דרוש לשבועות

1מאמר לשבועות.

2״והייתי אצלו אמון, והייתי שעשועים יום יום, משחקת לפניו בכל עת; משחקת בתבל ארצו, ושעשועיי עם בני האדם.״

והמדרש רבה, בתחילת פרשת בראשית, מפרש: ״אמון — פדגוג, כמו שנאמר: ׳כאשר יישא האומן את היונק׳״. וזהו לשון של פרנסה; וכך הוא גם במדרש רבה על פרשת משפטים, פרק ל.

3הביאור הוא שמשה רבינו, עליו השלום, אמר לקדוש ברוך הוא: ״שאתה אומר לי: ‘שאהו בחיקך, כאשר יישא האומן את היונק’ וגו׳״, [ו]״מאין לי בשר״ וגו׳.

כלומר, מפני שהיה במדרגה גבוהה כל כך — ״מן המים משיתיהו״ — עד שהיה ״כבד פה״ ביחס לתורה שבעל פה ו״כבד לשון״ ביחס לתורה שבכתב [וראה מה שכתוב על כך בפרשת בשלח, במאמר המתחיל

״להבין ענין לחם משנה״]. לכן אמר: ״מאין לי בשר״, שכן הדבר אינו כלל לפי ערכו. [וראה מה שכתוב על כך בפרשת בהעלותך.] רק המן ירד בזכותו, מזונא דחכמתא, המזון של החכמה.

אבל התורה משבחת את עצמה במעלה נוספת: ביכולתה לרדת ממדרגתה הגבוהה והנעלית ולהיות אומן, הרועה ומפרנס את נשמות ישראל. כידוע, התורה נקראת מזון לנפש, ולכן היא נקראת לחם, ככתוב: ״לכו לחמו בלחמי״.

וזהו ״כאשר יישא האומן את היונק״: כלומר, הוא מפרנס אותו בלחם לאחר ימי היניקה. שהרי אם הכוונה היא שהוא מיניק אותו, מה פירוש ״כאשר יישא האומן״ וגו׳, [ו]״מאין לי בשר״ וגו׳?

4והנה, גילוי בחינה זו, שהתורה תהיה בבחינת לחם, הוא בשבועות, זמן מתן תורה, שבו הקריבו את שתי הלחם — ״לַחֲמוּ בְּלַחֲמִי״, התורה שבכתב והתורה שבעל פה. שכן ימי הספירה הם ימי יניקה.

לידת נשמות ישראל הייתה בשביעי של פסח, כאשר ״בני ישראל הלכו ביבשה בתוך הים״, והם נמשכו מן ההעלם אל הגילוי. ומשביעי של פסח עד שבועות יש ארבעים וארבעה ימים, שהם בבחינת יניקה,

כלומר, גידול המדות — חסד שבחסד וכו׳ — בדוגמה לכך, החלב מגדל את איברי התינוק. וכך ימי הספירה הם המשכות של ימים עליונים: ״היום יום...״,

״לעומר״ — עומר שעורים, שהוא מאכל בהמה, והוא מקור וחיות הנפש הבהמית שבאדם [כי הנשמה והנפש האלקית אינן זקוקות לתיקון לעצמן וכו׳],

כדי להפוך את כל המדות שבה, כך שיהיו ״לה׳ לבדו״, ו״לא תחללו״ וכו׳. היום הראשון — חסד שבחסד וכו׳.

וזהו גידול המדות שבנפש הבהמית והעלאתן מלמטה למעלה, באמצעות המשכת מוחין מלמעלה. ובעץ חיים נקרא הדבר ״מוחין דיניקה״, וכפי שנתבאר במקום אחר על הפסוק ״ולבן שיניים מחלב״.

והמשכה עליונה זו באה מלמעלה, מן הימים העליונים הנמשכים בארבעים וארבעת ימי הספירה — בדומה לכך שדם נעכר ונעשה חלב. וכך גם, באמצעות אתכפיא, שבה האדם מזכך את מדותיו, נמשך גידול המדות.

אבל ״אין התינוק יודע לקרות אבא ואמא עד שיטעום טעם דגן״: בבחינת יניקה עדיין לא נכנסה בו דעת, עד שיטעם טעם לחם, שהוא בחינת התורה שניתנה לאחר ימי הספירה, בשבועות.

ואז הקריבו עליו את שתי הלחם, והן מזון לנפש האלקית: ״לכו לחמו בלחמי״. והקרבה זו צריכה להיות ״ממושבותיכם״ — מבחינת ישיבה, שהיא בחינת קריאת שמע.

שהרי התפילה נאמרת בעמידה, וקריאת שמע בישיבה, בעולם הבריאה, שבו נעשה הייחוד שבקריאת שמע — יחודא עילאה של אבא ואמא, שאיננו יכולים להשיג באצילות [כמו שכתוב בפרי עץ חיים, שער קריאת שמע, פרק ד׳].

ופירוש הכתוב הוא: ״ממושבותיכם״ — מבחינת קריאת שמע במסירות נפש — ״תביאו לחם״ וכו׳; כך תוכלו להמשיך את התורה, שתהיה לכם בבחינת לחם, המביא להמשכת בחינת הדעת וההשגה. וזהו [פירוש] ״ואהיה אצלו אמון״.

52. ואחר כך, ״ואהיה שעשועים״: באמצעות בחינת אמון, שהיא המשכת לחם ומזון כדי שתהיינה דעת והשגה — על ידי כך נמשכת אחר כך התגלות השמחה והשעשועים.

כעת יובן ביאור עניין השמחה והשעשועים המתגלים באמצעות הדעת וההשגה, על פי הכתוב: ״זמירות היו לי חוקיך״ וכו׳. וחכמינו זיכרונם לברכה אמרו [במדרש רבה,

6ובתנחומא ובגמרא, פרק ז׳ של סוטה, דף ל״ה ע״א] שדוד נענש על שכינה את דברי התורה ״זמירות״. והקדוש ברוך הוא אמר לו: ״קראת להן זמירות? הרי אני

אכשיל אותך בדבר שאפילו תינוקות של בית רבן יודעים״, כפי שכתוב: ״ולבני קהת לא נתן [עגלות], כי עבודת הקודש עליהם, בכתף יישאו״. והוא הביא את הארון בעגלה.

7הביאור הוא שמשמעות המילה ״זמירות״ דומה לשיר ולניגון: אדם שר ומנגן ניגון אחד פעמים רבות. אף שהנעימות והמתיקות הן אותה נעימות ואותה מתיקות, כשניגון ושיר מסוימים ערבים לאדם, הוא יכול לשיר ולנגן אותם פעמים רבות.

8וכך היה לי חוקיך: ״חוקים״ הוא כינוין של המצוות שאין להן טעם, כגון פרה אדומה ושעטנז וכו׳.

כלומר, אף שלמצווה זו אין שום טעם או הבנה בשכל שניתן לתפוס ולהבין, בכל זאת היא ערבה ומתוקה לחיכו עד מאוד.

והיינו, שגם אם אין טעם או הבנה מלובשים בהמשכת מצווה זו למטה, כפי שהיא מתלבשת בגשמיות, בכל זאת ״יסודתה בהררי קודש״: היא

מבחינת הרצון העליון, ברוך הוא, שלמעלה לאין ערוך מבחינת הטעם והדעת הנמשכים מבחינת חכמה עילאה. ו״חכמה מאין תמצא״, שכן היא נמשכת מבחינת אין, שהיא בחינת הרצון העליון, ברוך הוא. כי

הנה החכמה נקראת עדן, והיא התענוג של הנשמות בגן עדן, בהשגת השכל של הנבראים המתבוננים בגדולת אין סוף, ברוך הוא, ומתענגים תענוג נפלא בהשגתם עד אין קץ — בדומה למה שאמרו בגמרא על אלישע אחר: ״מוטב דלידייניה״ וכו׳.

9והנה, אף שבספרים נזכרות רק שתי בחינות של גן עדן, התחתון והעליון, לאמיתו של דבר יש סוגים רבים של גן עדן, זה למעלה מזה, בלי קץ וגבול — ״גבוה מעל גבוה״ וכו׳.

על כך רמזו חז״ל: ״תלמידי חכמים אין להם מנוחה, לא בעולם הזה ולא בעולם הבא, שנאמר: ׳ילכו מחיל אל חיל׳״ וכו׳. אלא שהספרים לא דיברו על המדרגות הללו, אלא רק על שני סוגי גן עדן — גן עדן העליון וגן עדן התחתון.

אבל על גני העדן העליונים, עד רום המעלות, לא עסקו [לדון בכך]. וכל עדן, גבוה יותר ויותר עד רום המעלות, נקרא כולו בשם חכמה,

כי התענוג שבהן הוא לפי ערך ההשכלה וההשגה, ויש השגה למעלה מהשגה עד רום המעלות. אך כל מדרגה של השגה ותענוג, [אפילו] מ״ראש כל הדרגות״ וכו׳, אינה אלא בבחינת זיו.

10כפי שאמרו חז״ל: ״ונהנין מזיו״ וכו׳. וזהו [פירוש] ״בורא קדושים, ישתבח שמך לעד מלכנו״. ״קדושים״ הם הנשמות, ו״קדושים בכל יום יהללוך סלה״ — בלי הפסק, בהשגה שלמעלה מהשגה, שהרי ״תלמידי חכמים אין להם מנוחה״ וכו׳.

וכל ההילול והשבח הזה אינו אלא ״ישתבח שמך״: בחינת שם בלבד, בחינת זיו וכו׳.

(כפי שנכתב על כך במאמר המתחיל ״את שבתותי תשמרו״). ״שמו״ בגימטרייה ״רצון״, שכן הרצון נעלה מאוד מבחינת חכמה, והחכמה נמשכת מבחינת הרצון, כי כך עלה ברצונו להתלבש בבחינת חכמה.

ולכן בחינת החכמה בטלה ונחשבת כאין לעומת בחינת הרצון העליון, ברוך הוא, המתלבש בה, ואין ביניהם כל ערך והשוואה.

וזהו עניין ה״זמירות״ — כך כינה דוד את דברי התורה, כלומר את בחינת החוקים: אף שאין בהם טעם, הרי זה מפני שנמשכו ונלקחו מהרצון העליון, ברוך הוא, הנעלה מהשגה ומהטעם.

11ועל מה שנאמר ״התורה יוצאת מחכמה״ — ״יוצאת״ דווקא. אבל יסודן של המצוות למעלה מחכמה: אלו הם תר״ך עמודי אור. למשל, עמוד המחבר את הגג עם הרצפה; כך המצוות הורדו למטה,

אבל שורשן גבוה ונעלה מאוד. לכן שמח שמחה גדולה בעיסוקו בתורה ובמצוות, בעקבות התבוננות זו:

שהן הרצון העליון. לכן קרא להן ״זמירות״, כי הן היו בעיניו כמו מעין ניגון: שרים ניגון אחד פעמים רבות, בגלל המתיקות הגדולה שבו.

כך גם, אף שכל המצוות, כל אחת ואחת מהן, הן רצונו ית׳, ונמצא שזהו שבח אחד לכל המצוות — שבכולן מתלבש הרצון העליון, ית׳ — אף על פי כן התענג ושמח בכל אחת מהן,

כמו שמתענגים ושמחים בנעימותו ובמתיקותו של ניגון ושיר, כך מנגנים ושרים ניגון ושיר אחד פעמים רבות, מפני שהוא שיר יפה מאוד. וזוהי שמחה של מצווה:

כלומר, מפני גדולתה העצומה של המצווה עצמה, שמעלתה רמה מאוד: היא עצמה הרצון העליון, ית׳, שלמעלה מחכמה; חכמה היא בחינת עדן, תענוג והשגה מופלאה עד אין קץ, מ״ראש כל הדרגות״ וכו׳.

אולם למרות זאת נענש דוד על כך, משום שעדיין לא הגיע לשבח העליון ביותר, לשבח העיקרי של התורה והמצוות ולמעלתן העצמית; שהרי הוא שיבח אותן רק מצד הרצון העליון, ית׳, המתלבש בהן.

12הרצון עדיין נמצא במדרגת המעלה והדרגה החיצונית שלהם, כמו שכתוב: ״וראית את אחורי ופני לא יראו״.

אבל פנימיותן ועיקרן הוא התענוג העליון, ברוך הוא, שהוא פנימיות הרצון, כידוע. ועל כך נאמר: ״אחור״

״וקדם צרתני״. וכמשל, ״מבשרי אחזה״: התענוג הוא עיקר הכוונה, והרצון הולך אחר התענוג; מפני שיש לפניו נחת רוח ותענוג, לכן הוא רוצה וחפץ בכך.

13לכן הרצון נקרא בחינת אחוריים ובחינה חיצונית ביחס לתענוג העליון, ברוך הוא, המלובש בו. ועל כך נאמר: ״וראית את אחורי ופני לא יראו״ — שכן פנימיות התענוג אינה מתגלה, אלא בחינת הרצון בלבד,

כשם שאצל אדם, לזולתו נראה ומתגלה רק הרצון, כשהוא מגלה לו את רצונו שיהיה כך וכך.

אבל פנימיות התענוג המלובשת בו, כלומר איזה תענוג ונחת רוח יש לו מכך, אינה ניתנת לידיעה ולהתגלות. ותענוג זה הוא המלובש במצוות, שהן רצונו יתברך.

14וזהו [פירוש] ״אשר קידשנו במצוותיו״: ״אשר״ הוא מלשון ״באשרי, כי אשרוני״, שהוא לשון של הילול ושבח; הדבר נובע מעוצמתו ומריבויו של התענוג שיש בכך,

עד כדי כך שאפשר להלל ולשבח אותו מאוד. ועל בחינה זו נאמר על אשר: ״וטובל בשמן רגלו״, שכן רק בבחינת ״רגלו״ הוא מלובש בבחינת שמן, שהיא חכמה עילאה וכו׳.

153. והנה, ההבדל בין בחינת אחוריים לבחינת פנים הוא, כמאמר ״מבשרי אחזה״: בעורף אין חלוקה לאיברים, שכן עור אחד מכסה את כולו.

לעומת זאת, בפנים נראית ומתגלה צורת החלוקה לאיברים: עיניים לראות, אוזניים לשמוע וכו׳; והתענוג שבראייה שונה מן התענוג שבשמיעה וכו׳.

כך הוא למעלה, כביכול: בחינת הרצון העליון יתברך נקראת בחינת אחוריים, ואין בה חלוקה כלל. לכן הרצון המלובש במצוות כולל את כל המצוות במידה שווה, שהרי כולן הן רצונו יתברך,

ולכן יש כאן שבח אחד לכולן, אלא שהוא שבח גדול מאוד, כנזכר לעיל, שהרי הרצון העליון הוא למעלה מחכמה וכו׳.

לכן התענוג והשמחה הנמשכים מכך נקראים ״זמירות״, בדומה לניגון יפה מאוד שמנגנים פעמים רבות, כנזכר לעיל.

אבל התענוג העליון יתברך המלובש במצוות הוא פרטי בכל מצווה. שכן התענוג הוא פנימיות הכוונה המלובשת ברצון, ופנימיות הכוונה המלובשת ברצון של מצווה זו אינה מלובשת ברצון של מצווה אחרת, מפני שלכל מצווה כוונה אחרת, כידוע.

16וכמו למשל, בפנים, התענוג שבמראה, המלובש בעיניים, אינו דומה כלל לתענוג שבשמיעה, שבאוזניים; וכן התענוג שבטעמים — ״החיך טועם את האוכל״ וכו׳: כל סוג של תענוג הוא מהות אחרת.

כך גם בתענוג העליון הנמשך ומתגלה באמצעות המצוות: בציצית יש תענוג מיוחד, השונה מן התענוג שבמצווה אחרת, וכן בתפילין וכו׳ ובכל המצוות.

וזה שונה ממדרגת הרצון, שהיא מדרגה אחת לכולן (וראו מה שכתוב במאמר המתחיל ״ראו כי ה׳ נתן לכם את השבת״, בביאור ״דרכיה דרכי נועם״).

ולכן, בשעת מתן תורה, שעליו נאמר ״פנים בפנים דיבר הוי׳״, הייתה התגלות של הפנים העליונות — התענוג העליון, ברוך הוא, המלובש בתורה ובמצוות.

והנה, אמרו חז״ל: ״על כל דיבור ודיבור פרחה נשמתן״, משום שבכל אחד מעשרת הדיברות התגלה תענוג פרטי, המלובש בדיבור זה בלבד, שאינו דומה להתגלות התענוג שבדיבור השני. ומה גרם לכך שישראל זכו לזה במתן תורה

הוא משום שנאמר ״פנים בפנים״: גם מלמטה למעלה הייתה התגלות של הפנימיות, ולא בבחינת אחוריים. שכן גם בכיסופים ובכלות הנפש שמלמטה למעלה יש שתי בחינות. הראשונה היא ככתוב: ״מי לי בשמים, ועמך לא חפצתי בארץ״:

כלומר, הוא מבטל את רצונו ואת חפצו המלובשים בגוף ובנפש הבהמית, ורוצה לדבוק בו יתברך בכיסופים ובצימאון וכו׳.

אולם בכל זאת, רצון וכיסופים אלה הם בבחינת אחוריים, שהרי נפשו האלקית עדיין מלובשת בגוף ובנפש הבהמית, בתענוגות בני אדם; אלא שהוא רוצה לצאת מהם ומסכים באמת שהאהבה תתפשט מלבושיה שב[קליפת] נוגה, כדי לדבוק באלקים חיים.

אך האהבה עדיין לא התפשטה עד כדי כך שתשתוקק לקרבת אלקים בשמחה ובטוב לבב מרוב כל, ולהתענג על ה׳ באהבה בתענוגים ממש. זוהי הבחינה השנייה, וכמו שכתוב: ״כלה שארי ולבבי״ וכו׳.

זוהי בחינה נעלית ומעלה יתירה: שמחה ותענוג בה׳ ממש. זו שמחה של מצווה: ״ונשמח בדברי תורתך ובמצוותיך לעולם ועד״,

״כי הם חיינו״ וכו׳. הבחינה השנייה הזאת היא גילוי פנימיות. וזהו שנאמר: ״פנים בפנים דיבר ה׳״:

כלומר, היה חיבור והתקשרות בין הפנים העליונים ובין הפנים התחתונים: התענוג העליון, ברוך הוא, שהוא פנימיות הרצון ממש, התלבש בתענוג התחתון העולה מלמטה למעלה — ״כלה שארי ולבבי״ וכו׳,

בבחינת פנימיות האהבה בתענוגים, להתענג על ה׳ ממש. ובכך זכו והשיגו את התענוג העליון, ברוך הוא, המתלבש בכל מצווה כתענוג פרטי.

17ולכן, בכל דיבור ודיבור פרחה נשמתם. וזהו [הטעם] לכך שדוד המלך, עליו השלום, נענש: הוא שיבח את התורה רק כ״זמירות״, בבחינת האחוריים של המצוות,

ולא שיבח את התורה בבחינתה הפנימית, שהיא מעלתן העיקרית והעצמית. לכן גם העונש היה מידה כנגד מידה: הוא שכח את מעלת התורה, שהיא בבחינת פנים. כי

לכן נאמר: ״בכתף ישאו״. הלויים נשאו את הארון, כתפיהם היו כלפי חוץ ופניהם אל הארון, זה מול זה.

וזה מפני שצריכה להיות בחינת פנים בפנים, כנזכר לעיל. גם הלוחות שבארון היו בבחינת פנים מכל צד: הלוחות היו כתובים משני עבריהם, כך שמכל צד לא נראה

אלא בחינת הפנים. הוא נענש על ששכח זאת, ונשאו את הארון בפרות על העגלה. ומה שנענש בכך שנפל בבחינת שכחה, שהיא בחינת אחוריים [ראו מה שכתוב בפרשת תצוה, בסוף המאמר המתחיל ״זכור״ וכו׳,

״לא תשכח״], הרי זה מידה כנגד מידה: משום שהוא שיבח את התורה לא בבחינת פנים אלא בבחינת אחוריים, הוא שכח את מעלת הלוחות שהיו בבחינת פנים, ונפל לבחינת שכחה, שהיא בחינת אחוריים.

18כך יובן הכתוב: ״ואהיה שעשועים״: השעשועים הם גילוי הפנימיות, כלומר התענוג העליון המלובש במצוות,

שהיא פנימיות הרצון; ואילו ״זמירות״ הן בחינת אחוריים, כלומר הרצון עצמו, כפי שהוזכר לעיל [וראו עוד בעניין זה על הפסוק ״ויהי מקץ שנתים ימים״, ובאיגרת הקודש, סמוך לסופה, במאמר המתחיל ״דוד זמירות קרית להו״].

אולם נאמר ״ואהיה״ בלשון הווה. כלומר, יש להמשיך את הגילוי ואת התהוות השעשועים; שהרי הדבר תלוי באתערותא דלתתא.

19וזהו ״יום יום״: כלומר, קריאת שמע שאומרים ״דבר יום ביומו״, שכן בכל יום מתהווה בריאה חדשה.

לכן בכל יום צריך לקרוא קריאת שמע ולמסור את נפשו באמירת ״אחד״; לאחר מכן בא ״ואהבת״, בחינת תענוג וכו׳. בכך הוא גורם לתענוג העליון לרדת — לשעשוע המצוי בעצמותו — ולהתלבש בתורה. וזהו ״אני תורתך שעשעתי״.

״שעשעתי״ הוא פועל יוצא: הוא ממשיך את השעשועים אל התורה. הדבר נעשה באמצעות ״אני״, שאותיותיה הן ״אין״; כלומר, בחינת ביטול היש, שבה האדם עושה את ה״אני״ שלו ל״אין״.

כלומר, גם בלימוד התורה אין האדם צריך להיות בבחינת יש, אלא בביטול היש, ככתוב: ״בכל נפשך״, בסמוך ל״ודברת בם״ וכו׳. בכך הוא גורם למעלה להמשכה מן היש אל האין:

כלומר, מן היש האמיתי, השעשועים העצמיים, נמשכת הארה אל חכמה, שהיא בחינת אין ממש [וזוהי גם ההמשכה מבחינת ״אני״ לבחינת ״אין״; ראו בעץ חיים, שער השתלשלות הי״ס, דרך העגולים, במהדורה בתרא, פרק ב, בעניין אני ואין.

20ובמאורי אור, אות א׳, בסוף סעיף ס״ד: ״מלכות דא״ק נקראת אני; [כאשר] היא מתלבשת ברדל״א (רישא דלא אתיידע), היא נקראת אין״. עד כאן לשונו. ולעניין ״ואהיה״, ראו בזוהר, ויקהל, דף רי״ז ע״א: ״לא כתוב ׳והייתי׳,

אלא ׳ואהיה׳״ וכו׳; וכן בתחילת פרשת שמיני, דף ל״ה ע״ב, וברמ״ז שם; ובפרשת אחרי, דף ס״ה ע״ב: ״וסימן: ואהיה״ וכו׳; ובדף ס״ז ע״ב].

214. ״משחקת לפניו בכל עת״. והנה יש עשרים ושמונה עתים, ארבעה עשר לטובה וכו׳, ואחת מהן היא ״עת לחבק ועת לרחוק מחבק״. פירוש הדבר הוא שלפעמים יש עת רצון למעלה, שבה מתרחשת בחינת חיבוק

של כנסת ישראל, מקור הנשמות, עם הקדוש ברוך הוא. הדבר דומה לאדם המחבק את חברו מאחור כדי שלא ילך ממנו; כך, כביכול, הקדוש ברוך הוא מחבק את כנסת ישראל, כפי שנאמר: ״אהבתי אתכם, אמר הוי׳״, ואהבתו לא תסור מאיתנו לעולם, כדי שהאדם לא יהיה בבחינת נפרד ממנו, חס ושלום.

22וכפי שהיה במתן תורה, ״פנים בפנים דיבר ה׳ עמכם״: גם מלמטה למעלה היה הכול בבחינת פנים; אפילו האחוריים נכללו בבחינת פנים, והכול נעשה בבחינת פנים,

כלומר, גם נפש הבהמית התהפכה, כפי שנאמר ״בכל לבבך״ — בשני יצריך. וזהו ״ימין ה׳ עושה חיל״ [ראו גם בעץ חיים, שער עשרים, פרק ב: פעמיים עשרים וארבע

האותיות שבפסוק ״ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד״, הנאמר בקריאת שמע של שחרית ושל ערבית, הן עניין החיל; ולכן כנסת ישראל נקראת ״אשת חיל״. ראו גם מה שנכתב על הפסוק ״ושמתי כדכד״. משמעות הפסוק ״ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד״ היא קבלת עול מלכות שמים וביטול היש, וזהו ״ימין ה׳ עושה חיל״].

אולם בגלות זו בחינת ״עת לרחוק מחבק״: כשאין עת רצון, יש ריחוק מחיבוק, ואז כנסת ישראל אינה עומדת עם הקדוש ברוך הוא פנים בפנים. כלומר, אין דבקות של הנפש באלקים חיים בבחינת פנים ממש, בדומה ל״כלה שארי ולבבי״,

ויש לו תענוג בענייני העולם. אף שיש לו רצון לה׳, זו רק בחינת אחוריים, כפי שהוסבר לעיל: הרצון נקרא אחוריים, ואילו התענוג הוא בחינת פנים.

וזהו שנאמר: ״למה תשיב ידך וימינך, מקרב חוקך כלה״. המילה ״חיקך״ נקראת כך, אך נכתבת ״חוקך״; ו״חוקך״ הוא התורה,

שהיא חוקת ה׳. זו בקשתה של כנסת ישראל: שימינו יתברך תתגלה ולא תהיה גנוזה ומכוסה בחוקו. מכאן אפשר להבין שיש זמנים שבהם הימין גנוז ומכוסה בחוקו.

וזה דומה לדברי חז״ל: ״האור שנברא ביום הראשון, אדם היה צופה בו מסוף העולם ועד סופו״.

הוא ראה שהעולם אינו ראוי לו, [ו]גנז אותו לצדיקים.״ והיכן גנז אותו? בתורה. ועיינו בזוהר, פרשת תרומה (דף קמ״ט ע״א).

וזהו פירוש הדבר: היד הימנית, שהיא חסד עליון, בחינת האור הקדום, גנוזה בתוך חוקו, שהיא התורה.

(ומכאן מובן הסיפור המובא בזוהר, בסוף חלק ג׳, דף ש״ה ע״א, שרבי אלעזר אמר: ״ואנא חמינא״ וכו׳: שכן האור ההוא, הגנוז בתורה, היה יכול להתגלות לו באמצעות התורה; באמצעותו יכול אדם לצפות מסוף העולם ועד סופו, ולכן אמר: ״ואנא חמינא״ — ראיתי ממש.)

וזהו שכתוב: ״ימין ה׳ רוממה, ימין ה׳ עושה חיל״, שכן ה׳ מצווה עלינו תמיד את חסדו, וימין ה׳ נטויה עלינו;

אלא שלפעמים היא רוממה מעל נפש האדם, והיא גנוזה בתורה בלבד; ולפעמים היא יורדת ונמשכת למטה, אל תוך נפש האדם, ואז היא ״עושה חיל״.

ולכן נאמר בפסוק: ״וימינך מקרב חיקך כלה״; כלומר, שלא תהיה מלובשת בתורה ומוסתרת בה, גנוזה שם, אלא תוציא אותה מקרב חיקך, מן ההעלם אל הגילוי, כדי שתתגלה ימין ה׳ וחסדו — האהבה הנטועה בנפש האדם.

והנה, בכל עת ועת, בין בבחינת ״עת לחבק״ ובין בבחינת ״עת לרחוק מחבק״, נאמר על התורה שהיא ״משחקת״,

והעניין הוא ששחוק הוא בחינת ביטול היש לאין, כמו שכתוב: ״צחוק עשה לי אלקים״. פירוש הדברים:

שם אלקים, המסתיר ומעלים את אור אין סוף, ברוך הוא, כדי שהעולם ייראה כיש וכדבר נפרד וכו׳, ושלא יתבטל במציאות וכו׳, כמו זיו השמש בתוך השמש וכו׳,

הוא למען הצחוק שבסוף הכול, כאשר הכול ישוב ויתהפך, כך שהיש יתבטל לאין, ו״כבוד הוי׳ יתגלה״ לעיני כול. שם אלקים, המסתיר ומעלים כדי [שהעולם] ייראה כיש וכו׳,

הוא רק כמו צחוק שעושים לפני שרים, כשעושים שינויים ודברים משונים כדי לשעשע אותם. כך נוצרה בחינת היש, כדי שהיש יתבטל לאין, ועשיית גילוי היש תהיה

נחשבת כדבר זר, ואין זה אלא בחינת צחוק. ועל דרך זו הוא עניין הצחוק לעתיד לבוא, כשהקדוש ברוך הוא עתיד לעשות קניגי לצדיקים — שור הבר עם לווייתן וכו׳, כמבואר במקום אחר.

23והנה, גילוי ביטול היש לאין שיהיה לעתיד לבוא נעשה באמצעות התורה, שהיא המשכת אור אין סוף ברוך הוא בדברים גשמיים הנתונים תחת שלטונה של קליפת נוגה, כדי להעלותם ולקשרם באור ה׳ ובקדושתו; וזו בחינת ביטול היש לאין.

לכן נאמר עליה שהיא ״משחקת בכל עת״: כלומר, גם באמצעות אתכפיא וכו׳ נמשך התענוג העליון אל התורה. וזוהי בחינת הבינונים, שעליהם נאמר: ״זה וזה״.

״שופטן״; ויש בהם שני הזמנים שהוזכרו לעיל: בשעת התפילה הוא דבוק באלקות, ואחר כך פונה לעסקיו וכו׳.

24״משחקת בתבל ארצו״. תבל בגימטרייה פעמיים אריה, שכן יש אריה בחיות הקודש ויש אריה באופנים. החיות הן בבחינת יצירה: ״שש ספירות מקננות ביצירה״, והן ששת סדרי המשנה,

שהם בבחינת טעם ודעת. וכך גם החיות הקדושות: אהבתן היא בבחינת טעם ודעת, ״אריה שאג״ וכו׳, מכוח השגתן ש״קדוש קדוש קדוש הוי׳ צבאות״ וכו׳:

עד כמה הוא קדוש ומובדל וכו׳; ומבחינה זו, שהיא קדושה ומובדלת ואינה בגדר העולמות, נמשכת חיות לריבוי צבאות והיכלות, עד שגם למטה ״מלא כל הארץ כבודו״.

לכן הן מרעישות ״בקול רעש גדול״ לנוכח עוצמת הקדושה הזאת: שממקום קדוש כזה תימשך, ״ממקום כבודו״, מאור אין סוף ברוך הוא, שלמעלה מגדר העולמות, [חיות] להחיות את העולמות.

אך אף על פי כן הוא קדוש ומובדל, ואינו כדוגמת הנשמה שמתלבשת בגוף וכו׳. ואילו האופנים הם בבחינת עשיה; אין להם בחינת טעם ודעת והשגה גדולה באור אין סוף ברוך הוא כמו לחיות הקודש, ואף על פי כן הם מרעישים מכוח אהבתם הטבעית.

וזהו ״משחקת בתבל״ — פעמיים אריה: בשתי בחינות האריה יש בחינת ״משחקת״, הן באריה שבחיות הקודש והן באריה שבאופנים.

25והנה, כשם שיש שתי בחינות בקרב המלאכים — חיות ואופנים — כך יש שתי בחינות גם בקרב בני האדם, שוכני מטה. יש מי שמתבונן בגדולתו של הוי׳ בקריאת שמע: ״שמע ישראל״ — ״שמע״ מלשון הבנה — ומתבונן ב״אחד״ וב״ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד״,

ועל ידי כך הוא מגיע לקיום ״ואהבת... בכל נפשך״, כפשוטו, ול״ודברת בם״ — בם, בדברי תורה — מתוך ביטול היש לאין: ״אני המשנה המדברת בפיך״, ו״דברי אשר שמתי בפיך״. והם הם תלמידי החכמים העוסקים בדברי תורה, בששת סדרי המשנה, השייכים ליצירה.

26ויש מי שאינו יכול ללמוד, דעתו מוגבלת והוא גם עסוק בעסקיו; הוא שייך לבחינת עשיה. ואף על פי כן, גם הוא יכול לשאוג

כאריה שבאופנים, באמצעות הפירוש הפשוט של ״אחד״: שרק הוא ית׳ לבדו הוא [אלקים]. ועל ידי כך נמשכת גם בו ״ואהבת... בכל לבבך״, בשני יצריך,

כי בכל אחד יש אהבה טבעית (עיין בספר של בינונים, פרק י״ח), וזוכים לגילוי זה על ידי צדקה, הנקראת ״מעשה״, כמו שכתוב: ״והיה מעשה הצדקה שלום״ וגו׳.

ועל ידי כך גורמים וממשיכים את הבחינה של ״משחקת בתבל ארצו״, כלומר את המשכת התענוג והשעשועים העליונים, כנזכר לעיל; וכמו שכתוב: ״כמים הפנים לפנים כן לב האדם״. פירוש הדבר:

יש שתי בחינות של ״אדם״. על המלאכים, שפניהם פני אריה וגו׳, נאמר: ״ודמות פניהם פני אדם״; ויש בחינת אדם למעלה, ככתוב: ״ועל דמות הכסא דמות כמראה אדם״,

כלומר רמ״ח מצוות עשה ושס״ה מצוות לא תעשה. ועל ידי ״כמים הפנים לפנים״, כשהפנימיות עולה מלמטה למעלה וממשיכה את פנימיות העליון, כך נמשך ״לב האדם״ העליון שעל הכסא, שהוא בחינת התורה, רמ״ח מצוות עשה וגו׳,

אל האדם התחתון שבמלאכים, שעליו נאמר ״ודמות פניהם״ וגו׳. וזהו שכתוב: ״ושעשועי את בני אדם״ — הם שתי בחינות האדם שנזכרו לעיל, כדי שתהיה ההמשכה בבחינת ״כמים הפנים לפנים״ וגו׳.

לכן אמרו רבותינו ז״ל: ״ביום חתונתו״ — זו מתן תורה, בחינת חתונה וזיווג של משפיע ומקבל וגו׳, שהרי אין טיפה יורדת מלמעלה עד שאין עולות וגו׳: