והיה מספר בנ״י כחול הים אשר לא ימד…

1״ומספר בני ישראל יהיה כחול הים, אשר לא יימד ולא ייספר; והיה במקום שייאמר להם: ‘אינכם עמי’, ייאמר להם: ‘בני אל חי’.״

האדם הוא עולם קטן, כמו שכתוב באבות דרבי נתן, פרק ל״א. וכשם שבעולם יש ארבעה יסודות — אש, רוח, מים ועפר — כך יש בנפש האדם ארבעה יסודות.

(ועיינו בעץ חיים, שער מ״א, פרק ג׳, שארבעת היסודות הם ארבע אותיות הוי׳; וכך כתוב גם במאורי אור, אות ד׳, סעיף כ״ד, ושם נאמר שהם גם ארבעת העולמות: אצילות, בריאה, יצירה ועשיה.)

וכמו שכתוב: ״גם את העולם נתן בלבם, מבלי אשר לא ימצא האדם את המעשה אשר עשה האלקים מראש ועד סוף״ (בקהלת, פרק ג׳, פסוק י״א). כלומר, הוא נתן את העולם בלבם של בני האדם,

כלומר, ארבעת היסודות שלו. העולם כולו תלוי באדם: כאשר הוא מתקן את ארבעת היסודות שלו, בכך הוא מתקן את העולם כולו, את כולו.

(ועיינו בזוהר, פרשת מקץ, דף קצ״ה ע״ב.) כדי להבין זאת, וגם כדי להבין את פירוש הפסוק ״מבלי אשר לא ימצא האדם״ וגו׳:

מקור הנשמות הוא כנסת ישראל, הנקראת בשם ״ארץ״, כמו שכתוב: ״והארץ הדום רגלי״. זוהי בחינת מלכותו ית׳, שהיא המקור והחיות של כל העולמות.

2כמו שנאמר: ״מלכותך היא מלכות של כל העולמות״. על אין סוף, ברוך הוא, כפי שהוא בעצמותו ובכבודו, כביכול, נאמר: ״אתה חכם, אך לא בחכמה ידועה״, ו״אין מחשבה תופסת בו כלל״; ולכן העולמות לא היו יכולים להתהוות ממנו בבחינת יש מאין;

אלא שהוא לבדו, כמו לפני שנברא העולם. רק העובדה שהעולמות חיים וקיימים, לאחר שהתהוו מאין ליש,

נובעת ממדרגת מלכותו יתברך, שהרי אין מלך בלא עם: מציאותו של עם כישות נפרדת נובעת מבחינת המלך. לא כך הדבר בשאר מדותיו יתברך, כגון ״חכם, אך לא״ וכו׳, שהרי הוא לבדו, כפי שהיה לפני שנברא העולם וכפי שהוא לאחר שנברא.

3והנה, בחינת מלכותו יתברך היא הבחינה והמדרגה הנמוכה ביותר, שתפקידה להחיות ולהוות יש מאין. זוהי בחינת העולם הגלוי, והיא נקראת עולם הדיבור,

שכן ״דבר מלך שלטון״: הנהגת המלך נעשית באמצעות דיבורו, הנראה והגלוי לזולתו. לעומת זאת, המחשבה סתומה.

והמילה ״ידבר״ היא מאותו שורש של ״ידבר עמים״, שכן באמצעות הדיבור הוא מנהיג. לכן נקראת בחינת מלכותו יתברך בשם ״ארץ״, משום שהיא המדרגה הנמוכה ביותר, הנחוצה כדי שיהיה עם.

(ראו מה שכתוב בפרשת מקץ, במאמר המתחיל ״עניין חנוכה״, על ״כארץ הלזו השפלה״ וכו׳; וראו מה שכתוב במאמר המתחיל ״אחרי ה׳ אלקיכם תלכו״, בביאור המשמעות והעניין של בריאה יש מאין, כלומר מבחינה שהיא כאין ואפס; עיינו שם.)

וממנה נמשכות הנשמות, כפי שאמרו חז״ל במשנה, בסוף פרק י״ד בשבת: ״רבי שמעון אומר: כל ישראל״ וכו׳. ונאמר: ״ואתם תהיו לי ממלכת כהנים״. (״ממלכת״ היא לשון פועל יוצא; כלומר, הם ממשיכים את בחינת מלכותו יתברך בגילוי למטה, בכך שהם מקבלים עליהם עול מלכות שמים.)

ובספר מאורי אור, אות מ״ם, סעיף ס״ב, מבואר ש״ממלכת כהנים״ היא מלכות דאבא ואמא. (ועיינו בזוהר, חלק ג, פרשת צו, דף ל״ד ע״ב, ופרשת קדושים, דף פ״א ע״א; ובמדרש רבה, פקודי, פרק נ״א, דף קס״ג ע״ב, משפטים, פרק ל׳, דף קמ״ו ע״ג, וכי תשא, תחילת פרק מ״ה, דף קנ״ט ע״ב.)

שהרי הנשמות הן מבחינת מלכותו יתברך ומבחינת הדיבור, כפי שנאמר: ״ויהי האדם לנפש חיה״, ותרגום אונקלוס מתרגם: ״לרוח ממללא״, כלומר, לרוח מדברת. ואף על פי שישראל עלו במחשבה,

הכוונה היא לשורשם ולמקורם, שכן ״סוף מעשה במחשבה תחילה״. ״ה׳ בחכמה יסד ארץ״, משום שיסודה ושורשה של הארץ הם בבחינת חכמה, ואילו סוף המעשה הוא בחינת מלכותו יתברך.

(וזהו מה שכתוב בזוהר, חלק ב, פקודי, דף רכה ע״ב: ״בוא וראה: הנשמות, הוא קדוש״ וכו׳, עד ״ויש לו מחוץ לו קדוש אחר״; ועיין בפירוש הרמ״ז שם.)

והנה אמרו חז״ל: למה נקרא שמה ארץ? מפני שרצתה לעשות רצון קונה (במדרש רבה, פרשת בראשית, סוף פרק ה). המילה ״ארץ״ קשורה למילה ״רצוא״,

כמו שכתוב: ״כי בכה ארוץ גדוד״; והיא קשורה גם למילה ״רצון״, כלומר, רצונה לעשות את רצון קונה ולהשתוקק לעלות מלמטה למעלה. והכול עניין אחד: כללות נשמות ישראל, במקורן ובשורשן, הן בבחינת רצוא — ברצון ובתשוקה להידבק בו, באין סוף, ברוך הוא.

(ועיין במה שנכתב על כך בפרשת בראשית, במאמר המתחיל ״כי כאשר השמים החדשים והארץ החדשה״ וכו׳.) וכן כתוב: ״ואל אישך תשוקתך״ (עיין במה שנכתב במאמר המתחיל ״והיה לכם לציצית״, ובמאמר על פרשת נסכים),

והיינו מפני השגתה, בהיותה בבחינת ״ארץ״, שהיא המדרגה התחתונה, שבה יש עם ויש מציאות נפרדת; ולכן היא נכספת אליו יתברך בצימאון, כמו שכתוב: ״צמאה

לך נפשי, כמה לך בשרי״: להידבק בו יתברך, להתבטל ולהיכלל באור אין סוף, ברוך הוא, חיי החיים, ברוך הוא, ממש כפי שהייתה קודם ירידתה מאור פניו יתברך.

ועל כך נאמר: ״שלוש הנה לא תשבענה״ וכו׳, ״ארץ לא שבעה מים״ (משלי, פרק ל, פסוק טז). כלומר, ״מים״ הם בחינת השפעה מלמעלה למטה, ״המחדש בטובו״ וכו׳.

(וזה דומה למה שכתוב: ״ויבוא כגשם לנו״; ועיין במה שנכתב על כך במאמר המתחיל ״האזינו השמים״, בביאור ״יערוף כמטר לקחי״; וכן במה שנכתב על עניין הגשם במאמר המתחיל ״תורה צוה״.)

וזהו שאמרו חז״ל במדרש רבה, פרשת עקב, דף רצב ע״ג: ״רבנן אומרים: כל הנסים שעשה הקב״ה לישראל, לא עשאם אלא על ידי המים״ וכו׳; עיינו שם.

בדרך זו אפשר להסביר את עניין ״ייקוו המים אל מקום אחד״. משמעות המילה ״אחד״ היא היותו אחד בשבעת הרקיעים, בארץ ובארבע רוחות העולם — כלומר, המשכת אלוקותו ית׳ אל המדות העליונות; ואילו ביחס לקב״ה, מצד

עצמותו ומהותו ית׳, לא שייך כלל לומר עליו שהוא בעל מדת האחדות, שהרי הוא יחיד ומיוחד וכו׳, כמבואר במקום אחר. והמשכה זו אל ״מקום אחד״ נקראת ״ייקוו המים״, [שכן] המים יורדים ממקום גבוה וכו׳; ועיינו במה שכתוב במאמר המתחיל ״וכל העם רואים את הקולות״.)

(ועיינו בזוהר, חלק א, בראשית, דף יח ע״א ודף לג ע״א.) ועיינו במה שנכתב על כך במאמר המתחיל ״ששת ימים תאכל מצות״, וכן במה שנכתב בביאורי הזהר, פרשת בשלח, במאמר המתחיל ״עוד יש לומר מאמר הנ״ל באופן אחר״:

שהבחינה של ״ים״ והבחינה של ״ארץ״ הן העולם הנסתר והעולם הגלוי. בעולם הגלוי הנברא הוא יש ודבר נפרד, בבחינת התהוות מאין ליש, כנזכר לעיל; ואילו בעולם הנסתר הם כלולים שם בבחינת ביטול וכו׳.

עיינו שם בהרחבה. עניין זה נזכר גם בתורה אור, פרשת בשלח, במאמר המתחיל ״אז ישיר משה״, שם מוסבר שזהו פירוש הכתוב על משה,

״כי מן המים משיתיהו״ וכו׳; עיינו שם. לכן הארץ צמאה למים ואינה שבעה מהם וכו׳.

4ומדרגה זו צמאה תמיד כלפי מעלה, אל מקורה ושורשה, שכן ״נשגב שמו לבדו״; רק ״הודו״ וזיו שמו הם ״על ארץ״, הארה בלבד.

והיא אינה שבעה, אלא נתונה תמיד בצמאון זה (כפי שמבואר על [הפסוק] ״אתם נצבים״, בפירוש ״למען ספות הרוה את הצמאה״); וכפי שנאמר על הזמן העתיד לבוא: ״ילכו מחיל אל חיל״.

שכן באין סוף ברוך הוא, כשמו כן הוא: אין לו סוף ואין לו תכלה, ולכן לא שייך בו שובע; והיא נכספת תמיד אליו ית׳, להידבק בו ממש, שהרי הוא חיי החיים ברוך הוא ומקור הכול,

(ועיין במה שכתוב על [הפסוק] ״אני ישנה״, בפירוש ״יונתי״ על דרך ״עיניך יונים״, שזהו עניין הכתוב ״עיני האדם לא תשבענה״ וכו׳; ״בכל יום יהיו בעיניך כחדשים״ — דברים שהעין לא שבעה מהם. ועיין במה שכתוב על [הפסוק] ״בשברי לכם״ וכו׳, בפירוש ״ולא תשבעו״.)

וכך הוא גם בנפש האדם שלמטה, המשכלת ומתבוננת בה׳ אחד, כיצד הוא ית׳ ״המחדש בטובו״ וכו׳,

ומהווה את כל העולמות ממש מאין ליש; ולכן גם היא בבחינת ״ארץ״, בבחינת רצוא ורצון, בחינת צמאון שמיסוד האש, כשלהבת העולה מאליה, להידבק בו ית׳ ולאהבה את הוי׳,

״כי הוא חייך״; ולכן בחינת המים הנ״ל אינה משביעה אותה. וזהו ״וגם הנפש לא תמלא״ (בקהלת, פרק ו׳).

וכפי שנאמר שם במדרש רבה על פסוק זה, וזו לשונו: ״שהנפש יודעת כל מה שהיא עמלה לעצמה היא עמלה, לכך אינה שבעה לא תורה ולא מעשים טובים״ וכו׳.

וכך הוא גם במדרש רבה (ויקרא רבה, פרק ד; עיין שם), ובקהלת רבה על הפסוק ״כל הנחלים הולכים אל הים, והים איננו מלא״.

5תקציר. הרעיון שהאדם הוא עולם קטן: ״גם את העולם נתן בלבם״. ארבעת היסודות: ״ארץ״ היא הבחינה האחרונה, ולכן היא בבחינת רצוא ורצון. ״ארץ לא שבעה מים״. ״ויבא כגשם לנו״.

62. אולם כאשר הנשמה מלובשת בלבוש הגוף הגשמי ונמשכת אחר ענייני העולם הזה הגשמיים, הגוף והעולם מעלימים ומסתירים את קדושת נשמתו,

שהרי המילה ״עולם״ קשורה למילה ״העלם״, ולכן האדם אינו מתעורר ואינו מתלהט בנפשו עד שתהיה בו בחינת רצון, צימאון וכיסופים מורגשים, כנפש שוקקה.

(וזהו גם פירוש ״גם את העלם נתן בלבם״: [חז״ל] פירשו במדרש רבה על קהלת, על פסוק זה, ש״העלם״ הוא מלשון העלם, כמו שכתוב ״זה שמי לעלם״ וכו׳; עיינו שם.)

ועל כך נאמר: ״פקדת הארץ ותשוקקיה״ (בתהלים, פרק 65, [פסוק] 10), כלומר, שתהיה ״נפש שוקקה״, כמו שכתוב: ״אני לדודי ועלי תשוקתו״.

וחז״ל אמרו במדרש שיר השירים רבה על פסוק זה: ״ואין תשוקתן של ישראל אלא לאביהם שבשמים״. והיינו על ידי ״פקדת הארץ״ — כלומר, המצוות, שהן ״פקודי ה׳״,

שהרי המצוות נמשכות מהרצון העליון, ״רעוא דכל רעוין״, ושורש המצוות הוא בחינת חסד ואהבת ה׳ אלינו, כמו שכתוב: ״אהבתי אתכם אמר ה׳״ (ועיינו במה שכתוב בסוף המאמר הפותח ״ולא אבה״, בפרשת תצא, בעניין ״כי אהבך ה׳ אלקיך״),

ולכן ציווה אותנו במצוות האלה, כדי שיהיה ״וימינו תחבקני״. וזהו ״כמים הפנים לפנים״: באמצעות קיום המצוות, שהן מבחינת מים עליונים ולמעלה מבחינת ״ים״,

שהרי הים הוא מבחינת מים תחתונים, שמתחת לרקיע. ואף על פי שהוא ״עלמא דאתכסיא״, ידוע מעניין ״יוצר אור ובורא חושך״ שבחינת בריאה נקראת העלם ו״עלמא דאתכסיא״,

כמו שבחינת מחשבה נקראת עלמא דאתכסיא, כך יצירה נקראת עלמא דאתגליא, העולם הגלוי, בחינת דיבור, כפי שמבואר במאמר המתחיל ״מי מנה עפר יעקב״; וכל זה נמצא מתחת לרקיע ולפרסה שבין אצילות לבריאה.

אבל המצוות, שהן מבחינת אצילות, הן המים העליונים שמעל לרקיע; ועל כך נאמר: ״יערוף כמטר לקחי״. ועל ידן מתעורר גם בנפש האדם הרצון העליון שבנפש לאהבת ה׳.

(וכפי שמבואר עניין זה במקום אחר, על הפסוק ״וידבר משה אל ראשי המטות״, ובמאמר המתחיל ״אחרי הוי׳ אלקיכם תלכו״, בעניין ״ואת מצוותי תשמרו״, וכן על הפסוק ״כי תצא״.)

״פקדת״ היא גם לשון פקידת עקרה, כפי שנאמר: ״וה׳ פקד את שרה״, כמו שאמרו חז״ל (תענית, פרק א, דף ח ע״ב).

כי בזמן שבית המקדש אינו קיים נקראת כנסת ישראל ״עקרה לא ילדה״, כלומר, אין בה בחינת לידה וגילוי של אהבה לה׳; האהבה נשארת מסותרת, בבחינת עיבור והעלם.

וזוהי בחינת ״עקרה״. (ועיינו במה שנכתב בפרשת משפטים על הפסוק ״לא תהיה משכלה ועקרה״, ובפרשת תזריע במאמר המתחיל ״שוש תשיש ותגל העקרה״.)

אך באמצעות המצוות ״פקדת״, כדי שהאהבה תתגלה (ועיינו במה שנכתב על הפסוק ״אני ישנה״, בביאור ״קול דודי דופק פתחי לי״, וכן על הפסוק ״אלה פקודי המשכן״). ועל דרך זו

נתקנה התפילה; ולפני התפילה ממשיכים על האדם את מצוות ה׳ באמצעות טלית ותפילין. שכן כל תפילה היא בחינת לידת המוחין, וחבלי הלידה הם הווידויים ״סלח לנו״.

ו״יענך״ — שבעים הקולות של היולדת וכו׳ (ראו מה שנכתב בפרשת וארא, במאמר המתחיל ״לכן אמור״). והמוחין הם אהבה ויראה; כלומר, שאהבה ויראה יתגלו בנפש האדם באמצעות העמל בתפילה, אצל כל אדם לפי בחינתו ומדרגתו.

וזהו ״ותשוקקיה״: על ידי כך נעשית הנפש נפש שוקקה, העולה מלמטה למעלה בתפילה. שכן ״פקדת״ היא מלמעלה למטה, ו״ותשוקקיה״ היא מלמטה למעלה. ועל ידי כך ״רבת תעשרנה פלג אלקים מלא מים״.

(ראו בעניין ״פלג״ את פרק א׳ בתענית שם; ואת מדרש רבה, בראשית, פרשה ד׳; ואת הערוך, ערך קבה; ואת מאורי אור, אות פ׳, סוף סעיף י״א; ואת ליקוטי תורה של האריז״ל על תהילים, על פסוק זה.)

והעניין הוא, שאלקים הוא בחינת הצמצום והסתר הפנים, כלומר, זמן שבו המוחין, שהם אהבה ויראה, נמצאים בעלמא דאתכסיא.

אך על ידי ״פקדת הארץ ותשוקקיה״ נעשה ״פלג אלקים״, שכן שם אלקים מתחלק ונעשה ״מי״ ו״אלה״, כך שבחינת העולם

המתגלה, הנקרא בשם ״אלה״, אינו מסתתר ונעלם ונכלל במקורו בתוך עלמא דאתכסיא, הנקרא בשם ״מי״; וזהו פירוש שם אלקים, כידוע מהזוהר הקדוש (בהקדמה, דף ב׳ ע״א),

אלא יצא ממקורו, מן ההעלם אל הגילוי, ונעשה בחינת עלמא דאתגליא; והשם ״מי״ נפרד מן השם ״אלה״. אלה הם ששת הקצוות, שכל אחד ואחד מהם כלול מכולם וכו׳,

כמו שנאמר במאמר המתחיל ״אלה פקודי המשכן״. והיינו, שתתגלה האהבה והיראה בלב, ואז נעשה ״מלא מים״.

(זהו עניין המשכת החסדים וגילוים מתוך ההעלם והכיסוי שלהם ביסוד אמא, הנקרא ״פלג״. וזהו עניין ״וימינך מקרב חוקך כלה״ — קוראים ״חיקך״, כפי שמבואר במקום אחר על הפסוק ״ואהיה אצלו אמון״; וזהו ״נהר פלגיו ישמחו עיר אלקים״.)

(בתהילים, פרק 46, [פסוק] 5); וראו בעניין זה זוהר, חלק ב, משפטים, [דף] 98ב. [המים] הם המשכתן והשפעתן של המצוות, שהן אורות עליונים שירדו והתלבשו בדברים גשמיים, כגון ציצית של צמר ותפילין על קלף,

כמו מים היורדים ממקום גבוה למקום נמוך, והמים הם המצמיחים כל מיני תענוגים, כך המצוות מצמיחות את האהבה והיראה שבנפש, כך שיהיו לה רצון וצימאון ונפש שוקקה.

(על פירוש ״רבת תעשרנה״: מדרש רבה, בחוקותי, סוף פרק 35, מפרש שהכוונה לאחד לעשרה וכו׳; ובשיר השירים רבה, על הפסוק ״אני לדודי ועלי תשוקתו״, מפרש שזהו לשון עושר. וזהו כפי שנאמר ברעיא מהימנא, בתחילת פרשת תשא: ״העשיר״ — זהו העמוד האמצעי, משום שתפארת עולה עד כתר, בבחינת ״והבריח התיכון״ וכו׳;

ומשם תימשך יכולת הצמיחה ותוספת האור, באמצעות ריבוי והגדלת המדות, אהבה ויראה, וכן שיהיו כלולות זו בזו, כפי שמבואר במאמר המתחיל ״וידעת היום והשבות״. וראו גם את הנאמר על הפסוק ״כי כארץ תוציא צמחה״ וכו׳, במאמר המתחיל ״בשלח פרעה״, בעניין פירוש ״ראשית תבואתו״, ואת הנאמר על הפסוק ״עשר אעשרנו לך״.

אפשר להסביר זאת גם על פי הנאמר בזוהר, חלק א, ויחי, דף רמו ע״א, שיש לחם עוני ולחם פנג; ראו שם. ובפרשת בראשית, דף לג ע״א, מפרש שלחם עוני הוא בחינת יבשה, מלשון יובש;

ממילא מובן שכאשר היא מתמלאת מים, זוהי בחינת ״רבת תעשרנה״. וזהו שנאמר ״ארץ אשר לא במסכנות״ וכו׳ (ראו זוהר, ויחי, דף רמט ע״ב). ושתי בחינות אלה בעבודת ה׳ הן בחינת אתכפיא ובחינת אתהפכא.

וזהו שנאמר ״שלחייך פרדס״ וכו׳: גם כשהיא בבחינת בית השלחין, כלומר שדה יבשה, לחם עוני ובחינת אתכפיא, מעלתה גדולה וכו׳; ועל ידי כך נמשכים ״נרד וכרכם״ וכו׳, בדומה לעניין ״ריח ניחוח״ המשיב את הנפש וכו׳. וראו את הנאמר בפרשת ויקהל, במאמר המתחיל ״קחו מאתכם״.)

אך תכלית הצימאון הזה היא להידבק [בו], בבחינת ״רוח עם רוח״, מחשבה עם מחשבה. הדבר נעשה באמצעות התורה, כמו שכתוב: ״ואשים דבריי בפיך״ — דבריי ממש, דיבור עם דיבור, מחשבה עם מחשבה וכו׳.

על כך נאמר: ״ונחה עליו רוח הוי׳״, שכן בחינת הדיבור נקראת ״רוח ממללא״, ובחינה זו תנוח עליו מלמעלה.

וכמאמר חז״ל: ״כל היושב ושונה, הקב״ה שונה כנגדו״. (והמשכת בחינת הרוח גבוהה מההמשכה הנקראת מים, כמו שכתוב: ״ורוח אלקים מרחפת על פני המים״; וכפי שמתבאר בעניין זה בסוף המאמר המתחיל ״והניף ידו על הנהר בעים רוחו״.)

והנה בחינת רוח זו היא מלמעלה למטה, כמו שכתוב: ״עד יערה עלינו רוח ממרום״. הרוח יורדת ממקום עליון ונעלה מאוד, מבחינת ״אויר״ — ״אור״ בתוספת יו״ד, שכן ״אורייתא מחכמה נפקת״, והחכמה ״מאין תמצא״, כידוע.

(ועיינו במה שנכתב בעניין ״אויר״ — ״אור״ בתוספת יו״ד, שהאויר הוא מקור האור, בפרשת מקץ, בסוף המאמר המתחיל ״נר חנוכה מצוה כו׳ מזוזה מימין כו׳״; ועיינו בזוהר חלק ג, נשא, דף קל ע״ב, ״רוחא דנפיק כו׳״, שם; ובפרשת ויחי) (דף רל״ה ע״א).

והנה, לפי מה שנתבאר לעיל, ארבעת היסודות שבנפש הם כנגד ארבע אותיות הוי׳. והנה עניין ״מלא מים״ הוא ייחוד ו״ה, בחינת מים

ועפר; ועניין הרוח והאש הוא ייחוד י״ה. הדבר דומה לעניין יחודא תתאה ויחודא עילאה, כמו שנתבאר במקום אחר על הפסוק ״פקודי המשכן משכן העדות כו׳״; ועיינו שם.

7מכאן יובן היתרון שבהמשכה מבחינת ״רוח״ על פני ההמשכה מבחינת ״מים״ וכו׳. וזהו גם ״את העולם נתן בלבם״, כפי שמפרש מדרש רבה

כמתייחס לנאמר: ״זה שמי לעולם״ — כלומר, שם הוי׳, שכעת הוא בבחינת העלם, כמו שאמרו רבותינו ז״ל: ״לא כמו שאני נכתב אני נקרא״ וכו׳.

וניתנה להם היכולת להמשיך אותו מן ההעלם אל הגילוי בלבם, כמו שמוסבר בדיבור המתחיל ״וארא אל אברהם״; ועל ידי כך תימשך גם בעולם התגלות זו.

8תקציר. צריך להיות ״פקדת ארץ״, ועל ידי כך מתקיים ״כמים הפנים לפנים״. ״פקידה״ היא גם לשון של זכירת עקרה, ועל ידי כך ״ותשוקקיה״; וזהו ״פלג אלקים״ — שם אלקים נחלק ל״מי ברא אלה״.

ועל ידי כך ״רבת תעשרנה״. התשוקה היא יסוד האש, וממנה נמשכת בחינה עליונה יותר: ״ונחה עליו רוח הוי׳״ — באמצעות הדיבור בדברי תורה, ״רוח ממללא״.

93. כל זה נכון כעת, כאשר העולם מסתיר והנשמה מלובשת בכלא הגוף והעולם הגשמי; אז צריך להיות

״פקדת הארץ ותשוקקיה״ מלמעלה למטה, ו[צריך להיות] ״ורוח הוי׳ תניח עליו״, כדי להרוות את הצימאון שמקורו ביסוד האש; שכן מעלתו של יסוד הרוח גבוהה ממעלתו ומבחינתו של האש שמלמטה.

וכן מעלת בחינת המים של המצוות גדולה ממעלת בחינת ה״ארץ״ שבהן ועל ידן נעשית הארץ שוקקת, באתערותא דלתתא שבתפילה. וכעת היא שוקקת תמיד ואינה שבעה ממים,

שהרי לאחר התפילה היא חוזרת ומתלבשת בענייני הגוף, כל אחד לפי מדרגתו ובחינתו; והמאכל מגשם את האדם ומסתיר ממנו את אור ה׳ ואת קדושתו, כך שלא יתגלו בלב.

ולכן צריך להתפלל בכל יום, עד עת קץ, עד שתבוא אמרת הוי׳ לעתיד לבוא: ״ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ״ וגו׳.

ואז תהיה מעלת האתערותא דלתתא גדולה וגבוהה לאין קץ מצד עצמה, והיא לא תזדקק לאתערותא דלעילא — למים ולרוח,

כי בחינת ה״ארץ״ — הרצוא והצימאון שמיסוד האש שלמטה — תעלה מעלה מעלה ותיכלל באור אין סוף ברוך הוא מאליה ומעצמה.

(והוא כעניין מעלת הזהב על הכסף המבואר בתניא, פרק חמישים; ועיין שם במה שנאמר בשם האריז״ל על הפסוק ״והכהנים הלוים״ וגו׳, והוא בלקוטי תורה ביחזקאל. ועיין ברעיא מהימנא, פרשת תרומה, דף קנ״ח ע״א, ״מסטרא דעלמא דאתי״ וכו׳: ״אחע״ב״; בן יתעלה בס״ג, שלמעלה ממ״ה.

עניין זה יובן עוד על פי המבואר במאמר הפותח במילים ״יהודה אתה״, בעניין פירוש הפסוק ״ביום ההוא תקראי [לי] ׳אישי׳״ וכו׳; עיינו שם.)

וזהו ״והיה מספר בני ישראל יהיה״: ״מספר״ הוא בחינת המצוות, שניתנו במספר — תרי״ג מצוות מן התורה ושבע מצוות מדברי חכמים, ובסך הכול מספר ת״ך; מספר זה מקביל למספר בני ישראל, המתחלק לשישים

ריבוא ניצוצות של נשמות, בבחינת ״לגולגולותם״. כדי שיומשכו למטה אל נשמות ישראל, היה עליהן להתחלק לחלקים ולהופיע במספר ובמפקד. (ועיינו באיגרת הקודש, באיגרת הפותחת במילים ״אשרינו מה טוב חלקנו״ וכו׳.)

וזהו גם פירוש ״פקדת הארץ״: לשון מניין, כמו ״פקוד כל בכור זכר״. הטעם לכך הוא שהנשמות ירדו מלמעלה למטה, וירידתן היא לצורך עלייה — להעלות את הנפשות ולקשור אותן בה׳ אחד, בבחינת ריצה וצימאון. לכן, כאשר יושלמו עליות הנפש,

אזי הריצה והצימאון שלהן יהיו כרשפי אש העולים למעלה בלי קץ, ומספר זה יהיה בבחינת ״אשר לא יימד ולא ייספר״. זוהי בחינת תשובה.

וכמאמר חז״ל: אם ישראל עושים תשובה, הם נגאלים. שכן התשובה באה מיסוד האש והצימאון, ״ויצעקו אל הוי׳״ בכוח גדול; והתשובה העילאה היא ״בינה — הלב״,

וכתוב ״לתבונתו אין מספר״ — למעלה מבחינת מספר. (עיינו במה שנכתב לעיל בפרשת אחרי, בסוף המאמר הפותח במילים ״כי ביום הזה יכפר״, בעניין ״ושמתיך בנקרת הצור״; ועיינו בזוהר, Part II, folio 225b, שהוזכר לעיל.)

כלומר, למעלה מסדר ההשתלשלות. השתלשלות היא מה שנמשך כסדר ובהדרגה, מעילה לעלול וכו׳, בדומה לשרשרת: הארה, והארה של הארה וכו׳.

וכך גם המשכות המצוות הן במספר; הן נקראות ״רמ״ח איברים של המלך״, ז״א, כלומר בחינת תשע הספירות, תשע כפול תשע וכו׳; והן נקראות גם ״מצוות המלך״. וראו מה שכתוב במאמר המתחיל

״כי ביום הזה יכפר״. אם כן, זה נקרא סדר ההשתלשלות; ואילו תשובה באה שלא לפי סדר והדרגה, אלא למעלה מסדר ההשתלשלות. וראו מה שכתוב בסוף המאמר המתחיל ״כי ההרים ימושו״.

וזהו ״כחול הים״: החול נמצא למעלה מן הים, כמו שכתוב ״אני אשר שמתי חול גבול לים״, וכן כתוב ״יורדי הים״. כך בחינת ארץ תהיה למעלה מן המים, וכמו שכתוב ״לרוקע הארץ על המים״; ובחינת אש תהיה למעלה מבחינת רוח.

(וראו מה שכתוב בפרשת בראשית, במאמר המתחיל ״כאשר השמים החדשים״, בעניין פירוש ״שמים וארץ חדשים״ שיהיו לעתיד לבוא; וזהו שכתוב בירמיהו) (פרק ל״א): ״כי ה׳ ברא חדשה בארץ, נקבה תסובב גבר״.

כלומר, תהיה התחדשות — בחינת ״חדשה בארץ״. שהרי עכשיו, כאשר ״ירד הגשם מן השמים״ והרווה את הארץ, דווקא אז ״והולידה והצמיחה״;

אבל לעתיד לבוא תהיה בחינת ארץ למעלה מבחינת מים ולא תצטרך לקבל מבחינת מים. וזהו ״נקבה תסובב״ וכו׳.

וכך גם בחינת אש תהיה למעלה מבחינת רוח. וראו עץ חיים, שער אריך אנפין, פרק ב׳. וזהו שכתוב: ״ואני אהיה לה נאום ה׳ חומת אש״ וכו׳.

וראו בעניין ״והיה מספר״ וכו׳, ״אשר לא יספר״ וכו׳ (בגמרא, בתחילת פרק ב׳ ביומא, דף כ״ב ע״ב, ובתחילת פרק ח׳ בפסחים).

לכן נאמר: ״והיה במקום אשר יאמר להם לא עמי אתם יאמר להם בני אל חי״ — כלומר, באותו מקום ממש; שכן באמצעות תשובה נעשים הזדונות כזכויות, והמרירות נהפכת למתיקות (אתהפכא מרירו למיתקא).

(ההסבר הוא: נאמר ״ואשים דברי בפיך״ וכו׳, ״ולאמר לציון עמי אתה״. משמעות הביטוי ״עמי״ מוסברת במאמר המתחיל ״אתם נצבים״, על הפסוק ״לעברך בברית״ וכו׳, ״להיות לו לעם״.

שהרי אין מלך בלא עם: כלומר, הם נקראים במעמד של ״עמו״, שכן הם אנשים כמותו ויש ביניהם זיקה אליו במידה מסוימת וכו׳, שהרי הנשמות עלו במחשבה וכו׳; עיינו שם. וזהו ״עמי אשר נקרא שמי עליהם״) (בדברי הימים ב, פרק ז).

[וזה] על דרך מה שנאמר בזוהר, חלק א, ה׳ א׳, על הפסוק ״ולאמר לציון עמי אתה״: אל תקרי עמי אלא עמי וכו׳ (ועיינו בתיקוני זוהר, תיקון י״ח, דף ל״ה ב׳).

וזהו ״ולאמר לציון״ דווקא: ״עמי אתה״. וכך אמרו חז״ל בירושלמי, פרק ד בתענית, סוף הלכה ב: ״חזרנו על כל המקרא ולא מצינו שנקראו ישראל ציון אלא זה, שנאמר ׳ולאמר לציון עמי אתה׳״.

והכוונה, כפי שמפרש שם קרבן העדה, היא שבאמצעות קיום המצוות הרמוזות בפסוק: ״ואשים דברי בפיך״ — זו תורה; ״ובצל ידי כסיתיך״ — זו גמילות חסדים וכו׳;

״לנטוע שמים וליסוד ארץ״ — זו עבודת הקרבנות; אז הם נקראים ״ציון״, משום שהם מצוינים בעולם. וזהו כפי שנכתב בתורה אור, פרשת מקץ, במאמר המתחיל ״רני ושמחי״, דף ס״ב סוף עמוד ב:

״וביאור עניין ציון״ וכו׳: ״בצלמנו כדמותנו״ הן רמ״ח פקודין, רמ״ח איברין דמלכא; כלומר, הרוחניות של המצוות והרוחניות של התורה כפי שהן למעלה באור אין סוף ברוך הוא — הן ממש ״בצלמנו״.

אבל ההיבט הגשמי של המצוות וכו׳ הוא רק בחינת ציון, מלשון סימן וכו׳; ואז כנסת ישראל נקראת ציון וכו׳.

כלומר, אז כנסת ישראל מקבלת את כל האורות העליונים ממש, הנמשכים בז״א בבחינת היסוד שלה, הנקרא ״נקודת ציון״.

וזהו ״ולאמר לציון עמי אתה״: דווקא אז, כשהם נקראים ציון מכוח קיום התורה, העבודה וגמילות חסדים, הם בבחינת ״עמי״.

10כלומר, ״אנשים כמוהו״, שהרי הם מצוינים ממש ב־רמ״ח איברי המלך. אבל כאשר הם פוגמים בכך שאינם מקיימים מצוות עשה, ועל אחת כמה וכמה כשהם עוברים על איסורים, נאמר: ״לא עמי אתם״,

מהטעם שהוזכר לעיל: פירוש ״עמי״ הוא שהם אנשים כמוהו וכו׳, והדבר אפשרי רק על ידי קיום המצוות, שהן בחינת ״בצלמנו כדמותנו״, כנזכר לעיל; וכאשר אדם עובר על מצווה, חס ושלום, הוא נקרא ״לא עמי״ וכו׳,

חס ושלום. אבל באמצעות תשובה הם נעשים בבחינת ״בני אל חי״, שהיא דרגה גבוהה מדרגת ״עמי״ וכו׳.

ועיין במה שכתוב על פירוש ״אל חי״ במאמר הפותח ״וארשתיך לי״. שהרי ״במקום שבעלי תשובה עומדים״ וכו׳; וזהו ״במקום אשר״ וכו׳.

(ועיין בעניין ״והיה במקום״ וכו׳ בגמרא, קידושין, דף ל״ו ע״א, ובפירוש רש״י שם; ובמדרש שמות רבה על פסוק זה: ויקהל, סוף פרק מ״ח; וארא, תחילת פרק י״ג; כי תשא, פרק ל״ט; [וגם] במדבר רבה, פרק ב׳, וסוף פרשת בלק.)

וזהו ״מבלי אשר לא ימצא״ וכו׳, ״מראש ועד סוף״: שלא יהיה ראש וסוף, משום שלמעלה ולמטה יהיו שווים, ״כחשכה כאורה״,

כי בבחינת אין סוף ו״אין מספר״ אין שייכת הבחנה בין מעלה למטה, שהרי היא למעלה מעלה מבחינת ההשתלשלות, מדרגה לדרגה.

11וזהו ״האיש מזריע תחילה — יולדת נקבה״: כלומר, כאשר בית המקדש אינו קיים, ההתעוררות צריכה לבוא תחילה מלמעלה, וכתוצאה מכך נדרשת בחינת המספר והצמצום — בחינת נקבה ודין.

וזהו מה שאמרו רבותינו זיכרונם לברכה: ״בת קול שמנהמת כיונה ואומרת: אוי לבנים״ וכו׳, כפי שנזכר בגמרא בראש הפרק הראשון של ברכות.

12ובפרק ב׳ של חגיגה נאמר: ״יצאה בת קול ואמרה: שובו בנים שובבים״. וזהו שכתוב בזוהר על הכרוזים מלמעלה, הנמשכים מבחינת שלוש־עשרה מידות הרחמים כדי לעורר לתשובה. ועיינו במה שכתוב על הפסוק ״אדם כי יקריב מכם״.

אך מכיוון שהתעוררות זו נמשכת מבחינת אתערותא דלעילא בלבד — ״איש מזריע תחילה״ — לכן ״יולדת נקבה״: זו הבחינה הנקראת בת קול, שהיא תולדת הקול העליון.

והיא מבחינת גבורות, ולכן נקראת ״בת״. ועיינו בערכי הכינויים שבפרדס, בערך ״בת״. (ועיינו בתוספות, פרק ראשון של סנהדרין, דף י״א ע״א, ד״ה ״בת קול״; בתוספות יום טוב, הפרק האחרון של יבמות, משנה ו׳, ד״ה ״בת קול״; וברש״י, פרק ז׳ של סוטה, דף ל״ג ע״א.)

ולכן הדינים שולטים בזמן שבית המקדש אינו קיים. אבל לעתיד לבוא ״אשה מזרעת תחילה״, מלמטה למעלה, בלא אתערותא דלעילא, ולכן ״יולדת זכר״ — בחינת חסדים, כדי שיהיה ״זכר חסדו״ וכו׳.

(אפשר להסביר זאת עוד על פי מעלתה ודרגתה של התשובה. כידוע, על יום הכיפורים נאמר: ״לפני הוי׳ תטהרו״, כלומר, התשובה נמשכת מלמעלה מבחינת שם הוי׳. והעניין הוא ששם הוי׳ נמשך באמצעות ארבעת היסודות שבנפש — רוח, אש, מים ועפר — כנזכר לעיל.)

אך ״לפני הוי׳״, שלמעלה מארבעת היסודות, הוא העניין שנכתב בעץ חיים, שער מ״א, פרק ג׳, על הבחינה שלמעלה מארבעת היסודות, הכוללת אותם בכוח ולא בפועל וכו׳; והיא מקורם ושורשם. לכן באמצעות התשובה מתתקנים הפגמים שבארבעת היסודות וכו׳.

וזוהי ממש הבחינה של ״אשר לא יספר״. על התורה והמצוות נאמר ״את מספר ימיך אמלא״, בדומה ל״ואברהם זקן בא בימים״ וכו׳, כפי שנתבאר בפרשת משפטים;

אבל בעלי תשובה, אפילו בשעה אחת, ביום אחד, ברגע אחד וכו׳, מתקרבים אל הקב״ה — מה שאין כן אפילו אצל צדיקים גמורים — כפי שכתוב בזוהר, פרשת חיי שרה, דף קכ״ט; ובגמרא נאמר: ״יש קונה עולמו בשעה אחת״ וכו׳.

הסיבה לכך היא שהוא ממשיך מן הבחינה שלמעלה מגבולות המספר, כפי שנאמר לעיל. וזהו גם פירוש ״את ההעלם נתן בלבם״: ״זה שמי לעולם״ וכו׳. כי

לגבי שלוש עשרה מידות הרחמים נאמר: ״ויקרא הוי׳ הוי׳״, וטעם מפסיק ביניהן (וראו מה שנכתב בתורה אור, פרשת בשלח, במאמר המתחיל ״וירא ישראל״ וכו׳). בחינת שם הוי׳ שלמעלה מהשתלשלות היא עניינו של ״זה שמי לעולם״, הנמצא בהעלם.

וגם את ההעלם הזה נתן בלבם: את הכוח להמשיך אותו מן ההעלם אל הגילוי באמצעות התשובה. כלומר, משום שגם בלב יש בחינה של ״תעלומות לב״, שהיא פנימיות נקודת הלב, שלמעלה מן השכל, כפי שמוסבר במאמר המתחיל ״ביום השמיני שלח״.

וזהו עניינה של התשובה: ״ממעמקים קראתיך״ — מעומק הלב. ובאמצעות גילוי תעלומות הלב ממשיכים את גילוי בחינת ״זה שמי לעולם״ וכו׳, כדי שיהיה ״שמיה רבא מברך לעלם ולעלמי עלמיא״.

ואז ״ונקבצו בני יהודה ובני ישראל יחדיו״. פירוש הדבר: יהודה הוא מלשון ״הפעם אודה״, והוא בחינת התנועה מלמטה

למעלה, ואילו ישראל הוא בחינת התנועה מלמעלה למטה. ״ונקבצו יחדיו״ פירושו שהכול יהיה יחד, ״ושמו להם ראש אחד״. כעת מדובר בשתי בחינות של אחדות: יחודא עילאה ויחודא תתאה,

כמו שנאמר: ״כי לא מחשבותי מחשבותיכם״. בתנועה מלמעלה למטה, כל מה שנמוך יותר נחשב לאין ואפס ביחס למה שמעליו; ובתנועה מלמטה למעלה המצב הפוך. אבל לעתיד לבוא יהיה ״ראש אחד״,

כלומר, להיות אחד באחד (וראו מה שנכתב על הפסוק ״ויגש אליו יהודה״). ״כי גדול יום יזרעאל״: פירוש יזרעאל הוא זריעת אל.

כי החסד נקרא בשם א־ל; כלומר, הצדקה והחסד שנעשים למטה, ונזרעים בארץ — כשמטמינים אותם בעפר.

וכך כל המצוות נזרעו והתלבשו בלבושים גשמיים; ולעתיד לבוא ״הארץ תוציא את צמחה״: יהיה ״מצמיח ישועות״,

כי ״קרובה ישועתי לבוא״. ועל ידי כך הכול נעשה בבחינת יום, כך שלא יהיו שתי בחינות — אור וחושך — אלא ״לעת ערב יהיה אור״. וזהו ״כי גדול יום״: מאחר שהכול נעשה בבחינת יום וכו׳.

13סיכום. כל זה נכון לעכשיו: ההמשכות של מים ורוח גבוהות מן ההעלאה של ארץ ואש. אבל לעתיד לבוא תהיה מעלת האתערותא דלתתא גבוהה מצד עצמה, ו״אור הלבנה יהיה כאור החמה״, ושתיהן יהיו שוות בקומתן.

ומדרגת ״מספר בני ישראל״, המצוות, תהיה בבחינת ״אשר לא ייספר״, בדומה ל״ולתבונתו אין מספר״. וזה יהיה באמצעות תשובה.

וזהו ״והיה במקום״ וכו׳. וזהו ״מבלי אשר״ וכו׳; ״אשה מזרעת תחילה״ — האתערותא דלתתא; ״ונקבצו״ וכו׳, ״כי גדול יום״ וכו׳.