ביאור מעט ע״פ כי גדול יום יזרעאל

הפסוק הוא בהושע ב, ב, בהפטרה של פרשת במדבר, והוא בא לאחר ״והיה מספר בני ישראל״ (הושע ב, א). תוספת קצרה זו מסבירה מהו ״היום הגדול״ וכיצד עבודתנו כעת מביאה אותו.

הזוהר המצוטט כאן (חלק ג׳, 134b) מדבר על הזמן שבו עתיק יומין, הרובד הפנימי ביותר של כתר, מתעורר, ואומר שזמן זה נקרא ״יום אחד״, תוך ציטוט מזכריה 14:7. אדמו״ר הזקן מזהה את ״יום הגדול״ של הושע עם ״יום אחד״ זה.

הזוהר ממשיך ואומר שיום זה אינו נקרא לא יום ולא לילה, משום שיום ולילה קיימים רק ״מצדנו״. החלוקה ליום וללילה שייכת לרבדים שיש להם זיקה אלינו; הפסקאות הבאות מסבירות את משמעות הדבר.

ספר רוח דוד מפרש שיום ולילה הם ז״א — המדות — ונוקבא, מלכות, המקבלת מהן. לעתיד לבוא יתגלה אריך אנפין, שלמעלה משניהם; אז, כפי שנאמר בזכריה, יהיה ״לא יום ולא לילה״, וגם הערב עצמו יהיה אור, שכן ״הלילה יאיר כיום״.

כדי להסביר את דברי הזוהר ״מצדנו״, אדמו״ר הזקן מסתמך על המאמר המתחיל ״וידעת היום״ (דברים ד, לט), שעל פי הערת קה״ת נאמר בפרשת ואתחנן. להלן הסברו.

״היום״ נדרש ככולל גם את הלילה, שכן היום והלילה יחד הם יום אחד. כך גם ״לבבך״ נכתב בשתי אותיות בי״ת, ומרמז על שני לבבות: מה שנכון בזמן נכון גם בנפש.

שני הלבבות הם היצר הטוב והיצר הרע, והם נעשים לאחד כאשר גם היצר הרע פונה לאהבת ה׳. דברי הזוהר ״כאשר הסטרא אחרא נכפפת״ מתארים זאת: כשהצד האחר נכפף, כבוד ה׳ מתעלה.

המשך הפסוק, ״כי הוי׳ הוא האלקים״, הוא התוצאה: שם הוי׳, המבטא את הקב״ה כפי שהוא למעלה מכל ומחיה את הכול, מתייחד עם שם אלקים, המבטא את הקב״ה כפי שהוא בהעלם ובהגבלה. ייחוד זה למעלה תלוי באתערותא דלתתא, במה שהאדם עושה תחילה.

כאשר האדם מאחד את שני לבבותיו, כך שהיצר הרע מתבטל בפני הטוב, הדבר ממשיך למעלה ייחוד מקביל: ״השמאל נכלל בימין״ — הגבורה נכללת בחסד.

ברכת הבוקר שלפני קריאת שמע, ״יוצר אור״, מזכירה גם את החושך, וברכת הערב, ״מעריב ערבים״, מזכירה גם את האור. הזכרת הלילה ביום והיום בלילה מבטאת את אותו חיבור בין הפכים.

זהו פירוש דברי הזוהר ״אין יום אלא מצדנו״: היום והלילה מתאחדים למעלה כפי שהם מתאחדים בנפש, והאיחוד למעלה תלוי באתערותא דלתתא.

עבודת ה׳ זו דומה לזריעה: כמו זרע, היא נושאת פרי מאוחר יותר. מה שיצמח לעתיד הוא גילוי אריך אנפין, ״רב חסד״, שעליו נאמר בזוהר ״לית שמאלא בהאי עתיקא״: הכול ימין, הכול חסד, ולכן אין שם מקום ליום ולילה.

יום ולילה שייכים רק בז״א ובנוקבא, שבהם יש צמצום והסתר. ההערה שבסוגריים מפנה למאמר על ישעיהו ל, כו, המתאר את העתיד שבו אור הלבנה יהיה כאור החמה.

המילה ״ויברך״ מופיעה כאן בלי הפסוק שהיא לקוחה ממנו, והטקסט אינו מבאר אותה. לאחר מכן הזוהר, חלק ג, פרשת אמור, דף צ״ו ע״ב, מפרש את ״יום אחד״ על חג השבועות, ואדמו״ר הזקן מסביר מדוע: בחג השבועות ז״א מקבל את הכתר מאריך אנפין עצמו.

זהו טעם למנהג להיות ערים במשך כל ליל חג השבועות: כדי להמשיך את הבחינה שבה ״גם לילה כיום יאיר״, למעלה מהחלוקה בין יום ללילה. בהערת קה״ת מצוין מקור המנהג בשולחן ערוך, אורח חיים סימן תצ״ד, ובמפרשיו, המביאים אותו בשם הזוהר.

הרמ״ז, בפירושו לזוהר שם, מסביר ש״ידוע להוי׳״ פירושו התגלות דעת עליון. דעת זו גבוהה לאין ערוך מן הדעת שאדם משיג באמצעות ״וידעת היום״, כפי שתואר לעיל.

ה״יום הגדול״ הוא אפוא התגלות אריך אנפין, המכונה לעתיד לבוא ״יום שכולו ארוך״. את ״יזרעאל״ שבהושע דורשים כ״יזרע אל״, כלומר ״ה׳ יזרע״: הצדקה והחסד שאנו זורעים עכשיו הם הכלי להתגלות העתידית של ״ורב חסד״.

החסד שלנו קשור לחסד העליון כמו גוף לנשמה השוכנת בו; כאן מפנים למאמרים על ״ה׳ יחתו מריביו״ ועל ״אני הוי׳ אלקיכם״, בסיום פרשת ציצית. המילים ״אל עליון גומל חסדים טובים״, מן הברכה הראשונה בתפילת העמידה, מחברות את המדרגה העליונה עם החסד באותו אופן.

כאן מובא פירוש נוסף ל״והיה מספר בני ישראל״. הזוג ״נסתר ונגלה״ שהוזכר לעיל — החסדים המכוסים שבתוך יסוד דאימא והחסדים המגולים שמתחתיו — חוזר בכל דרגה גבוהה יותר, אפילו באדם קדמון.

בעץ חיים, בשערים העוסקים באריך אנפין ובאבא ואמא, מבואר שיסוד דעתיק, המתלבש בתוך אריך אנפין, מסתיים בחזה של אריך אנפין.

הדבר מקביל לז״א, שבו יסוד דאימא מסתיים בחזה. כך גם באריך אנפין, מה שמעל החזה הוא ״נסתר״ ומה שמתחתיו הוא ״נגלה״.

ז״א מלביש את הספירות התחתונות של אריך אנפין — נצח, הוד ויסוד שלו — כפי שנאמר לעיל. אפילו החלק העליון ביותר של ז״א, הכתר שלו, מגיע רק לחלק התפארת של אריך אנפין שמתחת לפרסא, כלומר מתחת לחזה שלו, כפי שכותבת משנת חסידים.

לכן החלק הסתום של אריך אנפין, שמעל לפרסא, במקום שבו מסתיים יסוד דעתיק ונמשך אור אין סוף, הבחינה התחתונה שבמאציל, אינו מגיע כלל לז״א, ועל אחת כמה וכמה שלא לנוקבא.

לעתיד לבוא העולם הגלוי יתעלה למדרגת העולם הנסתר, וגם באריך אנפין תתגלה הבחינה הסתומה. אז ז״א ונוקבא, המלבישים את אריך אנפין, יקבלו התגלות מיסוד דעתיק ממש, שמעל לפרסא.

זהו גם פירוש הדברים ״אשר לא יימד ולא ייספר״: ספירה שייכת במקום שיש בו חלוקה, אך בדרגה זו הכול אחד — ״לפני אחד, מה אתה סופר?״ הטקסט מפנה גם לפירוש הרמ״ז לזוהר, בראשית, דף ח׳.

הדברים מבהירים גם את המאמר ״שישים המה מלכות״ (שיר השירים ו, ח), המבאר את הביטוי בגמרא ״מפלגך לעילאי... מפלגך לתתאי״ (סנהדרין לט ע״א). ״מפלגך לתתאי״ הוא התחום של ״ומשם ייפרד״ (בראשית ב, י), שבו הנהר האחד היוצא מעדן נחלק לנהרות רבים.

החצי התחתון הוא מקור העולמות בריאה, יצירה ועשיה, המתהווים ממלכות דאצילות; ומלכות מקבלת מתחת לחזה של ז״א. הזוהר (חלק א, לב ע״ב) מביא משל לגבול הזה.

על הפסוק ״יהי רקיע בתוך המים״ מדמה הזוהר את הרקיע לקרום שבאמצע גופו של אדם, המבדיל בין העליון לתחתון, ומביא את הפסוק ״והבדילה הפרוכת״, על הפרוכת שבין הקודש לקודש הקודשים. מקדש מלך, בשם אוצרות חיים, מזהה את הקרום עם הפרסא, המתחילה בחזה בצד הקדמי של הגוף.

ההערה שבסוגריים מפנה את הלומד לעץ חיים, העוסק באותו עניין. הציטוט המסתיים כאן מסביר את מטרת הפרסא: לאפשר גם לבריאה לקבל אור, ומלמד כיצד הפרסא מפרידה בין אצילות לבריאה.

לעתיד לבוא, ״מספר בני ישראל״ — העולם הגלוי שמתחת לחזה — יהיה במדרגת העולם הנסתר שמעל לפרסא, שעליו נאמר ״ולתבונתו אין מספר״. אזי הגילוי למטה יהיה כמו הגילוי למעלה.