תורה אור · פרשת מקץ · מאמר 12
כי אתה נרי ה׳ והוי״ה יגיה חשכי
כי אתה נרי הוי׳
הנקודה
הנשמה היא נרו של שם הוי׳: התורה והיראה הן השמן שלו, והנפש הבהמית היא הפתילה, שלהבת הנפש האלקית הופכת אותה, כדי שאמיתת ה׳ תאיר בעולם הגשמי. כאשר בדורות מאוחרים וחלשים יותר אין בכוחם להדליק את הנר בעצמם, הוי׳ נעלה יותר, שלמעלה מסדר העולמות, מאיר את חשכתם, כפי שהיה בחנוכה.
המאמר בקצרה
המאמר שואל מדוע בפסוק של דוד המלך מופיע שם הוי׳ פעמיים, ובפעם השנייה נוסף לו ו׳. הנשמה שבגוף היא ״נר הוי׳״: השמן, הפתילה ושני גוני השלהבת שלה מקבילים לארבע אותיות השם. אור הנפש האלקית נאחז בנפש הבהמית כשם ששלהבת נאחזת בפתילה, כדי להכניע אותה ולהפוך אותה. כדי להסביר כיצד הנפש הבהמית הנמוכה יכולה להפוך לאור, מבאר אדמו״ר הזקן את הפסוק ״ארוממך אלקי המלך״: הבריאה נמשכת רק ממלכותו של ה׳, שהיא הארה המושגת באמצעות צמצומים; ובכל זאת, עצמותו של ה׳ מתגלה דווקא בעולם הגשמי באמצעות המצוות, כשם ששלהבת נעשית אור רק על גבי פתילה. מכיוון ששורשה של הנפש הבהמית גבוה מאוד, הפיכתה מעוררת חסד שלמעלה מסדר העולמות. השמן הוא התורה והיראה העליונה הנמשכות מחכמה; הפתילה היא היראה התחתונה; ושתי השלהבות הן אהבה שמלמעלה ואהבה הנולדת מהתבוננות. הוי׳ השני והנעלה יותר מאיר את חשכת הדורות המאוחרים, שאין להם כוח משל עצמם, כפי שמלמד נס חנוכה.
מבנה
- השאלה והנרמדוע השם מופיע פעמיים; הנשמה כנר שארבעת חלקיו מקבילים לארבע אותיות הוי׳.¶1–2
- פתילה ושמןנרות המקדש כעדות; כיצד שלהבת בוערת; הנפש האלקית נאחזת בנפש הבהמית והופכת אותה כפי ששלהבת מכלה פתילה.¶3–5
- ״ארוממך אלקי המלך״מלכות כהארה בלבד, המושגת באמצעות צמצומים; אהבת עצמותו של ה׳; שני הסדרים של ״יחיד חי העולמים מלך״ ושל ״מלך יחיד חי העולמים״, והמלך שלמעלה מהעולמות המתלבש בעולם הגשמי.¶6–10
- האור מתגלה באמצעות מעשיםהמצוות שבעולם הזה ממשיכות את עצמותו של ה׳, כמו שלהבת שעל גבי פתילה; הדלקת הנרות מביאה את אמיתת ה׳, שלפניו עליונים ותחתונים שווים.¶11–13
- חסד שלמעלה ממידההנפש הבהמית שהשתנתה, ושורשה גבוה מאוד, מעוררת ריבוי חסד בלי צמצומים; התורה היא השמן.¶14
- שמן, יראה ואהבההשמן כחיות הפנימית מחכמה; התורה והתפילה בלחש כיראה העליונה (י׳); הפתילה כיראה התחתונה (ה׳ אחרונה); שתי האהבות כשתי השלהבות (ה׳ ראשונה וו׳).¶15–21
- הוי׳ הנעלה יותרהוו׳ הנוספת; שני השמות ״הוי׳ הוי׳״; השם שלמעלה מסדר העולמות, הממשיך רחמים לעולם התחתון.¶22–23
- חשכת הדורות המאוחריםנשמות חלשות יותר זקוקות ליגיעה גדולה; הוי׳ הנעלה יותר מאיר את חשכתן באתערותא דלעילא.¶24–26
- חנוכהחכמת יוון טימאה את שמני החכמה הקדושה; פך השמן החתום בחותמו של כהן גדול, אהבה שמלמעלה, האיר במשך שמונה ימים.¶27–28
מושגים
- נרו של הוי׳נר הוי׳ נשמת אדם
- הנשמה שבגוף, שהשמן, הפתילה ושתי השלהבות שלה מקבילים לארבע אותיות שם הוי׳.
- הכנעה והפיכה (אתכפיא ואתהפכא)אתכפייא ואתהפכא
- תחילה הנפש האלקית מכניעה את הנפש הבהמית, ואחר כך הופכת אותה, כשם ששלהבת מכלה פתילה והופכת אותה לאור.
- מלכותמלכות
- שלטונו של ה׳ על העולמות, שהוא הארה חיצונית בלבד המושגת באמצעות צמצומים, ולא עצמותו; כל הבריאה נמשכת ממנו.
- היראה העליונה והתחתונהיראה עילאה ויראה תתאה
- היראה העליונה היא ביטול הנמשך מחכמה, השמן והי׳; היראה התחתונה היא הפחד למרוד במלך, הפתילה והה׳ האחרונה.
- שתי אהבות, שני גוני אורב״פ רחימו — ב׳ גווני אור
- אהבה רבה הבאה מלמעלה במתנה, האור הלבן והה׳ הראשונה; ואהבה הנולדת מהתבוננות בגדולת ה׳, האור הכהה והוו׳.
- שני שמות הוי׳ב׳ שמות הוי׳
- הוי׳ אחד שבתוך סדר העולמות והוי׳ נעלה יותר שלמעלה מהם, המסומן בתוספת הוו׳, וממשיך רחמים ואור גם במקום שבו נר הנשמה עצמו חשוך.
- אתערותא דלעילאאתערותא דלעילא
- אור אלקי הניתן בלי שהתעוררו אליו מלמטה, כמו בחשכת הדורות המאוחרים ובנס חנוכה.
השאלה והנר ¶1–2
״כי אתה נרי, הוי׳, והוי׳ מאיר את חשכי״. [יש להבין] את החזרה על הוי׳ פעמיים: בפעם הראשונה נאמר ״הוי׳״, ובפעם השנייה ״והוי׳״, בתוספת ו׳.
המאמר פותח בפסוק שאמר דוד המלך, שבו מופיע שם הוי׳ פעמיים. אדמו״ר הזקן שואל מדוע הוא חוזר, ומדוע בפעם השנייה נוספת אות ו׳ — ״והוי׳״.
הנה כתיב נר ה׳ נשמת אדם.3 פי׳ שנשמת אדם המלובשת בגוף הוא בחי׳ נר של שם הוי׳. לפי שכל הארבעה אותיות דשם4 הוי׳ מרומזות בנר.
והנה כתוב: ״נר הוי׳ נשמת אדם״. פירוש הדבר הוא שנשמת האדם, המתלבשת בגוף, היא בחינת נר של שם הוי׳, משום שכל ארבע האותיות של שם הוי׳ רמוזות בנר.
הוא פותח בפסוק שבספר משלי המכנה את נשמת האדם ״נר הוי׳״. הנשמה, כפי שהיא חיה בתוך הגוף, היא נר של שם זה, משום שלכל אחת מארבע אותיות השם יש מקבילה בחלקי הנר.
הפתיחה מציגה את השאלה מדוע השם מופיע פעמיים בפסוק ״כי אתה נרי, הוי׳, והוי׳ מאיר את חשכי״, ומביאה את הדימוי המרכזי של המאמר: הנשמה שבגוף היא נר שחלקיו מקבילים לארבע אותיות הוי׳.
בהערת קה״ת נמסר שבכמה כתבי־יד הנוסח הוא ״כי אתה תאיר נרי״, שילוב של פסוק זה עם הפסוק המקביל בתהלים יח, כט, ושבראש העותק שבכתב יד הצמח צדק מופיע הכותר ״שבת חנוכה תקס״ח״, המתאים לנושא החותם את המאמר — נרות החנוכה. אור התורה מציין שמקור הרמז לארבע האותיות שבנר הוא פרי עץ חיים, שער השבת, סוף פרק ד׳.
מראי מקומות
- 1כי אתה נרי · הנחת כ״ק אדמו״ר האמצעי (?) בסה״מ תקס״ח ע׳ תרמג. ראה לעיל בציונים לכ״ק אדמו״ר זי״ע. המאמר עם הגהות בבוך 1135 בגוכתי״ק הצ״צ רשום ”שבת חנוכה תקס״ח” (וכנראה שכת״י זה הגי׳ הצ״צ וממנו נדפס בתו״א, בגוכתי״ק נמצאים כמה הגהות בפנים שלא נדפסו בתו״א, וכמה הגהות בגוכתי״ק על צדי העמודים שנדפסו כאן). ראה גם ד״ה יונתי תר״מ סעי׳ ד. וראה פלח הרמון שמות ע׳ דש.
- 2כי אתה נרי ה׳ · II Samuel 22:29
- 3נר ה׳ נשמת אדם · Proverbs 20:27
- 4שכל הארבעה אותיות דשם הוי׳ מרומזות בנר · באוה״ת שיט, ב מציין לפע״ח שער השבת ספ״ד. ובמשנת חסידים מסכת תוספת שבת פ״ג, ע״ש.
2והיינו בארבעה דברים שבנר שהם השמן והפתילה וב׳ גווני אור נהורא אוכמא1 הנאחז בפתילה ונהורא חיורא למעלה ממנה.
כלומר, בארבעת המרכיבים שבנר: השמן, הפתילה ושני גווני האור — האור הכהה (נהורא אוכמא), שנאחז בפתילה, והאור הלבן (נהורא חיורא) שמעליו.
בנר יש ארבעה מרכיבים: השמן, הפתילה ושני גוונים של להבה. האור הכהה סמוך לפתילה ונאחז בה, ואילו האור הלבן עולה מעליו.
ולכן הנשמה קרויה נר שיש בה ג״כ ד׳ בחינות הללו שמן ופתילה וב׳ גווני אור המרומזות בד׳ אותיות הוי׳.
לכן הנשמה נקראת נר, שכן גם בה יש ארבע בחינות אלה — שמן, פתילה ושני גווני אור — הרמוזות בארבע אותיות הוי׳.
בנשמה יש אותם ארבעה מרכיבים, ולכן היא נקראת נר; וארבעתם מקבילים לארבע אותיות הוי׳. בהמשך המאמר מפורט איזה מרכיב מקביל לכל אות.
הפסקה מונה את ארבעת מרכיבי הנר — שמן, פתילה, אור כהה ואור לבן — ואומרת שבנשמה יש את כולם, והם מקבילים לארבע אותיות הוי׳.
הערת קה״ת קושרת את הגוונים ל״שלושת גווני הנר״ שבתיקוני זוהר, תיקון ו׳. בהמשך המאמר מקבילה היו״ד ליראה העליונה, שהיא השמן; הה״א האחרונה ליראה התחתונה, שהיא הפתילה; והה״א הראשונה והווי״ו לאור הלבן ולאור הכהה.
מראי מקומות
- 1דברים — נהורא אוכמא · Tikkunei Zohar, Tikkun 6
פתילה ושמן ¶3–5
[יש] להבין את ארבע הבחינות הללו שבנשמה, וגם להבין את עניין הנרות שהיו במקדש, שעליהם אמרו חז״ל: ״וכי לאורה הוא צריך?״ וכו׳.
כאן עולות יחד שתי שאלות: מהן ארבעת חלקי הנר בנשמה, ומה משמעותם של נרות המקדש. הגמרא שואלת אם ייתכן שה׳ זקוק לאור המנורה.
אלא עדות היא לבאי עולם שהשכינה שורה בישראל. וצ״ל למה הנרות דוקא עדות להשראת השכינה.
״אלא עדות היא לבאי עולם שהשכינה שורה בישראל״. ויש להסביר מדוע דווקא הנרות מעידים על השראת השכינה.
הגמרא משיבה שהנרות היו עדות לעולם שהשכינה שורה בקרב עם ישראל. אדמו״ר הזקן שואל מדוע דווקא הנרות הם העדות לכך.
אך הענין הוא כי הנה אור המאיר הוא בשביל שנאחז האור בפתילה ומכלה אותה. אך הפתילה לבדה היתה כבה וכלה במהרה
אך העניין הוא, שהאור מאיר מפני שהוא נאחז בפתילה ומכלה אותה. אולם הפתילה לבדה הייתה כבה וכלה במהרה.
הוא פותח בהסבר פעולתה של הלהבה. היא מאירה כשהיא נאחזת בפתילה ושורפת אותה, אך פתילה שתבער לבדה תכבה ותכלה במהרה.
וגם לא היתה הארת האור טובה כ״כ רק ע״י השמן שהוא הגורם התחברות האור בפתילה.
וגם אורו לא היה מאיר היטב כל כך; הדבר מתאפשר רק באמצעות השמן, הגורם לחיבור האור עם הפתילה.
השמן הוא שמאפשר ללהבה להישאר מחוברת לפתילה ולגרום לאור להאיר היטב. בכך מוכנה המשלת העניין לנשמה.
הפסקה שואלת מדוע נרות המקדש מעידים על השראת השכינה, ומתחילה את התשובה בתיאור פעולתה של הלהבה: היא מכלה את הפתילה, אך רק השמן מקיים אותה ומאפשר לה להאיר היטב.
מראי מקומות
- 1וכי לאורה הוא צריך · Shabbat 22b:2
4והוא הגורם להיות האור טוב ובהיר שע״י השמן נעשה גוון נהורא חיורא. וע״י הפתילה גוונא אוכמא.
וזהו הגורם לכך שהאור יהיה טוב ובהיר: באמצעות השמן מופיע גוון של אור לבן, ובאמצעות הפתילה מופיע הגוון הכהה.
השמן יוצר את האור הלבן, ואילו הפתילה יוצרת את האור הכהה. שני גווני הלהבה נובעים אפוא משני הדברים שמזינים אותה.
וככל המשל הזה כך הוא בהתלבשות הנשמה בגוף ונה״ב שאור הנאחז ונתלבש בנפש הבהמית הוא כמשל האור שנאחז בפתילה. כי הנה הנה״ב נלקחה מבחי׳ ק״נ וכלולה מע״ס דנוגה שכל ומדות.
וכמו בכל פרטי המשל הזה, כך הוא גם בהתלבשות הנשמה בגוף ובנפש הבהמית: האור שנאחז ומתלבש בנפש הבהמית דומה לאור שבמשל, הנאחז בפתילה. שהרי הנפש הבהמית נלקחה מבחינת קליפת נוגה, והיא כלולה מעשר ספירות דנוגה — שכל ומדות.
כעת מיישמים את המשל: אור הנפש האלקית שנאחז בנפש הבהמית דומה ללהבה הנאחזת בפתילה. הנפש הבהמית באה מקליפת נוגה, מדרגת ההסתר היחידה שאפשר עדיין לברר ולהעלות, ויש בה עשרה כוחות של שכל ורגש.
כי זלעו״ז עשה.1 כמו שיש ע״ס בנשמה היא נה״א שהם בקדושה. כך יש עשר בחי׳ בנה״ב שהן לגרמיה כו׳. אשר שלט האדם באדם.2
כי ״זה לעומת זה עשה [האלקים]״. כשם שיש עשר ספירות בנשמה, כלומר בנפש האלקית, והן בקדושה, כך יש עשר בחינות בנפש הבהמית, שהן לעצמן וכו׳. ״אשר שלט האדם באדם״.
הדבר נובע מן העיקרון שה׳ עשה קדושה ואת הניגוד לה כמקבילות: עשרת הכוחות של הנפש האלקית הם בקדושה, ואילו עשרת הכוחות של הנפש הבהמית מרוכזים בעצמם, ״לעצמן״. הפסוק ״אשר שלט האדם באדם״ רומז לשתי הנפשות שבאדם הנאבקות על השליטה.
הפסקה מקבילה את הנר לאדם: השמן והפתילה יוצרים שני סוגי אור, ואור הנפש האלקית נאחז בנפש הבהמית כפי שלהבה נאחזת בפתילה, שכן לכל אחת מהנפשות יש עשרה כוחות מקבילים.
מראי מקומות
- 1כי זלעו״ז עשה · Ecclesiastes 7:14
- 2אשר שלט האדם באדם · Ecclesiastes 8:9
5ולאם מלאם יאמץ.1 וע״ס דנה״א נאחזות ומתלבשות בע״ס דנה״ב שהן לעומת זה. והכוונה הוא בכדי להפך נה״ב ולכלות אותה באור הנשמה.
״ולאם מלאם יאמץ״. עשר הספירות של הנפש האלקית נאחזות ומתלבשות בעשר הספירות של הנפש הבהמית, שהן מקבילות להן. הכוונה היא להפוך את הנפש הבהמית ולכלות אותה באור הנשמה.
ה׳ אמר לרבקה על התאומים שבבטנה: ״ולאם מלאם יאמץ״, ואדמו״ר הזקן מיישם זאת על שתי הנפשות. כוחות הנפש האלקית נכנסים לכוחות המקבילים להם בנפש הבהמית, כדי להפוך אותה ולכלות אותה באור הנשמה.
ולהיות אתכפייא ואתהפכא כו׳ דוגמת כליון הפתילה באור הנאחז בה. וכמו שהפתילה עצמה נהפכת לאור ואש. כך נה״ב עצמה היא אתהפכא כו׳:
[הכוונה היא] שתהיה אתכפיא ואתהפכא וכו׳, בדומה לכליית הפתילה באור האוחז בה. וכשם שהפתילה עצמה נהפכת לאור ולאש, כך גם הנפש הבהמית עצמה עוברת אתהפכא וכו׳.
המטרה היא גם להכניע את הנפש הבהמית — אתכפיא — וגם להפוך אותה — אתהפכא — כפי שהלהבה מכלה את הפתילה. כשם שהפתילה עצמה נהפכת לאור ולאש, כך גם הנפש הבהמית עצמה אמורה להתהפך.
הפסקה מתארת את מטרת ירידת הנשמה לגוף: להכניע את הנפש הבהמית ולבסוף להפוך אותה, כשם שהפתילה נהפכת ללהבה שמכלה אותה.
מראי מקומות
- 1ולאם מלאם יאמץ · Genesis 25:23
״ארוממך אלקי המלך״ ¶6–10
6אך להבין ענין זה כיצד תהיה התהפכות נה״ב החיונית להיות עולה במדרגה גדולה כ״כ להיות ממנה אור וגילוי אלקות.
אך יש להבין: כיצד יכולה נפש הבהמית החיונית להתהפך, כך שתעלה למדרגה גבוהה כל כך, עד שיבואו ממנה אור וגילוי אלקות?
אדמו״ר הזקן שואל כיצד נפש הבהמית, שמחיה את הגוף בלבד, יכולה להתעלות כל כך, עד שתהיה מקור לאור ולגילוי אלקות. התשובה מתבארת בפסקאות הבאות.
הנה כתיב ארוממך1 אלקי המלך.2 ויש בזה ב׳ פירושים3 הא׳ ארוממך ממטלמ״ע והב׳ ארוממך היינו להיות המשכת הרוממות מלמעלמ״ט.
והנה כתוב: ״ארומם אותך, אלקי המלך״. יש לכך שני פירושים: הראשון, ״ארומם אותך״ מלמטה למעלה; והשני, ״ארומם אותך״ פירושו שהרוממות תימשך מלמעלה למטה.
הוא פותח בפסוק הראשון של תהלים קמ״ה: ״ארומם אותך, אלקי המלך״. ״לרומם״ את ה׳ יכול להתפרש כהעלאת הדברים מלמטה למעלה, או כהמשכת הרוממות מלמעלה למטה, אל תוך העולם.
הפסקה שואלת כיצד נפש הבהמית יכולה להתהפך לאור, ומביאה את הפסוק ״ארומם אותך, אלקי המלך״ ואת שני פירושיו: מלמטה למעלה ומלמעלה למטה.
בהערות קה״ת מובאים חיבורים מאוחרים רבים המצטטים או מפתחים את הביאור שבפסקה זו על ״ארומם אותך״, ובהם אור התורה, יהל אור, ספר המאמרים תרל״ג ופירוש המלות. בהמשך תורה אור (114a) הפסוק מתבאר בדרך אחרת, תוך הפניה בחזרה למאמר זה.
מראי מקומות
- 1הנה כתיב ארוממך · קטע מכאן מובא באוה״ת יתרו ע׳תשנא. פ׳ ואתחנן ע׳ עא. יהל אור ע׳ תעה. סה״מ תרל״ג כרך א ע׳ עא. וראה סידור עם דא״ח מו, סע״ב ואילך. ובארוכה בפירוש המלות לכ״ק אדה״א קח, ג ואילך. אוה״ת פ׳ תרומה ע׳ א׳שפא. בלקו״ת ראה כט, ד. שמע״צ פט, ד. מציין לכאן. לקמן קיד, א מפרש באופן אחר ע״ש שמציין לכאן.
- 2ארוממך אלקי המלך · Psalms 145:1
- 3ויש בזה ב׳ פירושים · ראה גם סידור עם דא״ח מו, ב ואילך. פיה״מ לאדה״א קח, ג ואילך. אוה״ת בראשית כרך ז תתשצט, א. סה״מ תר״ס ע׳ סד.
ביאור העניין: משמעות המילה ״אלקי״ (אלוקי) קשורה לביטוי ״אילי הארץ״, המציין כוח. דוד המלך עליו השלום אמר זאת ביחס לעולם כולו.
המילה ״אלקי״, כלומר ״אלוקי״, נקשרת ל״אילי הארץ״, כלומר לבעלי הכוח שבארץ, ולכן היא מציינת כוח. דוד המלך דיבר על ה׳ כעל הכוח הפועל בעולם כולו.
שהכח והחיות הנמשך בהם מאוא״ס ב״ה הממכ״ע הוא בבחי׳ המלך שלהיותו מלך על כל העולם הם חיים וקיימים ונתהוו מאין ליש מבחי׳ זו דמלכותו ית׳.
[כוונתו הייתה] שהכוח והחיות הנמשכים אליהם מאור אין סוף, ברוך הוא, שהוא ממלא כל עלמין, הם מבחינת המלך: מאחר שהוא מלך על העולם כולו, הם חיים ומתקיימים, ונבראו מאין ליש מבחינת מלכותו יתברך.
הכוח והחיות הנמשכים אל העולם מאור אין סוף, כפי שהוא ממלא כל עלמין, באים מה׳ כמלך. מכיוון שהוא מלך על העולם, העולם חי ומתקיים ונברא מאין ליש — הכול מכוח מלכותו.
הפסקה מסבירה את הביטוי ״אלקי המלך״: ״אלקי״ מציין את הכוח האלוקי המקיים את העולם, וכוח זה נובע ממלכותו של ה׳, שהיא מקור כל הנבראים.
בקטע המצוטט בהערת קה״ת, נוסח תקס״ח מוסיף שמדובר בכוח שהוא מקורם של כל הכוחות הנקראים ״אלקים״ — המלאכים המכונים ״בני אלקים״. אור התורה מציע שהרוממות של ״ארוממך אלקי המלך״ פירושה העלאת הכוח שבתוך ממלא כל עלמין לדרגת ״אלקים עליון״, כוחו של סובב כל עלמין.
מראי מקומות
- 1פי׳ אלקי מלשון אלי הארץ · II Kings 24:15
- 2שהוא ל׳ כח · ”שהוא כח אור אלקי המהווה כל הנמצאים כו׳ מאין ליש וכמ״ש לאלקי האלקים שהוא בחי׳ כח ומקור לכל הכוחות האלקים שהן הן המלאכים שנק׳ בני אלקים כנודע” — סה״מ תקס״ח ח״ב ע׳ תרמד.
8ונודע שהמלוכה והממשלה שבמלך אינה רק בחי׳ הארה והתפשטות לזולתו ואינו נוגע למלך עצמו כמו שאר מעלות ומדות שבו שהוא חכם כו׳.
ידוע שהמלוכה והממשלה של המלך הן רק הארה והתפשטות כלפי הזולת, ואינן נוגעות למלך עצמו, בשונה משאר המעלות והמידות שבו — כגון היותו חכם וכדומה.
שלטונו של המלך מופנה כלפי חוץ, אל נתיניו; הוא אינו חלק מעצמותו, כפי שחכמתו ושאר תכונותיו הן. המלוכה היא רק הארה של המלך המתפשטת אל הזולת.
וזהו מלכותך מכ״ע.1 שהתהוות כל עולמים עליונים ותחתונים והכח והחיות המלובש בהן ומהוה אותן נמשך מבחי׳ מדת מלכותך שהוא ענין מהות המלוכה והממשלה ולא ממהות המלך עצמו רק מבחי׳ מלכותו כו׳.2
וזהו [פירוש] ״מלכותך מלכות כל עולמים״: התהוותם של כל העולמות, העליונים והתחתונים, וכן הכוח והחיות המלובשים בהם ומהווים אותם, נמשכים מבחינת מידת ״מלכותך״ — שהיא מהות המלוכה והממשלה — ולא מעצמותו של המלך עצמו, אלא מבחינת מלכותו בלבד, וכדומה.
כך מתבאר הפסוק ״מלכותך מלכות כל עולמים״: העולמות והחיות המהווה אותם נמשכים ממידת המלכות של ה׳ בלבד, ולא מעצמותו. כל הבריאה נובעת מהארה חיצונית של ה׳.
הפסקה מגדירה את המלוכה כהארה חיצונית שאינה נוגעת להווייתו העצמית של המלך, ומסיקה שכל העולמות נמשכים ממלכותו של ה׳ בלבד, ולא מעצמותו.
הגהה משנת תקצ״ה (1834–35), שנרשמה בכתבי היד, מסבירה שגם ״אלקי״ נשאר במשמעותו הפשוטה — אלוקות: אדם מתעייף כשהוא מפעיל את כוחו, אך ה׳ אינו משתנה מן הכוחות העצומים שהוא מגלה, דווקא משום שאינם אלא הארה ממלכותו.
מראי מקומות
- 1מלכותך מכ״ע · Psalms 145:13
- 2שו״ה ולא ממהות — מלכותו כו׳ · בבוך 1135 גוכתי״ק הצ״צ (רק חלק מהמאמר והשאר חסר) ובבוך 1223 ניתוסף הגה״ה משנת תקצ״ה: ”והנה מה שנק׳ אלקי שהוא מלשון אילי הארץ וגם לשון אלקים כפשוטו, הענין הוא כי הנה פי׳ כח ואור וחיות הנז׳ תמיד בס׳ הקבלה, ולכאורה הוכפל לשון ללא צורך, אמנם באמת אינו כן, והענין כי הנה ענין הכח הוא ענין גילוי ההעלם הוא כמשל הכח שביד האדם לזרוק את האבן שהאבן הוא דומם וטבעו ליפול למטה וע״י כח הזורק נישא באויר היפוך טבעו האבן, והנה הכח הזה שיש ביד האדם לזרוק האבן, והנה הכח הזה כשלא זרקו עדיין הרי הי׳ הכח הזה בהעלם רק אחר שיצא אל הגילוי לזרוק האבן ממש אז נראה לעין כל שהכח מתגלה שהרי נושאו את האבן ביד זריקתו באויר נגד טבעו האבן ישאר, וגילוי זה של הכח שביד מן העלם אל הגילוי ברצון האדם תליא ואם יומשך בהעלם וגם איך וכמה יהי׳ הגילוי הכח, ועד״ז נק׳ בשמים ממעל כו׳, ע״כ שבח מעשי ידך שנמשל האור והחיות האלקים הנמשך ממנו ית׳ בכללות העולם בש׳ מעשי ידיך, שהוא כמשל גילוי הכח שביד האדם כו׳, ומזה נבראו העולמות מאין המוחלט ליש היפך הטבע, וגם עוד זאת כמו שע״י אצבעות היד מתחזק הכח לרוב מיני כחות לכתוב או לצייר או לזרוק כו׳, כן הן ריבוי מיני כחות לאין קץ נמשכים מבחי׳ ממכ״ע לבחי׳ לפושע״ד ולכן נק׳ שם אלקים לשון רבים כמ״ש אלקים קדושים ע״ש ריבוי התחלקות החיות, וכמו שיש גילוי כח מיד האדם לפעמים רק חיצוני׳ הכח לזרוק ולהגביה דבר קטן שאין צריך לזה פנימי׳ כוחו כלל ולפעמים יש גילוי פנימי׳ כוחו כו׳, וגם לפעמים מתלבש השכל בכח המעשה כמו לכתוב ולצייר ולפעמים הוא רק גילוי כח זה לבד בלי התלבשות השכל בו וכמו בכח הזריקה כו׳ כך בכח המהוה הצומח והדו״מ ע״כ יש כמה מיני המשכות כחות אלקים וכללות העולם פנימיות וחיצוניות, והתלבשות השכל בכח זה כמו בכח המהוה הנפש השכלית משא״כ בכח המהוה נפש הצומח והדומם כו׳, וכן בהתחלקות עולמות עליונים ש״י עולמות לכל צדיק כו׳, וע״כ נמשל לכח דוקא כי כל בחי׳ ריבוי המשכות אליו מובן עד״מ מהשמש כו׳ הכח שביד כו׳ ולא יובן כ״כ למשל המשכה האור מהשמש ואין שייך בו ריבוי התחלקות כ״כ, וזהו אלקים לשון כח, אך הוא ג״כ כפשוטי לשון אלקות שגילוי הכח שלמעלה אינו כמשל גילוי הכח שבאדם, שהאדם מתפעל עי״ז ומתיגע עד שמניח ויחזיר לאיתנו, משא״כ למעלה כתיב כי אני הוי׳ לא שניתי שאין בו שום שינוי והתפעלות ע״י המשכות וגילוי כח הנ״ל מההעלם אל הגילוי והיינו לפי שגילוי זה הוא דוקא רק הארה בעלמא, כמשל האור הנמשך מהשמש כו׳ שהוא רק מבחי׳ מלכותך, מה שנק׳ מלך על עם והתנשאות זו היא חיותם וקיומם וזהו רק הארה ולא גילוי מהות ועצמות המלך וע״כ גילוי בחי׳ זו אין פועל שום שינוי כו׳, או שלא תמשך ולא כמשל האור מהשמש שנמשך ממילא כו׳, וזהו אלקי לשון אלקות כפשוטו לומר שכח זה הוא אלקות שלמעלה מהשגת האדם ולא כמשל הכח מהאדם כו׳”.
9והנה להיות התפשטות אוא״ס ב״ה בבחי׳ מלכותו ית׳ היו כמה צמצומים. וכמ״ש להודיע לבני האדם1 גבורותיו וכבוד הדר מלכותו.
והנה, כדי שאור אין סוף, ברוך הוא, יתפשט בבחינת מלכותו יתברך, היו כמה צמצומים, ככתוב: ״להודיע לבני האדם את גבורותיו ואת כבוד הדר מלכותו״.
כדי שאור אין סוף יתפשט בבחינת המלכות, נדרשו כמה צמצומים. הפסוק מתהילים קמ״ה מזכיר את ״גבורותיו״ של ה׳ יחד עם כבוד מלכותו והדרה.
גבורותיו הן הן הצמצומים להיות כבוד הדר מלכותו. ואין זה אלא בחי׳ זיו להיות כבוד והדר. וכמאמר בשכמל״ו בחי׳ שם בלבד.
״גבורותיו״ הן הצמצומים עצמם, שבזכותם יש ״כבוד הדר מלכותו״. אין זו אלא בחינת זיו, המשמש כבוד והדר — כמו באמירה ״ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד״: בחינת שם בלבד.
המילה ״גבורות״ מציינת גם ריסון, ולכן אדמו״ר הזקן מפרש אותה כצמצומים המאפשרים את המלכות. המלכות היא זיו בלבד, כפי שעולה מהתגובה ״ברוך שם כבוד מלכותו״: היא ״שם״ בלבד, ולא עצמותו של ה׳.
ואי לזאת ארוממך שעי״ז יבא לקיום ואהבת את2 ה׳ אלקיך הוא אוא״ס ב״ה ממש בכל לבבך בשני יצריך3 שעי״ז אתכפייא כו׳ שלא יהי׳ חפץ ורצון אחר זולתו וכמ״ש מי לי בשמים4 וכו׳.
ולכן ״ארוממך״: כך באים לקיים ״ואהבת את הוי׳ אלקיך״ — כלומר, את אור אין סוף, ברוך הוא, ממש — ״בכל לבבך״, בשני יצריך. באמצעות כך יש אתכפיא וכו׳, עד שאין לאדם חפץ או רצון מלבדו, ככתוב: ״מי לי בשמים...״.
״ארוממך״ פירושו להפנות את האהבה מעבר לזיו הזה, אל אור אין סוף עצמו, ולאהוב את ה׳ ״בכל לבבך״ — בשני היצרים, הטוב והרע. כשהיצר הרע נכפה, האדם אינו רוצה דבר מלבד ה׳, כפי שנאמר: ״מי לי בשמים...״.
זוהי ״ארוממך״ מלמטה למעלה. (ראו בזוהר, וארא, סוף דף כ״ח ע״ב.) ״ארוממך״ פירושו גם המשכת הרוממות מלמעלה למטה.
האהבה העולה אל עצמותו של ה׳ היא בבחינת רוממות מלמטה למעלה, ולעניין זה מובא הזוהר על פרשת וארא. המשמעות השנייה — המשכת הרוממות מלמעלה למטה — תתבאר בהמשך.
והעניין הוא שלפעמים אומרים ״יחיד חי העולמים מלך״, ולפעמים אומרים ״מלך יחיד חי העולמים״.
כדי להסביר את המשמעות של ההמשכה כלפי מטה, אדמו״ר הזקן מצביע על שני סדרים של אותן מילים בתפילות: באחד ״מלך״ מופיעה בסוף, ובשני היא מופיעה בתחילה.
ופי׳ כי יחיד חי העולמים מלך היינו שהוא יחיד ומיוחד לבדו ית׳ וקדוש ומובדל כו׳.9
פירוש ״יחיד חי העולמים מלך״ הוא שהוא יחיד ומיוחד, לבדו יתברך, קדוש ונבדל וכו׳.
ב״יחיד חי העולמים מלך״ ה׳ מתואר תחילה כ״יחיד״ — לבדו, קדוש ונבדל מן העולמות. רק לאחר מכן הוא מתואר כמחיה אותם וכמלכם.
הפסקה מבארת שהמלכות היא זיו בלבד, המתגלה באמצעות צמצומים; לכן ״ארוממך״ מלמטה פירושו לאהוב את עצמותו של ה׳ מעבר לזיו הזה. בהמשך מובאים שני סדרים של ״יחיד חי העולמים מלך״, כדי להסביר את המשמעות של ההמשכה מלמעלה למטה.
קטע הזוהר, כפי שהוא מובא באור התורה, מדבר על העלאת האור התחתון אל האור העליון, כך שהאור התחתון יאיר תמיד בתוך האור העליון. אור התורה מתאר את הרוממות כלפי מעלה כהתעלות הזיו, כביכול, אל מקורו, כשהוא נכלל בעצמותו של ה׳.
מראי מקומות
- 1להודיע לבני האדם · Psalms 145:12
- 2ואהבת את ה׳ אלקיך · Deuteronomy 6:5
- 3בכל לבבך בשני יצריך · Mishnah Berakhot 9:5
- 4מי לי בשמים · Psalms 73:25
- 5ארוממך ממטה למעלה · אוה״ת בראשית שכ, ב ”והיינו שיהי׳ הזיו עד״מ עולה למקורו כמו שהוא כלול בעצמותו”. ראה ספר המאמרים ת״ש ע׳ 100.
- 6(וע׳ בזהר וארא דכ״ח סע״ב) · ”ולאעלאה לי׳ לנהורא עילאה כו׳ ויתנהיר תדיר נהורא תתאה בנהורא עילאה” כן מעתיק באוה״ת שכא, ב לשון הזהר, וע״ש הביאור.
- 7פעם אומרים · ראה ד״ה בכ״ה בכסלו תר״ס ע׳ עב. ספר המאמרים תש״ג ד״ה יו״ט של ר״ה ע׳ 6.
- 8ופעם אומרים מלך יחיד חי העולמים · ראה סה״מ תקס״ט ע׳ קפה. דרך מצותיך ד״ה ואולם חי אני פ״ג קעח, ב. ובמ״מ לשם בתחלת המאמר. חלק מהמאמר נעתק בקונטרס עץ החיים לכ״ק אדמו״ר מהורש״ב. באוה״ת ויקהל ע׳ ב׳קנג — מציין לכאן.
- 9המשכת הרוממות מלמעלמ״ט · ראה ביהל אור ע׳ תקלח.
10וחי העולמים הוא ע״י כמה צמצומים להיות בבחינת מלך לעולם שעי״ז ארוממך מלמעלה למטה כו׳
ו״חיי העולמים״ מתקיים באמצעות כמה צמצומים, כדי שהוא יהיה בבחינת מלך לעולם; ועל ידי כך ״ארוממך״ מלמעלה למטה וכו׳.
בסדר הראשון, ה׳ נעשה ״חיי העולמים״ רק באמצעות כמה צמצומים, המביאים אותו להיות מלך על העולם. אדמו״ר הזקן קושר זאת למשמעות השנייה של ״ארוממך״ — המשכת הרוממות מלמעלה למטה.
ומלך יחיד חי העולמים היינו שלהיות חי העולמים הוא מתצמצם בבחי׳ מלך ובחינת מלך זה הגם שהוא בחי׳ אחרונה לגבי א״ס ב״ה עצמו מ״מ הוא בבחי׳ יחיד ומיוחד קדוש ומובדל כו׳
ו״מלך יחיד חי העולמים״ פירושו שכדי להיות חיי העולמים, הוא מצמצם את עצמו בבחינת מלך; ואף שבחינת מלך זו היא הבחינה האחרונה ביחס לאין סוף ברוך הוא עצמו, הרי היא בכל זאת בבחינת יחיד ומיוחד, קדוש ומובדל וכו׳.
בסדר השני, ״מלך״ קודם: כדי להחיות את העולמות, ה׳ מצמצם את עצמו בבחינת מלך. ואף שבחינה זו היא האחרונה והנמוכה ביחס לאין סוף עצמו, היא עדיין ״יחיד״, קדושה ומובדלת מן העולמות.
לגבי התהוות עלמין ואי לזאת נמשך בחינת מלכותו לבחי׳ יחיד חי העולמים להיות התלבשות מלך יחיד קדוש ומובדל כו׳ בבחינת עלמין והיינו בעוה״ז הגשמי דוקא כי נעוץ תחלתן בסופן1 דייקא.
[ביחס להתהוות העולמות]. לכן נמשכת בחינת מלכותו לבחינת ״יחיד חי העולמים״, כדי שהמלך, היחיד, הקדוש והמובדל וכו׳, יתלבש בבחינת העולמות — והיינו דווקא בעולם הזה הגשמי, כי ״נעוץ תחילתן בסופן״ דווקא.
משום כך יכולה מלכותו של ה׳ להמשיך את איכות ה״יחיד״ אל תוך העולמות עצמם, כך שהמלך הקדוש והנעלה מהם יתלבש בהם. הדבר מתרחש דווקא בעולם הגשמי, שכן, כפי שאומר ספר יצירה, תחילת הדברים ״נעוצה בסופם״: העליון ביותר קשור לנמוך ביותר.
הפסקה משווה בין שני הסדרים: באחד, ה׳ נעשה מלך באמצעות צמצומים; ובאחר, גם מלכותו נשארת ״יחיד״ ונעלית מן העולמות, ודווקא רוממות זו מתלבשת בעולם הגשמי, שבו נפגשים העליון והנמוך.
אור התורה, המצוטט בהערת קה״ת שבפסקה הבאה, אומר שבעולם הזה דווקא מתחברת בחינת ״יחיד״ (כתר) עם ״מלך״ (מלכות), שלא בדרך השתלשלות. משום כך הדבר נמשל ללהבה האוחזת בפתילה — אור גדול המופיע בחשכת הפתילה.
מראי מקומות
- 1נעוץ תחלתן בסופן · Sefer Yetzirah 1:7
האור מתגלה באמצעות מעשים ¶11–13
11וזהו והיו הדברים האלה1 אשר אנכי מצוך היום כו׳ היום לעשותם23 כי הוא המשכת אור א״ס ב״ה ממש מצוך מלשון התקשרות בבחי׳ היום לעשותם דוקא
זהו [פירוש] ״והיו הדברים האלה אשר אנכי מצוך היום״ וגו׳, ״היום לעשותם״: שהרי זו המשכה של אור אין סוף ממש — ״מצוך״ מלשון התקשרות — דווקא בבחינת ״היום לעשותם״.
הפסוק ״הדברים האלה אשר אנכי מצוך היום״ נדרש על פי דברי הגמרא ״היום לעשותם״: אור אין סוף עצמו נמשך באמצעות מעשים הנעשים בעולם הזה. ״מצוך״ מובן כאן מלשון התקשרות, שכן המצווה קושרת את האדם לה׳.
שהוא בעולם הזה עולם המעשה ולא בעולמות עליונים שהם ע״י השתלשלות בירידת סתר המדרגות מעילה לעלול כו׳ ורחוקים מאור א״ס ב״ה ממש.
כלומר, בעולם הזה, עולם העשייה, ולא בעולמות העליונים, שנוצרים באמצעות השתלשלות, בירידת מדרגות נסתרות מעילה לעלול וכו׳, ורחוקים מאור אין סוף ממש.
הדבר מתרחש בעולם הזה, עולם העשייה, ולא בעולמות העליונים. העולמות העליונים נוצרים בתהליך הדרגתי של ירידה מעילה לעלול, ולכן הם רחוקים מאור אין סוף עצמו.
משא״כ בסוף מעשה מתגלה אוא״ס ב״ה ממש שלא כדרך ירידת והשתלשלות העולמות אלא כמשל האור הנאחז בפתילה שקודם שנאחז בפתילה אינו עולה בשם אור כלל.
אבל בסוף המעשה מתגלה אור אין סוף ממש, שלא בדרך ירידתם והשתלשלותם של העולמות, אלא בדומה לאור הנאחז בפתילה: קודם שהוא נאחז בפתילה, אין הוא נחשב כלל לאור.
בסוף המעשה, בנקודה התחתונה ביותר, מתגלה אור אין סוף עצמו, ולא באמצעות ירידה הדרגתית. הדבר דומה ללהבה הנאחזת בפתילה: לפני שהיא נאחזת בה, היא כלל אינה נחשבת לאור.
הפסקה מיישמת את הרעיון במצוות: עצמותו של ה׳ נמשכת באמצעות מעשים גשמיים בעולם הזה, ולא דרך הירידה ההדרגתית של העולמות העליונים. הדבר דומה ללהבה שנעשית אור רק כשהיא נאחזת בפתילה.
בגמרא בעירובין מבחינים בין ״היום לעשותם״ ובין ״למחר לקבל שכרם״. המאמר מתמקד בחלק הראשון — העשייה בעולם הזה.
מראי מקומות
- 1והיו הדברים האלה · Deuteronomy 6:6
- 2היום לעשותם · Eruvin 22a:5–6
- 3היום לעשותם · Deuteronomy 7:11
12וע״י התאחזותו בדבר גשמי נתהווה גילוי אור.1 אך אור זה צריך להמשיך על ידי עבודת האדם ורוח אייתי רוח2 ואמשיך רוח.3 אם ישים אליו לבו4 רוחו ונשמתו אליו יאסוף.
על ידי אחיזתו בדבר גשמי מתהווה גילוי של אור. אך את האור הזה צריך להמשיך באמצעות עבודת האדם, ו״רוח מביאה רוח וממשיכה רוח״. ״אם ישים אליו לבו, רוחו ונשמתו אליו יאסוף״.
להבה נעשית לאור נראה רק כשהיא נאחזת בדבר גשמי, וכך אורו של ה׳ מתגלה באמצעות מעשים גשמיים. ובכל זאת, צריך להמשיך את האור הזה באמצעות עבודתו של האדם עצמו: כפי שאומר הזוהר, רוח מלמטה ״מביאה רוח״ מלמעלה, והפסוק באיוב מדבר על אדם שמכוון את לבו אל ה׳ ואוסף אליו את רוחו ואת נשמתו.
הפסקה מוסיפה שהאור המופיע באמצעות דברים גשמיים צריך להימשך על ידי מאמץ אנושי: ההתעוררות של רוח האדם מעוררת את רוחו של ה׳.
אור התורה, המצוטט בהערת קה״ת, מסביר ש״נר״ פירושו תוספת אור הנמשכת למלכות — ״יחיד חי העולמים מלך״ — המחברת כתר ומלכות בעולם הזה באופן שאינו בדרך השתלשלות.
מראי מקומות
- 1וע״י התאחזותו בדבר גשמי נתהווה גילוי אור · באוה״ת בראשית שכא, ב מציין ע״ז: ”ור״ל שבעוה״ז דוקא מחברים בחי׳ יחיד שהוא הכתר עם בחי׳ מלך שהוא המל׳, וזהו שלא כדרך השתלשלות ע״כ נמשל אל אחיזת האור בפתילה שבבחי׳ החשך שהוא הפתילה נאחז ונתגלה אור גדול, וכך הו״ע המשכת בחי׳ יחיד בבחי׳ מל׳ . . נמצא המכוון מזה דבחי׳ נר זהו״ע מה שנמשך תוס׳ וריבוי אור במל׳ היינו בחי׳ יחיד חי העולמים מלך” עכ״ל שם.
- 2ורוח אייתי רוח · Zohar II, 162b
- 3ורוח אייתי רוח ואמשיך רוח · Zohar, Terumah 66:669–678
- 4אם ישים אליו לבו · Job 34:14
13וזהו ענין הדלקת הנרות להדליק ולהמשיך האור1 שיהא נאחז בפתילה. וזהו קרוב ה׳ לכל קראיו2 לכל אשר יקראהו באמת.
זהו עניין הדלקת הנרות: להדליק ולהמשיך את האור, כך שייאחז בפתילה. וזהו [פירוש] ״ה׳ קרוב לכל קוראיו, לכל אשר יקראוהו באמת״.
הדלקת הנרות פירושה המשכת האור למטה, כך שייאחז בפתילה. זהו פירוש הפסוק ״ה׳ קרוב לכל קוראיו, לכל אשר יקראוהו באמת״: הקריאה אליו ממשיכה את קרבתו.
דהיינו להיות אמת ה׳ לעולם. ואמתות ה׳ הוא שמעלה ומטה שוים לפניו ית׳ כחשיכ׳ כאורה3 וסדר ההשתלשלות הוא
כלומר, שתהיה ״אמת ה׳״ בעולם. אמת ה׳ היא שהעליון והתחתון שווים לפניו יתברך — ״כחשכה כאורה״ — ואילו סדר ההשתלשלות הוא…
לקרוא אליו ״באמת״ פירושו להביא לעולם את ״אמת ה׳״. האמת של ה׳ היא שהעליון והתחתון שווים לפניו, כשם שהחשכה דומה לאור בעיניו.
רק בערכנו ובערך כל העולמות הברואים מאין ליש שלא יבטלו במציאות ונק׳ כדמותנו4 דמות כבוד5 ה׳. אבל בצלמנו בצלם אלקים6 היינו אמתות יחודו יתברך בעליונים ובתחתונים בשוה.7
…רק ביחס אלינו וביחס לכל העולמות שנבראו מאין ליש, כדי שלא יתבטלו במציאות; וזה נקרא ״כדמותנו״, ״דמות כבוד ה׳״. אבל ״בצלמנו״, ״בצלם אלקים״, פירושו אמתת אחדותו יתברך בעליונים ובתחתונים בשווה.
הסדר המדורג של העולמות העליונים והתחתונים קיים רק מנקודת המבט שלנו ושל הנבראים, כדי שלא יתבטלו במציאות; לזה נקרא ״דמות״ של ה׳. לעומת זאת, ״צלם״ ה׳ הוא אמתת אחדותו, השורה במידה שווה בעולמות העליונים והתחתונים.
הפסקה קושרת בין הדלקת הנרות לבין המשכת ״אמת ה׳״ בעולם: האמת שלפני ה׳ העליון והתחתון שווים, ואילו ההיררכיה המסודרת של העולמות קיימת רק לצורך הנבראים.
אור התורה, המצוטט בהערת קה״ת, מעיר שהברכה אומרת ״להדליק״ ולא כלשון התורה ״בהעלותך״, שנאמרה על נרות המקדש: נר המקדש, כמו נר שבת, הוא בחינת ״ארוממך״ מלמטה למעלה, ואילו נר חנוכה הוא בחינת ״ארוממך״ מלמעלה למטה.
מראי מקומות
- 1להדליק ולהמשיך האור · ראה באוה״ת שם שכב, א הדיוק בלשון הברכה שמברכין להדליק ולא כמ״ש בהעלותך ”כי נר דהיכל דוגמת נר שבת ארוממך מלמטלמ״ע ונר חנוכה דוגמת ארוממך מלמעלמ״ט, ע״כ נאמר להדליק”, ע״ש.
- 2קרוב ה׳ לכל קוראיו · Psalms 145:18
- 3כחשיכ׳ כאורה · Psalms 139:12
- 4כדמותנו · Genesis 1:26
- 5דמות כבוד ה׳ · Ezekiel 1:28
- 6בצלם אלקים · Genesis 1:27
- 7אמת ה׳ לעולם · Psalms 117:2
חסד שלמעלה ממידה ¶14
14וכיצד נמשך אמת ה׳ לעולם אמר הכתוב כי גבר עלינו חסדו.1 מחמת תגבורת חסד ואור עליון יותר מערך השתלשלות.
וכיצד נמשכת אמת ה׳ לעולם? על כך אומר הכתוב: ״כי גבר עלינו חסדו״ — באמצעות התגברות של חסד ואור עליונים, למעלה ממידת ההשתלשלות.
כיצד נמשכת אמת ה׳ לעולם? באמצעות ״חסדו גבר עלינו״: התגברות של חסד ואור עליונים, החורגת מהסדר המדוד של העולמות המשתלשלים.
והיינו ע״י נה״ב כד אתהפכא ואתכפייא כי נה״ב הגם שלמטה בעוה״ז היא במדרגה שפלה מ״מ שרשה ומקורה העליון היא הגבה למעלה במאד
הדבר נעשה באמצעות הנפש הבהמית, כאשר היא מתהפכת ונכנעת. אף שהנפש הבהמית נמצאת למטה, בעולם הזה, בדרגה נמוכה, שורשה ומקורה העליון גבוהים מאוד.
התגברות זו מתעוררת באמצעות הנפש הבהמית, כאשר היא מתהפכת ונכנעת. אף שבעולם הזה היא נמצאת בדרגה נמוכה, שורשה של הנפש הבהמית גבוה מאוד.
שהרי היא מבחינת ״לפני שמלך מלך״, כפי שמוסבר במקום אחר בעניין המאכל שעליו האדם חי: שורשו הוא ממקום גבוה וכו׳.
שורשה הוא בדרגה של ״לפני שמלך מלך״ — מלכי אדום — דרגה שקדמה לסדר העולמות. אותו רעיון מסביר במקום אחר מדוע המאכל, אף שהוא נמוך מן האדם, יכול להחיות אותו: שורשו גבוה יותר.
ולכך ע״י התהפכות נה״ב בהתגברות הטוב על הרע מעורר כך למעלה בשרשה תגבורת אור וחסד עליון להיות גילוי אמת ה׳ לעולם אמתות ה׳ ממש.
ולכן, כאשר הנפש הבהמית מתהפכת והטוב גובר על הרע, מתעוררת בהתאמה למעלה, בשורשה, התגברות של אור וחסד עליונים, כדי שתתגלה בעולם ״אמת ה׳״ — האמת של ה׳ ממש.
לכן, כאשר הנפש הבהמית מתהפכת והטוב גובר על הרע, מתעוררת בשורשה העליון התגברות של אור וחסד עליונים. כך מתגלה בעולם אמת ה׳, האמת של ה׳ עצמה.
(והוא בחי׳ חסד עליון הממתיק הגבורות. פי׳ דהרי מבואר לעיל שכדי להיות התפשטות האור בבחי׳ מל׳ הוא ע״י גבורות וצמצומים כמ״ש להודיע לבני האדם גבורותיו5 כו׳.
(וזוהי בחינת חסד עליון הממתיק את הגבורות. כלומר, כפי שהתבאר לעיל, התפשטות האור בבחינת מלכות נעשית באמצעות גבורות וצמצומים, כמו שכתוב: ״להודיע לבני האדם גבורותיו״ וכו׳.
הסוגריים מסבירים שזוהי בחינת חסד עליון ״הממתיק״ את הגבורות. כפי שהתבאר לעיל, גילוי המלכות מתאפשר רק באמצעות גבורות וצמצומים — ״גבורותיו״ שבפסוק.
אבל בחי׳ כי אתה נרי6 הוי׳ הוא בחי׳ כי גבר עלינו חסדו להיות תוספת אור בלי צמצומים כו׳. ונק׳ בחי׳ מיתוק זה יחוד קובה״ו כמ״ש בתניא פמ״א בהג״ה)7
אבל הבחינה של ״כי אתה נרי הוי׳״ היא הבחינה של ״כי גבר עלינו חסדו״ — תוספת אור בלי צמצומים וכו׳. המתקה זו נקראת יחוד הקב״ה ושכינתו, כפי שמוסבר בתניא, פרק מ״א, בהגהה.)
אולם האור שב״כי אתה נרי הוי׳״ הוא החסד הגובר, המביא תוספת אור בלי צמצומים. המתקה זו היא יחוד הקב״ה ושכינתו, הנידון בהגהה לתניא, פרק מ״א.
אך הנה כמו במשל אור הנר הנ״ל שע״י כליון הפתילה לבדה אינה מאיר כ״כ כ״א ע״י השמן.
אך הנה, כמו במשל אור הנר שהוזכר לעיל: כאשר הפתילה לבדה מתכלה, האור אינו מאיר כל כך; הוא מאיר היטב רק באמצעות השמן.
במשל הנר יש מרכיב נוסף: שרפת הפתילה לבדה אינה נותנת אור טוב בלי שמן. כעת יש למצוא בעבודת הנפש את המקבילה לשמן.
כך צ״ל בחי׳ שמן בעבודת האדם בהתלבשות הנשמה בגוף. והוא ענין שמן משחת קדש8 ורומז על התורה
כך גם בעבודת האדם, כשהנשמה מתלבשת בגוף, צריכה להיות בחינת שמן. זהו ״שמן משחת קודש״, והוא רומז לתורה.
גם עבודת האדם כשהנשמה נמצאת בגוף זקוקה ל״שמן״. שמן זה הוא התורה, שאליה רומז ״שמן משחת קודש״.
כי קדש הוא בבחי׳ חכמה ואורייתא מחכמה נפקת והשמן היא פנימיות החיות שבכל הדברים שמוציאים מהן השמן.
כי ״קדוש״ הוא בבחינת חכמה, ו״התורה יוצאת מחכמה״. והשמן הוא פנימיות החיות שבכל הדברים שמהם מפיקים את השמן.
״קדוש״ מציין את החכמה, והתורה באה מן החכמה. השמן הוא פנימיות החיות של כל דבר שמפיקים ממנו שמן.
הפסקה מסבירה שאמת ה׳ מתגלה באמצעות התגברות של חסד החורגת מסדר העולמות. התגברות זו מתעוררת כאשר הנפש הבהמית, ששורשה גבוה מאוד, מתהפכת; לאחר מכן הפסקה עוברת למרכיב השני שבמשל הנר — השמן, שהוא התורה.
בתורה אור, בשלח, המצוטט בהערת קה״ת, נשאל מדוע האדם זקוק ללחם, בעוד הלחם אינו זקוק לו. התשובה מבוססת על שורשי התהו והתיקון: האדם מושרש בתיקון, ואילו המזון, כפי שאומר מאמר זה, בא ״ממקום גבוה״. אותו היגיון מסביר כיצד הנפש הבהמית המתהפכת נעשית מקור לאור נעלה יותר.
מראי מקומות
- 1כי גבר עלינו חסדו · Psalms 117:2
- 2לפני מלך מלך · Genesis 36:31
- 3וכמ״ש במ״א מענין המאכל שעליו יחי׳ האדם · ראה לעיל ט, ד. לקמן סה, ד. לקו״ת צו יג, ב ועוד.
- 4יחיה האדם · Deuteronomy 8:3
- 5להודיע לבני האדם גבורותיו · Psalms 145:12
- 6כי אתה נרי הוי׳ · II Samuel 22:29
- 7יחוד קובה״ו כמ״ש בתניא פמ״א בהג״ה · Tanya, Likkutei Amarim 41
- 8שמן משחת קדש · Exodus 30:31
שמן, יראה ואהבה ¶15–21
לכן יש שמן בכל הדברים, ואפילו באבנים, שהרי ״את כולם עשית בחכמה״, ובכולם יש פנימיות החיות, בבחינת שמן.
מכיוון שכל דבר נברא באמצעות חכמה, בכל נברא יש חיות פנימית — ה״שמן״ שלו — ואפילו באבנים. השמן מסמל את החיות הפנימית ביותר המצויה בכל הדברים.
והשמן הנמשך מקדש שהיא ח״ע היא ג״כ המתלבשת אפי׳ בדברים גשמיים כמו זרעים מועד כו׳.
וגם השמן הנמשך מ״קודש״, שהיא חכמה עילאה, הוא המתלבש אפילו בעניינים גשמיים, כמו זרעים [ו]מועד וכו׳.
השמן הנמשך מ״קודש״, חכמה עילאה, מתלבש גם הוא בתורה העוסקת בעניינים גשמיים. זרעים ומועד הם סדרים במשנה, העוסקים בחקלאות ובמועדים.
הפסקה מלמדת שהשמן, החיות הפנימית שמקורה בחכמה, מצוי בכל הדברים, ושחכמה עילאה, התורה, מתלבשת גם בדיניה העוסקים בעניינים גשמיים.
נוסח תקס״ח, המצוטט בהערת קה״ת, מביא ראיה ל״אפילו באבנים״ מן הפסוק ״ושמן מחלמיש צור״, ומסביר שהשמן הוא הפנימיות של כל דבר קיים, כפי שכתב הפרדס.
מראי מקומות
- 1בכל הדברים יש שמן ואפי׳ באבנים · לעיל לט, ד. בתקס״ח ע׳ תרמז מביא ראי׳: ”וכמ״ש ושמן מחלמיש צור כי בחי׳ שמן הוא בחי׳ פנימיות כל דבר נמצא והוא בכל הנמצאים כולן כו׳ וכמ״ש בפרדס”: וכמ״ש כולם בחכמה.
- 2כולם בחכמה עשית · Psalms 104:24
16ושמן זה הוא הגורם הארה רבה להיות האור טוב להאיר. והיינו להיות גלוי אוא״ס ב״ה בנפש האדם בגלוי ממש כאלו רואה כו׳
שמן זה הוא שמביא להארה גדולה, כך שהאור מאיר היטב. כלומר, שתהיה בנפש האדם התגלות של אור אין סוף ברוך הוא, התגלות ממשית, כאילו הוא רואה וכו׳.
השמן גורם לאור להאיר בעוצמה: הוא מביא להתגלות ממשית של אור אין סוף בנפש האדם, חיה ומוחשית כאילו אפשר לראות אותה.
ולא בדמיונות הנולדים מן המחשבה לבדה שהן חולפות ועוברות ואינן קבועות בנפש באמת לאמתו רק שיהא הגלוי בלב באמת לאמתו קבוע ותקוע בחיזוק כיתד שלא
לא מדובר בדמיונות שנולדים מהמחשבה לבדה, שחולפים ונעלמים ואינם נקבעים בנפש באמת לאמיתו; אלא שההתגלות תהיה בלב, באמת לאמיתו, קבועה ונטועה היטב כמו יתד שלא…
אין זו תמונה חולפת שנוצרת מהמחשבה לבדה ודועכת בלי להותיר רושם מתמשך. ההתגלות צריכה להיות קבועה בלב, יציבה כמו יתד שאי אפשר להזיז.
תמוט להיות נגדו תמיד1 וגלוי זה הוא להיות יראת ה׳ על פניו יראה עלאה בבחי׳ בטול ממש הנרמזת באות יו״ד של שם הוי׳ כנודע כי שם הוי׳ הוא דחילו ורחימו רחימו ודחילו.
…יזוז, כך שהיא תהיה לנגד עיניו תמיד. התגלות זו היא שהיראה מה׳ תהיה על פניו: יראה עילאה, בדרגה של ביטול ממש, המרומזת באות יו״ד של שם הוי׳. שכן, כידוע, שם הוי׳ הוא יראה ואהבה, אהבה ויראה.
התגלות מתמשכת כזאת מביאה ל״יראת ה׳ על פניו״: ליראה עילאה, לביטול מוחלט, המרומזים באות יו״ד של הוי׳. כידוע, ארבע האותיות של הוי׳ מבטאות יראה ואהבה, ואחר כך אהבה ויראה.
נמצא שאות יו״ד הרומזת לחכמה הוא בחי׳ דחילו שהיא בחי׳ יראה עלאה2 אם אין חכמה אין יראה.34 לכן ארז״ל מה להלן באימה5 וביראה אף כאן כו׳.
נמצא שהאות יו״ד, המרמזת לחכמה, היא בחינת יראה, כלומר יראה עילאה: ״אם אין חכמה אין יראה״. לכן אמרו חז״ל: ״מה להלן באימה וביראה אף כאן וכו׳״.
היו״ד מסמלת את חכמה, ולכן היא בחינת היראה העילאה, כפי שמלמד המאמר ״אם אין חכמה אין יראה״. משום כך יש ללמוד תורה, שמקורה בחכמה, באימה וביראה של מעמד הר סיני.
הפסקה מזהה את השמן עם התגלות יציבה של ה׳ בלב, המביאה ליראה עילאה של ביטול. יראה זו מרומזת באות יו״ד של הוי׳ וקשורה לחכמה ולתורה.
אור התורה, המצוטט בהערת קה״ת, אומר שמאמר זה והביאור שלו מזהים את היראה העילאה עם חכמה, שלמעלה מאהבה רבה, כפי שעושים רוב המאמרים; ואילו באגרת הקודש סימן יח אהבה בתענוגים באה אחרי היראה העילאה, ולכן יש להבין שם שהיראה העילאה היא בינה. לקוטי תורה על שיר השירים מצטט את הביאור למאמר זה: אהבה רבה היא הה״א העליונה, והיראה העילאה היא היו״ד.
מראי מקומות
- 1להיות נגדו תמיד · Psalms 16:8
- 2שהיא בחי׳ יראה עלאה · ”בד״ה כי אתה נרי [כאן] ובהביאור פי׳ כי יראה עילאה היא חכמה והיא למעלה מאהבה רבה וכן פי׳ ברוב הדרושים וכ״ה במאו״א אות י׳ סכ״ו”. אוה״ת נ״ך כרך א ע׳ תרכד, ומציין שם לאגה״ק סי׳ יח ששם מבאר שבחי׳ אהבה בתענוגים באה אחר יראה עילאה כי דרכו של איש לחזור צריך לפרש אשר יראה עילאה זהו בינה ואהבה בתענוגים זהו אבא, ע״ש ובאוה״ת שה״ש כרך ב ע׳ תרטו. וראה בלקו״ת שה״ש טו, ג וז״ל שם ”ועיין בפ׳ מקץ בביאור על פסוק כי אתה נרי שאהבה רבה היא בחינת ה׳ עילאה ויראה עילאה היא בחי׳ יוד כו׳”.
- 3אם אין חכמה אין יראה · אבות פ״ג מי״ז.
- 4אם אין חכמה אין יראה · Pirkei Avot 3:17
- 5מה להלן באימה · Berakhot 22a:4
17והיינו מפני התלבשות ח״ע ששם שורה ומתגלה אוא״ס ב״ה ממש בבחי׳ בטול אפי׳ בדברים גשמיים הנאמרים בתורה אשר לפנינו.
הדבר נובע מכך שחכמה עילאה מתלבשת בתורה, ושם שורה ומתגלה ממש אור אין סוף ברוך הוא במצב של ביטול, אפילו בעניינים גשמיים הנידונים בתורה שלפנינו.
הסיבה היא שחכמה עילאה מתלבשת בתורה, ושם שורה ומתגלה אור אין סוף במצב של ביטול. הדבר נכון גם לגבי הדיונים בתורה בעניינים גשמיים.
והלכה זו היא דבר ה׳ ממש. וכן האדם כשעוסק בתורה דבר ה׳ ממש ורוח פיו מדבר בו.
והלכה זו היא ממש דבר ה׳. כך גם כשהאדם עוסק בתורה, [הרי זה] ממש דבר ה׳, ורוח פיו מדברת בו.
לכן כל הלכה בתורה היא באמת דבר ה׳. כשהאדם לומד תורה, דבר ה׳ ורוח פיו מדברים באמצעותו.
הפסקה מסבירה מדוע לימוד התורה מחייב יראה: חכמתו של ה׳ עצמו מתלבשת בכל הלכה, ולכן האדם הלומד תורה משמיע את דבר ה׳.
כמו שכתוב: ״ודברי אשר שמתי בפיך״; ועל כך נאמר: ״ודברת בם״, כדי להמשיך בהם חכמה ויראה עילאה — בדברי התורה.
הפסוק בישעיהו, ״ודברי אשר שמתי בפיך״, תומך בכך. את ״ודברת בם״ מפרשים כהמשכת חכמה ויראה עילאה אל דברי התורה שהאדם מדבר.
ומזה נמשך תפלת י״ח בלחש ובחשאי בחי׳ שמן שהוא בחי׳ בטול. וע״ז רומזים כריעות והשתחואות שבתפלה שהם המשכות הבטול.
מכך נמשכת תפילת שמונה עשרה, הנאמרת בלחש ובחשאי — בחינת שמן, שהיא בחינת ביטול. לכך רומזות הכריעות וההשתחוויות שבתפילה, שהן המשכות של ביטול.
תפילת שמונה עשרה נאמרת בלחש ובחשאי מפני שהיא מבטאת את בחינת השמן — הביטול של היראה העילאה. גם הכריעה בתפילה ממשיכה ביטול זה.
הפסקה מרחיבה את עניין השמן, החכמה והיראה העילאה מלימוד התורה אל התפילה, שבה תפילת שמונה עשרה השקטה והכריעות מבטאות ביטול.
מראי מקומות
- 1ודברי אשר שמתי בפיך · Isaiah 59:21
- 2ודברת בם · Deuteronomy 6:7
19ולכן כתיב בעמדם תרפינה כנפיהם1 בבחי׳ לחש וחשאי. ויראה הנרמזת בה״א אחרונה של שם הוי׳ היא יראה תתאה שלא למרוד בממה״מ הקב״ה ולא למרות עיני כבודו.23 והוא בחי׳ הפתילה ששולט בה אור האש להפך ולכלות אותה.
לכן נאמר: ״בעמדם תרפינה כנפיהם״ — בבחינת לחש וחשאי. והיראה הנרמזת בה״א האחרונה של שם הוי׳ היא יראה תתאה: שלא למרוד במלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא, ולא למרות את עיני כבודו. זו בחינת הפתילה, שאור האש שולט בה והופך ומכלה אותה.
מלאכי יחזקאל הרפו את כנפיהם כשעמדו במקומם, בדומה לשקט שבתפילה הנאמרת בלחש. היראה התתאה, הנרמזת בה״א האחרונה של הוי׳, היא החשש למרוד במלך; היא מקבילה לפתילה, שהלהבה גוברת עליה, משנה אותה ומכלה אותה.
הפסקה קושרת בין התפילה החרישית לעמידתם הדוממת של המלאכים, ומזהה את היראה התתאה — החשש למרוד בה׳ — עם פתילת הנר, החלק המתכלה ומשתנה.
בכתב יד אחד מופיעה כאן הצורה הנשית ״והיא״, ולכן ״בחינת הפתילה״ מוסבת במפורש על היראה.
מראי מקומות
- 1בעמדם תרפינה כנפיהם · Ezekiel 1:24
- 2שו״ה עיני כבודו — והוא · בכת״י הנ״ל: והיא.
- 3ולא למרות עיני כבודו · Isaiah 3:8
20וב׳ גווני אור הם ב״פ רחימו שבשם הוי׳ כי ואהבת1 בגימט׳ ב״פ אור2 היינו האהבה הרמוזה בה׳ ראשונה של הוי׳ היא בחי׳ אה״ר הבאה מלמעלה אהבה בתענוגים3 שהיא בחי׳ מתנה כו׳
שני גווני האור הם שתי [הופעות של] אהבה (רחימו) בשם הוי׳, שכן ״ואהבת״ בגימטרייה שווה פעמיים ״אור״. כלומר, האהבה הנרמזת בה׳ הראשונה של הוי׳ היא בחינת אהבה רבה הבאה מלמעלה — אהבה בתענוגים, שהיא בחינת מתנה וכו׳.
שני גווני הלהבה מקבילים לשתי הופעות של אהבה בביטוי ״יראה ואהבה, אהבה ויראה״, ו״ואהבת״ (414) שווה בגימטרייה פעמיים ״אור״ (207). האהבה של הה׳ הראשונה היא אהבה רבה הבאה מלמעלה, ״אהבה בתענוגים״, הניתנת כמתנה.
והיא בחי׳ נהורא חיוורא ואהבה הרמוזה בוי״ו של שם הוי׳ היא האהבה הנולדה בנפש המשכלת ומתבוננת בגדולת א״ס ב״ה והיא בחי׳ נהורא אוכמא הקרובה אל הפתילה ומתאחזת בה:
והיא בחינת האור הלבן. והאהבה הנרמזת בו׳ של שם הוי׳ היא האהבה הנולדת בנפש המשכלת ומתבוננת בגדולתו של אין סוף ברוך הוא; היא בחינת האור הכהה, הקרוב לפתילה ונאחז בה.
האהבה הבאה מלמעלה היא האור הלבן. אהבת הו׳ נולדת כאשר הנפש מבינה ומתבוננת בגדולתו של הקב״ה; זהו האור הכהה, הקרוב לפתילה ונאחז בה.
הפסקה מקבילה בין שני גווני הלהבה לשתי אהבות: אהבה הניתנת מלמעלה, שהיא האור הלבן של הה׳ הראשונה, ואהבה הנולדת מתוך התבוננות, שהיא האור הכהה של הו׳.
מראי מקומות
- 1ואהבת · Deuteronomy 6:5
- 2ואהבת בגימט׳ ב״פ אור · נסמן לעיל לב, ג.
- 3אהבה בתענוגים · Song of Songs 7:7
21וזהו כי אתה נרי1 הוי׳ שבחי׳ הוי׳ היא בבחי׳ נר בשמן ופתילה. וב׳ גווני אור הרמוזות בד׳ אותיות של הוי׳ נעשה נרי שמתלבש בנר הוי׳ נשמת אדם2 כנ״ל:
זהו [פירוש] ״כי אתה נרי הוי׳״: בחינת הוי׳ היא בבחינת נר, שיש בו שמן ופתילה ושני גווני אור, הרמוזים בארבע אותיות הוי׳; [היא] נעשית ״נרי״, כשהיא מתלבשת ב״נר הוי׳ נשמת אדם״, כפי שהוסבר לעיל.
כאן מוסבר חלקו הראשון של הפסוק: הוי׳ מקבלת צורה של נר, ובו שמן, פתילה ושני אורות, המקבילים לארבע אותיות השם. היא נעשית ״נרי״ כשהיא מתלבשת בנשמת האדם, שהיא ״נר הוי׳״.
הפסקה משלימה את ההסבר על ״כי אתה נרי הוי׳״: ארבע אותיות השם מקבלות צורה של נר הנשמה.
מראי מקומות
- 1כי אתה נרי הוי׳ · II Samuel 22:29
- 2נר הוי׳ נשמת אדם · Proverbs 20:27
הוי׳ הנעלה יותר ¶22–23
22והוי״ה יגיה חשכי.1 והוי׳ בתוספת וי״ו רומזת על בחי׳ הוי׳ ביותר עליונה. וכמ״ש הוי״ה הוי״ה אל רחום וחנון2 כו׳.
״והוי׳ מאיר את חשכי״. ״והוי׳״, בתוספת ו׳, רומז לבחינה עליונה עוד יותר של הוי׳, כמו שכתוב: ״הוי׳, הוי׳, אל רחום וחנון״ וכו׳.
החלק השני של הפסוק, ״והוי׳ מאיר את חשכי״, משתמש בביטוי ״והוי׳״, בתוספת ו׳, המרמזת לבחינה עליונה עוד יותר של השם. באותו אופן, שלוש־עשרה מידות הרחמים נפתחות בשם הכפול: ״הוי׳, הוי׳, אל רחום וחנון״.
ופסיק טעמא בגווייהו שיש ב׳ בחי׳ הוי׳. והענין כי פעם כתיב3 הוי׳ רחום וחנון ופעם כתיב חנון ורחום45 הוי׳.6
ופסיק טעמא מפריד ביניהם, משום שיש שתי בחינות של הוי׳. והעניין הוא שבמקום אחד כתוב: ״הוי׳ רחום וחנון״, ובמקום אחר כתוב: ״חנון ורחום הוי׳״.
שם מפריד פסיק טעמא בין שני השמות, ומראה שמדובר בשתי בחינות. הכתוב אומר הן ״הוי׳ רחום וחנון״ והן ״חנון ורחום הוי׳״, והסדר השונה יסביר את שתי הבחינות.
הפסקה פונה לשם השני שבפסוק, ״והוי׳״ בתוספת ו׳, ומראה מתוך השם הכפול שבשלוש־עשרה מידות הרחמים ומתוך שני סדרי המילים, שיש שתי בחינות של הוי׳.
לקוטי תורה על חוקת, כפי שמצוין בהערת קה״ת, מביא מהאידרא שהשם הראשון הוא בז״א והשני בעתיק, הבחינה הפנימית של כתר.
מראי מקומות
- 1והוי״ה יגיה חשכי · II Samuel 22:29
- 2ה׳ ה׳ אל רחום וחנון · Exodus 34:6
- 3פעם כתיב . . שבסדר ההשתלשלות · ראה ד״ה חייב אדם לברך תרל״ח פרק ד.
- 4חנון ורחום ה׳ · Psalms 111:4
- 5חנון ורחום הוי׳ · Psalms 145:8
- 6והוי׳ . . על בחי׳ הוי׳ ביותר עליונה · ראה לקו״ת פ׳ חקת נז, ג בשם האדרא דשם הראשון בז״א והב׳ בעתיק ע״ש.
פירוש ״הוי׳ רחום וחנון״ הוא שכדי שמדות הרחמים והחנינה יתגלו מאור אין סוף ברוך הוא, שהרי ״הוא אינו כלל מאף אחת מהמדות הללו״…
הצירוף ״הוי׳ רחום וחנון״ מציב את השם תחילה. בעצמותו, אור אין סוף, אין אף אחת מהמדות הללו, כפי שנאמר בתיקוני זוהר; לכן צריך להיות דבר מה שיחצוץ בינו לבין מדות הרחמים.
הוצרך להיות בחי׳ הוי׳ שהוא צמצום והתפשטות המשכה והתפשטות. אך פי׳ חנון ורחום4 הוי׳ היינו שמבחי׳ חנון ורחום
…היה צורך בבחינת הוי׳, שהיא צמצום והתפשטות, המשכה והתפשטות. אך פירוש ״חנון ורחום הוי׳״ הוא שמבחינת ״חנון ורחום״…
המתווך הוא הוי׳, המתפרש כצמצום והתפשטות, כהמשכה המאפשרת למדות הרחמים והחנינה להתגלות. בצירוף ״חנון ורחום הוי׳״ הסדר הפוך, והמדות מופיעות תחילה.
דהיינו5 מפני כי חפץ חסד הוא6 נמשך בחי׳ הוי׳ שהוא צמצום והתפשטות כו׳ שבסדר ההשתלשלות משא״כ הוי׳ שקודם רחום וחנון היא ההוי׳ שלמעלה מגדר ההשתלשלות.
…כלומר, מפני שהוא חפץ חסד, נמשכת בחינת הוי׳ שהיא צמצום והתפשטות וכו׳, במסגרת סדר ההשתלשלות. לעומת זאת, הוי׳ שקודם ל״רחום וחנון״ הוא הוי׳ שלמעלה מגדר ההשתלשלות.
שם, מפני שה׳ ״חפץ חסד״, נמשכת ממדות הרחמים והחנינה בחינת הוי׳ של העולמות המסודרים, הכוללת צמצום והתפשטות. הוי׳ שמופיע לפני ״רחום וחנון״ בשלוש עשרה המדות הוא הוי׳ נעלה יותר, שלמעלה מגדר העולמות המסודרים.
ושם נעשה ג״כ בחי׳ הוי׳ שהוא צמצום והתפשטו׳ כו׳ כדי להמשיך מדת רחום וחנון בהוי׳ שבסדר ההשתלשלות.
וגם שם נעשית בחינת הוי׳, שהיא צמצום והתפשטות וכו׳, כדי להמשיך את מדת הרחמים והחנינה אל הוי׳ שבסדר ההשתלשלות.
גם בהוי׳ הנעלה יותר יש מעין צמצום והתפשטות, אך מטרתם להמשיך את מדות הרחמים והחנינה אל ההוי׳ הנמוך יותר, שבסדר העולמות. כך השם הנעלה הוא מקור החסד המגיע אל השם הנמוך.
(ועיינו גם במה שנתבאר על הפסוק ״ואתחנן אל הוי׳״ ועל הפסוק ״וירא ישראל את היד הגדולה״ וכו׳, בעניין שני שמות הוי׳.)
אדמו״ר הזקן מפנה לשני מאמרים נוספים העוסקים בשני שמות הוי׳. הערות קה״ת מציינות שהם נדפסו באור התורה על ואתחנן ובתורה אור על בשלח.
הפסקה מבארת שתי בחינות של הוי׳: האחת בתוך סדר ההשתלשלות, הנמשכת מרצונו של ה׳ בחסד; והאחרת למעלה ממנו, הקודמת למדות וממשיכה רחמים אל הבחינה התחתונה.
בקטע שבתיקוני זוהר, מתפילת אליהו שבהקדמה, המדות משמשות רק לתיאור האופן שבו ה׳ מנהיג את העולם, ואילו הוא עצמו ״אינו כלל מאף אחת מהמדות הללו״. בכתב־יד הנוסח של המעבר קצר יותר: ״אך מבחינת חנון ורחום, כלומר…״.
מראי מקומות
- 1הוי׳ רחום וחנון · Exodus 34:6
- 2דלאו מכל אלין מדות · ת״ז בהקדמה פתח אליהו.
- 3דלאו מכל אלין מדות איהו כלל · Tikkunei Zohar 17b:5–7
- 4חנון ורחום הוי׳ · Psalms 145:8
- 5שו״ה המשכה — אך פי׳ . . דהיינו · בהכת״י שם: אך מבחי׳ חנון ורחום דהיינו.
- 6כי חפץ חסד הוא · Micah 7:18
- 7ועמ״ש ע״פ ואתחנן אל ה׳ · אוה״ת ואתחנן ע׳ פט.
- 8וע״פ וירא ישראל · לקמן סא, ד.
חשכת הדורות המאוחרים ¶24–26
24והנה בדורות הראשונים כמו בנביאים ושופטים מצינו דור שכולו זכאי או כולו חייב. ומי שהיה זכאי הי׳ זכאי במדרגת צדיק גדול או נביא ומי שהיה חייב היה רשע גמור ועי״ז לא היו ממוצעים.
והנה, בדורות הראשונים, כגון בתקופת הנביאים והשופטים, אנו מוצאים דור שכולו זכאי או דור שכולו חייב. מי שהיה זכאי היה במדרגה של צדיק גדול או נביא, ומי שהיה חייב היה רשע גמור; משום כך לא היו אנשים בינוניים.
בדורות הקדומים, כגון בתקופת הנביאים והשופטים, היו דורות שכולם היו זכאים או כולם חייבים. הזכאים היו צדיקים גדולים או נביאים, והחייבים היו רשעים גמורים, ולא היו אנשים באמצע.
אך דורות האחרונים דור אחר דור אין בהם רשעים כ״כ ולא צדיקים כ״כ טובים.
אבל בדורות האחרונים, דור אחר דור, אין רשעים כאלה וגם אין צדיקים טובים כאלה.
בדורות המאוחרים היטשטשו הקצוות. אין רשעים כאלה, וגם אין צדיקים מצטיינים כאלה.
הפסקה משווה בין הקצוות הרוחניים שאפיינו את הדורות הראשונים לבין אופיים המתון יותר של הדורות המאוחרים, כהכנה לביאור ״החושך״ שבפסוק.
25והענין שבדורות הראשוני׳ היו נשמות עליונות ממדרגות גבוהות ומצד נשמתם בעצמם היו יכולים לשלוט על הרע שבנפשם ומיד כשיתבונן בגדולת א״ס ב״ה יגיע אליו היראה כו׳ רק רשע גמור שמגביר הרע שבנפשו בשאט בנפש.
העניין הוא שבדורות הראשונים היו נשמות נעלות, ממדרגות גבוהות, ובכוח נשמותיהן עצמן יכלו לשלוט ברע שבנפשן. מיד כשהתבוננו בגדולת אין סוף, ברוך הוא, התעוררה בהם יראה וכו׳ — מלבד אדם רשע גמור, שמחזק את הרע שבנפשו מתוך זלזול גמור.
בדורות הראשונים היו נשמות נעלות, שכוחן העצמי אפשר להן לגבור על הרע שבתוכן; עצם ההתבוננות בגדולת ה׳ הביאה אותן ליראה. רק אדם רשע גמור, שחיזק במכוון את הרע שבו, לא הגיע לכך.
אבל דורות האחרונים עיקבא דמשיחא1 בחי׳ עקביים אין כח בנשמתם עצמם לשלוט על הרע וצריך יגיעה רבה יגיעת נפש ויגיעת בשר.
אבל בדורות האחרונים — ״עקבתא דמשיחא״, בחינת העקביים — אין כוח בנשמות עצמן לשלוט ברע, והן זקוקות לעמל רב: עמל הנפש ועמל הגוף.
בדורות האחרונים, ״עקבתא דמשיחא״, הנשמות הן בבחינת העקב, החלק התחתון ביותר של הגוף. אין בהן די כוח לגבור על הרע בכוחות עצמן, ולכן עליהן להתייגע מאוד, בנפש ובגוף.
הפסקה מסבירה את ההבדל: הנשמות בדורות הראשונים היו נעלות דיין כדי להתגבר על הרע בכוחות עצמן, ואילו נשמות הדורות שלפני ביאת המשיח צריכות להתייגע מאוד כדי לעשות זאת.
מראי מקומות
- 1עיקבא דמשיחא · Mishnah Sotah 9:15
26וזהו והוי״ה יגיה חשכי1 היינו בחי׳ חשך שבדורות אחרונים. כי דהע״ה אמר זה בעד כללות ישראל שיש בהם בחי׳ חשך בדורות אחרונים עיקבא דמשיחא שאין
זהו [פירוש] ״והוי׳ יגיה חשכי״: בחינת החושך שבדורות המאוחרים. דוד המלך עליו השלום אמר זאת בשם כלל ישראל, שבקרבם יש בחינת חושך בדורות המאוחרים, עקבתא דמשיחא, כאשר אין…
״והוי׳ יגיה חשכי״ מתייחס לחושך של הדורות המאוחרים הללו. דוד המלך דיבר בשם כל עם ישראל, ובכלל זה הדורות שלפני ביאת המשיח, שבהם נר הנשמה עצמו דועך.
אתה נרי הוי״ה כלומר שאין נר הוי״ה נשמת אדם2 מ״מ והוי״ה היא בחי׳ הוי״ה עליונה שלמעלה מההשתלשלות יגיה חשכי ולמענו למענו יעשה3 כי חפץ חסד הוא4 באתעדל״ע בלי אתעדל״ת:5
…״אתה נרי הוי׳״; כלומר, שאין ״נר הוי׳, נשמת אדם״. ואף על פי כן, ״והוי׳״ — בחינת הוי׳ העליונה, שלמעלה מהשתלשלות — ״יגיה חשכי״, ו״למענו למענו יעשה״, כי ״חפץ חסד הוא״, באמצעות אתערותא דלעילא בלי אתערותא דלתתא.
בדורות הללו הנשמה אינה נר המאיר מכוחה שלה. ואף על פי כן, הוי׳ העליונה, שלמעלה מהעולמות המסודרים, מאירה את החושך למענו, כי הוא חפץ חסד, באמצעות אתערותא דלעילא שאינה תלויה באתערותא דלתתא.
הפסקה מסבירה את חלקו השני של הפסוק: כאשר הנשמות אינן יכולות להדליק את נרן בעצמן, בחינת הוי׳ העליונה מאירה את החושך באמצעות אתערותא דלעילא שלא התעוררה בעקבות דבר מלמטה.
מראי מקומות
- 1והוי״ה יגיה חשכי · II Samuel 22:29
- 2נר הוי״ה נשמת אדם · Proverbs 20:27
- 3ולמענו למענו יעשה · Isaiah 48:11
- 4כי חפץ חסד הוא · Micah 7:18
- 5והוי״ה . . שלמעלה מההשתל׳ יגי׳ חשכי · ע׳ יהל אור ע׳ 96.
חנוכה ¶27–28
זהו עניינו של נס חנוכה, שבו נכנסו היוונים להיכל. ההיכל הוא בחינת המוח: ה״י כ״ל, שבגימטרייה עולה לחמישים שערי בינה.
נס חנוכה ממחיש זאת. היוונים נכנסו להיכל, מקדש, המכוון כנגד המוח: אותיותיו נחלקות לה״י, שהערת קה״ת מסבירה כה״א של בינה, ולכ״ל, שערכו המספרי חמישים, כנגד חמישים שערי בינה.
והיונים הנ״ל הם בחי׳ חכמה דקליפה3 חכמות חיצוניות כמו פילסופיא. שבזמן4 ההוא היו פילסופים המכחישי׳ בנבואה.
היוונים הללו הם בחינת החכמה של הקליפה: חכמות חיצוניות, כגון פילוסופיה. באותה תקופה היו פילוסופים שכפרו בנבואה.
היוונים מסמלים את החכמה של הקליפה, חכמה חיצונית כגון פילוסופיה. באותה תקופה היו פילוסופים שכפרו בנבואה.
הפסקה מיישמת את הרעיון על חנוכה: כניסת היוונים להיכל מסמלת חדירה של חכמה זרה אל המוח, מקום משכנה של החכמה הקדושה.
בהגהת הצמח צדק, המובאת בהערת קה״ת, נאמר שה״א של בינה היא המקור של מה שנקרא ״כל״, ומובא ממאורי אור שהיכל מציין את יסוד הנוקבא. בכתב יד אחד מופיע הנוסח: ״...פילוסופיה וכו׳. ובזמן ההוא...״
מראי מקומות
- 1שנכנסו יונים להיכל · Shabbat 21b:10–11
- 2היכל . . ה״י כ״ל בגימטריא נש״ב · נזכר בסה״מ תקס״ד ע׳ כז בהגהת הצ״צ וכ׳ שם: ”היינו ה׳ דבינה שהיא מקור דנש״ב הנק׳ כל, והוא בזהר פ׳ לך צד״ב. וכ״כ במאו״א אות ה״א סעיף יא היכל נק׳ יסוד דנוקבא בין דאימא בין דנוק׳ תתאה” ע״ש.
- 3והיונים הנ״ל הם בחי׳ חכמה דקליפה · ראה לעיל לד, א. שערי אורה ד״ה כתיב כי אתה נרי פט״ז ואילך. לקו״ש לפ׳ תשא חכ״ו ע׳ 246.
- 4שו״ה דקליפה — פילוסופיא שבזמן · בכת״י הנ״ל נוסף: כו׳ ובזמן.
28ולכן טמאו כל השמנים1 של בחי׳ חכמה שבקדושה שרצו להשכיחם תורתך2 כו׳ ונעשה נס ע״י פך של שמן שהי׳ מונח בחותמו של כה״ג דיקנא דכהנא רבא חסד עליון בהעלות אהרן את הנרות3 אהרן שושבינא דמטרוניתא4
לכן טימאו את כל השמנים — את השמנים של בחינת חכמה שבקדושה — כי ביקשו ״להשכיחם תורתך״ וכו׳. והנס נעשה באמצעות פך שמן שהיה מונח בחותמו של הכהן הגדול — ״זקן הכהן הגדול״, חסד עליון; ״בהעלות אהרן את הנרות״ — אהרן, ״שושבינה של המלכה״.
היוונים טימאו את השמנים, את החכמה הקדושה, במטרה להשכיח מישראל את התורה, כלשון תפילת חנוכה. הנס נעשה באמצעות פך שמן שהיה חתום בחותמו של הכהן הגדול, המייצג את החסד העליון: אהרן, המעלה את הנרות ונקרא ״שושבינה של המלכה״ — השכינה.
שהיא אהבה הבאה מלמעלה באתעדל״ע וממנו הדליקו כל הח׳ ימים שהם המחשבה וז׳ המדות שתהיינה מאירות באור האהבה הבאה מלמעלה בלי אתעדל״ת והיא מבחי׳ וי״ו בתוספת וי״ו העליונה שלמעלה מעלה מן ההשתלשלות:5
זוהי אהבה הבאה מלמעלה, באמצעות אתערותא דלעילא. ממנה הדליקו במשך כל שמונת הימים, שהם המחשבה ושבע המדות, כדי שיאירו באור האהבה הבאה מלמעלה, בלי אתערותא דלתתא. והיא מבחינת וי״ו — הוי״ו הנוספת, הבחינה העליונה שלמעלה מעלה מההשתלשלות.
החסד של אהרן הוא אהבה הבאה מלמעלה, הניתנת בלי התעוררות מלמטה. מאותו פך יחיד הדליקו במשך שמונת הימים, כנגד המחשבה ושבע המדות, כדי שכולן יאירו באהבה העליונה הזאת, הבאה מ״וי׳״, עם הוי״ו הנוספת, שלמעלה מעלה מהעולמות המסודרים.
הפסקה מסיימת ומראה שנס חנוכה נבע מהמדרגה העליונה של הוי׳: כשחכמת הקדושה נטמאה, אהבה הבאה מלמעלה, למעלה מהעולמות המסודרים, האירה במשך כל שמונת הימים.
בהגהה שב-Buch 1223 נוסף כי נרות המקדש הם בבחינת ״נר הוי׳ אתה״, המתאים לנשמות הגבוהות של אותו הזמן, ואילו נרות חנוכה שבפתח הבית מביאים את אור ״הוי׳ מאיר חשכי״ לנשמות הנמוכות של הדורות המאוחרים. לפי ההגהה, אור זה נמשך באמצעות צדקה הניתנת מעבר ליכולתו של האדם, ובאמצעות זהירות בתקנות חכמים, שחנוכה היא אחת מהן.
מראי מקומות
- 1טמאו כל השמנים · Shabbat 21b:10
- 2שו״ה שרצו — להשכיחם תורתך · ”ויש לומר שהתגברות חכמת יון (חכמה דקליפה) עד כדי כך שרצו ”להשכיחם תורתך”, היא, מצד היניקה שלהם מחכמת התורה [שהרי כל החכמות שבעולם (ככל עניני העולם) שרשם ומקורם בחכמת התורה] (שהשתמשו בה) באופן בלתי רצוי” — ספר השיחות תשנ״ב כרך א ע׳ 197. וראה שם ע׳ 198 ”שרצו לטמא ח״ו את הקדושה שבחכמת התורה”.
- 3בהעלות אהרן את הנרות · Exodus 30:8
- 4אהרן שושבינא דמטרוניתא · נסמן לעיל לב, ב.
- 5שלמעלה מעלה מן ההשתלשלות · בבוך 1223 נוסף: ”ועוי״ל הפך של שמן זהו יראה עילאה והי׳ חתום בחותמו של כה״ג הוא בחי׳ אה״ר כי יראה עילאה היא למעלה מבחי׳ אה״ר אלא שמתלבשת בה ונק׳ תרין ריעין דלא מתפרשין וזהו פי׳ לשון בהורות בדחילו ורחימו, וזהו ענין הנרות שהיו במקדש והנרות דחנוכה כי הנרות שהיו במקדש הוא ע״ד כי אתה נרי הוי׳ כי אז היו הנשמות גבוהות, וזהו שארז״ל וכי לאורה הוא צריך כו׳ פי׳ אורה בה׳ הוא בחי׳ ההארה והזיו הנמשך מבחי׳ ה׳ תתאה היא בחי׳ מלכותו ית׳ והוא בחי׳ אלקי הכח והחיות של כללות העולם הנמשך בהם מבחי׳ מלכותו ית׳ שנק׳ ג״כ בשם אור כמשל והוא הנק׳ אורה, ומבואר למעלה שבחי׳ זו הוא רק הארה וזיו בעלמא, וזהו וכי לאורה הוא צריך אלא עדות הוא כו׳ שע״י הדלקת הנרות נמשך אור עליון בחי׳ שם הוי׳ ממש שהוא עצמיות האור ולא זיו והארה בעלמא שע״ז נאמר ואמת ה׳ לעולם, והוא בחי׳ נהורא חיוורא כו׳, אך מצות נר חנוכה שתיקנו להדליק הנרות בפתח הסמוך לרה״ר הוא להמשיך בחי׳ זו גם לנשמות הנמוכים בדורותינו אלה, והוא מבחי׳ והוי׳ יגיה חשכי, ועי׳ מ״ש במ״א ע״פ רני ושמחי איך יש ג׳ בחי׳ בעבודת ה׳, ולפעמים נק׳ כנס״י בשם בת ולפעמים כו׳, ומבואר שם בענין בחי׳ בת היינו שהוא בחי׳ מקבל, וזהו בחי׳ והוי׳ יגיה חשכי המבואר כאן שיש חושך המחשיך בנפשו עד שא״א לו לבא בעצמו לבחי׳ רצוא ומס״נ בק״ש, אע״פ שמתבונן ומבין בגדולת ה׳ וכי אליו יאתה למסור נפשו ורוחו ונשמתו ולמאוס בהבלי העולם עכ״ז אין לו כח המושך בפי׳ לאהבה ורצון זה כו׳, והיינו מצד שהנשמות הם נמוכות במדריגה כנ״ל, אלא שאעפי״כ והוי׳ יגיה חשכי וע״ז נאמר תתן אמת ליעקב שאין לו בחי׳ אמת מצד עצמו רק תתן אמת וכו׳ (משא״כ בנשמות הגבוהות נא׳ אשר יקראוהו באמת כמשל) שיבא לבחי׳ רצוא ומס״נ בק״ש, ולכן נק׳ בחי׳ זו בת שהוא בחי׳ מקבל האמת מלמעלה אבל מצד עצמו לית לי׳ כו׳, ובחי׳ אחותי זהו נשמות גבוהות שנק׳ אחי׳ ורעים למקום, והיינו מעלת בחי׳ הצדיקים שאמרו בגמ׳ תורתו אומנתו ונק׳ תורתו וכמ״ש ובתורתו יהגה שנק׳ התורה על שמו ממש, א״כ אינו בחי׳ מקבל כי התורה שהוא תורתו נותנת בו הכח והעוז לבא לבחי׳ הנ״ל, וזהו והנה כי אתה נרי הוי׳ אתה היינו אותיות התורה מא׳ ועד תי״ו וכו׳, והוא בחי׳ ובתורתו יהגה כו׳, והנה מ״ש רני ושמחי בת וכו׳ היינו שלע״ל תתעלה הבחי׳ בת ביתר שאת ע״ש, והטעם מובן עפ״י מ״ש כאן דבחי׳ יגיה חשכי נמשך ממקום עליון יותר מבחי׳ הוי׳ שלמעלה מהשתלשלות וכו׳, שהוא למעלה מבחי׳ כי אתה נרי הוי׳ כנ״ל באריכות, ולכן בחי׳ בת שהוא מקבל מבחי׳ זו תתעלה לע״ל לבחי׳ זו ממש שלמעלה מהשתלשלות. וזהו בית יעקב לכו ונלכה באור הוי׳, פי׳ באור המאיר בש׳ הוי׳ שאור זה הוא בחי׳ השם הוי׳ שלמעלה מהשתלשלות וכו׳, אך איך ומה מקבל מבחי׳ זו בשם ה׳ שלמעלה מהשתלשלות הנה הוא ע״י הצדקה שנק׳ בשם זריעה זורע צדקות כמו שהצמיחה מכח הצומח שבארץ הוא מצמיח הרבה, והיינו מפני שיש בו בחי׳ א״ס ממאמר תדשא הארץ כו׳ להצמיח עד אין קץ כך הצדקה הוא בבחי׳ זריעה שיש בה בחי׳ כח א״ס בהעלם וכו׳, ופרט מעשה הצדקה שבלי צמצום כ״א בויתור רב לחוש על דל ואביון ביותר מיכולתו וכדפי׳ באגה״ק ע״פ חסדי ה׳ כי לא תמנו שכח בחי׳ צדקה וחסד זה הוא דוקא הממשיך מבחי׳ חסד עילאה שלמעלה מהשתלשלות כו׳ ע״ש הטיב. וגם ע״י סור מרע בל״ת וכל ד״ס שחמורם יותר מד״ת וזהו ערבים עלי ד״ס יותר מיינה של תורה, דהנה בתושב״כ יש פסיק טעמא בין שם הוי׳ שלמעלה מעלה מהשתלשלות וכו׳, והיינו שאינו נמשך כ״א ע״י התשובה, וע״ז אמרו במקום שבע״ת עומדים צד״ג א״א לעמוד לפי שע״י התשובה מעומקא דליבא בחילא יתיר בבחי׳ כלות הנפש שממשיך י״ג מדה״ר שהן מבחי׳ שם הוי׳ שלמעלה מההשתשלות, והנה מדברים סופרים בקיום מצות נר חנוכה הורו לנו שע״י קיום כל מצות עשה ול״ת דרבנן בסור מרע וע״ט בכל דקדוקי סופרים ואזהרותיהם נמשך להיות והוי׳ יגיה חשכי שהוא בחי׳ שם הוי׳ שלמעלה מההשתלשלות מה שאינו נמשך ע״י תושב״כ כו׳, ולכן חמורים ד״ס מד״ת וכו׳ וכה״ג נת׳ במ״א ג״כ ע״פ מארז״ל ואיך לא אשא פנים לישראל שאני אמרתי ואכלת ושבעת וברכת והן מדקדקים על עצמן עד כזית ועד כביצה, כי בחי׳ ישא ה׳ פניו ע״י הוא גילוי מבחי׳ שלמעלה מהשתלשלות וכמ״ש ג״כ בי״ג מדה״ר ויעבור הוי׳ על פניו וכו׳, וכן ביום כיפור כתיב לפני הוי׳ תטהרו לפני היינו בחי׳ פנימיות והרי גילוי בחי׳ זו נמשך דוקא ע״י שמדקדקים על עצמן עד כזית ועד כביצה שהוא מד״ס וזהו כי טובים דודיך מיין לריח שמניך טובים יותר מיינה של תורה”.
סיימת את המאמר?
סמן אותו כנלמד. הוא נספר לשבוע ולסיום של השנה.
בעבודה
על האדם להכניס ״שמן״ לעבודתו: ללמוד תורה מתוך יראת הר סיני, ולהתפלל בשקט ובביטול, כדי ששלהבת הנפש האלקית תאחז בנפש הבהמית ותהפוך אותה. עליו להמשיך את האור בעבודתו שלו, כי ״רוח מביאה רוח״; ובדורות המאוחרים הדבר דורש יגיעה גדולה של הנפש והגוף. כאשר נדמה לו שהנר שלו חשוך, הוי׳ הנעלה יותר מאיר את החשכה באתערותא דלעילא, כפי שמראות נרות חנוכה.
שאלות לשיחה
- מדוע האור הלבן בא מן השמן והאור הכהה מן הפתילה, וכיצד שני האורות מקבילים לשני סוגי האהבה?
- מה ההבדל בין ״יחיד חי העולמים מלך״ ובין ״מלך יחיד חי העולמים״, ומדוע דווקא בעולם הגשמי מתגלה הדרגה הגבוהה ביותר?
- כיצד יכולה הנפש הבהמית, הנמצאת במקום נמוך כל כך, לעורר חסד גדול יותר מסדר העולמות?
- מדוע יש ללמוד תורה מתוך יראת הר סיני, וכיצד תפילת שמונה עשרה בלחש מבטאת את אותו ״שמן״?
- מה מלמד פך השמן החתום בחותמו של כהן גדול על דורות שבהם הנר של עצמם דועך?