תורה אור · פרשת מקץ · מאמר 1
ויהי מקץ שנתים ימים ופרעה חולם וגו׳
״ויהי מקץ שנתים ימים ופרעה חולם״
התחלת המאמר הורדת PDFPDF · 563 KB
תורגם באמצעות בינה מלאכותית מן המהדורה האנגלית, ולאחר מכן נבדק ותוקן בכמה סבבים מול האנגלית והעברית. האנגלית עצמה נבדקת בידי קוראים אנושיים. אם אתם שולטים היטב בשפה זו, נשמח לעזרתכם בבדיקת התרגום. התנדבו לבדוק
הנקודה
אהבת ה׳ המתעוררת בתפילה מתקיימת רק כשהיא נתונה בכלים של תורה ומכוונת לתכליתו של ה׳ — לעשות לו דירה בתחתונים. תפילה המבקשת את החוויה של האדם עצמו שוכחת את ״יוסף״, והאור שבה דועך כמו חלומו של פרעה.
המאמר בקצרה
המאמר קורא את סיפור שר המשקים ופרעה כמפה של הנפש האלקית. במוח יש מים — התבוננות בגדולת ה׳ — ובלב יש אש — צימאון בוער אליו; הקנה, קנה הנשימה, מחבר ביניהם באמצעות הקול ואותיות התורה והתפילה. זהו ״שר המשקים״ שבקדושה. בחלומו, הגפן היא כנסת ישראל, הענבים הם הנשמות, והיין שבהם הוא אהבת ה׳ הנסתרת, המתגלית רק על ידי ״כתישה״ של שפלות ומוגשת בתפילה לפרעה שבקדושה, גילוי ה׳. מי שחטא אינו יכול להגיע ליין המשמח הזה; עבורו יש יין משכר של מרירות, שכמו אצל הצדיקים האמיתיים שבזהר, החושבים בכל יום על הסתלקות מן העולם, הוא גורם לו לשכוח את ענייני העולם ולהתפלל מעומק הלב. את שני סוגי היין יש ״להצניע״ בתורה שבכתב ובתורה שבעל פה, לשם ה׳. כאשר שר המשקים שוכח את יוסף — את התכלית הזאת — התורה ״מסתיימת״, והתפילה נעשית חלום שנבלע בידי הפרות הרזות.
מבנה
- שכחת שר המשקים והמקבילות שבקדושהפרשת מקץ נמשכת מכך ששר המשקים שכח את יוסף; לפרעה ולשר המשקים יש מקבילות שבקדושה.¶1
- מים, אש וקנה הנשימהארבעת היסודות שבגוף והנפש האלקית: ההתבוננות שבמוח, האהבה הבוערת שבלב וקנה הנשימה — הקול ואותיות התורה — המחבר ביניהם; זהו שר המשקים שבקדושה.¶2–7
- חלום שר המשקים: היין המשמחהגפן היא ישראל, הענבים הן הנשמות והיין הוא האהבה הנסתרת, המתגלית על ידי שפלות ונישאת בקול התפילה אל פרעה שבקדושה, גילוי ה׳.¶8–12
- היין המשכר של המרירותמי שחטא אינו יכול להגיע לשמחה בתפילה; עצתו היא יין המקהה את הדעת, על ידי קבלת ארבע מיתות בית דין באמת.¶13–15
- הצדיקים האמיתיים ונהר האשהצדיקים האמיתיים שבזהר חושבים על הסתלקות מן העולם כדי לשכוח את ענייני העולם ולהידבק בה׳; נהר האש התחתון הוא שמרי אהבת המלאכים.¶16–17
- מרירות שנעשית תפילהכשאדם מתבונן בירידתו הוא מתמרמר, שוכח את ענייניו ומתפלל ״ברוך אתה״ מעומק הלב, לאחר שהשפיל את עצמו תחילה.¶18–20
- הצנעת האור בתורה: בחינת יוסףאת האור שבשני סוגי היין יש להצניע בתורה שבכתב ובתורה שבעל פה, בכוס, ולכוון אותו לתענוגו של ה׳ — לעשות לו דירה בתחתונים.¶21–22
- שוכחים את יוסף, ופרעה חולםתפילה לשם עצמו שוכחת את יוסף; התורה מסתיימת, התפילה נעשית חלום והפרות הרזות בולעות את הרגשות הטובים, ואילו בחינת יוסף אינה נפגעת.¶23–25
מושגים
- יסוד המים שבמוחיסוד המים שבמוח
- התבוננות בגדולת ה׳, בכך שהכול נחשב לאין ואפס לפניו; היא נמשכת כמו מים ומורידה את אור ה׳ באמצעות התורה והמצוות.
- יסוד האש שבלביסוד האש שבלב
- הצימאון הבוער לה׳ שנולד מן ההתבוננות הזאת — אהבה העולה כלהבה ומשתוקקת לצאת מן העולם.
- קנה הנשימה (קנה), שר המשקים שבקדושהקנה, שר המשקים
- הקול ואותיות התורה והתפילה, המחברים את המים שבמוח לאש שבלב ונושאים את אהבת הנשמה כלפי מעלה.
- היין המשמחיין המשמח
- אהבת ה׳ הנסתרת שהאדם יורש מהאבות, ומתגלה בשמחה בתפילת הצדיקים לאחר שהשפלות סחטה אותה החוצה.
- היין המשכריין המשכר
- מרירות על ריחוקו של האדם מה׳, הגורמת לו לשכוח את ענייני העולם ולהתפלל בכנות; זו הדרך למי שחטא.
- פרעה שבקדושהפרעה בקדושה
- גילוי ה׳; השם פרעה נדרש מלשון פריעה, גילוי, ואליו מוגשת אהבת התפילה.
- יוסףיוסף
- עבודה ש״מוסיפה״ תענוג ונחת רוח לפני ה׳, ומכוונת לעשות לו דירה בתחתונים, באמצעות אחיזת אורו באותיות התורה.
שכחת שר המשקים והמקבילות שבקדושה ¶1
1ויהי מקץ12 שנתים ימים ופרעה חולם וגו׳. הנה פ׳ זו מחוברת לפרשה שלפניה ולא זכר שר המשקים3 את יוסף וגו׳.
״ויהי מקץ שנתים ימים ופרעה חולם וגו׳״. והנה, פרשה זו מחוברת לפרשה שלפניה: ״ולא זכר שר המשקים את יוסף וגו׳״.
המאמר פותח בפסוק הראשון של פרשת מקץ, שבו פרעה חולם שנתיים לאחר ששר המשקים השתחרר מבית הסוהר. אדמו״ר הזקן מציין שפסוק זה בא מיד לאחר הפסוק האחרון של הפרשה הקודמת, שבו שר המשקים שכח את יוסף, ולכן יש לקרוא את שתי הפרשות יחד. המילים ״שנתים ימים״ יפורשו בהמשך כתורה. לפי הערת קה״ת, המאמר נאמר בשבת חנוכה תקנ״ז (1796), ומאמר קצר של אדמו״ר הזקן (מאמרי אדמו״ר הזקן הקצרים, p. 20) הוא מעין ביאור שלו.
כי מפני4 שלא זכר נתהוה ויהי מקץ. וביאור הענין כי כמו שיש פרעה ושר המשקים בקליפה כך זלעו״ז [זה לעומת זה] עשה אלקים5 שכמו״כ [שכמו כן]6 בסט׳ [בסטרא] דקדושה יש ג״כ בחי׳7 אלו:
משום שלא זכר, נתהווה ״ויהי מקץ״. ביאור העניין: כשם שיש פרעה ושר המשקים בקליפה (התחום המסתיר את ה׳), כך ״זלעו״ז עשה אלקים״, וגם בצד הקדושה יש בחינות אלה.
שכחתו של שר המשקים היא שגרמה לחלוף שנתיים נוספות, עד ל״קץ״ שבו נפתחת פרשת מקץ. אדמו״ר הזקן יקרא את הסיפור כמפה של הנפש: לכל כוח בקליפה יש מקבילה בקדושה, ולכן יש גם ״פרעה״ קדוש ו״שר המשקים״ קדוש.
הפסקה מקשרת בין סוף פרשת וישב לתחילת פרשת מקץ, ומציגה את דרך הלימוד של המאמר: דמויותיהם של פרעה ושר המשקים ייקראו כבחינות בתוך הקדושה ובתוך הנפש האלקית.
העיקרון שה׳ ברא את הקדושה ואת הקליפה ככוחות מקבילים זה לזה נלמד מקהלת 7:14. בנוסחי כתבי היד המצוטטים בהערות קה״ת, הפתיחה מוסיפה שאדם יכול למצוא בחינות אלה בנפש האלקית שלו, ״כי בצלם אלקים עשה את האדם״ — וזה בדיוק האופן שבו המאמר ממשיך.
מראי מקומות
- 1ויהי מקץ · ראה לעיל בציונים לכ״ק אדמו״ר זי״ע. המאמר הוא משבת חנוכה תקנ״ז. ראה מאמרי אדה״ז הקצרים ע׳ כ. וברשימת המאמרים שם. והמאמר שם הוא כעין ביאור לכאן. המאמר עם הגהות באוה״ת כרך ה תתקעא, א. והוספה בכרך ו תתש, א.
- 2ויהי מקץ · Genesis 41:1
- 3ולא זכר שר המשקים · Genesis 40:23
- 4שו״ה לפרשה — כי מפני · בבוך 1174: כי בעבור.
- 5עשה אלקים · Ecclesiastes 7:14
- 6שו״ה המשקים — עשה אלקים שכמו״כ בסטרא דקדושה יש ג״כ בחי׳ אלו · בבוך 1174: ”עשה אלקים בחי׳ קדושה ג״כ, ויוכל האדם למצוא בחי׳ אלו ג״כ בקדושה בנפש האלקית, כי בצלם אלקים עשה את האדם”.
- 7שכמו״כ בסט׳ דקדושה יש ג״כ בחי׳ לו · כאן אינו מבאר הענינים בקדושה, ראה אוה״ת בראשית כרך ה תתקעא, א. ע״ש.
מים, אש וקנה הנשימה ¶2–7
2והנה יש ד׳ יסודות בנפש האדם ארמ״ע [אש רוח מים עפר].1 יסוד האש משכנו בלב. ומקור הליחות2 מהמוח ששם הוא משכן יסוד המים. והריאה שואבת כל מיני משקה3 וליחות מהמוח ע״י הקנה לקרר את חום הלב.4
כעת, יש בנפש האדם ארבעה יסודות: אש, רוח, מים ועפר. יסוד האש שוכן בלב. מקור הלחות הוא במוח, שכן שם שוכן יסוד המים. הריאות שואבות מן המוח, דרך קנה הנשימה, כל מיני משקה ולחות, כדי לקרר את חום הלב.
אדמו״ר הזקן מתחיל בתפיסה הפיזיולוגית של תקופתו: הגוף בנוי מארבעה יסודות, האש שוכנת בלב והמים במוח. הריאות, דרך קנה הנשימה, שואבות את הלחות מן המוח כלפי מטה כדי לקרר את חום הלב; התמונה הגופנית הזאת תשמש דגם לנפש האלקית. בלקוטי תורה, פרשת אמור, אדמו״ר הזקן מחיל את אותם יסודות גם על הנפש האלקית ומוסיף שהם מעורבים באופן שונה אצל כל אדם: אצל אחדים האש האלקית בוערת בגלוי, ואצל אחרים היא ניצוץ נסתר שאפשר ללבותו עד שיהפוך ללהבה.
הפסקה מתארת את הדגם הגופני של ארבעת היסודות: אש בלב ומים במוח, הקשורים זה לזה דרך קנה הנשימה. הפסקאות הבאות מחילות דגם זה על הנפש.
הרעיון שהריאות שואבות נוזלים מופיע בתלמוד (ברכות סא, ב), וקירור הלב מופיע בתיקוני זהר ובזהר. לקוטי תורה, פרשת אמור, מפתחת את הרעיון של ארבעת היסודות בנפש האלקית ומוסיפה שבני אדם נבדלים זה מזה ביסוד הדומיננטי אצלם.
מראי מקומות
- 1ד׳ יסודות בנפש האדם ארמ״ע · ראה לקו״ת אמור לב, ג.
- 2ומקור הליחות · בבוך 633: ומקום המים והלחות.
- 3והריאה שואבת כל מיני משקה · Berakhot 61b:1
- 4לקרר את חום הלב · Tikkunei Zohar, Tikkun 25
כך גם בנפש האלקית: יסוד המים שבמוח הוא בחינת חכמה ודעת בעבודת ה׳, במוחו ובמחשבתו.
בנפש האלקית, יסוד המים שבמוח הוא חכמה ודעת המיושמות בעבודת ה׳: התבוננות מעמיקה בו. זהו המקביל בנפש ללחות המצויה במוח.
ואף על פי ש״לית מחשבה תפיסא ביה כלל״, והרי כתוב: ״נודע בשערים בעלה כל חד לפום שיעורא דיליה״?
אפשר לשאול: אם ״לית מחשבה תפיסא ביה כלל״, במה אפשר להתבונן? התשובה היא שהזהר דורש את ״נודע בשערים בעלה״ כאילו הכוונה ל״שיעורא״, כלומר למידה: ה׳ נודע לכל אדם לפי מידת הבנתו. בלקוטי תורה, במדבר, מסביר אדמו״ר הזקן ש״לית מחשבה תפיסא ביה כלל״ מתייחס לעצמותו ממש, ואילו כל אדם יכול להתבונן באופן שבו הוא בורא ומקיים את כל העולמות.
הפסקה מחילה את המודל על הנפש האלקית: ה״מים״ שבה הם התבוננות השכל בה׳, האפשרית לכל אדם לפי יכולתו, אף שעצמותו של ה׳ נשגבת מן המחשבה.
לקוטי תורה, במדבר, מסביר ש״לית מחשבה תפיסא ביה כלל״ מתייחס לעצמותו, ואילו כל אדם יכול להתבונן באופן שבו ה׳ בורא ומקיים את כל העולמות, וכך להכיר אותו לפי מה שהוא משער בלבו. הזהר משחק כאן על הדמיון בין שערים לבין משער, במשמעות של למדוד.
מראי מקומות
- 1וכך בנפש · בבוך 633: וכך הוא בנפש.
- 2יסוד המים במוח · ראה תניא פרק ג.
- 3בעבודת ה׳ · בבוך 633: בגדולת ה׳.
- 4לית מחשבה תפיסא ביה כלל · Tikkunei Zohar 17a:10–12
- 5
- 6נודע בשערים בעלה כל חד לפום שיעורא דיליה · Proverbs 13:23
- 7כל חד לפום שיעורא דילי׳ · Zohar I, 129b
- 8נודע בשערים בעלה כל חד לפום שיעורא דיליה · Zohar, Vayera 9:153–164
כלומר, התבוננות בבחינת התפשטות גדולתו יתברך למעלה עד אין קץ ולמטה עד אין תכלית.
ההתבוננות המתוארת כאן היא באופן שבו גדולתו של ה׳ מתפשטת בלי גבול, למעלה ולמטה. זהו ה״מים״ שבמחשבה, המתוארים בפסקה הקודמת.
אין עוד מלבדו2 כי ברוח פיו כל צבאם3 וכולא קמי׳ [קמיה] כלא חשיב.4 וכמו למשל דבורו של אדם שהוא בטל אליו ונחשב כאין נגדו.
״אין עוד מלבדו״, שכן ״ברוח פיו כל צבאם״ [נבראו], ולפניו הכול נחשב כלא כלום. למשל, דיבורו של אדם בטל ביחס אליו ונחשב לאין לעומתו.
מסקנת ההתבוננות היא ש״אין עוד מלבדו״, שכן כל צבאות השמים נובעים מ״ברוח פיו״, ולכן הם כלא כלום לפניו. המשל הוא דיבורו של אדם: מילה אחת בטלה כלא כלום לעומת האדם המדבר אותה.
הפסקה מפרטת את תוכן ההתבוננות: הכול נברא בדיבורו של ה׳, ולכן הוא בטל לפניו, כשם שמילה של אדם אינה נחשבת לעומת האדם עצמו.
המשל של דיבור הוא נושא מרכזי בתניא, בשער היחוד והאמונה: הבריאה היא ״דיבורו״ של ה׳, וכשם שמילה אחת היא כלא כלום לצד הנשמה המדברת אותה, כך כל העולמות הם כלא כלום לצד ה׳.
מראי מקומות
- 1והיינו ההתבוננות בבחי׳ · בבוך 265: והיינו בבחי׳.
- 2
- 3ברוח פיו כל צבאם · Psalms 33:6
- 4וכולא קמי׳ כלא חשיב · Zohar, Introduction 20:188–22:199
5וזה כל אדם לפום שיעורא דיליה יכול לדעת ולהשיג כי אין עוד בשמים ממעל1 וכל העליונים והתחתונים הם נמשכים מרוח פיו ית׳ ואין דבר חוץ ממנו.
ואת זאת יכול כל אדם לדעת ולהשיג, לפי מידתו: שאין דבר נוסף בשמים ממעל, וכל העליונים והתחתונים נמשכים מרוח פיו, יתברך, ואין דבר חוץ ממנו.
כל אדם, כל אחד לפי דרגתו, יכול להגיע לידיעה שאין מציאות מלבד ה׳, ושכל הנבראים, העליונים והתחתונים, נמשכים מדיבורו. זו הידיעה שה״מים״ שבשכל מספקים.
ולכן הם ממש כלא חשיבי קמיה ויסוד האש הוא הצמאון שבלב המבין בהתבוננות בגדולתו ית׳ ואיך ממש כולא קמיה כלא חשיבי.
לכן הם נחשבים באמת כלא כלום לפניו. ויסוד האש הוא הצימאון שבלב האדם המבין, מתוך התבוננות בגדולתו יתברך, כיצד באמת הכול נחשב כלא כלום לפניו.
מהתבוננות זו נולדת ״אש״ שבלב: צימאון לה׳, המתעורר אצל מי שמבין באמת שהכול כלא כלום לפניו. ההשגה שבשכל נעשית לגעגוע שבלב.
הפסקה עוברת מן השכל אל הלב: ההבנה שהכול כלא כלום לפני ה׳ מציתה צימאון אליו, שהוא יסוד האש שבנפש האלקית.
מראי מקומות
- 1אין עוד בשמים ממעל · Deuteronomy 4:39
6ולזאת כלתה נפשו1 אליו ית׳ באהבה עזה כרשפי אש שלהבת2 העולה מאליה להתכלל באור ה׳ ויחודו ית׳ ואינו חפץ להיות למטה כטבע אור האש שנמשך בטבעו מלמטלמ״ע [מלמטה למעלה].
לכן נפשו משתוקקת אליו ית׳ באהבה עזה, כרשפי אש — כלהבת אש העולה מאליה — כדי להיכלל באור ה׳ ובייחודו ית׳; והוא אינו חפץ להישאר למטה, בדומה לטבעה של אש, שאורה נמשך מטבעו מלמטה למעלה.
אהבה זו כאש גורמת לנפש להשתוקק לצאת ממקומה ולהיכלל באור ה׳, כשם שלהבת עולה בטבעה כלפי מעלה. זו אהבה המבקשת להתרומם ולהתרחק מן העולם, ולא להישאר למטה.
משא״כ בחינת המים הוא מלמעלה למטה שהמים יורדים ממקום גבוה למקום נמוך3 דהיינו שממשיך על נפשו אור ה׳ זו תורה ומצות להאיר על נפשו גם בהיותו למטה בבחי׳ בעל כרחך אתה חי4 כו׳.
לא כך היא בחינת המים, שנעים מלמעלה למטה, שכן המים יורדים ממקום גבוה למקום נמוך. כלומר, הוא ממשיך על נפשו את אור ה׳ — התורה והמצוות — כדי להאיר את נפשו גם בהיותו למטה, בבחינת ״בעל כרחך אתה חי״ וכו׳.
המים נעים בכיוון ההפוך, ממקום גבוה למקום נמוך: הם מסמלים את המשכת אור ה׳ למטה, אל תוך חייו, באמצעות התורה והמצוות. כך הנפש ממשיכה לפעול למטה, בתוך הגוף, ברוח הדברים ״בעל כרחך אתה חי״.
הפסקה מציגה שתי תנועות של הנפש: אש — האהבה העולה אל ה׳ והייתה רוצה לעזוב את העולם; ומים — התורה והמצוות הממשיכים את אור ה׳ למטה, כדי שהנפש תחיה ותעבוד כאן, למטה.
האש והמים כאן מקבילים למה שחסידות מכנה רצוא ושוב — ריצה אל ה׳ ושיבה לעבודתו בעולם. השוואת הגמרא בין התורה למים, היורדים ממקום גבוה למקום נמוך, תומכת בהבנת התנועה היורדת כהמשכת התורה.
מראי מקומות
- 1כלתה נפשו · Psalms 84:3
- 2כרשפי אש שלהבת · Song of Songs 8:6
- 3שהמים יורדים ממקום גבוה למקום נמוך · Taanit 7a:15
- 4בעל כרחך אתה חי · Pirkei Avot 4:22
וכשם שהמים מכבים את האש, כך גם בכך ירווה את צימאון נפשו, כפי שנאמר: ״הוי כל צמא לכו למים״, כפי שמבואר במקום אחר.
כשם שהמים מכבים את האש, כך המשכת אור ה׳ באמצעות התורה והמצוות משביעה את הצימאון הבוער של הנפש. הפסוק ״הוי כל צמא לכו למים״ מתפרש בהתאם: המענה לצימאון לה׳ הוא מי התורה. ה״מקום אחר״ הוא, לפי הנוסח שבאור התורה המצוטט בהערת קה״ת, המאמר על ״כי תצא למלחמה על אויביך״, המבחין בין אהבה בוערת וצמאה זו, הנולדת מהתבוננות (מבינה), לבין אהבה של ביטול שבחכמה.
והיינו ע״י בחי׳ המחבר יסוד המים שבמוח עם בחי׳ יסוד האש שבלב הוא הקנה.
הבחינה המחברת בין יסוד המים שבמוח לבין יסוד האש שבלב היא הקנה (קנה הנשימה).
מה שמחבר בין המים שבמוח לבין האש שבלב הוא הקנה (קנה הנשימה): לפי התיאור שבפסקה 2, דרכו שואבות הריאות לחות מן המוח אל הלב, ודרכו עובר הקול.
והוא בחי׳ מקור אותיות3 התורה כמ״ש קנה חכמה קנה בינה4 ונק׳ בחי׳ זו שר המשקים שבו שואב הריאה משקה מליחות המוח מיסוד המים שבו:
זוהי בחינת מקורן של אותיות התורה, כפי שנאמר: ״קנה חכמה קנה בינה״. בחינה זו נקראת ״שר המשקים״ (הממונה על המשקה), משום שבאמצעותה שואבות הריאות משקה מלחות המוח, מיסוד המים שבו.
בנפש, הקנה הוא מקור אותיות התורה, משום שהדיבור נוצר כשהבל עובר דרכו, והפסוק ״קנה חכמה קנה בינה״ משחק על המילה ״קנה״ כדי לקשר אותה לחכמה. הבחינה המחברת הזאת נקראת ״שר המשקים״ שבקדושה, כלומר הממונה על המשקה, משום שהיא מורידה את ה״משקה״ של המוח אל הלב.
הפסקה מזהה את המקבילה הקדושה לשר המשקים: הקנה, הקול ואותיות התורה, המעבירים את המים שבמוח אל הלב כדי לצנן את אש הלב ולהשביע את צימאונו.
הנוסח שבאור התורה, המצוטט בהערות קה״ת, מבחין בין שתי אהבות: אהבה בוערת וצמאה הנולדת מהתבוננות ומקורה בבינה, ואהבה של ביטול שמקורה בחכמה, הנקראת חסד דאבא. הערת קה״ת נוספת מביאה נוסח שלפיו הקנה הוא עשרים ושתיים האותיות, אותיות התורה.
מראי מקומות
- 1הוי כל צמא לכו למים · Isaiah 55:1
- 2כמ״ש במ״א · באוה״ת בראשית כרך ה תתקעא, א מציין: ”ובמקום אחר על פסוק כי תצא למלחמה על אויביך כו׳ נתבאר שם גם כן ענין זה והוא שיש ב׳ מיני אהבה הא׳ אהבה כרשפי אש ובחי׳ צמאון הבאה מההתבוננות והיא מבחי׳ בינה, והב׳ הוא בחי׳ אהבה שבחכמה הנק׳ חסד דאבא שהחכמה הוא בחי׳ ביטול לפי ששם גילוי אוא״ס”. ע״ש בארוכה. ראה מאמרי אדה״ז הקצרים ע׳ ריז.
- 3שו״ה הוא הקנה — והוא בחי׳ מקור אותיות · הקנה והוא כ״ב אותיות.
- 4קנה חכמה קנה בינה · Proverbs 4:5
חלום שר המשקים: היין המשמח ¶8–12
8וזהו ענין החלום של שר המשקים והנה גפן לפני1 וגו׳ ואשחט לא, אאת הענבים2 וגו׳ ואתן את הכוס על כף פרעה. פי׳ גפן נק׳ כנס״י [כנסת ישראל]3 שהיא כללות כל נשמות ישראל.
זהו עניינו של חלום שר המשקים: ״והנה גפן לפני וגו׳״, ״ואשחט את הענבים וגו׳״, ״ואתן את הכוס על כף פרעה״. פירוש: הגפן היא כינוי לכנסת ישראל, שהיא כללותם של כל נשמות ישראל.
חלום שר המשקים מתפרש כאן כתמונה של עבודת הנשמה. הגפן היא כנסת ישראל, הכללות של כל נשמות ישראל יחד, כפי שהגמרא משווה את ישראל לגפן.
הפסקה מתחילה לפרש את חלום שר המשקים, ומזהה את הגפן עם נשמת הכלל של ישראל.
מראי מקומות
- 1והנה גפן לפני · Genesis 40:9
- 2ואשחט את הענבים · Genesis 40:11
- 3גפן נק׳ כנס״י · Chullin 92a:5–6
9והענבים הם ניצוצי נשמות שכל ניצוץ נק׳ בשם ענב אחד כי בכל ניצוץ יש בחי׳ יין המשמח1 אלקים ואנשים שהוא בחי׳ אהבה מסותרת לשמוח בה׳ והיא ירושה לנו מאבותינו
הענבים הם ניצוצות של נשמות, שכן כל ניצוץ נקרא ענב אחד, משום שבכל ניצוץ יש בחינה של ״יין המשמח אלקים ואנשים״ — האהבה המסותרת, שמביאה לשמוח בה׳; והיא ירושה לנו מאבותינו.
כל ענב הוא ניצוץ של נשמה, ובתוכו נמצא ״יין המשמח אלקים ואנשים״: האהבה המסותרת, האהבה הטבעית לה׳ שירשנו מאבותינו. זו אהבה המביאה לשמחה בה׳.
אלא שהיא מסותרת מאד כמו יין הנטמן בענבים שהענב הוא עגול וחלק ומקיף אותו מכל צד
אלא שאהבה זו מסותרת מאוד, כמו יין החבוי בתוך הענבים: הענב עגול וחלק, והוא מקיף את היין מכל צד.
האהבה הזאת חבויה עמוק, כמו יין החתום בתוך קליפתו העגולה והחלקה של הענב, המקיפה אותו מכל צד.
וא״א להוציא ממנו יין כ״א ע״י סחיטה ודריכה בגת להסיר מעליו הקליפה הסובבת אותו. כך א״א לגלות מצפוני האהבה כ״א ע״י בחי׳ מבטשים.2
אי אפשר להוציא ממנו יין אלא בסחיטה ובדריכה בגת, כדי להסיר ממנו את הקליפה המקיפה אותו. כך גם אי אפשר לגלות את צפונות האהבה אלא באמצעות בחינת הכתישה.
היין יוצא רק לאחר שסוחטים ודורכים את הענבים ומסירים את קליפתם; קליפה היא גם המונח למעטה של הסתרה. כך גם האהבה המסותרת מתגלה רק באמצעות ״כתישה״ — שבירת תחושת החשיבות העצמית, כפי שיוסבר בפסקה הבאה.
הפסקה מסבירה את הענבים ואת היין שבהם: לכל יהודי יש אהבה מסותרת לה׳, שירש מאבותיו, ואפשר לגלות אותה רק באמצעות כתישת האגו שמכסה עליה.
האהבה המסותרת שירשנו מאבותינו היא רעיון מרכזי בתניא (פרקים יח–יט). כאן קליפת הענב נקראת קליפה — אותה מילה המציינת גם מעטה של הסתרה — ולכן דימוי סחיטת הענבים נעשה לדימוי של הסרת הקליפה מן הלב.
מראי מקומות
- 1יין המשמח אלקים ואנשים · Judges 9:13
- 2שו״ה כך א״א — מבטשים · בבוך 1174: מבטין לון.
10והוי שפל רוח1 בפני כל אדם2 ולא שישפילוהו אחרים כ״א והוי שפל רוח הוי בעצמך ונפשי כעפר לכל תהי׳ [תהיה]3 כאסקופה הנדרסת כדי להסיר קליפת ערלה החופפת4 על הלב
״והוי שפל רוח בפני כל אדם״ — לא שאחרים ישפילו אותו, אלא ״והוי שפל רוח״: היה שפל רוח בעצמך; ו״ונפשי כעפר לכל תהי'״ — להיות כמפתן שכולם דורכים עליו, כדי להסיר את קליפת הערלה המכסה את הלב.
ההכנעה היא ענווה: רבי מאיר אומר ״והוי שפל רוח״, ואדמו״ר הזקן מדגיש שעל האדם להיות שפל רוח בעצמו, ולא להמתין שאחרים ישפילו אותו. עליו להיות כעפר או כמפתן שכולם דורכים עליו. כך מוסרת ״ערלת״ הלב — הגסות שמסתירה את האהבה שבתוכו.
דהיינו אפילו מי שלא פגם ונטמא בח״נ [בחטאות נעורים] ממש מ״מ צריך הוא למול ערלת לבו כמ״ש ומלתם את ערלת לבבכם5 דהיינו מה שלבו בוער ומתאוה למותרות.
כלומר, אפילו מי שלא פגם [בעצמו] ולא נטמא ממש בחטאת נעורים, מכל מקום עליו למול את ערלת לבו, ככתוב: ״ומלתם את ערלת לבבכם״; כלומר, [העובדה] שלבו בוער ומתאווה למותרות.
גם מי שלא חטא חטאים חמורים צריך ״למול את ערלת לבו״. ערלת הלב היא תשוקתו הבוערת לדברים שמעבר לצרכיו.
הפסקה מגדירה את ההכנעה שמגלה את האהבה הנסתרת: ענווה עמוקה, המסירה מהלב את הכמיהה למותרות. זו עבודה המוטלת על כולם, ולא רק על מי שחטא.
מראי מקומות
- 1והוי שפל רוח · אבות ד, י. ראה לקו״ש ח״ד ע׳ 1212.
- 2והוי שפל רוח בפני כל אדם · Pirkei Avot 4:10
- 3ונפשי כעפר לכל תהי׳ · Berakhot 17a:4
- 4שו״ה ערלה — החופפת · בבוך 1174: החופפת ומכסה.
- 5ומלתם את ערלת לבבכם · Deuteronomy 10:16
11ונק׳ בחי׳ ערלה החופפת ומכסה על גילוי אלהותו ית׳ בבחינת הסתר פנים וצריך הוא שלא יהיה בבחי׳ הסתר פנים ולא יהיה מסך מבדיל כלל ואפי׳ [ואפילו] קרום דק שהוא בחינת עור הפריעה.1
בחינה זו נקראת ערלה, המכסה ומסתירה את גילוי אלקותו ית׳ במצב של הסתר פנים. עליו שלא להיות במצב של הסתר פנים, ושלא יהיה כלל מסך מבדיל, אפילו לא קרום דק, שהוא בחינת עור הפריעה.
״ערלת״ הלב היא כל דבר שמכסה ומסתיר מאדם את נוכחות ה׳ — ״הסתר פנים״. המטרה היא שלא יחצוץ דבר בינו לבין ה׳, אפילו לא הקרום הדק שמסירים בשלב השני של ברית המילה (פריעה).
הפסקה מעמיקה את הדימוי: יש להסיר כל מחיצה בין הלב לה׳, אפילו את הדקה ביותר.
שני כתבי־יד מוסיפים שהקרום הדק הוא בחינת נוגה (קליפה שקופה), הקליפה ה״שקופה״ שמערבת טוב ורע. נוגה היא התחום שבו מתערבים טוב ורע, ושייכים אליו תענוגות מותרים אך מיותרים, ולכן יש להסיר גם את המסך הדק ביותר הזה שבין הלב לה׳.
מראי מקומות
- 1בחי׳ עור הפריעה · בבוך 265 נוסף: הוא בחי׳ נוגה. ובבוך 1174 נוסף: בחי׳ נוגה.
12ועי״כ [ועל ידי כך] ואתן את הכוס על כף פרעה.1 כמ״ש על כפים חקותיך.2 וכתיב על כפים כסה אור. ויצו עליו במפגיע זו תפלה3
ועל ידי כך: ״ואתן את הכוס על כף פרעה״, כפי שנאמר: ״על כפים חקותיך״. ועוד נאמר: ״על כפים כסה אור״, ״ויצו עליו במפגיע״ — זו תפילה.
לאחר שהלב נחשף, אפשר להניח את ה״כוס״ על כף פרעה. המילה כף, כלומר כף היד, מזכירה שני פסוקים: ״על כפים חקותיך״, המתאר את כפותיו של ה׳ שעליהן ישראל חקוק, וכן ״על כפים כסה אור״ ו״ויצו עליו במפגיע״. הגמרא דורשת את הפסוק השני כעוסק בתפילה, שכן פגיעה פירושה תפילה.
כי בחי׳ פרעה בקדושה זלע״ז [זה לעומת זה] כמו שפרעה בקליפה הוא קליפה קשה. כך זלע״ז [זה לעומת זה] פרעה בקדושה הוא בחי׳ גילוי אלהותו ית׳ לשון פריעה
בחינת פרעה שבקדושה עומדת זה לעומת זה מול פרעה שבקליפה: כשם שפרעה שבקליפה הוא קליפה קשה, כך, זה לעומת זה, פרעה שבקדושה הוא בחינת גילוי אלקותו ית׳, מלשון פריעה [חשיפה].
פרעה שבקליפה הוא הסתר קשה ומוקשה. המקבילה הקדושה שלו היא גילוי אלקותו של ה׳, שכן המילה פרעה מורכבת מאותיותיה של המילה פריעה — המילה ששימשה בפסקה הקודמת לתיאור הסרת הקרום האחרון.
והתגלות דבר ה׳ ע״י בחי׳ שר המשקים שהוא בחי׳ קנה שהקול מעורר הכוונה לשמוח בה׳ בתפלתו.
התגלות דבר ה׳ [באה] באמצעות בחינת שר המשקים, שהיא בחינת קנה הנשימה, שכן הקול מעורר את הכוונה לשמוח בה׳ בתפילה.
הגילוי הזה מגיע באמצעות שר המשקים שבקדושה, שהוא קנה הנשימה: קול התפילה מעורר באדם את הכוונה לשמוח בה׳.
וזהו ואתן את הכוס כי בחי׳ קנה הנ״ל הוא המוליך התעוררות האהבה למעלה מעלה מהשגת בני אדם:
וזהו ״ואתן את הכוס״, שכן בחינת קנה הנשימה האמורה היא המוליכה את התעוררות האהבה מעלה מעלה, מעבר להשגתם של בני האדם.
הנחת הכוס על כף פרעה פירושה שקול התפילה נושא את האהבה שהתעוררה בנפש מעלה, מעבר למה שבני אדם יכולים להשיג. האהבה שהשתחררה מן הענבים מועלית אל גילוי ה׳.
הפסקה משלימה את פירוש החלום: האהבה שהשתחררה באמצעות הענווה נישאת בקול התפילה אל פרעה שבקדושה — גילוי ה׳.
הקישור בין פרעה לפריעה מחזיר לקרום הפריעה שנזכר בפסקה הקודמת: כאשר מוסר הכיסוי האחרון של הלב, ה׳ מתגלה.
מראי מקומות
- 1ואתן את הכוס על כף פרעה · Genesis 40:11
- 2על כפים חקותיך · Isaiah 49:16
- 3על כפים כסה אור ויצו עליו במפגיע, זו תפלה · Job 36:32
היין המשכר של המרירות ¶13–15
13אך בחי׳ יין המשמח הנ״ל לא כל אדם זוכה לזה רק ישרי לב כמ״ש ולישרי לב שמחה12 דהיינו מי שהלך בדרך ישר כל ימיו.
אולם לא כל אדם זוכה לבחינת היין המשמח שהוזכרה לעיל; רק ישרי לב זוכים לכך, ככתוב: ״ולישרי לב שמחה״. כלומר, מי שהלך בדרך ישרה כל ימיו.
לא כל אחד מגיע ל״יין המשמח״ הזה — לאהבה שמחה לה׳ בתפילה. היא שייכת לישרי לב, למי שהלכו בדרך ישרה כל חייהם.
אבל מי שפגם דרכיו ונטמא3 בח״נ [בחטאות נעורים] א״א לו לשמוח בה׳ בתפלתו כי רבות מחשבות זרות מבלבלות אותו.4
אבל מי שפגם בדרכיו ונטמא בחטאות נעורים אינו יכול לשמוח בה׳ בתפילתו, מפני שמחשבות זרות רבות מבלבלות אותו.
מי שקלקל את דרכיו בחטאות נעורים אינו יכול לשמוח בה׳ בתפילתו. מחשבות זרות רבות מציפות אותו ומבלבלות אותו.
הפסקה מציגה את הקושי: האהבה השמחה שבתפילה פתוחה רק למי שחיו ביושר, ולא למי שחטא.
מראי מקומות
- 1ולישרי לב שמחה · Psalms 94:15
- 2ולישרי לב שמחה · Psalms 97:11
- 3שו״ה אבל מי — שפגם דרכיו ונטמא · בבוך 1174: אבל מי שעקם דרכיו ופגם ונטמא.
- 4רבות מחשבות זרות מבלבלות אותו · ראה לקו״ת שמע״צ פד, ד.
14ולכן זאת העצה היעוצה כי יש עוד בחינת יין והוא בחי׳ יין המשכר. כמ״ש תנו שכר לאובד ויין למרי נפש ישתה וישכח רישו וגו׳.1
לכן זו העצה הראויה: יש בחינה נוספת של יין, והיא בחינת יין המשכר, כמו שנאמר: ״תנו שכר לאובד ויין למרי נפש ישתה וישכח רישו וגו׳״.
לאדם כזה יש סוג אחר של יין: יין המשכר. בספר משלי נאמר ״ויין למרי נפש ישתה וישכח רישו״; זו תהיה הדרך למי שאינו מצליח להגיע לשמחה.
וכמארז״ל [וכמאמר רבותינו זכרונם לברכה] גבי הרוגי ב״ד [בית דין]2 שהיו משקין אותו כוס יין קודם המיתה כדי שתטרף דעתו עליו כדי שיוכל לסבול צער המיתה
וכפי שאמרו רבותינו ז״ל על מי שהוצאו להורג בבית דין, שהיו משקים את הנידון כוס יין לפני ההוצאה להורג, כדי שתיטרף דעתו עליו וכך יוכל לשאת את צער המיתה.
הגמרא מספרת שלאדם שעמד להיות מוצא להורג בבית דין נתנו יין כדי שדעתו תיטרף וכך יוכל לשאת את הכאב. היין המשכר הוא שמאפשר לאדם לשאת את מה שעליו לעבור.
ולכן בק״ש [בקריאת שמע] שעל המטה ג״כ מי שרוצה לקבל עליו ד׳ מיתות ב״ד [בית דין] כמ״ש בנוסח האריז״ל [האר״י זכרונו לברכה] אם פגמתי באות י׳ ונתחייבתי סקילה.
ולכן גם בקריאת שמע שעל המיטה, מי שרוצה לקבל על עצמו את ארבע מיתות בית דין, כפי שנאמר בנוסח האריז״ל: ״אם פגמתי באות י׳ ונתחייבתי סקילה״, [זקוק ליין הזה].
בדומה לכך, גם מי שרוצה לקבל על עצמו את ארבע מיתות בית דין בקריאת שמע שעל המיטה, כפי שמופיע בנוסח האריז״ל (רבי יצחק לוריא, גדול המקובלים בצפת), ״אם פגמתי באות י׳ ונתחייבתי סקילה״, זקוק גם הוא ליין הזה. המשפט נשלם בפסקה הבאה.
הפסקה מציגה את הסוג השני של היין, היין המשכר של המרירות, כעצה למי שאינו יכול להגיע לשמחת האהבה שבתפילה.
בקריאת שמע שעל המיטה של האריז״ל, כל אחת מארבע אותיות שם הוי׳ מקבילה לאחת מארבע מיתות בית דין, והאדם מקבל על עצמו את העונש על שפגם באותה אות. המאמר יראה שקבלה זו היא עצמה ״יין המשכר״.
מראי מקומות
- 1תנו שכר לאובד . . ישתה וישכח רישו וגו׳ · Proverbs 31:6–7
- 2וכמארז״ל גבי הרוגי ב״ד · Sanhedrin 43a:10
במיוחד כאשר הוא רואה בעצמו שלבו אטום בתוכו ונעשה כאבן: זוהי בחינת סקילה, שעליה הוא חייב בוודאי.
ארבע מיתות בית דין מקבילות למצבו הפנימי של האדם. לב שנעשה סגור וקשה כאבן מקביל לסקילה — עונש שהוא יכול לראות בכנות שמגיע לו.
וכן כשלבו בוער ומתאוה לדברים אסורים זו היא בחי׳ שריפה וכש״כ [וכל שכן] אם יודע בעצמו שפגם ונטמא בח״נ [בחטאות נעורים] וכן כל חד לפום שיעורא דיליה כי ידע אינש בנפשיה.
וכן כאשר לבו בוער ומתאווה לדברים אסורים, זוהי בחינת שריפה; וכל שכן אם הוא יודע בעצמו שפגם ונטמא בחטאות נעורים. וכך כל אחד לפי מידתו, שהרי ״כי ידע אינש בנפשיה״.
לב שבוער בתשוקה לדברים אסורים מקביל לשריפה, וכל שכן אם הוא יודע שחטא בפועל. כל אחד מעריך זאת לעצמו, שהרי רק הוא יודע את נפשו.
זאת היא עצה היעוצה שיוכל לקבל עליו ד׳ מיתות ב״ד [בית דין] בשלימות ישתה בחי׳ כוס יין הנ״ל.
זו העצה היעוצה, כדי שיוכל לקבל עליו בשלמות את ארבע מיתות בית דין: ישתה את בחינת כוס היין הנזכרת לעיל.
כדי לקבל את ארבע מיתות בית דין בשלמות ובכנות, אדם זקוק ל״כוס היין״ שתוארה לעיל — היין המשכר שמאפשר לו לשאת את הכאב. הפסקאות הבאות מסבירות מהו יין זה למעשה.
הפסקה מראה כיצד אדם יכול לזהות בתוכו את המקבילות הפנימיות לעונשים שבית הדין מטיל, ואומרת שכדי לקבל אותם בלב שלם דרוש היין המשכר.
מראי מקומות
- 1והיה לאבן · I Samuel 25:37
הצדיקים האמיתיים ונהר האש ¶16–17
16והענין דהנה איתא בזוה״ק [בזוהר הקדוש] זכאי קשוט1 כל יומא מסתכלי בנפשייהו כאלו ההוא יומא מסתלקי מעלמא.
הביאור הוא, שכך נאמר בזהר הקדוש: ״זכאי קשוט כל יומא מסתכלי בנפשייהו כאלו ההוא יומא מסתלקי מעלמא״.
הזהר אומר שהצדיקים האמיתיים מתייחסים לכל יום כאילו הוא יומם האחרון בעולם הזה. אדמו״ר הזקן ישתמש בכך כדי להסביר את היין המשכר.
ולכאורה אינו מובן2 כי זכאי הם צדיקים וזכאי קשוט הם יותר במעלה עליונה ואיך שיבח אותם במעלת ומדרגת יראת עונש לבד.
לכאורה הדבר אינו מובן: זכאי (zakkai [צדיק]) הם צדיקים (tzaddikim), ו״זכאי קשוט״ (zakkai kshot [צדיקים אמיתיים]) הם במעלה גבוהה עוד יותר; כיצד אפוא הוא משבח אותם על יראת העונש בלבד, מבחינת איכותה ומדרגתה?
בקריאה הפשוטה, המחשבה על המוות היא דרך לירא מעונש, וזו מדרגה נמוכה בעבודת ה׳; הערת קה״ת מציינת שבכתב יד אחד הדבר נאמר במפורש, בתוספת המילים ״לפי פשוטו״. מדוע ישבח הזהר את ה״זכאי קשוט״, הצדיקים הנעלים ביותר, על דבר בסיסי כל כך?
אלא הענין הוא כי אפי׳ [אפילו] צדיק גמור כשהולך לג״ע [לגן עדן] צריך טבילה בנהר די נור345 והטבילה הוא להעביר כח הזוכר מזה העולם. כי א״א לירש6 מקומו בג״ע [בגן עדן] כל זמן שזוכר אפי׳ [אפילו] מקצת דמקצת7 מעניני עוה״ז.8
אלא העניין הוא שאפילו צדיק גמור, כשהוא הולך לגן עדן, צריך לטבול בנהר דינור, והטבילה נועדה להעביר ממנו את כוח הזיכרון של העולם הזה. אי אפשר לרשת את מקומו בגן עדן כל עוד הוא זוכר אפילו חלק קטן שבקטנים מענייני העולם הזה.
התשובה היא שאפילו צדיק גמור הנכנס לגן עדן צריך לטבול ב״נהר דינור״ (נהר של אש; Nehar Dinur), כדי לשכוח את העולם הזה, משום שאיש אינו יכול לרשת את מקומו שם כל עוד הוא זוכר אפילו את החלק הקטן ביותר מענייני העולם. בתורה אור, יתרו, אדמו״ר הזקן משווה זאת לרבי זירא, שצם כדי לשכוח את התלמוד הבבלי לפני שעלה לארץ ישראל.
הפסקה מקשה על השבח שהזהר מעניק לצדיקים האמיתיים, ומתחילה להשיב: הסתלקות מן העולם פירושה הינתקות מכל זיכרון שלו, דבר שאפילו צדיקים צריכים לעשות כדי להיכנס לגן עדן.
בזהר, נהר דינור זורם בין המדרגות שבגן עדן, והנשמות טובלות בו כדי להיטהר לפני שהן עולות. בתורה אור, יתרו, מוסבר שכל עלייה — מגן עדן התחתון לגן עדן העליון ומעבר להם — דורשת טבילה כזאת, בדומה לרבי זירא שצם כדי לשכוח את התלמוד הבבלי לפני שעלה לארץ ישראל.
מראי מקומות
- 1איתא בזוה״ק זכאי קשוט · Zohar I, 220a
- 2שו״ה ולכאורה — אינו מובן · בבוך 1174 נוסף: כפשוטה.
- 3טבילה בנהר די נור · Zohar II, 211b
- 4נהר די נור · Daniel 7:10
- 5טבילה בנהר די נור · Zohar, Pekudei 46:505–47:515
- 6א״א לירש · בבוך הנ״ל: א״א לראות.
- 7שו״ה מקומו — אפי׳ מקצת דמקצת · ראה בהמשך תרס״ו ע׳ טו. לקו״ש ח״כ ע׳ 318.
- 8מעניני עוה״ז · באוה״ת מקץ כרך ה הגהות למאמר זה הגירסא: מענג עוה״ז.
17וכן כשהולך מחיל אל חיל1 מדי חדש בחדשו ומדי שבת בשבתו2 יבא כל בשר להשתחוות לפני3 וגו׳ צריך עוד טבילה בנהר די נור אחר לשכוח גם ההשגה4 שהשיג בג״ע [בגן עדן] התחתון ועליון.
וכן, כשהוא הולך ״מחיל אל חיל״, [כמו שכתוב,] ״מדי חדש בחדשו ומדי שבת בשבתו יבא כל בשר להשתחוות לפני וגו׳״, הוא זקוק לטבילה נוספת בנהר די נור אחר, כדי לשכוח גם את ההשגה שהשיג בגן עדן התחתון והעליון.
הנשמה ממשיכה לעלות בגן עדן ״מחיל אל חיל״ בכל ראש חודש ובכל שבת, ובכל עלייה היא זקוקה לטבילה נוספת, כדי לשכוח גם את מה שהשיגה בדרגה שמתחתיה. ספר המאמרים 5565, המצוטט בהערת קה״ת, מסביר שמדובר בעליית הנשמות מהיכל להיכל, כדי ליהנות ביתר שאת מזיו השכינה.
וזאת ישים האדם אל לבו כי הנה ענין ג״ע [גן עדן] הוא שנהנין מזיו השכינה5 ואין זה אלא זיו כו׳
ועל האדם לשים זאת אל לבו: עניינו של גן עדן הוא ש[הנשמות] נהנות מזיו השכינה, ואין זה אלא זיו בלבד וכו׳.
גן עדן מתואר כמקום שבו הנשמות נהנות מזיו השכינה, וזוהי רק הארה, ולא ה׳ עצמו. על האדם להתבונן בכך.
ומה אם לא בא אלא ליהנות מזיו השכינה צריך הוא להסיר כח הזוכר מהעוה״ז. הבא לדבקה בו ית׳ ע״י תורה ותפלה על אחת לא, בכמה וכמה.6
ואם מי שבא אינו אלא ליהנות מזיו השכינה צריך להסיר את כוח הזיכרון של העולם הזה, מי שבא לדבוק בו ית׳ באמצעות תורה ותפילה, על אחת כמה וכמה!
אם אפילו ההנאה מהארה בלבד מחייבת שכחה של העולם הזה, הרי שעל אחת כמה וכמה שהדבקות בה׳ עצמו באמצעות תורה ותפילה מחייבת זאת. זהו קל וחומר, טיעון מן הקל אל החמור.
(וזהו כוונת הזוהר מסתכלי בנפשייהו כו׳ להסיר כח הזוכר מעניני עוה״ז כדי לדבקה בו ית׳ בתורה ותפלה).
(וזו כוונת הזהר, ״מסתכלי בנפשייהו כו׳״: להסיר את כוח הזיכרון של ענייני העולם הזה, כדי לדבוק בו ית׳ בתורה ובתפילה.)
זו כוונת דברי הזהר: צדיקים אמיתיים חושבים מדי יום על הסתלקותם מן העולם, כדי להניח בצד את ענייני העולם ולדבוק בה׳ בתורה ובתפילה. אין מדובר בפחד מעונש, אלא בהכנה לקרבה.
והנה יש בחי׳ נהר די נור אחר למטה הנעשה מזיעתן של חיות הקדש.7 פי׳ חיות הקדש היא אהבה עליונה בבחינת יין המשמח.
והנה יש למטה בחינה של נהר די נור אחר, הנוצר מזיעתן של חיות הקודש. פירוש: חיות הקודש הן אהבה עליונה, בבחינת יין המשמח.
יש גם נהר די נור תחתון, שנוצר, כדברי הגמרא, מזיעתן של חיות הקודש — המלאכים הנושאים את המרכבה האלוקית. החיות הן האהבה העליונה, בבחינת יין המשמח.
וזיעתן הוא פסולת שלהן שבהשתלשלות האהבה למקום נמוך מאד נעשה שמרים ופסולת בירידתן לעוה״ז החומרי.
וזיעתן היא הפסולת שלהן: בהשתלשלות האהבה למקום נמוך מאוד היא נעשית שמרים ופסולת, בירידתה לעולם הגשמי הזה.
זיעתן היא הפסולת של אותה אהבה: כשהאהבה יורדת שלב אחר שלב אל העולם הגשמי והגס הזה, היא נעשית שמרים. בפסקאות הבאות נהר די נור התחתון נעשה משל למרירותו של אדם על ירידתו שלו. מרירות זו, בדומה לטבילה שלפני הכניסה לגן עדן, גורמת לו לשכוח את ענייני העולם הזה.
הפסקה משיבה על השאלה בנוגע לזהר: לזכור את הסתלקותו של האדם פירושו לסלק כל זיכרון של העולם הזה, כדי לדבוק בה׳. לאחר מכן היא מציגה נהר די נור תחתון, שהוא השמרים של אהבת המלאכים, וממנו מתפתחת עבודת המרירות.
ספר המאמרים 5565, המצוטט בהערות קה״ת, מסביר שהעליות בראשי חודשים ובשבתות הן עליית הנשמות מהיכל להיכל, כדי ליהנות ביתר שאת מזיו השכינה. לקוטי תורה, פרשת ראה, מביא טיעון דומה מן הקל אל החמור בנוגע להמשכת זיו המצוות אל עבודת האדם בעולם הזה.
מראי מקומות
- 1מחיל אל חיל · Psalms 84:8
- 2כשהולך מחיל אל חיל . . ומדי שבת בשבתו · נתבאר בסה״מ תקס״ה ח״א ע׳ שצט ”והוא עליות הנשמות מהיכל להיכל להתענג בעילוי יותר גדול בזיו השכינה כמו העליות מג״ע התחתון לג״ע העליון שעולין במעלה ומדרגת בבחי׳ זיו השכינה ביתר שאת”.
- 3מדי חדש בחדשו ומדי שבת בשבתו יבא כל בשר להשתחוות לפני · Isaiah 66:23
- 4טבילה בנהר די נור . . לשכוח גם ההשגה בג״ע התחתון · ראה אוה״ת שה״ש ע׳ רלח.
- 5שנהנין מזיו השכינה · Berakhot 17a:12
- 6ומה אם . . ותפלה על אחת כמה וכמה · ראה לקו״ת ראה כג, א. אוה״ת ויקרא כרך ב ע׳ תפד שזהו ק״ו ע״ש.
- 7נהר די נור — מזיעתן של חיות הקדש · Chagigah 13b:14
מרירות שנעשית תפילה ¶18–20
18וזאת ישים האדם אל לבו בחי׳ הירידה איך שירד מטה מטה מאד ויתמרמר לבו מאד
על האדם לשים זאת אל לבו: להתבונן במידת הירידה, עד כמה ירד מטה־מטה, נמוך מאוד; ולבו יימר עליו מאוד.
על האדם להרהר עד כמה נפל, נמוך מאוד, עד שלבו נעשה מר. מרירות זו היא תחילתו של היין המשכר.
ושיצעק אל ה׳ בעת צרתו, ככתוב: ״צעק לבם אל אדני״, עד שיצא מדעתו. כלומר, מתוך דעתו ומחשבתו שהיה קשור בה כל היום.
לאחר מכן הוא זועק אל ה׳ בעת צרתו, זעקה הנובעת מעומק הלב, כמו בביטוי ״צעק לבם אל אדני״, עמוקה כל כך עד שהוא ״יוצא מדעתו״. אדמו״ר הזקן מסביר: הוא מניח מאחוריו את המחשבות והדאגות שהיה קשור בהן כל היום.
הפסקה מתארת את עבודת המרירות: האדם מתבונן בירידתו עד שלבו זועק ודעתו משתחררת מהעיסוקים היומיומיים שלו.
מראי מקומות
- 1ויצעק אל ה׳ בצר לו · Psalms 107:6
- 2צעק לבם אל אדני · Lamentations 2:18
19ויתקע מחשבתו בחוזק בעומק במרירות נפשו עד שיסיר כח הזוכר מעניניו ומעסקיו. וזהו בחי׳ יין המשכר וישתה וישכח רישו1 ועל ידי זה יוכל להתפלל ולומר ברוך אתה לנוכח מעומקא דלבא.
עליו לרכז את מחשבתו בעוצמה ובעומק במרירות נפשו, עד שיסלק ממנו את כוח הזיכרון של ענייניו ועסקיו. זו בחינת היין המשכר: ״וישתה וישכח רישו״. באמצעות כך יוכל להתפלל ולומר ״ברוך אתה״ בלשון נוכח, מעומק הלב.
כאשר אדם מעמיק את מחשבתו במרירות נפשו, הוא שוכח את עסקיו ואת ענייניו. זהו היין המשכר, ״וישתה וישכח רישו״, והוא מאפשר לו לומר לה׳ ״ברוך אתה״ בלשון נוכח, מעומק הלב.
כי ענין המרירות הוא על העבר כי מר נפשו על הסתר פניו ית׳ כי אילו היה גילוי אלהותו ית׳ עכ״פ [על כל פנים] כמורא בשר ודם. כמאמר רבן יוחנן בן זכאי2 לתלמידיו הלואי שיהי׳ [שיהיה] מורא שמים עליכם וכו׳.
המרירות היא על העבר: נפשו מרה על כך שפניו יתברך היו מוסתרים. אילו רק היה גילוי אלקותו יתברך, ולו במידה המשתווה ליראה מפני בשר ודם! וכמאמר רבן יוחנן בן זכאי לתלמידיו: ״הלואי שיהי' מורא שמים עליכם וכו'״.
המרירות היא על העבר, על כך שה׳ היה נסתר ממנו, עד שלא הרגיש יראה מפני ה׳ אפילו במידה שבה אדם ירא מפני בן אדם. רבן יוחנן בן זכאי בירך את תלמידיו שתהיה יראת שמים שלהם גדולה לפחות כיראתם מפני בשר ודם.
הפסקה מבארת את עניינו של היין המשכר: מרירות עמוקה על הריחוק מה׳ מביאה את האדם לשכוח את ענייני העולם, ומאפשרת לו להתפלל בכנות ובלשון נוכח.
המרירות כאן אינה עצבות או ייאוש: היא על העבר, והיא מובילה היישר לתפילה. הדבר תואם את ההבחנה שבתניא בין מרירות, שהיא בונה, לבין עצבות, שאינה בונה.
מראי מקומות
- 1וישתה וישכח רישו · Proverbs 31:7
- 2וכמאמר רבן יוחנן בן זכאי · Berakhot 28b:8–9
20ולכן כשישוב אל ה׳ יבקש גילוי אלהותו ית׳ מעומקא דלבא וזהו ברוך אתה כו׳ וכל התפלות ובקשות הם מסודרים עד״ז.1
לכן, כאשר ישוב אל ה׳, יבקש מעומק הלב שתתגלה אלקותו ית׳; וזהו ״ברוך אתה כו׳״. כל התפילות והבקשות מסודרות באופן זה.
כאשר הוא שב אל ה׳, הוא מבקש שה׳ יתגלה אליו; וזהו פירוש ״ברוך אתה״, פנייה ישירה אל ה׳. כל התפילות והבקשות בנויות על כך. בהערה של קה״ת מובא שהמשפט האחרון חסר בכתב־יד אחד, וייתכן שהצמח צדק הוסיף אותו.
וכן בקבלת מ״ש בק״ש [בקריאת שמע] באמת כי באמת רצונו וחפצו לדבקה בו ומר נפשו על ריחוקה מאור פני מלך2
כך גם בקבלת מלכות שמים בקריאת שמע, הוא מקבל אותה באמת: שכן באמת רצונו וחפצו להידבק בו, ונפשו מרה על ריחוקה מ״אור פני מלך״.
כך גם כאשר הוא מקבל עליו מלכות שמים בקריאת שמע, הוא עושה זאת באמת, משום שהוא באמת רוצה להידבק בה׳ וכואב את ריחוקו מ״אור פני מלך״.
ואף כי באמת עדיין הוא רחוק מ״מ עכ״ז [עם כל זה] יש בחי׳ הבדלה מי הוא הרחוק כמ״ש במ״א.
ואף על פי שבאמת הוא עדיין רחוק, בכל זאת יש הבחנה [בשאלה] מי הוא הרחוק, כפי שהוסבר במקום אחר.
אף על פי שהוא עדיין רחוק מה׳, יש משמעות לשאלה מיהו הרחוק: מי שכואב את ריחוקו אינו דומה למי שהדבר אינו מטריד אותו. אדמו״ר הזקן מפנה כאן להסברו על כך במקום אחר.
וגם בבחי׳ יין זה צריך מקודם הסחיטה לשום עצמו כשיריים במה שיעמיק במחשבתו ענין כל המעשים ודבורים ומחשבות שעברו עליו אשר לא לה׳ המה ויהיה שפל רוח מאד:3
וגם בבחינת יין זו, לפני הסחיטה עליו להיות בעיני עצמו כשיריים, על ידי שיעמיק במחשבתו בכל המעשים, הדיבורים והמחשבות שעברו עליו ושלא היו לה׳, ויהיה שפל רוח מאוד.
גם לפני ה״סחיטה״ שממנה מתקבל יין זה, עליו לראות את עצמו כשיריים, חסר חשיבות, על ידי התבוננות בכל המעשים, הדיבורים והמחשבות שלו שלא היו לה׳. בלקוטי תורה, מסעי, מסביר אדמו״ר הזקן את עניין ״לשים עצמו כשיריים״ בדרך זו, ומפנה בחזרה לדיון במאמר זה על הצדיקים האמיתיים.
הפסקה מראה כיצד המרירות נעשית לתפילה כנה ולקבלה כנה בקריאת שמע שעל המיטה, ושגם יין זה דורש תחילה שפלות.
בהערת קה״ת על הפסקה מצוין שהמשפט העוסק בכך שכל התפילות מסודרות באופן זה חסר בכתב־יד אחד, וייתכן שהצמח צדק הוסיף אותו. השפלות הנדרשת כאן מתוארת בהרחבה בתניא, פרקים 29–30.
מראי מקומות
- 1שו״ה דלבא — וכל התפלות ובקשות הם מסודרים עד״ז · בבך 1174 ליתא. אולי זהו הוספת כ״ק הצ״צ.
- 2מאור פני מלך · Proverbs 16:15
- 3ויהי׳ שפל רוח מאד · כמ״ש בתניא פ׳ כט-ל.
הצנעת האור בתורה: בחינת יוסף ¶21–22
21אך עוד אחת היא צריך לשית עצות בנפשו בב׳ בחי׳ יין הנ״ל והוא מארז״ל [מאמר רבותינו זכרונם לברכה] על וירא אלקים את האור כי טוב כי טוב הוא לגנוז.1
אבל יש עוד עניין אחד: עליו להתייעץ בנפשו בנוגע לשתי בחינות היין שהוזכרו לעיל. על כך אמרו חז״ל ז״ל על ״וירא אלקים את האור כי טוב״: ״כי טוב הוא לגנוז״.
יש עצה נוספת הנוגעת לשני סוגי היין, המשמח והמר. חז״ל אמרו שהאור היה ״כי טוב הוא לגנוז״, וכך גם את האור שאדם מגיע אליו בתפילה עליו לגנוז ולשמור.
וביאור הענין כמ״ש בקשתי את שאהבה נפשי וגו׳ אחזתיו ולא ארפנו עד שהבאתיו אל בית אמי ואל חדר הורתי.2
הסבר העניין הוא כפי שנאמר: ״בקשתי את שאהבה נפשי״ וגו׳, ״אחזתיו ולא ארפנו עד שהבאתיו אל בית אמי ואל חדר הורתי״.
הפסוק משיר השירים מתאר את האחיזה באהוב ואת הבאתו אל ״בית אמי״ ואל ״חדר הורתי״. את האהבה שנמצאת בתפילה צריך להביא למקום שבו תוכל להישאר.
בית אמי זו תושב״כ [תורה שבכתב] חדר הורתי זו תושבע״פ [תורה שבעל פה] שהם בחי׳ כלים להכניס בתוכם גילוי אלהותו ית׳ בחי׳ כוס פרעה.
״בית אמי״ הוא התורה שבכתב; ״חדר הורתי״ הוא התורה שבעל פה. הם בחינת כלים, שלתוכם יש להכניס את גילוי אלקותו יתברך, בחינת ״כוס פרעה״.
״בית אמי״ היא התורה שבכתב, ו״חדר הורתי״ הוא התורה שבעל פה. הם הכלים המכילים את גילוי אלקותו של ה׳, והם ״כוס פרעה״.
הפסקה מוסיפה את הצורך לגנוז את אור התפילה בתוך כלים, כלומר בתורה שבכתב ובתורה שבעל פה, כדי שיישאר לאורך זמן.
מראי מקומות
- 1וירא אלקים את האור . . כי טוב הוא לגנוז · Genesis 1:4
- 2בקשתי את שאהבה נפשי וגו׳ אחזתיו . . ואל חדר הורתי · Song of Songs 3:1
כמו שכתוב: ״כוס ישועות אשא״, ואז היין נשמר בתוכו; ואילו כאשר הכלים מתבטלים, האור מסתלק, כידוע.
הכוס מחזיקה את היין, וכשאין כלי האור מסתלק, כפי שמלמדת תורת הקבלה על אורות וכלים. לכן אהבת התפילה נמשכת רק כשהיא מעוגנת בתורה.
ועוד יזכור לו ענין מעשיו שלא יהיה בשביל עצמו כ״א לעשות נח״ר [נחת רוח] לפניו ית׳ להיות מכון לשבתו להיות לו דירה בתחתונים2
ועוד, יזכור את עניין מעשיו: שלא יהיו לשם עצמו, אלא כדי לגרום נחת רוח לפניו יתברך, ולהיות מקום קבוע לשבתו, כדי שתהיה לו דירה בתחתונים.
על האדם לזכור גם שעבודתו אינה למען עצמו, אלא כדי לגרום נחת רוח לה׳ ולהפוך את העולם הזה לדירה עבורו.
והיינו שיכין אורו בתוך אותיות התורה שהם כלים לאורו ית׳ וזהו בחי׳ יוסף פי׳ יוסיף תענוג ונח״ר [ונחת רוח] לפניו ית׳.
כלומר, שיכניס את אורו בתוך אותיות התורה, שהן כלים לאורו יתברך. וזו בחינת יוסף, כלומר: ״יוסיף״ תענוג ונחת רוח לפניו יתברך.
הדבר נעשה כאשר הוא מכניס את אורו של ה׳ באותיות התורה, שהן כלים לאור זה. זו בחינת יוסף, שפירוש שמו הוא ״יוסיף״: כשם שרחל קראה לו מתוך תקוותה שה׳ יוסיף לה בן נוסף, כך הוא מוסיף תענוג ונחת רוח לפני ה׳.
הפסקה מסבירה שאור התפילה צריך להיות מוחזק בכלי התורה ומכוון לרצונו של ה׳, ולא לחוויה האישית של האדם; זו בחינת יוסף.
המדרש מלמד שה׳ רצה דירה בתחתונים, והחסידות מסבירה שזו תכלית כל העבודה. כאן אותיות התורה הן הכלים שהופכים חוויה חולפת של אור ה׳ לדירה קבועה עבורו.
מראי מקומות
- 1כוס ישועות אשא · Psalms 116:13
- 2להיות לו דירה בתחתונים · Midrash Tanchuma, Nasso 16:1
שוכחים את יוסף, ופרעה חולם ¶23–25
וזהו מה שאומר הפסוק: ״ולא זכר שר המשקים את יוסף וישכחהו ויהי מקץ״.
אדמו״ר הזקן חוזר לפסוקים שבהם פתח: שר המשקים שכח את יוסף, ולאחר מכן בא ״הקץ״. כעת הוא מסביר אותם במונחים של הנפש.
פי׳ כי ע״י ולא זכר בחי׳ יוסף שהוא להרבות תענוג4 לפניו ית׳ נתהוה עי״ז ויהי מקץ לשון סוף ותכלה לבחי׳ שנתים ימים
כלומר, באמצעות ״ולא זכר״ את בחינת יוסף, שעניינה להרבות תענוג לפניו יתברך, נוצר בעקבות זאת ״ויהי מקץ״ — לשון של סוף וכליון — לבחינת ״שנתים ימים״.
כאשר ״שר המשקים״, קול התפילה, אינו זוכר את יוסף — את המטרה של הוספת תענוג לפני ה׳ — התוצאה היא ״מקץ״, כלומר סוף וכליון. מה שמסתיים הוא הבחינה הנקראת ״שנתים ימים״.
פי׳ שיכלה ח״ו [חס ושלום] אצלו בחי׳ התורה שהיא בחי׳ שנתים ימים כמ״ש ואהיה שעשועים יום יום56 אלפים שנה קדמה התורה לעולם.78
כלומר, שהבחינה של תורה תכלה אצלו, חלילה, והיא בחינת ״שנתים ימים״, כפי שנאמר: ״ואהיה שעשועים יום יום״ — התורה קדמה לעולם באלפיים שנה.
״שנתים ימים״ היא התורה: ״שנתים״, שתי שנים, בצירוף ״ימים״, מזכיר את הפסוק ״ואהיה שעשועים יום יום״. חז״ל דורשים את ״יום יום״ כשני ״ימים״ של ה׳, שכל אחד מהם אלף שנה; אלו אלפיים השנים שבהן קדמה התורה לעולם. לכן, שכחת יוסף מובילה, חלילה, לכך שהתורה תכלה בחייו של האדם.
הפסקה חוזרת לפסוקים הפותחים: תפילה שבה נשכחת תכליתו של ה׳ מובילה לאובדן התורה — אותן ״שנתים״ שמגיעות לקיצן.
ספר המאמרים (Sefer HaMaamarim) תרל״ח, המצוטט בהערות קה״ת, קושר בין ״שנתים״ לבין היחוד של אותיות ו׳ וה׳ שבשם הוי׳, שמקורו ביחוד אותיות י׳ וה׳, ״יום יום״.
מראי מקומות
- 1ולא זכר שר המשקים את יוסף · ראה אוה״ת פ׳ עקב ע׳ תקטו.
- 2ולא זכר שר המשקים את יוסף וישכחהו · Genesis 40:23
- 3ויהי מקץ · Genesis 41:1
- 4שהוא להרבות תענוג · ע׳ לקמן מד, א.
- 5בחי׳ שנתים ימים כמ״ש ואהיה שעשועים יום יום · ראה אוה״ת מקץ שלט, א. סה״מ תרל״ח ע׳ לו ”כי מקור יחוד ו״ה בחי׳ שנתיים הוא ע״י יחוד י״ה יום יום”.
- 6ואהי׳ שעשועים יום יום · Proverbs 8:30
- 7אלפים שנה קדמה התורה לעולם · Midrash Tehillim 90:7
- 8אלפים שנה קדמה התורה לעולם · Midrash Tanchuma, Vayeshev 4:2
24והיינו כמ״ש בתיקונים1 חכים ולא בחכמה ידיעא מבין ולא בבינה ידיעא בחי׳ חכמה תשב״כ [תורה שבכתב] בחי׳ בינה תשבע״פ [תורה שבעל פה]
וכפי שנאמר ב־תיקוני זהר (תיקוני זהר): ״חכים ולא בחכמה ידיעא מבין ולא בבינה ידיעא״. בחינת חכמה היא התורה שבכתב; בחינת בינה היא התורה שבעל פה.
ב־תיקוני זהר נאמר: ״חכים ולא בחכמה ידיעא מבין ולא בבינה ידיעא״ — ה׳ חכם, אך לא בחכמה שאפשר לדעת, ומבין, אך לא בבינה שאפשר לדעת. חכמה מקבילה לתורה שבכתב ובינה לתורה שבעל פה — שני ה״כלים״ של הפסקאות הקודמות.
כי מחמת שכוונתו בשביל עצמו אינו חושש לגנוז האור בכלי ודי לו בהתגלות האור לבד בתפלה.
מכיוון שכוונתו היא לטובת עצמו, הוא אינו מקפיד לגנוז את האור בכלי, ומספיקה לו התגלות האור בלבד בתפילה.
מי שמתפלל לטובת עצמו אינו מקפיד להחזיק את האור בכלי של התורה. חוויית ההתגלות שבתפילה מספיקה לו.
אך במשך הזמן נעשה ופרעה חולם2 פי׳ שאפילו בחי׳ התגלות בחי׳ יין הנ״ל שיש לו אינן אמתיים כ״א דרך דמיון וחלום שגורם הסתלקות האור כו׳.3
אבל עם הזמן מתהווה ״ופרעה חולם״, כלומר, גם ההתגלות של בחינת היין הנזכרת לעיל, שיש לו, אינה אמיתית, אלא היא בגדר דמיון וחלום, הגורם להסתלקות האור וכו׳.
עם הזמן הדבר נעשה ״ופרעה חולם״: גם ההתגלות שחווה בתפילה מתבררת כדמיונית, כמו חלום. בלי כלי, האור מסתלק.
הפסקה מסבירה מדוע האור מסתלק: מי שמבקש לעצמו את חוויית התפילה מזניח את כלי התורה, וההתגלות שלו נעשית לחלום בלבד.
הנקודה בדברי תיקוני זהר היא שחכמתו ובינתו של ה׳ עצמו הן מעבר להשגה, ואף על פי כן הן מתלבשות בתורה שבכתב ובתורה שבעל פה. לכן התורה יכולה להכיל את אורו.
מראי מקומות
- 1כמ״ש בתיקונים · בהקדמה (פתח אליהו).
- 2ופרעה חולם · Genesis 41:1
- 3
25ולכן נופל לבחינת מדות שהמדות הן נרגשות בנפשו שבע פרות הטובות1 כו׳ ומיד עולות אחריהן שבע פרות אחרות ותאכלנה2 כו׳
לכן הוא נופל למדרגת המדות, שכן המדות מורגשות בנפשו: ״שבע פרות הטובות״ וכו׳, ומיד אחריהן עולות ״שבע פרות אחרות״, ״ותאכלנה״ וכו׳.
בלי הכלי של התורה, האדם נופל למדרגת המדות — לרגשות שהוא חש כחוויה שלו עצמו. אלה הן ״שבע פרות הטובות״ של פרעה, רגשות טובים בתפילה, שנבלעים עד מהרה בידי ״שבע פרות אחרות״, רגשות רעים שעולים אחריהם.
ולא נודע כי באו אל קרבנה3 פי׳ שנסתלק ונתעלם האור כ״כ [כל כך] עד שנדמה לו כאלו לא התפלל מעולם.
״ולא נודע כי באו אל קרבנה״: כלומר, האור הסתלק ונעלם במידה כזאת, עד שנדמה לו כאילו מעולם לא התפלל.
כמו בחלום פרעה, שבו הפרות הרזות אכלו את השמנות ולא ניכר הדבר, אור התפילה שלו נעלם לגמרי, עד שנדמה כאילו כלל לא התפלל.
משא״כ בבחי׳ יוסף שהוא מוסיף ומרבה תענוג ונח״ר [ונחת רוח] לפניו ית׳ להיות מכון לשבתו ולהיות לו דירה בתחתונים
לא כך הוא במדרגת יוסף, שמוסיף ומרבה תענוג ונחת רוח לפניו יתברך, כדי שיהיה מקום קבוע לשבתו וכדי שתהיה לו דירה בתחתונים.
מדרגת יוסף היא ההפך: עבודתו מכוונת להוסיף תענוג ונחת רוח לפני ה׳, ליצור לו מקום קבוע ודירה בתחתונים.
ואז4 אין המדות נרגשות בנפשו כלל לא שבע פרות הטובות כו׳ ומכש״כ [ומכל שכן] שאין רע יורד מלמעלה5 רק טוב גנוז בתוכו:
אז המדות אינן מורגשות בנפשו כלל — אפילו לא ״שבע פרות הטובות״ וכו׳, וכל שכן [שלא את הרעות], שהרי לא יורד רע מלמעלה, אלא רק טוב גנוז בתוכו.
מי שעבודתו מכוונת לדירה של ה׳ בתחתונים אינו חש את רגשותיו כחוויה שלו עצמו כלל, אפילו לא את הטובים, ובוודאי שלא את הרעים, שכן מלמעלה לא יורד רע אלא רק טוב גנוז בתוכו. במאמר הבא (תורה אור, מקץ 2) מסביר אדמו״ר הזקן שבאמצעות התענוג בלימוד התורה, ״שעשועים יום יום״ של ה׳, מסתלק כל מכשול ולא יורד רע מלמעלה כלל; בלי התענוג הזה באים לסיומם ״שנתים ימים״, ואז ״ופרעה חלם״.
המאמר מסתיים בהבחנה זו: עבודה שמרוכזת ברגשותיו של האדם מותירה את הנפש נבלעת בפרות הרזות, ואילו מדרגת יוסף, עבודה לשם ה׳, אינה נפגעת מכך, שכן בכל מה שבא מלמעלה טמון טוב גנוז.
הניגוד הוא בין רגשות ש״מורגשים בנפש״ — תחושת ישות בתוך עבודת ה׳ — לבין הביטול של מי שעובד רק כדי לעשות דירה לה׳. בכתב־יד אחד נוסף שאדם כזה משתוקק כל היום, ולכן הכיסופים שלו נמשכים מעבר לזמן התפילה.
מראי מקומות
- 1שבע פרות הטובות · Genesis 41:26
- 2שבע פרות אחרות ותאכלנה · Genesis 41:3–4
- 3ולא נודע כי באו אל קרבנה · Genesis 41:21
- 4בתחתונים ואז · בבוך 633: ”בתחתונים וכל היום הוא משתוקק ואז.
- 5שאין רע יורד מלמעלה · Bereshit Rabbah 51:3
סיימת את המאמר?
סמן אותו כנלמד. הוא נספר לשבוע ולסיום של השנה.
בעבודה
לפני התפילה השפל את עצמך, כדי שהאהבה הנסתרת תוכל להתגלות. אם אינך יכול להגיע לשמחה, תן למרירות כנה על ריחוקך מה׳ לגרום לך לשכוח את ענייניך ולהתפלל מעומק הלב. אחר כך אל תסתפק בתחושה: אחוז באור באמצעות לימוד התורה, ועשה הכול לשם ה׳, כדי לעשות לו דירה בתחתונים, וכך האור לא ייעלם כמו חלום.
שאלות לשיחה
- כיצד מחבר המאמר בין קנה הנשימה (קנה) לשר המשקים, ומדוע הקול הוא הגשר בין המוח ללב?
- מה ההבדל בין היין המשמח ליין המשכר, ולמי מיועד כל אחד מהם?
- כיצד משיב אדמו״ר הזקן על השאלה בנוגע לשבח שבזהר לצדיקים האמיתיים, החושבים בכל יום על הסתלקות מן העולם?
- מדוע זקוק אור התפילה לכלים של תורה, ומה פירוש ״להצניע אותו״?
- מה פירוש הדבר שהרגשות ״מורגשים בנפש״, ומדוע בחינת יוסף משוחררת מכך?