בשעה שהקדימו ישראל נעשה לנשמע יצתה בת קול…

1״כשישראל הקדימו ׳נעשה׳ ל׳נשמע׳, יצאה בת קול ואמרה: ׳מי גילה לבניי סוד זה, שבו משתמשים מלאכי השרת?׳ כמו שנאמר (תהילים 103:20):

״ברכו הוי׳ מלאכיו, גיבורי כוח, עושי דברו, לשמוע בקול דברו״: תחילה ״עושי״ ואחר כך ״לשמוע״. (בגמרא, פרק 9 בשבת, 88a, בסוף.)

כדי להבין עניין זה, יש להבין תחילה את עניין מתן תורה. והרי אברהם אבינו עליו השלום כבר קיים את התורה כולה עוד לפני שניתנה, כפי שנאמר: ״ושמר משמרתי,

מצוותיי, חוקותיי ותורותיי״. הפסוק מפרט ארבעה דברים: ״משמרתי״ — אלו הן מצוות לא תעשה; ״מצוותיי״ — אלו הן מצוות עשה; ו״חוקותיי ותורותיי״ — אלו הן בחינת הפנימיות של מצוות עשה ולא תעשה.

2וכמו שכתוב: ״למען אשר יצווה את בניו״ וגו׳. הרי שהתורה הייתה להם ירושה מאבותיהם. ויש להבין גם את ירידת ה׳ על הר סיני בקולות וברקים בעת עשרת הדיברות,

ובכל דיבור ודיבור פרחה נשמתם; ומה כתוב בהם? ״לא תרצח, לא תנאף״ וגו׳ — דברים פשוטים שגם השכל האנושי מחייב.

כל זה יובן בהקדמת הכתוב במשנה תורה [ספר דברים], לאחר עשרת הדיברות: ״כי ישאלך בנך מחר לאמור:

׳מה העדות׳ וגו׳, ׳ואמרת לבנך׳ וגו׳; ״ויצוונו ה׳ לעשות את כל החוקים האלה, ליראה את ה׳״ וגו׳.

זוהי שאלת הבן החכם, כפי שכתוב בירושלמי (פרק ערבי פסחים, הלכה ד), שכן המצוות כולן אינן שייכות לנשמה

אלא כשהיא מלובשת בתוך הגוף הגשמי, ש״מצאוהו רעות רבות״. אליו שייך הציווי ״סור מרע״, מפני שהגוף נמשך אחר הרע, וכן ״עשה טוב״ — קיום מצוות עשה, המצוות המעשיות בדברים גשמיים, כגון ציצית, תפילין, שופר, סוכה, לולב וכדומה.

אבל הנשמה כשהיא לעצמה, קודם ירידתה לעולם הזה כדי להתלבש בגוף, לא נזקקה לכך. אם כן, לשם מה ירדה הנשמה למקום נמוך כל כך,

ולהתלבש בגוף גשמי כדי לקיים מצוות מעשיות? ומה היא מרוויחה מכל עמלה? על כך משיב לנו הכתוב: תכלית כל המצוות היא ״ליראה את ה׳״ וגו׳.

וביאור העניין: נאמר ״לך ה׳ הגדולה״ וגו׳ (דברי הימים א׳ כט). על כך שהקב״ה נקרא ״גדול״, כמו שנאמר ״גדול ה׳ ומהולל מאוד״, אמרו חז״ל: מתי הוא נקרא גדול? כשהוא נמצא בעיר אלקינו. פירוש הדברים הוא

שמה שהוא נקרא גדול הוא משום גדולתו, המתפשטת מראש כל הדרגות ועד סופן, כדי להוות מאין ליש את כל הנאצלים והנבראים וכו׳, להחיותם ולקיימם,

כמו שנאמר: ״אתה עשית את השמים״ וגו׳, ״ואתה מחיה את כולם״; ורבבות רבבות של עולמות תלויים במאמרו,

כמו שנאמר: ״היש מספר לגדודיו״ וגו׳. והנה, מידת גדולה זו אינה נחשבת ואינה נקראת כלל בשם ״גדולה״,

אלא מצד התהוות כוח הפועל בנפעל באמצעות עשרת המאמרות, בצירופי אותיות, כפי שנתבאר במקום אחר. וזהו שאמרו חז״ל בפרק ט׳ דברכות, נח ע״א, בסוף העמוד: ״לך ה׳ הגדולה״ — זו מעשה בראשית.

והנה, האותיות נקראות ״אבנים״, והצירופים נקראים ״בתים״, כמו שנאמר בספר יצירה: ״שתי אבנים בונות שני בתים״. כללותם של כל הצירופים נקראת ״עיר״,

(ועיינו במה שנכתב במאמר המתחיל ״אלה פקודי המשכן״ בעניין פירוש ״כעיר שחוברה לה יחדו״: אפשר לומר שהכוונה היא לצירופי אותיות המחשבה, המהווים את העולמות הנסתרים, ולצירופי אותיות הדיבור, המהווים את העולמות הגלויים.)

וזהו פירוש הדברים: מתי הוא נקרא גדול? כשהוא נמצא בעיר אלקינו. אבל ביחס לקב״ה בכבודו ובעצמו, הוא אינו נקרא כלל בשם ״גדול״,

שכן כתוב: ״אני הוי׳ לא שניתי״, וכן ״אתה הוא קודם שנברא העולם״ וכו׳; וכן ״במקום שאתה מוצא את גדולתו, שם אתה מוצא את ענוותנותו״,

שכן ״נשגב שמו לבדו״, ורק ״הודו על ארץ ושמים״: בחינת הוד וזיו בלבד, שבה מתגלה מציאות התפשטותו, ולא מהותו; שכן כתוב: ״ולגדולתו אין חקר״.

וזהו [פירוש] ״לך הוי׳ הגדולה״: מידת הגדולה הזאת בטלה אליך ואינה נחשבת כלל לשם. (וזהו [פירוש] ״לך הוי׳ הגדולה״: התהוות בחינת הגדולה היא על ידי שם הוי׳, כלומר, היו״ד — צמצום וכו׳.

לכן בחינת גדולה זו נחשבת כלא לגבי עצמותו ית׳, והיא בחינת אין ממש. בדומה למה שנתבאר במאמר הפותח במילים ״אחרי ה׳ אלקיכם תלכו״, בפירוש לכך שהבריאה נקראת ״יש מאין״:

שכן היא נמשכת ומתהווה מהארה בלבד, שהיא בחינת אין ונחשבת כלא לפניו ית׳; וכמו שכתוב להלן בסעיף ג, שלפניו ית׳ כל מה שלמעלה נקרא בחינת יש ביחס למה שלמטה ממנו וכו׳.

לכן גם בחינת הגדולה שבבחינת ״עיר אלקינו״, כלומר, הדיבור העליון המהווה יש מאין, נקראת אין ממש. וראו מה שנכתב בעניין ״לך הוי׳ הגדולה״ בתורה אור, פרשת ויצא, במאמר הפותח במילים ״וישכם לבן״, ובפרשת וארא, במאמר הפותח במילים ״וידבר אלקים אל משה״.)

(וראו עוד על פסוק זה במדרש רבה, בתחילת פרשת ואלה המשפטים, ובפרשת במדבר, פרשה א, 210a; זוהר ח״א, בראשית, 31b, בסוף; ויחי, 241a, בסוף; זוהר ח״ב, פרשת בא, 42b, בסוף; זוהר ח״ג, אמור, 89a, 92a; נשא, 137b; האזינו, 295a, בסוף.)

וכמו במשל דיבורו של אדם, הבטל לגבי מקור חוצבו, שהוא הבל הלב; כך גם כביכול, בדרך משל. והנה כתוב: ״דבר מלך שלטון״: בחינת גדולה והתפשטות זו נקראת בשם ״דיבור״; שכן כשם שדיבורו של אדם אינו

אלא לזולת, וכך גם גדולה והתפשטות זו אינן אלא כדי להוות את כל הנמצאים וכו׳. וכשם שאין ערך לאמירה אחת של אדם לעומת מדותיו, וכל שכן לעומת שכלו,

כך אין ערך למדת גדולה זו [לעומתו], שהרי היא רק התפשטות משתי אותיות משמו של הקדוש ברוך הוא, כמו שכתוב: ״בי־ה ה׳ צור עולמים״ — ביו״ד נברא העולם הבא, ובה״א העולם הזה.

וכמו שהוא במדת גדולתו ית׳, כך הוא בכל מדותיו, שהרי נאמר: ״כי כל בשמים ובארץ״, כלומר, הכול בטל לפניו ית׳.

(ועיינו בעניין ״כי כל בשמים ובארץ״ במדרש רבה, בתחילת פרשת תרומה; זוהר ח״ב, משפטים, קט״ז ע״א; נשא, קמ״ח ע״א; שלח, קס״ח ע״ב; פינחס, רנ״ז ע״א, בסוף.)

וזהו שנאמר במדרש רבה, בתחילת קהלת, על הפסוק ״הבל הבלים״, ששבעת ההבלים שאמר קהלת מכוונים כנגד שבעת ימי בראשית וכו׳ (עיינו שם). אלה הן בחינות שבע המדות שנזכרו לעיל, שאינן אלא בחינת הבל והארה בלבד, שאינן נוגעות כלל למהותו ועצמותו ית׳. ועיינו בעניין זה בזוהר ח״ג, תזריע, מ״ז ע״ב.)

וכך הוא גם בבחינת חכמתו ובינתו ית׳: אפילו בחינת חכמה עילאה נחשבת לפניו ית׳ כאין ממש,

אלא שכך עלה ברצונו להמשיך את אור אין סוף ב״ה בעשר ספירות, כדי שיהיו בהן בחינות חכמה ובינה וכו׳.

וכמאמר חז״ל: ״בראשית נמי מאמר הוא״ — שגם ראשית הגילוי, שהיא בחינת חכמה, אינה אלא בחינת אמירה ועשייה; שכן אמירה ועשייה הן דבר אחד, כמאמר: ״ברוך אומר ועושה״.

והנה נאמר: ״ה׳ ייסד את הארץ בחכמה״. פירוש הדבר הוא שבחינת ״ארץ״ היא בחינת דבר ה׳ שבעשרת המאמרות שבהם נברא העולם; היסוד של בחינת הדיבור הוא בחכמה.

(ראו מה שנכתב על כך באיגרת הקודש, על הפסוק ״ארץ אשר״ וכו׳, ״עיני ה׳״ וכו׳, ועל הפסוק ״ויעש דוד שם״), כמו, לשם משל, אצל אדם גשמי, שצירופי האותיות באים מן החכמה;

שהרי תינוק אינו יכול לדבר כל עוד אין בו דעת. וזהו [פירוש] ״בראשית ברא אלקים״, שתרגום ירושלמי מתרגם: ״בחוכמתא״ — בחכמה.

וחכמינו ז״ל אמרו: ״בראשית נמי מאמר הוא״. פירוש הדבר הוא שכדי שדבר ה׳ יימשך למטה, אל התחתונים, ״יהי אור״ וכו׳, ״יהי רקיע״ וכו׳, היה צורך שתחילת הגילוי תהיה בחכמה, בבחינת הכללות.

3ואחר כך היא מתחלקת לפרטים בתשעה מאמרות נוספים. אונקלוס תרגם ״בראשית״ כ״בקדמין״ (בתחילה), ובכך רמז לבחינה נעלית עוד יותר: לעניין שקודם לשכל, המחשבה הקדומה,

כלומר, בחינת הרצון העליון, שהוא המקור לבחינת החכמה, ראשית הגילוי. החכמה נקראת ״ראשית״ רק ביחס לנאצלים ולנבראים וכו׳; אך לפניו ית׳ הוא רם ונישא ברבבות מדרגות וכו׳,

כך שאף שהוא נקרא ״חכם, אך לא בחכמה ידועה״ וכו׳, מכל מקום ״לית מחשבה תפיסא ביה״ — אין מחשבה יכולה להשיגו, ואין ראוי לקרוא לו אפילו בשם זה כלל. ועליו נאמר: ״כולם בחכמה עשית״ — אפילו החכמה העליונה נחשבת לפניו כעשייה גשמית.

4וזהו [פירוש] ״סוף מעשה במחשבה תחילה״. פירוש הדבר הוא שמה שהוא תחילת הגילוי — בחינת חכמה — הוא סוף מעשהו של הקדוש ברוך הוא. לכן תרגם אונקלוס את ״בראשית״ כ״בקדמין״,

שהיא המחשבה הקדומה להיות מקור לבחינת חכמה, שתהיה תחילת הגילוי; והיא בחינת הרצון העליון, והיא מקור התורה והמצוות.

5סיכום. תחילה ״עושי דברו״, ואחר כך ״לשמוע״. עניין מתן תורה, ובכל דיבור ודיבור פרחה נשמתם. עניין ״ויצונו״ וכו׳ — ״ליראה את...״:

שזו תכלית כל המצוות ותכלית ירידת הנשמה לתוך הגוף. ״לך הוי׳ הגדולה״. מתי הוא גדול? כשהוא בעיר:

בחינת הדיבור העליון; אבל לפניו ית׳ גדולה זו נחשבת לאין, ונקראת ״אין״, ״כי כל...״ וכו׳. גם ״בראשית״, חכמה עילאה, הוא מאמר. ותרגום אונקלוס [מתרגם] ״בקדמין״: בחינת הרצון העליון, המחשבה הקדומה.

62. והנה, כדי שייווצרו צמצום וענווה אלה, שבכוחם לרדת ולהתלבש בבחינת הדיבור, הנקראת ״גדולה״ — שהרי זו ירידה גדולה, וכמאמר חז״ל: ״במקום גדולתו שם אתה מוצא ענוותנותו״.

כלומר, אין ענווה עצומה יותר מההשפלה להתלבש בבחינת הגדולה וכו׳, שהרי באמת היא נחשבת בעיניו ית׳ לאין ואפס, כנזכר לעיל בעניין ״הבל הבלים״ וכו׳.

הדבר נעשה באמצעות התורה והמצוות, וכמאמר חז״ל על הפסוק ״בראשית ברא״: ״בשביל התורה שנקראת ראשית״ וכו׳. וגם

כמאמר הספרי בפרשת האזינו: ״אחד משלושה קניינים שקנה הקב״ה בעולמו: תורה — קניין אחד״ וכו׳; שכן קניין מעיד על דבר יקר ביותר, וכפי שנתבאר במקום אחר.

והנה, בנוגע למצוות נאמר בזוהר שרמ״ח פקודין הם רמ״ח איברין דמלכא. פירוש הדבר הוא, בדרך משל, כמו איבר

המורכב מבשר, גידים ועצמות, שהם בחינת כלי, והאור והחיות מתפשטים בתוכם, וכללותם נקראת בשם ״איבר״ — כך המצוות הן כלים לרצונו ית׳, שבהם

ובאמצעותן מתפשטים האור והחיות של הרצון העליון ית׳, מבחינת סובב כל עלמין, כדי שיהיו בבחינת ממלא כל עלמין בגילוי בעולמות התחתונים, כפי שיתבאר להלן (סעיף ג׳) בפירוש ״ליראה את ה׳״,

והדבר נעשה באמצעות ישראל, מקיימי המצווה, כמאמר הברכה: ״אשר קדשנו במצוותיו״ וכו׳. (ועיינו במה שכתוב במאמר הפותח ״וידבר משה אל ראשי המטות״, בעניין ״כי על כל מוצא פי ה׳ יחיה האדם״.)

והנה התורה היא בחינת ״הדם הוא הנפש״, שכן הדם הוא שממשיך מן הנפש עצמה רוח חיים אל האיברים, והוא מקור חיות הנפש שבאיברים.

(ראו להלן בשיר השירים, במאמר המתחיל ״לסוסתי ברכבי״, בדרוש השני). כך הוא עניינה של התורה: היא נותנת חיים לבחינת המצוות עצמן.

וזהו [פירוש] ״זאת התורה אדם״: אדם — א׳ דם. כלומר, התורה כוללת את פירושי המצוות ואת פרטי הלכותיהן, המורים כיצד לקיים כל מצווה כראוי.

ובכך יובן מאמר חז״ל: ״כל העוסק בתורת עולה כאילו הקריב עולה, שנאמר: ׳זאת התורה לעולה׳״ וכו׳. וכן אמרו על הפסוק ״ובכל מקום מוקטר מוגש לשמי ומנחה טהורה״: ״אלו תלמידי חכמים״ וכו׳. אך מדוע

אם כן, האם מעלת התורה הזאת גדולה מן המצוות עצמן, שאינן נוהגות אלא בזמן שבית המקדש היה קיים, ובמקום המזבח דווקא, ואילו על תלמידי חכמים העוסקים בתורה בכל מקום ובכל זמן אומר הכתוב וכו׳?

וכך גם בשאר מצוות התורה: יש מהן התלויות בזמן, כגון שבת, שופר, סוכה ולולב, שאינן נוהגות אלא בזמנן;

אבל שלא בזמנן אין בהן מצווה כלל. לעומת זאת, תלמוד תורה הוא מצווה בכל זמן — לעסוק בדברי תורה, אפילו בהלכות שבת וסוכה וכו׳.

אלא העניין הוא כפי שנאמר לעיל: התורה היא בחינת הדם, הממשיך חיות לכל האיברים בשווה ובכללותם. ואילו המצוות,

שהן, דרך משל, אברי המלך, יש בהן חלוקה של זמן ועונה, כמו שנאמר: ״לכל זמן ועת לכל חפץ תחת השמים״. כלומר, אף שהמצוות הן חפצו ורצונו של ה׳, יש להן זמן ועונה, מפני

שהן ״תחת השמים״, כלומר, למטה ממדרגת התורה, הנקראת ״שמים״. המצוות הן גילוי של המשכות הרצון, כדי שאור אין סוף ברוך הוא יאיר בבחינה מסוימת.

למשל, עשיית סוכה וכדומה, שהיא גילוי של אור אין סוף ברוך הוא בבחינה עליונה ובמדרגה עליונה של אורות עליונים, מפני שכך עלה ברצונו. התורה מורה באיזה אופן יהיה גילוי זה,

כמו, למשל, בסוכה: עליה להיות דווקא שבעה על שבעה טפחים, וסככהּ לא יהיה עשוי מדבר המקבל טומאה, וכן פרטי דינים רבים נוספים, הקובעים באיזה אופן דווקא תהיה ההמשכה

של הרצון, ואז דווקא ישרה ויתגלה אור אין סוף ברוך הוא בבחינה זו. [הדבר] דומה, דרך משל, לבעל הבית המסדר את ביתו וקובע שכלי מסוים יעמוד במקום מסוים, וכלי אחר במקום אחר.

7וכך הוא עניינה של בחינת התורה: היא נעשית כמעין בעל הבית על קיום המצוות. לכן נמשלו המצוות ונקראו ״איברי המלך״, שכן החיות המתפשטת בתוכן היא הלחות המצמיחה אותן,

אך היא פועלת רק בבחינת קרירות; ואילו התורה נמשלה לדם, בחינת אדם — אל״ף, דם. שכן הדם הוא הנפש, והוא עצמו ממשיך את עיקר החיות ואת רוח החיים שבתוכו, ולא רק בבחינת צמיחה. לכן היא למעלה מבחינת מקום וזמן.

8וזהו [פירוש] ״זאת התורה אדם״: כלומר, האדם שעל דמות הכיסא, ״דמות כמראה אדם״; בחינת ״אדמה לעליון״, בחינת סובב כל עלמין, שלמעלה מבחינת מקום וזמן.

וכמו שכתוב: ״הנה מקום אתי״ וגו׳ — שכן ביחס לחיות, מעלה ומטה שווים. אנו רואים בחוש שהדם, שהוא הנפש המתפשטת בתוך האיברים כדי להגדילם, נעשה כמותם, והם נעשים ממש לבשר אחד; ועם זאת יש בהם חלוקה לאיברים,

ולכן הם נתונים תחת הזמן והמקום. אבל התורה אינה רק בחינת התגלות המשכת הרצון, אלא בחינת התגלות הנהגות הרצון, כנזכר לעיל,

והרי היא ממשיכה את הנהגות הרצון העליון אל תוך הרצון המתפשט במצוות; לכן מקור המשכה זו נקרא בחינת ״רעוא דכל רעוין״ — רצון כל הרצונות — שאינו בגדר מקום וזמן כלל,

(ולכן אמרו חז״ל על הפסוק ״וכל חפצים לא ישוו בה״: אפילו חפצי שמים וכו׳.) (ועיין במה שכתוב על הפסוק ״אחרי ה׳ אלקיכם תלכו״, בעניין ״ובקולו תשמעו״, ובמה שכתוב בדיבור המתחיל ״כי ביום הזה יכפר״.)

9תקציר. עניינו של ״בראשית״ — בשביל התורה; עניינם של רמ״ח איברי המלך — ״עת לכל חפץ״; ועניין התורה שנקראת אדם. וכן: ״כל העוסק בתורת עולה כאילו הקריב עולה״, ו״כל חפצים לא ישוו בה״.

103. תכלית עניינם של התורה והמצוות, בהמשכת גילוי רצונו למטה, היא כפי שנאמר בפסוק: ״והוי׳ ציווה אותנו לעשות את כל החוקים האלה, ליראה את הוי׳״ וכו׳. שכן כתוב: ״יראו את הוי׳ קדושיו״.

ויש להבין: מדוע נאמר דווקא ״קדושיו״? והרי כתוב: ״ייראו מהוי׳ כל הארץ״. אלא העניין הוא, כידוע ממה שנכתב במקום אחר על הפסוק

״כי לא מחשבותי מחשבותיכם״: לפניו יתברך, כל מה שלמעלה נקרא בחינת ״יש״ ביחס למה שמתחתיו, כמו שנאמר: ״להנחיל אוהבי יש״. ואילו מלמטה למעלה, כל מה

שנמצא למטה, והוא נתפס ונראה לעיני כל בשר, נקרא ״יש״ ביחס למה שלמעלה ממנו, הנקרא ״אין״, משום שאינו נתפס ואינו נראה.

11וזוהי עיקר ההמשכה של גילוי רצונו יתברך למטה: שהמבט מלמטה למעלה יהיה שווה למבט מלמעלה למטה.

וכשם שמלמעלה למטה הכול בטל לפניו יתברך, ונחשב ממש לאין ואפס, כפי שנאמר: ״לך, הוי׳, הגדולה״ וגו׳,

ו״לפניו הכול נחשב ממש לאין״ — כך יהיה גם בגילוי מלמטה למעלה: ״וכל בשר יראו יחדיו״ וגו׳; ״ויבואו במערות צורים ובמחילות עפר מפני פחד ה׳״ וגו׳,

להיות בטל אליו יתברך. ועל דרך זה ההבדל בין הנאמר ״ייראו מה׳ כל הארץ״, שהיא יראה תחתונה, כפי שנדמה לנו שלמטה יש ממשות,

לבין פירוש ״ייראו את ה׳״: שתהיה בחינת ״את״ טפלה לשם הוי׳, כלומר ביטול ממש,

כמו שבאמת העליון הוא ה״יש״, ואילו התחתון נחשב לאין. וזהו ״כי אין מחסור ליראיו״: שיהיו בבחינת אין וביטול, ועל ידי כך לא יחסר להם דבר וגו׳.

12ובחינה זו של יראה עילאה נמשכת על ידי העיסוק בתורה, ועל כך אמרו: ״אם אין חכמה אין יראה״, וכמו שכתוב להלן במאמר המתחיל ״וידבר אלקים״ וכו׳, ״אנכי הוי׳״.

וזהו ״יראו את ה׳ קדושיו״: בחינת יראה זו נמשכת מכוח ״אשר קדשנו במצותיו״. וזהו פירוש ״ויצונו״ וכו׳ — ״ליראה את ה׳״ דווקא.

ובחינה זו של יראה גדולה, עם גילוי הרצון הזה, הייתה בגילוי רב ועצום בשעת מתן תורה.

(ראו מה שכתוב להלן בסוף המאמר המתחיל ״וידבר אלקים את כל הדברים״, בשם מדרש רבה, יתרו פרק כ״ט, בעניין ״אריה שאג מי לא יירא״, שמתייחס למתן תורה), על הר סיני, בקולות וברקים,

ובכל דיבור ודיבור פרחה נשמתם, עד שאמרו חז״ל שפסקה זוהמתם. ״אל תקרי חרות אלא חירות״ — חירות ממלאך המוות ומשעבוד, עד חטא העגל וכו׳.

(ועיינו בעניין ״חרות על הלוחות״, עירובין פרק ה׳, דף נ״ד ע״א בסופו; וכן באבות פרק ו׳; במדבר רבה, פרשת משפטים, תחילת פרק ל״ב; כי תשא פרק מ״א, קנ״ו ב׳; סוף פרק מ״ז, קס״א ג׳–ד׳; פקודי פרק נ״א, קס״ג ד׳; מצורע פרק י״ח, קפ״ה ב׳;

נשא פרק י׳, דר״מ ע״א; פרק י״ג, רנ״ד א׳, בעניין קרבן יששכר; שלח לך פרק ט״ז, רס״ז ד׳; זוהר חלק ב׳, יתרו פ״ד; משפטים קי״ד א׳; תצוה קפ״ג א׳; בשלח מ״ה ב׳; זוהר חלק א׳, בראשית דל״ז סע״ב; חיי שרה קל״א ב׳; ויקרא ד״ו ע״ב.)

ולכן נדרשה עבודתנו להיות מעט מעט וכו׳, וכמו שכתוב: ״מעט מעט אגרשנו״ וגו׳. וזהו היתרון שבנתינת התורה לישראל בשעת מתן תורה.

אף שגם האבות קיימו את התורה, הרי על אברהם נאמר: ״וישמור משמרתי״; היא נקראה ״משמרת״ של מצוותיי, שכן עדיין לא ניתנה להאיר על הארץ בגילוי גדול ועצום, כפי שהיה בשעת מתן תורה.

(ועיינו בעניין ״עקב אשר שמע״ וכו׳, בשמות רבה, תחילת פרק א; ויקרא רבה, סוף פרק ב; שיר השירים רבה על הפסוק ״חכו ממתקים״; בגמרא, יומא 28b; נדרים 32a; סוף קידושין, 82a; וראו מה שנכתב על כך במאמר המתחיל ״משה ידבר״).

והדיבור ״לא תרצח״ וכו׳ נאמר כדי שחיות גילוי רצונו יתברך תימשך למטה, אפילו בעניינים אלה, באמצעות שמירת לאו זה.

ועניין ״לא תרצח״: הרי נאמר ״שופך דם האדם באדם״, שכן ״זה לעומת זה עשה אלקים״: אדם בליעל, שהוא היצר הרע, עומד כנגד אדם דקדושה.

13והנה, ישראל עלו במחשבה [של ה׳]; לכן, בחטאם במעשה, בדיבור ובמחשבה, הם גורמים לבחינה של שפיכת הדם והחיות של האדם דקדושה אל האדם דקליפה.

וכן על דרך זו בשאר העבירות: ״לא תנאף״ — שלא יגרמו לשפע לרדת לבטלה אל החיצונים. וכן ״לא תגנוב״ וגו׳, שהוא על ידי שמירה והיזהרוּת מצביעות ומפניות וכו׳.

14והנה, בשעת מתן תורה הדיבור עצמו גזר ואמר: ״לא תרצח״ — כלומר, בלשון עתיד, שמדרגה זו לא תיראה לעולם.

הרי העתיד והציווי מתבטאים שניהם באותה צורה. אבל לאחר החטא, כשהעבודה הוטלה עלינו, היא נעשית באמצעות הדיבור שלנו: כשאנו מדברים דברי תורה, אנו ממשיכים מעט מעט מרצונו העליון, ככתוב: ״ואשים דברי בפיך״, ועל ידי כך ״יתמו חטאים מן הארץ״.

והנה, התורה שבכתב היא ״עץ חיים למחזיקים בה״, ואילו התורה שבעל פה נקראת בזוהר ״אילן דטוב ורע״, מפני שעל ידה מפרידים את הטוב מן הרע (כפי שנתבאר באריכות באיגרת הקודש, באיגרת המתחילה ״ברעיא מהימנא פרשת נשא והמשכילים יזהירו״).

כמו, למשל, כשלומדים ״אלו טריפות בבהמה״ וכו׳, ״ואלו כשרות״ וכו׳: מתבררים ונבדלים הטמא והטהור, ו״יתפרדו כל פועלי און״, ״כהמס דונג מפני אש״ וכו׳,

וכך יהיה עד ימות המשיח, כאשר יעביר את רוח הטומאה מן הארץ. ונאמר: ״ביום ההוא יהיה ה׳ אחד ושמו אחד״, ״ולמהוי אחד באחד״. וזהו עניינה של מצוות ראייה [במקדש]: ״יראה כל זכורך״ — ״כדרך שבא לראות כך״ וכו׳.

(בראש פרק א׳ של חגיגה). פירוש הדבר: כשם שמלמעלה למטה ״קמיה כולא כלא חשיב״, כך גם מלמטה למעלה, כפי שנתבאר לעיל.

וזהו ״כי עין בעין יראו״: ראיית העין שלמטה תהיה שווה ומכוונת לראיית העין שלמעלה. ועיין במה שכתוב בסוף המאמר המתחיל

״כי תשמע בקול״, בעניין ״לעשות הישר בעיני ה׳״. אבל עכשיו, בזמן שבית המקדש אינו קיים, אנו אומרים: ״ואין אנו יכולים לראות ולהשתחוות״ וכו׳.

15וזהו ״מפני חטאינו״ וכו׳. ״כי עוונותיכם מבדילים ביניכם לבין אלקיכם״, כלומר, העוון יוצר הבדל והפרדה בין ראיית עיניכם לבין ראיית עינו של אלקיכם. משום כך הקב״ה

מסתלק למעלה, ו״הנהר יחרב ויבש״: ״יחרב״ בבית ראשון, ו״יבש״ בבית שני וכו׳. שכן אפילו בבחינת בית ראשון, בבחינת ״בראשית נמי מאמר הוא״, שהיא בחינת חכמה, הנהר ״יחרב״, ובחינת המשכת גילוי האלוקות ית׳ מסתלקת; ועל אחת כמה וכמה שהוא ״יבש״ בבית שני,

שהיא בחינת גילוי המדות שבלבו (ועיינו בעניין זה בזוהר, בראשית, דף ו ע״ב ודף כו ע״א, ובפרשת שמות, דף ט ע״ב).

והדבר תלוי בתשובה (ראו מה שכתוב על הפסוק ״כי ההרים ימושו״), שכן על ידי התשובה ומעשים טובים יתגלה ״האור כי טוב״;

וזה נעשה על ידי מרירות נפשו, כשהוא ממארי דחושבנא, כפי שהיה במצרים, כמו שכתוב: ״וימררו את חייהם בעבודה קשה״ וגו׳. ואז זכו, ו״ותעל שוועתם אל ה׳״.

16סיכום. תכלית עניינם של התורה והמצוות היא ״ליראה את הוי׳״: ״יראו את הוי׳ קדושיו״. כלומר, הגילוי כפי שהוא [באמת]: למעלה הוא ה״יש״, ולמטה הוא כאין וכאפס ממש, כפי שהוסבר לעיל בפירוש ״לך הוי׳ הגדולה״.

גילוי זה היה בשעת מתן תורה, וזהו היתרון על פני קיום התורה בידי אברהם וכו׳. ״לא תרצח; לא תנאף״:

לשון ציווי ולשון הבטחה. וכעת הבירור נעשה באמצעות דיבור דברי תורה. וזהו ״כדרך שבא לראות״. ו״אין אנו יכולים״ וכו׳, ועניין התשובה.

174. בחינה זו של ראייה וביטול נקראת ״לשמוע בקול דברו״, והיא בחינת ״שום תשים עליך מלך״ וגו׳: ״לשמוע בקולו ולדבקה בו״ ולהיות בטלים אליו יתברך.

(וזהו פירוש ״לשמוע בקול דברו״: לדברו ממש, על דרך מה שכתוב על זמן הגאולה: ״וראו כל בשר יחדו כי פי ה׳ דבר״, כלומר, ״ולא יכנף עוד מוריך״ — לא יהיו עוד לבושים המסתירים את הדיבור העליון, וגורמים לעולם להיראות כ״יש״ וכדבר נפרד,

אלא הכול יראו כיצד דבר ה׳ הוא המהווה ומחיה, ושהכול לפניו כאַין וכאפס ממש, כמו שכתוב בספר של בינונים, פרקים כ׳ וכ״א; וראו גם מה שכתוב על כך בסוף המאמר המתחיל ״והניף ידו על הנהר״. וזהו פירוש ״לשמוע בקול דברו״ בהקשר של מתן תורה.

ופירוש ״בקול דברו״ יובן על דרך מה שכתוב במאמר המתחיל ״כי תשמע בקול״; ומשם יובן כיצד גם עכשיו שייכת בחינה זו באמצעות העיסוק בתורה, כמו שכתוב בעניין ״אם אין חכמה אין יראה״ וכו׳, כנזכר לעיל.)

אך תחילה צריך להיות בבחינת ״עושי דברו״. הרי כתוב: ״מלכותך מלכות כל עולמים״ — קיומם והתהוותם של כל העולמות, העליונים והתחתונים, מאין ליש, הם מבחינת מלכותו יתברך.

ולכאורה, אם כן, כיצד ייתכן שיהיה ״מלך שמו נקרא עליהם״? אלא העניין הוא שעל ידי התורה והמצוות ממשיכים את בחינת הרצון העליון, כדי שיהיה ״מלך שמו נקרא״. וזהו [פירוש] ״קדשנו במצותיו״.

וזהו [פירוש] ״ברוך אתה ה׳ אלקינו מלך העולם״: לברך ולהמשיך את בחינת ״אתה״, בחינת חסד, כדי שתהיה ״מלך העולם״, על ידי שהוי׳ הוא אלקינו, ושאנו בטלים אליו, ו״קדשנו במצותיו״.

(וראו גם מה שכתוב על כך במאמר המתחיל ״תקעו בחודש שופר״ ובסוף המאמר המתחיל ״ביום השמיני שלח״. וזהו עניין ״עושי דברו״, וזהו [פירוש] ״אל תקרי בניך אלא בוניך״: הם בונים את מידת מלכותו יתברך על ידי שהם ממשיכים את הרצון העליון, ברוך הוא, כדי שתתגלה מלכותו יתברך.)

והנה, הכוח הזה שניתן לבני ישראל, ״העם הקרוב אליו״, להיות הגורם להמשכת רצונו יתברך, הוא בכך שגילה ״סוד זה לבניי״: שלכל אחד מישראל יש, בהסתר ובהעלם, אהבה מסותרת לה׳;

וצריך להוציאה מן ההעלם אל הגילוי, ביגיעת הנפש וביגיעת הבשר, כפי שהיה במצרים: ״וימררו את חייהם בעבודה קשה, בחומר ובלבנים״ וגו׳.

ואמרו בזוהר: ״בחומר״ — זה קל וחומר; ״ובלבנים״ — זה ליבון הלכתא, שנעשה על ידי העיסוק בתורה בעיון ובעומק.

18ובדומה לכך נתקנה לנו התפילה: למסור את הנפש באמירת ״אחד״; ובעיקר, למסור את הרצון, כלומר לבטל את הרצון מפני רצונו יתברך — בסור מרע ובעשה טוב, ב״קדש עצמך במותר לך״, וכן בעיסוק בתורה מעבר להרגלו;

שהרי עיסוק בתורה מתוך הרגל הוא דרך הטבע, והוא כ״מצוות אנשים מלומדה״, ובאמצעותו אי אפשר לעורר את המשכת הרצון העליון, הנקרא ״טמירא דכל טמירין״ (ראה זוהר ח״ב, סוף פרשת יתרו, דף פ״ט ע״א),

אלא רק על ידי התעוררות ״מקרב איש ולב עמוק״, למעלה מן הטבע; התעוררות זו מוציאה אותו מנרתיקו, מן ההעלם אל הגילוי.

ולכן, בזמן הזה, כשאין בית המקדש קיים, מצוות התפילה מוטלת עלינו: בשעת התפילה כל בעל נפש יתלהט בנפשו ויעורר את לבו לה׳, וכך יוכל לאחר מכן להמשיך את הרצון העליון באמצעות העיסוק בתורה;

אלא אם כן מדובר במי שתורתו אומנותו, שנשמתו אחוזה בו ולוהטת בו, ככתוב במקום אחר; הוא פטור מתפילה, משום שאינו זקוק להכנה כדי לעורר את לבו וכו׳, ככתוב במקום אחר.

19וזוהי בחינת תשובה; ״במקום שבעלי תשובה עומדים, צדיקים גמורים אינם יכולים לעמוד״, משום שהם מושכים בעוצמה יתרה מן ההעלם אל הגילוי.

וזהו [פירוש] ״יפה שעה אחת בתשובה ומעשים טובים בעולם הזה מכל חיי העולם הבא״, משום שבחינת העולם הבא היא ההנאה מזיו השכינה,

כלומר, מבחינת גילוי ההתפשטות; ואילו באמצעות בעל התשובה נמשכת ההשפעה ממקור הכול, ״הנסתר מכל הנסתרים״, כפי שהוזכר לעיל;

וזה נעשה על ידי הכנעת הסטרא אחרא והפיכת החושך לאור והמר למתוק. שהרי ״החושך יכסה ארץ״, ולכן למטה אין האור מאיר בגילוי רב כפי שהוא מאיר למעלה, כפי שהוזכר לעיל.

אלא שהאור יורד לפי סדר ההשתלשלות ומתלבש בכיסויים רבים, ולכן גילויו למטה הוא לפי מידת יכולתם של המקבלים. ואילו כאשר הסטרא אחרא נכפית וכו׳, אזי למעלה ולמטה שווים.

כמו שכתוב: ״כי עין בעין יראו״ וגו׳, וכן כתוב: ״ביום ההוא יהיה ה׳ אחד ושמו אחד״ — ״להיות אחד באחד״, כפי שהוזכר לעיל. וזהו [פירוש] ״בשעה שהקדימו ישראל נעשה לנשמע״: בחינת ״נעשה״,

שהיא עניין המשכת רצונו ית׳ להיות ״מלך העולם״ באמצעות עשיית המצוות — ״אשר קידשנו במצוותיו״ — קודמת לבחינת ״נשמע״, שהיא ביטול במציאות אליו ית׳; שכן בחינת ״נשמע״ נמשכת מבחינת ״נעשה״, כפי שהוזכר לעיל.

(ועיינו במדרש ויקרא רבה, בתחילת פרשה א׳ ובסוף פרשה ה׳, בעניין ״גיבורי כוח עושי דברו״; ועיינו בזוהר חלק ג׳, פרשת בלק, דף קצ״א ע״א, בעניין זה, ובפרשת לך לך, דף צ׳ ע״א.) וזהו על ידי שגילה ״רז זה לבני״ וכו׳,

וזה נעשה באמצעות יגיעת הנפש ויגיעת הבשר, כדי להוציא מן ההעלם אל הגילוי, כנזכר לעיל; ו״באתערותא דלתתא [באה] אתערותא דלעילא״, לעורר את המשכת הרצון העליון, בחינת ״טמירא דכל טמירין״, כנזכר לעיל. ועיין בפרשת בהר, 108b: ״מתוך אהבת לבם להתקרב להקדוש ברוך הוא, הקדימו עשייה לשמיעה״.

20כפי שנכתב במקום אחר. ראו גם את המאמר הפותח במילים ״יביאו לבוש מלכות״. ראו גם את מה שנכתב בעניין ״בשעה שהקדימו ישראל נעשה״, במאמר הפותח במילים ״צאו וראו״.

[על] ״לא זז מחבבה״. אפשר לומר שמשמעות הקדמת ״נעשה״ היא שבחינת הביטול שב״נעשה״ היא להתבטל לבעל הרצון,

עולה לבחינת המחשבה הקדומה, הנקראת ״בקַדמין ברא״ — בראשונה ברא, שהיא למעלה מבחינת חכמה; והיא מקור התורה והמצוות, כפי שהתבאר לעיל. ראו גם את מה שנכתב במאמר הפותח במילים ״ביום השמיני שלח״, בעניין פירוש ״וקדם צרתני״.

21סיכום. (בחינה זו של ביטול נקראת ״לשמוע בקול דברו״, ויש להקדים לה את ״עושי דברו״: להמשיך את הרצון אל הדיבור העליון. הדבר נעשה באמצעות גילוי האהבה המסותרת, בחינת ביטול הרצון, שבאמצעותו מעוררים את גילוי הרצון העליון.

לכן ״יפה שעה אחת בתשובה ומעשים טובים בעולם הזה״ וכו׳, שכן באמצעותם ממשיכים מלמעלה מסדר ההשתלשלות, כדי שהגילוי למטה יהיה כמו למעלה. וזהו עניין הקדמת ״נעשה״ ל״נשמע״: בחינת ״נשמע״ נמשכת מבחינת ״נעשה״, העולה לבחינת הרצון העליון, לבחינת ״בקדמין ברא״.)

225. וביאור העניין, על פי מה שכתוב במדרש רבה בתחילת פרשת ויקרא: ״או שמא משא שקשה לשש מאות אלף, קל לאחד?״ וכו׳;

״אם יוספים אנחנו לשמוע״ וכו׳; ״ומשה שומע״ וכו׳. ועיינו שם, שמפרש בדרך זו גם את ״גיבורי כוח״ וכו׳, ״לשמוע״ וכו׳. עיינו שם.

23והעניין הוא כפי שמבואר במקום אחר, בפרשת מטות, על הפסוק ״לאמור: זה הדבר״ וכו׳: עניינו של ״משה נתנבא בזה״ וכו׳ — גילוי הקדושה העליונה, בניגוד לבחינת ״כה״, ״כדמותנו״ וכו׳. עיינו שם.

וזה היה הגילוי במתן תורה, והיה קשה לשש מאות אלף הנשמות לקבלו; שכן גילוי אור אין סוף באופן זה מאיר רק בחכמה העליונה, שממנה נמשכת בחינת משה,

כי חכמה היא כוח־מה, וזהו שנאמר על משה: ״ונחנו מה״. לעומת זאת, שש מאות אלף הנשמות, שורשן משש הקצוות, שהן המדות שמתחת לבחינת חכמה.

24לכן נשמתם פרחה, כמו שכתוב: ״נפשי יצאה בדברו״, וכמו שכתוב במדרש רבה על שיר השירים, על הפסוק ״חכו ממתקים״. שכן גילוי בחינה זו הוא

כמו שבאמת, למעלה הוא ה״יש״, ואילו למטה הוא בחינת אין ואפס ממש. ועיינו על כך בספר של בינונים, בתחילת פרק ל״ד ובסוף פרק ל״ו,

שעיקר גילוי זה הוא בחכמה עילאה, כפי שנכתב שם בפרק ל״ה, בהגהה. וזה נקרא ״לשמוע בקול דברו״, שרק משה היה יכול לשמוע.

ועיינו במה שנכתב במאמר על פירוש ״כי תשמע בקול״, בעניין ״מפתחות הפנימיים״ וכו׳; וכן בסידור, במאמר הפותח ״אדני שפתי תפתח״, בפירוש ״בקול דברי אלקים חיים״, ועל הפסוק ״קול דודי, הנה זה בא, מדלג״ וכו׳.

וזה היה מפני שהיה בו עניין ״גיבורי כוח״. ועיינו בגמרא שבת, פרק י׳ (דף צ״ב ע״א), ובפרק ד׳ של נדרים (דף ל״ח ע״א),

מפני שהיה בעל קומה של עשר אמות; כלומר, שהאירו בו עשר הספירות העליונות של אצילות, שראשיתן בחכמה עילאה.

וזהו מפני שכוח הוא בחינת חכמה, כוח מ״ה, ומשם נמשך כוח הביטול למסירות נפש. (ועיינו במה שכתב הרמ״ז בפרשת פינחס, דף ר״כ, בפירוש ״העונה אמן יהא שמיה רבא בכל כוחו״.)

והנה, באמצעות משה יכולות נשמות ישראל לקבל ולשמוע בקול דברו; וגם הדבר תלוי ב״גיבורי כוח״. והנה, כוח בגימטרייה הוא פעמיים יד; זהו עניין ״שאו ידיכם קודש״, המבואר במאמר הפותח ״צאינה וראינה״.

ובאמצעות זאת הם ״עושי דברו״ — המילה ״עושי״ מבטאת תיקון. וזהו שכתוב: ״ועתה יגדל נא כח אד׳״, כפי שנכתב במקום אחר;

כלומר, הם ממשיכים את גילוי אור אין סוף, סובב כל עלמין, אל תוך הדיבור העליון. וזהו עניין ״העונה יהא שמיה רבא מברך״,

וזה נעשה באמצעות ״בכל כחו״ ו״גבורי כח״, כנזכר לעיל. וזהו גם עניין מה שיעקב נתן לדוד עשרים ושמונה שנים משלו: בחינת המשכת הכוח בשם אד׳ וכו׳.

25ובחינה זו נקראת ״מלאכיו גיבורי כוח״, בדומה למה שהתבאר במאמר ״ונקדשתי בתוך בני ישראל״, בפירוש ״שרפים עומדים ממעל לו״ וכו׳.

ולכן הם נקראים ״מלאכיו גיבורי כוח״ גם על דרך ״והחיות נושאות את הכיסא״ ו״על דמות הכיסא דמות כמראה אדם״; הם נושאים ומרוממים בחינה זו אל אור אין סוף עצמו.

והכוח שבהם הוא מפני ששורשם מעולם התוהו, כפי שהתבאר כל זה במאמר ״זכור ושמור בדיבור אחד״, בתורה אור, פרשת יתרו, ובפרי עץ חיים, שער השבת, בעניין ״כתר יתנו לך״ וכו׳.

״מלאכים״ — כלומר, שחכמה ובינה נקראות מלאכים וכו׳, עיין שם; וראה גם במאורי אור, אות מ׳, סעיף ס״א. ובפירוש הפשוט, ״גיבורי כוח״ הוא כפי שפירש רש״י בסוף הפרק הראשון של קידושין (דף מ׳ ע״א), שלבש כוח כדי לכבוש את יצרו; עיין שם.

וזהו כדברי חז״ל (בתחילת פרק ד׳ באבות): ״איזהו גיבור? הכובש את יצרו״, שנאמר: ״טוב ארך אפיים מגיבור ומושל ברוחו מלוכד עיר״ (בסוף פרק ט״ז במשלי). וניתן לומר שהכוונה היא שעל ידי שהוא כובש את היצר הרע,

שהוא מבחינת סיגי הגבורות וממתיק אותו, עד שיהיה בטל ליצר הטוב, שהוא מבחינת אהבה וחסד; באמצעות כך הוא ממשיך את המתקת הגבורות מבחינת ״ארך אפיים ורב חסד״ וכו׳.

ועל ידי כך הוא נעשה מ״עושי דברו״, שכן הוא מתקן ובונה את הדיבור העליון, שנקרא ״עיר אלקינו״, והוא מבחינת שם אלקים ושם אדנ״י;

והוא ממשיך בו הגדלה של כוח שם אדנ״י, כעניין ״ועתה יגדל נא כוח אדנ״י״ וכו׳. והיינו באמצעות ״ה׳ ארך אפיים״ וכו׳.

26ועיינו במה שנכתב להלן בביאור על הפסוק ״שאו את ראש בני גרשון״, בביאור ״מקדש ה׳ כוננו ידיך״ וכו׳. וזהו שאמרו חז״ל, שלעתיד לבוא עתיד הקב״ה לקרוא לירושלים בשם חדש.

זהו מה שנאמר: ״ושם העיר מיום הוי׳ שמה״ (בסוף יחזקאל), כפי שמבואר במדרש רבה, תולדות (פרק ס״ה), ובמדרש איכה (דף ס״ח ע״ב, סוף הפרק), על הפסוק ״על אלה אני בוכיה״: ״טבא למדינתא דשמה כשם מלכה״ וכו׳,

כמו שנאמר: ״ושם העיר מיום הוי׳ שמה״ (עיינו שם). והיינו, ירושלים היא יראה שלם, וכעת היא נקראת ״עיר אלקינו״, ו״האלקים עשה שייראו מלפניו״.

אבל לעתיד לבוא יהיו בבחינת ״יראו את הוי׳״, בבחינת ביטול ממש, על ידי ״ונגלה כבוד הוי׳״ וכו׳, כפי שהתבאר לעיל.

וזה יהיה באמצעות העבודה עכשיו בבחינת ״גבורי כח״, שהם ״עושי דברו״ וכו׳. ועל ידי כך יוכלו לשמוע ממש ״בקול דברו״, דבר שכעת נאמר רק על משה וכו׳,

כאמור לעיל. וכמו שכתוב במדרש תהלים (סוף פרק י״ד), שלעתיד לבוא יתקיים מה שאמר משה: ״ומי יתן כל עם ה׳ נביאים״. ואף על פי כן, גם עכשיו יש בחינה זו בעבודה,

כלומר, באמצעות העיסוק בתורה, שעל ידו ישנה בחינת ״קול דברו״ ממש, כמו שנאמר: ״ואשים דברי בפיך״, וכן נאמר: ״תען לשוני אמרתך״ וכו׳.

ועיינו במה שנכתב בביאור על הפסוק ״וידעת היום״ בסופו, על מאמר הספרי: ״שמתוך כך אתה מכיר״ וכו׳. אך תחילה צריך להיות ״גבורי כח עושי דברו״ וכו׳.