ענין חנוכה

המאמר פותח בהערה שכל חג מציין את הנס בדרך המתאימה לו. פסח ופורים מצוינים באכילה ובמשתה, משום שהגלויות הללו איימו על גופם של היהודים: השעבוד במצרים, וגזירת המן להשמידם ולבזוז את רכושם.

הגזירות היווניות לא גירשו את ישראל מארצם ולא איימו על גופם; הן כוונו נגד התורה, כדי שהיהודים ישכחו אותה וינטשו את מצוותיה. לכן מציינים את ההצלה בהדלקת נרות, שכן הפסוק במשלי מכנה את המצווה נר ואת התורה אור.

אדמו״ר הזקן מעלה שאלה על המשך הפסוק. אם המצווה היא הנר והתורה היא האור, איזו ״דרך חיים״ נוספת הפסוק מוסיף?

הפסוק מדמה את המצווה לנר, ואדמו״ר הזקן מסביר מדוע. בלשון חז״ל הנר נקרא על שם החומר המזין אותו — ״נר של שמן, נר של שעווה״ — ולכן ״נר״ מציין את חומר הבעירה.

השמן אינו מאיר מעצמו; אם שופכים אותו על להבה, הוא מכבה אותה. ואף על פי כן, האור תלוי בו.

הלהבה נאחזת בפתילה ובוערת את מעט השמן שנמשך לאורכה. כשהשמן נגמר הלהבה כבה, ודבר זה מראה שהאור בא מן השמן.

המצווה דומה לשמן. היא רצון המלך, ומצד עצמה אין בה טעם שהשכל יכול לתפוס.

ובכל זאת, מן המצווה נמשך אור החכמה — חכמת התורה שבעל פה. בזוהר נאמר שהתורה יוצאת מן החכמה, וכל מטרתה של חכמת התורה שבעל פה היא לבאר את המצוות.

כל מסכת בתלמוד מבארת את המצוות השייכות לתחומה; זהו ה״אור״ הנמשך מן ה״נר״. כעת עובר אדמו״ר הזקן להסביר כיצד הדבר מתבטא בעבודת ה׳ של האדם.

בציווי התורה על הקטורת מכונה הדלקת הנרות בבוקר ״הטבה״, ואילו הדלקתם בערב מכונה ״העלאה״. השאלה היא מדוע מתוארת הדלקת הנרות בשתי שעות היום בפעלים שונים.

כנסת ישראל, המקור הכולל של כל נשמות ישראל, היא המנורה. המנורה נעשתה כולה מקשה אחת של זהב, דבר המבטא את אחדותם של כל היהודים; ועם זאת, היא מסתעפת לשבעה נרות.

הנשמות מתחלקות לשישים ריבוא ניצוצות כלליים, שכל אחד מהם מתחלק לשישים ריבוא ניצוצות פרטיים. באופן כללי יותר, הם כלולים בשבעים נפשות בית יעקב שירדו למצרים.

שבעים הנפשות מתכללות, באופן הכללי ביותר, בשבעה נרות. נרות אלה מקבילים לשבעת הרועים המשפיעים אלקות לעם ישראל. אהרן, המכונה בזוהר ״שושבינא דמטרוניתא״, הוא אחד מהם: הוא מביא את הכלה — כנסת ישראל — אל המלך. תפקידו להצית בהם אהבה לה׳, עד שתבער בנשמה כמיהה לצאת מגדרה.

הלהבה ״העולה מאליה״ היא אמת המידה ההלכתית להדלקת הנרות, וכאן היא מתארת אהבה הנעשית כוח עצמאי ומתמיד. כל יהודי מקבל על עצמו בקריאת שמע את הציווי לאהוב את ה׳, אך אדם הלבוש בגוף גשמי אינו יכול לחוש אותה באמת בלי עזרת הקב״ה.

עזרת ה׳ באה כאהבה הנשלחת מלמעלה ומושכת את האדם אליו; לכך מתייחסים שני הפעלים ״בהעלות״ ו״בהיטיבו״. חז״ל לימדו שאף על פי שירדה אש מן השמים על המזבח, יש מצווה להביא גם אש מן ההדיוט.

״אש מן ההדיוט״ מסמלת את האהבה שאדם מעורר בעצמו, מתוך התבוננות במלכות ה׳ על העולמות. הוא מלך גדול ונורא על כולם.

התבוננות בריבוי העולמות ובצבאות המשתחווים לה׳, כפי שמתואר בתלמוד ובזוהר, מעוררת באדם אהבה אליו. זוהי אהבה שביכולתו להשיג בכוחות עצמו.

חז״ל תיקנו לומר בלחש ״ברוך שם כבוד מלכותו״ לפני ״ואהבת״ מאותה סיבה: כדי לעורר את האהבה הנולדת מהתבוננות במלכות ה׳. בתפילת שחרית מכנים את ה׳ ״יחיד״, מדרגה שלמעלה מ״אחד״.

״אחד״ פירושו שה׳ אחד בשמים, בארץ ובארבע רוחות העולם: העולמות קיימים, אך הם כאין לפניו ואין להם מציאות עצמאית. זוהי אחדות ה׳ כפי שהיא מתייחסת לבריאה.

״אחד״ עדיין מתאר את ה׳ ביחס לעולמות. ״יחיד״ מתאר אותו כפי שהוא בעצמו, מעבר לכל יחס לעולמות.

״חי העולמים מלך״ פירושו שה׳ נותן לעולמות חיות ומציאות רק בתור מלכם. מלכות היא יחס לזולת, ולכן חיות העולמות באה ממלכותו של ה׳ ולא מעצמותו.

שבחם של הנבראים לה׳, הנובע ממידת ההשגה שלהם בגדולתו, אינו פוסק לעולם, שכן תמיד יש מדרגה נעלה יותר להשיג. ואף על פי כן, כל השבח הזה הוא ל״שמו הגדול״ ולא לו עצמו.

תכלית כל זאת היא ששמו ומלכותו של ה׳ יחולו על העולמות. שום דבר מזה אינו מגיע לעצמותו.

שום מחשבה אינה יכולה לתפוס את ה׳, שהרי הוא יחיד ושמו לבדו נשגב. לכן נאמר ״מלכותך מלכות כל עולמים״: מלכותו מתייחסת לעולמות, ואילו הוא עצמו למעלה מהם.

חז״ל לימדו שבכל מקום שבו נזכרת גדולתו של ה׳, נזכרת גם ענוותנותו. אפילו ההשגחה על השמים והארץ היא בעיני ה׳ השפלה של עצמו, כדי להחיות את השפלים.

מלכותו של ה׳ נקראת ״ארץ״, המדרגה הנמוכה ביותר, מפני שהנהגת העולמות היא ירידה ממקום כבודו. ה׳ משפיל את עצמו כדי שיוכל להיקרא מלך.

כל מי שמתבונן לעומק בגדולתו של ה׳, המשתקפת באינספור העולמות, יבין שכל זה אינו אלא ענוותנותו. אין להשוות אליו עצמו כלל, שכן הוא למעלה מן העולמות לגמרי.

ה׳ מתייחס לקטן ולגדול באותה מידה, ולכן מי שמבין שכל העולמות אינם אלא ענוותנותו של ה׳ ירצה לצאת לגמרי מגבולותיהם. אהבתו תבער ״בכל נפשך״ — כמיהה לדבקות בה׳ שמעבר לכל מציאות נבראת.

זעקתו של בעל התהלים, שאינו רוצה דבר בשמים או בארץ מלבד ה׳, מבטאת אהבה זו. אחר כך מפרש אדמו״ר הזקן את ״ואהבת״ על פי השורש אבה, שמשמעותו לרצות.

אהבה היא אפוא רצון הלב שה׳ יהיה באמת ״אלקיך״, ולהידבק בו. כאשר האדם מעורר רצון זה מלמטה, שורה עליו אהבה מלמעלה ומעצימה את האש שבלבו מעבר למה שכל אדם, ואפילו שורש נשמתו, יכול לעורר בכוחות עצמו.

גם שורש הנשמה הוא נברא ומוגבל. האהבה שמלמעלה, הניתנת באמצעות אהרן העליון, הכהן הגדול, מאפשרת לאדם להתקרב לה׳ באמת ולהניח את מציאותו עצמה לפניו.

הגימטרייה של ״ואהבת״ היא 414, פי שניים מן הגימטרייה של ״אור״ (207), ורומזת לשני אורות של אהבה: אחד מלמטה ואחד מלמעלה. האהבה שמלמעלה היא ״הטבה״, מלשון טוב, משום שהיא נובעת מטובו של ה׳ לשפלים ומיטיבה ומגדילה את האהבה שלמטה.

אדמו״ר הזקן מוסיף כעת נקודה נוספת. גם אתערותא דלתתא, רצונו של האדם עצמו להידבק בה׳, שהוצגה לעיל כמאמץ שלו, אינה באמת שלו.

גם הרצון הזה הוא מתנת אלקים, ולא תוצאה של מזגו או כוחו של האדם. הוא נקרא ״הדלקה״, מפני שאהרן העליון נותן לישראל את הכוח להבעיר את אהבתם.

הערב מסמל את האדם כשהוא לעצמו, חשוך וחסר אור מצד עצמו, ולכן ההדלקה אז היא ״ובהעלות״: אהרן מדליק את מה שאין בו אור. הבוקר הוא מידת החסד של אברהם, וההדלקה בו היא ״בהיטיבו״ — תוספת אהבה שמגיעה מלמעלה.

המאמר מפנה למאמר מאוחר יותר על ״רננא ברמשא ושמחה בצפרא״, בעניין צירוף דומה של ערב ובוקר. לאחר מכן הוא שואל כיצד אדם רגיל יכול להגיע למצב שבו מגיעה אליו עזרתו של אהרן העליון, ומשיב: באמצעות תורה ומצוות.

המצוות נקראות ״נר״ משום שהן נמשכות ממקום גבוה כל כך, שהשכל אינו יכול לתפוס אותו. בדומה לשמן, הן אינן נכנסות להבנת הנשמה אלא מקיפות אותה מלמעלה.

הציווי שבתורה למנות מלך על האדם עצמו מבהיר את היחס: נתיני המלך מקיימים את הוראותיו בלי להבינן, משום שטעמיו נעלמים מהם. כך גם יהודי מקיים את המצוות כרצון המלך, אף שאינו יכול להשיג את טעמיהן.

מי שאוחז במלך באחד מאיבריו ומושך אותו אליו, מושך אליו את המלך כולו, שכן חיות המלך נמצאת בכל איבר. כך אדם המקיים מצווה מושך את ה׳ עצמו אליו, ככתוב: ״וימינו תחבקני״.

רמ״ח מצוות עשה נקראות רמ״ח ״איברין דמלכא״. בקיום המצוות האדם ממשיך את יחודו של ה׳ עצמו, כפי שהוסבר, למעלה מכל העולמות.