בת, אחות ואם — כשלוש דרגות של יהודים בעבודת ה׳. כל קבוצה נקראת בשם המתאים לדרך עבודתה.

וצריך להבין מ״ש נר הוי״ה נשמת אדם שהנשמה קרויה נרה של שם הוי״ה. והרי פעם אמר הכתוב כי אתה נרי ה׳ שהוא ית׳ נק׳ נר של נש״י [נשמות ישראל].

ועלינו להבין את הכתוב: ״נר הוי׳ נשמת אדם״ — נשמת האדם נקראת נרו של שם הוי׳. ואולם במקום אחר אומר הכתוב: ״כי אתה נרי ה׳״; הוא יתברך נקרא נר לנשמות ישראל.

ביאור

כאן עולה שאלה נוספת: פסוק אחד מכנה את נשמת האדם ״נר הוי׳״, כאילו הנשמה מאירה לה׳, ואילו דוד אומר לה׳: ״כי אתה נרי ה׳״, כאילו ה׳ מאיר לנשמה. המאמר יראה כיצד שני הדברים נכונים.

פסקה 2 בקצרה

הפסקה הופכת את שלושת השמות שבמדרש לשלוש דרגות בעבודת ה׳, ומציגה את החידה העולה משני הפסוקים על ה״נר״ — חידה שהפסקאות הבאות יישבו.

לעומק

ביאור המצוטט בהערות קה״ת מסביר שהנשמה ממשיכה אור אל תוך שם הוי׳, שהוא ז״א, ושהמשכה זו באה מבחינת עתיק, המקור שממנו נמשך אור לז״א. בכתבי־יד מופיעות כאן הגרסאות ״נר ה׳״ או ״נרות הוי׳״.

מראי מקומות

  1. 1
    נר הוי׳ נשמת אדם · Proverbs 20:27
  2. 2
    נרה של שם הוי״ה · בבוך תניא-ברוק ובבוך אדה״ז הנ״ל הגי׳: נירו של ה׳. ובבוך באב׳ 17: נורות של הוי׳. בבוך מקול מחצצים גרוסמאן (נט, א) נמצא מאמר זה ורשום עליו: שבת פ׳ ויגש דשנת תרכ״ג לפ״ק, נמצאת שם הגהה זו: (ה׳ דהיינו שהיא ממשכת אור בשם הוי׳ שהוא ז״א וא״כ ההמשכה זו באה מע״ק דוגמת מ״ש במאו״א אות א׳ סעיף כ״ח וז״ל אור הוי׳ נק׳ עתיקא דמתמן נהורא לז״א הנק׳ הוי׳ ולפעמים גם הבינה נק׳ כן עכ״ל. והי״נ כתב וז״ל עיין באד״ר דק״ל ע״א בדרוש הפסוק בית יעקב לכו ונלכה באור ה׳ עכ״ל עכ״ה).
  3. 3
    כי אתה נרי ה׳ · II Samuel 22:29

ה׳ אינו משתנה בעקבות הבריאה ¶3–6

3והענין כי הנה כתיב כל הנשמה תהלל יה. פי׳ תהלל מלשון בהלו נרו כו׳ לשון הארה.

הביאור הוא כך: נאמר ״כל הנשמה תהלל יה״. תהלל (tehallel) מתפרש כאן מלשון בהלו (behilo), כמו ״בהלו נרו כו׳״ — לשון של הארה.

ביאור

את הפסוק ״כל הנשמה תהלל יה״ דורשים לא רק במשמעות של ״לשבח״, אלא גם במשמעות של ״להאיר״, משום שהמילה תהלל קשורה בשורשה לביטוי בהלו, ״בהלו נרו כו׳״. נוסח אחר של מאמר זה (ספר המאמרים 5565) מציב את השאלה במפורש: מדוע נאמר בפסוק תהלל ולא ״לשבח״ (תשבח, teshabach)? מכאן שתפקידה של הנשמה (neshamah) הוא להביא אור, ובכך היא יכולה להיקרא נרו של ה׳.

וביאור הדבר כי הנה כתיב אני ה׳ לא שניתי ואתה הוא קודם שנבה״ע [שנברא העולם] ואתה הוא כו׳.

וביאור העניין: נאמר ״אני ה׳ לא שניתי״, וכן ״ואתה הוא קודם שנבה״ע ואתה הוא כו׳״.

ביאור

כדי להסביר כיצד ייתכן שמשהו ״יאיר״ לה׳, המאמר פותח בקביעה שה׳ אינו משתנה: ״אני ה׳ לא שניתי״, וכפי שנאמר בתפילת שחרית, הוא אותו הדבר לפני הבריאה ואחריה: ״ואתה הוא קודם שנבה"ע ואתה הוא כו׳״. בהמשך מאמר מקץ (תורה אור, לח ע״ג) אדמו״ר הזקן משתמש באותן מילות תפילה: התהוות העולמות אינה מחוללת שינוי בה׳. זאת בניגוד לאומן שמחשבתו שקועה במה שהוא יוצר; העולמות נמשכים רק ממלכות (Malchus) שלו, מ״שמו״.

פסקה 3 בקצרה

הפסקה מפרשת את ״כל הנשמה תהלל יה״ כקריאה לכך שהנשמה תאיר, ופותחת את הביאור בעיקרון שה׳ עצמו אינו משתנה בעקבות הבריאה.

לעומק

ההגהות משנת 5627 המצוטטות בהערות מסבירות מדוע בחר אדמו״ר הזקן בפסוק זה: הנשמה (neshamah) שייכת לבינה, והעלייה של מלכות למדרגת ״אמי״ היא עלייה לבינה. נוסח אחר מסביר את שורש המילה תהלל כבהירות וכזוהר, כמו בביטוי ״יהל אור״.

מראי מקומות

  1. 1
    כל הנשמה תהלל י״ה · Psalms 150:6
  2. 2
    שו״ה והענין — פי׳ תהלל · בסה״מ תקס״ה ע׳ קכד ”וגם מהו לשון תהלל ולא אמר תשבח כו׳”.
  3. 3
    בהלו נרו · Job 29:3
  4. 4
    לשון הארה · במאמרי אדה״א שם ע׳ שלב ”לשון בהירות והבהקה וזהרורי׳ יתירה כמו יהל אור”. וכ״ה בתקס״ה ע׳ קכד.
  5. 5
    אני ה׳ לא שניתי · Malachi 3:6
  6. 6
    ואתה הוא קודם שנבה״ע · נוסח תפלת השחר. וראה גם לקמן לח, ב. ו, ד. ובמאמרי אדה״ז על מארז״ל ע׳ שלו.
  7. 7
    ואתה הוא קודם שנבה״ע ואתה הוא · Weekday Siddur Chabad, Shacharit, Morning Prayer 16

4ואינו כדמיון הנשמה שמתפעלת ומקבלת שינויים ממקרי הגוף לפי שמלובשת ממש בתוך לבושי הגוף בג׳ לבושיה שהם מחדו״מ [מחשבה דבור ומעשה]

הוא אינו דומה לנשמה, המושפעת ומשתנה בעקבות מאורעות הגוף, משום שהיא מלובשת ממש בלבושי הגוף, בשלושת לבושיה: מחשבה, דיבור ומעשה.

ביאור

נשמת האדם אכן משתנה בעקבות המתרחש בגוף, משום שהיא נתונה בתוך לבושים. שלושת לבושיה הם דרכי הביטוי שלה: מחשבה, דיבור ומעשה.

שמחשבתו של האדם מלבשת את הנשמה ומקיפה מכל צד וממשיכה להטותה אל כל אשר תחפוץ ששם תהא משכן הנשמה והשראתה וכן בדו״מ [בדבור ומעשה].

מחשבתו של האדם מלבישה את הנשמה ומקיפה אותה מכל צד, ומטה אותה לפנות לכל מקום שבו [המחשבה] חפצה, כדי ששם יהיו משכנה והשראתה של הנשמה; וכך גם בדיבור ובמעשה.

ביאור

מחשבתו של האדם מקיפה את הנשמה ונושאת אותה לכל מקום שאליו המחשבה פונה, כך שהנשמה נמצאת ״במקום״ שבו נמצאת מחשבתה; כך גם הדיבור והמעשה. הרבי האמצעי (אדמו״ר האמצעי), בביאור מאמר זה, מפרט את הדוגמה: כשהשכל שקוע במחשבה אחת, הוא אחוז בה ממש ואינו יכול לחשוב על דבר אחר באותו רגע.

משא״כ אצלו ית׳ כתיב כי לא מחשבותי מחשבותיכם שאינו מקבל שום שינוי ח״ו [חס ושלום] מבריאת העולמות.

אצלו יתברך, לעומת זאת, נאמר: ״כי לא מחשבותי מחשבותיכם״; הוא אינו משתנה כלל, חס ושלום, בעקבות בריאת העולמות.

ביאור

ה׳ אינו כך: ״כי לא מחשבותי מחשבותיכם״. בריאת העולמות אינה מושכת אותו אל תוכם ואינה משנה אותו בשום אופן.

פסקה 4 בקצרה

הפסקה מציבה זה מול זה את הנשמה, המושפעת משום שהיא מלובשת במחשבה, בדיבור ובמעשה, ואת ה׳, שאינו משתנה בעקבות בריאת העולמות.

לעומק

בהערותיו, הרבי האמצעי מסביר את המשל: כשהשכל עסוק במחשבה אחת, הוא נתפס בה ממש, ולכן אינו יכול לחשוב על דבר אחר באותו רגע. זה בדיוק מה שאינו שייך לה׳.

מראי מקומות

  1. 1
    וממשיכה להטותה אל כל אשר תחפוץ . . וכן בדו״מ · במאמרי אדה״א שם מבאר בארוכה הדוגמא כשהשכל נתפס בענין מחשבה זו נתפס בה ממש שבאותה שעה לא יוכל להשכיל שכל אחר ע״ש.
  2. 2
    כי לא מחשבותי מחשבותיכם · Isaiah 55:8

5וכמו שהיה הוא לבדו קודם שנבה״ע [שנברא העולם]. כך הוא לבדו אחר שנבה״ע [שנברא העולם]. שאין העולמות תופסים מקום אצלו ית׳ כלל.

וכשם שהוא היה לבדו לפני שנברא העולם, כך הוא לבדו גם לאחר שנברא העולם, שכן העולמות אינם תופסים אצלו יתברך מקום כלל.

ביאור

ה׳ יחיד לאחר הבריאה כפי שהיה יחיד לפניה, שכן העולמות אינם נחשבים כלל ביחס אליו. הם אינם מוסיפים דבר ואינם תופסים שום ״מקום״ לצדו.

והגם שהוא מחי׳ את כולם וצופה ומביט עד סוף כל הדורות בהשגחה פרטית על כל דרכי איש ועלילות מצעדי גבר.

ואף על פי שהוא מחיה את כולם, וצופה ומביט עד סוף כל הדורות, בהשגחה פרטית על כל דרכי האדם ועל כל מעשיו וצעדיו,

ביאור

ובכל זאת, הוא נותן חיות לכל דבר ומשגיח בהשגחה פרטית על דרכו של כל אדם. המשפט נמשך בפסקה הבאה, שמסבירה כיצד הוא יכול לדעת את כל זאת בלי להשתנות.

פסקה 5 בקצרה

הפסקה אומרת שהעולמות אינם תופסים מקום אצל ה׳, ובה בעת מציינת שהוא מחיה אותם ומשגיח על כל פרט. הדבר מעלה את השאלה כיצד פועלת ידיעתו.

6וכמ״ש עיניך פקוחות על כל דרכי כו׳. אין זה אלא כמאמ׳ [כמאמר] לפניך נגלו כל תעלומות. הכל גלוי וידוע לפניך.

וכמו שכתוב ״עיניך פקוחות על כל דרכי״ וכו׳, אין זה אלא כמאמר ״לפניך נגלו כל תעלומות״; ״הכל גלוי וידוע לפניך״.

ביאור

הפסוק אומר שעיני ה׳ פקוחות לכל דרכי האדם, ובתפילות נאמר שכל הדברים הנסתרים ״לפניך נגלו כל תעלומות״ ו״הכל גלוי וידוע לפניך״. הביטוי הזה הוא המפתח לתשובה.

פי׳ הכל גלוי וידוע. שהם נעשים בבחי׳ גילוי וידיעה לפניו אבל לא שייך עליו לו, בלומר שיודע בהם כידיעת האדם שידיעתו מלבשתו ומקפתו

המשמעות של ״הכל גלוי וידוע״ היא שהם נעשים גלויים וידועים לפניו; אבל אין לומר עליו שהוא יודע אותם כפי שאדם יודע, באופן שידיעתו מתלבשת בו ומקיפה אותו.

ביאור

״גלוי וידוע״ פירושו שהדברים פשוט גלויים לפניו; אין הכוונה שהוא יודע אותם כפי שאדם יודע, באופן שהידיעה מקיפה את היודע. בספר תורה אור, וירא (14d), מסביר אדמו״ר הזקן שבמילים אלה השיבו חז״ל לשאלת הפילוסופים כיצד ה׳ האחד יכול לדעת פרטים רבים: ידיעתו אינה מתלבשת בדברים שהוא יודע, כפי שידיעת האדם מתלבשת בהם.

שהוא ית׳ רם ונשא מזה רבבות מדרגות עד אין קץ והוא קדוש ומובדל וג״פ [וג׳ פעמים] קדוש ק״ק [קדוש קדוש] עד שהוי״ה צבאות להוות עולמות מלאכים ונשמות:

שהרי הוא יתברך נעלה ונשגב מזה ברבבות מדרגות עד אין קץ; והוא קדוש ומובדל, וקדוש שלוש פעמים — ״קדוש קדוש קדוש״ — עד [שהוא] ״הוי׳ צבאות״, להוות (lehavos, כלומר להביא לידי מציאות) עולמות, מלאכים ונשמות.

ביאור

ה׳ נעלה לאין שיעור מאופן הידיעה הזה; זהו פירוש המילה ״קדוש״ — נבדל. שלוש הקדושות של השרפים שבישעיהו מציינות את שלבי ההשתלשלות עד שהוא ״הוי׳ צבאות״. את שם הוי׳ דורשים כאן מלשון ״להוות״ (lehavos, כלומר להביא לידי מציאות): השם המביא לידי מציאות את העולמות, המלאכים והנשמות.

פסקה 6 בקצרה

הפסקה מסבירה שידיעת ה׳ את העולם היא בבחינת ״גלוי וידוע״, אך אינה מקיפה אותו, שכן הוא קדוש ומובדל; שלוש הקדושות מובילות עד לדרגה שממנה הוא בורא.

לעומק

ההגהות משנת תרכ״ז המצוטטות בהערות אומרות שבמילים ״גלוי וידוע״ השיב אדמו״ר הזקן לקושי: אין הכוונה שמחשבתו מתלבשת בדברים, אלא שהם גלויים לפניו. ההקבלה בתורה אור, וירא, מבארת את אותו רעיון ומביאה ראיה מכך שה׳ מחיה את הדברים כאור המקיף אותם, בלי להתלבש בהם.

מראי מקומות

  1. 1
    עיניך פקוחות על כל דרכי · Jeremiah 32:19
  2. 2
    פי׳ הכל גלוי וידוע · ראה לעיל יד, ד ובמ״מ שם. וראה בסה״מ תקס״ה ע׳ קכד ואילך. אוה״ת ענינים ע׳ קטו. באוה״ת סידור ע׳ נ מציין לכאן. מאמרי אדה״א בראשית ע׳ שלד.
  3. 3
    שו״ה שהם — בבחי׳ גילוי וידיעה · בסה״מ תרכ״ז ע׳ רחצ בסופו שבזה תירץ רבינו ז״ל שאין זו בחי׳ התלבשות המחשבה כלל כ״א שהוא בדרך גלוי וידוע ע״ש.
  4. 4
    קדוש ק״ק עד שהוי״ה צבאות · Isaiah 6:3

שם הוי׳, צמצום והמצוות ¶7–10

7וביאור ענין ג״פ [ג׳ פעמים] קדוש. הוא כי הנה ב׳ ההי״ן שבשם הוי״ה. ה׳ הראשונה בחי׳ מחשבה. וה׳ השניה בחי׳ דבור.

ביאור עניין ״קדוש״ שלוש פעמים הוא כך: שתי אותיות ה׳ שבשם הוי׳ — הה׳ הראשונה היא בחינת המחשבה, והה׳ השנייה היא בחינת הדיבור.

ביאור

בשם הוי׳ יש שתי אותיות ה׳. הראשונה מבטאת את המחשבה האלוקית והשנייה את הדיבור האלוקי. בלקוטי תורה, אמור (31a), אדמו״ר הזקן עוסק באותו ״קדוש״ המשולש של המלאכים ומסביר ש״קדוש״ פירושו נבדל, כפי שנאמר ״אני ה׳ לא שניתי״.

והנה בחי׳ דבור הוא מקור התהוות העולמות מלאכים ונשמות. וכמ״ש בדבר ה׳ שמים נעשו וברוח פיו כל צבאם.

בחינת הדיבור היא מקור התהוותם של העולמות, המלאכים והנשמות, ככתוב: ״בדבר ה׳ שמים נעשו וברוח פיו כל צבאם״.

ביאור

הדיבור האלוקי הוא שמביא את העולמות, המלאכים והנשמות לידי התהוות, כפי שנאמר בפסוק שהשמים נעשו ״בדבר ה׳״. לכן הה׳ האחרונה היא המקור המיידי של הבריאה.

פסקה 7 בקצרה

הפסקה מתחילה לבאר את ה״קדוש״ המשולש באמצעות אותיות שם הוי׳: שתי אותיות הה׳ מבטאות מחשבה ודיבור, והדיבור הוא מקור הבריאה.

לעומק

ההקבלה בלקוטי תורה, אמור, עוסקת בשאלה על שלוש קבוצות המלאכים בגמרא, האומרות ״קדוש״ פעם אחת, פעמיים או שלוש פעמים, ומסבירה ש״קדוש״ פירושו נבדל. כפי שמלמד הפסוק ״אני ה׳ לא שניתי״, אין בו שינוי לפני הבריאה ולאחריה.

מראי מקומות

  1. 1
    וביאור ענין ג״פ קדוש · ראה לקו״ת אמור לא, א ואילך. נשא כח, ד. ראה כ, ד ואילך. מאמרי אדה״א בראשית ע׳ שלה. תקא.
  2. 2
    ג״פ קדוש . . ב׳ ההי״ן שבשם ה׳ · מצויין באוה״ת נ״ך כרך א ע׳ קסח ושם מציין לכמה מקומות שמובא הענין ג״פ קדוש.
  3. 3
    בדבר ה׳ שמים נעשו · Psalms 33:6

8וג׳ אותיות הראשונות הם ג״פ [ג׳ פעמים] קדוש שהוא השתלשלות מעילה לעילה כו׳ עד שיהיה בחי׳ ה׳ אחרונה בחי׳ דבור.

ושלוש האותיות הראשונות הן ״קדוש״ שלוש פעמים, והן השתלשלות מעילה לעילה וכו׳, עד שנוצרת בחינת הה״א האחרונה, בחינת הדיבור.

ביאור

שלוש האותיות הראשונות של שם הוי׳, יו״ד, ה״א וא״ו, מקבילות לשלוש פעמים ״קדוש״. אלה שלבים של ירידה, כשכל מדרגה היא הסיבה למדרגה הבאה, עד הה״א האחרונה, הדיבור האלוקי.

כי כדי להיות ה׳ ראשונה בחי׳ מחשבה והתפשטות החיות והתהוות איזו הארה צ״ל תחלה בחי׳ יו״ד שהוא צמצום

כדי שתהיה הה״א הראשונה, בחינת המחשבה, וכן התפשטות החיות והתהוות הארה כלשהי, חייבת לבוא תחילה בחינת היו״ד, שהיא צמצום (כיווץ).

ביאור

גם הה״א הראשונה, המחשבה האלוקית וההתפשטות הראשונה של החיות, אינן יכולות להתקיים בלי שהיו״ד תבוא תחילה. היו״ד, האות הקטנה ביותר, נקודה יחידה, מסמלת צמצום — את צמצום אור אין סוף.

שמא״ס ב״ה בעצמו לא היו העולמות יכולים לקבל הארה כלל ולא הי׳ [היה] יכול להתהוות יש מאין כלל אלא ע״י צמצום וכמאמר מכלכל חיים בחסד.

מאין סוף ברוך הוא עצמו לא יכלו העולמות לקבל שום הארה, ולא יכול היה להתהוות כלל יש מאין, אלא באמצעות צמצום, וכמאמר ״מכלכל חיים בחסד״.

ביאור

ללא צמצום זה, העולמות לא היו יכולים לקבל שום אור, ושום דבר לא היה יכול להתקיים כ״יש״ נפרד; משום כך נאמר בתפילה שה׳ ״מכלכל חיים בחסד״.

ופי׳ מכלכל מלשון כלי תוך כלי שלהיות חיים להחיות העולמות צ״ל צמצום בבחי׳ כלי תוך כלי כי הוא ית׳ חיי החיים כו׳:

ופירוש ״מכלכל״ הוא מלשון ״כלי תוך כלי״: כדי שתהיה חיות המחיה את העולמות, צריך להיות צמצום בבחינת ״כלי תוך כלי״, שהרי הוא ית׳ חיי החיים וכו׳.

ביאור

את המילה ״מכלכל״, שפירושה ״מקיים״, דורשים מלשון ״כלי״: החיות מגיעה לעולמות כשהיא נתונה בכלי בתוך כלי, שכבה אחר שכבה של צמצום. הדבר נדרש משום שה׳ הוא חיי החיים, והחיות שלו נעלה מכדי שהעולמות יוכלו לקבל אותה ישירות.

פסקה 8 בקצרה

הפסקה מסבירה שהירידה מה׳ אל הבריאה חייבת להתחיל ביו״ד, בצמצום, שבאמצעותו אפשר לקבל את החיות האינסופית במידה.

מראי מקומות

  1. 1
    וג׳ אותיות הראשונות · מובא באוה״ת נ״ך כרך ב ע׳ תשמב.

9והנה כתיב כי ביה ה׳ צור עולמים. ביו״ד נברא העוה״ב [העולם הבא]. פי׳ העוה״ב [העולם הבא] הוא תענוג הנשמות שנהנין מזיו השכינה כו׳.

ועתה, כתוב: ״כי ביה ה׳ צור עולמים״; ״ביו״ד נברא העוה״ב״. העולם הבא הוא התענוג של הנשמות, הנהנות מזיו השכינה וכו׳.

ביאור

בפשטות, ישעיהו אומר שה׳ הוא צור עולמים, סלע נצחי; הגמרא (מנחות כ״ט ע״ב) דורשת את ״צור״ במשמעות ״יצר״, ואת ״יה״ כשתי אותיותיו: באות ה״א נברא העולם הזה, ובאות יו״ד — העולם הבא. העולם הבא הוא התענוג של הנשמות בזיו השכינה.

והתגלות תענוג זה הוא ע״י צמצום אא״ס [אור אין סוף] ב״ה שהוא בחי׳ יו״ד כי מאא״ס [מאור אין סוף] ב״ה בעצמו ובכבודו כביכול לא היו הנשמות יכולים לקבל מאחר שהם בבחי׳ נברא וגבול והעוה״ב [והעולם הבא] עצמו הוא בחי׳ ה״א.

גילוי תענוג זה הוא באמצעות הצמצום של אור אין סוף, ברוך הוא, שהוא בחינת יו״ד. שהרי מאור אין סוף עצמו ובכבודו, כביכול, הנשמות לא יכלו לקבל, מאחר שהן בגדר נבראים ובעלי גבול. והעולם הבא עצמו הוא בחינת ה״א.

ביאור

הנשמות, בהיותן נבראות וסופיות, אינן יכולות לקבל את אור אין סוף ישירות; לכן התענוג שלהן מתגלה רק באמצעות הצמצום, שהיו״ד מייצגת. העולם הבא עצמו מקביל לאות ה״א.

וע״י יו״ד נברא שתענוג זה שמשיגים הוא בחי׳ יש. כמ״ש להנחיל אוהבי יש. ש״י עולמו׳ [עולמות]. וכדי להתהוות יש מאין המוחלט צ״ל בחי׳ צמצום.

ועל ידי היו״ד נברא [כלומר] שהתענוג הזה ש[הנשמות] משיגות הוא בחינת יש (דבר־מה), כמו שנאמר: ״להנחיל אוהבי יש״: [יש פירושו] שלוש מאות ועשרה עולמות. וכדי להוות יש מאין המוחלט, נדרשת בחינת צמצום.

ביאור

מכיוון שהתענוג בא באמצעות צמצום, הוא נעשה ״משהו״ (יש) שהנשמות יכולות להשיג. המשנה דורשת את המילה יש שבפסוק כמספר: האותיות יו״ד ושי״ן שוות בגימטרייה לשלוש מאות ועשר, כנגד העולמות שכל צדיק עתיד לרשת. כדי להוות ״משהו״ מאין מוחלט, נדרש צמצום.

פסקה 9 בקצרה

הפסקה מחילה את רעיון היו״ד של הצמצום על העולם הבא: תענוג הנשמות בה׳ אפשרי רק באמצעות צמצום, ההופך אותו ל״דבר־מה״ שאפשר להשיג.

לעומק

הצמח צדק, המצוטט בהערות, אומר שכאן המאמר עובר מן הצמצומים עצמם אל האופן שבו הם נמשכים באמצעות אתערותא דלתתא: ״לעבדה ולשמרה״ מכוונות לשתי אותיות הה״א. הערה נוספת קושרת את הצמצום לשלושת הדברים שקדמו לעולם — מים, רוח ואש — כשלושת הקווים של הספירות.

מראי מקומות

  1. 1
    בי״ה ה׳ צור עולמים · Isaiah 26:4
  2. 2
    ביו״ד נברא העוה״ב · Menachot 29b:13–14
  3. 3
    שנהנין מזיו השכינה · Berakhot 17a:12
  4. 4
    מאא״ס ב״ה . . לקבל · ביהל אור ע׳ שפט: ואפ״ל שזהו ענין ג׳ בריות שקדמו לעולם מים רוח ואש, שהם ג׳ ספירות ג׳ קווין, כי מאוא״ס ב״ה א״א לבע״ג לקבל כ״א ע״י צמצומים דהיינו ע״י הספירות שבהן ועל ידם מאיר הא״ס באופן שיוכלו העולמות לקבל כו׳ עכ״ל.
  5. 5
    להנחיל אוהבי יש ש״י עולמות · Proverbs 8:21
  6. 6
    להנחיל אוהבי יש. ש״י עולמו׳ · Mishnah Oktzin 3:12

10והנה שכר מצוה מצוה. פי׳ שהמצוה בעצמה ממשכת מתן שכרה וכמ״ש יגיע כפיך כי תאכל שע״י המצות שאדם עושה בעוה״ז הוא ממשיך להיות גילוי הג״ע [הגן עדן] שיומשך התגלות תענוג הנשמות.

כעת, ״שכר מצוה מצוה״. הכוונה היא שהמצוה עצמה ממשיכה את מתן שכרה, כפי שנאמר ״יגיע כפיך כי תאכל״: באמצעות המצוות שאדם מקיים בעולם הזה הוא ממשיך את גילוי גן עדן, כך שתענוג הנשמות יתגלה.

ביאור

״שכר מצוה מצוה״ פירושו שהמצוה עצמה מביאה את שכרה. בקיום מצוות בעולם הזה אדם ממשיך את גילוי גן עדן, את תענוג הנשמות.

וכמ״ש ויניחהו בג״ע [בגן עדן] לעבדה אלו רמ״ח מ״ע [מצות עשה]. שעי״ז הוא עושה את הג״ע [הגן עדן].

כפי שנאמר ״ויניחהו בג"ע לעבדה״: אלו רמ״ח מצוות עשה, שבאמצעותן הוא עושה את גן עדן.

ביאור

הזוהר מפרש את ״לעבדה״ שבפסוק על אדם בגן עדן כמתייחס לרמ״ח מצוות עשה, כך שמצוותיו של אדם ״עושות״ את גן עדן. הצמח צדק (אור התורה, בראשית) מסביר את מהלך ההמשכה: העבודה ממשיכה את היו״ד אל הה״א העליונה, עולם הבא, והשמירה ממשיכה את הה״א התחתונה, העולם הזה.

וזהו כל הנשמה תהלל יה. פי׳ תהלל ותאיר הארת והמשכת היו״ד שהיא בחי׳ הצמצום להיות בה׳ עלאה בחי׳ עוה״ב [עולם הבא] שהיא בחי׳ יש מאין להנחיל אוהבי יש כנ״ל:

וזהו ״כל הנשמה תהלל יה״. הכוונה היא: [כל נשמה] תהלל ותאיר את ההארה וההמשכה של היו״ד, שהיא בחינת צמצום, כדי שתהיה בה״א עילאה בחינת העולם הבא, שהיא בחינת יש מאין, ״להנחיל אוהבי יש״, כפי שהוזכר לעיל.

ביאור

כך הנשמה מהללת, כלומר מאירה: היא ממשיכה את היו״ד, הצמצום, אל הה״א העליונה, העולם הבא, וכך מביאה לידי ״יש מאין״, שהוא שכר הנשמות.

פסקה 10 בקצרה

הפסקה מסבירה כיצד הנשמה היא נר: באמצעות המצוות היא ממשיכה את הצמצום, המגלה את תענוג העולם הבא, וכך יוצרת את שכרה שלה.

מראי מקומות

  1. 1
    שכר מצוה מצוה · אבות ד, ב.
  2. 2
    שכר מצוה מצוה · Pirkei Avot 4:2
  3. 3
    יגיע כפיך כי תאכל · Psalms 128:2
  4. 4
    ויניחהו בג״ע לעבדה אלו רמ״ח מ״ע · Genesis 2:15

רצוא ושוב: נר ה׳ ¶11–16

11אך היינו כל הנשמה דייקא. כי נשמה מלשון נשימה שבאדם שהיא בחי׳ רו״ש [רצוא ושוב]. כי הנשמה היא כמ״ש אשום ואשאף יחד. ששואף ההבל ונכנס ויוצא.

אך הכוונה היא ל״כל הנשמה״ דווקא. נשמה היא מלשון נשימה שבאדם, שהיא בחינת רצוא ושוב (ריצה ושיבה). שהרי על הנשמה נאמר ״אשום ואשוף יחד״: שואפים את ההבל, והוא נכנס ויוצא.

ביאור

הפסוק אומר ״כל הנשמה״, והמילה נשמה באה מהמילה נשימה: הנשימה נכנסת ויוצאת, בדומה לתנועה של רצוא ושוב. דברי ישעיהו ״אשום ואשוף״ נקראים כך, וההגהות משנת תרכ״ז (תורת שמואל) המצוטטות בהערות קה״ת מסבירות שכדי לשאוף נשימה, שהיא חיי האדם, דרוש רצוא ושוב.

וע״ש [ועל שם] זה נק׳ נשמה שהיא מקור כל הנשימות וכללותן. ולכן הלב דופק תמיד ברו״ש [ברצוא ושוב].

משום כך היא נקראת נשמה, שכן היא המקור לכל הנשימות וכללותן. לכן הלב פועם תמיד ברצוא ושוב.

ביאור

הנשמה נקראת נשמה משום שהיא המקור לכל הנשימות וכוללת את כולן. משום כך הלב פועם ללא הרף בקצב של רצוא ושוב.

משא״כ שאר כל האברים שוקטים ונחים. ועל עמדם יעמודו כי רוח החיות של הנפש הוא בדם הלב דוקא.

לא כן שאר האיברים: הם שקטים ונחים ועומדים במקומם, שכן רוח החיים של הנפש נמצאת דווקא בדם הלב.

ביאור

שאר האיברים יכולים לנוח, אך הלב אינו יכול, מפני שחיי הנפש מצויים בדם הלב. לכן קצב הרצוא ושוב הוא עצם הדופק של החיים.

פסקה 11 בקצרה

הפסקה מסבירה מדוע הפסוק מדבר על הנשמה: הנשמה, בדומה לנשימה ולפעימות הלב, חיה בקצב מתמיד של רצוא אל ה׳ ושוב.

לעומק

ההגהות משנת תרכ״ז המצוטטות בהערות מסבירות שכדי לשאוף נשימה, שהיא חיי האדם, דרוש רצוא ושוב. ההערות מפנות גם למדרש על חמשת שמות הנשמה ולדברי הרמב״ם על הנשמה.

מראי מקומות

  1. 1
    נשמה מלשון נשימה . . אשם ואשאף יחד · Isaiah 42:14
  2. 2
    נשמה מלשון נשימה · Bereshit Rabbah 14:9

12והנה בחי׳ הרצוא של הנשמה הוא בחי׳ מס״נ [מסירות נפש] בק״ש [בקריאת שמע]. והיינו מסירת הרצון כי נפש הוא הרצון כמ״ש אין נפשי אל העם הזה כו׳.

עתה, בחינת ה״רצוא״ של הנשמה היא מסירות נפש בקריאת שמע. כלומר, מסירת הרצון, שכן נפש (nefesh) היא רצון, כפי שנאמר: ״אין נפשי אל העם הזה כו׳״.

ביאור

ה״רצוא״ של הנשמה הוא מסירות הנפש שבקריאת שמע — הנכונות למסור את כל כולו לה׳. פירוש הדבר הוא מסירת הרצון, משום שנפש פירושה גם רצון: בירמיהו אומר ה׳ ״אין נפשי אל העם הזה כו׳״, כלומר, רצונו אינו נתון לעם הזה. בהערה בספר המאמרים תש״ט מציין הרבי שהחסידות מביאה ראיה זו, ולא את הפסוק מבראשית כ״ג:ח׳, ״אם יש את נפשכם״, שמשמעותו תלויה ברצונכם, משום שהפסוק ההוא עוסק בצד האחר, ולכן אינו ראיה שלמה למשמעות הקדושה של מסירת כל הנפש.

דהיינו שיעקור רצונו המלובש בהבלי עולם. ולהיות לו רק רצון א׳ לאביו שבשמים.

כלומר, לעקור את רצונו המלובש בהבלי העולם, ולהיות לו רצון אחד בלבד — לאביו שבשמים.

ביאור

לכן מסירות נפש פירושה לעקור את הרצון מהבלי העולם, ולהיות בעל רצון אחד בלבד — רצון לאביו שבשמים.

פסקה 12 בקצרה

הפסקה מגדירה את ה״רצוא״ של הנשמה כמסירות נפש בקריאת שמע, כלומר כמסירת הרצון כולו לה׳.

לעומק

בהערה המצוטטת בהוצאת קה״ת שואל הרבי מדוע החסידות מוכיחה מירמיהו שנפש פירושה רצון, ולא מן הפסוק בתורה ״אם יש את נפשכם״, שאמר אברהם לבני חת. הוא משיב שהפסוק ההוא עוסק בצד האחר, ולכן אינו ראיה שלמה למשמעות הקדושה של הציווי למסור את כל הנפש. הוא מוסיף שהדבר מלמד עד כמה מדויקים דברי החסידות גם בפרטים צדדיים.

מראי מקומות

  1. 1
    והיינו מסירת הרצון · מובא באוה״ת תרומה ע׳ א׳שסח, ושם מציין לעיין בלקו״ת פ׳ ראה כה, א. ראה מאמרי אדה״ז הקצרים ע׳ תקז. בונה ירושלים סי׳ עא. מאה שערים לז, א. וראה גם סד״ה עתידין צדיקים ה׳תש״ב.
  2. 2
    נפש הוא הרצון כמ״ש אין נפשי אל העם הזה · Jeremiah 15:1

13וכמ״ש מי לי בשמים ועמך לא חפצתי בארץ. שאין לו חפץ ורצון אחר כלל.

כפי שנאמר: ״מי לי בשמים ועמך לא חפצתי בארץ״ — אין לו שום חפץ או רצון אחר כלל.

ביאור

דברי בעל המזמור, ״מי לי בשמים ועמך לא חפצתי בארץ״, מתארים את הרצון האחד הזה. מי שמוסר את רצונו אינו רוצה דבר כלל מלבד ה׳.

והיינו בשומו ללבו שאין עוד מלבדו והכל בטל אליו ית׳. וכל הדברים שבעוה״ז הנפרדים ליש ודבר בפ״ע [בפני עצמו] הוא רק לפי שנפלו בשבה״כ [בשבירת הכלים].

כלומר, כשהוא משיב אל לבו שאין עוד מלבדו ושהכול בטל אליו ית׳. וכל הדברים שבעולם הזה, הנפרדים ונחשבים ליש (yesh, [מציאות נפרדת לעצמה]) ולדבר בפני עצמם, כך הם רק מפני שנפלו בשבירת הכלים.

ביאור

הוא מגיע לכך כשהוא משיב אל לבו שאין עוד מלבד ה׳ ושהכול בטל לפניו. הדברים בעולם הזה נראים נפרדים ועצמאיים רק מפני שמקורם בניצוצות שנפלו בשבירת הכלים — ההסבר הקבלי לאופן שבו אור אלקי הוסתר בעולם שנראה נפרד.

פסקה 13 בקצרה

הפסקה מתארת את התוכן הפנימי של מסירת הרצון: לרצות רק את ה׳, מתוך ההכרה ששום דבר אינו קיים באמת מלבדו.

מראי מקומות

  1. 1
    מי לי בשמים · Psalms 73:25
  2. 2
    שאין עוד מלבדו · Deuteronomy 4:35

14וכמ״ש לי הכסף ולי הזהב נאם ה׳ שהכסף והזהב הגשמיים הם נתגשמו בירידתם מטה מטה בהשתלשלות רבות ועצומות. אבל במקורם למעלה הם לי ובטלים אלי לפי ששרשם הוא מבחי׳ נאם ודבר ה׳.

כמו שנאמר: ״לי הכסף ולי הזהב נאם ה׳״ — הכסף והזהב הגשמיים נעשו גשמיים בירידתם מטה מטה, דרך שלבי השתלשלות רבים ועצומים; אך במקורם למעלה הם שלי ובטלים אלי, שכן שורשם הוא בבחינת ״נאם״ (אמירה) ובדבר ה׳.

ביאור

הכסף והזהב הגשמיים נעשו חומריים רק בעקבות ירידה ארוכה דרך מדרגות רבות. במקורם הם עדיין של ה׳ — ״שלי״ — ובטלים לפניו, משום ששורשם הוא ב״נאם״, באמירה ובדבר ה׳ שמחיים את הכול; לכן אין בהם סיבה להימשך ולהתרחק ממנו.

פסקה 14 בקצרה

הפסקה נעזרת בפסוק ״לי הכסף״ כדי להראות שגם הדברים הגשמיים הנחשקים ביותר בטלים בשורשם לפני ה׳.

מראי מקומות

  1. 1
    לי הכסף ולי הזהב · Haggai 2:8
  2. 2
    מבחי׳ נאם ודבר ה׳ · ראה אוה״ת כי תצא ע׳ תתרכ.

15וכל מה שיעמיק בזה ויותר מזה לבבו יבין שלא לנטות ולא לימשך בלתי לה׳ לבדו. ויהיה רצונו רק אליו ית׳ לדבקה בו עד מיצוי הנפש.

ככל שיעמיק בכך, ואף מעבר לכך, יבין לבו שלא לנטות ולא להימשך אחר דבר מלבד ה׳ לבדו. רצונו יהיה מכוון רק אליו ית׳, כדי להידבק בו עד מיצוי הנפש.

ביאור

ככל שאדם מעמיק להתבונן באחדות ה׳, כך מתבהר לו שאין דבר מלבד ה׳ שראוי להפנות אליו את הלב. אז רצונו מופנה רק אל ה׳, כדי להידבק בו עד מיצוי הנפש — עד שהכמיהה מגיעה לשיאה.

ואחר שיהיה כך ברצוא יהיה כך בשוב להיות והיו הדברים האלה אשר אנכי מצוך היום על לבבך ודברת בם בשבתך בביתך ובלכתך בדרך כו׳

ואחרי שיהיה כך ב״רצוא״, יהיה כך גם ב״שוב״: ״והיו הדברים האלה אשר אנכי מצוך היום על לבבך ודברת בם בשבתך בביתך ובלכתך בדרך״ וכו׳.

ביאור

אולם אחרי ה״רצוא״ חייב לבוא ה״שוב״. השיבה היא להביא את דברי ה׳ אל הלב ואל חיי היום־יום, בבית ובדרך, באמצעות לימוד התורה.

כי אין לו להקב״ה בעולמו אלא ד״א [ד׳ אמות] של הלכה בלבד. פי׳ מאחר שהוא קדוש כו׳.

״כי אין לו להקב״ה בעולמו אלא ד״א של הלכה בלבד״. פירוש הדבר: מאחר שהוא קדוש וכו׳,

ביאור

הגמרא אומרת: ״כי אין לו להקב״ה בעולמו אלא ד״א של הלכה בלבד״ — כלומר, אין בעולמו אלא ארבע אמות של הלכה, הלכות התורה. מאחר שהקב״ה קדוש ונבדל מן העולם, צריך להיות ערוץ מיוחד שדרכו הוא נכנס לעולם.

אין לו, גלו שייכות להיות שורה ומתלבש בעולם אלא ע״י ד״א [ד׳ אמות] של הלכה שעי״ז נעשה דירתו ממש בתחתונים שהיא חכמתו ורצונו כו׳

אין לו שייכות לשרות בעולם ולהתלבש בו אלא באמצעות ארבע אמות של הלכה, שבאמצעותן נעשית ממש דירה בתחתונים, שהיא חכמתו ורצונו וכו׳.

ביאור

הערוץ הזה הוא ההלכה: באמצעות הלכות התורה, שלומדים ומקיימים בעולם הזה, ה׳ שורה בו, ונעשית בו דירה בתחתונים. הדבר אפשרי מפני שההלכה היא חכמתו ורצונו של ה׳.

וזה כל האדם להיות רץ לבך ושוב לאחד כו׳ כי בע״כ [בעל כרחך] אתה חי כו׳.

וזהו כל האדם: להיות [במצב של] ״רץ לבך ושוב לאחד״ וכו׳, ״כי בע״כ אתה חי״ וכו׳.

ביאור

כל תכליתו של האדם היא להיות במצב של ״רץ לבך ושוב לאחד״, דברי ספר יצירה כפי שהם מובאים בתיקוני זהר; שהרי, כפי שאומרת המשנה, ״כי בע״כ אתה חי״: הנפש צריכה להישאר בגוף ולמלא כאן את שליחותה.

פסקה 15 בקצרה

הפסקה משלימה את תמונת עבודת ה׳: אחרי ה״רצוא״ של מסירות נפש בא ה״שוב״ של לימוד תורה והלכה, שבאמצעותם נעשית דירה בתחתונים לה׳.

לעומק

תיקוני זהר מפרש את הביטוי מספר יצירה, ״רץ לבך ושוב לאחד״, כחוק בעבודת הנפש: הכמיהה לעלות צריכה להפוך לחזרה ולהמשכת אלקות למטה. ״כי בע״כ אתה חי״ מלמד שכמיהת הנפש לצאת מן הגוף נבלמת, כדי שתמלא את רצון ה׳ למטה.

מראי מקומות

  1. 1
    והיו הדברים האלה · Deuteronomy 6:6
  2. 2
    ודברת בם בשבתך בביתך ובלכתך בדרך · Deuteronomy 6:7
  3. 3
    אין לו להקב״ה בעולמו אלא ד״א של הלכה · Berakhot 8a:18–19
  4. 4
    רץ לבך ושוב · Sefer Yetzirah 1:8
  5. 5
    רץ לבך ושוב לאחד · Tikkunei Zohar 7a:3
  6. 6
    בע״כ אתה חי · אבות ד, כב.
  7. 7
    בע״כ אתה חי · Pirkei Avot 4:22

16ובזה תהיה כל הנשמה תהלל יה כי ע״י אתעדל״ת [אתערותא דלתתא] אתעדל״ע [אתערותא דלעילא]. שע״י בחי׳ רצוא שבעבודת האדם כך הוא למעלה בחי׳ הסתלקות וצמצום אוא״ס [אור אין סוף] ב״ה.

וכך ״כל הנשמה תהלל יה״, שכן באמצעות אתערותא דלתתא [באה] אתערותא דלעילא. באמצעות בחינת רצוא בעבודת האדם, כך גם למעלה יש בחינת הסתלקות וצמצום של אור אין סוף, ברוך הוא.

ביאור

מה שהאדם עושה למטה מעורר תגובה מקבילה למעלה. הרצוא שלו, השאיפה לעלות, גורם למעלה להסתלקות ולצמצום של אור אין סוף — היו״ד שהוזכרה קודם.

וע״י בחי׳ שוב כך הוא בחי׳ המשכת אוא״ס [אור אין סוף] ב״ה בהשתלשלות המדרגות למטה מטה כדי להאיר התגלות התענוג של הנשמות להתענג על ה׳.

ובאמצעות בחינת שוב יש למעלה בחינה של המשכת אור אין סוף, ברוך הוא, בהשתלשלות המדרגות, מטה מטה, כדי להאיר את התגלות התענוג של הנשמות, להתענג על ה׳.

ביאור

השוב שלו גורם להמשכת אור אין סוף דרך כל המדרגות. כך מתגלה תענוגן של הנשמות בה׳ — העולם הבא.

וזהו ה׳ צלך כצל שהוא פונה אחרי האדם. כך הוא ית׳ כביכול צל שלך. והיינו על יד ימינך דהיינו ע״י אהבה במס״נ [במסירות נפש] בבחי׳ רצוא כנ״ל.

וזהו ״ה׳ צלך״: כשם שהצל פונה בעקבות האדם, כך גם הוא ית׳, כביכול, צלך. וזהו ״על יד ימינך״, כלומר באמצעות אהבה במסירות נפש, בבחינת רצוא, כנ״ל.

ביאור

במובנו הפשוט, ״ה׳ צלך על יד ימינך״ פירושו שה׳ מגן על האדם מקרוב. המאמר מפרש את ״צל״ כצל העוקב אחר כל תנועה של האדם: כך גם תגובתו של ה׳ באה בעקבות עבודת האדם. בהערות קה״ת מצוין שפירוש זה הוא של הבעל שם טוב, והוא מופיע גם במדרש שמואל. ״על יד ימינך״ מצביע על צד ימין, על האהבה; כאן מדובר באהבה של מסירות נפש, במצב של רצוא.

וזהו נר הוי״ה נשמת אדם שנשמת אדם שהוא בחי׳ נשימה ברו״ש [ברצוא ושוב] היא בחי׳ נר להאיר ולהמשיך אוא״ס [אור אין סוף] ב״ה בג״ע [בגן עדן] כו׳:

וזהו ״נר הוי׳ נשמת אדם״: נשמת האדם, שהיא בחינת נשימה ברצוא ושוב, היא בחינת נר, להאיר ולהמשיך אור אין סוף, ברוך הוא, בגן עדן וכו׳.

ביאור

כעת מתבאר הפסוק הראשון: הנשמה, הנושמת ברצוא ושוב, היא ״נר״ הממשיך את אור אין סוף אל גן עדן. כך הנשמה היא אכן ״נר הוי׳״.

פסקה 16 בקצרה

הפסקה מראה כיצד הרצוא והשוב של האדם מביאים למעלה את הצמצום ואת ההמשכה, וכך מתברר כיצד הנשמה היא ״נר הוי׳״.

לעומק

בהערות קה״ת מצוין שפירוש ״ה׳ צלך״ הוא של הבעל שם טוב, והוא מופיע גם במדרש שמואל. אור התורה מוסיף שהנשמה ממשיכה תוספת אור בשם הוי׳, כפי שמוסבר בעניין ״וברכת את הוי׳״.

מראי מקומות

  1. 1
    ה׳ צלך . . כך הוא ית׳ כביכול צל שלך · Psalms 121:5
  2. 2
    להאיר ולהמשיך אוא״ס ב״ה בג״ע כו׳ · באוה״ת תצוה ע׳ א׳תקנג מוסיף ”כמ״ש בד״ה צאינה וראינה בפי׳ וברכו את הוי׳ שממשיכים ברכה ותוס׳ אור בשם הוי׳”.

״כי אתה תאיר נרי״: הבת ¶17–21

17אך כדי לבא למדרגת בחי׳ רו״ש [רצוא ושוב] הנ״ל א״א לאדם להגיע ע״י התבוננות בה׳ אחד ברוח בינתו לבד שמשכלו ובינתו לא תוליד אהבה כזו.

אך כדי להגיע למדרגת הרצוא ושוב שהוזכרה לעיל, אדם אינו יכול לעשות זאת באמצעות התבוננות בכך שה׳ אחד, הנשענת רק על רוח הבינה שלו, שכן השכל והבינה שלו לא יולידו אהבה כזאת.

ביאור

אי אפשר להגיע לרצוא ושוב באמצעות התבוננות שכלית בלבד. ההבנה שה׳ אחד אינה מולידה כשלעצמה אהבה כזאת.

הגם שע״פ שכלו ותבונתו יבין שכך יאתה מ״מ לא יגרום כח המושך בפו״מ [בפועל ממש]

אף שעל פי שכלו והבנתו הוא יבין שכך ראוי, בכל זאת לא יתעורר בפועל הכוח המושך [אותו].

ביאור

אדם עשוי להבין היטב שעליו לאהוב את ה׳ בדרך הזאת, ובכל זאת ההבנה אינה מניעה אותו לפעול בפועל.

אלא עז״נ [על זה נאמר] כי אתה נרי הוי״ה. אתה הוא בחי׳ תומ״צ [תורה ומצות]. כי א״ת הם בחי׳ אותיות התורה מא׳ ועד תי״ו.

אלא על כך נאמר: ״כי אתה נרי הוי׳״. אתה (atah) הוא בחינת תורה ומצוות, שכן אל״ף (alef) ות״ו (tav) הן בחינת אותיות התורה, מאל״ף ועד תי״ו.

ביאור

על כך אומר דוד: ״כי אתה נרי הוי׳״. את המילה אתה (atah), ״אתה״, קוראים לפי אותיותיה: מאל״ף ועד תי״ו — כל אותיות התורה — וגם ה׳. לכן תורה ומצוות הן הנר שמאיר את הנשמה, בניגוד לפסוק הראשון, שבו הנשמה היא נרו של ה׳.

פסקה 17 בקצרה

הפסקה מסבירה מדוע נדרש הפסוק השני: התבוננות לבדה אינה יכולה להוליד אהבה של מסירות נפש, ולכן הנשמה זקוקה לאור של תורה ומצוות — ה״אתה״ שהוא הנר שלה.

מראי מקומות

  1. 1
    כי אתה נרי הוי״ה · II Samuel 22:29

18וה׳ הוא בחי׳ המצות. ועי״ז וה׳ יגיה חשכי שיש חשך המחשיך ומונע מלהאיר אור האהבה לה׳ הגם שיתבונן שכך יאתה. והוא חשך הגוף ונפש החיונית המלבישים את נפש האלקית.

והה״א היא בחינת המצוות. ועל ידי כך מתקיים ״וה׳ יגיה חשכי״: יש חושך שמחשיך ומונע מאור האהבה לה׳ להאיר, אף שהוא מתבונן שכך ראוי. וזהו חושך הגוף והנפש החיונית, המלבישים את הנפש האלקית.

ביאור

הה״א שבמילה ״אתה״ מייצגת את המצוות, והפסוק ממשיך: ״וה׳ יגיה חשכי״. באמצעות התורה והמצוות ה׳ מאיר את הנשמה. החושך הוא הגוף והנפש החיונית, העוטפים את הנפש האלקית ומונעים מאור האהבה להאיר, גם כשהאדם מבין שעליו לאהוב את ה׳.

וצ״ל תחלה סומוע״ט [סור מרע ועשה טוב] ע״י שיהי׳ [שיהיה] ממארי דחושבנא ממעשים ודבורים ומחשבו׳ [ומחשבות] אשר לא לה׳ המה כל ימי חיי הבלו כל חד לפום מאי דידע בנפשו נגעי לבבו

תחילה צריך לקיים ״סור מרע ועשה טוב״, על ידי שיהיה אחד מ״מארי דחושבנא״, [ויערוך חשבון על] המעשים, הדיבורים והמחשבות שלא נעשו לשם ה׳, במשך כל ימי חייו, שהם חיי הבל; כל אחד לפי מה שהוא מכיר בנפשו, ״נגעי לבבו״,

ביאור

תחילה באים ״סור מרע ועשה טוב״ (תהילים לד, טו): על האדם להיות אחד מ״מארי דחושבנא״, ולערוך חשבון כן ומדויק על כל מעשה, דיבור ומחשבה שלא נעשו לשם ה׳; כל אחד מכיר בנפשו את ״נגעי לבבו״. התניא, פרק כ״ט, שאליו מפנה הערת קה״ת, נותן אותה עצה: כשהלב נותר קהה אף שהשכל מבין את גדולת ה׳, יש להכניע את הגסות שמחשיכה את אור הנשמה באמצעות קביעת זמנים לחשבון זה.

שהם המונעים ומעכבים את אור האהבה כי כל איש אשר בו מום לא יקרב לחם אלקיו לא יגש להקריב כו׳.

שהם המונעים ומעכבים את אור האהבה. שהרי ״כל איש אשר בו מום לא יקרב לחם אלקיו לא יגש להקריב כו׳״.

ביאור

פגמים אלה מונעים את אור האהבה ומעכבים אותו. התורה אומרת: ״כל איש אשר בו מום לא יקרב לחם אלקיו לא יגש להקריב כו׳״; כך גם נשמה שיש בה פגם אינה יכולה להתקרב. אדמו״ר האמצעי מוסיף בהערות קה״ת שפגם רוחני יכול להיות אפילו פגם קל ביותר בעין או באוזן, כלומר, במה שאדם רואה ושומע.

פסקה 18 בקצרה

הפסקה מסבירה מהו החושך החוסם את האהבה לה׳ ומהו התיקון לו: חשבון מדוקדק של המעשים, הדיבורים והמחשבות, שכן ״מום״ מונע מן הנשמה להתקרב.

לעומק

התניא, פרק כ״ט, מציע את אותו תיקון ללב שנותר קהה: יש להכניע את גסות הקליפה באמצעות קביעת זמנים להתבוננות בפגמים. אדמו״ר האמצעי מסביר בהערות שגם פגם רוחני עשוי להיות פגם קל ביותר בעין או באוזן, במה שאדם רואה ושומע.

מראי מקומות

  1. 1
    שו״ה וצ״ל — ממארי דחושבנא · Tanya, Likkutei Amarim 29:15
  2. 2
    כי כל איש אשר בו מום . . לחם אלקיו לא יגש להקריב · Leviticus 21:18

19וכדכתיב ותמימים ינחלו טוב ואין טוב כו׳. משא״כ בעלי מומין שבעלי מומין פסולין לגבי מזבח.

כפי שנאמר, ״ותמימים ינחלו טוב״, ו״אין טוב כו׳״. לא כך הוא אצל בעלי מום, שכן בעלי מום [בעלי חיים] פסולים לגבי המזבח.

ביאור

הפסוק אומר ״ותמימים ינחלו טוב״, והמשנה אומרת שהטוב האמיתי היחיד הוא התורה. אפשר להקריב על המזבח בעל חיים שאין בו מום, אך בעל חיים בעל מום פסול למזבח.

ואף אם עלו ע״ג [על גבי] מזבח מורידין אותן. וכשם שהוא בקרבנות כך הוא בכל אשר יקריב נפשו לה׳ כל איש אשר בו מום לא יוכל ליקרב בק״ש [בקריאת שמע] להיות לו מס״נ [מסירות נפש] באמת

ואפילו אם הועלו על גבי המזבח, מורידים אותם. וכשם שהדבר כך בקרבנות, כך גם אצל כל מי שמקריב את נפשו לה׳: כל אדם שיש בו מום אינו יכול להתקרב בקריאת שמע כדי שתהיה לו מסירות נפש אמיתית.

ביאור

קרבן בעל מום שהונח על המזבח מורידים אותו. כך גם אצל אדם שמנסה להקריב את נפשו לה׳ בקריאת שמע: אם יש בו פגם, הוא אינו יכול להתקרב למסירות נפש אמיתית.

ומורידים אותו מלמעלה ומפילים אותו למטה עד אשר ישוב אל ה׳ וירחמהו כו׳. ואז נותנים לו סיוע מלמעלה להיות מעורר את האהבה לה׳ בק״ש [בקריאת שמע].

מורידים אותו מלמעלה ומשליכים אותו למטה, עד ש״ישוב אל ה׳ וירחמהו כו׳״. ואז נותנים לו סיוע מלמעלה כדי לעורר את האהבה לה׳ בקריאת שמע.

ביאור

כשהוא מנסה לעלות, דוחפים אותו שוב למטה; אדמו״ר האמצעי מסביר בהערות קה״ת שהנשמה מושלכת למטה כשהיא עולה בתפילה, כדי שלא תוכל להתקרב באהבה וביראה של רצוא ושוב. הדבר נמשך עד שהוא שב לה׳ בתשובה וה׳ מרחם עליו; ואז נותנים לו סיוע מלמעלה לעורר את אהבתו בקריאת שמע.

פסקה 19 בקצרה

הפסקה מחילה את דין הקרבנות בעלי המום על התפילה: נשמה שיש בה פגמים מעוכבת מלהגיע למסירות נפש אמיתית עד שתעשה תשובה, ולאחר מכן מסייעים לה מלמעלה.

לעומק

אדמו״ר האמצעי מסביר בהערות שה״השלכה למטה״ פירושה שהנשמה נדחפת לאחור כשהיא עולה בתפילה, כך שאינה יכולה להתקרב לה׳ באהבה וביראה של רצוא ושוב עד שתעשה תשובה.

מראי מקומות

  1. 1
    ותמימים ינחלו טוב, ואין טוב · Proverbs 28:10
  2. 2
    ואין טוב · Pirkei Avot 6:3
  3. 3
    שו״ה מס״נ — ומפילים אותו למטה · במאמרי אדה״א ע׳ שמב ”היינו שמפילים ומשפילי׳ את הנשמה בעלותה למעלה בתפלה לבלתי תוכל להתקרב לה׳ לעולם באוי״ר דרו״ש”.
  4. 4
    ישוב אל ה׳ וירחמהו · Isaiah 55:7

20והנה בחי׳ זו נק׳ בת בחי׳ מקבל שאין נפשו בטילה לה׳ במס״נ [במסירות נפש] בטבע עד אשר יערה עלי׳ [עליה] רוח ממרום ועז״נ [ועל זה נאמר] שמעי בת וראי והטי אזנך ושכחי עמך ובית אביך.

כעת, בחינה זו נקראת ״בת״ — בחינה של מקבל: מי שנפשו אינה בטלה לה׳ בטבעה במסירות נפש, עד אשר יערה עליה רוח ממרום. ועל כך נאמר: ״שמעי בת וראי והטי אזנך ושכחי עמך ובית אביך״.

ביאור

זוהי הדרגה הראשונה, הנקראת ״בת״: מי שמקבל. נפשו אינה מוכנה מטבעה למסירות נפש עד שרוח נשפכת עליו מלמעלה; ועליו נאמר בפסוק: ״שמעי בת... ושכחי עמך ובית אביך״.

פי׳ עמך ובית אביך. היינו מה שהורגלת בו ונמשכת אחריהם בהבלי העולם. עכ״פ [על כל פנים] שכחי לפנות דעתך לקבל ע״ע [על עצמו / על עצמך] עומ״ש [עול מלכות שמים] שצריך להיות כלי לקבל את אור האהבה הבאה מלמעלה.

פירוש ״עמך ובית אביך״ הוא מה שהתרגלת אליו ונמשכת אחריו בהבלי העולם. לכל הפחות, שכחי [אותם], כדי לפנות את דעתך ולקבל על עצמך עול מלכות שמים, שהרי עליך להיות כלי לקבל את אור האהבה שבאה מלמעלה.

ביאור

״עמך ובית אביך״ הם ההרגלים בענייני העולם שאדם התרגל אליהם. לכל הפחות עליו לשכוח אותם במידה מספקת כדי לקבל עליו את עול מלכות שמים, וכך להיות כלי לאהבה שבאה מלמעלה.

פסקה 20 בקצרה

הפסקה מגדירה את ה״בת״ כאדם שאינו יכול להגיע למסירות נפש בכוחות עצמו, ותפקידו לפנות את דעתו ולקבל עליו את עול מלכות שמים, כדי שיוכל לקבל אהבה מלמעלה.

מראי מקומות

  1. 1
    שו״ה בחי׳ מקבל — בטבע · בבוך 633. בטבעה.
  2. 2
    עד אשר יערה עלי׳ רוח ממרום · Isaiah 32:15
  3. 3
    שמעי בת וראי · Psalms 45:11
  4. 4
    שו״ה להיות — והנה בחי׳ זו נק׳ בת · קטע מכאן ומהביאור מובא באוה״ת פ׳ בא ע׳ רנח.

21ואזי ויתאו המלך יפיך. יופי ההארה שיאיר את האהבה שהיא בחי׳ נר כנ״ל. ועז״נ [ועל זה נאמר] תתן אמת ליעקב.

ואז ״ויתאו המלך יפיך״: יופייה של ההארה שתאיר את האהבה, שהיא בחינת נר, כנזכר לעיל. ועל כך נאמר ״תתן אמת ליעקב״.

ביאור

כאשר המקבל נעשה כלי, ״ויתאו המלך יפיך״: היופי הוא האור שמצית את אהבתו, ה״נר״ שלו. עליו אומר מיכה ״תתן אמת ליעקב״ — אמת הניתנת במתנה.

כי נש״י [נשמות ישראל] הם ב׳ בחי׳ יעקב וישראל. ישראל הוא בחי׳ כי שרית ותוכל שכבר גבר ונצח המלחמה

נשמות ישראל הן משתי בחינות: יעקב וישראל. ישראל הוא בחינת ״כי שרית ותוכל״: הוא כבר התגבר וניצח במאבק.

ביאור

יש שני סוגים של נשמות יהודיות, הנקראים יעקב וישראל. ישראל, הנקרא על שם ״כי שרית ותוכל״, כבר ניצח במאבק הפנימי.

משא״כ יעקב יו״ד עקב דהיינו שירד מטה בבחי׳ עקב אלא שיש לו בחי׳ יו״ד בראשו שאליו יומשך ממטה למעלה.

יעקב, לעומת זאת, הוא יו״ד עקב (יו״ד, עקב): כלומר, הוא ירד למטה לבחינת עקב, אלא שיש לו בחינת יו״ד בראשו, שאליה יימשך מלמטה למעלה.

ביאור

השם יעקב נדרש כיו״ד עקב, כלומר יו״ד ועקב: הוא נמצא במקום נמוך, בבחינת עקב, אך בראשו יש יו״ד — נקודה של אלוקיות — שמושכת אותו כלפי מעלה.

ועדיין אין לו בחי׳ אמת בנפשו בטבע ממש. רק שה׳ יתן אמת ע״י סיוע מלמעלה.

ועדיין אין לו את בחינת האמת בנפשו מטבעו ממש; אלא שה׳ ייתן לו אמת בסיוע מלמעלה.

ביאור

ליעקב עדיין אין אמת בטבע נפשו; ה׳ נותן לו אותה כסיוע מלמעלה. בלקוטי תורה, שמיני עצרת (83b), מסביר אדמו״ר הזקן את הפסוק באותו אופן: היו״ד של יעקב היא הצמצום שירד עד ל״עקב״, וה׳ נותן אמת כדי שגם שם תתגלה אמיתתו.

וחסד לאברהם פי׳ שיהיה בחי׳ אברהם הוא בחי׳ האהבה שהיא באה בתורת חסד מלמעלה. וכ״ז [וכל זה] הוא מימי קדם מבחי׳ תשובה שקדמה לעולם:

״וחסד לאברהם״ פירושו שבחינת אברהם — בחינת האהבה — באה כמתנת חסד מלמעלה. וכל זה הוא ״מימי קדם״, מבחינת ״תשובה שקדמה לעולם״.

ביאור

״וחסד לאברהם״ פירושו שגם האהבה, מידתו של אברהם, באה אליו כמתנה מלמעלה. כל זה נמשך ״מימי קדם״, מבחינת התשובה שקדמה לעולם ויכולה להגיע מעבר למצבו הנוכחי של האדם.

פסקה 21 בקצרה

הפסקה מסבירה כיצד ה״בת״ מקבלת: כשהוא בבחינת יעקב, שעדיין לא ניצח במאבק, ניתנות לו מלמעלה אמת ואהבה בכוח התשובה.

לעומק

בלקוטי תורה, שמיני עצרת (83b), מסביר אדמו״ר הזקן את ״תתן אמת ליעקב״ כפי שהוסבר כאן, דרך יעקב כיו״ד עקב, ומוסיף שמן האמת הזאת נמשכת ״וחסד לאברהם״ — המצוות.

מראי מקומות

  1. 1
    תתן אמת ליעקב · Micah 7:20
  2. 2
    כי שרית ותוכל · Genesis 32:29
  3. 3
    שו״ה המלחמה — שירד מטה · בבוך 633: שירד מטה מטה.
  4. 4
    תשובה שקדמה לעולם · Pesachim 54a:8–9

האחות: בעלי התורה ¶22–25

22וביאור ענין אחותי. הוא בחי׳ ומדרגת מארי תורה שתורתם אומנתם כי במעלת התורה איתא במדרש מצינו שויתר הקב״ה על ג״ע [גילוי עריות] וש״ד [ושפיכות דמים]. ולא ויתר על בטול תורה.

הביאור בעניין ״אחותי״ הוא שזו בחינתם ומדרגתם של בעלי התורה, שתורתם אומנותם. שכן, על מעלתה של התורה נאמר במדרש: ״מצינו שויתר הקב״ה על ג״ע וש״ד. ולא ויתר על בטול תורה״.

ביאור

השם השני, ״אחותי״, מציין את מדרגתם של בעלי התורה, שכל עיסוקם הוא בתורה. המדרש אומר שהקב״ה ויתר אפילו על עבירות חמורות, כגון גילוי עריות ושפיכות דמים, אך לא ויתר על ביטול תורה.

והענין כי הנה עסק התורה הוא המשכת דירתו ית׳ בתחתונים

העניין הוא שהעיסוק בתורה הוא המשכת דירתו ית׳ בתחתונים.

ביאור

לימוד התורה מרכזי כל כך משום שהוא ממשיך את דירתו של ה׳ בתחתונים.

כי כל עניני התורה אסור ומותר. כשר ופסול. טמא וטהור. הוא רק הבדלה לו, דבין טוב לרע. וכמ״ש להבדיל בין החיה הנאכלת ובין כו׳.

שכן כל ענייני התורה — אסור ומותר, כשר ופסול, טמא וטהור — אינם אלא הבחנה בין טוב לרע, וכמו שכתוב: ״להבדיל בין החיה הנאכלת ובין כו׳״.

ביאור

כל עניין בהלכה, אסור ומותר, כשר ופסול, טמא וטהור, מבטא הבחנה, וכל פסיקה כזאת מפרידה בין טוב לרע. הפסוק החותם את דיני בעלי החיים הכשרים, ״להבדיל בין החיה הנאכלת ובין כו׳״, מבטא עיקרון זה.

פסקה 22 בקצרה

הפסקה מציגה את ״אחותי״, מדרגת בעלי התורה, ומבארת את מעלת התורה: דיניה מבדילים בין טוב לרע, ובכך ממשיכים את דירתו של ה׳ למטה.

לעומק

המדרש המצוטט מובא בפתיחות (פתיחתא) לאיכה רבה, והערת קה״ת מפנה את הקורא לאור התורה, ואתחנן, לדיון נרחב בנושא.

מראי מקומות

  1. 1
    שויתר הקב״ה על ג״ע וש״ד · פתיחתא דאיכ״ר ב. ראה בארוכה באוה״ת פ׳ ואתחנן ע׳ רמו.
  2. 2
    להבדיל בין החי׳ · Leviticus 11:47

23והנה כתיב בי מלכים ימלכו. ואמרו מתניתין מלכתא שהיא כמלך שמצוה לעשות כך וכך כו׳ כמ״ש במ״א.

והנה כתוב: ״בי מלכים ימלכו״, ואמרו: ״מתניתין מלכתא״ — המשנה היא מלכה, שכן היא כמו מלך המצווה לעשות כך וכך וכו׳, כפי שנתבאר במקום אחר.

ביאור

התורה אומרת: ״בי מלכים ימלכו״, וחכמים אומרים: ״מתניתין מלכתא״. להלכה יש סמכות מלכותית: כמו מלך, היא מצווה מה צריך לעשות. בתורה אור, שמות (49b), אדמו״ר הזקן מסביר מדוע המשנה נמשלה למלכה: היא מלאכת הבירור שבחכמה, המפרידה בין טמא לטהור ובין אסור למותר.

והנה כתיב אם תגביה כנשר כו׳. משם אורידך נאם ה׳ שנאם ה׳ ודבורו הוא המוריד ומשפיל הקליפות וס״א [וסטרא אחרא] למטה ויתפרדו כל פועלי און.

והנה כתוב: ״אם תגביה כנשר״ וכו׳, ״משם אורידך נאם ה׳״: האמירה של הוי׳ ודיבורו הם שמורידים ומשפילים את הקליפות ואת הסטרא אחרא למטה, ו״ויתפרדו כל פועלי און״.

ביאור

בדברי עובדיה ה׳ אומר לאדום הגאה: ״אם תגביה כנשר״ וכו׳, ״משם אורידך נאם ה׳״. דבר ה׳ הוא שמפיל למטה את הקליפות ואת הסטרא אחרא, הכוחות המתנגדים לקדושה.

וכך האדם ע״י עסקו בתורה. ומבדיל בין איסור והיתר. ובין כשר לפסול כנ״ל. הנה הוא מוריד האיסור והפסול ומדחהו למטה ע״י דבר ה׳ אשר בפיו זו דבר הלכה

וכך גם האדם, באמצעות עיסוקו בתורה: הוא מבחין בין אסור למותר ובין כשר לפסול, כנ״ל; בכך הוא מוריד את האסור ואת הפסול ודוחה אותם למטה, באמצעות ״דבר ה׳״ שבפיו — ״זו דבר הלכה״.

ביאור

אדם הלומד תורה עושה אותו דבר: כשהוא פוסק מה אסור ומה מותר, מה כשר ומה פסול, הוא דוחה את האסור ואת הפסול למטה ומרחיק אותם. הוא עושה זאת באמצעות ״דבר ה׳״ שבפיו, שעליו אמרו חז״ל: ״זו דבר הלכה״.

נתקיים בו ועל ידו משם אורידך נאם ה׳ ולכן נק׳ ישראל אחים וריעים להקב״ה. וכמ״ש להנחיל אוהבי יש. למען אחי וריעי כו׳:

[כך] מתקיים בו ועל ידו: ״משם אורידך נאם ה׳״. לכן ישראל נקראים אחים ורעים להקדוש ברוך הוא, כמו שכתוב: ״להנחיל אוהבי יש״ [מציאות], ו״למען אחי וריעי״ וכו׳.

ביאור

כך הפסוק ״משם אורידך נאם ה׳״ מתקיים באמצעות האדם עצמו. מכיוון שבאופן זה הוא עושה את העבודה שה׳ עצמו עושה, ישראל נקראים ״אחים וריעים להקב״ה״.

פסקה 23 בקצרה

הפסקה מסבירה מדוע בעלי התורה נקראים ״אחות״: באמצעות פסיקת הלכה הם עושים את עבודתו של ה׳ עצמו בהכנעת הרע, וכך נעשים אחיו ורעיו.

מראי מקומות

  1. 1
    בי מלכים ימלכו · Proverbs 8:15
  2. 2
    מתניתין מלכתא · Beitzah 28b:14–15
  3. 3
    אם תגבי׳ כנשר · Obadiah 1:4
  4. 4
    ויתפרדו כל פועלי און · Psalms 92:10
  5. 5
    שו״ה בתורה — בין איסור והיתר · בבוך 633: בין היתר לאיסור.
  6. 6
    דבר ה׳ אשר בפיו זו דבר הלכה · Shabbat 138b:11–12
  7. 7
    להנחיל אוהבי יש · Proverbs 8:21
  8. 8
    למען אחי ורעי · Psalms 122:8

24וזהו הקל קול יעקב והידים ידי עשו. שבזמן שהקל קול יעקב אין ידי עשו שולטות בו.

וזהו ״הקל קול יעקב והידים ידי עשו״: בזמן ש״הקל קול יעקב״, אין ידי עשו שולטות בו.

ביאור

את דברי יצחק, ״הקל קול יעקב והידים ידי עשו״, חז״ל דורשים כך: כשנשמע קולו של יעקב בלימוד התורה, אין ידי עשו יכולות לשלוט בו.

כי אין יניקה לחיצונים מאחר שמבדילים ומבררים. והיינו בזמן שהקל קול. פי׳ שהקול עליון הוא דבר ה׳ מתחבר בקול שלמטה

כי אין לחיצונים יניקה, מאחר ש[האדם] מפריד ומברר. וזהו ״בזמן שהקל קול״: כלומר, הקול העליון, שהוא דבר ה׳, מתחבר לקול שלמטה,

ביאור

הטעם הוא שלימוד התורה מפריד ומברר את הטוב מן הרע, ולכן לכוחות החיצוניים של הקליפה אין ממה לקבל חיות. בפסוק מופיעה המילה ״קול״ פעמיים: הקול שלמעלה, דבר ה׳, מתחבר לקול שלמטה, קולו של האדם בלימודו.

להיות כמ״ש ואשים דברי בפיך וכתיב ודברי אשר שמתי בפיך דברי ממש שאז הוא בחי׳ מתניתין מלכתא.

כך שמתקיים הכתוב ״ואשים דברי בפיך״, וכן נאמר ״ודברי אשר שמתי בפיך״ — ״דברי ממש״. כי אז זו בחינת ״מתניתין מלכתא״ (המשנה היא מלכה).

ביאור

זהו פירוש דברי ישעיהו, ״ודברי אשר שמתי בפיך״: הדברים שהאדם אומר בלימוד התורה הם ממש דבריו של ה׳. אז ההלכה היא בעלת תוקף מלכותי, בבחינת ״מתניתין מלכתא״ (המשנה היא מלכה).

פסקה 24 בקצרה

הפסקה מראה כיצד לימוד התורה שולל את כוחו של הרע: כשהאדם לומד, דבר ה׳ עצמו מדבר באמצעות קולו ומפריד בין הטוב לרע.

לעומק

הפסוק אומר ״הקל קול״; המאמר מפרש את הכפילות כחיבור הקול העליון לקול שלמטה.

מראי מקומות

  1. 1
    הקל קול יעקב · Genesis 27:22
  2. 2
    ואשים דברי בפיך · Isaiah 51:16
  3. 3
    ודברי אשר שמתי בפיך · Isaiah 59:21

25ובחי׳ זו נק׳ אחותי רעיתי יונתי תמתי. א״ת [אל תקרי] תמתי אלא תאומתי שנעשו בחי׳ אחים תאומים ממש כביכול.

בחינה זו נקראת ״אחותי רעיתי יונתי תמתי״. ״א״ת תמתי אלא תאומתי״: הם נעשים, כביכול, אחים תאומים ממש.

ביאור

בחינה זו נקראת ״אחותי רעיתי יונתי תמתי״, והמדרש מפרש את תמתי, במשמעות שלי התמימה, כתאומתי, במשמעות התאומה שלי. באמצעות התורה, ישראל וה׳ נעשים, כביכול, תאומים.

אך כל האומר אין לי אלא תורה אפי׳ [אפילו] תורה אין לו. כי מעלת התורה היא משום דאורייתא וקוב״ה [וקודשא בריך הוא] כולא חד.

אולם, ״כל האומר אין לי אלא תורה אפי' תורה אין לו״. מעלתה של התורה היא משום ש״דאורייתא וקוב״ה כולא חד״.

ביאור

עם זאת, אין די בתורה לבדה: ״כל האומר אין לי אלא תורה אפי' תורה אין לו״. מעלת התורה נובעת מכך ש״דאורייתא וקוב״ה כולא חד״. בתורה אור, וארא (57c), מסביר אדמו״ר הזקן שהמונח ״קוב״ה״ שבמאמר זה מכוון לה׳ עצמו, הקדוש והמובדל מן העולמות, הנוכח בתורה. לכן יש להתקשר גם לה׳ עצמו, כפי שמוסבר בפסקה הבאה.

פסקה 25 בקצרה

הפסקה מתארת את קרבתם של חכמי התורה לה׳ כקרבת אחים תאומים, ומזהירה שהתורה אינה שלמה בלי התקשרות לה׳ עצמו.

לעומק

המקבילה ב־תורה אור, וארא, מסבירה את ״דאורייתא וקוב״ה כולא חד״ בכך שה׳ עצמו, הקדוש והמובדל מן העולמות, נוכח בתורה ובמצוותיה.

מראי מקומות

  1. 1
    אחותי רעיתי יונתי תמתי · Song of Songs 5:2
  2. 2
    א״ת תמתי אלא תאומתי · שה״ש רבה ע״פ אני ישנה.
  3. 3
    א״ת תמתי אלא תאומתי · Shir HaShirim Rabbah 5:2:2
  4. 4
    כל האומר אין לי אלא תורה · Yevamot 109b:4–5
  5. 5
    דאורייתא וקב״ה כולא חד · נסמן לקמן נז, ג.

האם: תורה עם מסירות נפש ¶26–27

26וצ״ל גם באדם למס״נ [למסירות נפש] באחד שמשם מקור התורה ולהיות לו רק רצון א׳ כו׳ כנ״ל.

וגם באדם צריכה להיות מסירות נפש ב״אחד״, שממנו מקור התורה, [ועליו] להיות בעל רצון אחד בלבד וכו׳, כנ״ל.

ביאור

גם מי שעוסק בתורה זקוק למסירות הנפש של קריאת שמע: למסור את עצמו באמירת ״אחד״ ולהיות בעל רצון אחד בלבד. משם נובעת התורה. הערת קה״ת מביאה מקורות למסירות הנפש באמירת ״אחד״: שו״ת הרשב״א, הב״ח על הטור ובפרי עץ חיים.

שעי״ז הוא ממשיך גילוי התורה שמשם מקור חוצבה ושרשה דאורייתא מחכ׳ [מחכמה] נפקת. וכתיב ויקם עדות ביעקב ותורה שם בישראל. פי׳ כי הנה יש ב׳ בחי׳ ישראל ויעקב.

באמצעות זאת הוא ממשיך את גילוי התורה, שהרי משם מקור חציבתה ושורשה: ״דאורייתא מחכ' נפקת״. ונאמר: ״ויקם עדות ביעקב ותורה שם בישראל״. פירוש הדבר הוא שיש שתי בחינות: ישראל ויעקב.

ביאור

באמצעות מסירות נפש זו הוא ממשיך את גילוי התורה משורשה, שהרי ״דאורייתא מחכ' נפקת״, וחכמה היא המקום שאליו מגיע ביטול הנפש. הפסוק ״ויקם עדות ביעקב ותורה שם בישראל״ מציג שתי בחינות בתורה, המקבילות ליעקב ולישראל.

פסקה 26 בקצרה

הפסקה מוסיפה שלימוד התורה צריך להיות מלווה במסירות נפש בקריאת שמע, שבאמצעותה מתגלה התורה משורשה, ומציגה את שתי הבחינות יעקב וישראל שבתורה.

לעומק

הערות קה״ת מציינות שמנהג מסירות הנפש באמירת ״אחד״ שבקריאת שמע מקורו בשו״ת הרשב״א, בב״ח על הטור ובפרי עץ חיים.

מראי מקומות

  1. 1
    למס״נ באחד · ראה שו״ת הרשב״א ח״ה תשובה נה. ב״ח טוא״ח רסס״א. פע״ח שער הק״ש פי״ב.
  2. 2
    ויקם עדות ביעקב · Psalms 78:5
  3. 3
    דאורייתא מחכמה נפקת · Zohar II, 121a

27וכנגד זה יש ב׳ בחי׳ בתורה עדות ותורה. ומבחי׳ יעקב נמשך בחי׳ עדות ומבחי׳ ישראל נמשך בחי׳ תורה.

ובהתאם לכך יש בתורה שתי בחינות: עדות ותורה. מבחינתו של יעקב נמשכת בחינת העדות, ומבחינתו של ישראל נמשכת בחינת התורה.

ביאור

בתורה יש שתי בחינות: ״עדות״ ו״תורה״. הבחינה הנמוכה יותר, ״עדות״, באה באמצעות יעקב, והבחינה הגבוהה יותר, ״תורה״, באמצעות ישראל.

וכמ״ש ועשיתם אתם אתם כתיב. וכתיב אשר יעשה אתם האדם. כי ע״י האדם נמשך בחי׳ תומ״צ [תורה ומצות].

וכמו שכתוב: ״ועשיתם אתם״ — ״אתם״ כתיב [כדי שאפשר יהיה לקרוא זאת] . וכתוב: ״אשר יעשה אתם האדם״. כלומר, באמצעות האדם נמשכת בחינת תורה ומצוות.

ביאור

חז״ל דורשים את ״ועשיתם אתם״ כאילו נאמר ״אתם״ — אתם תעשו את עצמכם. גם הפסוק על ״אשר יעשה אתם האדם״ מלמד אותו רעיון. באמצעות האדם נמשכות התורה והמצוות אל העולם.

והיינו ע״י מס״נ [מסירות נפש] באחד שאז כל הנשמה תהלל יה כו׳ כנ״ל. ובחי׳ זו נקראת אמי שהוא בחי׳ אם הבנים.

כלומר, באמצעות מסירות נפש ב״אחד״, שאז ״כל הנשמה תהלל יה״ וכו׳, כפי שהוסבר לעיל. בחינה זו נקראת ״אמי״, והיא בחינת ״אם הבנים״.

ביאור

הדבר נעשה באמצעות מסירות נפש ב״אחד״, כאשר הנשמה נעשית נר, כפי שהוסבר לעיל. בחינה זו נקראת ״אמי״, כמו ״אם הבנים״ — הגבוהה מבין שלושת השמות.

שהיא היא המוליד הגילוי אלקות אוא״ס [אור אין סוף] ב״ה בג״ע [בגן עדן] ותענוג הנשמות זו תורה ועבודה כו׳. ולע״ל [ולעתיד לבוא] כתיב רני ושמחי בת כו׳. שבחי׳ בת תעלה ביתר שאת כנ״ל. ולהיות אשת חיל עט״ב [עטרת בעלה] כו׳ כמ״ש במ״א:

היא שמולידה את גילוי האלוקות, אור אין סוף ברוך הוא, בגן עדן, ואת תענוג הנשמות; זו תורה ועבודה וכו׳. ועל העתיד לבוא כתוב: ״רני ושמחי בת״ וכו׳: בחינת ״בת״ תעלה ״ביתר שאת״, כפי שהוסבר לעיל, ותהיה ״אשת חיל, עטרת בעלה״ וכו׳, כפי שמוסבר במקום אחר.

ביאור

ה״אם״ מולידה את גילוי האלוקות בגן עדן ואת תענוג הנשמות באמצעות התורה והעבודה. לעתיד לבוא תעלה ה״בת״ למדרגה גבוהה עוד יותר, כפי שמבטיחה ההפטרה, והיא תהיה ״אשת חיל, עטרת בעלה״. לקוטי תורה, פרשת שלח (לח, ג), מצטט שורות אלה ומסביר שה״בת״ היא ירושלים של מטה ו״אמי״ היא ירושלים של מעלה; אל העליונה מגיעים רק באמצעות התחתונה, וה״בת״ עולה באמצעות המצוות שנעשות במעשה גשמי.

פסקה 27 בקצרה

הפסקה משלימה את שלושת השמות: מסירות הנפש שממשיכה את התורה והמצוות היא בחינת ה״אם״, ולעתיד לבוא תתרומם גם ה״בת״ מעל הכול.

לעומק

אור התורה, המצוטט בהערות, מסביר שה״בת״ עצמה תהיה לכתר של בעלה, ז״א, ואף תעלה למעלה מבינה, שעליה נאמר ״בעטרה שעטרה לו אמו״.

מראי מקומות

  1. 1
    ומבחי׳ ישראל נמשך בחי׳ תורה · ראה אוה״ת לך לך עג, ב.
  2. 2
    ועשיתם אתם · Leviticus 26:3
  3. 3
    ועשיתם אתם אתם כתיב · Leviticus 22:31
  4. 4
    אשר יעשה אתם האדם · Leviticus 18:5
  5. 5
    כי ע״י האדם נמשך בחי׳ תומ״צ · ראה ד״ה רני ושמחי תשכ״ז (סה״מ מלוקט ח״ד) ע׳ רפג סעי׳ ב הערה 11.
  6. 6
    כל הנשמה תהלל י״ה · Psalms 150:6
  7. 7
    אם הבנים · Psalms 113:9
  8. 8
    רני ושמחי בת · Zechariah 2:14
  9. 9
    שבחי׳ בת תעלה ביתר שאת · ע׳ לקו״ת שלח לח, ג. ובביאורי הזהר להצ״צ כרך א פ׳ שלח ע׳ קעא. תל. ובאוה״ת פ׳ חיי שרה קכו, א. שמות כרך ז׳ ע׳ ב׳תקא. נ״ך ע׳ רסה.
  10. 10
    ביתר שאת · Genesis 49:3
  11. 11
    אשת חיל עט״ב · Proverbs 12:4
  12. 12
    ולהיות אשת חיל עט״ב כו׳ · מובא באוה״ת נ״ך כרך ב ע׳ תשסד ושם מציין לכאן ומוסיף ”שהיא עצמה נעשה עטרה וכתר לבעלה שהוא ז״א ולמעלה מבחי׳ בינה שעליה נאמר בעטרה שעטרה לו אמו ולא שהיא עצמה העטרה”.
  13. 13
    כמ״ש במ״א · ע׳ באוה״ת פ׳ ראה ע׳ תרעג ואילך.

סיימת את המאמר?

סמן אותו כנלמד. הוא נספר לשבוע ולסיום של השנה.

הורדת PDFPDF · 652 KB

בעבודה

אדם אינו יכול להגיע לאהבת ה׳ אמיתית באמצעות הבנה בלבד. תחילה עליו לערוך חשבון נפש כן על מעשיו, דיבוריו ומחשבותיו שלא היו לשם ה׳, ולכל הפחות להניח את הרגליו הגשמיים ולקבל עליו עול מלכות שמים; לאחר מכן למסור את רצונו לה׳ בקריאת שמע, ולחזור משם לתורה ולהלכה. גם לימוד התורה שלו צריך להיות מאוחד עם מסירות נפש על ״אחד״, שכן ״כל האומר אין לו אלא תורה אפילו תורה אין לו״.

שאלות לשיחה

  1. מדוע הנשמה נקראת ״נר ה׳״, ואילו ה׳ נקרא נר הנשמה, ולמי מתייחס כל אחד מהפסוקים?
  2. איך הנשימה ופעימות הלב ממחישות רצוא ושוב בעבודת ה׳?
  3. מדוע התבוננות לבדה אינה יכולה לעורר אהבת ה׳, ומה, לפי המאמר, מסיר את ה״חושך״ המעכב אותה?
  4. איך הכרעה מה אסור ומה מותר מפילה את הקליפות, ומדוע הדבר הופך את ישראל ל״תאומים״ של ה׳?
  5. מדוע תורה ללא מסירות נפש על ״אחד״ אינה מספיקה, ומדוע נקרא האיחוד ביניהן ״אם״?

שפה

גודל: לשון הקודש

100%

גודל: עברית

100%

צורת האותיות

ערכת צבע

איך אני לומד

לוח

כפתור פרעג

הצג

ראשי תיבות

הקישו על ראשי תיבות, או הפעילו ״בכתיב מלא״. בקינדל אי אפשר לעמוד על מילה, וכך קוראים אותם שם.

ניקודגרסת בטא

ניקוד על לשון המאמר. הפסוקים מנוקדים לפי כתב יד לנינגרד; כל שאר המילים נוקדו אוטומטית ב״נקדן״ של דיקטה ולא הוגהו, ולכן ייתכנו טעויות. האותיות הן של קה״ת, ללא שינוי.

Review mode

Off hides the review bar and your notes on this device, to read without them.

PDF

מלאלשון המאמר, תרגום, ביאורים והערות · PDF · 652 KBהטקסט בלבדלשון המאמר והתרגום · PDF · 170 KB
הספרים השלמים, מוכנים להדפסה

שפה

EnglishالعربيةDeutschEspañolفارسیFrançaisעבריתItalianoPortuguêsРусскийУкраїнська中文(简体)中文(繁體)

שלחו לנו הצעה

תיקונים, רעיונות, שאלות. השאירו דוא״ל כדי שנוכל לענות.

ההודעה נשלחת בדוא״ל לעורך, עם הדף שבו אתם נמצאים. שום דבר לא מתפרסם.

תוכן

תורה אורתורה אור

פרשת מקץמקץ

  1. 1ויהי מקץ שנתים ימים ופרעה חולם…״ויהי מקץ שנתים ימים ופרעה חולם״
  2. 2ויהי מקץ שנתים ימים ופרעה חלם…״ויהי מקץ שנתים ימים״ (מאמר שני)
  3. 3ענין חנוכהעניינו של חנוכה
  4. 4ת״ר מצות נר חנוכה כו׳תנו רבנן: מצות חנוכה... בית שמאי אומרים...
  5. 5כי עמך מקור חיים באורך נראה…כי עמך מקור חיים באורך נראה אור
  6. 6ביאור על הנ״לביאור האמור לעיל
  7. 7רני ושמחי בת ציון כו׳״רני ושמחי בת ציון״
  8. 8קצת ביאור על זהביאור קצר בעניין זה
  9. 9רני ושמחי בת ציון כי הנני…״רני ושמחי בת ציון כי הנני בא״
  10. 10ביאור על הנ״לביאור על האמור: ״רני ושמחי בת ציון״
  11. 11מי כה׳ אלקינו המגביהי לשבת המשפילי…״מי כה׳ אלקינו המגביהי לשבת המשפילי לראות״
  12. 12ביאור על הנ״לביאור על האמור לעיל
  13. 13כי אתה נרי ה׳ והוי״ה יגיה…כי אתה נרי ה׳
  14. 14ביאור על פסוק כי אתה נרי…ביאור הפסוק ״כי אתה נרי ה׳ וה׳ יגיה חשכי״
  15. 15נר חנוכה מצוה להניחה כו׳ משמאל,…מנורת חנוכה: מצווה להניחה משמאל
  16. 16ביאור על הנ״לביאור על האמור לעיל
שאלו את פרעג על כל פסקה