ביאור על פסוק כי אתה נרי הנה בארוממך…

ביאור זה עוסק בפסוק ״כי אתה נרי, הוי׳, והוי׳ יגיה חשכי״, אך פותח בביטוי אחר: ״ארוממך״ (תהילים קמה: ״ארוממך אלקי המלך״). מאחר שהמילים פונות ישירות אל ה׳, אפשר להבין אותן כהמשכת רוממותו אל תוך העולם, או כהעלאת דבר־מה אליו. לפי הפירוש הראשון, המילים שבתפילה ״יחיד, חי העולמים, מלך״ מתארות כיצד מי שהוא לבדו לגמרי נעשה, כמלך, מקור החיות של אינספור עולמות.

האריז״ל לימד שהבריאה הצריכה צמצום — הסתלקות של אור אין סוף שהותירה ״חלל פנוי״ שבו יכלו להתקיים עולמות מוגבלים; העולמות אינם יכולים לנבוע ישירות מאין סוף כפי שהוא. לכן כל השפעה מלמעלה עוברת דרך מלכות, מידת המלכות של ה׳, האחרונה בספירות. גם ״י״ג תיקוני דיקנא״, ערוצי הרחמים העליונים ביותר, נמשכים למלכות, המתוארת כמי ש״רגליה יורדות״ אל העולמות התחתונים.

בספרי הקבלה מלכות נקראת עטרה, מפני שכתר עליון, המדרגה הנעלית ביותר, נמשך בעצמו לתוך מלכות. ל״ארוממך״ יש גם משמעות נוספת: לרומם את מלכות, כדי שתגיע למדרגת ״מלך יחיד חי העולמים״.

כאשר מלכות דאצילות יורדת ונעשית עתיק, פנימיות הכתר, עבור עולם הבריאה, היא פועלת שם בבחינת ״יחיד״ כדי להחיות את העולמות. רוממות המלכות מעלה אותה מלמטה למעלה, עד שהיא מגיעה למלכות דאין סוף — המלכות שבתוך אין סוף עצמו.

שתי המשמעויות של ״ארוממך״ נעשות כעת לשני ימים קדושים. השבת היא עלייה מלמטה למעלה, וחנוכה הוא המשכת אור מלמעלה למטה.

העלייה נעשית באמצעות עבודת הבירורים: בירור החומר של העולם והעלאתו לקדושה. הטקסט רומז לפסוק ״מצמיח חציר לבהמה״ ולבהמות שעל ״אלף טורין״, ומייחס אותם למקורם בשם אל שדי כשהוא כתוב במילואו.

הבירור הופך ״יש״ ל״אין״: העשב נבלע בבהמה ואינו עומד עוד בפני עצמו. הירידה שבהתהוות פועלת בכיוון ההפוך ויוצרת מציאות גסה ובעלת תחושת ישות; הטקסט קושר זאת לשמות ב״ן (52, בגימטרייה ״בהמה״) וס״ג (63), שתי דרכי מילוי של שם הוי׳. ההיפוך נעשה באמצעות שם מ״ה (45), מילה שמשמעותה גם ״מה?״, המבטא עמדה של ביטול.

באדם, עלייה זו מתרחשת בנפש הבהמית כשהיא נכפפת (אתכפיא), כלומר כאשר הדחפים שלה מרוסנים לשם קדושה. הכנעתה מגיעה למעלה מאוד, משום ששורש הנפש הבהמית הוא בעולם התוהו, העולם שקדם לעולם התיקון המסודר.

גם המאכלים הגשמיים ירדו מעולם התוהו בשבירת הכלים, כאשר הכלים של אותו עולם נשברו וניצוצותיהם נפלו לעולמות התחתונים. לכן אומרת הגמרא שיין וריח טוב מחדדים את הדעת, ומספרת על חכם שהסביר אמירה קודמת באומרו שלא אכל בשר שור: לדברים הגשמיים האלה יש שורש נעלה.

גם הנפש הבהמית עצמה נלקחה מ״שמרי״ האופנים והחיות, המלאכים שבחזון המרכבה של יחזקאל. כל אחד מפני החיות הוא מקור החיות של סוג יצורים מסוים: מפני האריה נמשך כוח החיות של חיות הבר.

בדומה לכך, מפני השור נמשך כוח החיות של הבהמות, ומפני הנשר — של העופות. שורשי כל אלה נמצאים בעולם התוהו, והם ירדו לעולם הבריאה בשבירת הכלים.

התוהו היה עולם של אור עז בכלים מעטים מכדי להכילו. משום שהאור גבר על הכלים, כל מידה עמדה בפני עצמה, בלי התכללות ובלי שילוב עם המידות האחרות.

התורה מונה את המלכים שמלכו בארץ אדום לפני שהיה מלך לישראל, ופותחת ב״בלע בן בעור ושם עירו דנהבה״. הקבלה רואה במלכים האלה את המידות של עולם התוהו. הפסוק נדרש כאילו ״דנהבה״ פירושו ״דין הבה״, כלומר: ״תנו דין!״ — דין טהור שאינו מעורב במידה אחרת, חזק מכדי להתכלל עם חסד.

יובב, מלך אדום הבא, הוא חסד, וגם הוא מוחלט: חסד בלתי מוגבל כל כך, שאינו יכול להתכלל עם גבורה. עולם התיקון, הקשור לשם מ״ה ולביטול, הוא ההפך: ריבוי כלים ומיעוט אור, כך שהאור נחלש במידה שמאפשרת לכלים להכיל אותו.

מכיוון שאור התיקון ממותן, גם הדין שבו אינו חמור כל כך, והמדות יכולות להתכלל זו בזו. כך חסד ודין יכולים לפעול יחד, במקום לשלול זה את זה.

נפש הבהמית באה מתוהו, ונפש האלקית מתיקון. לכן נפש האלקית, שיש בה איזון וביטול, היא שמבררת את נפש הבהמית. עם זאת, כאשר נפש הבהמית נכפית, היא מתרוממת למעלה מאוד, מפני ששורשה בתוהו נעלה כל כך.

הפסוק ״צעק לבם״ מתפרש כמתייחס לנפש הבהמית, שאותה מזהה המאמר עם הלב. צעקה היא עלייה מלמטה למעלה בעוצמה רבה.

זעקה זו היא העלייה של מלכות המתוארת במילים ״ארוממך״, והיא מגיעה עד כתר. העולמות נוצרו רק מ״מותרות״ המוחין האלוקיים, המתוארות כשערות, משום שלעצמות ה׳ אין כל קשר או יחס לבריאה, ואין לה כל ערך לגביו.

השערה צומחת ממה שנותר, וגזירתה אינה גורמת כאב: היא שייכת לאדם, אך אינה נוגעת בחייו הפנימיים. כך העולמות מקבלים את חיותם דרך ״שערה״ צרה מאוד — הארה בלבד שאינה משפיעה על עצמות ה׳.

כאשר אדם מתבונן בכך שכל האור של ה׳ הממלא את העולמות ומקיף אותם הוא רק הארה קלושה ממנו, הלב זועק לעלות מעבר לו. כמיהה זו היא רצוא — ריצה אל ה׳ — והיא מקבילה לפתילת הנר.

את הרצוא צריך להשלים בשוב — ״אם רץ לבך, שוב לאחד״ — בהמשכת האור מלמעלה למטה, שהיא עניינה של חנוכה. פתילה לבדה כבה במהרה ומאירה מעט; השמן הוא שמאפשר ללהבה להחזיק מעמד ולהאיר.

השמן מסמל את החכמה, המצויה בכל דרגה של המציאות: יש חכמה של עולם האצילות, חכמה של עולם הבריאה, וכן הלאה, עד למטה.

בדרגה הנמוכה ביותר, חכמת עולם העשיה היא התורה כפי שהיא לפנינו, כשהיא מלובשת בדברים גשמיים. תורה גבוהה יותר, התורה של עולם הבריאה, היא התורה שעליה אומרת המשנה שאברהם קיים את התורה כולה לפני שניתנה: הוא קיים אותה לפני שהתלבשה בעולם הגשמי הזה.

אברהם קיים את מצוות תפילין אף שהפרשיות שבה, הפותחות ב״קדש לי כל בכור״, מזכירות את יציאת מצרים, שעדיין לא התרחשה. הוא קיים את המצווה במדרגתה העליונה, לפני שהתלבשה בצורה גשמית.

גם את מצוות המילה הוא קיים לפני שמל את עצמו בגשמיות. משמעות המילה היא הסרת הערלה, כדי שהכוחות החיצוניים, המתנגדים לקדושה, לא יקבלו יניקה; אברהם השיג זאת תחילה במישור הרוחני.

רק המעשה הגשמי היה חסר, וזוהי משמעות הביטוי ״עד שלא ניתנה״. השמן שממשיכים הוא בעיקר החכמה העליונה, שלמעלה מן המדות, בשונה מן החכמה התחתונה הנובעת מהן.

אהבה ויראה מופיעות בשני סדרים: יראה ואהבה, ואהבה ויראה. היראה התחתונה נובעת מהיחודא תתאה — מהתפיסה שה׳ נוכח בתוך העולם — והיא במלכות; היראה העילאה היא בחכמה עילאה, ושורשה במו״ס, המוח הנסתר שבכתר.

מו״ס נובעת מגבורת דעתיק, המדרגה הפנימית ביותר שבכתר, ומשם נמשכות השערות — י״ג תיקוני דיקנא. מקורן ושורשן האמיתי הוא המוח הנסתר הזה, ולא אבא, החכמה שבאצילות.

מקור נסתר זה הוא מה שרבי משה קורדובירו מכנה החכמה שבכתר; לפי האריז״ל, הוא גבוה עוד יותר, במלכות של אין סוף עצמו. אותו מקור נעלה נמשך בתורה שיש לפנינו.

המקור נמשך בתורה הגשמית שניתנה בסיני, כפי שנאמר בפסוק ״אשר אנכי מצוך היום לעשותם״; המילה ״היום״ מצביעה על קיום המצוות בעולם הזה. הקיצור שבנוסח העברי, נתב״ס, נקרא כאן ״ניתנה בסיני״. לעומת זאת, למעלה האור יורד שלב אחר שלב, דרך אינספור מדרגות של עילה ועלול.

בדרך ההשתלשלות, מלכות רחוקה מאוד ממוחא סתימאה, החכמה שבכתר. אולם בעשיה הגשמית, באמצעות המצוות הגשמיות שבתורה, נמשך אותו מקור עליון ישירות, בלי לעבור דרך סדר ההשתלשלות.

נס חנוכה מתאים למבנה הזה: היוונים, המייצגים את החכמה של הקליפה — חכמת הכוחות המתנגדים לקדושה — טימאו את כל השמן, המייצג את החכמה הקדושה. בספר דניאל בבל היא ראש הזהב שבחזון הממלכות, והכתוב מכנה את פרס ומדי הזרועות; רק פך אחד של שמן, חתום בחותמו של הכהן הגדול, נותר טהור.

החותם מייצג את יסוד, הספירה המחברת ומעבירה. הכהן הגדול מקביל ל״כהנא רבא״, ״רב חסד״, שזקנו, ובו שלושה עשר תיקונים, מזוהה בהמשך עם שלוש עשרה מידות הרחמים.

מקורו של ״כהנא רבא״ הוא מוחא סתימאה, המוח הנעלם שתואר לעיל. משום כך, בתורה מידות הרחמים — ״אל רחום וחנון״ — באות לאחר ״הוי׳ הוי׳״.

שלוש עשרה המידות מתחילות בשם ״אל״; כדי שיופיעו, צריכה תחילה להימשך השפעה מן הכפילות ״הוי׳ הוי׳״, המקבילה לשתי הפאות. השפעה זו באה ממוחא סתימאה.

בפסוק שבתורה ״הוי׳, הוי׳״, שבתחילת שלוש עשרה המידות, טעמי המקרא יוצרים הפסק בין שני השמות. גם הפסוק מן הנביאים שעליו מבוסס המאמר מזכיר את השם פעמיים: ״כי אתה נרי הוי׳, והוי׳ יגיה חשכי״.

שם השם השני מחובר לראשון באמצעות האות ו׳, כלומר ״ו״, ואין ביניהם הפסק. כדי להסביר את ההבדל, מובאים שני פסוקים המציגים את אותן מילים בסדר הפוך, והראשון פותח במילים ״חנון ורחום ה׳״.

בפסוק האחר נאמר ״ה׳ רחום וחנון״. שני סדרי המילים משקפים שתי בחינות של הוי׳: האחת בז״א, שממנה נוצרים העולמות, והאחרת באריך אנפין, שהוא המקור למידת החנינה והרחמים עצמן.

״הוי׳ רחום וחנון״, כשהשם מופיע בתחילת הפסוק, מתאר את אריך אנפין: הוי׳ שלו, שתי הפאות, נמשכת ומביאה את שלושה־עשר התיקונים אל ז״א.

״חנון ורחום הוי׳״, כשהשם מופיע בסוף הפסוק, מתאר את התוצאה: שלושה־עשר תיקוני החנינה והרחמים נמשכים בז״א, כך שז״א עצמו יוכל להיקרא בשם הוי׳.

החלק הראשון של הפסוק, ״כי אתה נרי הוי׳״, מתייחס להוי׳ של ז״א, המקבל את אורו בהדרגה דרך י״ג תיקוני דיקנא. הוא מקביל לדורות הראשונים, שנשמותיהם היו בעצמן במעלה עליונה.

״והוי׳ יגיה חשכי״ מתייחס לחושך של התקופה הסמוכה לביאת משיח, ״עקבות משיחא״. האור שלה נמשך מהוי׳ של אריך אנפין, מחוץ לסדר ההשתלשלות הרגיל, ונחוצה ו׳ החיבור כדי להמשיך אור ממקום גבוה כל כך.

אורו של אריך אנפין נמשך למטה באמצעות צדקה, כפי שלימדו חז״ל שהגאולה באה רק בזכות הצדקה. בברכת הבוקר שלפני קריאת שמע, ברכת יוצר אור, מכנים את ה׳ ״זורע צדקות״, שכן פעולת הצדקה דומה לזריעה.

זרע שנזרע באדמה מניב הרבה יותר ממה שהיה בו, משום שבארץ טמון כוח צמיחה נסתר שהוא, במובן מסוים, אין־סופי: הוא יכול להמשיך ולהצמיח בלי קץ.

גם בצדקה טמון כוח נסתר של אין סוף. כוח זה בא מאריך אנפין, המכונה ״הנסתר מכל הנסתרים״.

באמצעות הצדקה מתרבה גילוי אור אין סוף עצמו — האור שהיה בהעלם במוחא סתימאה לפני שירד ונמשך בי״ג תיקוני דיקנא. חנוכה מדגים אותו דפוס, שכן כל השמן שלמטה נטמא.

אפשר היה להמשיך את האור רק באמצעות פך השמן היחיד שהיה חתום בחותמו של הכהן הגדול — ״הכהן הגדול״ שמקורו, כפי שהוסבר לעיל, במוחא סתימאה.

השמן מסמל העלם: הוא נספג בפתילה ואינו נראה. ואף על פי כן, דווקא מאותו מקום נסתר הוא גורם ללהבה להאיר בעוצמה רבה יותר, כשהשמן נמשך במעלה הפתילה.

בלהבת הנר ניכרים שני צבעים. האור הכחול, שנוצר מן הפתילה, רק מאפשר ללהבה להיאחז ומאיר מעט; השמן הוא שמפיק את האור הצח והבהיר.

האור הלבן מסמל גילוי גלוי וישיר, כאילו האדם רואה אלוקות פנים אל פנים, ולא רק מדמיין אותה במחשבתו; מצב כזה מכונה כאן העלם. המילים ״כדמותנו״, מן הפסוק על בריאת האדם, חולקות את השורש ד־מ־ה עם ״דמיונות״.

שני האורות מקבילים לאהבה וליראה בארבע אותיות שם הוי׳: היו״ד היא יראה, הה״א הראשונה אהבה, הוי״ו אהבה והה״א האחרונה יראה. כך שתי האהבות נמצאות באמצע, בין שתי בחינות היראה.

יראה עילאה שבחכמה היא ביטול מוחלט לפני ה׳. יראה תתאה שבמלכות היא פחד: פחדו של נתין מלמרוד במלך, בדומה לרעד מפני הכיסא.

אלה שלפני הכיסא ״מכריזים ביראה ובפחד״: זוהי היראה הנמוכה, החיצונית. היראה העליונה היא ביטול גמור, שהרי אין עוד מלבדו.

הכריעה וההשתחווייה בתפילת שמונה עשרה ממשיכות את הביטול הזה אל תוך האדם. מבין שתי האהבות, הגבוהה שייכת לה״א הראשונה, בינה, והיא נקראת ״אהבה בתענוגים״ — ביטוי משיר השירים.

אהבה עליונה זו באה מלמעלה, ואילו האהבה התחתונה, שבו״ו, ז״א, נולדת מהתבוננות השכל ועולה מלמטה. למילה ״ואהבת״ ערך מספרי 414, פעמיים ״אור״, שערכו 207: שתי האהבות הן שני האורות.