תורה אור · פרשת מקץ · מאמר 3
ענין חנוכה
עניינו של חנוכה
הרבי על מאמר זה
מאמר הרבי הפותח ממנו: ד״ה מאי חנוכה דת״ר בכ״ה בכסליו (ה׳תשמ״ז) (הסיכומים באנגלית)
התחלת המאמר הורדת PDFPDF · 391 KB
תורגם באמצעות בינה מלאכותית מן המהדורה האנגלית, ולאחר מכן נבדק ותוקן בכמה סבבים מול האנגלית והעברית. האנגלית עצמה נבדקת בידי קוראים אנושיים. אם אתם שולטים היטב בשפה זו, נשמח לעזרתכם בבדיקת התרגום. התנדבו לבדוק
הנקודה
לאהבת ה׳ יש שני מקורות, ושניהם מלמעלה: הכוח להדליק אותה מלכתחילה (״בהעלות אהרן״), ותוספת האהבה שמגדילה אותה מעבר למידה אנושית (״בהטיבו״). האדם מגיע לשניהם באמצעות המצוות, שכמו שמן המנורה הן חשוכות לשכל, אך ממשיכות את ה׳ עצמו.
המאמר בקצרה
חנוכה מצוין בהדלקת נרות ולא בסעודה, משום שגזרת היוונים הייתה נגד התורה ולא נגד גופם של היהודים; והפסוק מכנה את המצווה ״נר מצוה״ ואת התורה ״תורה אור״. המצווה דומה לשמן: אין לה אור משלה, ובכל זאת ממנה נמשך אור החכמה, התורה שבעל פה. לאחר מכן שואל אדמו״ר הזקן מדוע הדלקת המנורה בבוקר נקראת ״הטבה״, ואילו הדלקתה בערב נקראת ״העלאה״. המנורה היא הנשמה הכללית של ישראל, ושבעת נרותיה הם שבעת הרועים, ובהם אהרן, שמדליק בישראל את האהבה לה׳. האדם יכול לעורר אהבה באמצעות התבוננות במלכות ה׳ על עולמות לאין־ספור; אולם כל המלכות הזאת אינה אלא ״שמו״ של ה׳ וביטוי לשפלותו, ואילו ה׳, היחיד, הוא למעלה מן העולמות. מתוך ההכרה בכך, הנשמה משתוקקת לצאת מן העולמות ולהידבק בו. גם השתוקקות זו היא מתנת ה׳, ״העלאה״, הניתנת לנשמה החשוכה כערב; האהבה שמלמעלה, המגדילה אותה, היא ״הטבה״, בחינת הבוקר והחסד של אברהם. שתי הבחינות נמשכות באמצעות המצוות, איבריו של המלך: אחיזה באחד מהם מושכת את המלך עצמו. השאלה שהועלתה בתחילת המאמר על ״דרך חיים״ אינה נידונה במאמר כפי שנדפס.
מבנה
- מדוע מציינים את חנוכה בנרותגזרת היוונים כוונה נגד התורה ולא נגד הגוף, ולכן מציינים את המאורע באמצעות ״נר מצוה ותורה אור״; מהי, אם כן, ״דרך חיים״?¶1
- המצווה כשמן; שתי הדלקות המנורההמצווה, כמו השמן, חשוכה מצד עצמה, אך היא מזינה את אור חכמת התורה. מדוע הדלקת הבוקר היא ״הטבה״ והדלקת הערב היא ״העלאה״? המנורה היא נשמת ישראל.¶2
- אהרן והאהבה שמלמעלהאהרן, אחד משבעת הרועים, מדליק בישראל את האהבה; בלי עזרת ה׳, אדם גשמי אינו יכול לאהוב אותו. ״אש של הדיוט״ היא האהבה שהאדם מעורר באמצעות התבוננות במלכות ה׳.¶3–4
- אחד ויחיד: המלכות כשפלות״אחד״ הוא ה׳ ביחס לעולמות; ״יחיד״ הוא ה׳ למעלה מהם. החיות, המלכות והשבח שייכים לשמו בלבד, וגדלותו על העולמות היא שפלותו.¶5–8
- העלאה, הטבה והמצוותהנשמה משתוקקת לצאת מן העולמות; ה׳ נותן את הכוח לאהוב (העלאה) ומגדיל את האהבה (הטבה), ואת שתי הבחינות משיגים באמצעות המצוות, איבריו של המלך.¶9
מושגים
- נר מצוהנר מצוה
- המצווה נמשלה לשמן המנורה: אין לה אור משלה שהשכל יכול לתפוס, ובכל זאת אור התורה נמשך ממנה.
- הטבה והעלאהבהטיבו ובהעלות
- שני הפעלים המתארים את הדלקת המנורה בבוקר ובערב: העלאה היא מתנת ה׳, הכוח עצמו לאהוב; הטבה היא תוספת אהבה שמלמעלה, המגדילה את האהבה.
- שושבינא דמטרוניתאשושבינא דמטרוניתא
- כינויו של אהרן בזהר: הוא מכין את כנסת ישראל להתייחדות עם ה׳ באמצעות הדלקת אהבתם.
- אחד ויחידאחד ויחיד
- ״אחד״ הוא אחדות ה׳, כשהעולמות בטלים לפניו; ״יחיד״ הוא ה׳ כפי שהוא לעצמו, למעלה מכל יחס לעולמות.
- אש של הדיוטאש של הדיוט
- האהבה שהאדם מעורר בעצמו באמצעות התבוננות במלכות ה׳, בדומה לאש שהביאו הכוהנים למזבח לצד האש מן השמים.
- איברי המלךרמ״ח אברין דמלכא
- רמ״ח מצוות עשה; אחיזה באחת מהן מושכת את ה׳ עצמו אל האדם, כשם שאחיזה באיבר של המלך מושכת את המלך.
מדוע מציינים את חנוכה בנרות ¶1
1ענין חנוכה.1 הנה קבעו הנס בנרות.2 משא״כ בשאר נסים בפסח ביציאת מצרים תאכלו מצות בפורים ימי משתה ושמחה3 כנגד הגלות שהיה ג״כ גופני במצרים בחומר ובלבנים4 ובימי המן בקש להשמיד כו׳ ושללם לבוז5
עניין חנוכה. הנה, [החכמים] קבעו [את זכר] הנס בנרות. מה שאין כן בשאר הנסים: בפסח, [לציון] יציאת מצרים, ״תאכלו מצות״; בפורים, ״ימי משתה ושמחה״ — כנגד הגלות, שהייתה גם גופנית: במצרים, ״בחומר ובלבנים״; ובימי המן ביקש ״להשמיד כו׳ ושללם לבוז״.
המאמר פותח בציון העובדה שכל חג מנציח את נסו באופן הולם. פסח ופורים מצוינים באכילה ובמשתה, מפני שהגלויות הללו איימו על גופם של היהודים: השעבוד במצרים, וגזרת המן להשמידם ולבוז את רכושם. הערת קה״ת מציינת שכמה כתבי־יד מתארכים את אמירת המאמר לשבת חנוכה 5560 (1799).
משא״כ בחנוכה6 שהיו ישראל שרוים על אדמתם ולא גלו מארצם רק גלות התורה7 להשכיחם תורתך ולהעבירם חוקי רצונך לפיכך קבעו בנרות על שם הפסוק (משלי ו) כי נר מצוה ותורה אור8 ודרך9 חיים תוכחות מוסר.
מה שאין כן בחנוכה, כשישראל ישבו על אדמתם ולא גלו מארצם; הייתה זו רק גלות של התורה: ״להשכיחם תורתך ולהעבירם חוקי רצונך״. לפיכך [החכמים] קבעו [את זכר הנס] בנרות, על יסוד הפסוק (משלי ו): ״כי נר מצוה ותורה אור ודרך חיים תוכחות מוסר״.
גזרות היוונים לא גירשו את ישראל מארצם ולא איימו על גופם; הן כוונו נגד התורה, כדי לגרום ליהודים לשכוח אותה ולנטוש את חוקיה. לכן מציינים את ההצלה בנרות, שכן בפסוק במשלי נאמר: ״כי נר מצוה ותורה אור״. הערת קה״ת מביאה את תשובת הרבי לשאלה מדוע לא מציינים את הניצחון במלחמה: המלחמה עצמה הייתה על הנרות — נר הנשמה ונר המצווה.
ולהבין ענין פסוק זה וגם סיפא דקרא דכתיב ודרך חיים וגו׳. צריך ביאור איזה דרך חיים הוא מלבד התורה והמצות האמורה למעלה בפסוק.
ויש להבין את משמעות הפסוק הזה, וגם את סופו של הפסוק, שבו נאמר ״ודרך חיים וגו׳״. הדבר טעון ביאור: איזו ״דרך חיים״ יש מלבד התורה והמצוות שהוזכרו קודם לכן בפסוק?
אדמו״ר הזקן מעלה שאלה על המשך הפסוק. אם ״נר מצוה״ הוא המצווה ו״תורה אור״ היא התורה, איזו ״דרך חיים״ נוספת הפסוק מוסיף? כפי שנדפס, המאמר אינו חוזר לשאלה זו.
הפסקה מסבירה מדוע מציינים את חנוכה בנרות ולא בסעודה: גזרות היוונים כוונו לפגיעה רוחנית, בתורה ובמצוות, שהפסוק מתאר כנר וכאור. לאחר מכן נשאלת השאלה מה פירוש ״דרך חיים״ שהפסוק מוסיף.
בהערת קה״ת מובאת התייחסותו של הרבי לכך שבחנוכה היה גם ניצחון צבאי — ״מסרת גבורים ביד חלשים״; מסקנתו היא שהמלחמה עצמה נסבה על הנרות: נר הנשמה ונר המצווה.
מראי מקומות
- 1ענין חנוכה · ראה לעיל בציונים לכ״ק אדמו״ר זי״ע. בכמה כת״י מצוין ”שבת חנוכה תק״ס”. ראה ברשימת המאמרים שבסו״ס מאמרי אדה״ז הקצרים ע׳ תרכד הערה 159. לכללות המאמר ראה אוה״ת בראשית כרך ז ע׳ תתתא, ב ואילך. נ״ך כרך א ע׳ תקעו.
- 2קבעו הנס בנרות · והרי בחנוכה הי׳ גם הנס דמסרת גבורים ביד חלשים כו׳ ובלעדו א״א נס הנרות (אבל גם לולא נס הנרות — הי׳ נגאלים מגלות יון ע״י הנס דמסרת) — ועכצ״ל שגם המלחמה היתה בענין הנרות (נר הנשמה ונר המצוה). — (ממכתב כ״ק אדמו״ר זי״ע ימי החנוכה תשל״א) לקו״ש ח״ה ע׳ 445. ראה אוה״ת בראשית כרך ה תתקסו, ב. ובכרך ז תתקס, א בהקושיא למה קבעו בנרות הלל והודאה ולא במשתה ושמחה כמו ביו״ט. וראה שם תתתמ, ב. ובד״ה מאי חנוכה תשמ״ז. דהרי עיקר הנס הוא נצחון המלחמה וכנוסח תפלת על הנסים ובפרט לפי הנוסח ”ועל המלחמות”. ראה פלח הרמון בראשית ק, א. בלקו״ת קרח נד, ד מציין לד״ה זה בענין שמעשה המצות נק׳ נר מצוה.
- 3
- 4בחומר ובלבנים · Exodus 1:14
- 5ושללם לבוז · Esther 8:11
- 6שו״ה להשמיד — משא״כ בחנוכה · בבוך 167 נוסף: בגלות יוון.
- 7שו״ה אדמתם — התורה · בבוך 167 הנ״ל נוסף: שרצו.
- 8לפיכך קבעו בנרות על שם הפסוק . . כי נר מצוה ותורה אור · Shabbat 23b
- 9
המצווה כשמן; שתי הדלקות המנורה ¶2
2והענין כי מה שהמשיל המצוה לנר1 והתורה לאור הוא מובן שכמו שהנר נקרא על שם השמן2 כלשון רז״ל [רבותינו זכרונם לברכה] נר של שמן נר של שעוה.
ההסבר הוא כך: מובן מדוע [הפסוק] מדמה את המצווה לנר ואת התורה לאור: כשם שהנר נקרא על שם השמן, כלשון חז״ל: ״נר של שמן נר של שעוה״.
הפסוק מדמה את המצווה לנר, ואדמו״ר הזקן מסביר מדוע. בלשון חז״ל הנר נקרא על שם חומר הבעירה שלו — ״נר של שמן נר של שעוה״ — ולכן ״נר״ פירושו חומר הבעירה. מאמר מאוחר יותר בתורה אור (מקץ 38b) מכנה את הנר על שם הפתילה, שכן הפתילה מחברת את האור אל השמן; ספר המאמרים תרמ״ג, המצוטט בהערת קה״ת, אומר ששתי הדרכים מתכוונות לאותו עניין.
הנה אע״פ [אף על פי] שהשמן אין בו אור מצד עצמו ואדרבה הוא מכבה את אור הנופל לתוכו מ״מ ממנו ועל ידו נמשך להב שלהבת האור הנאחז בפתילה במעט שמן הנמשך אחר הפתילה
והנה, אף שאין בשמן אור מצד עצמו, ואדרבה, הוא מכבה אור הנופל לתוכו, בכל זאת ממנו ועל ידו נמשכת שלהבת האור האוחזת בפתילה, באמצעות מעט השמן הנמשך אחר הפתילה.
השמן אינו מפיץ אור מצד עצמו; אם שופכים אותו על להבה, הוא מכבה אותה. ובכל זאת, מן השמן ובאמצעותו בוערת הלהבה האוחזת בפתילה, כשהיא ניזונה ממעט השמן הנמשך במעלה הפתילה.
שהרי בכלות השמן נכבה האור.
שהרי כאשר השמן כלה, האור כבה.
ההוכחה היא שכאשר השמן נגמר, הלהבה כבה: האור תלוי בשמן.
ככה ממש היא המצוה הגם שהוא רצון המלך בלי שום טעם ודעת ואין בה שום השגה מ״מ ממנה ועל ידה נמשך ונתגלה אור החכמה
כך ממש היא המצווה: אף שהיא רצון המלך, שאין בו טעם ודעת ואין בה שום השגה, בכל זאת ממנה ועל ידה נמשך ומתגלה אור החכמה.
המצווה דומה לשמן. היא רצון המלך, שאין בו טעם שהשכל יכול להשיג, ובכל זאת ממנה ועל ידה נמשך ומתגלה אור החכמה.
זו תורה שבע״פ [שבעל פה] דאורייתא מחכמה נפקת3 והחכמה והבנה בתורה שבעל פה הוא רק להבין ולהשיג פי׳ וטעם המצות כל מסכת לפי ענינה.
זו התורה שבעל פה, שהרי ״דאורייתא מחכמה נפקת״; והחכמה וההבנה שבתורה שבעל פה נועדו רק להבין ולהשיג את פירוש המצוות ואת טעמיהן, כל מסכת לפי עניינה.
אור זה הוא התורה שבעל פה, שהרי הזהר אומר ״דאורייתא מחכמה נפקת״. כל החכמה שבתורה שבעל פה נועדה לבאר את טעמי המצוות, וכל מסכת בתלמוד עוסקת בטעמי המצוות השייכים לנושאה. כך נמשך ״אור״ התורה מ״נר״ המצווה.
וביאור ענין זה דרך פרט בעבודת ה׳.
ועתה [נבאר] עניין זה בפרטות, בעבודת ה׳.
כעת עובר אדמו״ר הזקן לבאר כיצד הדבר מתבטא בעבודת האדם את ה׳.
הנה כתיב (שמות ל) בבקר בבקר בהטיבו את הנרות יקטירנה4 ובהעלות5 אהרן את הנרות בין הערבים יקטירנה6. ולהבין למה גבי בבוקר כתיב בהטיבו7 ובבין הערבים בהעלות.
נאמר (שמות ל): ״בבקר בבקר בהטיבו את הנרות יקטירנה [את הקטורת], ובהעלות אהרן את הנרות בין הערבים יקטירנה״. ויש להבין מדוע בבוקר נאמר ״בהטיבו״, ואילו בערב נאמר ״בהעלות״.
בציווי התורה על הקטורת, הדלקת הנרות בבוקר מכונה ״הטבה״, והדלקת הערב מכונה ״העלאה״. השאלה היא מדוע מתוארת הדלקת הנרות בשני הזמנים בפעלים שונים.
הנה כנסת ישראל מקור נשמות ישראל נקרא׳ [נקראת] בשם מנורה והיא מקשה שכל ישראל הם באחדות והיא מתחלקת לשבעה נרות.
והנה כנסת ישראל, מקור נשמות ישראל, נקראת בשם מנורה. היא עשויה מקשה אחת, שכן כל ישראל מאוחדים, והיא מתחלקת לשבעה נרות.
כנסת ישראל, המקור הכללי של כל נשמות ישראל, היא המנורה. המנורה נעשתה בהקשה מגוש זהב אחד, דבר המבטא את אחדותם של כל ישראל; ועם זאת היא מתפצלת לשבעה נרות.
כי דרך פרט יש ששים רבוא נצוצו׳ כלליי׳ שכל ניצוץ מתחלק לששים רבוא נצוצות פרטיות כמבואר בתניא8 ודרך כלל נכללו בשבעים נפש שירדו אבותינו למצרים.9
שהרי בדרך פרט יש שש מאות אלף ניצוצות כלליים, וכל ניצוץ מתחלק לשש מאות אלף ניצוצות פרטיים, כפי שמבואר בתניא; ובדרך כלל הם כלולים בשבעים הנפשות שירדו למצרים עם אבותינו.
הנשמות מתחלקות לשש מאות אלף ניצוצות כלליים, וכל ניצוץ מתחלק לשש מאות אלף ניצוצות פרטיים. באופן כללי יותר, הם כלולים בשבעים הנפשות של משפחת יעקב שירדו למצרים.
הפסקה מבארת את דימוי הנר והאור: המצווה דומה לשמן, שאין בו אור מצד עצמו, ובכל זאת ממנו נמשך אור חכמת התורה. לאחר מכן היא מעלה את השאלה על הדלקת המנורה בבוקר ובערב, ומציגה את המנורה כנשמה הכללית של ישראל.
מאמר מאוחר יותר בתורה אור, במקץ (38b), מדגיש היבט אחר: הנר נקרא על שם הפתילה, המחברת את האור אל השמן. שתי הדרכים מבטאות את אותו עניין — האור אינו יכול להאיר בלי חומר הבעירה של המצווה.
מראי מקומות
- 1מה שהמשיל המצוה לנר · ראה באוה״ת נ״ך משלי ע׳ תקעו.
- 2שהנר נקרא על שם השמן · מובא באוה״ת נ״ך כרך א ע׳ תקעו. ראה לקמן לח, ב: ענין הנר הוא שקרוי ע״ש הפתילה כי הוא עיקר הנר. — וראה ד״ה ענין חנוכה סה״מ תרמ״ג ע׳ לו שיש בנר ב׳ פי׳ ושניהם הם כוונה אחת. ע״ש.
- 3דאורייתא מחכמה נפקת · Zohar II, 121a
- 4בבקר בבקר בהטיבו את הנרות יקטירנה · Exodus 30:7
- 5שו״ה בהטיבו — ובהעלות · בבוך 167 הנ״ל: וכתיב ובהעלות.
- 6
- 7גבי בבוקר כתיב בהטיבו . . בהעלותך · Song of Songs 5:4
- 8כמבואר בתניא · פרק לז. [בבוך 167 הנ״ל: בלק״א].
- 9בשבעים נפש שירדו אבותינו למצרים · Deuteronomy 10:22
אהרן והאהבה שמלמעלה ¶3–4
3וכלל מן הכלל נק׳ בשם שבעה נרות דהנה אהרן שושבינא דמטרוניתא123 הוא אהרן כהן לאל עליון4 משבע׳ רועים56 המפרנסים ומשפיעים אלהותו ית׳ בכנסת ישראל שיאירו באור האהבה להתלהט אליו ית׳
והכלל [שבכלל] נקרא בשם ״שבעה נרות״. אהרן, ״שושבינא דמטרוניתא״ — שושבין המלכה (מטרוניתא) — הוא ״אהרן כהן לאל עליון״, אחד משבעת הרועים שמפרנסים ומשפיעים את אלקותו ית׳ בכנסת ישראל, כדי שיאירו באור האהבה ויתלהטו אליו ית׳,
שבעים הנפשות מתכנסות, באופן הכללי ביותר, לשבעה נרות, המקבילים לשבעת ״הרועים״ המשפיעים אלקות לעם ישראל. אהרן, המכונה בזוהר ״שושבינא דמטרוניתא״, כלומר שושבין המלכה (מטרוניתא), המוליך את הכלה — השכינה עם כנסת ישראל — אל המלך, הוא אחד מהם; תפקידו לגרום להם להאיר באהבה המתלהטת כלפי ה׳. ברשימת שבעת הרועים של הגמרא (סוכה נב ע״ב) אהרן אינו נזכר; הרבי, במכתב המצוטט בהערת קה״ת, מוצא את המקור לכך בזוהר חדש, המונה את אברהם, יצחק, יעקב, אדם, אהרן, דוד ושלמה.
בכלות הנפש כשלהבת העולה מאליה7 ולקיים מצות ואהבת8 שמקבלים עליהם בק״ש [בקריאת שמע] שיהי׳ [שיהיה] כך באמת לאמתו תקוע בלב כל אחד ואחד מישראל שהאדם מצד עצמו מאחר שהוא מגושם ומלובש בענינים גשמיים לא היה יכול לולי הקב״ה עוזרו.9
בכלות הנפש, כשלהבת העולה מאליה; וכן לקיים את מצוות ״ואהבת״ שהם מקבלים עליהם בקריאת שמע, כדי שהדבר יהיה כך באמת לאמיתו ויהיה קבוע בלבו של כל אחד ואחד מישראל. שכן אדם מצד עצמו, בהיותו מגושם ולבוש בעניינים גשמיים, לא היה יכול [לעשות זאת] אלמלא הקב״ה עוזר לו.
האהבה מתלהטת ״בכלות הנפש״ — כמיהה עזה כל כך עד שהנפש כאילו יוצאת מעצמה אל ה׳ — כשלהבת ״העולה מאליה״, כדרך שחז״ל מתארים את הדלקת המנורה. כל יהודי מקבל על עצמו בקריאת שמע את הציווי לאהוב את ה׳, אך אדם הלבוש בגוף גשמי לא היה יכול להרגיש אהבה זו באמת בלי עזרת ה׳.
הפסקה מזהה את שבעת הנרות עם שבעת הרועים, ובייחוד עם אהרן, שתפקידו להדליק בלבבות ישראל אהבה לה׳. עוד נאמר שאהבה כזאת חורגת מכוחו של אדם גשמי, ואינה אפשרית לו בלי עזרת ה׳.
במכתב הרבי המצוטט בהערות נדונה השאלה מדוע אהרן נמנה עם שבעת הרועים, אף שהגמרא אינה כוללת אותו ברשימתה. הרבי מוצא את המקור לכך בזוהר חדש, המונה את אברהם, יצחק, יעקב, אדם, אהרן, דוד ושלמה.
מראי מקומות
- 1אהרן שושבינא דמטרוניתא · Zohar I, 266b
- 2אהרן שושבינא דמטרוניתא · Zohar, Addenda, Volume I 50:362–373
- 3אהרן שושבינא דמטרוניתא · Zohar, Vayikra 47:334–49:342
- 4כהן לאל עליון · Genesis 14:18
- 5אהרן . . משבעה רועים · ראה בלקו״ש ח״כ ע׳ 643 המקור לזה (ממכתב ימי הסליחות ה׳תשי״ט), וז״ל: לשאלתו המקור למש״כ בתו״א (לב, ב). ובלקו״ת בהעלותך (כט, ג) דאהרן הוא מז׳ רועים, דבסוכה (נב, ב) לא נזכר. וכהנ״ל הוא בעוד מקומות בתו״א — כמצוין במפתח. והמקור ע״ז י״ל בשנים: א) בז״ח (בסופו. תיקונים קד, א): קם רע״מ על רגלוי ואמר רעיין קדישין אברהם יצחק ויעקב ואדם קדמאה ואהרן ודוד ושלמה. ועפ״ז מתורץ ג״כ: 1) בתו״א (פב, א) — דאברהם הוא הרועה הראשון ובסוכה — אדה״ר. 2) בתו״א (לג, ג) משמע דגם יצחק בכלל הרועים. ב) בזח״ב (כו, ב): הוא (ל׳ יחיד) אהרן ומשה — לאכללא דא בדא. להעיר מתענית ט, א. וי״ל דלכן בהנ״ל לא נמנה רק א׳ מהם — העיקרי באותו ענין. וק״ל. והנה עוד יש להקשות בזה, והוא העיקר. בתו״א ולקו״ת מפרש ענין הז״ר שמשפיעים אלקות לכנס״י כו׳ ואינו מובן כלל מה ענין שת ומתושלח בזה? והנה הצ״צ עה״פ במיכה (ה, ד) מדייק דשני פי׳ בתיבת והקימונו: א) על אשור. ב) על בנ״י (כפי׳ התרגום) — ובדרך ממילא ינוצח אשור. ועפ״ז נ״ל ליישב כהנ״ל — דבסוכה הוא לפי פי׳ הא׳. ובז״ח ע״פ פי׳ הב׳. ולולא דמסתפינא הייתי אומר לבדוק בדפוסים הראשונים של הז״ח אולי צ״ל במקום אדה״ר — יוסף. וע״ד האושפיזין דחה״ס. אבל עומד לנגד ביאור זה מה שבתו״א (לג, ד) ובסהמ״צ להצ״צ מצות חנוכה מעתיק מסוכה הנ״ל ומפרש ענין הרועים כנ״ל. אבל יעוין שם שמביא מהז״ר רק אברהם יעקב ומשה. ועצ״ע. ואכ״מ.
- 6משבע׳ רועים · Sukkah 52b:13
- 7כשלהבת העולה מאליה · Shabbat 21a:9
- 8ואהבת · Deuteronomy 6:5
- 9לולי הקב״ה עוזרו · Kiddushin 30b
4והעזר הוא אהבה הבאה מלמעלה להמשיכו אליו. וזהו בחי׳ בהעלות ובהטיבו. כי הנה אמרו רז״ל [רבותינו זכרונם לברכה] אע״פ [אף על פי] שהאש יורד מן1 השמי׳ מצוה להביא מן ההדיוט.2
והעזר הוא אהבה הבאה מלמעלה, שמושכת אותו אליו. וזוהי בחינת ״בהעלות״ ו״ובהטיבו״. חז״ל אמרו: ״אע״פ שהאש יורד מן השמי' מצוה להביא [אש] מן ההדיוט [מקור רגיל]״.
עזרתו של ה׳ באה כאהבה שנשלחת מלמעלה ומושכת את האדם אליו; לכך מכוונים שני הפעלים ״בהעלות״ ו״ובהטיבו״. חז״ל לימדו שאף שהאש ירדה מן השמים אל המזבח, מצווה להביא גם אש מן ההדיוט.
פי׳ הדיוט3 הוא האהבה שאדם לוקח מחמת העולמות מבחי׳ מלכותו ית׳ שהוא מלך גדול ונורא על כל העולמות עליונים ותחתונים
פירוש הדבר: ה״הדיוט״ [האש הרגילה] הוא האהבה שאדם רוכש מחמת העולמות, מבחינת מלכותו יתברך, שכן הוא מלך גדול ונורא על כל העולמות העליונים והתחתונים.
האש הרגילה מסמלת את האהבה שאדם מעורר בעצמו באמצעות התבוננות במלכות ה׳: הוא המלך הגדול והנורא על כל העולמות, העליונים והתחתונים. לקוטי תורה, שמיני עצרת, מפנה בחזרה למאמר זה לצורך הגדרת ״האש הרגילה״, ומעמיד אותה בניגוד לאהבה הגדולה של ״וימינו תחבקני״.
וכל צבא השמים4 לך משתחוים ואלף אלפין ורבו רבבן קדמוהי5 כו׳ לב, גכמבואר בגמרא6 ובזוהר בביאור ענין רבוי העולמות וגדולתו.
וכן נאמר: ״וכל צבא השמים לך משתחוים״, ו״ואלף אלפין [עובדים אותו] ורבו רבבן [עומדים] קדמוהי כו׳״, כפי שמוסבר בגמרא ובזהר, במסגרת הביאור על ריבוי העולמות וגדולתו.
התבוננות במספר העצום של העולמות והצבאות המשתחווים לפני ה׳, כפי שמתואר בתלמוד ובזהר, מעוררת באדם אהבה אליו. זו אהבה שהוא יכול להגיע אליה בכוחות עצמו.
הפסקה מבחינה בין שני סוגי אהבה, בדומה לשני סוגי האש שעל המזבח: אהבה מלמעלה, מתנה מאת ה׳, ואהבה ״רגילה״ שאדם בונה באמצעות התבוננות במלכות ה׳ על עולמות רבים מספור.
האש מן השמים והאש שהביא הכהן תואמות את בחינת אתערותא דלעילא ואתערותא דלתתא. לקוטי תורה על שמיני עצרת מפנה בחזרה לקטע זה לצורך הגדרת ״האש הרגילה״.
מראי מקומות
- 1אע״פ שהאש יורד מן השמים מצוה להביא מן ההדיוט · Eruvin 63a:15
- 2אע״פ שהאש יורד מן השמי׳ מצוה להביא מן ההדיוט · Mishneh Torah, Daily Offerings and Additional Offerings 2:1
- 3פי׳ הדיוט · בבוך 167 ליתא תי׳ ”הדיוט”.
- 4צבא השמים · Nehemiah 9:6
- 5ואלף אלפין ורבו רבבן קדמוהי · Daniel 7:10
- 6כמבואר בגמרא · Chagigah 12a
אחד ויחיד: המלכות כשפלות ¶5–8
5וע״ד זה תקנו חז״ל [חכמינו זכרונם לברכה] לומר בשכמל״ו [ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד]12 לפני ואהבת. כי הנה אנו אומרים יחיד חי העולמים3 מלך משובח ומפואר עדי עד שמו הגדול כו׳. פי׳ יחיד הוא למעלה מבחי׳ אחד.
בדומה לכך תיקנו חז״ל לומר ״בשכמל״ו״ לפני ״ואהבת״. שכן אנו אומרים: ״יחיד חי העולמים מלך משובח ומפואר עדי עד שמו הגדול כו׳״. כלומר, ״יחיד״ הוא למעלה מבחינת ״אחד״.
חז״ל תיקנו לומר את השורה השקטה ״בשכמל״ו״ לפני ״ואהבת״ מאותה סיבה: כדי לעורר את האהבה שנולדת מהתבוננות במלכותו של ה׳. בתפילת שחרית מכנים את ה׳ ״יחיד״, דרגה שלמעלה מ״אחד״.
כי אחד היינו כמאמר רז״ל [רבותינו זכרונם לברכה] שהוא אחד בשמים ובארץ4 ובד׳ רוחות העולם כי כל העולמות עליוני׳ [עליונים] אינם תופסים מקום להיות יש ודבר נפרד בפני עצמם וכולא קמי׳ [קמיה] כלא וכאין נגדו חשיבי ממש ואין עוד מלבדו.5
״אחד״ פירושו, כפי שאמרו חז״ל, שהוא ״אחד בשמים ובארץ ובד׳ רוחות העולם״; שכן העולמות העליונים אינם תופסים מקום [משלהם], עד שיהיו ישות ודבר נפרדים בפני עצמם, ו״כולא קמי׳ כלא״; הם נחשבים ממש כאין לפניו, ואין עוד מלבדו.
״אחד״ פירושו שה׳ אחד בשמים, בארץ ובארבע רוחות העולם: העולמות קיימים, אך הם כאין לפניו ואין להם קיום משל עצמם. זוהי אחדות ה׳ כפי שהיא ביחס לבריאה.
לכן נקרא אחד והיינו כשמעריכין אותו נגד העולמות. אבל יחיד פי׳ הוא יחיד ומיוחד בפני עצמו והוא לבדו הוא ואינו בגדר העולמות כלל.
לכן הוא נקרא ״אחד״, וזהו כאשר משווים אותו לעולמות. אבל ״יחיד״ פירושו שהוא יחיד ומיוחד לעצמו, הוא לבדו, ואינו שייך כלל לגדר העולמות.
״אחד״ עדיין מתאר את ה׳ ביחס לעולמות. ״יחיד״ מתאר אותו כפי שהוא לעצמו, בלי כל יחס לעולמות.
הפסקה קושרת את הברכה ״בשכמל״ו״ לאהבה שנולדת מהתבוננות במלכותו של ה׳, ומבחינה בין ״אחד״ — אחדותו של ה׳ ביחס לעולמות — ובין ״יחיד״, כפי שהוא למעלה מהם.
״אחד״ מתאים לביטול העולמות לפני ה׳: הם קיימים, אך הם ״כולא קמי׳ כלא״. ״יחיד״ הוא למעלה מהעולמות לגמרי. הפסקה הבאה מראה שהמלכות, החיות והשבח שייכים ל״שם״ בלבד, ולא לעצמות.
מראי מקומות
- 1תקנו חז״ל לומר בשכמל״ו · Pesachim 56a:8–9
- 2תקנו חז״ל לומר בשכמל״ו · Shulchan Arukh, Orach Chayim 61:13–14
- 3יחיד חי העולמים · ראה לקמן מ, ג.
- 4שהוא אחד בשמים ובארץ · Berakhot 13b:18
- 5ואין עוד מלבדו · Deuteronomy 4:35
6וחי העולמים מלך פי׳ שכל חיות העולמות שמחיה את כולם ומהווה את כולם עליונים ותחתונים אינו אלא בשביל שהוא מלך וכולם מקבלים חיות מבחי׳ מלכותו ית׳ בעבור היותו מלך עליהם.
״וחי העולמים מלך״ פירושו שכל חיות העולמות, שבאמצעותה הוא מחיה את כולם ומהווה את כולם, העליונים והתחתונים, ניתנת רק משום שהוא מלך, וכולם מקבלים חיות מבחינת מלכותו יתברך, משום שהוא מלך עליהם.
״וחי העולמים מלך״ פירושו שה׳ נותן לעולמות חיים וקיום רק בתור מלכם. מלכות היא יחס לזולת, ולכן חיותם של כל העולמות באה ממלכותו של ה׳, ולא מעצמותו.
וכן מה שמשובח ומפואר דהיינו השבח מחמת שמשיגים גדולתו הוא עדי עד כי לגדולתו אין חקר1 ולמעלה יש שבח אחר שבח ועילוי אחר עילוי עד אין קץ ואין תכלית והכל הוא בעבור שמו הגדול
כך גם היותו ״משובח ומפואר״ — כלומר, השבח [הנובע] מכך שהם משיגים את גדולתו — הוא ״עדי עד״, שהרי ״לגדולתו אין חקר״; ולמעלה יש שבח אחר שבח ועלייה אחר עלייה בלי סוף ובלי גבול, וכל זה הוא משום ״שמו הגדול״.
שבחם של הנבראים לה׳, המבוסס על מידת השגתם בגדולתו, אינו מסתיים, שכן תמיד יש דרגה גבוהה יותר להשיג. ובכל זאת, כל השבח הזה הוא ל״שמו הגדול״, ולא לו עצמו.
כי להיות נקרא שמו ומלכותו עליהם בלבד הוא ואינו יכול לנגוע לבחי׳ עצמותו ומהותו כלל
כי [כל זה נועד] רק לכך ששמו ומלכותו ייקראו עליהם, ואין בכך כדי לגעת כלל בבחינת עצמותו ומהותו,
תכלית כל זה היא ששמו ומלכותו של ה׳ יחולו על העולמות. שום דבר מכל זה אינו מגיע לעצמותו; מאמר מאוחר יותר בתורה אור (מקץ 40c) מסביר בדומה לכך שהעולמות באים ממלכותו של ה׳, הארה חיצונית שאינה נוגעת במלך עצמו, ושהביטוי ״ברוך שם״ עוסק במדרגת השם בלבד.
כי לית מחשב׳ תפיס׳ [תפיסא] בי׳ [ביה] כלל2 שהוא יחיד ומיוחד ונשגב שמו לבדו3 כדכתיב מלכותך מלכות כל עולמים.4
כי ״לית מחשב' תפיס' בי'״ כלל, שהרי הוא ״יחיד ומיוחד״, ו״נשגב שמו לבדו״, ככתוב: ״מלכותך מלכות כל עולמים״.
״לית מחשב' תפיס' בי'״ — אין מחשבה יכולה להשיג את ה׳, שכן הוא ״יחיד ומיוחד״ ורק ״נשגב שמו לבדו״. לכן נאמר בפסוק ״מלכותך מלכות כל עולמים״: מלכותו מתייחסת לעולמות, ואילו הוא עצמו נעלה מהם.
הפסקה מבארת את יתר מילות התפילה: חיותם של העולמות וכל השבח שלהם באים רק ממלכותו של ה׳ ומ״שמו״, ואינם מגיעים לעצמותו.
הדברים עולים בקנה אחד עם תורת חב״ד, שלפיה מלכות היא רק הארה חיצונית של ה׳, כמו שם או מוניטין, וכל העולמות נבראו ממנה.
מראי מקומות
- 1לגדולתו אין חקר · Psalms 145:3
- 2לית מחשב׳ תפיס׳ בי׳ כלל · Tikkunei Zohar 17a:10–12
- 3ונשגב שמו לבדו · Psalms 148:13
- 4מלכותך מלכות כל עולמים · Psalms 145:13
7וזהו במקום שאתה מוצא גדולתו1 שם אתה מוצא ענותנותו.2 כדכתיב המשפילי לראות3 בשמים ובארץ שאצלו ית׳ נחשב זאת להשפלה ולענוה להחיות רוח שפלים.4
זהו [פירוש] ״במקום שאתה מוצא גדולתו שם אתה מוצא ענותנותו״, כמו שכתוב: ״המשפילי לראות בשמים ובארץ״; שכן בעיניו יתברך הדבר נחשב להשפלה ולענווה, ״להחיות רוח שפלים״.
חז״ל לימדו שבכל מקום שמוזכרת גדולתו של ה׳, מוזכרת גם ענוותנותו. אפילו המבט בשמים ובארץ הוא, מבחינת ה׳, ירידה והשפלה; הוא נעשה כדי ״להחיות רוח שפלים״.
וכן מה שכתוב סומך נופלים ורופא חולים וזוקף כפופים5 וכל הממלכה נקרא בשם ארץ להיות כארץ הלזו השפלה6 שירדה ממקום כבודה להיות מלך שמו נקרא.7
וכן נאמר: ״סומך נופלים ורופא חולים וזוקף כפופים״. וכל [בחינת] המלכות נקראת בשם ״ארץ״, בדומה לארץ השפלה הזאת: היא ירדה ממקום כבודה כדי שהוא ייקרא בשם ״מלך״.
מלכות ה׳ מכונה ״ארץ״, הדרגה הנמוכה ביותר, משום שההנהגה של העולמות היא ירידה ממקום כבודו: הוא משפיל את עצמו כדי ש״מלך שמו נקרא״, כפי שנאמר בפיוט אדון עולם. בלקוטי תורה, במדבר, מסביר אדמו״ר הזקן שמלכות נקראת ״ארץ״ משום שהיא הדרגה הנמוכה ביותר, זו שיש לה זיקה לעם, והוא מפנה לקטע הזה.
הקטע מראה שגדולתו של ה׳ ביחס לעולמות היא למעשה ענוותנותו: להיות מלך ולהעניק חיות לנבראים הם ירידה מבחינתו.
מלכות מכונה ״ארץ״ משום שהיא הנמוכה שבספירות ומקור העולמות; לקוטי תורה על במדבר מפנה למאמר הזה בהקשר של דימוי זה.
מראי מקומות
- 1במקום שאתה מוצא גדולתו · נסמן לעיל לא, ד.
- 2במקום שאתה מוצא גדולתו שם אתה מוצא ענותנותו · Megillah 31a:12–13
- 3המשפילי לראות · Psalms 113:6
- 4להחיות רוח שפלים · Isaiah 57:15
- 5זוקף כפופים · Psalms 146:8
- 6להיות כארץ הלזו השפלה · ראה לקו״ת במדבר ה, ב. אוה״ת פ׳ לך לך תשכה, א.
- 7מלך שמו נקרא · פיוט אדון עולם.
8ולכן זאת יבין כל יציר בשומו אל לבו וירחיב דעתו בגדולתו ית׳ ונפלאות מעשיו ברבוי העולמות עד אין חקר הנה ישכיל שזהו ענותנותו ית׳ ואין ערוך אליו שאינו בגדר עלמין כלל.
לכן כל יציר יבין זאת כשישים אל לבו וירחיב את דעתו בגדולתו יתברך ובנפלאות מעשיו, בריבוי העולמות עד אין חקר; אז ישכיל שזו ענוותנותו יתברך, ואין ערוך אליו, שכן הוא אינו בגדר העולמות כלל.
כל מי שמתבונן לעומק בגדולתו של ה׳, בעולמות הרבים מספור, יבין שכל זה אינו אלא ענוותנותו. את ה׳ עצמו אי אפשר להשוות לכך כלל, שכן הוא למעלה מן העולמות לגמרי.
הפסקה מסיקה את המסקנה עבור האדם המתבונן: עצמתה של הבריאה מגלה רק את ענוותנותו של ה׳, והוא עצמו אינו בר־השוואה לעולמות.
העלאה, הטבה והמצוות ¶9
9והוא השוה ומשוה קטן וגדול ממילא תתלהט ותתלהב נפש ולב לאור באור האהבה בכל נפשך1 ממש לצאת מגדר העולמות כמ״ש מי לי בשמים ועמך לא חפצתי בארץ2 כלה שארי ולבבי.3
והוא ״השוה ומשוה קטן וגדול״. ממילא הנפש והלב יתלהטו ויתלהבו, להאיר באור האהבה ״בכל נפשך״ ממש, ולצאת מגבולות העולמות, כפי שנאמר: ״מי לי בשמים ועמך לא חפצתי בארץ כלה שארי ולבבי״.
ה׳ הוא ״השוה ומשוה קטן וגדול״ — שורה מתפילות הימים הנוראים. לכן, מי שמבין שכל העולמות אינם אלא ביטוי לענוותנותו של ה׳, ירצה לצאת לגמרי מגבולותיהם ולאהוב אותו ״בכל נפשך״. זו זעקתו של בעל המזמור, שאינו רוצה דבר בשמים או בארץ מלבד ה׳, עד ש״כלה שארי ולבבי״ — המילה ״כלה״ היא אותה מילה שמופיעה בביטוי ״כלות הנפש״, המתאר את כליון הנפש שבסעיף 3.
וזהו ואהבת את ה׳ אלקיך כי אהבה משרש אבה שהוא מלשון חפץ ורצון.4
וזהו [פירוש] ״ואהבת את ה׳ אלקיך״: אהבה היא משורש אבה, שפירושו חפץ ורצון.
אדמו״ר הזקן דורש את ״ואהבת״ על פי השורש אבה, שפירושו לרצות. בלקוטי תורה, נשא, הוא מסביר שמדובר ברצונו של האדם, בכל לבו ונפשו, שאחדותו של ה׳ תתגלה בעולם ובנפשו.
דהיינו רעותא דלבא שיהי׳ [שיהיה] ה׳ אלקיך ולדבקה בו ממש וע״י אתערותא דלתתא זו יחול עליו אור האהבה מלמעלה להגדיל מדורת אש האהבה בלבו יותר מכדי כח אנושי ושרש נשמתו שהיא בגדר וגבול ונברא
כלומר, רצון הלב שהוי׳ יהיה ״אלקיך״, ולהידבק בו ממש. ועל ידי אתערותא דלתתא זו, תשרה עליו מלמעלה אור האהבה, כדי להגדיל את מדורת אש האהבה שבלבו מעבר לכוחו של אדם ומעבר לשורש נשמתו, שהוא בגדר וגבול ונברא,
האהבה היא אפוא רצון הלב שהוי׳ יהיה באמת ״אלקיך״, והשתוקקות להידבק בו. כאשר האדם מעורר רצון זה מלמטה, באה עליו אהבה מלמעלה ומגבירה את האש שבלבו מעבר למה שאדם כלשהו — ואפילו שורש נשמתו — יכול לעורר בכוחות עצמו, שכן גם שורש הנשמה הוא נברא ומוגבל.
לקרבה אל ה׳ ממש וביטול אליו במציאות ממש ע״י בחינת אהרן כהנא רבא
כדי להתקרב ממש אל ה׳, ולהיות בביטול אליו במציאות ממש, באמצעות בחינת אהרן הכהן הגדול.
האהבה מלמעלה, הניתנת באמצעות אהרן העליון, הכהן הגדול, מאפשרת לאדם להתקרב באמת אל ה׳ ולהעמיד את עצם מציאותו בביטול לפניו.
כי ואהבת בגמטריא ב׳ פעמים אור ונקרא׳ [ונקראת] בחינה זו בהטיבו שמטוב וחסד עליון משפיע על רוח שפלים5 להטיב ולהגדיל את האהבה שלמטה.13
כי ״ואהבת״ בגימטריה שווה לפעמיים ״אור״. בחינה זו נקראת ״בהטיבו״, משום שמטוב וחסד עליון הוא משפיע על רוח שפלים, כדי להיטיב ולהגדיל את האהבה שלמטה.
הערך המספרי של ״ואהבת״ הוא 414, פי שניים מהערך של ״אור״, 207. הדבר רומז לשני אורות של אהבה, אחד מלמטה ואחד מלמעלה; הערת קה״ת מביאה לכך מקור בכוונות האריז״ל לקריאת שמע, בשער הכוונות ובפרי עץ חיים. האהבה שמלמעלה נקראת ״בהטיבו״ ונדרשת מלשון ״טוב״: היא נובעת מטובו של ה׳ כלפי השפלים, ומיטיבה ומגדילה את האהבה שלמטה.
אך הנה באמת גם אתערותא דלתתא כנ״ל אשר יחפוץ האדם לדבקה בו ממש גם זאת מתת אלקים היא לא לפי כח נפש האדם ומזגו ותכונתו
אך באמת, גם אתערותא דלתתא שהוזכרה לעיל — רצונו של האדם להידבק בו ממש — גם היא מתנת ה׳, ואינה לפי כוח נפשו של האדם, מזגו ותכונתו.
אדמו״ר הזקן מוסיף כאן נקודה נוספת: גם האתערותא דלתתא, רצונו של האדם להידבק בה׳, אינה באמת משלו. גם היא ״מתנת ה׳״, ולא תוצאה של מזגו או של כוחותיו.
ונקרא׳ [ונקראת] בחינת ובהעלות אהרן שאהרן העליון הוא הנותן כח בכנסת ישראל לעורר את האהבה זו.
וזוהי בחינת ״ובהעלות אהרן״, שכן אהרן העליון הוא הנותן לכנסת ישראל כוח לעורר אהבה זו.
בחינה זו נקראת ״בהעלות״, כלומר להעלות, משום שאהרן העליון נותן לישראל את הכוח להעלות ולעורר את אהבתם.
וזהו בין הערבים שהוא מדת ערב ולילה וחשך מצד עצמו שאין בו אור. אבל מדת בוקר שהוא מדת אברהם איש החסד כמ״ש וישכם אברהם בבקר67 הוא בחינת בהטיבו.
וזהו ״בין הערבים״, שהיא מידת הערב, הלילה והחושך, שאין בהם אור מצד עצמם. אבל מידת הבוקר, שהיא מידתו של אברהם איש החסד, כפי שנאמר: ״וישכם אברהם בבקר״, היא בחינת ״בהטיבו״.
הערב מסמל את האדם כשהוא עומד בפני עצמו, חשוך ואין בו אור משל עצמו; לכן ההדלקה בזמן זה נקראת ״בהעלות״ — אהרן מדליק את מה שאין בו אור. הבוקר הוא מידת החסד של אברהם, וההדלקה בזמן זה נקראת ״בהטיבו״: תוספת האהבה שבאה מלמעלה.
(ועמ״ש לקמן בד״ה רני ושמחי8 בענין רננא ברמשא ושמחה בצפרא) והנה מי זה האדם שיגיע עד הלום שיגיע אליו בחי׳ אהרן העליון. אך הוא ע״י תורה ומצות.
(וראו גם את הנכתב להלן במאמר הפותח במילים ״רני ושמחי״, בעניין ״רננא ברמשא ושמחה בצפרא״.) מי הוא האדם שיוכל להגיע עד הלום, עד שבחינת אהרן העליון תגיע אליו? הדבר אפשרי באמצעות התורה והמצוות.
הטקסט מפנה למאמר מאוחר יותר, ״רני ושמחי״ (תורה אור, מקץ לז, א), שבו ״רננא ברמשא ושמחה בצפרא״ מתארים את הכמיהה של מלכות כאשר ירדה לעולמות התחתונים, ואת השמחה בבוקר, המגיעה כשהיא מקבלת את האורות מלמעלה. צירוף זה מקביל להדלקה ולטיפול בנר. לאחר מכן נשאל כיצד אדם רגיל יכול להגיע למצב שבו עזרתו של אהרן העליון מגיעה אליו, והתשובה היא: באמצעות התורה והמצוות.
כי נר מצוה שהמצות נמשכין ממקום גבוה מאד נעלה. ולפיכך אין בהם השגה כלל כמשל השמן הנ״ל שאין נכנסים בפנימיות נפשם רק בבחי׳ מקיף עליהם מלמעלה
הרי ״כי נר מצוה״, שכן המצוות נמשכות ממקום גבוה ונעלה מאוד. לכן אי אפשר להשיג אותן כלל, בדומה למשל השמן שהובא לעיל; הן אינן נכנסות לפנימיות נפשם, אלא מקיפות אותם מלמעלה בבחינת מקיף,
המצוות נקראות ״כי נר מצוה״ מפני שהן באות ממקום כה גבוה, עד שהשכל אינו יכול להשיגן. בדומה לשמן, הן אינן נכנסות לתוך הבנת הנפש, אלא מקיפות אותה מלמעלה.
כמ״ש שום תשים עליך מלך9 כמו מלך המושל על עמו והוא גבוה עליהם והם עושין רצונו בלי טעם ודעת כי מצות המלך היא ולב מלכים אין חקר10 ההשגה שבעבורם נצטוו
כמו שנאמר ״שום תשים עליך מלך״: המלך מושל על עמו ונעלה מהם, והם עושים את רצונו בלי טעם או הבנה, שכן זו מצוות המלך; ו״ולב מלכים אין חקר״ — [כך היא] ההשגה שלשמה נצטוו.
הציווי בתורה להציב מלך על האדם, ״שום תשים עליך מלך״, ממחיש את היחס: הנתינים מצייתים לפקודות המלך בלי להבין אותן, משום שטעמיו נעלמים מהם. כך גם יהודי מקיים את המצוות כרצון המלך, אף שאינו יכול להשיג את טעמיהן.
רק מ״מ הוא ע״ד משל כאדם שתופס את המלך באחד מאבריו וממשיכו אליו הנה גם חיותו שבקרבו נמשך אחריו כך כתיב וימינו תחבקני.1112
אף על פי כן, הדבר דומה, בדרך משל, לאדם האוחז את המלך באחד מאבריו ומושך אותו אליו; גם חיותו של המלך שבתוכו נמשכת אחריו. וכך נאמר: ״וימינו תחבקני״.
מי שאוחז את המלך באחד מאבריו מושך אליו את המלך כולו, שכן חיי המלך מצויים בכל אחד מאבריו. כך גם אדם המקיים מצווה מקרב אליו את ה׳ עצמו, כפי שנאמר: ״וימינו תחבקני״.
כי הנה לב, דרמ״ח מ״ע [מצות עשה] הם רמ״ח אברין דמלכא וע״י המשכת המצות ממילא נמשך אחריו בחי׳ יחודו ית׳ בעצמו ובכבודו בבחינת יחודו כנ״ל:
שהרי רמ״ח מצוות עשה הן רמ״ח איברים של המלך; ובהמשכת המצוות נמשכת מאליה גם בחינת אחדותו ית׳, בעצמו ובכבודו, בבחינת אחדותו, כנ״ל.
רמ״ח מצוות עשה נקראות רמ״ח ״איברים״ של המלך. בקיום המצוות האדם ממשיך את אחדותו של ה׳ עצמו, שהיא, כפי שהוסבר, למעלה מכל העולמות.
הפסקה משיבה על השאלה במאמר בנוגע ל״בהטיבו״ ול״בהעלות״: ״בהעלות״ היא הכוח שה׳ נותן לאדם כדי לעורר אהבה מלכתחילה, ו״בהטיבו״ היא תוספת האהבה מלמעלה שמגדילה אותה. שתי הבחינות מגיעות באמצעות המצוות, שכמו שמן הן למעלה מן ההבנה, ובכל זאת ממשיכות אל האדם את ה׳ עצמו.
הגימטריה של ״ואהבת״, שערכה פי שניים מערכו של ״אור״, מקורה בכוונות האריז״ל לקריאת שמע, כפי שמציינת הערת קה״ת על פי שער הכוונות ופרי עץ חיים. ההסבר שהמצוות הן רמ״ח איבריו של המלך מבהיר מדוע מצווה, אף שהיא למעלה מן ההבנה, מחברת את האדם לעצמותו של ה׳ — יותר מכפי שהבנה לבדה יכולה לחברו.
מראי מקומות
- 1בכל נפשך · Deuteronomy 6:5
- 2מי לי בשמים ועמך לא חפצתי בארץ · Psalms 73:25
- 3כלה שארי ולבבי · Psalms 73:26
- 4כי אהבה משרש אבה שהוא מלשון חפץ ורצון · בלקו״ת נשא כו, ב מפרש ”והכוונה שיהיה רצון האדם וחפצו ובקשתו בכל לב ונפש להיות גילוי אלקותו ויחודו ית׳ בעולם ונפש” ע״ש. ראה ספר החקירה להצ״צ צב, א בשרש ישע. וראה גם לקו״ת מסעי פח, ד. ואתחנן ט, ב.
- 5רוח שפלים · Isaiah 57:15
- 6וישכם אברהם בבקר · Genesis 25:3
- 7וישכם אברהם בבקר · Genesis 22:3
- 8לקמן בד״ה רני ושמחי · לז, א.
- 9שום תשים עליך מלך · Deuteronomy 17:15
- 10ולב מלכים אין חקר · Proverbs 25:3
- 11וימינו תחבקני · Song of Songs 2:6
- 12וימינו תחבקני · Song of Songs 8:3
- 13ואהבת בגימט׳ ב׳ פעמים אור · שער הכוונות כוונת ק״ש. פע״ח שער הק״ש פכ״ג וכ״ה.
סיימת את המאמר?
סמן אותו כנלמד. הוא נספר לשבוע ולסיום של השנה.
בעבודה
להתבונן בכך שגדלות ה׳ על כל העולמות אינה אלא שפלותו, עד שהלב משתוקק לה׳ עצמו; לדעת שגם השתוקקות זו היא מתנתו, ולהגיע אליו באמצעות קיום המצוות, שטעמיהן למעלה מהבנה.
שאלות לשיחה
- מדוע גזרה רוחנית מביאה לציון המאורע בהדלקת נרות ולא בסעודה?
- איך ייתכן ששמן, המכבה להבה כששופכים אותו עליה, הוא המקור לאור המנורה, ומה מלמד הדבר על מצוות שטעמיהן אינם מובנים לנו?
- מה ההבדל בין ״אחד״ ל״יחיד״, ומדוע הוא מביא לאהבה המבקשת לצאת מן העולמות?
- אם גם ההתעוררות מלמטה היא מתנה מלמעלה, מה נותר לאדם לעשות?
- איך ההיאחזות באיבר אחד של המלך מסבירה את כוחה של מצווה אחת?