תורה אור · פרשת מקץ · מאמר 7
רני ושמחי בת ציון כו׳
״רני ושמחי בת ציון״
הרבי על מאמר זה
מאמרי הרבי המבוססים עליו: ד״ה נרות המנורה שהיו שבעה נרות (ה׳תשכ״ד)ד״ה רני ושמחי בת ציון (ה׳תשכ״ז)ד״ה רני ושמחי בת ציון (ה׳תשמ״ג)ד״ה רני ושמחי בת ציון (ה׳תשמ״ה) (הסיכומים באנגלית)
התחלת המאמר הורדת PDFPDF · 652 KB
תורגם באמצעות בינה מלאכותית מן המהדורה האנגלית, ולאחר מכן נבדק ותוקן בכמה סבבים מול האנגלית והעברית. האנגלית עצמה נבדקת בידי קוראים אנושיים. אם אתם שולטים היטב בשפה זו, נשמח לעזרתכם בבדיקת התרגום. התנדבו לבדוק
הנקודה
שלושת הכינויים של ישראל במדרש — ״בת״, ״אחות״ ו״אם״ — מבטאים שלוש מדרגות בעבודת ה׳: מי שזקוק לקבל מלמעלה את אהבת ה׳; בעל התורה שההלכה שלו מפרידה בין טוב לרע; ומי שהתורה שלו מאוחדת עם מסירות נפש על ״אחד״, ולכן מולידה את גילוי האלוקות. לעתיד לבוא תעלה ה״בת״ למעלה נשגבה עוד יותר.
המאמר בקצרה
מדוע נקראת ישראל ״בת״, ואיך הנשמה היא ״נר ה׳״, בשעה שגם ה׳ נקרא נר הנשמה? ה׳ אינו משתנה בעקבות הבריאה: העולמות אינם תופסים מקום לפניו, וידיעתו אותם אינה מקיפה אותו, שכן הוא קדוש קדוש קדוש. שלוש הקדושות הן שלוש האותיות הראשונות בשם הוי׳, והן יורדות עד הדיבור; היו״ד היא הצמצום שבאמצעותו קיימים העולמות ותענוג הנשמות בעולם הבא, ומצוות הנשמה מאירות אותה. הנשמה חיה ברצוא ושוב, בדומה לנשימה ולפעימות הלב: הרצוא הוא מסירת הרצון בקריאת שמע, והשוב הוא התורה וההלכה, שבהן ה׳ שוכן למטה. נשמה כזאת היא ״נר ה׳״. מי שאינו יכול להגיע לכך באמצעות התבוננות זקוק ל״כי אתה תאיר נרי״: תורה ומצוות, חשבון נפש וסיוע מלמעלה. זו ה״בת״, יעקב, שמקבל את האמת במתנה. ה״אחות״ היא בעלת התורה, שהוראותיה מפילות את הקליפות והופכות את ישראל, כביכול, לתאומים של ה׳. אולם התורה זקוקה למסירות נפש על ״אחד״; יחד הן בחינת ה״אם״, שמולידה את גילוי האלוקות. לעתיד לבוא תעלה ה״בת״ למעלה עוד יותר, בבחינת ״אשת חיל עטרת בעלה״.
מבנה
- בת, אחות, אם; שני נרותשלושת הכינויים של ישראל במדרש מבטאים שלוש מדרגות בעבודה; ומתעוררת השאלה: הנשמה היא ״נר ה׳״, ובכל זאת ה׳ נקרא נר הנשמה.¶1–2
- ה׳ אינו משתנה בעקבות הבריאה״כל הנשמה תהלל יה״ פירושו להאיר. שלא כמו הנשמה, המשתנה בהשפעת לבושיה, ה׳ אינו משתנה; העולמות אינם תופסים מקום לפניו, והם ״גלויים וידועים״ לפניו בלי שידיעתו בהם תקיף אותו, שכן הוא קדוש קדוש קדוש.¶3–6
- שם הוי׳, צמצום והמצוותשתי ההי״ן הן המחשבה והדיבור, ושלוש הקדושות מבטאות את הירידה עד הדיבור. היו״ד היא הצמצום שבאמצעותו נברא העולם הבא; המצוות ממשיכות את היו״ד אל הה״א העליונה, וכך הנשמה ״מהללת״.¶7–10
- רצוא ושוב: נר ה׳הנשמה נושמת ברצוא ושוב. הרצוא הוא מסירת הרצון בקריאת שמע, מתוך ידיעה שהכול בטל אליו; השוב הוא התורה וארבע אמות של הלכה. למעלה, הם גורמים להסתלקות ולהמשכה, והנשמה נעשית נר לאור אין סוף.¶11–16
- ״כי אתה תאיר נרי״: הבתהתבוננות לבדה אינה יכולה לעורר אהבה זו. תורה ומצוות וחשבון נפש מסירים את החושך; מי שפגום מורד עד שהוא חוזר, ואז הוא מקבל עזרה מלמעלה. זו ה״בת״, המקבלת, כפי שיעקב מקבל את האמת מלמעלה.¶17–21
- האחות: בעלי התורהלימוד התורה מפריד בין טוב לרע; דבר ה׳ שבפי הלומד מפיל את הקליפות, וישראל נעשים, כביכול, אחים לה׳, ״תאומים״ שלו. ובכל זאת, התורה לבדה אינה מספיקה.¶22–25
- האם: תורה עם מסירות נפשמסירות נפש על ״אחד״ ממשיכה את התורה משורשה; העדות באה מיעקב והתורה מישראל. זו ה״אם״, שמולידה את גילוי האלוקות; לעתיד לבוא תעלה ה״בת״.¶26–27
מושגים
- רצוא ושוברצוא ושוב
- קצב חייה של הנשמה, הקרוי על שם הנשימה וניכר גם בפעימות הלב התמידיות: הרצוא הוא כמיהת הנשמה למסור את עצמה לה׳; השוב הוא החזרה לתורה ולהלכה, שבהן ה׳ שוכן למטה.
- מסירות נפשמסירות נפש
- כאן הכוונה למסירת הרצון בקריאת שמע: עקירת הרצון הנתון בהבלי העולם, עד שלאדם יהיה רצון אחד בלבד — לאביו שבשמים.
- צמצוםצמצום
- צמצום אור אין סוף, המיוצג באות יו״ד שבשם הוי׳, שבלעדיו לא יכלו להתהוות העולמות ואף לא תענוג הנשמות בעולם הבא.
- מארי דחושבנאמארי דחושבנא
- מי שעורכים חשבון כן על כל מעשה, דיבור ומחשבה שלא היו לשם ה׳; ״סור מרע״ זה צריך לבוא תחילה, כדי להסיר את החושך המעכב את אור האהבה.
- ארבע אמות של הלכהד׳ אמות של הלכה
- הלכות התורה, שהן חכמתו ורצונו של ה׳; רק באמצעותן שורה ה׳ בעולם ומשרה את שכינתו בתחתונים.
- יעקב וישראליעקב וישראל
- שתי מדרגות בנשמה: ישראל כבר ניצח במאבק; יעקב, ״יו״ד ועקב״, ירד למדרגה נמוכה ועדיין אינו מחזיק באמת מצד עצמו, ולכן ה׳ נותן לו אותה מלמעלה.
בת, אחות, אם; שני נרות ¶1–2
״רני ושמחי בת ציון״ וכו׳. [יש להבין] מדוע כנסת ישראל נקראת בשם ״בת״, כמו ״בת ציון״ ו״בת ירושלים״.
המאמר פותח בקריאתו של זכריה לציון לשיר ולשמוח, משום שה׳ יבוא לשכון בקרבה; זוהי ההפטרה של שבת חנוכה. השאלה היא מדוע כנסת ישראל, עם ישראל בכללותו בקשר שלו עם ה׳, נקראת מכל הכינויים דווקא ״בת״.
הנה איתא במדרש משל למלך4 כו׳ לא זז מחבבה עד שקראה בתי כמ״ש שמעי בת5 וראי והטי אזנך ושכחי עמך ובית אביך ויתאו המלך יפיך כו׳ (ופי׳ יפיך הוא כמו בחי׳ רעיתי יפתי).
והנה מובא במדרש: ״[משל] למלך״ וכו׳: ״לא זז מחבבה עד שקראה בתי״, כמו שכתוב: ״שמעי בת וראי והטי אזנך ושכחי עמך ובית אביך ויתאו המלך יפיך״ וכו׳. (והפירוש של ״יפיך״ הוא בדומה לבחינה של ״רעיתי יפתי״.)
המדרש משווה את אהבתו של ה׳ לישראל לאהבתו של מלך לבתו היחידה, שאהב אותה מאוד: הוא קרא לה ״בתי״, ואהבתו הלכה וגברה. הכינוי הראשון נסמך על הפסוק בתהילים המכנה את הכלה ״בת״ ומבטיח שהמלך יחפוץ ביופייה; בהערת אגב קצרה מוסבר שיופי זה הוא הבחינה ששיר השירים מכנה ״רעיתי יפתי״.
לא זז מחבבה עד שקראה אחותי וכמ״ש אחותי רעיתי.6
״לא זז מחבבה עד שקראה אחותי״, כמו שכתוב: ״אחותי רעיתי״.
אהבתו של המלך גוברת עוד, והוא קורא לה ״אחותי״, כמו שנאמר בשיר השירים: ״אחותי רעיתי״.
לא זז מחבבה עד שקראה אמי וכמ״ש צאנה וראנה בנות ציון7 במלך שלמה בעטרה שעטרה8 לו אמו9 כו׳ וכתיב הקשיבו אלי עמי ולאומי אלי האזינו10 ולאמי כתיב:1112
״לא זז מחבבה עד שקראה אמי״, כמו שכתוב: ״צאנה וראנה בנות ציון במלך שלמה בעטרה שעטרה לו אמו״ וכו׳; וכן כתוב: ״הקשיבו אלי עמי ולאומי אלי האזינו״. נכתב [כך שאפשר לקרוא] ״ולאמי״, כלומר ״אמי״.
בשיא אהבתו קורא לה המלך ״אמי״. בשיר השירים מדובר בכתר שאמו של שלמה המלך הכתירה אותו בו, וחכמים דורשים את ״ולאומי״ שבפסוק בישעיהו כ״ולאמי״, ואומרים שכך נכתב. בכמה כתבי־יד של המאמר הדבר נאמר במפורש: אין לקרוא ״ולאומי״ אלא ״ולאמי״. כך יש שלושה כינויים — בת, אחות ואם — שהמאמר עתיד להסביר.
הפסקה מציגה את שאלת המאמר: מדוע עם ישראל נקרא ״בת״, וכיצד, בעקבות המדרש, קשור כינוי זה לכינויים הנעלים יותר ״אחות״ ו״אם״.
הערות קה״ת מציינות שבכמה כתבי־יד נוסף במפורש: אין לקרוא ״ולאומי״ אלא ״ולאמי״; ההערות מביאות את הדרשה גם מהזוהר וממדרש על שיר השירים. הפסוק ״רני ושמחי בת ציון״ הוא ההפטרה של שבת חנוכה.
מראי מקומות
- 1רני ושמחי · הנחה אחרת בסה״מ תקס״ה ע׳ קכד. ביאור שם ע׳ קל. עוד הנחה בתו״א לעמבערג יד, א. ראה לעיל בציונים לכ״ק אדמו״ר זי״ע. בארוכה במאמרי אדה״א בראשית ע׳ שכט. אוה״ת חנוכה שיג, ב. הערה באוה״ת בראשית כרך ה תתקלא, א. ביאור באוה״ת נ״ך כרך ג ע׳ א׳רסט. ע׳ א׳רעז. סה״מ תרכ״ז (הוצאת תש״ס) ע׳ שכא המאמר עם הגהות, ובע׳ שכט קיצורים. ד״ה רני ושמחי תשמ״ה. בסה״מ תרכ״ז (הוצאת תש״ס) ע׳ קיג מציין לכאן.
- 2רני ושמחי בת ציון · Zechariah 2:14
- 3בת ירושלים · II Kings 19:21
- 4איתא במדרש משל למלך · Shemot Rabbah 52:5
- 5שמעי בת · Psalms 45:11
- 6אחותי רעייתי · Song of Songs 5:2
- 7צאינה וראינה בנות ציון · Song of Songs 3:11
- 8
- 9בעטרה שעטרה לו אמו · Shir HaShirim Rabbah 3:11:2
- 10הקשיבו אלי עמי . . האזינו · Isaiah 51:4
- 11ולאמי כתיב · Zohar III, 262a
- 12(ופי׳ . . יפתי) · מוסגר זה גם בכת״י מאמרי אדה״ז, ובכמה כת״י בלי מוסגר.
2והנה להבין ענין ג׳ בחי׳ אלו בעבודת ה׳ שיש ג׳ מדרגות בישראל שע״ש [שעל שם] כך נקראו בבחי׳ הללו.
כעת, [עלינו] להבין את עניינן של שלוש הבחינות האלה בעבודת ה׳: יש שלוש דרגות בישראל, ועל שם כך הם נקראים בשמות האלה.
כעת מתפרשים שלושת השמות — בת, אחות ואם — כשלוש דרגות של יהודים בעבודת ה׳. כל קבוצה נקראת בשם המתאים לדרך עבודתה.
וצריך להבין מ״ש נר הוי״ה נשמת אדם1 שהנשמה קרויה נרה של שם הוי״ה.2 והרי פעם אמר הכתוב כי אתה נרי3 ה׳ שהוא ית׳ נק׳ נר של נש״י [נשמות ישראל].
ועלינו להבין את הכתוב: ״נר הוי׳ נשמת אדם״ — נשמת האדם נקראת נרו של שם הוי׳. ואולם במקום אחר אומר הכתוב: ״כי אתה נרי ה׳״; הוא יתברך נקרא נר לנשמות ישראל.
כאן עולה שאלה נוספת: פסוק אחד מכנה את נשמת האדם ״נר הוי׳״, כאילו הנשמה מאירה לה׳, ואילו דוד אומר לה׳: ״כי אתה נרי ה׳״, כאילו ה׳ מאיר לנשמה. המאמר יראה כיצד שני הדברים נכונים.
הפסקה הופכת את שלושת השמות שבמדרש לשלוש דרגות בעבודת ה׳, ומציגה את החידה העולה משני הפסוקים על ה״נר״ — חידה שהפסקאות הבאות יישבו.
ביאור המצוטט בהערות קה״ת מסביר שהנשמה ממשיכה אור אל תוך שם הוי׳, שהוא ז״א, ושהמשכה זו באה מבחינת עתיק, המקור שממנו נמשך אור לז״א. בכתבי־יד מופיעות כאן הגרסאות ״נר ה׳״ או ״נרות הוי׳״.
מראי מקומות
- 1נר הוי׳ נשמת אדם · Proverbs 20:27
- 2נרה של שם הוי״ה · בבוך תניא-ברוק ובבוך אדה״ז הנ״ל הגי׳: נירו של ה׳. ובבוך באב׳ 17: נורות של הוי׳. בבוך מקול מחצצים גרוסמאן (נט, א) נמצא מאמר זה ורשום עליו: שבת פ׳ ויגש דשנת תרכ״ג לפ״ק, נמצאת שם הגהה זו: (ה׳ דהיינו שהיא ממשכת אור בשם הוי׳ שהוא ז״א וא״כ ההמשכה זו באה מע״ק דוגמת מ״ש במאו״א אות א׳ סעיף כ״ח וז״ל אור הוי׳ נק׳ עתיקא דמתמן נהורא לז״א הנק׳ הוי׳ ולפעמים גם הבינה נק׳ כן עכ״ל. והי״נ כתב וז״ל עיין באד״ר דק״ל ע״א בדרוש הפסוק בית יעקב לכו ונלכה באור ה׳ עכ״ל עכ״ה).
- 3כי אתה נרי ה׳ · II Samuel 22:29
ה׳ אינו משתנה בעקבות הבריאה ¶3–6
הביאור הוא כך: נאמר ״כל הנשמה תהלל יה״. תהלל (tehallel) מתפרש כאן מלשון בהלו (behilo), כמו ״בהלו נרו כו׳״ — לשון של הארה.
את הפסוק ״כל הנשמה תהלל יה״ דורשים לא רק במשמעות של ״לשבח״, אלא גם במשמעות של ״להאיר״, משום שהמילה תהלל קשורה בשורשה לביטוי בהלו, ״בהלו נרו כו׳״. נוסח אחר של מאמר זה (ספר המאמרים 5565) מציב את השאלה במפורש: מדוע נאמר בפסוק תהלל ולא ״לשבח״ (תשבח, teshabach)? מכאן שתפקידה של הנשמה (neshamah) הוא להביא אור, ובכך היא יכולה להיקרא נרו של ה׳.
וביאור העניין: נאמר ״אני ה׳ לא שניתי״, וכן ״ואתה הוא קודם שנבה״ע ואתה הוא כו׳״.
כדי להסביר כיצד ייתכן שמשהו ״יאיר״ לה׳, המאמר פותח בקביעה שה׳ אינו משתנה: ״אני ה׳ לא שניתי״, וכפי שנאמר בתפילת שחרית, הוא אותו הדבר לפני הבריאה ואחריה: ״ואתה הוא קודם שנבה"ע ואתה הוא כו׳״. בהמשך מאמר מקץ (תורה אור, לח ע״ג) אדמו״ר הזקן משתמש באותן מילות תפילה: התהוות העולמות אינה מחוללת שינוי בה׳. זאת בניגוד לאומן שמחשבתו שקועה במה שהוא יוצר; העולמות נמשכים רק ממלכות (Malchus) שלו, מ״שמו״.
הפסקה מפרשת את ״כל הנשמה תהלל יה״ כקריאה לכך שהנשמה תאיר, ופותחת את הביאור בעיקרון שה׳ עצמו אינו משתנה בעקבות הבריאה.
ההגהות משנת 5627 המצוטטות בהערות מסבירות מדוע בחר אדמו״ר הזקן בפסוק זה: הנשמה (neshamah) שייכת לבינה, והעלייה של מלכות למדרגת ״אמי״ היא עלייה לבינה. נוסח אחר מסביר את שורש המילה תהלל כבהירות וכזוהר, כמו בביטוי ״יהל אור״.
מראי מקומות
- 1כל הנשמה תהלל י״ה · Psalms 150:6
- 2שו״ה והענין — פי׳ תהלל · בסה״מ תקס״ה ע׳ קכד ”וגם מהו לשון תהלל ולא אמר תשבח כו׳”.
- 3בהלו נרו · Job 29:3
- 4לשון הארה · במאמרי אדה״א שם ע׳ שלב ”לשון בהירות והבהקה וזהרורי׳ יתירה כמו יהל אור”. וכ״ה בתקס״ה ע׳ קכד.
- 5אני ה׳ לא שניתי · Malachi 3:6
- 6ואתה הוא קודם שנבה״ע · נוסח תפלת השחר. וראה גם לקמן לח, ב. ו, ד. ובמאמרי אדה״ז על מארז״ל ע׳ שלו.
- 7ואתה הוא קודם שנבה״ע ואתה הוא · Weekday Siddur Chabad, Shacharit, Morning Prayer 16
4ואינו כדמיון הנשמה שמתפעלת ומקבלת שינויים ממקרי הגוף לפי שמלובשת ממש בתוך לבושי הגוף בג׳ לבושיה שהם מחדו״מ [מחשבה דבור ומעשה]
הוא אינו דומה לנשמה, המושפעת ומשתנה בעקבות מאורעות הגוף, משום שהיא מלובשת ממש בלבושי הגוף, בשלושת לבושיה: מחשבה, דיבור ומעשה.
נשמת האדם אכן משתנה בעקבות המתרחש בגוף, משום שהיא נתונה בתוך לבושים. שלושת לבושיה הם דרכי הביטוי שלה: מחשבה, דיבור ומעשה.
שמחשבתו של האדם מלבשת את הנשמה ומקיפה מכל צד וממשיכה להטותה אל כל אשר תחפוץ ששם תהא משכן הנשמה והשראתה וכן בדו״מ [בדבור ומעשה].1
מחשבתו של האדם מלבישה את הנשמה ומקיפה אותה מכל צד, ומטה אותה לפנות לכל מקום שבו [המחשבה] חפצה, כדי ששם יהיו משכנה והשראתה של הנשמה; וכך גם בדיבור ובמעשה.
מחשבתו של האדם מקיפה את הנשמה ונושאת אותה לכל מקום שאליו המחשבה פונה, כך שהנשמה נמצאת ״במקום״ שבו נמצאת מחשבתה; כך גם הדיבור והמעשה. הרבי האמצעי (אדמו״ר האמצעי), בביאור מאמר זה, מפרט את הדוגמה: כשהשכל שקוע במחשבה אחת, הוא אחוז בה ממש ואינו יכול לחשוב על דבר אחר באותו רגע.
משא״כ אצלו ית׳ כתיב כי לא מחשבותי מחשבותיכם2 שאינו מקבל שום שינוי ח״ו [חס ושלום] מבריאת העולמות.
אצלו יתברך, לעומת זאת, נאמר: ״כי לא מחשבותי מחשבותיכם״; הוא אינו משתנה כלל, חס ושלום, בעקבות בריאת העולמות.
ה׳ אינו כך: ״כי לא מחשבותי מחשבותיכם״. בריאת העולמות אינה מושכת אותו אל תוכם ואינה משנה אותו בשום אופן.
הפסקה מציבה זה מול זה את הנשמה, המושפעת משום שהיא מלובשת במחשבה, בדיבור ובמעשה, ואת ה׳, שאינו משתנה בעקבות בריאת העולמות.
בהערותיו, הרבי האמצעי מסביר את המשל: כשהשכל עסוק במחשבה אחת, הוא נתפס בה ממש, ולכן אינו יכול לחשוב על דבר אחר באותו רגע. זה בדיוק מה שאינו שייך לה׳.
מראי מקומות
- 1וממשיכה להטותה אל כל אשר תחפוץ . . וכן בדו״מ · במאמרי אדה״א שם מבאר בארוכה הדוגמא כשהשכל נתפס בענין מחשבה זו נתפס בה ממש שבאותה שעה לא יוכל להשכיל שכל אחר ע״ש.
- 2כי לא מחשבותי מחשבותיכם · Isaiah 55:8
5וכמו שהיה הוא לבדו קודם שנבה״ע [שנברא העולם]. כך הוא לבדו אחר שנבה״ע [שנברא העולם]. שאין העולמות תופסים מקום אצלו ית׳ כלל.
וכשם שהוא היה לבדו לפני שנברא העולם, כך הוא לבדו גם לאחר שנברא העולם, שכן העולמות אינם תופסים אצלו יתברך מקום כלל.
ה׳ יחיד לאחר הבריאה כפי שהיה יחיד לפניה, שכן העולמות אינם נחשבים כלל ביחס אליו. הם אינם מוסיפים דבר ואינם תופסים שום ״מקום״ לצדו.
והגם שהוא מחי׳ את כולם וצופה ומביט עד סוף כל הדורות בהשגחה פרטית על כל דרכי איש ועלילות מצעדי גבר.
ואף על פי שהוא מחיה את כולם, וצופה ומביט עד סוף כל הדורות, בהשגחה פרטית על כל דרכי האדם ועל כל מעשיו וצעדיו,
ובכל זאת, הוא נותן חיות לכל דבר ומשגיח בהשגחה פרטית על דרכו של כל אדם. המשפט נמשך בפסקה הבאה, שמסבירה כיצד הוא יכול לדעת את כל זאת בלי להשתנות.
הפסקה אומרת שהעולמות אינם תופסים מקום אצל ה׳, ובה בעת מציינת שהוא מחיה אותם ומשגיח על כל פרט. הדבר מעלה את השאלה כיצד פועלת ידיעתו.
6וכמ״ש עיניך פקוחות על כל דרכי1 כו׳. אין זה אלא כמאמ׳ [כמאמר] לפניך נגלו כל תעלומות. הכל גלוי וידוע לפניך.
וכמו שכתוב ״עיניך פקוחות על כל דרכי״ וכו׳, אין זה אלא כמאמר ״לפניך נגלו כל תעלומות״; ״הכל גלוי וידוע לפניך״.
הפסוק אומר שעיני ה׳ פקוחות לכל דרכי האדם, ובתפילות נאמר שכל הדברים הנסתרים ״לפניך נגלו כל תעלומות״ ו״הכל גלוי וידוע לפניך״. הביטוי הזה הוא המפתח לתשובה.
פי׳ הכל גלוי וידוע.2 שהם נעשים בבחי׳ גילוי וידיעה3 לפניו אבל לא שייך עליו לו, בלומר שיודע בהם כידיעת האדם שידיעתו מלבשתו ומקפתו
המשמעות של ״הכל גלוי וידוע״ היא שהם נעשים גלויים וידועים לפניו; אבל אין לומר עליו שהוא יודע אותם כפי שאדם יודע, באופן שידיעתו מתלבשת בו ומקיפה אותו.
״גלוי וידוע״ פירושו שהדברים פשוט גלויים לפניו; אין הכוונה שהוא יודע אותם כפי שאדם יודע, באופן שהידיעה מקיפה את היודע. בספר תורה אור, וירא (14d), מסביר אדמו״ר הזקן שבמילים אלה השיבו חז״ל לשאלת הפילוסופים כיצד ה׳ האחד יכול לדעת פרטים רבים: ידיעתו אינה מתלבשת בדברים שהוא יודע, כפי שידיעת האדם מתלבשת בהם.
שהוא ית׳ רם ונשא מזה רבבות מדרגות עד אין קץ והוא קדוש ומובדל וג״פ [וג׳ פעמים] קדוש ק״ק [קדוש קדוש] עד שהוי״ה צבאות4 להוות עולמות מלאכים ונשמות:
שהרי הוא יתברך נעלה ונשגב מזה ברבבות מדרגות עד אין קץ; והוא קדוש ומובדל, וקדוש שלוש פעמים — ״קדוש קדוש קדוש״ — עד [שהוא] ״הוי׳ צבאות״, להוות (lehavos, כלומר להביא לידי מציאות) עולמות, מלאכים ונשמות.
ה׳ נעלה לאין שיעור מאופן הידיעה הזה; זהו פירוש המילה ״קדוש״ — נבדל. שלוש הקדושות של השרפים שבישעיהו מציינות את שלבי ההשתלשלות עד שהוא ״הוי׳ צבאות״. את שם הוי׳ דורשים כאן מלשון ״להוות״ (lehavos, כלומר להביא לידי מציאות): השם המביא לידי מציאות את העולמות, המלאכים והנשמות.
הפסקה מסבירה שידיעת ה׳ את העולם היא בבחינת ״גלוי וידוע״, אך אינה מקיפה אותו, שכן הוא קדוש ומובדל; שלוש הקדושות מובילות עד לדרגה שממנה הוא בורא.
ההגהות משנת תרכ״ז המצוטטות בהערות אומרות שבמילים ״גלוי וידוע״ השיב אדמו״ר הזקן לקושי: אין הכוונה שמחשבתו מתלבשת בדברים, אלא שהם גלויים לפניו. ההקבלה בתורה אור, וירא, מבארת את אותו רעיון ומביאה ראיה מכך שה׳ מחיה את הדברים כאור המקיף אותם, בלי להתלבש בהם.
מראי מקומות
- 1עיניך פקוחות על כל דרכי · Jeremiah 32:19
- 2פי׳ הכל גלוי וידוע · ראה לעיל יד, ד ובמ״מ שם. וראה בסה״מ תקס״ה ע׳ קכד ואילך. אוה״ת ענינים ע׳ קטו. באוה״ת סידור ע׳ נ מציין לכאן. מאמרי אדה״א בראשית ע׳ שלד.
- 3שו״ה שהם — בבחי׳ גילוי וידיעה · בסה״מ תרכ״ז ע׳ רחצ בסופו שבזה תירץ רבינו ז״ל שאין זו בחי׳ התלבשות המחשבה כלל כ״א שהוא בדרך גלוי וידוע ע״ש.
- 4קדוש ק״ק עד שהוי״ה צבאות · Isaiah 6:3
שם הוי׳, צמצום והמצוות ¶7–10
7וביאור ענין ג״פ [ג׳ פעמים] קדוש.1 הוא כי הנה ב׳ ההי״ן שבשם2 הוי״ה. ה׳ הראשונה בחי׳ מחשבה. וה׳ השניה בחי׳ דבור.
ביאור עניין ״קדוש״ שלוש פעמים הוא כך: שתי אותיות ה׳ שבשם הוי׳ — הה׳ הראשונה היא בחינת המחשבה, והה׳ השנייה היא בחינת הדיבור.
בשם הוי׳ יש שתי אותיות ה׳. הראשונה מבטאת את המחשבה האלוקית והשנייה את הדיבור האלוקי. בלקוטי תורה, אמור (31a), אדמו״ר הזקן עוסק באותו ״קדוש״ המשולש של המלאכים ומסביר ש״קדוש״ פירושו נבדל, כפי שנאמר ״אני ה׳ לא שניתי״.
והנה בחי׳ דבור הוא מקור התהוות העולמות מלאכים ונשמות. וכמ״ש בדבר ה׳ שמים נעשו3 וברוח פיו כל צבאם.
בחינת הדיבור היא מקור התהוותם של העולמות, המלאכים והנשמות, ככתוב: ״בדבר ה׳ שמים נעשו וברוח פיו כל צבאם״.
הדיבור האלוקי הוא שמביא את העולמות, המלאכים והנשמות לידי התהוות, כפי שנאמר בפסוק שהשמים נעשו ״בדבר ה׳״. לכן הה׳ האחרונה היא המקור המיידי של הבריאה.
הפסקה מתחילה לבאר את ה״קדוש״ המשולש באמצעות אותיות שם הוי׳: שתי אותיות הה׳ מבטאות מחשבה ודיבור, והדיבור הוא מקור הבריאה.
ההקבלה בלקוטי תורה, אמור, עוסקת בשאלה על שלוש קבוצות המלאכים בגמרא, האומרות ״קדוש״ פעם אחת, פעמיים או שלוש פעמים, ומסבירה ש״קדוש״ פירושו נבדל. כפי שמלמד הפסוק ״אני ה׳ לא שניתי״, אין בו שינוי לפני הבריאה ולאחריה.
מראי מקומות
- 1וביאור ענין ג״פ קדוש · ראה לקו״ת אמור לא, א ואילך. נשא כח, ד. ראה כ, ד ואילך. מאמרי אדה״א בראשית ע׳ שלה. תקא.
- 2ג״פ קדוש . . ב׳ ההי״ן שבשם ה׳ · מצויין באוה״ת נ״ך כרך א ע׳ קסח ושם מציין לכמה מקומות שמובא הענין ג״פ קדוש.
- 3בדבר ה׳ שמים נעשו · Psalms 33:6
8וג׳ אותיות הראשונות1 הם ג״פ [ג׳ פעמים] קדוש שהוא השתלשלות מעילה לעילה כו׳ עד שיהיה בחי׳ ה׳ אחרונה בחי׳ דבור.
ושלוש האותיות הראשונות הן ״קדוש״ שלוש פעמים, והן השתלשלות מעילה לעילה וכו׳, עד שנוצרת בחינת הה״א האחרונה, בחינת הדיבור.
שלוש האותיות הראשונות של שם הוי׳, יו״ד, ה״א וא״ו, מקבילות לשלוש פעמים ״קדוש״. אלה שלבים של ירידה, כשכל מדרגה היא הסיבה למדרגה הבאה, עד הה״א האחרונה, הדיבור האלוקי.
כי כדי להיות ה׳ ראשונה בחי׳ מחשבה והתפשטות החיות והתהוות איזו הארה צ״ל תחלה בחי׳ יו״ד שהוא צמצום
כדי שתהיה הה״א הראשונה, בחינת המחשבה, וכן התפשטות החיות והתהוות הארה כלשהי, חייבת לבוא תחילה בחינת היו״ד, שהיא צמצום (כיווץ).
גם הה״א הראשונה, המחשבה האלוקית וההתפשטות הראשונה של החיות, אינן יכולות להתקיים בלי שהיו״ד תבוא תחילה. היו״ד, האות הקטנה ביותר, נקודה יחידה, מסמלת צמצום — את צמצום אור אין סוף.
שמא״ס ב״ה בעצמו לא היו העולמות יכולים לקבל הארה כלל ולא הי׳ [היה] יכול להתהוות יש מאין כלל אלא ע״י צמצום וכמאמר מכלכל חיים בחסד.
מאין סוף ברוך הוא עצמו לא יכלו העולמות לקבל שום הארה, ולא יכול היה להתהוות כלל יש מאין, אלא באמצעות צמצום, וכמאמר ״מכלכל חיים בחסד״.
ללא צמצום זה, העולמות לא היו יכולים לקבל שום אור, ושום דבר לא היה יכול להתקיים כ״יש״ נפרד; משום כך נאמר בתפילה שה׳ ״מכלכל חיים בחסד״.
ופי׳ מכלכל מלשון כלי תוך כלי שלהיות חיים להחיות העולמות צ״ל צמצום בבחי׳ כלי תוך כלי כי הוא ית׳ חיי החיים כו׳:
ופירוש ״מכלכל״ הוא מלשון ״כלי תוך כלי״: כדי שתהיה חיות המחיה את העולמות, צריך להיות צמצום בבחינת ״כלי תוך כלי״, שהרי הוא ית׳ חיי החיים וכו׳.
את המילה ״מכלכל״, שפירושה ״מקיים״, דורשים מלשון ״כלי״: החיות מגיעה לעולמות כשהיא נתונה בכלי בתוך כלי, שכבה אחר שכבה של צמצום. הדבר נדרש משום שה׳ הוא חיי החיים, והחיות שלו נעלה מכדי שהעולמות יוכלו לקבל אותה ישירות.
הפסקה מסבירה שהירידה מה׳ אל הבריאה חייבת להתחיל ביו״ד, בצמצום, שבאמצעותו אפשר לקבל את החיות האינסופית במידה.
מראי מקומות
- 1וג׳ אותיות הראשונות · מובא באוה״ת נ״ך כרך ב ע׳ תשמב.
9והנה כתיב כי ביה ה׳ צור עולמים.1 ביו״ד נברא העוה״ב [העולם הבא].2 פי׳ העוה״ב [העולם הבא] הוא תענוג הנשמות שנהנין מזיו השכינה3 כו׳.
ועתה, כתוב: ״כי ביה ה׳ צור עולמים״; ״ביו״ד נברא העוה״ב״. העולם הבא הוא התענוג של הנשמות, הנהנות מזיו השכינה וכו׳.
בפשטות, ישעיהו אומר שה׳ הוא צור עולמים, סלע נצחי; הגמרא (מנחות כ״ט ע״ב) דורשת את ״צור״ במשמעות ״יצר״, ואת ״יה״ כשתי אותיותיו: באות ה״א נברא העולם הזה, ובאות יו״ד — העולם הבא. העולם הבא הוא התענוג של הנשמות בזיו השכינה.
והתגלות תענוג זה הוא ע״י צמצום אא״ס [אור אין סוף] ב״ה שהוא בחי׳ יו״ד כי מאא״ס [מאור אין סוף] ב״ה בעצמו ובכבודו כביכול לא היו הנשמות יכולים לקבל4 מאחר שהם בבחי׳ נברא וגבול והעוה״ב [והעולם הבא] עצמו הוא בחי׳ ה״א.
גילוי תענוג זה הוא באמצעות הצמצום של אור אין סוף, ברוך הוא, שהוא בחינת יו״ד. שהרי מאור אין סוף עצמו ובכבודו, כביכול, הנשמות לא יכלו לקבל, מאחר שהן בגדר נבראים ובעלי גבול. והעולם הבא עצמו הוא בחינת ה״א.
הנשמות, בהיותן נבראות וסופיות, אינן יכולות לקבל את אור אין סוף ישירות; לכן התענוג שלהן מתגלה רק באמצעות הצמצום, שהיו״ד מייצגת. העולם הבא עצמו מקביל לאות ה״א.
וע״י יו״ד נברא שתענוג זה שמשיגים הוא בחי׳ יש. כמ״ש להנחיל אוהבי יש. ש״י5 עולמו׳ [עולמות].6 וכדי להתהוות יש מאין המוחלט צ״ל בחי׳ צמצום.
ועל ידי היו״ד נברא [כלומר] שהתענוג הזה ש[הנשמות] משיגות הוא בחינת יש (דבר־מה), כמו שנאמר: ״להנחיל אוהבי יש״: [יש פירושו] שלוש מאות ועשרה עולמות. וכדי להוות יש מאין המוחלט, נדרשת בחינת צמצום.
מכיוון שהתענוג בא באמצעות צמצום, הוא נעשה ״משהו״ (יש) שהנשמות יכולות להשיג. המשנה דורשת את המילה יש שבפסוק כמספר: האותיות יו״ד ושי״ן שוות בגימטרייה לשלוש מאות ועשר, כנגד העולמות שכל צדיק עתיד לרשת. כדי להוות ״משהו״ מאין מוחלט, נדרש צמצום.
הפסקה מחילה את רעיון היו״ד של הצמצום על העולם הבא: תענוג הנשמות בה׳ אפשרי רק באמצעות צמצום, ההופך אותו ל״דבר־מה״ שאפשר להשיג.
הצמח צדק, המצוטט בהערות, אומר שכאן המאמר עובר מן הצמצומים עצמם אל האופן שבו הם נמשכים באמצעות אתערותא דלתתא: ״לעבדה ולשמרה״ מכוונות לשתי אותיות הה״א. הערה נוספת קושרת את הצמצום לשלושת הדברים שקדמו לעולם — מים, רוח ואש — כשלושת הקווים של הספירות.
מראי מקומות
- 1בי״ה ה׳ צור עולמים · Isaiah 26:4
- 2ביו״ד נברא העוה״ב · Menachot 29b:13–14
- 3שנהנין מזיו השכינה · Berakhot 17a:12
- 4מאא״ס ב״ה . . לקבל · ביהל אור ע׳ שפט: ואפ״ל שזהו ענין ג׳ בריות שקדמו לעולם מים רוח ואש, שהם ג׳ ספירות ג׳ קווין, כי מאוא״ס ב״ה א״א לבע״ג לקבל כ״א ע״י צמצומים דהיינו ע״י הספירות שבהן ועל ידם מאיר הא״ס באופן שיוכלו העולמות לקבל כו׳ עכ״ל.
- 5להנחיל אוהבי יש ש״י עולמות · Proverbs 8:21
- 6להנחיל אוהבי יש. ש״י עולמו׳ · Mishnah Oktzin 3:12
10והנה שכר מצוה מצוה.12 פי׳ שהמצוה בעצמה ממשכת מתן שכרה וכמ״ש יגיע כפיך כי תאכל3 שע״י המצות שאדם עושה בעוה״ז הוא ממשיך להיות גילוי הג״ע [הגן עדן] שיומשך התגלות תענוג הנשמות.
כעת, ״שכר מצוה מצוה״. הכוונה היא שהמצוה עצמה ממשיכה את מתן שכרה, כפי שנאמר ״יגיע כפיך כי תאכל״: באמצעות המצוות שאדם מקיים בעולם הזה הוא ממשיך את גילוי גן עדן, כך שתענוג הנשמות יתגלה.
״שכר מצוה מצוה״ פירושו שהמצוה עצמה מביאה את שכרה. בקיום מצוות בעולם הזה אדם ממשיך את גילוי גן עדן, את תענוג הנשמות.
וכמ״ש ויניחהו בג״ע [בגן עדן] לעבדה אלו רמ״ח מ״ע [מצות עשה].4 שעי״ז הוא עושה את הג״ע [הגן עדן].
כפי שנאמר ״ויניחהו בג"ע לעבדה״: אלו רמ״ח מצוות עשה, שבאמצעותן הוא עושה את גן עדן.
הזוהר מפרש את ״לעבדה״ שבפסוק על אדם בגן עדן כמתייחס לרמ״ח מצוות עשה, כך שמצוותיו של אדם ״עושות״ את גן עדן. הצמח צדק (אור התורה, בראשית) מסביר את מהלך ההמשכה: העבודה ממשיכה את היו״ד אל הה״א העליונה, עולם הבא, והשמירה ממשיכה את הה״א התחתונה, העולם הזה.
וזהו כל הנשמה תהלל יה. פי׳ תהלל ותאיר הארת והמשכת היו״ד שהיא בחי׳ הצמצום להיות בה׳ עלאה בחי׳ עוה״ב [עולם הבא] שהיא בחי׳ יש מאין להנחיל אוהבי יש כנ״ל:
וזהו ״כל הנשמה תהלל יה״. הכוונה היא: [כל נשמה] תהלל ותאיר את ההארה וההמשכה של היו״ד, שהיא בחינת צמצום, כדי שתהיה בה״א עילאה בחינת העולם הבא, שהיא בחינת יש מאין, ״להנחיל אוהבי יש״, כפי שהוזכר לעיל.
כך הנשמה מהללת, כלומר מאירה: היא ממשיכה את היו״ד, הצמצום, אל הה״א העליונה, העולם הבא, וכך מביאה לידי ״יש מאין״, שהוא שכר הנשמות.
הפסקה מסבירה כיצד הנשמה היא נר: באמצעות המצוות היא ממשיכה את הצמצום, המגלה את תענוג העולם הבא, וכך יוצרת את שכרה שלה.
מראי מקומות
- 1שכר מצוה מצוה · אבות ד, ב.
- 2שכר מצוה מצוה · Pirkei Avot 4:2
- 3יגיע כפיך כי תאכל · Psalms 128:2
- 4ויניחהו בג״ע לעבדה אלו רמ״ח מ״ע · Genesis 2:15
רצוא ושוב: נר ה׳ ¶11–16
11אך היינו כל הנשמה דייקא. כי נשמה מלשון נשימה12 שבאדם שהיא בחי׳ רו״ש [רצוא ושוב]. כי הנשמה היא כמ״ש אשום ואשאף יחד. ששואף ההבל ונכנס ויוצא.
אך הכוונה היא ל״כל הנשמה״ דווקא. נשמה היא מלשון נשימה שבאדם, שהיא בחינת רצוא ושוב (ריצה ושיבה). שהרי על הנשמה נאמר ״אשום ואשוף יחד״: שואפים את ההבל, והוא נכנס ויוצא.
הפסוק אומר ״כל הנשמה״, והמילה נשמה באה מהמילה נשימה: הנשימה נכנסת ויוצאת, בדומה לתנועה של רצוא ושוב. דברי ישעיהו ״אשום ואשוף״ נקראים כך, וההגהות משנת תרכ״ז (תורת שמואל) המצוטטות בהערות קה״ת מסבירות שכדי לשאוף נשימה, שהיא חיי האדם, דרוש רצוא ושוב.
וע״ש [ועל שם] זה נק׳ נשמה שהיא מקור כל הנשימות וכללותן. ולכן הלב דופק תמיד ברו״ש [ברצוא ושוב].
משום כך היא נקראת נשמה, שכן היא המקור לכל הנשימות וכללותן. לכן הלב פועם תמיד ברצוא ושוב.
הנשמה נקראת נשמה משום שהיא המקור לכל הנשימות וכוללת את כולן. משום כך הלב פועם ללא הרף בקצב של רצוא ושוב.
משא״כ שאר כל האברים שוקטים ונחים. ועל עמדם יעמודו כי רוח החיות של הנפש הוא בדם הלב דוקא.
לא כן שאר האיברים: הם שקטים ונחים ועומדים במקומם, שכן רוח החיים של הנפש נמצאת דווקא בדם הלב.
שאר האיברים יכולים לנוח, אך הלב אינו יכול, מפני שחיי הנפש מצויים בדם הלב. לכן קצב הרצוא ושוב הוא עצם הדופק של החיים.
הפסקה מסבירה מדוע הפסוק מדבר על הנשמה: הנשמה, בדומה לנשימה ולפעימות הלב, חיה בקצב מתמיד של רצוא אל ה׳ ושוב.
ההגהות משנת תרכ״ז המצוטטות בהערות מסבירות שכדי לשאוף נשימה, שהיא חיי האדם, דרוש רצוא ושוב. ההערות מפנות גם למדרש על חמשת שמות הנשמה ולדברי הרמב״ם על הנשמה.
מראי מקומות
- 1נשמה מלשון נשימה . . אשם ואשאף יחד · Isaiah 42:14
- 2נשמה מלשון נשימה · Bereshit Rabbah 14:9
12והנה בחי׳ הרצוא של הנשמה הוא בחי׳ מס״נ [מסירות נפש] בק״ש [בקריאת שמע]. והיינו מסירת הרצון1 כי נפש הוא הרצון כמ״ש אין נפשי אל העם הזה2 כו׳.
עתה, בחינת ה״רצוא״ של הנשמה היא מסירות נפש בקריאת שמע. כלומר, מסירת הרצון, שכן נפש (nefesh) היא רצון, כפי שנאמר: ״אין נפשי אל העם הזה כו׳״.
ה״רצוא״ של הנשמה הוא מסירות הנפש שבקריאת שמע — הנכונות למסור את כל כולו לה׳. פירוש הדבר הוא מסירת הרצון, משום שנפש פירושה גם רצון: בירמיהו אומר ה׳ ״אין נפשי אל העם הזה כו׳״, כלומר, רצונו אינו נתון לעם הזה. בהערה בספר המאמרים תש״ט מציין הרבי שהחסידות מביאה ראיה זו, ולא את הפסוק מבראשית כ״ג:ח׳, ״אם יש את נפשכם״, שמשמעותו תלויה ברצונכם, משום שהפסוק ההוא עוסק בצד האחר, ולכן אינו ראיה שלמה למשמעות הקדושה של מסירת כל הנפש.
דהיינו שיעקור רצונו המלובש בהבלי עולם. ולהיות לו רק רצון א׳ לאביו שבשמים.
כלומר, לעקור את רצונו המלובש בהבלי העולם, ולהיות לו רצון אחד בלבד — לאביו שבשמים.
לכן מסירות נפש פירושה לעקור את הרצון מהבלי העולם, ולהיות בעל רצון אחד בלבד — רצון לאביו שבשמים.
הפסקה מגדירה את ה״רצוא״ של הנשמה כמסירות נפש בקריאת שמע, כלומר כמסירת הרצון כולו לה׳.
בהערה המצוטטת בהוצאת קה״ת שואל הרבי מדוע החסידות מוכיחה מירמיהו שנפש פירושה רצון, ולא מן הפסוק בתורה ״אם יש את נפשכם״, שאמר אברהם לבני חת. הוא משיב שהפסוק ההוא עוסק בצד האחר, ולכן אינו ראיה שלמה למשמעות הקדושה של הציווי למסור את כל הנפש. הוא מוסיף שהדבר מלמד עד כמה מדויקים דברי החסידות גם בפרטים צדדיים.
מראי מקומות
- 1והיינו מסירת הרצון · מובא באוה״ת תרומה ע׳ א׳שסח, ושם מציין לעיין בלקו״ת פ׳ ראה כה, א. ראה מאמרי אדה״ז הקצרים ע׳ תקז. בונה ירושלים סי׳ עא. מאה שערים לז, א. וראה גם סד״ה עתידין צדיקים ה׳תש״ב.
- 2נפש הוא הרצון כמ״ש אין נפשי אל העם הזה · Jeremiah 15:1
כפי שנאמר: ״מי לי בשמים ועמך לא חפצתי בארץ״ — אין לו שום חפץ או רצון אחר כלל.
דברי בעל המזמור, ״מי לי בשמים ועמך לא חפצתי בארץ״, מתארים את הרצון האחד הזה. מי שמוסר את רצונו אינו רוצה דבר כלל מלבד ה׳.
והיינו בשומו ללבו שאין עוד מלבדו2 והכל בטל אליו ית׳. וכל הדברים שבעוה״ז הנפרדים ליש ודבר בפ״ע [בפני עצמו] הוא רק לפי שנפלו בשבה״כ [בשבירת הכלים].
כלומר, כשהוא משיב אל לבו שאין עוד מלבדו ושהכול בטל אליו ית׳. וכל הדברים שבעולם הזה, הנפרדים ונחשבים ליש (yesh, [מציאות נפרדת לעצמה]) ולדבר בפני עצמם, כך הם רק מפני שנפלו בשבירת הכלים.
הוא מגיע לכך כשהוא משיב אל לבו שאין עוד מלבד ה׳ ושהכול בטל לפניו. הדברים בעולם הזה נראים נפרדים ועצמאיים רק מפני שמקורם בניצוצות שנפלו בשבירת הכלים — ההסבר הקבלי לאופן שבו אור אלקי הוסתר בעולם שנראה נפרד.
הפסקה מתארת את התוכן הפנימי של מסירת הרצון: לרצות רק את ה׳, מתוך ההכרה ששום דבר אינו קיים באמת מלבדו.
מראי מקומות
- 1מי לי בשמים · Psalms 73:25
- 2שאין עוד מלבדו · Deuteronomy 4:35
14וכמ״ש לי הכסף ולי הזהב1 נאם ה׳ שהכסף והזהב הגשמיים הם נתגשמו בירידתם מטה מטה בהשתלשלות רבות ועצומות. אבל במקורם למעלה הם לי ובטלים אלי לפי ששרשם הוא מבחי׳ נאם ודבר2 ה׳.
כמו שנאמר: ״לי הכסף ולי הזהב נאם ה׳״ — הכסף והזהב הגשמיים נעשו גשמיים בירידתם מטה מטה, דרך שלבי השתלשלות רבים ועצומים; אך במקורם למעלה הם שלי ובטלים אלי, שכן שורשם הוא בבחינת ״נאם״ (אמירה) ובדבר ה׳.
הכסף והזהב הגשמיים נעשו חומריים רק בעקבות ירידה ארוכה דרך מדרגות רבות. במקורם הם עדיין של ה׳ — ״שלי״ — ובטלים לפניו, משום ששורשם הוא ב״נאם״, באמירה ובדבר ה׳ שמחיים את הכול; לכן אין בהם סיבה להימשך ולהתרחק ממנו.
הפסקה נעזרת בפסוק ״לי הכסף״ כדי להראות שגם הדברים הגשמיים הנחשקים ביותר בטלים בשורשם לפני ה׳.
מראי מקומות
- 1לי הכסף ולי הזהב · Haggai 2:8
- 2מבחי׳ נאם ודבר ה׳ · ראה אוה״ת כי תצא ע׳ תתרכ.
15וכל מה שיעמיק בזה ויותר מזה לבבו יבין שלא לנטות ולא לימשך בלתי לה׳ לבדו. ויהיה רצונו רק אליו ית׳ לדבקה בו עד מיצוי הנפש.
ככל שיעמיק בכך, ואף מעבר לכך, יבין לבו שלא לנטות ולא להימשך אחר דבר מלבד ה׳ לבדו. רצונו יהיה מכוון רק אליו ית׳, כדי להידבק בו עד מיצוי הנפש.
ככל שאדם מעמיק להתבונן באחדות ה׳, כך מתבהר לו שאין דבר מלבד ה׳ שראוי להפנות אליו את הלב. אז רצונו מופנה רק אל ה׳, כדי להידבק בו עד מיצוי הנפש — עד שהכמיהה מגיעה לשיאה.
ואחר שיהיה כך ברצוא יהיה כך בשוב להיות והיו הדברים האלה1 אשר אנכי מצוך היום על לבבך ודברת בם בשבתך בביתך ובלכתך בדרך2 כו׳
ואחרי שיהיה כך ב״רצוא״, יהיה כך גם ב״שוב״: ״והיו הדברים האלה אשר אנכי מצוך היום על לבבך ודברת בם בשבתך בביתך ובלכתך בדרך״ וכו׳.
אולם אחרי ה״רצוא״ חייב לבוא ה״שוב״. השיבה היא להביא את דברי ה׳ אל הלב ואל חיי היום־יום, בבית ובדרך, באמצעות לימוד התורה.
כי אין לו להקב״ה בעולמו אלא ד״א [ד׳ אמות] של הלכה3 בלבד. פי׳ מאחר שהוא קדוש כו׳.
״כי אין לו להקב״ה בעולמו אלא ד״א של הלכה בלבד״. פירוש הדבר: מאחר שהוא קדוש וכו׳,
הגמרא אומרת: ״כי אין לו להקב״ה בעולמו אלא ד״א של הלכה בלבד״ — כלומר, אין בעולמו אלא ארבע אמות של הלכה, הלכות התורה. מאחר שהקב״ה קדוש ונבדל מן העולם, צריך להיות ערוץ מיוחד שדרכו הוא נכנס לעולם.
אין לו, גלו שייכות להיות שורה ומתלבש בעולם אלא ע״י ד״א [ד׳ אמות] של הלכה שעי״ז נעשה דירתו ממש בתחתונים שהיא חכמתו ורצונו כו׳
אין לו שייכות לשרות בעולם ולהתלבש בו אלא באמצעות ארבע אמות של הלכה, שבאמצעותן נעשית ממש דירה בתחתונים, שהיא חכמתו ורצונו וכו׳.
הערוץ הזה הוא ההלכה: באמצעות הלכות התורה, שלומדים ומקיימים בעולם הזה, ה׳ שורה בו, ונעשית בו דירה בתחתונים. הדבר אפשרי מפני שההלכה היא חכמתו ורצונו של ה׳.
וזהו כל האדם: להיות [במצב של] ״רץ לבך ושוב לאחד״ וכו׳, ״כי בע״כ אתה חי״ וכו׳.
כל תכליתו של האדם היא להיות במצב של ״רץ לבך ושוב לאחד״, דברי ספר יצירה כפי שהם מובאים בתיקוני זהר; שהרי, כפי שאומרת המשנה, ״כי בע״כ אתה חי״: הנפש צריכה להישאר בגוף ולמלא כאן את שליחותה.
הפסקה משלימה את תמונת עבודת ה׳: אחרי ה״רצוא״ של מסירות נפש בא ה״שוב״ של לימוד תורה והלכה, שבאמצעותם נעשית דירה בתחתונים לה׳.
תיקוני זהר מפרש את הביטוי מספר יצירה, ״רץ לבך ושוב לאחד״, כחוק בעבודת הנפש: הכמיהה לעלות צריכה להפוך לחזרה ולהמשכת אלקות למטה. ״כי בע״כ אתה חי״ מלמד שכמיהת הנפש לצאת מן הגוף נבלמת, כדי שתמלא את רצון ה׳ למטה.
מראי מקומות
- 1והיו הדברים האלה · Deuteronomy 6:6
- 2ודברת בם בשבתך בביתך ובלכתך בדרך · Deuteronomy 6:7
- 3אין לו להקב״ה בעולמו אלא ד״א של הלכה · Berakhot 8a:18–19
- 4רץ לבך ושוב · Sefer Yetzirah 1:8
- 5רץ לבך ושוב לאחד · Tikkunei Zohar 7a:3
- 6בע״כ אתה חי · אבות ד, כב.
- 7בע״כ אתה חי · Pirkei Avot 4:22
16ובזה תהיה כל הנשמה תהלל יה כי ע״י אתעדל״ת [אתערותא דלתתא] אתעדל״ע [אתערותא דלעילא]. שע״י בחי׳ רצוא שבעבודת האדם כך הוא למעלה בחי׳ הסתלקות וצמצום אוא״ס [אור אין סוף] ב״ה.
וכך ״כל הנשמה תהלל יה״, שכן באמצעות אתערותא דלתתא [באה] אתערותא דלעילא. באמצעות בחינת רצוא בעבודת האדם, כך גם למעלה יש בחינת הסתלקות וצמצום של אור אין סוף, ברוך הוא.
מה שהאדם עושה למטה מעורר תגובה מקבילה למעלה. הרצוא שלו, השאיפה לעלות, גורם למעלה להסתלקות ולצמצום של אור אין סוף — היו״ד שהוזכרה קודם.
וע״י בחי׳ שוב כך הוא בחי׳ המשכת אוא״ס [אור אין סוף] ב״ה בהשתלשלות המדרגות למטה מטה כדי להאיר התגלות התענוג של הנשמות להתענג על ה׳.
ובאמצעות בחינת שוב יש למעלה בחינה של המשכת אור אין סוף, ברוך הוא, בהשתלשלות המדרגות, מטה מטה, כדי להאיר את התגלות התענוג של הנשמות, להתענג על ה׳.
השוב שלו גורם להמשכת אור אין סוף דרך כל המדרגות. כך מתגלה תענוגן של הנשמות בה׳ — העולם הבא.
וזהו ה׳ צלך כצל שהוא פונה אחרי האדם. כך הוא ית׳ כביכול צל שלך.1 והיינו על יד ימינך דהיינו ע״י אהבה במס״נ [במסירות נפש] בבחי׳ רצוא כנ״ל.
וזהו ״ה׳ צלך״: כשם שהצל פונה בעקבות האדם, כך גם הוא ית׳, כביכול, צלך. וזהו ״על יד ימינך״, כלומר באמצעות אהבה במסירות נפש, בבחינת רצוא, כנ״ל.
במובנו הפשוט, ״ה׳ צלך על יד ימינך״ פירושו שה׳ מגן על האדם מקרוב. המאמר מפרש את ״צל״ כצל העוקב אחר כל תנועה של האדם: כך גם תגובתו של ה׳ באה בעקבות עבודת האדם. בהערות קה״ת מצוין שפירוש זה הוא של הבעל שם טוב, והוא מופיע גם במדרש שמואל. ״על יד ימינך״ מצביע על צד ימין, על האהבה; כאן מדובר באהבה של מסירות נפש, במצב של רצוא.
וזהו נר הוי״ה נשמת אדם שנשמת אדם שהוא בחי׳ נשימה ברו״ש [ברצוא ושוב] היא בחי׳ נר להאיר ולהמשיך אוא״ס [אור אין סוף] ב״ה בג״ע [בגן עדן] כו׳:2
וזהו ״נר הוי׳ נשמת אדם״: נשמת האדם, שהיא בחינת נשימה ברצוא ושוב, היא בחינת נר, להאיר ולהמשיך אור אין סוף, ברוך הוא, בגן עדן וכו׳.
כעת מתבאר הפסוק הראשון: הנשמה, הנושמת ברצוא ושוב, היא ״נר״ הממשיך את אור אין סוף אל גן עדן. כך הנשמה היא אכן ״נר הוי׳״.
הפסקה מראה כיצד הרצוא והשוב של האדם מביאים למעלה את הצמצום ואת ההמשכה, וכך מתברר כיצד הנשמה היא ״נר הוי׳״.
בהערות קה״ת מצוין שפירוש ״ה׳ צלך״ הוא של הבעל שם טוב, והוא מופיע גם במדרש שמואל. אור התורה מוסיף שהנשמה ממשיכה תוספת אור בשם הוי׳, כפי שמוסבר בעניין ״וברכת את הוי׳״.
מראי מקומות
- 1ה׳ צלך . . כך הוא ית׳ כביכול צל שלך · Psalms 121:5
- 2להאיר ולהמשיך אוא״ס ב״ה בג״ע כו׳ · באוה״ת תצוה ע׳ א׳תקנג מוסיף ”כמ״ש בד״ה צאינה וראינה בפי׳ וברכו את הוי׳ שממשיכים ברכה ותוס׳ אור בשם הוי׳”.
״כי אתה תאיר נרי״: הבת ¶17–21
17אך כדי לבא למדרגת בחי׳ רו״ש [רצוא ושוב] הנ״ל א״א לאדם להגיע ע״י התבוננות בה׳ אחד ברוח בינתו לבד שמשכלו ובינתו לא תוליד אהבה כזו.
אך כדי להגיע למדרגת הרצוא ושוב שהוזכרה לעיל, אדם אינו יכול לעשות זאת באמצעות התבוננות בכך שה׳ אחד, הנשענת רק על רוח הבינה שלו, שכן השכל והבינה שלו לא יולידו אהבה כזאת.
אי אפשר להגיע לרצוא ושוב באמצעות התבוננות שכלית בלבד. ההבנה שה׳ אחד אינה מולידה כשלעצמה אהבה כזאת.
הגם שע״פ שכלו ותבונתו יבין שכך יאתה מ״מ לא יגרום כח המושך בפו״מ [בפועל ממש]
אף שעל פי שכלו והבנתו הוא יבין שכך ראוי, בכל זאת לא יתעורר בפועל הכוח המושך [אותו].
אדם עשוי להבין היטב שעליו לאהוב את ה׳ בדרך הזאת, ובכל זאת ההבנה אינה מניעה אותו לפעול בפועל.
אלא עז״נ [על זה נאמר] כי אתה נרי הוי״ה.1 אתה הוא בחי׳ תומ״צ [תורה ומצות]. כי א״ת הם בחי׳ אותיות התורה מא׳ ועד תי״ו.
אלא על כך נאמר: ״כי אתה נרי הוי׳״. אתה (atah) הוא בחינת תורה ומצוות, שכן אל״ף (alef) ות״ו (tav) הן בחינת אותיות התורה, מאל״ף ועד תי״ו.
על כך אומר דוד: ״כי אתה נרי הוי׳״. את המילה אתה (atah), ״אתה״, קוראים לפי אותיותיה: מאל״ף ועד תי״ו — כל אותיות התורה — וגם ה׳. לכן תורה ומצוות הן הנר שמאיר את הנשמה, בניגוד לפסוק הראשון, שבו הנשמה היא נרו של ה׳.
הפסקה מסבירה מדוע נדרש הפסוק השני: התבוננות לבדה אינה יכולה להוליד אהבה של מסירות נפש, ולכן הנשמה זקוקה לאור של תורה ומצוות — ה״אתה״ שהוא הנר שלה.
מראי מקומות
- 1כי אתה נרי הוי״ה · II Samuel 22:29
18וה׳ הוא בחי׳ המצות. ועי״ז וה׳ יגיה חשכי שיש חשך המחשיך ומונע מלהאיר אור האהבה לה׳ הגם שיתבונן שכך יאתה. והוא חשך הגוף ונפש החיונית המלבישים את נפש האלקית.
והה״א היא בחינת המצוות. ועל ידי כך מתקיים ״וה׳ יגיה חשכי״: יש חושך שמחשיך ומונע מאור האהבה לה׳ להאיר, אף שהוא מתבונן שכך ראוי. וזהו חושך הגוף והנפש החיונית, המלבישים את הנפש האלקית.
הה״א שבמילה ״אתה״ מייצגת את המצוות, והפסוק ממשיך: ״וה׳ יגיה חשכי״. באמצעות התורה והמצוות ה׳ מאיר את הנשמה. החושך הוא הגוף והנפש החיונית, העוטפים את הנפש האלקית ומונעים מאור האהבה להאיר, גם כשהאדם מבין שעליו לאהוב את ה׳.
וצ״ל תחלה סומוע״ט [סור מרע ועשה טוב] ע״י שיהי׳ [שיהיה] ממארי דחושבנא1 ממעשים ודבורים ומחשבו׳ [ומחשבות] אשר לא לה׳ המה כל ימי חיי הבלו כל חד לפום מאי דידע בנפשו נגעי לבבו
תחילה צריך לקיים ״סור מרע ועשה טוב״, על ידי שיהיה אחד מ״מארי דחושבנא״, [ויערוך חשבון על] המעשים, הדיבורים והמחשבות שלא נעשו לשם ה׳, במשך כל ימי חייו, שהם חיי הבל; כל אחד לפי מה שהוא מכיר בנפשו, ״נגעי לבבו״,
תחילה באים ״סור מרע ועשה טוב״ (תהילים לד, טו): על האדם להיות אחד מ״מארי דחושבנא״, ולערוך חשבון כן ומדויק על כל מעשה, דיבור ומחשבה שלא נעשו לשם ה׳; כל אחד מכיר בנפשו את ״נגעי לבבו״. התניא, פרק כ״ט, שאליו מפנה הערת קה״ת, נותן אותה עצה: כשהלב נותר קהה אף שהשכל מבין את גדולת ה׳, יש להכניע את הגסות שמחשיכה את אור הנשמה באמצעות קביעת זמנים לחשבון זה.
שהם המונעים ומעכבים את אור האהבה כי כל איש אשר בו מום לא יקרב לחם אלקיו לא יגש להקריב2 כו׳.
שהם המונעים ומעכבים את אור האהבה. שהרי ״כל איש אשר בו מום לא יקרב לחם אלקיו לא יגש להקריב כו׳״.
פגמים אלה מונעים את אור האהבה ומעכבים אותו. התורה אומרת: ״כל איש אשר בו מום לא יקרב לחם אלקיו לא יגש להקריב כו׳״; כך גם נשמה שיש בה פגם אינה יכולה להתקרב. אדמו״ר האמצעי מוסיף בהערות קה״ת שפגם רוחני יכול להיות אפילו פגם קל ביותר בעין או באוזן, כלומר, במה שאדם רואה ושומע.
הפסקה מסבירה מהו החושך החוסם את האהבה לה׳ ומהו התיקון לו: חשבון מדוקדק של המעשים, הדיבורים והמחשבות, שכן ״מום״ מונע מן הנשמה להתקרב.
התניא, פרק כ״ט, מציע את אותו תיקון ללב שנותר קהה: יש להכניע את גסות הקליפה באמצעות קביעת זמנים להתבוננות בפגמים. אדמו״ר האמצעי מסביר בהערות שגם פגם רוחני עשוי להיות פגם קל ביותר בעין או באוזן, במה שאדם רואה ושומע.
מראי מקומות
- 1שו״ה וצ״ל — ממארי דחושבנא · Tanya, Likkutei Amarim 29:15
- 2כי כל איש אשר בו מום . . לחם אלקיו לא יגש להקריב · Leviticus 21:18
כפי שנאמר, ״ותמימים ינחלו טוב״, ו״אין טוב כו׳״. לא כך הוא אצל בעלי מום, שכן בעלי מום [בעלי חיים] פסולים לגבי המזבח.
הפסוק אומר ״ותמימים ינחלו טוב״, והמשנה אומרת שהטוב האמיתי היחיד הוא התורה. אפשר להקריב על המזבח בעל חיים שאין בו מום, אך בעל חיים בעל מום פסול למזבח.
ואף אם עלו ע״ג [על גבי] מזבח מורידין אותן. וכשם שהוא בקרבנות כך הוא בכל אשר יקריב נפשו לה׳ כל איש אשר בו מום לא יוכל ליקרב בק״ש [בקריאת שמע] להיות לו מס״נ [מסירות נפש] באמת
ואפילו אם הועלו על גבי המזבח, מורידים אותם. וכשם שהדבר כך בקרבנות, כך גם אצל כל מי שמקריב את נפשו לה׳: כל אדם שיש בו מום אינו יכול להתקרב בקריאת שמע כדי שתהיה לו מסירות נפש אמיתית.
קרבן בעל מום שהונח על המזבח מורידים אותו. כך גם אצל אדם שמנסה להקריב את נפשו לה׳ בקריאת שמע: אם יש בו פגם, הוא אינו יכול להתקרב למסירות נפש אמיתית.
ומורידים אותו מלמעלה ומפילים אותו למטה3 עד אשר ישוב אל4 ה׳ וירחמהו כו׳. ואז נותנים לו סיוע מלמעלה להיות מעורר את האהבה לה׳ בק״ש [בקריאת שמע].
מורידים אותו מלמעלה ומשליכים אותו למטה, עד ש״ישוב אל ה׳ וירחמהו כו׳״. ואז נותנים לו סיוע מלמעלה כדי לעורר את האהבה לה׳ בקריאת שמע.
כשהוא מנסה לעלות, דוחפים אותו שוב למטה; אדמו״ר האמצעי מסביר בהערות קה״ת שהנשמה מושלכת למטה כשהיא עולה בתפילה, כדי שלא תוכל להתקרב באהבה וביראה של רצוא ושוב. הדבר נמשך עד שהוא שב לה׳ בתשובה וה׳ מרחם עליו; ואז נותנים לו סיוע מלמעלה לעורר את אהבתו בקריאת שמע.
הפסקה מחילה את דין הקרבנות בעלי המום על התפילה: נשמה שיש בה פגמים מעוכבת מלהגיע למסירות נפש אמיתית עד שתעשה תשובה, ולאחר מכן מסייעים לה מלמעלה.
אדמו״ר האמצעי מסביר בהערות שה״השלכה למטה״ פירושה שהנשמה נדחפת לאחור כשהיא עולה בתפילה, כך שאינה יכולה להתקרב לה׳ באהבה וביראה של רצוא ושוב עד שתעשה תשובה.
מראי מקומות
- 1ותמימים ינחלו טוב, ואין טוב · Proverbs 28:10
- 2ואין טוב · Pirkei Avot 6:3
- 3שו״ה מס״נ — ומפילים אותו למטה · במאמרי אדה״א ע׳ שמב ”היינו שמפילים ומשפילי׳ את הנשמה בעלותה למעלה בתפלה לבלתי תוכל להתקרב לה׳ לעולם באוי״ר דרו״ש”.
- 4ישוב אל ה׳ וירחמהו · Isaiah 55:7
20והנה בחי׳ זו נק׳ בת בחי׳ מקבל שאין נפשו בטילה לה׳ במס״נ [במסירות נפש] בטבע1 עד אשר יערה עלי׳ [עליה] רוח ממרום2 ועז״נ [ועל זה נאמר] שמעי בת וראי3 והטי אזנך ושכחי עמך ובית אביך.
כעת, בחינה זו נקראת ״בת״ — בחינה של מקבל: מי שנפשו אינה בטלה לה׳ בטבעה במסירות נפש, עד אשר יערה עליה רוח ממרום. ועל כך נאמר: ״שמעי בת וראי והטי אזנך ושכחי עמך ובית אביך״.
זוהי הדרגה הראשונה, הנקראת ״בת״: מי שמקבל. נפשו אינה מוכנה מטבעה למסירות נפש עד שרוח נשפכת עליו מלמעלה; ועליו נאמר בפסוק: ״שמעי בת... ושכחי עמך ובית אביך״.
פי׳ עמך ובית אביך. היינו מה שהורגלת בו ונמשכת אחריהם בהבלי העולם. עכ״פ [על כל פנים] שכחי לפנות דעתך לקבל ע״ע [על עצמו / על עצמך] עומ״ש [עול מלכות שמים] שצריך להיות4 כלי לקבל את אור האהבה הבאה מלמעלה.
פירוש ״עמך ובית אביך״ הוא מה שהתרגלת אליו ונמשכת אחריו בהבלי העולם. לכל הפחות, שכחי [אותם], כדי לפנות את דעתך ולקבל על עצמך עול מלכות שמים, שהרי עליך להיות כלי לקבל את אור האהבה שבאה מלמעלה.
״עמך ובית אביך״ הם ההרגלים בענייני העולם שאדם התרגל אליהם. לכל הפחות עליו לשכוח אותם במידה מספקת כדי לקבל עליו את עול מלכות שמים, וכך להיות כלי לאהבה שבאה מלמעלה.
הפסקה מגדירה את ה״בת״ כאדם שאינו יכול להגיע למסירות נפש בכוחות עצמו, ותפקידו לפנות את דעתו ולקבל עליו את עול מלכות שמים, כדי שיוכל לקבל אהבה מלמעלה.
מראי מקומות
- 1שו״ה בחי׳ מקבל — בטבע · בבוך 633. בטבעה.
- 2עד אשר יערה עלי׳ רוח ממרום · Isaiah 32:15
- 3שמעי בת וראי · Psalms 45:11
- 4שו״ה להיות — והנה בחי׳ זו נק׳ בת · קטע מכאן ומהביאור מובא באוה״ת פ׳ בא ע׳ רנח.
21ואזי ויתאו המלך יפיך. יופי ההארה שיאיר את האהבה שהיא בחי׳ נר כנ״ל. ועז״נ [ועל זה נאמר] תתן אמת ליעקב.1
ואז ״ויתאו המלך יפיך״: יופייה של ההארה שתאיר את האהבה, שהיא בחינת נר, כנזכר לעיל. ועל כך נאמר ״תתן אמת ליעקב״.
כאשר המקבל נעשה כלי, ״ויתאו המלך יפיך״: היופי הוא האור שמצית את אהבתו, ה״נר״ שלו. עליו אומר מיכה ״תתן אמת ליעקב״ — אמת הניתנת במתנה.
כי נש״י [נשמות ישראל] הם ב׳ בחי׳ יעקב וישראל. ישראל הוא בחי׳ כי שרית ותוכל2 שכבר גבר ונצח המלחמה
נשמות ישראל הן משתי בחינות: יעקב וישראל. ישראל הוא בחינת ״כי שרית ותוכל״: הוא כבר התגבר וניצח במאבק.
יש שני סוגים של נשמות יהודיות, הנקראים יעקב וישראל. ישראל, הנקרא על שם ״כי שרית ותוכל״, כבר ניצח במאבק הפנימי.
משא״כ יעקב יו״ד עקב דהיינו שירד מטה3 בבחי׳ עקב אלא שיש לו בחי׳ יו״ד בראשו שאליו יומשך ממטה למעלה.
יעקב, לעומת זאת, הוא יו״ד עקב (יו״ד, עקב): כלומר, הוא ירד למטה לבחינת עקב, אלא שיש לו בחינת יו״ד בראשו, שאליה יימשך מלמטה למעלה.
השם יעקב נדרש כיו״ד עקב, כלומר יו״ד ועקב: הוא נמצא במקום נמוך, בבחינת עקב, אך בראשו יש יו״ד — נקודה של אלוקיות — שמושכת אותו כלפי מעלה.
ועדיין אין לו בחי׳ אמת בנפשו בטבע ממש. רק שה׳ יתן אמת ע״י סיוע מלמעלה.
ועדיין אין לו את בחינת האמת בנפשו מטבעו ממש; אלא שה׳ ייתן לו אמת בסיוע מלמעלה.
ליעקב עדיין אין אמת בטבע נפשו; ה׳ נותן לו אותה כסיוע מלמעלה. בלקוטי תורה, שמיני עצרת (83b), מסביר אדמו״ר הזקן את הפסוק באותו אופן: היו״ד של יעקב היא הצמצום שירד עד ל״עקב״, וה׳ נותן אמת כדי שגם שם תתגלה אמיתתו.
וחסד לאברהם פי׳ שיהיה בחי׳ אברהם הוא בחי׳ האהבה שהיא באה בתורת חסד מלמעלה. וכ״ז [וכל זה] הוא מימי קדם מבחי׳ תשובה שקדמה לעולם:4
״וחסד לאברהם״ פירושו שבחינת אברהם — בחינת האהבה — באה כמתנת חסד מלמעלה. וכל זה הוא ״מימי קדם״, מבחינת ״תשובה שקדמה לעולם״.
״וחסד לאברהם״ פירושו שגם האהבה, מידתו של אברהם, באה אליו כמתנה מלמעלה. כל זה נמשך ״מימי קדם״, מבחינת התשובה שקדמה לעולם ויכולה להגיע מעבר למצבו הנוכחי של האדם.
הפסקה מסבירה כיצד ה״בת״ מקבלת: כשהוא בבחינת יעקב, שעדיין לא ניצח במאבק, ניתנות לו מלמעלה אמת ואהבה בכוח התשובה.
בלקוטי תורה, שמיני עצרת (83b), מסביר אדמו״ר הזקן את ״תתן אמת ליעקב״ כפי שהוסבר כאן, דרך יעקב כיו״ד עקב, ומוסיף שמן האמת הזאת נמשכת ״וחסד לאברהם״ — המצוות.
מראי מקומות
- 1תתן אמת ליעקב · Micah 7:20
- 2כי שרית ותוכל · Genesis 32:29
- 3שו״ה המלחמה — שירד מטה · בבוך 633: שירד מטה מטה.
- 4תשובה שקדמה לעולם · Pesachim 54a:8–9
האחות: בעלי התורה ¶22–25
22וביאור ענין אחותי. הוא בחי׳ ומדרגת מארי תורה שתורתם אומנתם כי במעלת התורה איתא במדרש מצינו שויתר הקב״ה על ג״ע [גילוי עריות] וש״ד [ושפיכות דמים].1 ולא ויתר על בטול תורה.
הביאור בעניין ״אחותי״ הוא שזו בחינתם ומדרגתם של בעלי התורה, שתורתם אומנותם. שכן, על מעלתה של התורה נאמר במדרש: ״מצינו שויתר הקב״ה על ג״ע וש״ד. ולא ויתר על בטול תורה״.
השם השני, ״אחותי״, מציין את מדרגתם של בעלי התורה, שכל עיסוקם הוא בתורה. המדרש אומר שהקב״ה ויתר אפילו על עבירות חמורות, כגון גילוי עריות ושפיכות דמים, אך לא ויתר על ביטול תורה.
והענין כי הנה עסק התורה הוא המשכת דירתו ית׳ בתחתונים
העניין הוא שהעיסוק בתורה הוא המשכת דירתו ית׳ בתחתונים.
לימוד התורה מרכזי כל כך משום שהוא ממשיך את דירתו של ה׳ בתחתונים.
כי כל עניני התורה אסור ומותר. כשר ופסול. טמא וטהור. הוא רק הבדלה לו, דבין טוב לרע. וכמ״ש להבדיל בין החיה2 הנאכלת ובין כו׳.
שכן כל ענייני התורה — אסור ומותר, כשר ופסול, טמא וטהור — אינם אלא הבחנה בין טוב לרע, וכמו שכתוב: ״להבדיל בין החיה הנאכלת ובין כו׳״.
כל עניין בהלכה, אסור ומותר, כשר ופסול, טמא וטהור, מבטא הבחנה, וכל פסיקה כזאת מפרידה בין טוב לרע. הפסוק החותם את דיני בעלי החיים הכשרים, ״להבדיל בין החיה הנאכלת ובין כו׳״, מבטא עיקרון זה.
הפסקה מציגה את ״אחותי״, מדרגת בעלי התורה, ומבארת את מעלת התורה: דיניה מבדילים בין טוב לרע, ובכך ממשיכים את דירתו של ה׳ למטה.
המדרש המצוטט מובא בפתיחות (פתיחתא) לאיכה רבה, והערת קה״ת מפנה את הקורא לאור התורה, ואתחנן, לדיון נרחב בנושא.
מראי מקומות
- 1שויתר הקב״ה על ג״ע וש״ד · פתיחתא דאיכ״ר ב. ראה בארוכה באוה״ת פ׳ ואתחנן ע׳ רמו.
- 2להבדיל בין החי׳ · Leviticus 11:47
והנה כתוב: ״בי מלכים ימלכו״, ואמרו: ״מתניתין מלכתא״ — המשנה היא מלכה, שכן היא כמו מלך המצווה לעשות כך וכך וכו׳, כפי שנתבאר במקום אחר.
התורה אומרת: ״בי מלכים ימלכו״, וחכמים אומרים: ״מתניתין מלכתא״. להלכה יש סמכות מלכותית: כמו מלך, היא מצווה מה צריך לעשות. בתורה אור, שמות (49b), אדמו״ר הזקן מסביר מדוע המשנה נמשלה למלכה: היא מלאכת הבירור שבחכמה, המפרידה בין טמא לטהור ובין אסור למותר.
והנה כתיב אם תגביה כנשר3 כו׳. משם אורידך נאם ה׳ שנאם ה׳ ודבורו הוא המוריד ומשפיל הקליפות וס״א [וסטרא אחרא] למטה ויתפרדו כל פועלי און.4
והנה כתוב: ״אם תגביה כנשר״ וכו׳, ״משם אורידך נאם ה׳״: האמירה של הוי׳ ודיבורו הם שמורידים ומשפילים את הקליפות ואת הסטרא אחרא למטה, ו״ויתפרדו כל פועלי און״.
בדברי עובדיה ה׳ אומר לאדום הגאה: ״אם תגביה כנשר״ וכו׳, ״משם אורידך נאם ה׳״. דבר ה׳ הוא שמפיל למטה את הקליפות ואת הסטרא אחרא, הכוחות המתנגדים לקדושה.
וכך האדם ע״י עסקו בתורה. ומבדיל בין איסור והיתר.5 ובין כשר לפסול כנ״ל. הנה הוא מוריד האיסור והפסול ומדחהו למטה ע״י דבר ה׳ אשר בפיו זו דבר הלכה6
וכך גם האדם, באמצעות עיסוקו בתורה: הוא מבחין בין אסור למותר ובין כשר לפסול, כנ״ל; בכך הוא מוריד את האסור ואת הפסול ודוחה אותם למטה, באמצעות ״דבר ה׳״ שבפיו — ״זו דבר הלכה״.
אדם הלומד תורה עושה אותו דבר: כשהוא פוסק מה אסור ומה מותר, מה כשר ומה פסול, הוא דוחה את האסור ואת הפסול למטה ומרחיק אותם. הוא עושה זאת באמצעות ״דבר ה׳״ שבפיו, שעליו אמרו חז״ל: ״זו דבר הלכה״.
נתקיים בו ועל ידו משם אורידך נאם ה׳ ולכן נק׳ ישראל אחים וריעים להקב״ה. וכמ״ש להנחיל אוהבי יש.7 למען אחי וריעי8 כו׳:
[כך] מתקיים בו ועל ידו: ״משם אורידך נאם ה׳״. לכן ישראל נקראים אחים ורעים להקדוש ברוך הוא, כמו שכתוב: ״להנחיל אוהבי יש״ [מציאות], ו״למען אחי וריעי״ וכו׳.
כך הפסוק ״משם אורידך נאם ה׳״ מתקיים באמצעות האדם עצמו. מכיוון שבאופן זה הוא עושה את העבודה שה׳ עצמו עושה, ישראל נקראים ״אחים וריעים להקב״ה״.
הפסקה מסבירה מדוע בעלי התורה נקראים ״אחות״: באמצעות פסיקת הלכה הם עושים את עבודתו של ה׳ עצמו בהכנעת הרע, וכך נעשים אחיו ורעיו.
מראי מקומות
- 1בי מלכים ימלכו · Proverbs 8:15
- 2מתניתין מלכתא · Beitzah 28b:14–15
- 3אם תגבי׳ כנשר · Obadiah 1:4
- 4ויתפרדו כל פועלי און · Psalms 92:10
- 5שו״ה בתורה — בין איסור והיתר · בבוך 633: בין היתר לאיסור.
- 6דבר ה׳ אשר בפיו זו דבר הלכה · Shabbat 138b:11–12
- 7להנחיל אוהבי יש · Proverbs 8:21
- 8למען אחי ורעי · Psalms 122:8
וזהו ״הקל קול יעקב והידים ידי עשו״: בזמן ש״הקל קול יעקב״, אין ידי עשו שולטות בו.
את דברי יצחק, ״הקל קול יעקב והידים ידי עשו״, חז״ל דורשים כך: כשנשמע קולו של יעקב בלימוד התורה, אין ידי עשו יכולות לשלוט בו.
כי אין יניקה לחיצונים מאחר שמבדילים ומבררים. והיינו בזמן שהקל קול. פי׳ שהקול עליון הוא דבר ה׳ מתחבר בקול שלמטה
כי אין לחיצונים יניקה, מאחר ש[האדם] מפריד ומברר. וזהו ״בזמן שהקל קול״: כלומר, הקול העליון, שהוא דבר ה׳, מתחבר לקול שלמטה,
הטעם הוא שלימוד התורה מפריד ומברר את הטוב מן הרע, ולכן לכוחות החיצוניים של הקליפה אין ממה לקבל חיות. בפסוק מופיעה המילה ״קול״ פעמיים: הקול שלמעלה, דבר ה׳, מתחבר לקול שלמטה, קולו של האדם בלימודו.
כך שמתקיים הכתוב ״ואשים דברי בפיך״, וכן נאמר ״ודברי אשר שמתי בפיך״ — ״דברי ממש״. כי אז זו בחינת ״מתניתין מלכתא״ (המשנה היא מלכה).
זהו פירוש דברי ישעיהו, ״ודברי אשר שמתי בפיך״: הדברים שהאדם אומר בלימוד התורה הם ממש דבריו של ה׳. אז ההלכה היא בעלת תוקף מלכותי, בבחינת ״מתניתין מלכתא״ (המשנה היא מלכה).
הפסקה מראה כיצד לימוד התורה שולל את כוחו של הרע: כשהאדם לומד, דבר ה׳ עצמו מדבר באמצעות קולו ומפריד בין הטוב לרע.
הפסוק אומר ״הקל קול״; המאמר מפרש את הכפילות כחיבור הקול העליון לקול שלמטה.
מראי מקומות
- 1הקל קול יעקב · Genesis 27:22
- 2ואשים דברי בפיך · Isaiah 51:16
- 3ודברי אשר שמתי בפיך · Isaiah 59:21
25ובחי׳ זו נק׳ אחותי רעיתי יונתי תמתי.1 א״ת [אל תקרי] תמתי אלא תאומתי23 שנעשו בחי׳ אחים תאומים ממש כביכול.
בחינה זו נקראת ״אחותי רעיתי יונתי תמתי״. ״א״ת תמתי אלא תאומתי״: הם נעשים, כביכול, אחים תאומים ממש.
בחינה זו נקראת ״אחותי רעיתי יונתי תמתי״, והמדרש מפרש את תמתי, במשמעות שלי התמימה, כתאומתי, במשמעות התאומה שלי. באמצעות התורה, ישראל וה׳ נעשים, כביכול, תאומים.
אך כל האומר אין לי אלא תורה4 אפי׳ [אפילו] תורה אין לו. כי מעלת התורה היא משום דאורייתא וקוב״ה [וקודשא בריך הוא] כולא חד.5
אולם, ״כל האומר אין לי אלא תורה אפי' תורה אין לו״. מעלתה של התורה היא משום ש״דאורייתא וקוב״ה כולא חד״.
עם זאת, אין די בתורה לבדה: ״כל האומר אין לי אלא תורה אפי' תורה אין לו״. מעלת התורה נובעת מכך ש״דאורייתא וקוב״ה כולא חד״. בתורה אור, וארא (57c), מסביר אדמו״ר הזקן שהמונח ״קוב״ה״ שבמאמר זה מכוון לה׳ עצמו, הקדוש והמובדל מן העולמות, הנוכח בתורה. לכן יש להתקשר גם לה׳ עצמו, כפי שמוסבר בפסקה הבאה.
הפסקה מתארת את קרבתם של חכמי התורה לה׳ כקרבת אחים תאומים, ומזהירה שהתורה אינה שלמה בלי התקשרות לה׳ עצמו.
המקבילה ב־תורה אור, וארא, מסבירה את ״דאורייתא וקוב״ה כולא חד״ בכך שה׳ עצמו, הקדוש והמובדל מן העולמות, נוכח בתורה ובמצוותיה.
מראי מקומות
- 1אחותי רעיתי יונתי תמתי · Song of Songs 5:2
- 2א״ת תמתי אלא תאומתי · שה״ש רבה ע״פ אני ישנה.
- 3א״ת תמתי אלא תאומתי · Shir HaShirim Rabbah 5:2:2
- 4כל האומר אין לי אלא תורה · Yevamot 109b:4–5
- 5דאורייתא וקב״ה כולא חד · נסמן לקמן נז, ג.
האם: תורה עם מסירות נפש ¶26–27
וגם באדם צריכה להיות מסירות נפש ב״אחד״, שממנו מקור התורה, [ועליו] להיות בעל רצון אחד בלבד וכו׳, כנ״ל.
גם מי שעוסק בתורה זקוק למסירות הנפש של קריאת שמע: למסור את עצמו באמירת ״אחד״ ולהיות בעל רצון אחד בלבד. משם נובעת התורה. הערת קה״ת מביאה מקורות למסירות הנפש באמירת ״אחד״: שו״ת הרשב״א, הב״ח על הטור ובפרי עץ חיים.
שעי״ז הוא ממשיך גילוי התורה שמשם מקור חוצבה ושרשה דאורייתא מחכ׳ [מחכמה] נפקת. וכתיב ויקם עדות ביעקב2 ותורה שם בישראל. פי׳ כי הנה יש ב׳ בחי׳ ישראל ויעקב.3
באמצעות זאת הוא ממשיך את גילוי התורה, שהרי משם מקור חציבתה ושורשה: ״דאורייתא מחכ' נפקת״. ונאמר: ״ויקם עדות ביעקב ותורה שם בישראל״. פירוש הדבר הוא שיש שתי בחינות: ישראל ויעקב.
באמצעות מסירות נפש זו הוא ממשיך את גילוי התורה משורשה, שהרי ״דאורייתא מחכ' נפקת״, וחכמה היא המקום שאליו מגיע ביטול הנפש. הפסוק ״ויקם עדות ביעקב ותורה שם בישראל״ מציג שתי בחינות בתורה, המקבילות ליעקב ולישראל.
הפסקה מוסיפה שלימוד התורה צריך להיות מלווה במסירות נפש בקריאת שמע, שבאמצעותה מתגלה התורה משורשה, ומציגה את שתי הבחינות יעקב וישראל שבתורה.
הערות קה״ת מציינות שמנהג מסירות הנפש באמירת ״אחד״ שבקריאת שמע מקורו בשו״ת הרשב״א, בב״ח על הטור ובפרי עץ חיים.
מראי מקומות
- 1למס״נ באחד · ראה שו״ת הרשב״א ח״ה תשובה נה. ב״ח טוא״ח רסס״א. פע״ח שער הק״ש פי״ב.
- 2ויקם עדות ביעקב · Psalms 78:5
- 3דאורייתא מחכמה נפקת · Zohar II, 121a
ובהתאם לכך יש בתורה שתי בחינות: עדות ותורה. מבחינתו של יעקב נמשכת בחינת העדות, ומבחינתו של ישראל נמשכת בחינת התורה.
בתורה יש שתי בחינות: ״עדות״ ו״תורה״. הבחינה הנמוכה יותר, ״עדות״, באה באמצעות יעקב, והבחינה הגבוהה יותר, ״תורה״, באמצעות ישראל.
וכמו שכתוב: ״ועשיתם אתם״ — ״אתם״ כתיב [כדי שאפשר יהיה לקרוא זאת] . וכתוב: ״אשר יעשה אתם האדם״. כלומר, באמצעות האדם נמשכת בחינת תורה ומצוות.
חז״ל דורשים את ״ועשיתם אתם״ כאילו נאמר ״אתם״ — אתם תעשו את עצמכם. גם הפסוק על ״אשר יעשה אתם האדם״ מלמד אותו רעיון. באמצעות האדם נמשכות התורה והמצוות אל העולם.
והיינו ע״י מס״נ [מסירות נפש] באחד שאז כל הנשמה תהלל6 יה כו׳ כנ״ל. ובחי׳ זו נקראת אמי שהוא בחי׳ אם הבנים.7
כלומר, באמצעות מסירות נפש ב״אחד״, שאז ״כל הנשמה תהלל יה״ וכו׳, כפי שהוסבר לעיל. בחינה זו נקראת ״אמי״, והיא בחינת ״אם הבנים״.
הדבר נעשה באמצעות מסירות נפש ב״אחד״, כאשר הנשמה נעשית נר, כפי שהוסבר לעיל. בחינה זו נקראת ״אמי״, כמו ״אם הבנים״ — הגבוהה מבין שלושת השמות.
שהיא היא המוליד הגילוי אלקות אוא״ס [אור אין סוף] ב״ה בג״ע [בגן עדן] ותענוג הנשמות זו תורה ועבודה כו׳. ולע״ל [ולעתיד לבוא] כתיב רני ושמחי בת8 כו׳. שבחי׳ בת תעלה ביתר שאת910 כנ״ל. ולהיות אשת חיל עט״ב [עטרת בעלה]11 כו׳12 כמ״ש במ״א:13
היא שמולידה את גילוי האלוקות, אור אין סוף ברוך הוא, בגן עדן, ואת תענוג הנשמות; זו תורה ועבודה וכו׳. ועל העתיד לבוא כתוב: ״רני ושמחי בת״ וכו׳: בחינת ״בת״ תעלה ״ביתר שאת״, כפי שהוסבר לעיל, ותהיה ״אשת חיל, עטרת בעלה״ וכו׳, כפי שמוסבר במקום אחר.
ה״אם״ מולידה את גילוי האלוקות בגן עדן ואת תענוג הנשמות באמצעות התורה והעבודה. לעתיד לבוא תעלה ה״בת״ למדרגה גבוהה עוד יותר, כפי שמבטיחה ההפטרה, והיא תהיה ״אשת חיל, עטרת בעלה״. לקוטי תורה, פרשת שלח (לח, ג), מצטט שורות אלה ומסביר שה״בת״ היא ירושלים של מטה ו״אמי״ היא ירושלים של מעלה; אל העליונה מגיעים רק באמצעות התחתונה, וה״בת״ עולה באמצעות המצוות שנעשות במעשה גשמי.
הפסקה משלימה את שלושת השמות: מסירות הנפש שממשיכה את התורה והמצוות היא בחינת ה״אם״, ולעתיד לבוא תתרומם גם ה״בת״ מעל הכול.
אור התורה, המצוטט בהערות, מסביר שה״בת״ עצמה תהיה לכתר של בעלה, ז״א, ואף תעלה למעלה מבינה, שעליה נאמר ״בעטרה שעטרה לו אמו״.
מראי מקומות
- 1ומבחי׳ ישראל נמשך בחי׳ תורה · ראה אוה״ת לך לך עג, ב.
- 2ועשיתם אתם · Leviticus 26:3
- 3ועשיתם אתם אתם כתיב · Leviticus 22:31
- 4אשר יעשה אתם האדם · Leviticus 18:5
- 5כי ע״י האדם נמשך בחי׳ תומ״צ · ראה ד״ה רני ושמחי תשכ״ז (סה״מ מלוקט ח״ד) ע׳ רפג סעי׳ ב הערה 11.
- 6כל הנשמה תהלל י״ה · Psalms 150:6
- 7אם הבנים · Psalms 113:9
- 8רני ושמחי בת · Zechariah 2:14
- 9שבחי׳ בת תעלה ביתר שאת · ע׳ לקו״ת שלח לח, ג. ובביאורי הזהר להצ״צ כרך א פ׳ שלח ע׳ קעא. תל. ובאוה״ת פ׳ חיי שרה קכו, א. שמות כרך ז׳ ע׳ ב׳תקא. נ״ך ע׳ רסה.
- 10ביתר שאת · Genesis 49:3
- 11אשת חיל עט״ב · Proverbs 12:4
- 12ולהיות אשת חיל עט״ב כו׳ · מובא באוה״ת נ״ך כרך ב ע׳ תשסד ושם מציין לכאן ומוסיף ”שהיא עצמה נעשה עטרה וכתר לבעלה שהוא ז״א ולמעלה מבחי׳ בינה שעליה נאמר בעטרה שעטרה לו אמו ולא שהיא עצמה העטרה”.
- 13כמ״ש במ״א · ע׳ באוה״ת פ׳ ראה ע׳ תרעג ואילך.
סיימת את המאמר?
סמן אותו כנלמד. הוא נספר לשבוע ולסיום של השנה.
בעבודה
אדם אינו יכול להגיע לאהבת ה׳ אמיתית באמצעות הבנה בלבד. תחילה עליו לערוך חשבון נפש כן על מעשיו, דיבוריו ומחשבותיו שלא היו לשם ה׳, ולכל הפחות להניח את הרגליו הגשמיים ולקבל עליו עול מלכות שמים; לאחר מכן למסור את רצונו לה׳ בקריאת שמע, ולחזור משם לתורה ולהלכה. גם לימוד התורה שלו צריך להיות מאוחד עם מסירות נפש על ״אחד״, שכן ״כל האומר אין לו אלא תורה אפילו תורה אין לו״.
שאלות לשיחה
- מדוע הנשמה נקראת ״נר ה׳״, ואילו ה׳ נקרא נר הנשמה, ולמי מתייחס כל אחד מהפסוקים?
- איך הנשימה ופעימות הלב ממחישות רצוא ושוב בעבודת ה׳?
- מדוע התבוננות לבדה אינה יכולה לעורר אהבת ה׳, ומה, לפי המאמר, מסיר את ה״חושך״ המעכב אותה?
- איך הכרעה מה אסור ומה מותר מפילה את הקליפות, ומדוע הדבר הופך את ישראל ל״תאומים״ של ה׳?
- מדוע תורה ללא מסירות נפש על ״אחד״ אינה מספיקה, ומדוע נקרא האיחוד ביניהן ״אם״?