ביאור ע״פ ואהיה אצלו אמון

הכותרת מודיעה שמדובר בביאור על משלי ח, ל, שבו התורה, המדברת כחכמה, אומרת שהייתה עם ה׳ ״כאמון״, ״שעשועים יום יום״ ו״משחקת לפניו בכל עת״. המאמר עובר על הביטויים האלה בזה אחר זה וקושר אותם לספירת העומר ולחג השבועות.

סעיף 1 פותח בהגדרת ספירת העומר כשלב של מוחין דיניקה, וכהמתקת הגבורות — כוחות הריסון והחומרה. המתקה זו נעשית באמצעות עבודתו של האדם, הכופה את עצמו והופך אותו; זאת משום שהקליפות, הכוחות המסתירים על הקדושה, מושרשות בגבורות.

הכנעת הסטרא אחרא — אתכפיא — והפיכת החושך שבה לאור — אתהפכא — הן אפוא משמעותה של ״המתקת הגבורות״ בעבודת האדם. הפסוק מכנה את יעקב, את עם ישראל, ״חבל נחלתו״: חבל שקצהו האחד קשור למעלה והאחר מוחזק למטה.

כאשר מושכים בחבל מלמטה, גם קצהו העליון נע. כך, כאשר האדם ממתיק את הגבורות שבו, גם הגבורות שלמעלה מתמתקות. ההמתקה אינה מסלקת את הגבורות: הן עצמן נעשות מתוקות.

מאכל חמוץ שממתיקים היה מאכל מלכתחילה; לאחר ההמתקה הוא נעשה מעדן המרענן את הנפש. כך גם הגבורות: לאחר שהן מתמתקות, הן אינן רק מתנטרלות, אלא נעשות מעולות ומשובחות יותר משהיו קודם.

הגמרא אומרת על אם מיניקה ש״דם נעכר ונעשה חלב״. הדם האדום מסמל גבורות והחלב הלבן מסמל חסדים: אותו חומר עצמו משתנה מחומרה לחסד, וזהו עניינו של השכל בתקופת היניקה.

ארבעים וארבעת ימי העומר, מהיום השביעי של פסח ועד שבועות, הם שלב היניקה הזה: היום השביעי של פסח הוא ״לידת״ הנשמות, ולאחר הלידה באה היניקה, כלומר גידול המדות. הפסוק על הנפת העומר ״לרצונכם״ משתמש במילה ״רצון״, ובה מבואר כך בחלק הבא.

המטרה היא להפנות את הרצון ואת הרגשות של נפש הבהמית אל ה׳, ולאחר שהשתנו הם עולים על אלה של נפש האלקית. המדרש מפרש כך את ״טוב מאד״ שבתורה: ״טוב״ הוא היצר הטוב ו״מאד״ הוא היצר הרע — והמאמר מפרש זאת כיצר הרע לאחר שעבר בירור.

גם הזוהר בפרשת יתרו מפרש ״טוב״ כצד ימין, מלאך החיים, ו״מאד״ כצד שמאל, מלאך המוות. מאותו טעם אומרים חז״ל שבעלי תשובה עומדים במקום שאפילו צדיקים גמורים אינם יכולים לעמוד בו, ותשובה אינה מיועדת רק לעבירות.

תשובה היא התקרבות מתמשכת לה׳, ״פנים אל פנים״, שכל אדם זקוק לה; כפי שאומרים חז״ל, ראוי לאדם להיות בתשובה כל ימיו. הדבר נעשה על ידי הפניית הרצון והרגשות מן היש — תחושת היותו של האדם ״משהו״ נפרד.

מדוע בירור מדותיה של הנפש הבהמית מזכה אותה בתואר ״טוב מאוד״? מפני שמדות אלה חזקות מטבען ממדותיה של הנפש האלקית, כשם שבעל חיים חזק פיזית מאדם, אף על פי שהוא נשאר בעל חיים.

כאשר הבהמה נכללת בבחינת ״אדם״, כלומר, כאשר הקדושה מכוונת את כוחה, עוצמתה גדולה מאוד. שורשה הוא ב״פני אריה״ וב״פני שור״ שבחזון המרכבה של יחזקאל, שאהבתם ויראתם הן ללא שיעור, כפי שמתואר בזוהר.

הזוהר מתאר את האריה העליון, שסביבו שלוש מאות ושבעים אלף אריות; כאשר הוא שואג, השמים וכל צבאותיהם רועדים. הדבר ממחיש את העוצמה העצומה שבשורשן של מדות ה״בהמה״.

הטעם העמוק לכך הוא שגם בעולם התיקון, העולם המסודר של הספירות, שורש המדות גבוה מן השכל. באידרא זוטא שבזוהר נאמר שאבא ואמא, המדרגות השכליות, ״תלויים במזלא״ — בהמשכה ממדרגה שלמעלה מהם.

אבל ז״א, המדות, ״אחוז ותלוי בעתיקא״ עצמו, למעלה מן המזלא; בינה רק מביאה אותו לידי התהוות ומגלה אותו. כך גם בן גדל ברחם אמו ונולד ממנה, ובכל זאת עצמותו באה ממקום שלמעלה ממנה, מן האב.

התוספת שבסוגריים מביאה את הכלל התלמודי שלפעמים ״יפה כוח הבן מכוח האב״; כך המדות עשויות לעלות בעוצמתן על השכל שממנו הן מתגלות. הכוונה למאמר שבתורה אור בפרשת יתרו, העוסק באמירה ״האבות הן הן המרכבה״.

אם אפילו המדות של ז״א בעולם התיקון המסודר מושרשות במקום גבוה כל כך, כל שכן המדות מעולם התוהו, עולם האורות העזים שכליו נשברו. כאשר הן מתבררות מתוך השבירה, כוחן רב מאוד.

בירור המדות העזות האלה הוא ״המתקת הגבורות״, וזהו עניין קרבן העומר ״לרצונכם״: שינוי הרצון. מה שממתיק את הגבורות הם החסדים.

חמשת החסדים נמשכים מחסד שבחסד ועד חסד שבהוד. ביסוד ובמלכות אין חסדים משלהם מעבר לכללותם של חמשת החסדים ולכללות הכללות. כך נאמר בפרי עץ חיים בכוונות הושענא רבה, וחמשת החסדים הללו הם חמשת ימי ספירת העומר שלפני היום השביעי של פסח.

ביום הראשון של פסח נמשכים המוחין של אבא ואמא, השכל שהוא מקור הרגשות, ולכן אומרים בו את ההלל השלם. היום השני, שבו מתחילים בספירה, הוא כבר בחינת הרגשות עצמם.

זו הסיבה שבארץ ישראל, שבה רק היום הראשון הוא חג, אין אומרים את ההלל השלם ביום השני. היום השביעי של פסח הוא לידת הנשמות בעולם הבריאה, שבו החיצונים יכולים לינוק, ולכן יש להמתיק שם את הגבורות באמצעות עבודתו של האדם, המכניע ומזכך את מדותיו.

חמשת הימים שלפני היום השביעי של פסח הם בבחינת אצילות, העולם המאוחד עם ה׳, שעליו נאמר: ״לא יגורך רע״. שם החסדים עצמם הם שממתיקים את הגבורות.

ספירת העומר היא בחינת מוחין של יניקה: כשם שהחלב מגדל את איברי התינוק, כך הוא מגדיל את המדות. בתחילה הן בקטנות, כמו מדות התוהו, שהיו בבחינת נקודות יחידות.

הגדילה כאן פירושה התכללות: כל אחת משבע המדות נעשית כלולה מכל שבע המדות. לכן שבע המדות נעשות לשבעה שבועות, ובכל מדה יש שבעה ימים.

הגדילה הזאת הופכת את המדות לכלי רחב לקבלת התורה בשבועות — בחינת ״ואהי׳ אצלו אמון״, וכן שתי הלחם שהוקרבו בשבועות. ההערה שבסוגריים מפנה למאמר על ״שתיתי ייני עם חלבי״.

הסעיף השני עוסק במילים ״ואהיה שעשועים״. כדי להסביר אותן, אדמו״ר הזקן ידון תחילה בדברי דוד ״זמירות היו לי חוקיך״, שעליהם נענש, כפי שמובא בגמרא; ולפני כן יבאר את עניינו של אור אין סוף.

בנפש האדם, התענוג הוא הכוח הגדול והשופע ביותר: הוא הראש והמקור של כל הכוחות האחרים, והוא מעניק להם חיות.

לתענוג צורות רבות: בראייה, בשמיעה, בריח, בדיבור ובטעם.

בכל אחד מהסוגים יש אינספור גוונים: אין שני טעמים זהים. הטעם עצמו נובע מ״עולם התענוג״, מקור התענוג.

מעבר לתענוגות החושים יש גם תענוגים רוחניים, כגון ההנאה מהבנה ומדבר חכמה. מכאן שהתענוג, אפילו כפי שהוא למטה, הוא הכוח הגדול ביותר של הנפש.

כל התענוג שבעולם הזה בא רק משבירת הכלים, שבה נפלה פסולת לעולמות התחתונים. אין לו ערך לעומת התענוג שבגן עדן התחתון, וכל דרגה גבוהה לאין שיעור מזו שמתחתיה; ואילו אור אין סוף נקרא ״מקור התענוגים״.

גם הביטוי ״מקור התענוגים״ מתאר רק את האור והזיו שה׳ מגלה, ולא את עצמותו, שלגביה אין מקום לתיאור כזה. האור הזה מתגלה בחכמה, הנקראת עדן, אך רק באמצעות צמצום גדול.

חכמה היא מקור הדברים שהנשמות יכולות להשיג, והנשמות אינן בערך לה׳. כדי שהאור יגיע לשם, הוא צריך לעבור צמצום כה גדול עד שהוא משתנה במהותו. לכן התענוג המתגלה בחכמה הוא מסוג אחר ממקור התענוגים עצמו.

המשל הוא לשערות הצומחות מן הראש, שהן מותרות בלבד, מעין עודף של המוח, ואפשר לגזור או לגלח אותן בלי לגרום נזק. קרום המוח שונה: אם הוא ננקב, הבהמה נעשית טריפה, כלומר בעלת מום קטלני, כפי שקובעת המשנה.

השערות צומחות מן הגולגולת, המכסה ועוטפת את המוח. כך גם למעלה, כתר, הנקרא גלגלתא, הוא הלבוש המלביש את אורו של אין סוף.

מכתר נמשכת ההארה למטה באמצעות ״שערות״ ו״מזלות״, המעבירים אור מצומצם אל המדרגות שמתחתיהם. אך התענוג העליון המלובש בכתר הוא אין סוף עצמו, שלמעלה לאין ערוך מכתר ומגלגלתא.

המילה כתר עולה בגימטרייה 620, ועל פי דברי המקובלים יש בו 620 עמודי אור; אלו הן 613 מצוות התורה ושבע המצוות מדברי חכמים. הן מבטאות את הרצון העליון שבמצוות, והרצון הוא הרובד החיצוני — גלגלתא — המכסה את הרובד הפנימי, עתיקא, התענוג העליון.

אדם עשוי לרצות לנסוע למקום כלשהו לצורכי עסקים; הרצון לנסוע הוא רק השכבה החיצונית. הפנימיות והמטרה האמיתית שלו הן ההנאה שהוא מצפה להפיק מן הרווח.

כך גם למעלה: עתיקא, התענוג העליון, הוא הפנימיות של הרצון המתבטא במצוות. אך הרצון, גלגלתא, עוטף ומסתיר אותו, כך שרק הרצון נראה.

הדבר דומה לתשובתו של ה׳ למשה בגמרא: ״שתוק, כך עלה במחשבה״: הרצון נאמר, ואילו הטעם והתענוג שמאחוריו נשארים נסתרים. הסוגריים המרובעים מפנים לביאור על ״אני הוי׳ אלקיכם״ שבפרשת ציצית (לקוטי תורה, שלח).

מכתר נמשכת הארה באמצעות צמצום אל החכמה. כפי שאומרת הגמרא, ״העולם הבא נברא ביו״ד״ — האות הקטנה שמייצגת את החכמה. זוהי בחינת ״שערות״: אבא, כלומר חכמה, יונק מהמזלא, ולכן התענוג שבו אינו עצם התענוג העליון.

הסוגריים מצטטים את ברכת השחר ״בורא קדושים, ישתבח שמך״: שמו (346) בגימטרייה רצון (346), הרצון שממנו מקבלים ״הקדושים״, והם החכמה, הנקראת ״קודש״. יש כאן גם הפניה למאמר על הפסוק ״את שבתותי תשמרו״.

דוד שיבח את חוקי התורה כרצון העליון, ולכן כינה אותם ״זמירות״: שרים שוב ושוב שיר משום שהוא יפה כל כך.

היותן רצון ה׳ הוא שבח אחד, השייך במידה שווה לכל מצווה, ולכן זהו שיר אחד: כל המצוות הן רצונו.

ובכל זאת יש לשמוח בשיר האחד הזה בכל פעם, יותר מכל שפע, מפני שרצון זה למעלה מן החכמה והטעם. גם ״שערה״ אחת הנמשכת ממנו, בחינת המזלות, מביאה עולמות לידי התהוות.

מאותה שערה נובעים כל העולמות: גן עדן התחתון, יקר כל כך עד שהגמרא אומרת ״מוטב דלידייניה״ ואחר כך ייכנס אליו; גן עדן העליון, עד אין קץ; ואפילו חכמה עילאה, הנקראת עדן.

דוד אמר זאת על ה״חוקים״, המצוות שאין להן טעם גלוי. באמת כל המצוות הן ״חוקים״, משום שהטעם שאנו יכולים להשיג אינו נחשב לעומת טעמן האמיתי.

הן היו ״זמירות״ לדוד משום שהן הרצון העליון, ומשערה אחת ממנו נובעים כל החכמות והתענוגים שבארבעת העולמות: אצילות, בריאה, יצירה ועשיה.

נמצא שדוד שיבח את המצוות על מעלה הגבוהה אפילו ממקומן בגן עדן העליון, שבו הן תענוג הנשמות.

תענוג גן עדן נמשך רק משערה אחת הנמשכת מן הרצון והכתר אל החכמה העילאה, מקורו של גן עדן. דוד שיבח את המצוות כמי שהן הרצון העליון עצמו.

אף על פי כן דוד נענש, משום שמעלה זו היא רק הצד החיצוני של המצוות: חיצוניותן היא הרצון העליון, גלגלתא.

דוד היה צריך לשבח את פנימיות התורה — את התענוג העליון, הגבוה מן הרצון העליון. הסוגריים המרובעים מפנים לקטע באיגרת הקודש הפותח בדברי הגמרא לדוד, ״זמירות קרית להו״, ומציינים את המילים ״ולכך גם״.

הטעם הוא שהרצון העליון הוא המקור והשורש לכל הבחינות הנאצלות, ואילו עתיק, בחינת התענוג, נמצא למעלה ממנו. מצד פנימיות המצוות התמונה משתנה.

לכל מצווה יש תענוג פרטי משלה, ולכן אין הדבר דומה לשיר אחד שחוזר ונשנה. הסוגריים המרובעים מפנים למאמר ״למנצח על השמינית״, העוסק בחיצוניות ובפנימיות של אדם קדמון — הבחינה הקדמונית שלמעלה מכל העולמות.

זה מה שהתגלה בסיני: ״פנים בפנים דיבר ה׳״ פירושו שפנימיות המצוות התגלתה, התענוג העליון שבכל דיבור. עד כה תוארו המצוות מצד חיצוניותן, הרצון; בסיני האירה פנימיותן, התענוג.

לכן, כפי שאומרים חז״ל, פרחה נשמת העם בכל דיבור: בכל דיבור התגלה תענוג משלו. התגלות ״הפנים״ העליונים באה משום שגם העם מלמטה הפנה את פניו אל ה׳.

הפיכת הפנים הזאת התרחשה בשבעת השבועות שבין יציאת מצרים למתן תורה, שבעת שבועות העומר. הרמ״ז, בפירושו לזוהר בתחילת פרשת שמות, מביא מדרש שגם ביציאת מצרים ספרו ישראל חמישים יום עד מתן תורה; המאמר מפנה גם לזוהר בפרשת אמור.

באותם שבועות הם הפכו את פנימיותם ואת כל רגשותיהם להיות לה׳ לבדו. כשם שהמים משקפים פנים בדיוק, כך הפנים שמראים מלמטה קובעים את הפנים שמתגלה מלמעלה.

כך גם כיום, בכל יום: הפסוק אומר ״שעשועים יום יום״, משום שבאמצעות קריאת שמע במסירות נפש בכל יום האדם ממשיך את התענוג העליון ואת התלבשותו במדרגות הנאצלות, בכתר ובחכמה.

כתר וחכמה הם ה״יום יום״ שבפסוק; המאמר מפנה למדרש רבה על שיר השירים, על הפסוק ״ראשו כתם פז״, בעניין ״יום יום״. אותו רעיון מסביר גם את הפסוק ״אני תורתך שעשעתי״.

כדי שהתענוג העליון יתלבש ברצון, גלגלתא, ובחכמה העליונה, עדן, וכך התורה תהיה לשעשוע, הדבר תלוי ב״אני״.

אותיות ״אני״ יוצרות גם את המילה ״אין״: כשאדם הופך את ה״אני״ שלו ל״אין״ ומבטל את תחושת העצמי שלו, דווקא כך הוא ממשיך את התענוג העליון, השעשועים.

יסוד התורה כולה הוא הפיכת היש, ה״משהו״, לאין, ל״כלום״. כשאדם נוטל את האתרוג למצווה, בחינת אין שורה עליו; ורמ״ח מצוות עשה דומות לרמ״ח איברים, שכל אחד מהם הוא כלי שחיות הנפש זורמת בו.

גם הנפש מקבלת מן האיבר, שכן בלעדיו לא הייתה יכולה לפעול. כך גם המצוות מביאות לביטול היש לאין, ולביטול זה יש השפעה למעלה.

ביטול זה מעורר למעלה את התגלות האין העליון, את התענוג העליון, שלפניו, כפי שנאמר בזוהר, ״הכול נחשב כלא כלום״. ביטולו העצמי של האדם עדיין אינו האמת השלמה של אותה אין־מציאות.

אף על פי כן, באמצעות הביטול נמשך האין העליון. בהערה שבסוגריים מצוטטת האדרא זוטא: עתיקא קדישא נקרא אין, והוא למעלה מגלגלתא, שהיא הרצון.

זהו ״שעשועים יום יום״: בכל יום האדם עושה את עצמו לאין מחדש, בעיקר באמצעות מסירות נפש בקריאת שמע.

סעיף ג מסביר את ״משחקת לפניו בכל עת״. ״עתים״ בלשון רבים פירושו שתי עתים, משום שמלכות, מקור הנשמות, נמצאת בעמדות שונות: לפעמים פנים בפנים עם ז״א, לפעמים מגיעה רק עד חזהו, ולפעמים היא נקודה בלבד מתחת ליסודו.

ביחס לנשמות, לפעמים מקור נשמות ישראל פונה אל ה׳ בפנימיותו, ולפעמים הוא פונה אליו רק באחוריו. כמו שאומר קהלת, יש ״עת לחבק ועת לרחוק מחבק״.

החיבוק הוא ״וימינו תחבקני״ — החסדים — והוא מביא לכך שהייחוד יהיה פנים בפנים. ההערה שבסוגריים מפנה למאמר שבתורה אור העוסק בשתייה בפורים, שבו ההר שכפו על ישראל ״כגיגית״ בסיני הוא בחינת חיבוק היד הימנית.

ההפניה שבסוגריים מכוונת גם לשער חג הסוכות שבפרי עץ חיים. ״עת לרחוק מחבק״ היא כאשר החסדים מכוסים ביסוד אימא ואינם מאירים בגלוי, אלא נשארים נסתרים בתוך בינה.

לכן אנו אומרים בברכות קריאת שמע של ערבית: ״ופרוס עלינו סוכת שלומך״, ומבקשים, במילותיו של בעל התהילים, שה׳ יוציא את ימינו מתוך חיקו. זו בקשה שהחסדים יצאו מיסוד אימא, התורה שבעל פה שבה האור גנוז, כדי ש״ימין הוי׳ עושה חיל״.

שני הזמנים מכונים ״משחקת״, מפני שבכל יהודי יש מסירות נפש ורצון לה׳; אלא שיש מי שנמצא לעת עתה במצב של ״אחוריים״.

גם במצב של ״אחור״ יכול אדם לעבוד את ה׳ בלב שלם ולמסור את נפשו באמירת ״אחד״ שבקריאת שמע. ההערה שבסוגריים מפנה למאמר על ״זכור את אשר עשה לך עמלק״, העוסק בפסוק ״ואוזניך תשמענה דבר מאחריך״.

גם ממנו בא ״צחוק״ — השמחה שלמעלה על ביטול היש לאין. הדבר מעורר את גילוי השעשועים העליונים בכתר ובחכמה.

צחוק הוא גילוי התענוג. בעץ חיים נאמר ש״שחוק״ (414) שווה פעמיים ״אור״ (207), וכך גם ״ואהבת״ (414; הערת קה״ת מציינת שההפניה לשער לאה ורחל נוגעת לכך). המאמר קושר את האור הכפול הזה ל״כד כד״ שבישעיהו.

שני המספרים כ״ד הם כ״ד האותיות שב״ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד״, הנאמר בקריאת שמע בבוקר ובערב. באמצעות הביטול ומסירות הנפש שבקריאת שמע נמשכים התענוג העליון והצחוק.

גם בעץ חיים קושרים את כ״ד ל״אשת חיל״, ו״חיל״ (48) הוא פעמיים כ״ד; בכך מתבאר ״ימין ה׳ עושה חיל״. המאמר מפנה גם לאוצרות חיים, וכן לבית יוסף ולמגן אברהם בסוף אורח חיים סימן תקס, שם מובא שאין למלא את הפה שחוק בעולם הזה.

כעת התורה ״משחקת לפניו בכל עת״, ולעתיד לבוא ״ימלא שחוק פינו״. ״שחוק״ (414) שווה גם ל״מקור חיים״ (414).

הכוונה לפסוק ״כי עמך מקור חיים״. גם הביטוי הזה שווה בגימטרייה ל״אור אין סוף״ (207 ועוד 207 הם 414), שכן גילוי אור אין סוף ממשיך את התענוג העליון.

התענוג העליון הוא ״מקור חיים״, מקור כל התענוגים, וגילויו הוא שמחה וצחוק. המאמר מפנה לזהר (סוף וילך, וירא קי״ד ע״א וחיי שרה קכ״ז ע״א) וללקוטי תורה של האריז״ל על ישעיהו, בעניין השם יצחק, שפירושו ״יצחק״ ולעיתים נכתב בשי״ן, ״ישחק״, כמו ״שחוק״.

בפסוק הבא נאמר: ״משחקת בתבל ארצו״ — בעולם המיושב, ארצו. ״והארץ הדום רגלי״ מתייחס למלכות; ותבל (תבל = 432) הוא פעמיים אריה (אריה = 216), ופעמיים יראה (יראה = 216): האריה שבין החיות והאריה שבין האופנים — שני סוגי מלאכים.

האריה ״שואג״ מתוך התבוננות בכך שה׳ קדוש ומובדל, ואינו מתלבש בעולמות כפי שנפש מתלבשת בגוף. שתי בחינות האריה האלה קיימות גם בעם ישראל.

יש נשמות שיש להן נפש מעשיה, ולאחרות רוח מיצירה; לפי הזהר על פרשת משפטים, הנפש באה מצד האופנים הקדושים והרוח מצד החיות הקדושות. על שתיהן נאמר ״משחקת״, מפני ששתיהן גורמות לשחוק למעלה.

עץ חיים, בשער תיקון נוקבא, מפרש גם הוא את תבל כפעמיים 216, אך כרמז להמשכה נעלית מאוד של אור; כך נכתב גם בפרי עץ חיים, בשער קריאת שמע שעל המיטה.

אדמו״ר הזקן מיישב בין שני הפירושים: ההמשכה הנעלית מתהווה באמצעות האתערותא דלתתא של שני סוגי ״אריה״ שבישראל. לכן ״משחקת בתבל ארצו״ פירושו שעבודת ישראל מלמטה ממשיכה שחוק ותענוג עליון — שורש האור הנעלה המתואר בכתבי האר״י.