ביאור על הדרוש וספרתם לכם דחג השבועות

כותרת זו מציגה ביאור, הרחבה והעמקה, שנכתב על מאמר קודם העוסק בפסוק ״וספרתם לכם״ — מצוות ספירת העומר במשך שבעה שבועות מפסח ועד שבועות. הביאור מפתח כמה מן הנושאים שבמאמר: שעורה וחיטה, ארבעים ותשעת ימי הספירה והשער החמישים שמתגלה בחג השבועות.

המילה העברית לשעורה, ״שעורה״, נקראת גם כשתי מילים: ״שיעור ה׳״, כלומר שיעור של חמישה. הביאור מבקש להסביר את משמעות הדבר. הוא פותח במלאכים: דימוי האריה אצל הושע מתקשר לפני האריה שבמרכבה האלוקית, ששאגתו היא שירת המלאכים ״קדוש״.

השור הגועה הוא פני השור שבמרכבה. עבודתו היא ביראה, והוא שייך למחנהו של המלאך גבריאל, ואילו האריה מסמל אהבה. שני בעלי החיים מייצגים אפוא את שתי הדרכים הבסיסיות בעבודת ה׳: אהבה ויראה.

לפני שהאדמו״ר הזקן מסביר כיצד המלאכים ניזונים, הוא מגדיר מהו מלאך: שליח, וזהו פירוש המילה ״מלאך״. שני הפסוקים מראים שמדברים על מלאך, או שהמלאך מדבר, כאילו ה׳ עצמו מדבר: הגר קראה למלאך שדיבר אליה בשם ה׳, והמלאך שבא אל אברהם אמר: ״שוב אשוב אליך״.

הסיבה היא שמה שפועל ומדבר באמצעות המלאך הוא אור אין סוף עצמו, היורד ומותאם למדרגתו של כל מלאך. כך מיכאל הוא מלאך החסד, ויש מיכאל בכל מדרגה, עד לעולם העשיה.

ההערה שבסוגריים מסבירה מדוע מלאך יכול לדבר במילים של ה׳ עצמו. המלאך אינו אלא כלי לאור האלקי שבתוכו, והוא בטל לחלוטין ביחס לאור הזה; מכיוון שהאור הוא העיקר, דברי המלאך הם למעשה דברי האור.

ההערה מביאה לכך מקור מהפרדס (פרדס רימונים). לאחר מכן היא מזהה את האור שבתוך המלאכים: מקורו בצירופי האותיות של מלכות דאצילות, שהיא ה״דיבור״ האלקי המחיה את הנבראים.

כל מלאך נוצר מאותיותיה של מידה מסוימת בתוך אותה מלכות: מיכאל מהחסד שבה, וגבריאל מהגבורה שבה. הספירות מתחלקות לפרטים עדינים והולכים, כגון חסד שבחסד וחסד שבגבורה, והדבר מכין להסבר בפסקה הבאה מדוע המלאכים רבים ומגוונים כל כך.

כל אחת מעשר הספירות כוללת את כל עשר הספירות, וכל אחת מהן כוללת שוב עשר, וכך נוצרים צירופים כמו ״חסד שבחסד שבחסד״. כל הרכב שונה של הספירות מוליד סוג אחר של מלאך, ולכן נאמר בפסוק: ״היש מספר לגדודיו?״

גם במחנה מיכאל לבדו יש רבבות רבבות מלאכים, וכולם מצד החסד, אך בצירופים שונים, כמו חסד שבחסד שבחסד או חסד שבגבורה שבחסד. אופיו של כל מלאך נקבע לפי הצירוף המסוים שממנו הוא מקבל את חיותו.

ריבוי המלאכים במחנה מיכאל אינו סותר את העובדה שכולם שייכים למידה אחת: בחסד עצמו יש גוונים רבים. כאן מפנה המאמר את הקורא למאמר שבתחילת פרשת שלח, העוסק בפרשת המרגלים.

כל מלאך כולל את כל עשר הספירות, ואף על פי כן המחנה כולו נקרא מחנה מיכאל, מחנה החסד. שם המחנה נקבע לפי המידה השלטת בו, המתפשטת בכל חבריו.

מחנה גבריאל מבטא בכללות את מידת היראה. חז״ל מלמדים שנהר דינור יוצא מזיעתן של החיות, החיות הקדושות של המרכבה, ונשפך ״על ראש רשעים״.

״זיעתן״ היא פסולת מן האש של המלאכים, מן הגבורה שבהם. כשם שחום הגוף דוחף את הזיעה החוצה, כך הלהט של המלאכים מוליד דבר שנפלט מהם.

למעלה, חום המלאכים הוא היראה והרעדה שלהם לפני ה׳. כשהוא יורד למטה הוא נעשה ״זיעה״: כעס עז וארסי נגד כל מה שמנוגד לרצון ה׳.

משום כך נהר דינור יורד ״על ראש רשעים״. המלאכים משיגים את גדולת אין סוף, ומתמלאים רוגז על העוברים על רצונו, בתמיהה כיצד ייתכן שמישהו יעז לעשות זאת.

הנושא שב ונפתח: השעורה, מזונם של המלאכים הנקראים ״בהמות״ על שם האריה והשור שבמרכבה, היא ״שיעור ה׳״. כלומר, מזונם של המלאכים נמדד ומוגבל, והוא נמשך ממקור ששיעורו חמש.

החמש הן חמש מוצאות הפה, המקומות שבהם נוצרות האותיות. מהן נובעים ארבעת מחנות המלאכים: מחנה מיכאל, פני אריה; מחנה גבריאל, פני שור; ופני נשר, שהם בחינת רחמים.

באדם מתעוררים רחמים על ריחוקו שלו מה׳: הוא מעורר על עצמו רחמים רבים, ואף נופל לעצבות בשל ריחוק זה. על עצבות כזאת נאמר שהיא מביאה תועלת.

למלאכים אין ריחוק כזה שעליו יש להצטער. הרחמים שלהם נובעים מהשגת גדולתו של אין סוף, שלפניו אין לנברא שום ערך.

לכן הרחמים שלהם מתפשטים על כל העולמות, שהרי כל עולם נברא הוא כאין וכאפס לעומת הבורא. אדמו״ר הזקן מפנה לשני מאמרים נוספים, בפרשת במדבר ובפרשת ויצא, להרחבה בעניין.

כך מתבאר ״ואשא אתכם על כנפי נשרים״: ישראל היו שקועים בחומר ובלבנים של עבודת מצרים, וכדי להתרומם לגילוי של ״פנים בפנים״ בסיני נזקקו לנשר — בחינת הרחמים — המגביה למעלה.

לכן ארבעת המחנות נובעים מארבע מתוך חמש מוצאות הפה. המוצא החמישי, אותיות גיכ״ק שבחיך, שייך לחכמה, שעל ידה מתבררים הכול; היא עושה שלום בין האחרים, ובהמשך מוסבר שהיא ממתקת את הגבורות שבהם.

המוצא החמישי, החך, קשור לפסוק ״חכו ממתקים״: החך הוא המקום שבו המתיקות מתגלה. במובן הגשמי החך טועם את המאכל, ובנפש הטעם — שגם פירושו סברה — שייך לחכמה.

האותיות החיכיות גימ״ל, יו״ד, כ״ף וקו״ף ״ממתיקות״ את הגבורות, כלומר את מידת הדין, שבארבעת המוצאות האחרים, כפי שנאמר בפסקה הקודמת על המוצא החמישי, שהוא ״עושה שלום״. ההערה שבסוגריים המרובעים פותחת רשימת מקורות העוסקים בחך, בחכמה ובהמתקה זו: הזוהר על פרשת שמיני ומאמר בפרשת ויחי על הפסוק ״חכלילי עיניים״.

המאמר מפרש את המילה ״חכלילי״ כ״כל חיך הטועם״. גם פרי עץ חיים, בשער העוסק בשופר, מזכיר שהאותיות החיכיות באות מן החך, שהוא בחינת חכמה.

הרשימה מסתיימת בהפניה לרמ״ז על פרשת אחרי, לקטע בזוהר בסוף פרשת משפטים ולאדרא זוטא. לאחר מכן פונה הביאור להסביר מהם חמשת מוצאות הפה.

אותיות הן בחינת ״המשכה״: הן מוציאות החוצה את מה שנמצא בפנים. הדוגמה לכך היא בריאת אדם: ה׳ נפח בו נשמת חיים, ומן ההבל העליון הזה נוצרה נשמת אדם, שהיא שכל.

כאן ״הבל״ פירושו שחיות הנפש מתפשטת החוצה, בדומה לכוח שמגיע אל היד ומאפשר לה לפעול. כשהאדם ישן, הכוח הזה מסתלק והוא אינו יכול לעשות דבר.

התפשטות זו היא החיצוניות של הנפש, כוח העשייה. בדומה לכך נאמר למעלה שה׳ ״עשה״ את השמים ואת הארץ, בלשון המבטאת עשייה.

עשייה היא התפשטות החיצוניות בעולם העשיה, עולם הפעולה. אדמו״ר הזקן מפנה למאמר בפרשת יתרו להרחבה בנושא.

לעומת זאת, ״ברוח פיו כל צבאם״ מתאר התפשטות פנימית יותר — זו של הבל המחיה. מעליה יש התפשטות של מחשבה, של המדות ושל רצון, וכך גם בכל עשר הספירות.

אולם למטה מתגלות רק חמש בחינות כאלה, המקבילות לחמשת מוצאות הפה, כפי שמלמד עץ חיים. המילה ״אותיות״ קשורה ל״אתא״, שפירושו ״בא״, שכן האותיות מוציאות את האור אל הגילוי, כפי ש״יהי אור״ המשיך את החסד.

כל זה הוא אור אין סוף הנמשך למטה. בנשמות הוא נמשך באופן פנימי, כמו הנהר היוצא מעדן להשקות את הגן; ובמלאכים הוא נמשך כחיצוניות של כל עולם, משום שהמלאכים הם ״שומרי הגן״.

״מידת חמש״ של המלאכים נמשכת באמצעות עבודתם של ישראל: מנחת העומר מן השעורים, שהכהן מניף. הזהר דורש את המילה ״תנופה״ כ״תנו פה״: ההנפה מעלה את נוקבא, הבחינה הנשית (מלכות), למקורה ולשורשה, ומשם יורד שפע הקיום.

החלק השני עוסק בשבועות, חג קציר החיטים. החיטה ממשיכה גילוי של הבחינה הנעלמת שלמעלה מדעת: חז״ל אומרים שעץ הדעת היה חיטה, שכן התינוק אינו יודע לקרוא לאביו עד שטעם דגן; לכן החיטה מביאה דעת, ובייחוד את הדעת הנעלמת שלמעלה מן הדעת הרגילה.

אותה בחינה נעלמת היא ה״אנכי״, ה״אני״ שב״אנכי ה׳ אלקיך״, המתפרש כ״מי שאנכי״: עצמותו של ה׳, שאין מחשבה יכולה לתפוס בה. בשבועות היא מתגלה כדעת ממש.

אך היא ידועה רק בדומה לאופן שבו ילד קטן מכיר את אביו: הוא קורא לו ״אבא״ בלי להשיג מה עושה אותו לאביו. גילוי זה של מהותו ועצמותו של ה׳ נעלה בהרבה מ״שעורה״ של המלאכים, שהיא רק החיצוניות, דבר ה׳.

לביאור העניין: הפסוק אומר שהאדם חי לא על הלחם לבדו, אלא גם על ״מוצא פי הוי׳״. מה שמזין אותו הוא הדיבור האלוקי שהשתלשל אל תוך הלחם.

גם האדם עצמו נובע מן הדיבור האלוקי, אך הוא שייך לעולם התיקון — העולם המסודר הנובע מזיווג ז״א ונוקבא. חזון הנביא על ״דמות כמראה אדם״ שעל הכיסא מראה שצורת האדם היא צורה של תיקון.

החיטה, לעומת זאת, באה מניצוצות שנפלו לנוגה בעת שבירת הכלים; הביטוי שבפסוק, ״ונוגה לו סביב״, נקרא כרומז לאותו תחום. מכיוון שמקורה של נוגה בעולם התוהו, יש בחיטה משהו מאותו עולם קדום.

החיטה מקבילה לבלע, הראשון מבין שבעת ״מלכי אדום הקדמונים״, הנזכרים בתורה ומייצגים בקבלה את עולם התוהו; בלע הוא בחינת הדעת של תוהו. הוא ירד למקום נמוך משום שמקורו בחיצוניות של אותם עולמות.

אף על פי כן, מאחר שמקורה באותו עולם עליון, היא נעשית חיות לאדם. ירידתה למטה דומה למה שלימדו חז״ל, שלכל עשב למטה יש כוח למעלה שמכה בו ואומר לו לגדול: השפע מגיע מלמעלה, דרך דרגה שמעל דרגה.

ילד שקורא ״אבא״ אינו מחזיק בידיעה גלויה: הוא אינו יכול לומר מדוע האיש הזה הוא אביו.

במקום זאת, נוצרת בו התקשרות לאביו שלמעלה מטעם ודעת, והתקשרות זו חזקה מאוד; זהו גילוי ההעלם עצמו. ההערה מסבירה שמדובר בדעת הנעלמת, שלמעלה מן הדעת המושגת.

הדעת הנעלמת הזאת היא דעת דתוהו, שלמעלה מדעת דתיקון, שהיא ידיעה מובנת. משום כך היא באה באמצעות החיטה, ששורשה בדעת דתוהו.

לחלופין, הדעת הנעלמת היא ״דעת עליון״, שלמעלה מ״דעת תחתון״, שהיא הדעת המושגת. ההערה מפנה לכמה מאמרים נוספים העוסקים בדעת עליון.

גם בשעורה נמצא הדיבור האלוקי המחיה את האדם, אך היא אינה משפיעה בו את גילוי ההעלם — את הדעת החזקה הבאה מעולם ההעלם.

גילוי הנעלם הוא ״אשר הוצאתיך מארץ מצרים״: יציאה הרחק מעבר לגבולות ההשגה. מצרים היא בינה כפי שהיא נמצאת בגרון.

הגרון הוא מיצר — מן השורש של ״מצרים״ — בין המוח ללב, והוא הקול המעורר את הכוונה. פרעה ושלושת שריו מקבילים לקנה, לוושט ולוורידים שבגרון, המפריד בגשמיות בין הראש ללב.

הצמצום נחוץ: כדי שרגשות הלב יימשכו מן המוח, השפע צריך לעבור דרך צמצום. אדמו״ר הזקן מפנה למאמרים שבפרשת יתרו ובפרשת וארא.

החלק השלישי פותח בכך שחמישים שערי בינה, כשהם מתפשטים, הם ״ענפים נפרדים״, אך במקורם, באריך אנפין, הם כלולים יחד. שם הם ש״ע נהורין, המורכבים מר״ך וק״ן, ונקראים ״חשבון גדול״ — תיקון אריך אנפין.

ההגהה מפנה ל־Etz Chaim בעניין ש״ע נהורין של אריך אנפין, ול־Pri Etz Chaim בעניין מנהגו של האריז״ל שלא להסתפר בימי ספירת העומר, מנהג הקשור לתיקון הגולגולת של אריך אנפין. היא מפנה גם למאמר על ״בואו חשבון״, המבאר את משמעות ״חשבון גדול״.

ההערה מוסיפה שני מקורות העוסקים ב״חשבון גדול״: איגרת של אדמו״ר הזקן על צדקה, שבה כל מטבע קטנה מצטרפת לסכום גדול, ועץ חיים, שבו המספרים של אריך אנפין הם ״גדולים״ למעלה וקטנים למטה. מן המקור הזה נמשכת ההארה אל מלכות דאצילות בתור ״הארת פנים״ — הברכה ״יאר ה׳ פניו״, שהיא המשכה מכתר.

זהו הטעם שאומרים את עשרים וארבעת ספרי התנ״ך בליל שבועות. התורה נמשכת מחכמה, אך מקורה גבוה יותר: תרי״ג השבילים היוצאים מן ה״לובן״ שבגולגולתא של אריך אנפין, כתר שבכתר.

שתי הלחם של שבועות, ה״לחם״ שב״לכו לחמו בלחמי״, ממשיכות מוחין מנצח והוד של אבא. בפסח הלחם הוא מצה, מפני שבאצילות אין לעורר את הגבורות, שהחמץ מייצג.

בשבועות, לעומת זאת, מתגלה כתר, שלמעלה מאצילות, ולכן הלחמים נאפים דווקא כחמץ: שם הגבורות נכללות בחסד, כדברי הזוהר: ״לית שמאלא בהאי עתיקא״. במתן תורה הגיעו ישראל ל״חירות ממלאך המוות״ — מצב שחז״ל מתארים באמירתם ״בואו ונחזיק טובה לאבותינו״, שבה הם מלמדים שבסיני היו ישראל כיצורים אלוקיים, מעבר למוות.

אולם ההמשכה צריכה להיות מלמטה למעלה, מעט מעט, יום אחר יום. לכן אומרים ״היום שני ימים״ ולא ״היום השני״: ההמשכה של כל יום אינה בחינה נפרדת, אלא אותו אור עצמו ההולך ומתרבה.

בלילה שבו סופרים ארבעים ותשעה ימים, יש רק ארבעים ותשעה ימים; אך כשמגיע חג השבועות הם נעשים מאליהם חמישים, מפני שהגיעו למקורם. שער החמישים הוא המחבר את כל השערים האחרים.

באמצעות הספירה נמשך אור כתר כ״הארת הפנים״: הפנימיות מאירה דרך הכלי, שאינו חוסם אותה עוד. גם הדיבור האלוקי המקיים את העולם מגלה משהו פנימי, אך רק כאילו דרך פתח או חלון.

יש הבדל בין השתיים: דרך נקב מתגלה יותר, ואילו הארת הפנים היא רק זוהר, כמו זוהר המצח. היא עדינה יותר, אך היא האור הפנימי עצמו.

בתחילת הבריאה באה הארה זו ״כד סליק ברעותא״ — כשעלה ברצונו, מרצונו, בלי סיבה שמקורה מלמטה, כפי שמבואר בעץ חיים.

כעת הדבר תלוי באתערותא דלתתא, כפי שעולה מן הפסוק ״יאר פניו אתנו״: ״אתנו״ — באמצעות העבודה שלנו. עבודת ה׳ בשמחה ובטוב לבב מעוררת שמחה למעלה.

גם השמחה היא גילוי של הפנימיות: בתלמוד נאמר שפניו של רבי צהלו משמחה. ההערה מפנה למאמר העוסק ביין ש״משמח״ ו״מצהיל פנים יותר משמן״.

תחילה נמשך אל העומר אור ש״ע הנהורין, אותם ש״ע הנהורין שהחלק השלישי מנה כ־220 ו־150; העומר הוא נוקבא, מלכות. הדבר נעשה דווקא בזמן שבית המקדש היה קיים, כשהקריבו את העומר, ואילו תפילה, שיש בה מדרגות רבות, נוהגת גם מחוץ לארץ ישראל. הנפת העומר מעלה את נוקבא.

אף על פי כן, כיום עליית העומר נעשית באמצעות המלאכים, ה״אריה״ שאוכל את הקרבנות שעל המזבח. לעתיד לבוא, משיח יהיה ״רם, נישא וגבוה מאוד״, גבוה אפילו ממשה; והטקסט מציין שבמשכן של משה לא היה אריה.

כך ייאמר ״כעת ייאמר ליעקב ולישראל: מה פעל ה׳״, שכן ישראל יעמדו למעלה מן המלאכים, שיאמרו ״קדוש״ לפני הצדיקים. אז ״ואריה כבקר יאכל תבן״: המלאכים יקבלו רק את בחינת ה״שעורה״, שהיא החיצוניות. משום כך כיום המלאכים ״מעטרים״ את תפילותינו.

תפילה הנאמרת בקול גשמי אינה יכולה לעלות בכוחות עצמה; היא זקוקה למלאכים הממונים עליה, המשמשים ממוצעים, מדרגה מעל מדרגה. כך גם הנפש נכנסת לדם באמצעות ממוצעים — האדים.

המלאכים נותנים לתפילה את האור הפנימי והמקיף שלהם. לעתיד לבוא, כשהארץ תהיה מלאה בדעת ה׳, כל הבחינות הללו יהיו בישראל עצמם.

תוספת קצרה לביאור על ספירת ״חמישים יום״. לפי האמור לעיל, כל הספירה ממשיכה את שער החמישים, הכולל את כל השערים האחרים ומיוחד במקורו, אלא שהוא נמשך מעט מעט.

הספירה קושרת את ה״ענפים״ הנפרדים בחזרה למקורם. לפי פירוש זה, ״תספרו חמישים יום״ הוא ניסוח מדויק: הספירה עצמה ממשיכה את שער החמישים.

אולם במקום אחר פורש הפסוק בדרך אחרת: היום החמישים, שהוא שער החמישים, הוא למעלה מכוחנו להמשיכו.

לכן אין סופרים את היום החמישים. הוא נמשך מאליו, אך זאת רק מפני שההמשכה הושלמה בארבעים ותשעת הימים.

לכן עדיין נאמר ״תספרו חמישים יום״, שכן ארבעים ותשעת הימים שאנו סופרים מביאים את היום החמישים. הרמ״ז מביא פירוש דומה על דברי הזוהר ״אזדמנת למהוי״.

הפירוש הזה הולך בעקבות דברי הרמ״ז, שלפיהם חג השבועות נקרא כך משום שבו מתגלות ארבעים ותשע הבחינות הכלולות בשער החמישים.

לפי דעה זו, שבעת השבועות של הספירה הם ארבעים ותשעת שערי בינה עצמם, ולא שער החמישים. לכך משתמעים דברי הזוהר על פרשת תצוה, הפרדס ומאמר בפרשת יתרו.

אך נראה שמה שנכתב בביאור זה מוסיף על כך: שבזמן הספירה, מלבד ארבעים ותשעת השערים, נמשכת עליהם גם הארה משער החמישים.

הדבר נרמז במילים ״ממחרת השבת״: מהמדרגה שמעל השבת, בינה. כאן מובאים מאמרים קודמים בפרשת אמור כמקורות לעניין.

לדברי הפרדס, השער החמישים הוא בינה עצמה, ואילו ארבעים ותשעת שערי בינה מצויים בשבעת ״ימי הבניין״ — שבע הספירות התחתונות. מובא גם המילון של הפרדס למונחים קבליים, בערכים ״יובל״ ו״שבת״.

מכיוון שבספירת העומר ממשיכים את שבע הספירות התחתונות של אמא (בינה), הרי זו הארה של השער החמישים, ובשבועות מתגלה עצמותו. גם בפרי עץ חיים נאמר שספירת העומר ממשיכה את המוחין דגדלות של אבא ואמא.

במאמר אחר נאמר שספירת העומר ממשיכה את שש הקצוות של אבא, המתלבשות בשש הקצוות של בינה. אפשר לומר שגם זו הארה של השער החמישים, אך אדמו״ר הזקן משאיר את העניין פתוח לעיון נוסף.

אם הספירה אכן ממשיכה הארה משער החמישים, הניסוח ״תספרו חמישים יום״ מדויק יותר; וכך גם לשון הספירה: ״היום שני ימים״ — שלמות שהולכת וגדלה — ולא ״יום שני״.

אין הכרח שהדברים סותרים את ההסבר האחר, שלפיו איננו יכולים להמשיך את שער החמישים והוא מגיע מאליו בחג השבועות. כדי ליישב בין הדברים, אדמו״ר הזקן מביא תחילה מאמר של חז״ל.

הגמרא מספרת שמחפשי קברו של משה ראו אותו למטה כשעמדו למעלה, ולמעלה כשעמדו למטה, וכך התקיים ״ואיש לא ידע את קבורתו״. המגיד, רבו של אדמו״ר הזקן, ביאר זאת.

בחייו השיג משה ארבעים ותשעה מתוך חמישים שערי הבינה; השער החמישים לא ניתן לו. אבל הצדיקים גדולים יותר לאחר הסתלקותם, ובשעת הסתלקותו השיג משה את השער החמישים.

לכן אי אפשר לדעת היכן נקבר: קבורתו קשורה לשער החמישים. הזוהר מדמה הסתר זה להסתרו של עתיקא קדישא, הנסתר מכול.

לפי הסבר המגיד, שער החמישים של בינה עומד בין חכמה לבינה.

חכמה היא אין — מעבר להגדרה — ואילו בינה היא יש, דבר שניתן לתפיסה ולהגדרה. שער החמישים מחבר ביניהן, ולכן מנקודת המבט של אין הוא נראה נמוך יותר.

מכיוון שהוא נמצא בין אין ליש, מנקודת המבט שלמעלה הוא נראה למטה מבחינת אין; ואילו מנקודת המבט שלמטה, של יש והשגה, הוא נראה כאין ממש. זהו פשר מראה הקבר: מלמעלה הוא נראה למטה, ומלמטה — למעלה.

כלומר, שער החמישים הוא מדרגת ביניים בין אין ליש. תיקוני הזוהר ועץ חיים מכנים אותו גם כתר עליון, וידוע שכתר הוא הממוצע בין המאציל — ה׳ עצמו — לבין הנאצלים, הספירות.

אדמו״ר הזקן מפנה לביאורו, במאמר על פרשת ציצית, לפסוק ״היש הוי׳ בקרבנו אם אין״, וכן לאדרא זוטא, להרחבה בעניין כתר כממוצע.

כפי שמוסבר בעץ חיים, ממוצע כולל את שני הצדדים שהוא מחבר. לכן יש בכתר שתי בחינות: המדרגה התחתונה של המאציל, והשורש של כל הנאצלים, הכולל את כולם כאחד.

בכל כתר יש שני היבטים אלה. למשל, הכתר של ז״א נוצר מתפארת של אימא, שהיא המבנה של בינה.

ההיבט הראשון נקרא ״הבחינה התחתונה שבעליון״, והשני נקרא ״השורש והראש של התחתון״. משום כך מתוארת תפארת של אימא כבעלת שלושה שלישים; משנת חסידים דנה בכך בתחילתה.

גם השער החמישים מתווך בין ארבעים ותשעת שערי בינה לבין מה שלמעלה מבינה.

באמצעותו מתייחדים ארבעים ותשעת השערים עם מאצילם, וזהו גילוי ״אנכי מי שאנכי״. לכן יש בו שתי בחינות, והבחינה התחתונה כוללת את כל ארבעים ותשעת השערים כאחד.

זה מקביל למה שכתוב בעץ חיים על הבחינה שבכתר הנקראת ״שורש הנאצלים״: שורש כל עשר הספירות מצוי בה בהעלם ובעדינות כזאת, ששום נאצל אינו יכול להיות עדין ממנה.

אותו שורש נעלה בהרבה מארבעים ותשעת השערים שנמשכים ממנו לאחר מכן, כשם שעשר הספירות נמשכות משורש הנאצלים. אבל אי אפשר אפילו לכנות את הבחינה העליונה של השער החמישים שורש שלהם.

הוא נמצא לגמרי מעבר לשערי בינה, מעבר להבנה ולהשגה בכלל.

בחינה זו מקבילה ל״בחינה התחתונה שבמאציל״ שבכתר, שאין מחשבה יכולה לתפוס בה כלל: ״אנכי מי שאנכי״.

הדבר מסביר את האמירה האחרת, שאין אנו יכולים להמשיך כלל את שער החמישים, והוא נמשך מאליו בחג השבועות: אמירה זו מתייחסת לבחינה העליונה שבו.

כאן, לעומת זאת, נאמר שהספירה ממשיכה את שער החמישים. שני הדברים מתיישבים זה עם זה, כפי שהוסבר במקום אחר לגבי המדרש ״קדושתי למעלה מקדושתכם״.

מה שביכולתנו להמשיך באמצעות עבודתנו, קיום המצוות, בא מן הבחינה התחתונה של כתר, שורש הנאצלים. זוהי ״קדושתכם״ — הקדושה של ״אשר קידשנו במצוותיו״.

את הבחינה שהיא המדרגה התחתונה של המאציל אין ביכולתנו להמשיך; היא נמשכת לאחר מכן מלמעלה, כמתנה. זוהי ״קדושתי למעלה מקדושתכם״.

ייתכן שזו הסיבה, מציע אדמו״ר הזקן, לכך שבשבת וביום טוב אנו מתפללים ״קדשנו במצוותיך״, אף שכבר אמרנו ״אשר קידשנו במצוותיו״: הבקשה היא לקדושה העליונה, הנמשכת כמתנה.

הדבר נכון גם לספירה ולחג השבועות. אם הספירה אכן ממשיכה משער החמישים, היא ממשיכה רק את הבחינה התחתונה שלו, הכוללת את ארבעים ותשעת השערים.

את הבחינה הזאת ממשיכים מעט מעט במהלך ימי הספירה, ולכן אומרים ״היום שני ימים״, ״היום שלושה ימים״.

את הבחינה העליונה, שלמעלה משורש ארבעים ותשעת השערים, איננו יכולים להמשיך כלל.

אך לאחר שסופרים ״היום ארבעים ותשעה ימים״ וממשיכים את הבחינה הכוללת את כל ארבעים ותשעת השערים, הבחינה העליונה מתגלה מעצמה בחג השבועות.

זוהי התגלות הבחינה התחתונה של המאציל. כעת עולה השאלה: כיצד אפשר לומר ששער החמישים הוא הממוצע בין חכמה לבינה?

איך ייתכן שהוא נראה ״למטה״ ביחס לחכמה עילאה, אם התיקונים ועץ חיים מכנים את שער החמישים כתר עליון, הנמצא למעלה מחכמה?

גם בלי קשר לכך, איך ייתכן שאותה בחינה תהיה גם כתר עליון וגם שער של בינה? הפסקה הבאה עוסקת בשאלה זו.

תשובה ראשונה מובאת בשם הרמ״ז: כשבתיקונים מכונה השער החמישים ״כתר עליון״, הכוונה לכתר של ז״א, שז״א מקבל משער החמישים של בינה עצמה.

לפי פירוש זה, השער החמישים יכול אכן להיות ממוצע בין חכמה לבינה. אך גם אם התיקונים מתכוונים לכתר עליון כפשוטו, יש דרך נוספת להסביר זאת.

בספר עמק המלך מבואר שבחינת אין היא חכמה.

בחינת אין זו למעלה מאריך אנפין, שהוא בחינת בינה ביחס אליה. גם בפירוש האריז״ל לאידרא נאמר כך, בעניין הפסוק על הדרך הנפרשת לתרי״ג דרכי התורה.

שם כותב האריז״ל שהגלגלתא המקיפה את המוח היא בינה, שהיא היכל לחכמה.

לפי זה, כתר עליון, אריך אנפין, הוא עצמו בחינת ״בינה״ ביחס לאין שלמעלה ממנו, ולכן השער החמישים יכול להיות ממוצע בין אין לבינה. אדמו״ר הזקן מפנה למאמר על ״את שבתותי תשמרו״ להרחבה בעניין אין.

תשובה נוספת: התיקונים מכנים את כתר עליון ״שלמותם של חמישים שערי בינה״ משום שכפי שהוסבר בפרשת לך לך, עתיק מתגלה דווקא בבינה. זהו עניין הה״א שנוספה לשמו של אברם: מאברם, שהוא חכמה עילאה, נעשה אברהם. הפרדס מביא תירוץ דומה.

כעת מתבאר על פי דברי המגיד ששער החמישים מגשר בין בינה, בחינת יש, לחכמה, בחינת אין, מדוע סופרים את העומר מקציר השעורים בפסח ועד קציר החיטים בשבועות.

השעורה, ״שיעור ה׳״, היא השגת הנפש, כל אחד לפי יכולתו, ושורשה בבינה.

החיטה ממשיכה את הדעת הנעלם, שלמעלה מן הדעת המובן, וזו בחינת חכמה: מוחין דאבא, שלמעלה לאין ערוך ממוחין דאמא, כפי שמבואר במאמר על ״מצה זו״ שבהגדה.

שער החמישים של בינה הוא הגשר ביניהם, וספירת העומר ממשיכה אותו לבחינת השעורה, כפי שהוסבר לעיל.

מאחר שספירת העומר ממשיכה משער החמישים אל מ״ט השערים עצמם, וקושרת אותם אליו, ייתכן שזהו הטעם שבמזמור ס״ז, ״אלקים יחננו״, יש מ״ט תיבות, ובפסוק ״ישמחו״ יש מ״ט אותיות.

הם רומזים למ״ט שערי בינה ולמ״ט הבחינות שבשער החמישים, שספירת העומר ממשיכה אליהם; כך השערים עולים למקורם ומתייחדים במאצילם.

עמק המלך מציב בדומה לכך את החיטה בחכמה של עולם התוהו ואת השעורה בבינה שבו; מהן נוצרו בעולם התיקון בחינת אין ואריך אנפין.