ענין שניתנה התורה על הר סיני דוקא ולא…

המאמר פותח בשאלה: מדוע ניתנה התורה דווקא על הר סיני, כאשר ההרים הגבוהים יותר — תבור, חרמון וכרמל — באו גם הם והציעו את עצמם, כל אחד בבקשה שייבחר? התשובה תבהיר איזה סוג אדם ראוי לקבל את התורה.

התרגומים הארמיים לשני פסוקים העוסקים בהרים בשעת מתן תורה מספרים את הסיפור: ה׳ לא רצה לתת את התורה על הרים גאים ונישאים, אלא על סיני, שהוא נמוך. ההערה שבסוגריים מסבירה את שתי המילים הארמיות ל״גאים״ ול״בזויים״ מתוך תרגום הפסוק האחר, ״בזיון גאים״, שבו מופיע אותו צמד מילים.

גובהו של הר מסמל את החשיבות העצמית של האדם: הוא מגביה את עצמו בגאווה גסה. גאווה כזאת היא שורש כל הרע, כפי שמלמדת תורת החסידות בעניין ״שבירת הכלים״ — הכלים הראשוניים שנשברו מפני שכל אחד מהם עמד כמציאות נפרדת ומבליטה את עצמה.

קבלת התורה דורשת את ההפך מגאווה: ביטול, כלומר הנחת האדם את עצמו בצד לפני ה׳. אדמו״ר הזקן מוסיף כאן רמז קצר לפסוק ״ולא תחללו את שם קדשי״ וכו׳, ומפנה לדיונים מפורטים יותר במקומות אחרים, ובהם הביאור שלו על הפסוק העוסק במלח של הקרבנות.

הגמרא אומרת את אותו רעיון: מי שעושה את עצמו כמדבר שכולם דורכים עליו מקבל את התורה במתנה. רש״י מסביר את הדימוי: אין באדם כזה גאווה.

התפילה שבסיום תפילת העמידה בנויה באותו סדר: תחילה ״ונפשי כעפר לכל תהיה״, ורק אחר כך ״פתח לבי בתורתך״. משום כך ניתנה התורה על סיני, הר נמוך המסמל שפלות ואי־הגבהת האדם את עצמו; להרחבה מפנה אדמו״ר הזקן לסוף מאמרו על ״ושאבתם מים בששון״.

כאן מתעורר קושי: אם העיקר הוא שפלות, מדוע ניתנה התורה על הר בכלל? גם סיני, נמוך ככל שיהיה, הוא עדיין הר, והר מסמל הגבהה.

התשובה היא שגם אדם שעליו להיות שפל בתכלית זקוק לחיזוק פנימי ולמידה מסוימת של הגבהה בעבודת ה׳. הכתוב משבח את יהושפט המלך על כך ש״ויגבה לבו בדרכי ה׳״ — הגבהת הלב המסייעת לו ללכת בדרכי ה׳. אדמו״ר הזקן מפנה למאמרו ״יביאו לבוש מלכות״ להרחבה.

בלי תחושת התרוממות כלשהי, אדם לא יעז אפילו להתחיל לעבוד את ה׳; הוא יאמר לעצמו: ״מי אני ומה עבודתי?״ שפלות שאין בה שום כוח תמנע ממנו לגשת לעבודת ה׳ בכלל.

לכן הלב צריך להיות מרומם, בתשוקה ובצמאון לה׳, אך הביטול צריך להישאר גדול הרבה יותר מן ההתרוממות הזאת. אדמו״ר הזקן מפנה גם למאמרו ״החלצו מאתכם״, שבו מיושם הביטוי של חז״ל ״שלום בפמליה של מעלה״ על הנפש, על המוח והלב שבה.

הפסוק בישעיהו, ״והוסיפו ענווים בה׳ שמחה״, מציג אותו דפוס. השמחה מחזקת ומרוממת את הנפש, אך שמחה ורוממות אלה צומחות מתוך ענווה ושפלות.

בתניא (סוף פרק ל״ד) מוסבר כיצד שני המצבים יכולים להתקיים באדם אחד באותו זמן: מצד גופו ונפשו הבהמית הוא נבזה בעיני עצמו, ואילו מצד נפשו האלקית וניצוץ האלקות המחיה אותה הוא שמח. התחושות אינן מבטלות זו את זו, מפני שמקורן בשני צדדים שונים שבתוכו.

בסוף המאמר על ״תחת אשר לא עבדת בשמחה״ מוסיף אדמו״ר הזקן: ככל שאדם חש עמוק יותר את פחיתות עצמו, כך שמחתו בלימוד התורה מוכפלת ומכופלת. הענווה אינה מפחיתה את השמחה, אלא מרבה אותה.

לכן הפסוק אומר שדווקא הענווים יוסיפו שמחה. גם השם סיני מבטא את אותו רעיון: חז״ל דרשו אותו כהר שממנו ירדה שנאה, וכאן הכוונה לשנאת המידות הרעות שבאדם, בדומה לעצת הגמרא להרגיז את היצר הטוב על היצר הרע. גם הרוגז הזה הוא מעין התרוממות, התעלות מעל היצר הרע.

אולם ביסודה, ההתעלות מעל הרע היא ביטול, משום שהיא אתכפיא — הכנעת היצר הרע — ולא הצבת העצמי במרכז. לעניין משמעותו של הר, אדמו״ר הזקן מפנה למאמרו ״שימני כחותם״.

המאמר מסתיים בהפניות נוספות: למאמר ״קול דודי״, העוסק בכך שה׳ ״מדלג על ההרים״ ובפסוק ״ישאו הרים שלום לעם״, ולסוף המאמר ״שובה ישראל״.