ביאור על הנ״ל

כותרת זו מציינת שמאמר זה הוא ביאור, כלומר הסבר החוזר אל המאמר שקדם לו בתורה אור, שבו נדרש הפסוק ״מגביהי לשבת״. הביאור מעמיק בנושאים שנידונו במאמר ההוא.

הביאור מבקש להסביר את הדיון הקודם בפסוק ״המגביהי לשבת״ (תהילים קיג, ה), והוא פותח בשתי הקדמות. הראשונה מובאת מן הפרדס, ספר קבלה קלאסי, העוסק בשאלה מדוע אפשר להפיק שמן מכל חומר.

אפשר להפיק שמן מכל דבר, כפי שעושים בהכנת תרופות, מפני שכתוב בתהילים שה׳ עשה את הכול ״בחכמה״. לכן החכמה מלובשת בכל נברא, והשמן — העושר הנסתר שאפשר להוציא מן החומר — מסמל את החכמה הזאת.

הזוהר מקשר בין היין לבינה ובין השמן לחכמה. משום כך האישה ה״חכמה״ ששלח יואב הגיעה מתקוע, עיר שהמשנה מציינת כראשונה במעלה לעניין השמן: החכמה והשמן קשורים זה בזה.

השמנים המעולים, ״השמן הטוב״ ושמן המשחה של המשכן, נובעים מחכמת הקדושה שבעשר הספירות העליונות. תהילים מתאר את ״השמן הטוב״ היורד על ״זקן אהרן״ — דימוי לחכמה קדושה הזורמת כלפי מטה.

הזוהר בפרשות ויקרא ואמור מובא כמקור לכך. כל שאר השמנים באים מנוגה, התחום ה״מאיר״ שאינו קדוש לחלוטין ואינו רע לחלוטין, והחכמה שבנוגה היא השכל האנושי הרגיל.

ההקדמה השנייה מסבירה את המילים ״ותורה אור״ (משלי ו, כג). כאן ״אור אין סוף״ פירושו מלכות דאין סוף, הבחינה שבה התרחש הצמצום המתואר בראשית ספר עץ חיים: האור הסתלק והותיר ״מקום פנוי״, שבו יכלו להתהוות עולמות מוגבלים. אדמו״ר הזקן מדגיש שהצמצום כולו התרחש באור בלבד.

הצמצום הוא באור בלבד, ולא בעצמותו של ה׳. מטרתו היא שהאדם, בעבודתו את ה׳ בעולם שהצמצום אפשר את קיומו, ימשיך מחדש את מלכות אין סוף לגילוי, כפי שהייתה לפני הבריאה.

המטרה היא שהגילוי למטה יהיה בדיוק כמו האור שלפני הצמצום. אז הצמצום לא יסתיר עוד דבר כלל.

הפסוק של ישעיהו ״אני ראשון ואני אחרון״ נקרא כאן כתיאור של שלבים בגילוי. ״ראשון״ הוא ה׳ כפי שהיה לפני הצמצום, ו״אחרון״ הוא העתיד, כאשר ״ה׳ לבדו יהיה נשגב״.

אדמו״ר הזקן מפרש את ״מבלעדי״ כשלב שבאמצע: העולם הזה, שבו יש צמצום והסתר. גם כאן התכלית היא ״אין לנו מלך אלא אתה״ — ביטול גלוי, שבו דבר אינו מסתיר את ה׳; התורה היא שמביאה לכך.

זהו פירוש ״ותורה אור״: התורה מביאה את גילוי אור אין סוף כפי שהיה לפני הצמצום אל העולם שלאחר הצמצום. הסוגריים מוסיפים שמשום כך המשנה נקראת ״מלכתא״: היא ממשיכה את מלכות אין סוף, את האור שלמעלה מהצמצום.

בתלמוד מסופר שבתקופתו של רב יהודה כל הלימוד היה בנזיקין, הסדר במשנה העוסק בדיני נזקים; המאמר מוסיף שהוא היה פטור מן התפילה. ההסבר נפתח בעיקרון שההשתלשלות היא במהותה הסתר.

בתהילים נאמר שה׳ ״שם חושך כמסתורו״, ואדמו״ר הזקן מיישם זאת להתהוות כתר, הבחינה שלמעלה מן השכל. לעומת זאת, חכמה נקראת אור משום שהיא הגילוי הראשון.

״ראשית חכמה״ מתפרש כאן כ״ראשית הגילוי״. כתר נמצא למעלה מחכמה ואינו מאיר בגלוי, ולכן מצדנו הוא נקרא חושך — משום שאיננו יכולים להשיג אותו.

מובא כאן הזוהר על בראשית. הקורא מופנה גם למאמר על ״שחורה אני״ בשיר השירים, העוסק בתורה שניתנה כאש שחורה על גבי אש לבנה; שם נקראת גם הבחינה שלמעלה מהשגה ״שחורה״.

כתר נקרא חושך גם מסיבה נוספת: הוא מסתיר את אור אין סוף. בדומה לכך, חכמה מסתירה את כתר, שאינו מאיר אלא באמצעות חכמה; כך כל בחינה מכסה את זו שלמעלה ממנה.

קו המידה, הקו שמציב גבולות, נקרא בזוהר ״בוצינא דקרדוניתא״. אדמו״ר הזקן גוזר את השם מן הביטוי התלמודי ״חיטי קרדנייתא״, שלדבריו פירושו עמימות ושחרות: עצם קביעת המידה, באמירה ״חכמה מגיעה רק עד כאן״, היא מעין חושך.

המאמר מתקדם מבחינה לבחינה: ״עד כאן היא בינה״, וכל הבחינות המדודות הללו הן חושך ולא אור. במובן של המאמר, אור הוא הביטול הגלוי, שבו אור אין סוף נוכח למטה בדיוק כפי שהוא למעלה מן הצמצום.

לפני ה׳ עצמו הצמצום אינו מסתיר דבר; הוא קיים רק מנקודת מבטם של העולמות. האמת הנסתרת הזאת מתגלה דווקא באמצעות התורה, כפי שנאמר בפסוקים: ״מגלה עמוקות מני חושך״ ו״ממעמקים קראתיך״.

התורה היא חכמה הנמשכת ממלכות דאין סוף. הסוגריים מזהים את המלכות הזאת עם מוחא סתימאה דעתיק, המדרגה הפנימית של כתר, ומזכירים שמלכות דאדם קדמון, המדרגה הקדמונית שלמעלה מכל העולמות, נעשית כתר לאצילות.

בחכמה שורה אור אין סוף ללא שינוי, כפי שנאמר: ״אני ה׳ לא שניתי״, בלי שום העלם והסתר. ״יהי אור״ שבתורה מתייחס לחכמה, ואילו כתר, שאורו אינו מאיר בגלוי, נקרא אוויר.

רב יהודה, שהיה אדם גדול מאוד, היה יכול להמשיך את הביטול העליון משום שהיה שרוי בעצמו בביטול בעת שאמר קריאת שמע. המאמר מציין שהוא היה פטור מתפילה, אך לא מקריאת שמע.

רב יהודה ביקש להביא את הביטול הזה גם אל דיני נזיקין, ש״ארבעת אבות הנזיקין״ שבהם מייצגים את תחום הקליפות. המטרה היא העתיד שבו ״ה׳ יבלע את המוות לנצח״, בתחיית המתים, כאשר העצמות יחיו מחדש ויתכסו בעור ובשר.

חזון העצמות היבשות של יחזקאל מראה שהקמים בתחיית המתים יהיו גשמיים לגמרי, ובכל זאת ייהנו מזיו השכינה בלי אכילה ושתייה, מפני שהביטול העליון יגיע עד לגשמיות עצמה. לכן אומרים חז״ל שלפני הצדיקים יאמרו ״קדוש״: הקדושה תשרה למטה.

רב יהודה ורבי שמעון בן יוחאי מתוארים כמי ש״תורתם אומנותם״: לימודם היה מתוך ביטול גמור לאור אין סוף. הם לא היו אלה שדיברו את דברי התורה; דבר ה׳ דיבר בפיהם.

המשנה נקראת מלכה משום שיש שתי דרכים ללמוד: כעבד הלומד כדי לדעת מה המלך רוצה ומה גזר, או כמלך שהוא עצמו הגוזר.

משום כך מכנה התורה את משה ״מלך בישורון״. המסקנה מן ההקדמה השנייה היא שלימוד תורה מתוך ביטול ממשיך את אור אין סוף שלמעלה מהצמצום, כך שהוא מתגלה אפילו בעשיה, העולם הנמוך ביותר.

לימודו של רב יהודה בנזיקין נועד להפוך את החושך עצמו לאור. כאן נפתחת סוגריים מרובעים בטקסט העברי, והם נסגרים בסוף פסקה 12; הקטע שבסוגריים מתחיל בהפניה למאמר בפרשת בראשית על ״צאינה וראינה״.

לאחר שהקדמנו את שתי ההקדמות, אפשר להסביר את דימוי הנר. הפתילה היא חוט שהאור שורה עליו, והחוט רומז לצמצום, שעל ידו נמשך אל החלל הפנוי רק קו דק — הקו.

הקו מתפשט אז כדי להאיר במידות מדודות, ולכן הוא נקרא קו המידה. הזוהר על פקודי, הדן בחזונו של יחזקאל על איש ש״ופתיל פשתים בידו וקנה המדה״, מכנה אותו פתיל, מילה הקשורה לפתילה.

הזוהר מבחין בין קנה המידה ובין קו המידה. הקנה מודד את העולם הנסתר, הנקרא ים, כיאה לו, שכן קנה גדל ליד המים.

הפתיל מודד את העולם הגלוי, הנקרא יבשה. כך או כך, הפתילה היא קו המידה — צינור מוגבל.

האור התלוי בפתילה הוא ״תורה אור״ — אור אין סוף שלמעלה מן הצמצום ומכל מידה. הפסוק מאיוב, ״ארוכה מארץ מידה״, מובא כדי לבטא את האור שלמעלה מכל מידה.

במקום אחר מוסבר שזהו הטעם לכך שברכות יעקב באו דווקא באמצעות יצחק. יצחק הוא בחינת הגבורה של עתיק יומין, השורש והמקור של קו המידה עצמו, ולכן ברכה ממנו יכולה להוסיף אור שלמעלה מן המידה.

ברכת יצחק, ״מטל השמים ומשמני הארץ״, נדרשת על מקרא ומשנה. באמצעותם מתווסף אור שלמעלה מכל מידה לאור הבסיסי, שנמשך לפי מידה.

האור נאחז בפתילה בעיקר באמצעות כליית השמן, המסמל את בירור השכל האנושי של קליפת נוגה, כפי שנתבאר בהקדמה הראשונה. הדבר נעשה כאשר השכל נכלל באור שבטל לחלוטין ל״ותורה אור״; הקטע שבסוגריים המרובעים מסתיים כאן.

כעת המאמר עובר לנושא המרכזי שלו: שתי בחינות של נר. הראשונה היא הנשמה עצמה, ״נר ה׳ נשמת אדם״, וכמו בכל נר יש בה אור, פתילה ושמן.

הנר השני הוא המצווה, ככתוב: ״כי נר מצוה ותורה אור״, וגם בו יש אותם שלושה מרכיבים.

״נר הוי׳״ היא הנפש האלקית. הנפש הבהמית אינה נכללת בכך, כיוון שהיא עדיין צריכה בירור, והפסוק אומר ״נר הוי׳״ ולא ״נר אלקים״.

הנפש האלקית אינה זקוקה לתיקון לעצמה, כפי שנאמר בתניא בשם עץ חיים. היא הפתילה שממשיכה את האור — הביטול העליון של מלכות דאין סוף, שבה מתחיל הקו, לפני שהוא מתלבש בעשר ספירות דאצילות, שורש הנפש האלקית.

הנפש האלקית נקראת גם פתילה, ככתוב: ״יעקב חבל נחלתו״. באמצעותה נמשכים האור והביטול, עד שהשמן — השכל האנושי שבנפש השכלית של נוגה — נמשך אחר הפתילה, כשם שהשמן עולה בפתילה.

השמן העולה בפתילה הוא שנשרף ונכלה עד שהוא נעשה אש טהורה; הוא הדלק האמיתי של הלהבה. הפתילה אינה נהפכת לאש באותו אופן.

לשמן, שמסמל את קליפת נוגה, יש כוח זה יותר מאשר לנפש האלקית, הפתילה, מפני ששורשו בעולם התוהו, שהוא נעלה ביותר.

בתוהו היה ריבוי אור, יותר מן האור המדוד של הקו בעולם התיקון. הכלים נשברו מפני שהספירות עמדו זו תחת זו, כל אחת בפני עצמה.

לא הייתה ביניהן התכללות, וההתכללות היא עיקרו של התיקון, שבו האור נמשך דרך קווים, כפי שמתואר באילן. את הביטוי ״נשמת אדם״ קוראים כאן א׳־דם, כלומר ״א׳״ ו״דם״, כהקדמה להשוואה שבהמשך.

הדם עובר בכל איבר, כך שהראשית והסוף קשורים זה בזה; לכן הקזת דם מן הרגל עשויה להקל על כאב ראש. כך גם הנפש האלקית נמשכת, ומחברת את העליון ביותר עם התחתון ביותר.

תכליתו של כל התהליך היא לברר את הנפש השכלית, עד שתתהפך לאש שלמעלה ואור אין סוף יאיר בה כפי שהוא מאיר למעלה. התיקון נבנה מתוך התוהו עצמו: מן העולמות שהקבלה מכנה עקודים ונקודים נעשו ברודים, סדר התיקון.

זהו נר הנשמה: הנפש האלקית היא הפתילה, החלק העיקרי בנר, והשמן הוא הנפש השכלית לאחר בירורה. מן החיבור ביניהם נוצר אור — הביטול העליון שתואר קודם.

עולות כאן שתי שאלות: מדוע ביטול זה נקרא ״אור״, ומדוע הוא נמשך דווקא מכליית השמן, ההופך לאש ולאור שלם.

הפתילה אינה נעשית אש בדרך זו. התשובה הקצרה, שכבר נאמרה, היא ששורש השמן בעולם התוהו; ההסבר המלא מבוסס על הבחנה המבוארת במקומות רבים בתורת החסידות.

יש שתי בחינות של אהבה ויראה לה׳. הראשונה מוגבלת לפי מידת הבנתה של הנפש.

המדרגה השנייה היא אהבה רבה ויראה עצומה, למעלה ממה שהנפש יכולה להכיל באמצעות ההבנה; היא באה מהתבוננות באור המקיף את כל העולמות בשווה, סובב כל עלמין. המדרגה הראשונה, המוגבלת, מקבילה ל״בכל נפשך״, והיא סוג האהבה שהייתה לנשמה בגן עדן, בהתאם למידת השגתה.

המדרגה השנייה נקראת ״בכל מאודך״, ו״מאוד״ פירושו בלי גבול: הלב אינו יכול להכיל את האהבה והיראה הללו, ולכן הן נעשות אור מקיף, המקיף את האדם ולא שורה בתוכו.

זוהי תשובה ״בחילא יתיר״, כלשון הזוהר, כלומר בכוח העולה על הכלי. לשם כך ירדה הנשמה מגן עדן לעולם הזה: כדי להגיע לאהבה של ״מאוד״, שכן תשובה אפשרית רק בעולם הזה.

אהבה ויראה בלי גבול ממשיכות את אור אין סוף, שגם הוא בלתי־מוגבל, ממדרגה שלמעלה מהצמצום.

לעומת זאת, גן עדן הוא ״זיו השכינה״ — אור הנמשך באמצעות צמצום, כפי שאומרת הגמרא שהעולם הבא נברא באות יו״ד, האות הקטנה ביותר. משום כך אומרת המשנה: ״יפה שעה אחת בתשובה ומעשים טובים בעולם הזה מכל חיי העולם הבא״.

אהבה בלתי מוגבלת זו של ״מאֹדך״ נקראת אור חוזר — אור העולה מלמטה. היא נקראת אור בשל ההבדל בין אש למים: מאש אחת אפשר להדליק להבה אחר להבה בלי סוף.

לעומת זאת, למים יש גבול: גם כמות גדולה שלהם תיגמר או תתמעט כשאנשים רבים ישתו ממנה.

מלהבתו של נר אחד אפשר להדליק נר אחר ועוד נר, והאש אינה כלה. ואף על פי כן, האש הבוערת היא מצד עצמה דבר גשמי ומוגבל, ממש כמו המים.

בכל זאת יש באש מעין כוח בלתי מוגבל, משום שאפשר להעבירה מנר לנר לעולם; המים, בהיותם מוגבלים, אינם יכולים לעשות זאת.

זו הסיבה שמשווים את ה׳ דווקא לאש, ככתוב: ״אש אוכלה הוא״. ה׳ אומר: ״אני לא השתניתי״, בין לפני בריאת העולם ולאחריה, מפני שבבריאה נמשכת רק הארה בלבד, שאינה משפיעה על מהותו ועצמותו — כשם שהדלקת נר נוסף אינה גורעת מן הנר הראשון.

ההשוואה מתבארת: הדלקת נר מנר אינה נוטלת דבר מן הנר הראשון, ולכן לאש אין סוף. המים מתמעטים בכל שאיבה, ולכן שאיבות רבות מכלות אותם.

האש אינה כלה כשמדליקים ממנה נרות רבים, משום שלא נגרע ממנה דבר כלל; מה שנמשך ממנה הוא רק הארה.

האש הגשמית, אף שהיא מוגבלת ממש, יוצרת המשכה בלי גבול. אותו עיקרון מסביר את האהבה של ״בכל מאדך״, שבה ״מאד״ פירושו למעלה מגבולות כלי הנפש.

אין לחשוב שאהבה זו היא אינסופית ממש, שהרי אדם אינו יכול לחוות אהבה ויראה שאין להן גבול כלל.

הכוונה היא שהן חורגות מכלי השכל והרגש של האדם. כלים אלה אינם יכולים להכיל אותן או להציב להן גבולות; הן גוברות עליהם.

לכן נאמר ״מאדך״ — ביחס לכלי שלך, אהבה רבה זו היא בלי גבול, אף שלמעשה היא עדיין מוגבלת.

אף על פי כן, מאחר שמבחינת האדם זו באמת בחינת ״בכל מאדך״ ו״בחילא יתיר״, היא ממשיכה את אור אין סוף שלמעלה מהצמצום, שהוא באמת בלי גבול.

אהבה שמוגבלת מצד עצמה, אך חורגת מגבולות הנפש ומכליה, ממשיכה ממה שהוא באמת בלי גבול — מאור אין סוף עצמו.

לכן אהבה רבה זו נקראת ״אור״: כמו האש, היא מוגבלת מצד עצמה, ואף על פי כן נמשכת ממנה השפעה בלי גבול, שלא כמו במים.

כך אפשר להבין מדוע האהבה הבוערת של ״בכל מאדך״, הנקראת ״רשפי אש״, נעלית מן האהבה הנמשכת כמים, ״בכל נפשך״.

אהבה רבה זו מתעוררת בנשמה רק כשהיא מתלבשת בגוף ובנפש הבהמית. רק אז היא יכולה להגיע לתשובה ״בעוצמה יתרה״.

לפני שהנפש האלקית נכנסה לגוף, אהבתה הייתה מוגבלת לפי השגת הנפש. משום כך היא נקראת פתילה — דבר שמוגבל מצד עצמו, כמו חוט וכמו קו המידה.

לאחר שהנפש האלקית מתלבשת בנפש הבהמית, השמן — הנפש השכלית שבנוגה לאחר בירורה, ששורשה בתוהו — נמשך אחר פתילת הנפש האלקית. רק כך השמן נהפך לאור.

האור הזה הוא אהבה רבה של ״בכל מאודך״ וביטול עליון שלמעלה מן הכלי. רב יהודה המחיש זאת: ״אימת רבו״ שרתה עליו.

אהבה רבה זו נקראת אור חוזר משום שהיא אור העולה מתוך בירור קליפת נוגה, ששורשה בעקודים ובנקודים. בתגובה לכך נמשך לאחר מכן מלמעלה למטה אור אין סוף עצמו, וזהו ״ותורה אור״.

כל זה נוגע לנר הנשמה. אך אין נשמה בלי מצווה, כפי שאומרת המשנה: עם הארץ אינו יכול להיות חסיד, ובור אינו יכול להיות ירא חטא.

כך גם מצווה בלי נשמה אינה כלום, כפי שאומרת הגמרא: מי שטוען שיש לו רק תורה, אין לו אפילו תורה.

לכן נדרשים שניהם. ב״נר מצווה״ המצווה היא הנר, כלומר הפתילה.

החפצים הגשמיים שבהם מקיימים מצוות באים גם הם מעולם התוהו. ואף על פי כן, המצווה היא גם אור מקיף: קיומה ממשיך מקיף עליון.

לכן המצוות נקראות לבושים ובגדי מלכות. הן מלבישות את הנשמה ומקיפות אותה, כדי שתהיה ״צרורה בצרור החיים״ ותוכל לעלות, שכן כל דבר שצריך לעלות יש להקיפו.

האור המקיף מעלה את מה שהוא מקיף, כפי שקלע משגר אבן שלא הייתה יכולה לעלות בכוחות עצמה. לעומת זאת, גם החטא ״מלפף״ את האדם.

לכן לובשים טלית ותפילין לפני התפילה: כל דבר שנועד לעלות מלמטה זקוק תחילה לכך שאור עליון ירד אליו — האור המקיף, והוא שמעלה אותו.

בתפילה הנפש השכלית משתנה ונכללת באור שלמעלה. לכן נוסח התפילה זהה בכל יום, ואילו לימוד התורה, כפי שנאמר בהקדמת הזוהר, דורש התחדשות.

הזוהר מדבר על כך שיש להפרות את התורה בכל יום. התפילה חוזרת על עצמה, משום שבכל יום מעלים ניצוץ נוסף מן הנפש החיונית: שבעים שנות חייו של אדם הן כמספר הניצוצות שיש לברר, ואילו הנפש האלקית עצמה נצחית.

אם כן, המצווה היא הפתילה שבתוכה ובאמצעותה השמן מתכלה ונעשה אור; ובאמצעות המצווה עולה הנפש השכלית שבקליפת נוגה.

כך גם קלף התפילין, שמקורו בקליפת נוגה, והכסף שניתן לצדקה נכללים באור אין סוף. זאת משום ששורש המצוות הוא במלכות דאצילות, ואילו התורה היא בבחינת ז״א.

המצוות שייכות למלכות, כפי שנאמר ״מצוות המלך״. ואף על פי כן, משום ש״נעוץ סופן בתחילתן״, מלכות דאצילות עולה עד למלכות דאין סוף.

באמצעות זאת הנפש השכלית עולה אל אור אין סוף עצמו. כידוע, לאחר הבירור שם ב״ן — שם בן ארבע אותיות שמילואו עולה בגימטרייה 52 — נעשה שם ס״ג, שמילואו עולה בגימטרייה 63.

״המגביהי״ מסתיימת ביו״ד שאחרי הה״א, שנראית מיותרת. הכוונה היא שמלכות דאצילות, המיוצגת באות ה״א, עולה אל מלכות אין סוף באמצעות יו״ד — היו״ד שבתוך הה״א.

מלכות דאצילות כשלעצמה היא דל״ת, שאין לה משלה כלום; שם האות דל״ת רומז למילה הארמית ״דלית״, שפירושה שאין לה. המצווה ממשיכה לתוכה יו״ד, והדל״ת נעשית ה״א. באמצעות אותה יו״ד היא עולה אל מלכות אין סוף.

״המגביהי״ פירושו אפוא שהה״א, מלכות דאצילות, מתעלה אל מלכות אין סוף באמצעות היו״ד שבתוכה; יו״ד זו נמשכת על ידי קיום המצווה.

אותה יו״ד היא האמצעי לעלייה. כאן נפתחת פסקה נוספת בסוגריים מרובעים, המבארת זאת על פי הזוהר בפרשת ויחי, השואל מדוע נאמר ״יהי״.

הזוהר משיב ש״יהי״ מבטא את המשכת האור מן המקור העליון הנסתר, י״ה, עד ל״ברית״ — היו״ד התחתונה, המקבילה ליו״ד העליונה.

״יהי״ מתאר אפוא את המשכת האור מן הנסתר מכול עד למדרגה התחתונה, כשההתחלה דומה לסוף; ובמילה זו התקיים כל מעשה בראשית, כפי שנאמר ״יהי רקיע״.

גם הזוהר בפרשת בראשית אומר כך. י״ה הן חכמה ובינה; החכמה נקראת יו״ד מפני שהיא נקודה, הקטנה שבאותיות.

חכמה היא ״ראשית״ הגילוי מאין סוף, והגילוי הראשון יכול להיות רק נקודה, כדי שיהיה אפשר לקבלו. מעיין קטן במקום יציאתו מן המקור, ורק כשהוא זורם ומתרחק מן המקור הוא מתרחב ונעשה נהר.

הה״א הראשונה היא בינה, ״מרחבי הנהר״. חכמה, הקרובה יותר לאין סוף, היא המעיין — נקודה בלבד; וגם הצמצום הזה הוא בחינת ביטול.

יש להמשיך אור גם אל מלכות דאצילות, ״העולם הגלוי״ שהוא מקורם של בריאה, יצירה ועשיה. היא נקראת ״שם״ משום ששם נועד לגלות את בעליו לאחרים, וההמשכה אליה עוברת דרך יסוד ז״א, שגם הוא בחינת יו״ד.

זהו מאמר הזוהר ״היו״ד התחתונה, סוד הברית״. וכן בפסוק ״יהי שם ה׳ מבורך״: ההתגלות במלכות, הנקראת ״שם״, באה באמצעות ״יהי״ — חכמה ובינה, י״ה, הנמשכות ביסוד, היו״ד האחרונה.

לפי כתבי האריז״ל, יסוד אבא, שהוא חכמה, נמשך עד יסוד ז״א. לכן היו״ד העליונה, אבא עצמו, מאירה בתוך יסוד ז״א.

לכן גם יסוד ז״א נקרא יו״ד. זוהי גם היו״ד שנוספה לשמו של פינחס בן אלעזר, משום שקינא על הפגיעה בברית.

הזוהר דן בכך בתחילת פרשת פינחס. אדמו״ר הזקן מציין שזו ראיה נגד פירוש המקדש מלך ל״יהי״ בפרשת ויחי.

הכוונה לרמ״ז שם, המסביר שהיו״ד היא היו״ד שבמילוי הה״א האחרונה של שם ע״ב, בחינת יסוד אבא; וכן לאידרא רבא.

הביאור מתחיל מניסיון יומיומי: הראייה מגיעה למטה יותר מן השמיעה.

השמיעה מגיעה רק לקול ולדיבור; אי אפשר לשמוע מעשה גשמי. הראייה, לעומת זאת, תופסת את הפעולה הגשמית עצמה.

הראייה מושרשת בחכמה, ולכן החכמים נקראים ״עיני העדה״, ואילו השמיעה מושרשת בבינה. מכיוון שחכמה גבוהה יותר, היא יכולה לרדת למטה יותר.

השמיעה, שמקורה בבינה, אינה יכולה לרדת נמוך כל כך, משום שככל שהבחינה גבוהה יותר, כך היא יכולה לרדת למטה יותר. לכן יסוד אמא, בחינת בינה, מסתיים בחזה דז״א ואינו מגיע לנה״י שלו.

יסוד אבא, בחינת חכמה, מגיע עד יסוד ז״א. נה״י דז״א הם בחינת ״עשיה״ שבאצילות, ורק יסוד אבא, בחינת הראייה, יכול להגיע לשם.

זהו פירוש ״יהי שם״: כדי שההשפעה תגיע למלכות, הנקראת ״שם״ וגם עשייה שבאצילות, עליה לעבור דרך יו״ד, יסוד של ז״א, שבו מאיר יסוד אבא.

כלומר, ״יהי״ פירושו יו״ד־ה״א, חכמה ובינה, ולאחריהן יו״ד שנייה, שהיא ״צדיק יסוד עולם״. לעיון נוסף בעניין יו״ד זו ראו בזוהר.

כאשר מלכות מקבלת את היו״ד הזאת, היא משתנה מדל״ת לה״א. הדבר מסביר גם את ״המגביהי״.

מלכות עולה אל מלכות דאין סוף באמצעות היו״ד שבתוך הה״א — הארה מאור אין סוף הנמשכת אליה. כפי שהתבאר לעיל, כל עלייה תלויה בהמשכה מוקדמת מלמעלה.

היו״ד שבתוך הה״א, הנמשכת על ידי המצווה, היא הפתילה הנמשכת אל תוך הנר, כפי שאומר הזוהר על פרשת פנחס: ״כיון דאתאחד פתילה״.

המשכה זו נותנת למלכות את הכוח לעלות אל שורשה. הזוהר בתחילת פרשת צו מובא כאן להמשך הדיון, על ״זאת תורת העולה״ — הקרבן ששמו מציין את מה שעולה.

נמצא שפירוש ״המגביהי״ הוא שהמצווה היא פתילה ונר המעלים את הנפש השכלית, כשם שלמעלה שם ב״ן עולה באמצעות היו״ד של שם ע״ב, הנמשכת על ידי המצווה.

הקטע שבסוגריים המרובעים מסתיים בהפניה למאמר בפרשת שלח על ציצית, העוסק ב״אש של יו״ד״ וב״אש של ה״א״ (אש בתוספת יו״ד יוצרת ״איש״, ובתוספת ה״א — ״אשה״). כעת המאמר עובר למילה ״לשבת״, שהיא המילה הבאה בפסוק.

עליית מלכות דאצילות אל מלכות אין סוף נועדה להמשיך אור וחיות, כדי שהמלכות תתהווה במצב של ישיבה, כדוגמת ״וישב ה׳ מלך לעולם״.

ישיבה ומלכות הן עניין אחד: הגמרא מלמדת שרק מלכי בית דוד רשאים לשבת בעזרה.

חז״ל מציינים שלגבי אישה משתמשים במילה ״מושב״; המאמר מסביר שישיבה היא ירידה והשפלה בבחינת אחוריים. כך גם תפילין של יד, המקבילות למלכות, מונחות בישיבה.

הקשר דמוי היו״ד שברצועה של תפילין של יד הוא אותה יו״ד שנדונה לעיל. פירוש נוסף ל״המגביהי לשבת״ עולה מן המדרש: ״המלך עומד על הלוח ואוגוסטוס יושב״.

אגוסטוס מסמל את מלך המלכים. כאשר מלכות מקבלת ממלכות דאין סוף את הבחינה של מלך מלכי המלכים, היא ״יושבת״, כפי שמתואר במשל של המדרש על אגוסטוס היושב.

״המגביהי לשבת״ פירושו אפוא שבאמצעות העלייה ה׳ ״יושב כמלך לעולם״. ישיבה זו היא באופן ש״רגליה״ אינן ״יורדות״ — לשון הלקוחה ממשלי.

מי שיושב על כיסא משפיל את גופו, אך מרים את רגליו מעל הארץ; וזה פירוש ״הארץ היא הדום לרגליי״. ישיבה כזו משלבת הנמכה והגבהה בעת ובעונה אחת.

הביאור המלא נמצא במאמר על ״אז ישיר״. הפסוק ממשיך במילים ״המשפילי לראות״, וזהו ״ותורה אור״: אור אין סוף הנמשך ממלכות דאין סוף ״בשמים״, כלומר תורה שבכתב.

״ובארץ״ היא תורה שבעל פה. כשם שהארץ שותה ממטר השמים, כך תורה שבעל פה מקבלת מתורה שבכתב, כפי שהתלמוד שואל פעמים רבות: ״מנא הני מילי? דאמר קרא״.

״לראות״ נקרא כאן ״ליראות״: אור אין סוף עצמו מתגלה בתורה שבכתב ובתורה שבעל פה, שהן דבר ה׳. גילוי זה נעלה מגילוי אור האהבה שבנפש האלקית, שגם הוא נקרא אור.

אהבה זו נמשכת רק משמיעה ומהתבוננות, כפי שנאמר: ״שמע ישראל... ואהבת... ובכל מאדך״.

״ותורה אור״, לעומת זאת, היא בחינת ״המשפילי לראות״: גילוי ישיר כראייה ממש, ״עין בעין יראו״.