ביאור על הנ״ל

כותרת זו מציגה ביאור נוסף למאמר הקודם, שביאר את הפסוק ״רני ושמחי בת ציון״. בהמשך חוזרים לפסוק הזה, מילה אחר מילה ובעמקות רבה יותר.

הפסוק הוא קריאתו של זכריה: ״רוני ושמחי בת ציון, כי הנני בא ושכנתי בתוכך״. אדמו״ר הזקן מציין תחילה שהמילה ״ציון״ נושאת משמעות זכרית וגם משמעות נקבית, ולכן היא מייצגת בחינה שבה הזכר והנקבה מתחברים.

בקבלה, יסוד הוא ערוץ ההשפעה ה״זכרי״, ונוקבא (מלכות) היא המקבלת ה״נקבית״; ציון היא היסוד שבתוך מלכות, ולכן יש בה את שתי הבחינות. הסוגריים מבארים את מילות הפסוק: ירושלים היא מלכות שבמלכות, הנמשלת לחותם; ״בת ציון״ היא מלכות כשהיא יורדת לעולמות התחתונים כדי לברר אותם; ו״רוני״ היא כמיהה בוערת שמקורה בבינה (״הגבורות של אמא״), המעלה את הנשמה ומוציאה אותה מעצמה כשהיא מתבוננת באין־סופיות של ה׳.

״שמחי״ היא התנועה ההפוכה: החסדים של אמא (בינה; ״אמא״ פירושה אם), חסד המביא שמחה וגילוי גלוי, כמו בפסוק ״אם הבנים שמחה״. כדי להסביר מדוע נחוצות גם רינה וגם שמחה, אדמו״ר הזקן מקדים ומבחין בין מלאכים לנשמות.

למלאכים יש רק ״רינה״ — כמיהה כלפי מעלה — ולא ״שמחה״, מפני שאין ביכולתם להמשיך את אור ה׳ למטה, אל תוך העולם, באמצעות תורה ומצוות; זו עבודתן של הנשמות בגופים. הרינה שייכת לגבורה ולהסתלקות: את דברי המשנה על בעלי חיים היוצאים בענקיהם (״שיר״) דורשים כאן כך: ״כל בעלי השיר יוצאין בשיר״, כלומר, השיר מוציא את האדם מכליו ומעבר לגבולותיו.

אולם ה״יציאה״ של מלאך אינה שלמה: ה״גוף״ שלו, כלומר מציאותו המוגדרת, נשאר במקומו, והוא רק מתפעל מן הרגש. לכן הרינה היא בחינה חיצונית: היא סיפור שבחו של ה׳, והמשבח עושה זאת בעודו נשאר כפי שהוא.

המשל הוא על אדם העומד לפני המלך: הוא שותק מתוך יראה ואין לו מה לומר; רק לאחר שהוא יוצא מנוכחות המלך הוא מדבר על גדולתו, כדי לעורר התלהבות. כך גם שירת המלאכים היא דיבורם של העומדים ״בחוץ״.

״יציאתם״ של המלאכים מתבטאת בשירה: הם מתענגים בסיפור גדולתו האין־סופית של ה׳, ומתוך העונג הזה עולים מעולם לעולם ומהיכל להיכל, ונכללים ב״היכלות״ העליונים. שבחם נאמר בניגונים.

ניגון הוא רגש הלב המתבטא בצליל בלבד, לפני שהוא מתגבש למילים: הקול בא היישר מן הלב, ואילו הדיבור מחלק אותו למילים מובחנות. לכן המלאכים, ששירתם היא התפרצות של רגש, משוררים בניגונים.

הניגונים שונים זה מזה מפני שהאהבות שונות: יש אהבה שיש בה תענוגים, יש אהבה מרירה, הכואבת על הריחוק מה׳ דווקא משום שהיא גדולה כל כך, ויש אהבה המגיעה עד עצם הנפש.

בכללות, כל הניגונים הללו הם עניין של אהבה, מפני שהאהבה כוללת את שאר המדות. בקבלה נקראת החסד ״יומם״, כלומר ״ביום״, היום ההולך עם כל הימים, משום שהוא נמשך בכל המדות הבאות אחריו; הזוהר מכנה אותה בחינה גם ״ענן אהרן״.

חז״ל מלמדים שענני הכבוד באו בזכות אהרן; אף שהיה ענן אחד, הוא כלל שבעה, כנגד שבעת ימי סוכות ושבעה מקיפים. בדומה לכך, מדת האהבה האחת מתחלקת לשבע: חסד שבחסד, גבורה שבחסד וכן הלאה.

״השירה״ שבפסוק היא הגבורות של אמא: אהבה הנולדת מתוך ריחוק, ומתחזקת ככל שמרגישים רחוקים יותר מה׳; היא עולה מלמטה למעלה בעוצמה רבה יותר. דברי המשורר ״נכספה וגם כלתה נפשי״ ודברי ישעיהו ״נפשי אויתיך בלילה״ מבטאים את הכמיהה הזאת.

אפשר לכמוה רק לדבר שחסר לנו, ולכן הכמיהה שייכת ל״לילה״, זמן של היעדר. ההכרה בריחוק הזה מתבטאת בפסוקים על מי ש״זכר רב טובך יביעו״ ו״וצדקתך ירננו״: יש להם רק ״זיכרון״, מעין הארה, מטובו של ה׳, והחיסרון הזה הוא שמעורר אותם לשיר.

אורו של ה׳ מגיע אל צדק — כינוי למלכות — רק לאחר צמצומים רבים, ולכן מי שמקבלים אותו שם חשים עד כמה הם רחוקים ממקורו. משום כך נפשם נכספת ומתבטלת כלפי אור אין סוף הגנוז במלכות; הם משתוקקים לה׳ עצמו, ולא למדותיו.

עם זאת, השגתם באור אין סוף מוגבלת למה שמתלבש במלכות, מלכותו של ה׳: הוא נעשה מלכם, ומעניק להם חיות וקיום. הם מכירים אותו רק כמלך עליהם.

כעת מסביר אדמו״ר הזקן את עניין ״שירה בערב״, כאשר הלילה הוא בחינת מלכות. כאשר מלכות יורדת לעולמות התחתונים ועוברת דרך ה״מסך״ המפריד בין אצילות לעולמות אלה, היא רחוקה ממקורה, וזעקתה היא הפסוק ״אלקים, אל תדום״ — זעקה שאינה נחה.

במצב זה מלכות שרה, ככתוב: ״נותן זמירות בלילה״. זמרתה היא הכמיהה לעלות ולהיכלל למעלה, כמו הכלה בשיר השירים, ״מתרפקת על דודה״.

גם עבודת המלאכים היא שירה, משום שהם נמשכים ממלכות: מלכות של כל עולם היא המקור והחיות של מלאכי אותו עולם. מאחר ששורשם הוא ״הלילה״ של מלכות, עבודתם היא שירת הכמיהה של הלילה.

למלאכים יש רק שירה, משום שמקורם במלכות בלבד. לעומת זאת, הנשמות כלולות מכל הפרצופים של אצילות, כמרומז ב״נעשה אדם בצלמנו״: אבא ואמא, ז״א ונוקבא.

מכיוון שהנשמות כלולות מהמדרגות העליונות, יש להן גם ״שמחה״ — המשכת אורו של ה׳ למטה, לעולם, באמצעות תורה ומצוות. רמ״ח מצוות עשה נקראות ״רמ״ח איברין דמלכא״, והן מקבילות לתשע הספירות של ז״א.

כך מגיעים למספר: בכל אחת מתשע הספירות של ז״א כלולות כל תשע הספירות, ובסך הכול פ״א. בכל אחת מהן יש שלושה כלים — פנימי, חיצון ותיכון — ובסך הכול רמ״ג. חמשת החסדים שאמא מעניקה לז״א לשם הגדלתו משלימים את המספר לרמ״ח.

התורה והמצוות נמשכות בז״א, שהרי ״אורייתא מחכמה נפקת״, אך שורשן גבוה עוד יותר, בכתר, שלמעלה מהמוחין. שם הן נקראות ״תר״ך עמודי אור״ — תרי״ג המצוות ושבע המצוות מדרבנן — והן מזוהות עם ה״גלגלתא״ וה״מוחא סתימאה״ של אריך אנפין, הפרצוף החיצוני של כתר.

כל האורות האלה נמשכים בז״א, ככתוב: ״כל ארחות הוי׳...״. ה״ארחות״ הן תרי״ג הארחות הנמשכות מן ה״חיוורתי״ — דימוי קבלי לאור חסר צבע של המדרגה העליונה ביותר; באמצעותן נמשך שם הוי׳ למטה.

נשמות ישראל מקבלות את כל האורות הנמשכים בז״א, אפילו מן הרמות הגבוהות ביותר, מפני שהן כוללות כל בחינה. זהו פירוש הפסוק ״עבדו את הוי׳ בשמחה״: באמצעות עבודתן נמשך שם הוי׳ מלמעלה למטה, והמשכה זו היא שמחה.

ובכל זאת, הפסוק ממשיך: ״בואו לפניו ברננה״. לבוא אל המלך, לעלות מלמטה ולהיכלל בו, אפשר רק באמצעות רינה, הכיסופים של ״הלילה״. השמחה ממשיכה את ה׳ למטה; הרינה מעלה את הנשמה למעלה.

״וצדקתך ירננו״ מלמד שהרינה מגיעה רק עד צדק, מלכות, מפני שהעלאת מ״ן — ההתעוררות העולה מן התחתונים — מגיעה רק עד המלכות. לעומת זאת, ההמשכה מלמעלה למטה דומה לכך שהמלך עצמו בא אל נתיניו.

כאשר ה׳ ממשיך מלמעלה למטה, אור אין סוף שמן הרמות הגבוהות ביותר נמשך מאליו, מעבר לכל מה שהעלייה יכולה להגיע אליו. אדמו״ר הזקן רומז לכך בפסוק ״והיו הדברים האלה אשר אנכי מצוך״: ״אנכי״ הוא עצמותו של ה׳, ״מי שאנכי״, הנמשכת באמצעות המצוות.

כעת אדמו״ר הזקן חוזר אל הפסוק עצמו. כאשר מלכות נמצאת במקומה באצילות, היא נקראת ״ציון״ — מילה שמשמעותה סימן או חותם. שם היא מקבלת ביסוד שלה, ״נקודת ציון״, את כל האורות שמקורם למעלה ממש ונמשכים בז״א, ונושאת את רישומם כפי שחותם נושא את הרושם שהוטבע בו.

מה שמלכות מקבלת הוא תורה ומצוות. הסבר המצווה — מה היא וכיצד מקיימים אותה — שייך לז״א, ואילו ביצועה בפועל שייך למלכות, הבחינה שדרכה הדברים באים לידי קיום מוחשי.

דוגמה לכך היא ״קדש לי כל בכור״, הפתיחה של אחת הפרשיות הכתובות בתפילין. משמעותה הפנימית נוגעת להתלבשות החכמה, ואילו קיומה בפועל הוא בקלף הגשמי המונח על היד ועל הראש.

מכיוון שהאור העליון של החכמה שבפרשה זו יורד רק באמצעות המעשה הגשמי, מלכות, בחינת העשייה בפועל, נקראת ״ציון״ ו״חותם״. כל האורות העליונים נחקקים בה, כפי שרושם נחקק בחותם.

כך מתבאר העיקרון ש״מצוות צריכות כוונה״: המצווה עצמה היא המעשה הגשמי, השייך למלכות, והכוונה היא האורות העליונים הנמשכים לתוכה. ההערה שבסוגריים מוסיפה שכאשר מלכות מקבלת את כל האורות האלה, היא שרויה בשמחה.

כאשר מלכות יורדת לעולמות התחתונים, היא נקראת ״בת ציון״, והיא מצויה אז במצב של ״רננה בערב״. היא עוברת דרך המסך ומתלבשת ב״שבעים השרים״ — הכוחות הרוחניים שעל פי מסורת הקבלה ממונים על שבעים האומות — כדי להכניעם, כך שמלכות ה׳ ״שולטת בכול״.

עיקר ירידתה הוא בגלות, כדברי חז״ל: כאשר ישראל גלו לאדום, השכינה הלכה עמם. אז מלכות, ״דיבורו״ של ה׳, נפרדת מן ה״קול״ — ז״א — שממנו היא נמשכת.

בזמן הגלות מלכות מתגעגעת מרחוק: ״נפשי אויתיך בלילה״, והיא נשענת על דודה. אבל בזמן בית המקדש, כאשר ״ותרב חכמת שלמה״, אומר הזוהר ש״קיימא סיהרא באשלמותא״ — הלבנה עמדה בשלמותה: מלכות, שנמשלה ללבנה, הייתה שלמה.

אז מלכות לא הייתה צריכה לרדת בעצמה לעולמות התחתונים כדי לברר אותם; ישראל עשו את הבירור באמצעות הקרבנות, שעשנם עלה למעלה. הקרבנות, ״אשה ריח ניחוח״, הביאו לייחוד עליון באצילות.

כתוצאה מכך, כוחות שמחוץ לקדושה היו נכנעים וכפופים לה בלי צורך במאמץ נוסף, וישראל היו מייחדים תמיד את השכינה עם מקורה שלמעלה. לכן מלכות נקראת ״בת ציון״ רק בזמן הגלות.

לכן הנביא מנחם: אף על פי כן, לעתיד לבוא יהיו גם ״רני״ וגם ״שמחי״. הדברים שבסוגריים מוסיפים שמלכות תתעלה כל כך, עד שיהיו בה שתיהן יחד: עלייה והמשכה.

היסוד הוא שה׳ יכול לעורר את עצמו מלמעלה גם בלי אתערותא דלתתא: ״למעני למעני אעשה״. גם כיום, המשכת המצוות, כגון התעטפות בטלית, קודמת לאתערותא דלתתא שבתפילה — בפסוקי דזמרה ובקריאת שמע.

אך המשכה שאינה באה בעקבות אתערותא דלתתא מגיעה רק לחיצוניות. לפנימיות מגיעים באמצעות ״באו לפניו ברננה״: ״לפניו״ קשור ל״פנים״, כלומר לפנימיות, ודווקא באמצעות רננה.

לעתיד לבוא ה׳ ישכון ״בתוככם״, ממש בתוככם. הפסוק מסתיים במילים ״נאם ה׳״, המצביעות על דיבור: ה׳ ידבר מתוך האדם, כפי שהשכינה דיברה מתוך גרונו של משה, וכפי שמשה אמר בגוף ראשון בשם ה׳: ״ונתתי מטר ארצכם״.

כל יהודי אומר את אותן מילים, ״ונתתי עשב...״, בקריאת שמע, כשהוא מדבר בגוף ראשון בשם ה׳. כאשר האדם מגיע למסירות נפש באמירת ״אחד״ וב״בכל מאדך״, מתקיימת בו ההבטחה ״ודברי אשר שמתי בפיך״: דבר ה׳ מדבר מתוך פיו.

הגמרא מפרשת את הביטוי ״והאלקים ענה לו בקול״ כ״בקולו של משה״: ה׳ דיבר באמצעות קולו של משה עצמו, דוגמה לכך שהשכינה מדברת מתוך האדם. לאחר מכן מפרש אדמו״ר הזקן את המילים ״הנני בא״: ״בא״ פירושו המשכה מלמעלה, שאינה נובעת מיוזמה מלמטה; ו״הנני״ פירושו עצמותו של ה׳, מהמדרגה הגבוהה ביותר.

הפסוק בישעיהו ״עבדי יצליח, ירום, יינשא ויגבה מאוד״ נאמר על משיח. מעלתו תנבע מפנימיות עתיק, המדרגה הפנימית ביותר שבכתר, שהיא גם פנימיות אריך אנפין.

את הפסוק ״ועל ציון ייאמר: איש ואיש יולד בה״ דורשים לצד דברי הגמרא, שכאשר האישה ״מזרעת תחילה״ הוולד זכר. ה״איש״ הראשון הוא איש סתם, ואילו ה״איש״ השני, עם ו׳ — קו הנמשך כלפי מטה — הוא המשכה מן ה״איש״ העליון שלמעלה.

הדבר נובע מכך ש״והוא יכוננה עליון״, שהאדמו״ר הזקן מקשר למשיח, שעליו ״ונחה עליו רוח ה׳״, והוא יהיה ״מורח״ — יחוש — ביראת ה׳. הביטוי הארמי הבא ממשיך את מוטיב הריח באמצעות דימוי של ״חוטם״ עליון.

מכיוון שהעליון עצמו מכונן אותה, הכול יהיה בבחינת ״איש״, שנמשך מלמעלה. לכן גם ל״בת ציון״, הבחינה הנקראת ״בת״, יהיו רינה ושמחה.

דברי הגמרא נמשכים: כאשר האיש מזריע תחילה, הוולד הוא בת. ״בת״ היא הבחינה המקבלת מאתערותא דלעילא; לעתיד היא תתעלה עד כדי כך שתקבל מאתערותא דלעילא העליונה ביותר, משום ש״והוא יכוננה עליון״.

לכן ״רוני״ ו״שמחי״ יבואו יחד: העלאה והמשכה יהיו לדבר אחד. גם בשמחה, שהיא ההמשכה מלמעלה, תהיה רינה.

אותו רעיון מסביר את נר חנוכה, שחכמים קבעו להניחו בפתח הבית מבחוץ. הפתח הוא מלכות, ״שערי צדק״, ומחוצה לו נמצאים העולמות התחתונים, כפי שנאמר בתפילת ההודאה לחנוכה: ״והדליקו נרות בחצרות קדשך״.

את הנר מדליקים אפילו ברשות הרבים, במקום הנמוך ביותר. האור, השמן והפתילה יחד, וכן הגוונים הפנימיים והמקיפים של הלהבה, נמשכים כולם עד למטה מטה. זוהי אתערותא דלעילא בלבד, ללא אתערותא דלתתא שקדמה לה.